לדלג לתוכן

סלמון צ'ייס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
סלמון צ'ייס
Salmon Chase
סלמון צ'ייס
סלמון צ'ייס
לידה 13 בינואר 1808
קורניש, ניו המפשייר, ארצות הברית
פטירה 7 במאי 1873 (בגיל 65)
ניו יורק, ניו יורק, ארצות הברית
שם מלא סלמון פורטלנד צ'ייס
מדינה ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית
מקום קבורה בית הקברות ספרינג גרוב, סינסינטי, אוהיו, ארצות הברית
השכלה
מפלגה המפלגה הרפובליקנית, Liberty Party, מפלגה הארץ החופשית, המפלגה הדמוקרטית, המפלגה הוויגית עריכת הנתון בוויקינתונים
נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית ה־6
15 בדצמבר 1864 – 7 במאי 1873
(8 שנים)
נשיא ממנה אברהם לינקולן
מזכיר האוצר של ארצות הברית ה־25
7 במרץ 1861 – 30 ביוני 1864
(3 שנים)
תחת נשיא ארצות הברית אברהם לינקולן
סנאטור מטעם מדינת אוהיו
4 במרץ 1849 – 3 במרץ 1855
(6 שנים)
4 במרץ 1861 – 6 במרץ 1861
(3 ימים)
מושל אוהיו ה־23
14 בינואר 1856 – 9 בינואר 1860
(4 שנים)
סגן מושל אוהיו תומאס פורד
מרטין ווקר
חתימה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

סלמון פורטלנד צ'ייס (באנגלית: Salmon Portland Chase;‏ 13 בינואר 1808 – 7 במאי 1873) היה פוליטיקאי ושופט עליון אמריקאי, שכיהן כנשיא בית המשפט העליון השישי של ארצות הברית. הוא גם כיהן כמושל אוהיו ה-23, ייצג את אוהיו כסנאטור, וכיהן כמזכיר האוצר ה-25 של ארצות הברית. צ'ייס הוא לפיכך אחד הפוליטיקאים היחידים שכיהנו בתפקידים בכל שלוש זרועות הממשלה הפדרלית של ארצות הברית.

הוא נולד בקורניש, ניו המפשייר. הוא למד משפטים בהדרכתו של התובע הכללי של ארצות הברית ויליאם וירט ולאחר מכן החל לעסוק בעריכת דין בסינסינטי. הוא היה פעיל בתנועה לביטול העבדות ולעיתים קרובות הגן בבתי המשפט על עבדים נמלטים. ב-1841 עזב צ'ייס את המפלגה הוויגית והיה למנהיג "מפלגת החירות" (Liberty Party) באוהיו. ב-1848 הוא סייע להקים את "מפלגת הארץ החופשית" (Free Soil Party) וגייס את נשיא ארצות הברית לשעבר מרטין ואן ביורן שישמש כמועמד המפלגה לנשיאות. בשנה שלאחר מכן נבחר צ'ייס לסנאט של ארצות הברית. הוא התנגד לפשרת 1850 ולחוק קנזס נברסקה. בתקופה שלאחר חקיקת חוק קנזס נברסקה הוא סייע להקים את המפלגה הרפובליקנית, שהתנגדה להרחבת העבדות בארצות הברית אל הטריטוריות. לאחר תום כהונתו בסנאט כיהן צ'ייס כמושל אוהיו בשנים 1856–1860.

צ'ייס שאף לזכות במועמדות המפלגה הרפובליקנית לנשיאות בבחירות של 1860, אך המפלגה בחרה באברהם לינקולן. לאחר ניצחונו של לינקולן בבחירות הכלליות, הוא ביקש מצ'ייס לשמש כמזכיר האוצר. צ'ייס שימש בתפקיד זה בשנים 1861–1864, ופעל כדי להבטיח את המימון התקין של האיחוד במהלך מלחמת האזרחים האמריקאית. הוא התפטר מהקבינט ביוני 1864, אך זכה לתמיכה מצדם של הרפובליקנים הרדיקליים. בין השאר כדי לרצות את הרפובליקנים הרדיקליים, מינה הנשיא לינקולן את צ'ייס כנשיא בית המשפט העליון במקומו של רוג'ר טוני שנפטר.

צ'ייס כיהן כנשיא בית המשפט העליון מ-1864 ועד למותו ב-1873. הוא ישב בראש ועדת ההדחה בסנאט במשפט ההדחה של הנשיא אנדרו ג'ונסון ב-1868. על אף כהונתו בבית המשפט העליון, המשיך צ'ייס לשאוף להיבחר כנשיא ארצות הברית. הוא התמודד ללא הצלחה על מועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות בבחירות של 1868 ובבחירות של 1872 מטעם הפלג הליברלי של המפלגה הרפובליקנית.

