אלפרד מור
 | |||||||||
| אלפרד מור | |||||||||
| לידה |
21 במאי 1755 מחוז ניו הנובר פרובינציית קרוליינה הצפונית, האימפריה הבריטית  | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
15 באוקטובר 1810 (בגיל 55) מחוז בליידן, קרוליינה הצפונית, ארצות הברית | ||||||||
| מדינה |
 ארצות הברית | ||||||||
| מקום קבורה | כנסיית סנט פיליפ, ליד וילמינגטון, קרוליינה הצפונית, ארצות הברית | ||||||||
| מפלגה |
 המפלגה הפדרליסטית | ||||||||
| |||||||||
| |||||||||
| חתימה |
.png){kind=small} | ||||||||
  | |||||||||
אלפרד מוּר (באנגלית: Alfred Moore; 21 במאי 1755 – 15 באוקטובר 1810) היה שופט אמריקאי מקרוליינה הצפונית, שכיהן כשופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית. מור זכור בשל חוות הדעת היחידה שכתב במסגרת עבודתו בבית המשפט במהלך תקופת כהונתו, פסק הדין "בס נגד טינגי" (Bas v. Tingy), תיק שולי שעסק במשפט הימי. אף על פי שמור היה שופט בבית המשפט העליון במשך כמעט ארבע שנים, הוא לא היה פעיל במיוחד בעבודת בית המשפט בשל בריאותו הרופפת. הוא לא השתתף בדיוני בית המשפט בפסק דין מרבורי נגד מדיסון, שהיה נקודת ציון דרך חשובה בפסיקות בית המשפט בתקופת כהונתו. מור היה אחד השופטים הפחות משפיעים בהיסטוריה של בית המשפט העליון, או כפי שהגדיר את הקריירה שלו אחד ההיסטוריונים, "שבקושי עשתה רשרוש בהיסטוריה השיפוטית האמריקאית".[1]
ראשית חייו
[עריכת קוד מקור | עריכה]אלפרד מור נולד במחוז ניו הנובר שבפרובינציית קרוליינה הצפונית, כבן למשפחה בעלת השפעה בפוליטיקה המקומית. אביו של מור, מוריס מור, עסק גם הוא בעריכת דין ושימש כשופט בממשל הקולוניאלי בקרוליינה הצפונית. דודו, ג'יימס מור, היה קצין בכיר בצבא הקונטיננטלי במהלך מלחמת העצמאות של ארצות הברית. אלפרד מור נשלח לבוסטון כדי להשליך את חינוכו, אך שב לקרוליינה הצפונית כדי ללמוד משפטים כמתלמד אצל אביו ובגיל עשרים השלים את הכשרתו והתקבל ללשכת עורכי הדין.
קריירה פוליטית
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1775 פרצה מלחמת העצמאות של ארצות הברית ומור שירת כקצין בדרגת קפטן ברגימנט הראשון של קרוליינה הצפונית, שבו היה דודו, ג'יימס מור קולונל. ביוני 1776 הוא השתתף בהגנתה של צ'ארלסטון. ב-1777 הוא פרש מהצבא, אך המשיך לשרת במיליציה והשתתף בקרב בית המשפט של גילפורד נגד צ'ארלס קורנווליס. המלחמה גבתה מחיר גבוה ממשפחת מור. הכוחות הבריטים השתלטו על אחוזת המשפחה ושרפו את ביתה. אביו, אחיו ודודו של מור מצאו את מותם במהלך המלחמה.
לאחר המלחמה נבחר מור לאספה הכללית של קרוליינה הצפונית, שבחרה בו לתפקיד התובע הכללי של המדינה, תפקיד בו הוא שימש בשנים 1782–1791. כתובע הכללי הוא ייצג ב-1787 את המדינה בתיק "ביירד נגד סינגלטון", שפסק הדין שלו, נגד המדינה, היה לדוגמה מוקדמת ליישום הביקורת השיפוטית. מור היה תומך נלהב של המפלגה הפדרליסטית, והעדיף ממשלה לאומית חזקה והיה לו תפקיד מוביל בהחלטה לאשרור חוקת ארצות הברית על ידי קרוליינה הצפונית, לאחר שבתחילה היא דחתה את החוקה ב-1788. לאחר קבלתה של קרוליינה הצפונית לאיחוד כמדינה ה-12, עבד מור כעורך דין, היה פעיל בחיים הפוליטיים, וכיהן כשופט בבית המשפט העליון של קרוליינה הצפונית בשנים 1798–1799. הוא ניסה להתמודד על מושב בסנאט של ארצות הברית, אך הפסיד בבחירות על חודו של קול.
שופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-4 בדצמבר 1799 מינה הנשיא ג'ון אדמס את מור כשופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית במקומו של ג'יימס איירדל שנפטר. ב-21 באפריל 1800 אושר המינוי על ידי הסנאט של ארצות הברית. מור היה אדם נמוך קומה, גובהו היה 1.34 מ', הנמוך ביותר מכל שופטי בית המשפט העליון לדורותיהם.[2] קומתו הנמוכה הייתה קשורה גם לבריאותו הרופפת, שבשלה תרומתו לדיוני בית המשפט הייתה מצומצמת. בתקופת כהונתו על כס השיפוט, שארכה פחות מארבע שנים, הוא כתב פסק דין אחד בלבד בתיק "בס נגד טינגי" (Bas v. Tingy), תיק מתחום המשפט הימי בו הוא הגיע למסקנה שצרפת הייתה אויב של ארצות הברית במלחמה הבלתי רשמית שהתנהלה בשנים 1798–1799.
לאחר פרישתו מבית המשפט העליון ב-1804, סייע מור להקים את אוניברסיטת קרוליינה הצפונית בצ'אפל היל.
חיים אישיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]בראשית שנות ה-80 של המאה ה-18 נשא מור לאישה את סוזאן איגלס.
אלפרד מור נפטר במחוז בליידן שבקרוליינה הצפונית. הוא נטמן בכנסיית סנט פיליפ שליד וילמינגטון.
בית הקיץ שלו, מורפילדס, שנבנה בערך בשנת 1785 במחוז אורנג', ליד הילסבורו, רשום במרשם הלאומי של מקומות היסטוריים.[3][4]
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אלפרד מור באתר המדריך הביוגרפי של השופטים הפדרליים (באנגלית)
- אלפרד מור, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- אלפרד מור, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Hall, Kermit L., ed. (1992). The Oxford Companion to the Supreme Court of the United States. New York: Oxford University Press. p. 560-561.
- ^ Alfred Moore - oyez.org
- ^ Historic American Buildings Survey (HABS) No. NC-271, "Moorefields, State Route 1135, Hillsborough, Orange County, NC", 5 photos, 5 data pages, 1 photo caption page
- ^ John B. Wells, III (January 1972). "Moorefields". National Register of Historic Places - Nomination and Inventory. North Carolina State Historic Preservation Office.
