הנרי ב. פיין

הנרי ב. פיין
Henry B. Payne

הנרי ב. פיין
הנרי ב. פיין
לידה	30 בנובמבר 1810 המילטון, ניו יורק , ארצות הברית
פטירה	9 בספטמבר 1896 (בגיל 85) קליבלנד, אוהיו, ארצות הברית
מדינה
מקום קבורה	בית הקברות תצפית האגם
השכלה	קולג' המילטון
מפלגה	המפלגה הדמוקרטית
בן או בת זוג	Mary Payne
סנאטור מטעם מדינת אוהיו 4 במרץ 1885 – 3 במרץ 1891 (6 שנים) → ג'ורג' פנדלטון קלווין ברייס ←
חבר בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם מחוז הבחירה ה-20 של מדינת אוהיו 4 במרץ 1875 – 3 במרץ 1877 (שנתיים) → ריצ'רד פרסונס עמוס טאונסנד ←
חבר הסנאט של אוהיו מטעם מחוז קויאהוגה 3 בדצמבר 1849 – 4 בינואר 1852 (שנתיים) → פרנקלין בקוס הארווי רייס ←
חתימה

הנרי ב. פיין (באנגלית: Henry B. Payne;‏ 30 בנובמבר 1810 – 9 בספטמבר 1896) היה פוליטיקאי אמריקאי שייצג את אוהיו בסנאט ובבית הנבחרים של ארצות הברית. הוא עבר לאוהיו מעיר מולדתו ניו יורק בשנת 1833 והתבסס במהירות במשפטים ובעסקים תוך כדי שהפך למנהיג מקומי במפלגה הדמוקרטית. לאחר שכיהן בסנאט של אוהיו נבחר פיין לקדנציה אחת בבית הנבחרים של ארצות הברית בשנת 1874. הוא לא הצליח להיבחר מחדש אך כיהן בוועדת הבחירות שהתכנסה בתחילת 1877 כדי לפתור את המחלוקת על תוצאות הבחירות לנשיאות ב-1876.

הוא התמודד על המועמדות הדמוקרטית לנשיאות לקראת הבחירות ב-1880, אך הפסיד לווינפילד סקוט הנקוק, שהפסיד בבחירות הכלליות לג'יימס גרפילד. הוא נבחר לסנאט של ארצות הברית בשנת 1884. בחירתו על ידי בית המחוקקים באוהיו הייתה נגועה בהאשמות כלפיו בשוחד, אך לאחר חקירה של הסנאט הורשה פיין לשמור על מקומו בסנאט. הוא לא התמודד כדי להיבחר מחדש ומת ב-1896 במחוז קויאהוגה.

ביוגרפיה

ראשית חייו

הנרי פיין נולד בהמילטון, מחוז מדיסון, ניו יורק, ב-30 בנובמבר 1810, לאלישע ולאסתר (לבית דאגלס) פיין. שני הוריו היו ילידי קונטיקט שעברו לניו יורק בשנות ה-90 של המאה ה-18.

פיין למד בבתי הספר הציבוריים והשלים את לימודיו במכללת המילטון בשנת 1832. לאחר מכן למד פיין משפטים במשרדו של ג'ון קנפילד ספנסר, פוליטיקאי ויגי ושר המלחמה לעתיד. בזמן שעבד שם, פיין התיידד מאוד עם חבר הסנאט של ארצות הברית לעתיד והמועמד הדמוקרטי לנשיאות בחירות 1860, סטיבן דאגלס, שלמד משפטים אצל עורך דין מקומי אחר.

קריירה

בשנת 1833 עבר פיין לקליבלנד, אוהיו, שהייתה אז עיירה של 3,000 איש בלבד. דאגלס הגיע לשם לפניו, אך היה חולה, ומשימתו הראשונה של פיין בהגיעו לאוהיו הייתה להחזיר את חברו לקו הבריאות. תחת שרלוק ג'יי אנדרוז, פיין המשיך ללמוד משפטים, והתקבל ללשכת עורכי הדין בשנת 1834. הוא פתח משרד משלו באותה שנה, וכונן שותפות עם השופט הפדרלי לעתיד היירם ו. וילסון. המשרד הצליח במהירות; בתוך עשר שנים היו פיין ווילסון בין החברות המובילות באוהיו.