ראשית חייו

[עריכת קוד מקור | עריכה]
בית הולדתו של סלמון צ'ייס, קורניש, ניו המפשייר

סלמון צ'ייס נולד בקורניש שבניו המפשייר.[1] הוריו היו איתמר צ'ייס וג'נט רלסטון. ב-1817, כשהיה בן תשע, מת אביו. אבי המשפחה שהיגר לצפון אמריקה היה אקילה צ'ייס מקורנוול, אנגליה, רב-חובל שהתיישב בניוברי, מסצ'וסטס ב-1640 לערך. סבו וסבתו מצד אמו, אלכסנדר רלסטון וג'נט באלוק, היו סקוטים שהיגרו מפולקרק, סקוטלנד.[2][3][4] לאחר מות אביו נותרה אמו עם עשרה ילדים ועם משאבים כספיים דלים, ולפיכך, בין השנים 1820–1824 חי סלמון צ'ייס באוהיו אצל דודו, הבישוף פילנדר צ'ייס, דמות מובילה בכנסייה האפיסקופלית. דוד אחר שלו היה הסנאטור דאדלי צ'ייס מוורמונט.[5]

צ'ייס למד בבתי ספר יסודיים בווינדזור, ורמונט ובוורת'ינגטון, אוהיו, ובקולג' סינסינטי, לפני שהחל את לימודיו בדארטמות' קולג', שם הוא סיים את לימודיו בהצטיינות ב-1826.[4] בעת לימודיו בדארטמות' הוא לימד בבית הספר התיכון ברויאלטון שבוורמונט. לאחר מכן הוא עבר לוושינגטון, שם הוא פתח בית ספר ובמקביל למד משפטים בהדרכתו של התובע הכללי של ארצות הברית, ויליאם וירט.[1] ב-1829 הוא התקבל ללשכת עורכי הדין.

מגן העבדים הנמלטים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1830 עבר צ'ייס לבית כפרי ליד לאבלנד, אוהיו, והחל לעסוק בעריכת דין בסינסינטי הסמוכה.[6] הוא בלט בידע הסמכותי שלו בחוקי המדינה, שהיו לבסיס חשוב לתחום עיסוקו.[1]

כבר מראשית דרכו, על אף הסכנה שנשקפה מכך לפרנסתו,[1] הוא הגן על עבדים נמלטים ועל כאלה שהועמדו לדין על סיוע להם.[1] מסירותו לביטול העבדות החלה בעיקר לאחר מותה ב-1835 של אשתו הראשונה, קתרין ג'יין גרמיס, שנפטרה זמן קצר לאחר חתונתם במרץ 1834, אירוע שגרם לו להתעוררות רוחנית. בתחילה הוא עבד יחד עם "איגוד בתי הספר האמריקאים של יום ראשון" (American Sunday School Union). באותה תקופה, דעת הקהל בסינסינטי הושפעה רבות מהקשרים העסקיים עם מדינות הדרום, וצ'ייס, שהושפע מהאירועים המקומיים, כולל ההתקפות על בית הדפוס של מתנגד העבדות ג'יימס בירני במהלך המהומות שהתרחשו בעיר ב-1836 (אנ'), ראה את עצמו כחלק מהתנועה לביטול העבדות. צ'ייס גם היה חבר במועדון הספרותי סמי-קולון (Semi-Colon Club), שעל חבריו נמנו הארייט ביצ'ר סטואו ובן זוגה קלווין אליס סטואו. צ'ייס היה למנהיג הרפורמטורים הפוליטיים, בניגוד לתנועת ביטול העבדות בראשותו של ויליאם לויד גריסון (אנ').

כמי שהגן על אלו שנעצרו באוהיו על סמך חוק העבד הנמלט של 1793, כונה צ'ייס "היועץ המשפטי של העבדים הנמלטים" (Attorney General for Fugitive Slaves).[7] הטיעון שלו מול בית המשפט העליון של ארצות הברית בתיק "ג'ונס נגד ואן זנדט" (Jones v. Van Zandt) על החוקתיות של חוקי העבד הנמלט, משך תשומת לב מיוחדת. בתיק מסוים זה, פסק בית המשפט נגדו ופסק הדין נגד ג'ון ואן זנדט (John Van Zandt), מתנגד עבדות, אושר. צ'ייס טען שהעבדות הייתה מוסד מקומי, לא לאומי, ושהיא יכלה להתקיים רק על פי חוקי המדינות. הוא טען שלממשלה הפדרלית לא הייתה הסמכות על פי חוקת ארצות הברית להנהיג את העבדות בכל המקומות ושכאשר עבדים עזבו את תחום השיפוט של המדינות בהן העבדות הייתה חוקית, הם חדלו מלהיות עבדים.

