הנרי ב. פיין

הנרי ב. פיין
Henry B. Payne

הנרי ב. פיין
הנרי ב. פיין
לידה	30 בנובמבר 1810 המילטון, ניו יורק , ארצות הברית
פטירה	9 בספטמבר 1896 (בגיל 85) קליבלנד, אוהיו, ארצות הברית
מדינה
מקום קבורה	בית הקברות תצפית האגם
השכלה	קולג' המילטון
מפלגה	המפלגה הדמוקרטית
בן או בת זוג	Mary Payne
סנאטור מטעם מדינת אוהיו 4 במרץ 1885 – 3 במרץ 1891 (6 שנים) → ג'ורג' פנדלטון קלווין ברייס ←
חבר בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם מחוז הבחירה ה-20 של מדינת אוהיו 4 במרץ 1875 – 3 במרץ 1877 (שנתיים) → ריצ'רד פרסונס עמוס טאונסנד ←
חבר הסנאט של אוהיו מטעם מחוז קויאהוגה 3 בדצמבר 1849 – 4 בינואר 1852 (שנתיים) → פרנקלין בקוס הארווי רייס ←
חתימה

הנרי ב. פיין (באנגלית: Henry B. Payne;‏ 30 בנובמבר 1810 – 9 בספטמבר 1896) היה פוליטיקאי אמריקאי שייצג את אוהיו בסנאט ובבית הנבחרים של ארצות הברית. הוא עבר לאוהיו מעיר מולדתו ניו יורק בשנת 1833 והתבסס במהירות במשפטים ובעסקים תוך כדי שהפך למנהיג מקומי במפלגה הדמוקרטית. לאחר שכיהן בסנאט של אוהיו נבחר פיין לקדנציה אחת בבית הנבחרים של ארצות הברית בשנת 1874. הוא לא הצליח להיבחר מחדש אך כיהן בוועדת הבחירות שהתכנסה בתחילת 1877 כדי לפתור את המחלוקת על תוצאות הבחירות לנשיאות ב-1876.

הוא התמודד על המועמדות הדמוקרטית לנשיאות לקראת הבחירות ב-1880, אך הפסיד לווינפילד סקוט הנקוק, שהפסיד בבחירות הכלליות לג'יימס גרפילד. הוא נבחר לסנאט של ארצות הברית בשנת 1884. בחירתו על ידי בית המחוקקים באוהיו הייתה נגועה בהאשמות כלפיו בשוחד, אך לאחר חקירה של הסנאט הורשה פיין לשמור על מקומו בסנאט. הוא לא התמודד כדי להיבחר מחדש ומת ב-1896 במחוז קויאהוגה.

ביוגרפיה

ראשית חייו

הנרי פיין נולד בהמילטון, מחוז מדיסון, ניו יורק, ב-30 בנובמבר 1810, לאלישע ולאסתר (לבית דאגלס) פיין. שני הוריו היו ילידי קונטיקט שעברו לניו יורק בשנות ה-90 של המאה ה-18.

פיין למד בבתי הספר הנפוצים וסיים את לימודיו במכללת המילטון בשנת 1832. לאחר סיום לימודיו למד פיין משפטים במשרדו של ג'ון קנפילד ספנסר, פוליטיקאי ויגי ושר המלחמה לעתיד. בזמן שעבד שם, פיין התיידד טוב עם הסנאטור לעתיד של ארצות הברית והמועמד הדמוקרטי לנשיאות בחירות 1860, סטיבן דאגלס, שלמד משפטים עם עורך דין מקומי אחר.