משרד עריכת הדין של פיין המשיך להצליח עד תחילת שנות ה-40 של המאה ה-19, אך לאחר שסבל מהתקפי המופטיזיס (דימום בריאות), הוא נאלץ לצמצם את פעילותו. במקום זאת, הוא הקדיש את זמנו לענייני עסקים ופוליטיקה מקומית. הוא החל לקדם את הארכת מסילות הברזל לתוך קליבלנד. יחד עם כמה מקורבים, פיין ייסד את מסילת הרכבת של קליבלנד וקולומבוס ב-1851, ושימש כנשיא שלה. הוא גם השקיע במספר מסילות ברזל מקומיות אחרות. הוא התפטר מנשיאות חברת הרכבת ב-1854, אך בשנה שלאחר מכן מונה לנשיא מסילת ברזל אחרת, פיינסוויל ואשטבולה. באותה שנה, פיין הפך לאחד מנציבי מפעלי המים הראשונים של קליבלנד. הוא גם השקיע בנדל"ן, וב-1888 סידר את בניית בניין פרי-פיין ברובע המחסנים של היום.

פוליטיקה של אוהיו

פיין נכנס לפוליטיקה המקומית בתור דמוקרט, וכיהן כאלקטור לנשיאות ב-1848 עבור המועמדים הדמוקרטיים לואיס קאס וויליאם אורלנדו באטלר. הוא נבחר למועצת העיר קליבלנד ב-1849, וכיהן שם עד 1854. במקביל, כיהן כחבר בסנאט של אוהיו בין השנים 1849 ל-1851. מיומנותו כפרלמנטר הובילה את מפלגתו למנות אותו כמועמד לסנאט של ארצות הברית ב-1851, אך הבחירות הוכרעו לטובת מועמד הוויגי, בנג'מין וייד, בהצבעה של 44–34. פיין השתתף בוועידה הלאומית הדמוקרטית של 1856, שם פעל בהצלחה למען מינוי ג'יימס ביוקנן. הוא התמודד על תפקיד מושל אוהיו ב-1857, אך הפסיד בפער קטן למושל הרפובליקני המכהן, סלמון פ. צ'ייס. מתוך יותר מ-300,000 מצביעים, פיין הפסיד בהפרש של 1,503 קולות בלבד. ב-1860, הוא השתתף שוב בוועידה הדמוקרטית, שם פעל למינויו של ידידו הוותיק סטיבן א. דאגלס, וצידד בסיעתו של דאגלס כשהמפלגה התפצלה לסיעה צפונית וסיכה דרומית.

בוועידת 1860, פיין גינה את זכות הפרידה, ובמהלך מלחמת האזרחים שהחלה בשנה שלאחר מכן, היה תומך נלהב של האיחוד. למרות שלא תמך בביטול העבדות, התנגד להרחבה נוספת של העבדות. במהלך המלחמה, פיין השתמש בחלק מהונו כדי לעזור לצייד את גדודי אוהיו. הוא היה בן 50 כשהחלה המלחמה, מבוגר מכדי להתנדב בעצמו, אך שניים מבניו שירתו בצבא האיחוד בברכתו. לאחר המלחמה, פיין המשיך בפעילותו הפוליטית, והוביל את משלחת אוהיו לוועידה הלאומית הדמוקרטית של 1872, שם תמך במינוי של הוראס גרילי כמועמד. הוא ערך קמפיין בשמו של גרילי, וקידם את השפעתו הפוליטית בתהליך. בשנת 1874, פיין התמודד על מושב בבית הנבחרים של ארצות הברית מטעם המחוז ה-20 של אוהיו, ונבחר ברוב של 2,500 קולות על פני הרפובליקני המכהן, ריצ'רד פרסונס.