מפלגת החירות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף על פי שצ'ייס נבחר ב-1840 כנציג המפלגה הוויגית לתקופת כהונה בת שנה במועצת העיר סינסינטי, בשנה שלאחר מכן הוא פרש מהמפלגה.[8] במשך שבע שנים הוא היה מנהיג "מפלגת החירות" (Liberty Party) באוהיו. הוא עזר לאזן בין האידיאליזם של הגישה הפרגמטית של המפלגה לבין המחשבה המדינית שלה. הוא היה מיומן בניסוח המצעים והנאומים, והוא הכין את המצע הלאומי של המפלגה ב-1843 וב-1845. בניית כוחה של המפלגה התנהלה בעצלתיים. ב-1848 הנהיג צ'ייס את המאמצים לשלב את מפלגת החירות עם מתנגדי העבדות מקרב תומכיו של מרטין ואן ביורן במפלגה הדמוקרטית בניו יורק, כדי ליצור את "מפלגת הארץ החופשית" (Free Soil Party).

מפלגת הארץ החופשית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

צ'ייס ניסח את המצע של המפלגה,[9] ובעיקר בזכות השפעתו הוצב ואן ביורן כמועמד המפלגה לנשיאות בבחירות של 1848, אך ללא הצלחה. ב-1849 נבחר צ'ייס לסנאט של ארצות הברית כנציג מפלגת הארץ החופשית. בכל אופן, מטרתו של צ'ייס הייתה לא למסד מנגנון מפלגתי קבוע חדש, אלא להפעיל לחץ על הדמוקרטים הצפוניים כדי לאלץ אותם להתנגד לתהליכי הרחבת העבדות.

המפלגה הרפובליקנית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך כהונתו בסנאט, בשנים 1849–1850, הוביל צ'ייס את הקו של מתנגדי העבדות. הוא התנגד לפשרת 1850,[10] ולחוק קנזס נברסקה של 1854. לאחר חקיקתו של חוק קנזס נברסקה ואירועי קנזס המדממת שבאו אחריה, עזב צ'ייס את המפלגה הדמוקרטית כדי להקים את המפלגה הרפובליקנית יחד עם חברים שלעבר של המפלגה הוויגית המתדלדלת ומתנגדי עבדות מקרב חברי המפלגה האמריקנית.[11] ניתן לראות במנשר "הפנייה אל הדמוקרטים העצמאיים" (Appeal of the Independent Democrats) שנכתב על ידי צ'ייס וג'ושוע גידינגס, ופורסם בניו יורק טיימס ב-24 בינואר 1854, כטיוטה המוקדמת ביותר של עיקרי האמונה של המפלגה רפובליקנית.

ב-1855 נבחר צ'ייס כמושל אוהיו. הוא היה הרפובליקני הראשון בתפקיד זה וכיהן בו בשנים 1856–1860. הוא תמך בזכויות הנשים, בחינוך ציבורי וברפורמה בבתי הסוהר.[4]

צ'ייס קיווה להיבחר כמועמד לנשיאות בבחירות של 1860. למעט ויליאם סיוארד, היה צ'ייס הרפובליקני הבולט ביותר בארצות הברית והוא פעל יותר מכל חברי המפלגה כנגד העבדות. אך הוא התנגד למכסי המגן שבהם תמכו רוב חברי המפלגה האחרים, ושיתוף הפעולה שלו עם הדמוקרטים הרגיז רפובליקנים רבים שהיו וויגים לשעבר.

בוועידת המפלגה של 1860 זכה צ'ייס ב-49 קולות בסבב ההצבעה הראשון, אך הוא זכה לתמיכה מועטה מחוץ לאוהיו. בסופו של דבר זכה במועמדות המפלגה לנשיאות אברהם לינקולן וצ'ייס הביע את תמיכתו בו.

בבחירות הכלליות שנערכו באותה שנה נבחר צ'ייס שוב כסנאטור. עם זאת, יומיים לאחר שהושבע, הוא התפטר כדי להתמנות כמזכיר האוצר בקבינט של לינקולן.[4] הוא גם השתתף בוועידת השלום שהתקיימה בוושינגטון ב-1861, בה ניסו פוליטיקאים אמריקאים מובילים לפתור את משבר הפרישה שהתפתח ולשמור על שלמות האיחוד ערב פרוץ מלחמת האזרחים.

