הוראס גרילי

הוראס גרילי
Horace Greeley
לידה	3 בפברואר 1811; אמהרסט (אנ'), ניו המפשייר
פטירה	29 בנובמבר 1872 (בגיל 61); פלסנטוויל (אנ'), ניו יורק
מדינה	ארצות הברית
מקום קבורה	בית הקברות גרינווד
מפלגה	המפלגה הוויגית (1847-1854) המפלגה הרפובליקנית (1854-1872) המפלגה הרפובליקנית-ליברלית (1872)
בת זוג	מארי צ'יין-גרילי
	4 בדצמבר 1848 – 3 במרץ 1849; (90 ימים)
	→ David S. Jackson James Brooks ←
חתימה

הוראס גרילי (באנגלית: Horace Greeley;‏ 3 בפברואר 1811 – 29 בנובמבר 1872), היה מו"ל אמריקאי, המקים והעורך של עיתון הניו יורק טריביון, בין העיתונים הידועים בזמנו. הוא גם היה פוליטיקאי, שירת בקונגרס מטעם ניו יורק, והיה מועמדה של המפלגה הרפובליקנית-ליברלית לנשיאות בבחירות של שנת 1872. הוא התמודד מול הנשיא המכהן, יוליסס ס. גרנט, ונחל תבוסה קשה.

גרילי נולד למשפחה ענייה באמהרסט, ניו המפשייר שם החל לעבוד כמדפיס בורמונט, ולאחר מכן עזב לניו יורק ב-1831 כדי לחפש את מזלו. הוא כתב לכמה עיתונים והצטרף למפלגה הוויגית, כשהוא תומך בויליאם הנרי הריסון לנשיאות ב-1840. בשנת 1841 ייסד את העיתון ניו יורק טריביון, שהפך לעיתון הנפוץ ביותר במדינה בעזרת הפצת העיתון בדואר. הוא כיהן כעורך ראשי כל חייו, בהשתמשו בעיתון כבמה להעלאת רעיונותיו, אף כי נודע בחוסר עקביות. כך, תמיכתו במדינות הדרום ובזכותן לפרוש מהברית הפכה לתמיכה בצפון ובשיחרור העבדים בעת מלחמת האזרחים. חיבתו לפרטים ניכרת בהבדלים בעריכה שבין עיתוניו דאז לסגנונם של עיתונים מודרניים – ההפרדה בין כתיבה מבוססת עובדות וסטטיסטיקות לבין הכתבות בעלות האופי הסובייקטיבי והמתדיין.

גרילי נודע כתומך ביישוב המערב האמריקני, שאותו ראה כהזדמנות להשגת עושר עבור צעירים מובטלים. הוא היה האדם שטבע את המונח "לך מערבה, איש צעיר, ותגדל עם המדינה".

בריתו של גרילי עם ויליאם סיוארד עזרה לו להיבחר לבית הנבחרים לשלושה חודשים, במהלכם הכעיס את חברי הקונגרס בכך שניהל חקירות כנגד הקונגרס בעיתונו. ב-1854, הוא עזר לממן את המפלגה הרפובליקנית החדשה. העיתונים הרפובליקנים ברחבי המדינה פרסמו את מאמריו. בעת מלחמת האזרחים, הוא תמך בלינקולן, ותבע ממנו להתחייב לסיים את העבדות עוד בראשית המלחמה. לאחר רצח לינקולן, הוא תמך ברפובליקנים הרדיקליים בקונגרס והתנגד לנשיא אנדרו ג'ונסון. הוא הסתכסך עם הנשיא הרפובליקני יוליסס ס. גרנט בגלל השחיתות בממשלו ותחושתו של גרילי שאין יותר צורך בשיקום הדרום.

גרילי היה המועמד של המפלגה הרפובליקנית-ליברלית לנשיאות במהלך הבחירות של שנת 1872. הוא הפסיד תבוסה קשה, למרות שזכה גם לתמיכת המפלגה הדמוקרטית. התבוסה הרסה אותו והוא מת כעבור שלושה שבועות.

נעוריו

גרילי נולד ב-3 בפברואר 1811, בחווה באזור אמהרסט, ניו המפשייר.

בעשרים הדקות הראשונות בחייו, הוא לא יכול היה לנשום. רבים טענו שדבר זה גרם לו לפתח תסמונת אספרגר, שגרמה להתנהגויותיו המוזרות במשך חייו. הוא היה ממוצא אנגלי, ואבותיו היו מהמתיישבים הראשונים במסצ'וסטס ובניו המפשייר.

גרילי היה בנם של זקיאוס ומרי (וודבורן) גרילי, חקלאים עניים. זקיאוס לא היה חקלאי מוצלח והעביר את משפחתו כמה פעמים, עד לפנסילבניה. הוראס נכח בבתי הספר המקומיים והצטיין.