בית הנבחרים של ארצות הברית

כאשר התכנס הקונגרס ה-44, נשלט בית הנבחרים על ידי הדמוקרטים לראשונה מאז מלחמת האזרחים. פיין הוצב בוועדת הבנקאות והמטבע ובוועדה לרפורמה בשירות המדינה. באותה תקופה, המטבע שהופץ בארצות הברית היה תערובת של דולרים מגובי זהב ו"דולרים ירוקים" שהיו מגובים רק באשראי של ארצות הברית, כאשר הציבור ראה את הדולרים הירוקים כזולים יותר מדולרי הזהב. הקונגרס הקודם, שנשלט על ידי הרפובליקנים, חוקק את חוק החזרת התשלום במטבעות, שמטרתו להחזיר את ארצות הברית לתקן הזהב עד 1879. הדעות בין הדמוקרטים היו חלוקות, כאשר הדמוקרטים מהמזרח תמכו בחוק, בעוד חברי הקונגרס מהמערב והדרום קיוו לביטולו.

פיין ניסח הצעת פשרה, שבה חוק החזרת התשלום במטבעות יבוטל ויוחלף בשיבה הדרגתית וחלקית למטבע מגובה זהב. על פי חוק פיין, בנקים לאומיים היו נדרשים להקים עתודות זהב השוות לשלושה אחוזים משווי הדולרים הירוקים שהיו במחזור באותה שנה, ולהוסיף עוד שלושה אחוזים כל שנה עד לשנת 1885, אז היו עליהם להחזיק עתודות זהב בשיעור של שלושים אחוזים משווי הדולרים הירוקים שבמחזור. בשלב הזה, הדולרים הירוקים היו הופכים לניתנים להמרה לפחות לשלושים אחוז בזהב. ההסכם הזה היה עדיין הרבה מדי עבור הדמוקרטים מהמזרח והרפובליקנים שתמכו בתקן הזהב, וועדת הבנקאות סירבה לאשר את הצעת החוק. פיין הצליח לעקוף את הוועדה ולהביא את הצעת החוק להצבעה במליאת הבית, אך הצעת החוק נדחתה בהצבעה, 81 נגד 157. בהמשך, הבית העביר הצעת חוק לביטול מוחלט של חוק החזרת התשלום במטבעות, 133 בעד מול 120 נגד, אך הסנאט סירב לעסוק בכך. חוק החזרת התשלום במטבעות נותר בתוקף כאשר תקופת כהונת הקונגרס ה-44 הגיעה לסיומה.

בבחירות לנשיאות של 1876, הרפובליקני רתרפורד ב. הייז מאוהיו ניצח את הדמוקרטים סמואל ג'יי טילדן מניו יורק באחת הבחירות הסוערות ביותר לנשיאות בתולדות האומה. התוצאות הצביעו בתחילה על ניצחון דמוקרטי, אך הקולות האלקטורליים של כמה מדינות היו שנויים במחלוקת קשה עד ימים ספורים לפני השבעת הנשיא החדש. חברי שתי המפלגות בקונגרס הסכימו לכנס ועדת בחירות דו-מפלגתית, שהכריעה בסופו של דבר את המירוץ לטובת הייז. פיין מונה לוועדה לבקשתו של טילדן, אך התוצאות היו נגד הדמוקרטים שכן הייז הוכרז כמנצח בהצבעות השנויות במחלוקת. לאחר תוצאת הוועדות, פיין הצטרף לדמוקרטים רבים בניסיון לעכב את ההליכים בבית הנבחרים בתקווה לכפות תוצאה חיובית יותר, אך הודח על ידי הרפובליקנים והדמוקרטים שצידדו לצד היושב ראש סמואל ג'יי רנדל בקבלת תוצאת הוועדה. המאמץ נכשל, והייז הפך לנשיא ב-4 במרץ 1877.