מזכיר האוצר

[עריכת קוד מקור | עריכה]
סלמון צ'ייס כמזכיר האוצר
המהדורה הראשונה של שטר הכסף של דולר אחד עם דמותו של צ'ייס

צ'ייס כיהן כמזכיר האוצר בקבינט של הנשיא לינקולן בשנים 1861–1864, במשך רובה של מלחמת האזרחים. בתקופת משבר זו, חלו שני שינויים משמעותיים במדיניות הפיננסית האמריקאית, הקמתה של מערכת הבנקאות הלאומית והנפקתם של שטרות הכסף. הצעד הראשון ננקט במפורש על ידי צ'ייס. הוא הציע את הרעיון, עבד על העקרונות החשובים שלו ועל רבים מהפרטים, והשפיע על הקונגרס לאשר אותו. צעד זה לא רק הבטיח שוק מיידי לאיגרות החוב של הממשלה, אלא גם סיפק מטבע לאומי קבוע, אחיד ויציב. צ'ייס הבטיח שהאיחוד יוכל לממן את המאמץ המלחמתי. הוא פעל יחד עם חברת Jay Cooke & Company כדי לנהל בהצלחה את מכירת 500 מיליון דולר באגרות מלחמה (נודעו בכינוי 5/20) ב-1862.[12]

שטר הכסף הפדרלי האמריקאי הראשון, בעל הגב הירוק, הודפס בשנים 1861–1862 במהלך כהונתו של צ'ייס כמזכיר האוצר. עיצוב השטרות היה באחריותו של צ'ייס. במאמץ לקדם את הקריירה הפוליטית שלו, הופיע דיוקנו על מגוון של שטרות, החל מעריך של דולר אחד, כדי שהציבור יוכל לזהותו.

ב-5 במאי 1862 התלווה צ'ייס לנשיא לינקולן, למזכיר המלחמה אדווין סטנטון ולבריגדיר גנרל אגברט לודוויקוס וייל, במה שהיה לשבוע מכריע עבור כוחות האיחוד. הפמליה הנשיאותית יצאה מבסיס הצי בוושינגטון על סיפון ספינת שירות ספינות המכס "מיאמי",[13] הפליגה לפורט מונרו "כדי לוודא את הצורך לפעולות של הצבא והצי באותה עת" כדי לקבוע אם נורפוק עשויה להיכנע. לאחר הפלגה של 27 שעות, הגיע ה"מיאמי" לפורט מונרו בליל ה-6 במאי. צ'ייס יצא עם מייג'ור גנרל ג'ון וול, שפיקד על הכוח בפורט מונרו, כדי לבדוק מיקומים בחוף לנחיתה אפשרית של כוחות, ומסר לנשיא לינקולן שהוא והגנרל וול מצאו "מקום נחיתה טוב ונוח" על החוף הדרומי, בטוח מהאונייה מחופת השריון של הקונפדרציה "וריג'יניה".[14] השתתפותו של צ'ייס בסיור הסתיימה עם כניעתה של נורפוק והשמדתה של ה"ווירג'יניה".[15]

ב-10 באוקטובר אותה שנה, כתב מזכיר הצי גדעון ולס שהתקיימו "תוכנית להיתרים, העדפות מיוחדות, וניהול בלתי ראוי" ששאורגנו על ידי מזכיר האוצר צ'ייס עבור הגנרל ג'ון אדמס דיקס. נראה היה שהמניע של צ'ייס היה למטרה פוליטית ולא פיננסית.[16]

המוטו באל נשים מבטחנו בכתב ידו של צ'ייס

ככל הנראה, הליקוי העיקרי של צ'ייס היה שאיפה שאינה יודעת שובע להתמנות למשרה רמה.[6] במשך כל תקופת כהונתו כמזכיר האוצר הוא ניצל את מעמדו כדי לגבש תמיכה פוליטית למירוץ נוסף לנשיאות ב-1864.

לימים זכה צ'ייס לכבוד שדיוקנו הודפס על שטר של 10,000 דולר שהיה בשימוש בשנים 1928–1946. לצ'ייס היה חלק חשוב בהחלטה להדפיס את המשפט באל נשים מבטחנו (באנגלית: In God We Trust) על המטבעות שהונפקו ב-1864.[17]

נשיא בית המשפט העליון

[עריכת קוד מקור | עריכה]
צ'ייס כנשיא בית המשפט העליון
בית המשפט העליון בראשותו של צ'ייס, 1866

ביוני 1864 הפתיע הנשיא לינקולן את צ'ייס כאשר קיבל את התפטרותו שאותה הוא הגיש בפעם הרביעית. באותה נקודת זמן כבר בחרה המפלגה הרפובליקנית בלינקולן כמועמדה לנשיאות בבחירות של 1864 והאוצר היה במצב יציב, כך שלינקולן לא היה עוד צריך להחזיק את צ'ייס בקבינט כדי לקדם את פני האתגר למינויו כמועמד המפלגה.[18] אך כדי לרצות את האגף הרדיקלי של המפלגה, נקב לינקולן בשמו של צ'ייס כמועמד אפשרי לבית המשפט העליון.