קריירה

בשנת 1833 עבר פיין לקליבלנד, אוהיו, אז עיירה של 3,000 איש בלבד. דאגלס הקדים אותו לשם, אך היה חולה, ומשימתו הראשונה של פיין בהגיעו לאוהיו הייתה להחזיר את חברו לקו הבריאות. תחת שרלוק ג'יי אנדרוז, פיין המשיך ללמוד משפטים, והתקבל ללשכת עורכי הדין בשנת 1834. הוא פתח משרד משלו באותה שנה, ויצר שותפות עם השופט הפדרלי העתידי של ארצות הברית היירם ו. וילסון. המשרד הצליח במהירות; בתוך עשר שנים היו פיין ווילסון בין החברות המובילות באוהיו.

פרקטיקת עריכת הדין של פיין המשיכה להצליח עד תחילת שנות ה-40 של המאה ה-19, אך לאחר שסבל מהתקפי המופטיזיס (דימום בריאות), הוא נאלץ לצמצם את פעילותו. במקום זאת, הוא הקדיש את זמנו לענייני עסקים ופוליטיקה מקומית. הוא החל לקדם את הארכת מסילות הברזל לתוך קליבלנד. יחד עם כמה מקורבים, פיין ייסד את מסילת הרכבת של קליבלנד וקולומבוס ב-1851, ושימש כנשיא שלה. הוא גם השקיע במספר מסילות ברזל מקומיות אחרות. הוא התפטר מנשיאות הרכבת ב-1854, אך בשנה שלאחר מכן הפך לנשיא מסילת ברזל אחרת, פיינסוויל ואשטבולה. באותה שנה, פיין הפך לאחד מנציבי מפעלי המים הראשונים של קליבלנד. הוא גם השקיע בנדל"ן, וב-1888 סידר את בניית בניין פרי-פיין ברובע המחסנים של היום.

פוליטיקה של אוהיו

פיין נכנס לפוליטיקה המקומית בתור דמוקרט, ושימש כאלקטור לנשיאות ב-1848 עבור המועמדים הדמוקרטיים לואיס קאס וויליאם אורלנדו באטלר. הוא נבחר למועצת העיר קליבלנד ב-1849, וכיהן שם עד 1854. במקביל, הוא היה חבר בסנאט של אוהיו בין השנים 1849 ל-1851. מיומנותו כפרלמנטר הובילה את מפלגתו למנות אותו לסנאט של ארצות הברית ב-1851, אך הבחירות עברו למועמד הוויגי, בנג'מין וייד, בהצבעה של 44–34. פיין השתתף בוועידה הלאומית הדמוקרטית של 1856, שם פעל בהצלחה למען מינוי ג'יימס ביוקנן. הוא התמודד על מושל אוהיו ב-1857, אך הפסיד במעט לרפובליקני המכהן, סלמון פ. צ'ייס. עם יותר מ-300,000 מצביעים, פיין נכשל ב-1,503 קולות בלבד. ב-1860, הוא השתתף שוב בוועידת הדמוקרטים, שם עזר למנות את ידידו הוותיק סטיבן א. דאגלס, וצידד בסיעתו של דאגלס כשהמפלגה התחלקה לחצי צפוני ודרומי.

בוועידת 1860, פיין גינה את זכות ההיפרדות, ובמהלך מלחמת האזרחים שהחלה בשנה שלאחר מכן, הוא היה תומך נלהב של האיחוד. למרות שהוא לא תמך בביטול העבדות, הוא התנגד להרחבה נוספת של העבדות. במהלך המלחמה, פיין השתמש בחלק מעושרו כדי לעזור לצייד את גדודי אוהיו. הוא היה בן 50 כשהחלה המלחמה, מבוגר מכדי להתנדב בעצמו, אך שניים מבניו שירתו בצבא האיחוד בברכתו. לאחר המלחמה, פיין המשיך בפעילותו הפוליטית, והוביל את משלחת אוהיו לוועידה הלאומית הדמוקרטית של 1872, שם תמך במועמד בסופו של דבר, הוראס גרילי. הוא ערך קמפיין בשמו של גרילי, והעלה את הפרופיל הפוליטי שלו בתהליך. בשנת 1874, פיין התמודד על מושב בבית הנבחרים של ארצות הברית מהמחוז ה-20 של אוהיו, ונבחר ברוב של 2,500 קולות על פני הרפובליקני המכהן, ריצ'רד פרסונס.