פוליטיקה נשיאותית

פיין התמודד לבחירה מחדש בשנת 1876 אך הובס על ידי הרפובליקני עמוס טאונסנד. עם זאת, נשאר מעורב בפוליטיקה, ואף שקל להתמודד על המועמדות הדמוקרטית לנשיאות ב-1880. טילדן, אם כי לא היה מועמד רשמי, השפיע רבות על הוועידה. טילדן היה מעורפל לגבי רצונו להשתתף במערכת בחירות נוספת, מה שהוביל חלק מהצירים לעבור לתמוך במועמדים אחרים, בעוד אחרים נשארו נאמנים למועמדות הישנה שלהם. טילדן אף אמר לחלק מהתומכים הקרובים לו שאם הוא לא יתמודד, פיין יהיה הבחירה הראשונה שלו, ויו"ר הבית סמואל ג' רנדל יהיה הבחירה השנייה. בעקבות זאת, רבים מהתומכים הנאמנים לטילדן הצהירו על תמיכתם בפיין, לפחות עד שטילדן יחליט אם להיכנס למרוץ. אף שטילדן בסופו של דבר סירב להתמנות כמועמד, סיכוייו של פיין נפגעו כאשר המשלחת מאוהיו נשארה נאמנה לסנאטור אלן ת'ורמן. למרות שפיין סיים במקום השלישי בסיבוב הראשון של ההצבעה בוועידה, בסיבוב השני הצירים המירו את תמיכתם והצביעו עבור הגנרל וינפילד סקוט הנקוק, שנבחר כמועמד.

בחירות לסנאט האמריקאי

בשנת 1884, הדמוקרטים החזיקו ברוב בבית המחוקקים של אוהיו. בפגישת סיור כדי לקבוע את בחירת המפלגה לסנאטור של ארצות הברית, מחוקקים דמוקרטיים רבים חיפשו להחליף את הסנאטור המכהן, הדמוקרט ג'ורג' ה. פנדלטון, מכיוון שלא הסכימו עם תמיכתו ברפורמה בשירות המדינה ותעריפי מכס נמוכים. כמה ממתנגדיו של פנדלטון, בראשות אוליבר פיין, קידמו את בחירתו של הנרי פיין למושב הסנאט, כשהם מזכירים את התנגדותו לשתי העמדות הללו במהלך כהונתו בבית הנבחרים. לאחר הצבעה חשאית של השדולה הדמוקרטית, פיין קיבל 46 קולות מתוך 80. מכיוון שאוליבר היה נאמן וגזבר של חברת Standard Oil, רבים מתומכי פנדלטון טענו מיד כי 100,000 דולר מקרן הנפט שימשו לשחד מחוקקים דמוקרטיים, וטענו כי הצבעה גלויה לא הייתה מוכרעת לטובת פיין.

כאשר בית המחוקקים המלא התכנס, פיין נבחר עם 78 קולות מתוך 120. חברי בית המחוקקים הדמוקרטי סירבו בתחילה לחקור את השחיתות לכאורה של חבריהם, אך כאשר הרפובליקנים השיבו את הרוב במושב הבא, בית המחוקקים בחן את ההאשמות והעביר את התוצאות לסנאט הפדרלי. העדויות שנאספו היו רבות, אך הסנאט סירב להדיח את פיין, שהכריז על חפותו. בעוד שמעולם לא היו מספיק ראיות להוכחה מוחלטת לשוחד, הביוגרף דוויין בורק כתב כי "נראה שהראיות הנסיבתיות מרשיעות את פיין" באישום.