באוקטובר 1864 נפטר נשיא בית המשפט העליון רוג'ר טוני, ולינקולן הציג את מועמדותו של צ'ייס כמחליפו. ב-6 בדצמבר הוגש המינוי לסנאט וב-15 בדצמבר הוא אושר.[19] בו ביום הוא הושבע לתפקידו וכיהן בו עד למותו במאי 1873.[20] צ'ייס היה שינוי מוחלט בהשוואה לקודמו רוג'ר טוני, שהיה תומך עבדות. אחד מצעדיו הראשונים של צ'ייס כנשיא בית המשפט העליון היה לאפשר לעורך הדין האפרו-אמריקאי ג'ון רוק (אנ') להופיע בפני בית המשפט.[21]

בין פסקי הדין החשובים שנדונו בבית המשפט העליון בתקופת נשיאותו של צ'ייס היו:

  • "טקסס נגד וייט" (Texas v. White), שנדון ב-1869, ובו נקבע שהחוקה יצרה איחוד קבוע, המורכב ממדינות שלא ניתן לפרקן, בעוד שהיא מאפשרת התחלקות "באמצעות מהפכה, או באמצעות הסכמה של המדינות".[22]
  • "בנק ויזי נגד פנו" (Veazie Bank v. Fenno), שגם הוא נדון ב-1869, פסק דין שאישר את חקיקת הבנקאות מתקופת מלחמת האזרחים שהטילה מס בשיעור 10% על השטרות של המדינות.
  • "הפבורן נגד גריסוולד" (Hepburn v. Griswold), שנדון ב-1870, והכריז שחלקים מסוימים של חוקי המטבע מנוגדים לחוקה. כאשר נהפך פסק דין זה בעקבות מינוי של שופטים חדשים ב-1871 ו-1872, כתב צ'ייס דעת מיעוט מנומקת.

כנשיא בית המשפט העליון, ישב צ'ייס בראש ועדת ההדחה בסנאט במשפט ההדחה של הנשיא אנדרו ג'ונסון ב-1868. כמי שהיה אחראי על בית המשפט לערעורים מהסבב הרביעי, הוא היה אחד משני השופטים שדנו במשפטו של נשיא הקונפדרציה לשעבר, ג'פרסון דייוויס, שהיה כלוא בפורט מונרו, בשל העובדה שפשעים חמורים כמו בגידה הצריכו שני שופטים. בכל אופן, ההגנה הטובה ביותר שעמדה לזכותו של דייוויס הייתה שהוא איבד את אזרחותו עם פרישת מדינות הדרום, ולפיכך הוא לא היה יכול לבצע פשע כמו בגידה. הרשעתו של דייוויס הייתה עלולה גם להפריע לשאיפותיו של צ'ייס לנשיאות. לאחר קבלת התיקון ה-14 לחוקת ארצות הברית ב-1868, הזמין צ'ייס את עורך הדין של דייוויס לפגישה אישית, והסביר את התאוריה שלו שסעיף 3 לתיקון החדש אסר על הטלת עונשים נוספים על אנשי הקונפדרציה לשעבר. כאשר עורך דינו של דייוויס חזר על טיעון זה בבית המשפט, דחה צ'ייס את התביעה, בניגוד להתנגדותו של עמיתו לכס השיפוט, ג'ון קרטיס אנדרווד. הממשלה בחרה שלא לערער על ביטול התיק בפני בית המשפט העליון.[23]

בהדרגה נסחף צ'ייס בחזרה לנאמנותו הישנה למפלגה הדמוקרטית ועשה ניסיון בלתי מוצלח לזכות במועמדות המפלגה לנשיאות בבחירות של 1868. "במפלגה התעלמו ממנו בשל עמדתו לטובת זכות הבחירה לשחורים".[21] ב-1871 זכתה מדיניות "היציאה החדשה" (New Departure) של הדמוקרט מאוהיו, קלמנט ולאנדיגהאם (אנ') לתמיכתו של צ'ייס.[24] ב-1872 הוא סייע להקים את "המפלגה הליברלית הרפובליקנית" (Liberal Republican Party) וניסה, שוב ללא הצלחה, לקבל את מועמדותה לנשיאות. הוא היה גם חבר הבונים החופשיים והיה פעיל בלשכות של המסדר במערב התיכון.[25] הוא שיתף פעולה עם ג'ון פרדו, מייסד בנק לאפייט ואוניברסיטת פרדו.