בית הנבחרים של ארצות הברית

כאשר הקונגרס ה-44 של ארצות הברית התכנס, הבית נשלט על ידי הדמוקרטים לראשונה מאז מלחמת האזרחים. פיין הוצב בוועדת הבנקאות והמטבע ובוועדה לרפורמה בשירות המדינה. בזמנו, המטבע שהילך בארצות הברית היה שילוב של דולרים בגיבוי זהב ו"ירוקים" שגובו רק באשראי של ארצות הברית, כשהציבור חשב שהכספים הדולריים שווים פחות מדולרי זהב. הקונגרס הקודם, שנשלט על ידי הרפובליקנים, העביר את חוק חידוש תשלומי המינים, שיחזיר את ארצות הברית לתקן הזהב עד 1879. הדעות בקרב הדמוקרטים היו מפוצלות, כאשר הדמוקרטים המזרחיים תומכים בחוק, וחברי המערב והדרום קיוו לבטל אותו.

פיין הכין הצעת חוק פשרה, שבה יבוטל חוק החידוש ויוחלף בהחזרה הדרגתית וחלקית לכסף מגובה זהב. על פי חוק פיין, הבנקים הלאומיים יידרשו לבנות עתודות זהב השווה לשלושה אחוזים מערך הכספים במחזור באותה שנה, תוך הוספת שלושה אחוזים נוספים בכל שנה עד 1885, אז יהיו להם עתודות זהב של שלושים אחוזים משווי הכספים במחזור. בשלב זה, הכספים היו ניתנים לפדיון בלפחות שלושים אחוז זהב. פשרה זו עדיין הייתה יותר מדי עבור הדמוקרטים המזרחיים והרפובליקנים שהעדיפו את תקן הזהב, וועדת הבנקאות סירבה לאשר את הצעת החוק. פיין הצליח לעקוף את הוועדה שלו ולהביא את הצעת החוק להצבעה של כל הבית, אך היא נפלה, 81 ל-157. מאוחר יותר העביר בית הנבחרים ביטול מוחלט של חוק החידוש, 133 ל-120, אך הסנאט סירב להתייחס לעניין. חידוש המינים נותר חוק הארץ כאשר הסתיימה כהונתו של הקונגרס ה-44.

בבחירות לנשיאות של 1876, הרפובליקני רתרפורד ב. הייז מאוהיו ניצח את הדמוקרטים סמואל ג'יי טילדן מניו יורק באחת הבחירות החריפות ביותר לנשיאות לאותה תקופה בתולדות האומה. התוצאות הצביעו בתחילה על ניצחון דמוקרטי, אך הקולות האלקטורליים של כמה מדינות היו שנויים במחלוקת נלהבת עד ימים ספורים לפני השבעת הנשיא החדש. חברי שתי המפלגות בקונגרס הסכימו לכנס ועדת בחירות דו-מפלגתית, שהכריעה בסופו של דבר את המירוץ לטובת הייז. פיין מונה לוועדה לבקשתו של טילדן, אך התוצאות יצאו נגד הדמוקרטים שכן הייז הוכרז כמנצח בהצבעות השנויות במחלוקת. לאחר תוצאת הוועדות, פיין הצטרף לדמוקרטים רבים בניסיון לעכב את ההליכים בבית הנבחרים בתקווה לכפות תוצאה חיובית יותר, אך הודח על ידי הרפובליקנים והדמוקרטים שצידדו לצד היושב ראש סמואל ג'יי רנדל בקבלת תוצאת הוועדה. המאמץ נכשל, והייז הפך לנשיא ב-4 במרץ 1877.

