מאלון פיטני

מאלון פיטני
Mahlon Pitney

מאלון פיטני
לידה	5 בפברואר 1858 מוריסטאון, ניו ג'רזי, ארצות הברית
פטירה	9 בדצמבר 1924 (בגיל 66) וושינגטון הבירה, ארצות הברית
שם מלא	מאלון ר. פיטני הרביעי
מדינה
מקום קבורה	בית הקברות אברגרין, מוריסטאון, ניו ג'רזי, ארצות הברית
השכלה	אוניברסיטת פרינסטון
מפלגה	המפלגה הרפובליקנית
שופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית 18 במרץ 1912 – 31 בדצמבר 1922 (10 שנים) תחת נשיאי בית המשפט העליון אדוארד דאגלס וייט ויליאם הווארד טאפט נשיא ממנה ויליאם הווארד טאפט → ג'ון מרשל הרלן אדוארד סנפורד ←
חבר בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם מחוז הבחירה הרביעי של ניו ג'רזי 4 במרץ 1895 – 10 בינואר 1899 (3 שנים)
חתימה

מאלון ר. פיטני הרביעי (באנגלית: Mahlon R. Pitney IV;‏ 5 בפברואר 1858 – 9 בדצמבר 1924) היה עורך דין, משפטן ופוליטיקאי אמריקאי, שכיהן כחבר בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם המפלגה הרפובליקנית במשך שתי תקופות כהונה בשנים 1895–1899, וכשופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית בשנים 1911–1922.

ראשית חייו

תולדותיה של משפחת פיטני באמריקה מתחילים ב-1720, כאשר שני אחים סקוטים, ג'ונתן וג'יימס פיטני, התיישבו בחווה שבמנדהאם שבניו ג'רזי. בנו של גיימס, מאלון פיטני, לחם במהפכה האמריקאית לצד הגנרל ג'ורג' וושינגטון. צאצאו, מאלון פיטני הרביעי, נולד במוריסטאון, ניו ג'רזי לשרה לואיז (לבית הלסטד) ולהנרי קופר פיטני. הוא למד בקולג' ניו ג'רזי, כיום אוניברסיטת פרינסטון, שם הוא היה חברו לספסל הלימודים של וודרו וילסון, ושימש כמנהל נבחרת הבייסבול של הקולג'. עם סיום לימודיו ב-1879, הוא המשיך ללמוד משפטים בקריאה עצמית במשרדו של אביו. ב-1882 הוא עבר את בחינות לשכת עורכי הדין והקים משרד עצמאי בדובר בשותפות עם אחיו, ג'ון אוליבר הלסטד פיטני.

ב-1889 שב פיטני למוריסטאון כדי לנהל את משרד עורכי הדין של אביו, לאחר שאביו מונה כשופט. ב-1891 הוא נשא לאישה את פלורנס שלטון. לזוג נולדו שני בנים ובת. שני הבנים למדו גם הם בפרינסטון ונכנסו גם הם בהמשך לתחום המשפטים. פיטני היה סבא-רבא של השחקן כריסטופר ריב, מצד אמו של ריב.

קריירה פוליטית

ב-1894 התמודד פיטני בבחירות לבית הנבחרים של ארצות הברית וניצח את חבר הקונגרס שכיהן עד אז תקופת כהונה אחת, ג'ונסטון קורניש במחוז הבחירה הרביעי של ניו ג'רזי. שנתיים לאחר מכן הוא נבחר לתקופת כהונה נוספת. פיטני שימש כיושב ראש הוועידה המדינתית של המפלגה הרפובליקנית בניו ג'רזי וקידם מועמדותו של ג'ון ויליאם גריגס למשרת מושל ניו ג'רזי. ככוכב עולה בפוליטיקה המדינתית, שאף פיטני להתמנות בעצמו כמושל. כדי לשפר את מעמדו במדינה, הוא התפטר מבית הנבחרים לפני סיום תקופת כהונתו השנייה והתמודד בבחירות לסנאט של ניו ג'רזי. בבחירות שהתקיימו ב-1899 הוא ניצח וכאשר כיהן בסנאט הוא שימש כמנהיג הסיעה הרפובליקנית. לאחר הבחירות של 1900 הוא נבחר כנשיא הסנאט.