ב-1868 סיכם צ'ייס:

הקונגרס צדק כאשר לא הגביל, בחוקי השיקום שלו, את זכות הבחירה ללבנים. אך הוא שגה בכך שהדיר מעמדות אזרחיים מסוימים מזכות הבחירה, שבכך לא היו מסוגלים להישבע שבועת אמונים מלכתחילה. הוא גם שגה בהקמת משטרים צבאיים רודניים במדינות כאשר הסמיך ועדות צבאיות לשפוט אזרחים בעיתות שלום. המשטר הצבאי היה צריך להיות מצומצם ככל האפשר. ללא ועדות צבאיות, ללא מעמדות שנשללה מהם זכות ההצבעה, וללא שבועת אמונים למעט ציות נאמן ותמיכה בחוקה ובחוקים, וזיקה כנה לממשלה החוקתית של ארצות הברית.[26]

חודשים ספורים לפני מותו מצא צ'ייס את עצמו במיעוט של 4 מול 5 שופטים בפסק הדין של "תיקי בתי המטבחיים" (Slaughter-House Cases), שהגבילו באופן כללי את היקף הסמכויות של הממשלה הפדרלית על פי התיקון ה-14 להגן על האמריקאים מההפרות של זכויות האזרח שלהם מצד המדינות. יחד עם שאר השופטים בדעת המיעוט, הצטרף צ'ייס לשופט סטיבן פילד, כמשקל נגד לדעת הרוב שהגדירה למעשה את התיקון ה-14 כ"חקיקת הבל בטלה".[27]

מותו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

סלמון צ'ייס נפטר משבץ מוחי ב-7 במאי 1873 בניו יורק.[1] הוא נטמן בבית הקברות אוק היל שבוושינגטון ובאוקטובר 1886 הועברו עצמותיו לבית הקברות ספרינג גרוב שבסינסינטי.[28]

הנצחתו

[עריכת קוד מקור | עריכה]
שטר בערך של 10,000 דולר עם דיוקנו של צ'ייס

לאחר מותו של צ'ייס הנהיג בית המשפט העליון מסורת שכסאו של שופט שנפטר וחזית החלק של שולחן השופטים שמולו הוא ישב יעוטרו בבד שחור במהלך תקופת האבל, זאת בנוסף לבד שחור שמעטר את דלת הכניסה לאולם בית המשפט.[29]

"בנק צ'ייס הלאומי" (Chase National Bank), קודמו של "צ'ייס מנהטן בנק" (Chase Manhattan Bank), שכיום נקרא ג'יי פי מורגן צ'ייס, קרוי על שמו, אף על פי שלא היה לו כל קשר, עסקי או אחר, לבנק זה.

במאי 1865 נבחר צ'ייס כעמית מדרגה שלישית של "המסדר הצבאי של הלגיון הנאמן של ארצות הברית" (Military Order of the Loyal Legion of the United States). במסדר זה היו חברים קצינים של צבא האיחוד ששירתו במלחמת האזרחים, והוא התיר לאזרחים דגולים שתמכו במטרת האיחוד להצטרף אליו כעמיתים מדרגה שלישית. צ'ייס היה אחד הראשונים לקבל את הכבוד הזה.

דיוקנו של צ'ייס הופיע על שטר של 10,000 דולר, העריך הגבוה ביותר שהונפק למטבע האמריקאי. ב-1945 הודפס שטר זה בפעם האחרונה. ב-1969 החל הפדרל ריזרב להוציא מהמחזור שטרות בעריכים גבוהים מן המחזור ונכון ל-2009 רק 336 שטרות כאלה לא הוחזרו לצורך השמדה.[30]

על שמו של צ'ייס נקראו מחוז צ'ייס בקנזס והעיר צ'ייס סיטי שבווירג'יניה. היישובים צ'ייסוויל בפלורידה, מסצ'וסטס, קרוליינה הצפונית (שהיה קיים רק בשנים 1868–1871), ניו יורק, אוהיו וטנסי, נקראו גם הם על שמו.

מחנה צ'ייס בקולומבוס, אוהיו, ואולם צ'ייס באקדמיה של משמר החופים של ארצות הברית, נקראו על שמו, וכן ספינה של משמר החופים שהייתה בשירות בשנים 1968–2011, ולאחר מכן הועברה לחיל הים של ניגריה. על שמו נקראו גם אולם צ'ייס בבית הספר למנהל עסקים של אוניברסיטת הרווארד, בית צ'ייס בבית הספר למנהל עסקים על שם טאק בדארטמות' קולג', וקולג' סלמון פ. צ'ייס למשפטים באוניברסיטה הצפונית של קנטקי. לזכרו של צ'ייס קיימת נקודת ציון היסטורית (מספר 76 בניו המפשייר) לצד כביש 12A, בתחומי עיירת הולדתו, קורניש.[31]