פוליטיקה נשיאותית

פיין התמודד לבחירה מחדש בשנת 1876 אך הובס על ידי הרפובליקני עמוס טאונסנד. עם זאת, הוא נשאר מעורב בפוליטיקה, ואף שקל להתמודד על המועמדות הדמוקרטית לנשיאות ב-1880. טילדן, למרות שלא היה מועמד באופן רשמי, השפיע רבות על הוועידה. טילדן היה מעורפל לגבי נכונותו להשתתף בקמפיין נוסף, מה שהוביל כמה נציגים לערוק למועמדים אחרים, בעוד שאחרים נשארו נאמנים לנושא הדגל הישן שלהם. טילדן אכן אמר לכמה מתומכיו הקרובים שאם לא ירוץ, פיין יהיה הבחירה הראשונה שלו ויו"ר הבית סמואל ג'יי רנדל השני שלו. [ 20 ] עם זה, רבים מהנאמנים של טילדן הבטיחו את תמיכתם לפיין, לפחות עד שטילדן החליט להיכנס למירוץ. למרות שטילדן בסופו של דבר סירב להיות מועמד, סיכוייו של פיין נפגעו כאשר המשלחת של אוהיו נותרה נאמנה לסנאטור אלן ג'י ת'ורמן. למרות שפיין היה במקום השלישי בהצבעה הראשונה של הוועידה, בשני החתימו הנציגים את הגנרל וינפילד סקוט הנקוק, שהיה מועמד.

בחירות לסנאט האמריקאי

בשנת 1884, הדמוקרטים החזיקו ברוב בבית המחוקקים באוהיו. בפגישת סיור כדי לקבוע את בחירת המפלגה לסנאטור של ארצות הברית, מחוקקים דמוקרטיים רבים חיפשו להחליף את הסנאטור המכהן, הדמוקרט ג'ורג' ה. פנדלטון, מכיוון שהם לא הסכימו עם תמיכתו ברפורמה בשירות המדינה ותעריפים נמוכים. כמה ממתנגדיו של פנדלטון, בראשות אוליבר פיין, קידמו את הנרי פיין למושב הסנאט, כשהם מזכירים את התנגדותו לשתי התפקידים הללו בתקופתו בבית הנבחרים. לאחר הצבעה חשאית של השדולה הדמוקרטית, פיין קיבל 46 קולות מתוך 80. מכיוון שאוליבר היה נאמן וגזבר של חברת Standard Oil, רבים מתומכי פנדלטון טענו מיד כי 100,000 דולר מקרן הנפט שימשו לשחד מחוקקים דמוקרטיים, וטענו כי הצבעה פתוחה לא הייתה לטובת פיין.

כאשר בית המחוקקים המלא התכנס, פיין נבחר עם 78 קולות מתוך 120. בית המחוקקים הדמוקרטי סירב בתחילה לחקור את שחיתותם לכאורה של חבריהם, אך כאשר הרפובליקנים השיבו את הרוב במושב הבא, בית המחוקקים בחן את ההאשמות והעביר את התוצאות לסנאט הפדרלי. העדויות שנאספו היו רבות, אך הסנאט סירב לגרש את פיין, שהכריז על חפותו. בעוד שמעולם לא היו מספיק ראיות להוכחה מוחלטת לשוחד, הביוגרף דוויין בורק כתב כי "נראה שהראיות הנסיבתיות מרשיעות את פיין" באישום.

תעריפים ומסחר בין מדינות

בסנאט, המאבק הבולט ביותר היה על הצורך בתעריף מגן חזק, שייקר סחורות זרות אך עודד ייצור מקומי. פיין תמך בתעריף גבוה, אך חשב שכמה הפחתות קטנות יהיו נבונות על מנת לצמצם את העודף של הממשל הפדרלי. הוא הצטרף לחברי הסנאט הדמוקרטים בדחיית הצעת חוק מכסים שהוצעה על ידי הרפובליקני מאיווה ויליאם ב. אליסון, שהייתה מעלה את התעריפים אפילו גבוה יותר ממה שפיין חשב לנכון. תרומתו היחידה לדיון הייתה לטעון נגד הפחתת המכס על פלדה וברזל. הצעת חוק זו של אליסון עברה את הסנאט שבשליטת הרפובליקנים, אך לא הצליחה לעבור בבית הנבחרים, שנשלט על ידי הדמוקרטים.