מכסים ומסחר בין מדינתי

בסנאט, הקרב הבולט ביותר היה על הצורך במכס מגן חזק, שהפך את המוצרים הזריים ליקרים יותר אך עודד ייצור מקומי. פיין תמך במכס גבוה, אך סבר כי יהיה חכם לבצע הפחתות קטנות כדי להפחית את עודף התקציב של הממשלה הפדרלית. הוא הצטרף לדמוקרטים בסנאט ודחה את הצעת החוק על המכסים שהגיש ויליאם ב. אליסון, רפובליקני מאיווה, שהייתה מעלה את שיעורי המכס אף יותר ממה שחשב פיין כמתון. התרומה היחידה שלו לוויכוח הייתה בהבעת התנגדות להפחתת המכס על פלדה וברזל. הצעת החוק של אליסון עברה בסנאט שבשליטת הרפובליקנים, אך לא עברה בבית הנבחרים, שהיה בשליטת הדמוקרטים.

במקביל, רגולציה של מסחר בין-מדינתי, במיוחד בנוגע למסילות ברזל, הייתה נושא פוליטי. הקריאה לרגולציה של מסילות הברזל חילקה את אינטרסי העסקים במדינה, כשמסילות הברזל פעלו נגד החקיקה והיצרנים, שהתעוררו ממחירי הרכבות הגבוהים, הצטרפו למחאה. חברת סטנדרד אייל הצטרפה לקבוצה האחרונה בדרישה לפעולה של הקונגרס. בשנת 1886, פיין הצביע בעד הצעת חוק שתהיה רפורמה במחירי מסילות ברזל באופן חלקי, אך נחשבה כבלתי יעילה בעיני המהפכנים. לאחר תיקונים של הבית, הצעת החוק חזרה לסנאט עם מגבלות משמעותיות יותר על השיטות שהצרכנים והיצרנים מצאו כבלתי הוגנות. פיין הצביע נגד הצעת החוק המהודקת על מסחר בין-מדינתי, שהתקבלה ונחתמה על ידי הנשיא גרובר קליבלנד. בהסברו על הצבעתו, פיין אמר שהחוק היה לא מעשי ונתן יתרון לא הוגן לשיטות אחרות של הובלה (כגון תחבורה בסירות על האגמים הגדולים) על פני מסילות הברזל.

חיים אישיים

בשנת 1836, פיין התחתן עם מרי פרי (1818–1895), בתם היחידה של נייתן פרי הבן, סוחר מקומי עשיר שהיה בנו של נייתן פרי, המכונה "המייג'ור", וסופיה לאונורה (לבית שורש) פרי, ואשתו, פאולינה (לבית סקינר) פרי, בתם של אברהם סקינר ומרי (לבית איירס) סקינר. יחד, הם היו הורים לשישה ילדים:

• ניית'ן פ. פיין (1837–1885), שהפך לראש עיריית קליבלנד.
• אוליבר הזרד פיין (1839–1917), איש עסקים מהעידן המוזהב.
• פלורה פיין (1842–1893), שנישאה למזכיר הצי ויליאם קולינס ויטני.
• הנרי וילסון פיין (1845–1878), שסיים את בית הספר למשפטים בקולומביה במאי 1870; מת במצב בריאותי לקוי.
• אלישה הווארד פיין (1851–1852), שמת צעיר.
• מרי פרי פיין (1854–1898), שנישאה לצ'ארלס ויליאם בינגהם (1846–1929).

פיין מת בקליבלנד ב-9 בספטמבר 1896, בגיל שמונים וחמש. הוא נקבר בבית הקברות לייק ויו בקליבלנד. צאצאיו המשיכו להיות מעורבים בפוליטיקה של אוהיו. בנוסף לבניו אוליבר ונייתן, חתנו היה מזכיר הצי ויליאם קולינס ויטני ממשפחת ויטני הבולטת מבחינה פוליטית. פיין היה סבה מצד אמה של פרנסס פ. בולטון וסבא רבא של אוליבר פיין בולטון, ששניהם שירתו מאוחר יותר בבית הנבחרים של ארצות הברית. הכפר פיין, אוהיו נקרא לכבודו. הוא היה גם סבא רבא של מייקל ויטני סטרייט, מרגל שהודה בעבור הקג"ב.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא הנרי ב. פיין בוויקישיתוף

• הנרי ב. פיין, באתר "Find a Grave" (באנגלית)