בית הולדתו של צ'ייס בקורניש עדיין עומד על תילו וב-1975 הוא נרשם במרשם הלאומי של מקומות היסטוריים.[32]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא סלמון צ'ייס בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 1 2 3 4 5 6 Baynes, T. S., ed. (1878), "Salmon Portland Chase", Encyclopædia Britannica, 5 (9th ed.), New York: Charles Scribner's Sons, p. 435
  2. ^ McCabe, James D, The centennial book of American biography, embracing the lives of the great men whose deeds illustrate the first 100 years of American independence, Philadelphia and Chicago, P. W. Ziegler & co. 1876, p. 620.
  3. ^ Jacob Schuckers, The Life and Public Services of Salmon Portland Chase, Applewood Books, 2009, pp. 1-3.
  4. ^ 1 2 3 4 Salmon P. Chase - Ohio History Central
  5. ^ Blue, Frederick J., Salmon P. Chase: A Life in Politics, 1987, page 8.
  6. ^ 1 2 Chisholm, Hugh, ed. (1911), "Salmon Portland Chase", Encyclopædia Britannica, 5 (11th ed.), Cambridge University Press, pp. 955–956
  7. ^ "Salmon P. Chase, of Ohio, known as 'attorney-general for fugitive slaves,' on account of his frequent appearance as counsel in fugitive slave cases. - NYPL Digital Collections". July 26, 2016. Archived from the original on July 26, 2016.
  8. ^ Gruber, Robert Henry (1969). Salmon P. Chase and the Politics of Reform. College Park, MD: University of Maryland. p. 61.
  9. ^ Foner, Eric (1995). Free Soil, Free Labor, Free Men: The Ideology of the Republican Party Before the Civil War (Second ed.). Oxford: Oxford University Press. p. 83.
  10. ^ Salmon P. Chase - Mr. Lincoln and Freedom
  11. ^ Kelly, Ellen. "Everything Wrong with the Buchanan Administration". Libertarianism.org.
  12. ^ Geisst, Charles R. (1999). Wall Street. Oxford University Press. p. 54.
  13. ^ Honings, Diana. "The Long Blue Line: Cutter Miami, Abraham Lincoln and the destruction of CSS Virginia".
  14. ^ "Landing of Wool and Surrender of Norfolk". Historical Marker Database.
  15. ^ Symonds, Craig L. (2008). "Lincoln and the Navy". American Heritage. Rockville, MD: American Heritage Publishing. 58 (6).
  16. ^ Gideon Welles, Secretary of the Navy Under Lincoln and Johnson, Vol. I, 1861 – March 30, 1864. (Boston and New York: Houghton Mifflin Company, 1911), p. 166..
  17. ^ "History of 'In God We Trust'". US Department of the Treasury.
  18. ^ McPherson, James. Battle Cry of Freedom. Oxford: 1988. p. 841n.
  19. ^ Salmon Portland Chase, 1864-1873 - The Supreme Court Historical Society
  20. ^ "Justices 1789 to Present". www.supremecourt.gov. Washington, D.C.: Supreme Court of the United States.
  21. ^ 1 2 "The Impeachment of Andrew Johnson: Salmon Portland Chase". Impeach-andrewjohnson.com
  22. ^ Texas v. White, 74 U.S. 700 (1868) at Cornell University Law School Supreme Court collection.
  23. ^ Andrew Hamm, Chief Justice Salmon Chase on the permanency of the Union, and Cynthia Nicoletti on Chase’s political ambitions, SCOTUSblog, October 20th, 2017
  24. ^ James Laird Vallandigham, A Life of Clement L. Vallandigham, Turnbull Brothers, 1872, p. 446.
  25. ^ SUPREME COURT OF THE U.S. > #6 - CHIEF JUSTICE SALMON P. CHASE - The History Book Club discussion, May 14, 2011.
  26. ^ J. W. Schuckers, The Life and Public Services of Salmon Portland Chase, (1874). p. 585
  27. ^ Howard Jay Graham, veryman's Constitution: Historical Essays on the Fourteenth Amendment, the "Conspiracy Theory," and American Constitutionalism, Wisconsin Historical Society, 2013, p. 134.
  28. ^ "Christensen, George A. (1983) Here Lies the Supreme Court: Gravesites of the Justices, Yearbook". Archived from the original on September 3, 2005.
  29. ^ Phelps, Jordyn (February 16, 2016). "Antonin Scalia's Supreme Court Chair and Bench Draped in Black". ABC News. ABC.
  30. ^ Palmer, Brian (July 24, 2009). "Somebody Call Officer Crumb!: How much cash can a corrupt politician cram into a cereal box?". Slate.com.
  31. ^ "List of Markers by Marker Number". nh.gov. New Hampshire Division of Historical Resources.
  32. ^ Salmon Portland Chase Birthplace and Boyhood Home (duplicates the landmark nomination document)


נשיאי בית המשפט העליון של ארצות הברית
ג'ון ג'יי • ג'ון ראטלדג' • אוליבר אלזוורת' • ג'ון מרשל • רוג'ר טוני • סלמון צ'ייס • מוריסון וייט • מלוויל פולר • אדוארד דאגלס וייט • ויליאם הווארד טאפט • צ'ארלס אוונס יוז • הרלן סטון • פרד וינסון • ארל וורן • וורן ברגר • ויליאם רנקוויסט • ג'ון רוברטס
שופטים לשעבר בבית המשפט העליון של ארצות הברית
נשיאים: ג'יי • ראטלדג' • אלזוורת' • מרשל • טוני • צ'ייס • מ. וייט • פולר • א. וייט • טאפט • יוז • סטון • וינסון • וורן • ברגר • רנקוויסט