יחד עם זאת, הסדרת המסחר הבין-מדינתי, במיוחד בכל הנוגע למסילות הברזל, הייתה סוגיה פוליטית. הקריאה להסדרת מסילות הברזל חילקה את האינטרסים העסקיים של האומה, כאשר מסילות ברזל פעלו נגד חקיקה ויצרנים, שנפגעו מתעריפי הרכבת הגבוהים, הצטרפו לרפורמים. Standard Oil הצטרף לקבוצה האחרונה בקריאה לפעולה של הקונגרס. בשנת 1886, פיין הצביע בעד הצעת חוק שתשנה מעט את תעריפי הרכבת, אך נחשבה כלא יעילה על ידי הרפורמים. עם זאת, לאחר תיקונים של בית הנבחרים, הצעת החוק חזרה לסנאט עם איסורים מהותיים יותר על הפרקטיקות שהצרכנים והיצרנים מצאו כראויים ביותר. פיין הצביע נגד חוק המסחר הבין-מדינתי המחוזק, שעבר ונחתם בחוק על ידי הנשיא גרובר קליבלנד. בהסבר ההצבעה שלו, פיין אמר שהחוק לא מעשי וניצל בצורה בלתי הוגנת לשיטות שילוח אחרות (כגון הובלת סירות באגמים הגדולים) על פני מסילות הברזל.

חיים אישיים

בשנת 1836, פיין התחתן עם מרי פרי (1818–1895), בתם היחידה של נייתן פרי הבן, סוחר מקומי עשיר שהיה בנו של נייתן פרי, המכונה "המייג'ור", וסופיה לאונורה (לבית שורש) פרי, ואשתו, פאולינה (לבית סקינר) פרי, בתם של אברהם סקינר ומרי (לבית איירס) סקינר. יחד, הם היו הורים לשישה ילדים:

• ניית'ן פ. פיין (1837–1885), שהפך לראש עיריית קליבלנד.
• אוליבר הזרד פיין (1839–1917), איש עסקים מהעידן המוזהב.
• פלורה פיין (1842–1893), שנישאה למזכיר הצי ויליאם קולינס ויטני.
• הנרי וילסון פיין (1845–1878), שסיים את בית הספר למשפטים בקולומביה במאי 1870; מת במצב בריאותי לקוי.
• אלישה הווארד פיין (1851–1852), שמת צעיר.
• מרי פרי פיין (1854–1898), שנישאה לצ'ארלס ויליאם בינגהם (1846–1929).

פיין מת בקליבלנד ב-9 בספטמבר 1896, בגיל שמונים וחמש. הוא נקבר בבית הקברות לייק ויו בקליבלנד. צאצאיו המשיכו להיות מעורבים בפוליטיקה של אוהיו. בנוסף לבניו אוליבר ונייתן, חתנו היה מזכיר הצי ויליאם קולינס ויטני ממשפחת ויטני הבולטת מבחינה פוליטית. פיין היה סבה מצד אמה של פרנסס פ. בולטון וסבא רבא של אוליבר פיין בולטון, ששניהם שירתו מאוחר יותר בבית הנבחרים של ארצות הברית. הכפר פיין, אוהיו נקרא לכבודו. הוא היה גם סבא רבא של מייקל ויטני סטרייט, מרגל שהודה בעבור הקג"ב.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא הנרי ב. פיין בוויקישיתוף

• הנרי ב. פיין, באתר "Find a Grave" (באנגלית)