קריירה שיפוטית

על אף שאיפתו של פינטי להיבחר כמושל ניו ג'רזי, תמך המושל המכהן פוסטר מקגוואן וורהיס במועמד אחר כיורשו. ב-1901 הציע וורהיס לפיטני לכהן כשופט בבית המשפט העליון של המדינה. באופן זה עלה בידו של וורהיס להיפטר מיריב פוליטי ולשמור על אחדות המפלגה. שבע שנים לאחר מכן קודם פיטני לתפקיד שופט בית המשפט לדיני היושר, משרה שיפוטית ייחודית על פי חוקת 1844 של ניו ג'רזי.

שופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית

ב-1912 מונה פיטני על ידי הנשיא ויליאם הווארד טאפט כשופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית. אף על פי שמינויו אושר בסנאט ברוב של 50 מול 26, התנגדו לו החוגים הפרוגרסיבים. פיטני הושבע לתפקיד ב-18 במרץ 1912. העוינות הזו כלפיו נבעה בעיקר בשל החלטתו כאשר שימש כשופט בבית המשפט לדיני היושר בתיק "חברת הזכוכית ג'ונס נגד איגוד נופחי בקבוקי הזכוכית" (Jones Glass Co. v. Glass Bottle Blowers Association), שהגבילה את יכולת האיגודים המקצועיים למנוע את הפיכתם של עובדים לשוברי שביתה.

במהלך כהונתו על כס השיפוט בבית המשפט העליון, רכש פיטני מוניטין של שמרן ותמך באדיקות בתאוריה המשפטית של "ההליך הראוי המהותי" (Substantive due process). דוגמה לגישתו זו השתקפה בחוות דעת הרוב שהוא כתב בפסק הדין "קופייג' נגד קנזס" (Coppage v. Kansas), בו פסק בית המשפט על אי תאימותו לחוקה של חוק של קנזס שאסר על קיומם של "חוזי הכלב הצהוב" (Yellow-dog contract), שהיו הסכמה בין עובד למעביד שבתנאי להעסקתו של העובד, הוא לא יהיה חבר איגוד מקצועי. בפסק דין זה קבע בית המשפט שלא ניתן להפעיל סמכות משטרתית להבטיח שוויון ביכולת המיקוח. אף על פי שהוא חש חוסר אמון כלפי האיגודים המקצועיים, פיטני גם חשש מהתחזקותם הנרחבת של העסקים ותמך בשימוש רחב בחוק ההגבלים העסקיים של שרמן.

פיטני כתב את חוות דעת הרוב בפסק הדין "חברת הרכבת המרכזית של ניו יורק נגד וייט" (New York Central Railroad Co. v. White), שבה אושר חוק הפיצויים לעובדים של מדינת ניו יורק והונח היסוד להרחבתן של תוכניות כאלו בכל ארצות הברית. הוא גם כתב את חוות דעת הרוב השנויה במחלוקת בפסק הדין "פרנק נגד מגנום" (Frank v. Mangum), שאישר את הרשעתו השגויה ברצח של ליאו פרנק, איש עסקים יהודי, באטלנטה, אל מול חוות דעת המיעוט של השופטים אוליבר ונדל הולמס הבן וצ'ארלס אוונס יוז.

ב-1922 התפטר פיטני מתפקידו כשופט לאחר שלקה בשבץ מוחי. לצד ויליס ואן דוונטר, הוא היה אחד משני שופטי בית המשפט העליון היחידים שמונו על ידי ויליאם האוורד טאפט כאשר כיהן כנשיא ארצות הברית והמשיכו לכהן תחתיו כאשר הוא היה לנשיא בית המשפט העליון.

מותו

מאלון פיטני נפטר ב-9 בדצמבר 1924 בוושינגטון הבירה ונטמן בבית הקברות אברגרין שבמוריסטאון.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מאלון פיטני בוויקישיתוף

• מאלון פיטני באתר המדריך הביוגרפי של השופטים הפדרליים (באנגלית)
• מאלון פיטני, באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)
• מאלון פיטני, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• מאלון פיטני, באתר "Find a Grave" (באנגלית)