שופטים: קושינג • וילסון • בלייר • איירדל • תומאס ג'ונסון • פטרסון • צ'ייס • וושינגטון • מור • ויליאם ג'ונסון • ליווינגסטון • טוד • דובאל • סטורי • תומפסון • טרימבל • מקלין • בולדווין • ויין • ברבור • קאטרון • מקינלי • דניאל • נלסון • וודברי • גריר • קרטיס • קמפבל • קליפורד • סוויין • מילר • דייוויס • פילד • סטרונג • בראדלי • האנט • הרלן (הראשון) • וודס • מתיוס • גריי • בלאצ'פורד • לוציוס למאר • ברואר • בראון • שירס • האוול ג'קסון • פקהאם • מק'קנה • הולמס • דיי • מודי • לארטון • ואן דוונטר • ג'וזף למאר • פיטני • מק'ריינולדס • ברנדייס • ג'ון קלארק • סאת'רלנד • באטלר • סנפורד • רוברטס • קרדוזו • בלאק • ריד • פרנקפורטר • דאגלס • מרפי • ברנס • רוברט ה. ג'קסון • ראטלדג' • בארטון • טום קלארק • מינטון • הרלן (השני) • ברנן • ויטאקר • סטיוארט • וייט • גולדברג • פורטאס • מרשל • בלקמן • פאוול • סטיבנס • או'קונור • סקאליה • קנדי • סוטר • ביידר גינסבורג • ברייר

ראו גם: שופטים מכהנים

מזכירי האוצר של ארצות הברית
המילטון • וולקוט • דקסטר • גלטין • קמפבל • דאלאס • קרופורד • ראש • אינגהם • מקליין • דואן • טוני • וודברי • יואינג • פורוורד • ספנסר • ביב • ווקר • מרדית' • קורווין • גתרי • קוב • תומאס • דיקס • צ'ייס • פסנדן • מקולוק • באוטוול • ריצ'רדסון • בריסטו • מוריל • שרמן • וינדום • פולגר • גרשם • מקולוק • מנינג • פרצ'יילד • וינדום • פוסטר • קרלייל • גייג' • שו • קורטליו • מקוויי • מקאדו • גלאס • יוסטון • מלון • מילס • וודין • מורגנטאו • וינסון • סניידר • המפרי • אנדרסון • דילון • פאולר • בר • קנדי • קונלי • שולץ • סיימון • בלומנטל • מילר • ריגן • בייקר • בריידי • בנטסן • רובין • סאמרס • אוניל • סנו • פולסון • גייטנר • לו • מנושין • ילן החותם של מחלקת האוצר של ארצות הברית
מושלי אוהיו אוהיואוהיו
אדוארד טיפין • תומאס קירקר • סמואל הנטינגטון • ריטרן ג'. מגז הבן • עותניאל לוקר • תומאס וורת'ינגטון • אית'ן אלן בראון • אלן טרימבל • ג'רמיה מורו • אלן טרימבל • דנקן מקארתור • רוברט לוקאס • ג'וזף ואנס • וילסון שאנון • תומאס קורווין • וילסון שאנון • תומאס בארטלי • מרדכי בארטלי • ויליאם בב • סיברי פורד • רובן ווד • ויליאם מדיל • סלמון צ'ייס • ויליאם דניסון • דייוויד טוד • ג'ון ברף • צ'ארלס אנדרסון • ג'ייקוב דולסון קוקס • רתרפורד הייז • אדוארד פולנסבי נויס • ויליאם אלן • רתרפורד הייז • תומאס ל. יאנג • ריצ'רד בישופ • צ'ארלס פוסטר • ג'ורג' הודלי • ג'וזף פורקר • ג'יימס קמפבל • ויליאם מקינלי • אייסה בושנל • ג'ורג' נאש • מיירון הריק • ג'ון פטיסון • אנדרו האריס • ג'דסון הרמון • ג'יימס מידלטון קוקס • פרנק ויליס • ג'יימס מידלטון קוקס • הארי דייוויס • א. ויקטור דונהי • מאיירס קופר • ג'ורג' וייט • מרטין דייווי • ג'ון בריקר • פרנק לאושי • תומאס הרברט • פרנק לאושי • ג'ון ויליאם בראון • צ'. ויליאם אוניל • מייקל די סאלה • ג'ים רודס • ג'ון ג'יי גיליגן • ג'ים רודס • דיק סלסט • ג'ורג' ווינוביץ' • ננסי הוליסטר • בוב טאפט • טד סטריקלנד • ג'ון קייסיק • מייק דה ויין
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=סלמון_צ%27ייס&oldid=39596880"