השכנים, שזיהו את האינטליגנציה של הילד, ביקשו לממן את לימודיו, אולם המשפחה סירבה לקבל צדקה. ב-1820, מצבו הכלכלי של זקיאוס הוביל את המשפחה לברוח מניו המפשייר מתוך חשש שייעצר בעקבות חוב, ולהתיישב בוורמונט. אביו התקשה להתפרנס כשכיר, אולם הוראס קרא ככל יכולתו- שכן של המשפחה אפשר לו להשתמש בספרייתו. ב-1822, הוראס ברח מהבית כדי להפוך לשוליית מדפיס, אולם נחשב לצעיר מדי.

ב-1826, בגיל 15, הוא הפך לשוליה של עורך עיתון בוורמונט. שם למד כיצד להדפיס עיתונים, ונחשב לידען במיוחד. כשהעיתון נסגר ב-1830, האיש הצעיר נסע מערבה כדי להצטרף למשפחתו בפנסילבניה. הוא נשאר שם לזמן קצר בלבד, ועבר מעיר לעיר כדי לחפש עבודה בעיתונות, עד שהעיתון המקומי החליט להעסיק אותו. גרילי נשאר בעבודתו עד 1831 כדי לתמוך באביו.

ניסיונות ראשונים בהוצאה לאור

בסוף 1831, עבר גרילי לניו יורק סיטי כדי לחפש את מזלו. בעיר היו מדפיסים צעירים רבים, והוא יכול היה למצוא רק עבודות זמניות. ב-1832, החל לעבוד בכתב עת. הוא חסך כסף והקים חנות להדפסה. ב-1833, ניסה לערוך עיתון יומי, שלא צלח. למרות הכישלון, גרילי פרסם עיתון שפרסם את תוצאות ההגרלות המקומיות.

ב-22 במרץ 1834, פרסם את המהדורה הראשונה של "הניו יורקר". העיתון היה פחות יקר והכיל בעיקר פרשנות פוליטית.

מספר המנויים היה כ-9,000, מספר מכובד דאז, אולם המשבר הכלכלי של 1837 פגע בעיתון שלא נוהל כראוי. בנוסף, העיתון פרסם את מסע הבחירות של המפלגה הוויגית החדשה בניו יורק במהלך 1834, וגרילי החל לתמוך במפלגה, ובשוק חופשי עם עזרה ממשלתית לפיתוח.

לאחר המעבר לניו יורק סיטי, פגש גרילי את מרי יאנג צ'יין. שניהם גרו באותו מלון. מרי, מורה, עברה לקרוליינה הצפונית כדי ללמד ב-1835, והתחתנה עם הוראס ב-5 ביולי 1836. גרילי חזר לעבוד מיד אחרי חתונתו.

אחת מהעמדות בעיתון דרשה שמובטלי ניו יורק ינסו להתיישב במערב (טריטוריית המערב התיכון), שהחל להתפתח באותן השנים. החורף הקשה של 1836 ו-1837, והמשבר הכלכלי, גרם לניו יורקרים רבים לאבד את ביתם. גרילי דרש מהמהגרים לקנות מדריכים למערב, ומהקונגרס לאשר רכישה של קרקעות ציבוריות במערב תמורת מחירים זולים. גרילי טען שהמערב הוא עתיד המדינה, וייעץ לצעירים ללכת לשם. השורה "לך מערבה, איש צעיר, ותגדל עם המדינה" הפכה לאהודה מאוד בזכותו.

ב-1838, נפגש עם עורך עיתונות מאלבי, ת'ורלו וויד. וויד היה ראש האגף הליברלי של הוויגים, ושכר את גרילי כעורך העיתון הוויגי של המדינה. העיתון, שהתפרסם ב-1838, עזר לניצחונו של המועמד הוויגי לתפקיד המושל, ויליאם סיוארד. ב-1839, גרילי עבד עבור כמה עיתונים.

הוא תמך במועמד הוויגי לנשיאות ב-1840, ויליאם הנרי הריסון, וכתב שירים לכבוד מערכת הבחירות. הוא גם ארגן אסיפות בחירות המוניות. הריסון וג'ון טיילר נבחרו בקלות.

עורך הטריביון

שנים ראשונות (1841-1848)

לאחר הבחירות ב-1840, עיתונו של גרילי סופק לכ-80,000 מנויים, והוא החליט להקים עיתון יומי, הניו יורק טריביון. בניו יורק היו עיתונים רבים, ובראשם הניו יורק הראלד, שלו היו 55,000 יותר מנויים מאשר כל המנויים לעיתונים המתחרים. עלות פרסום העיתונים צנחה בעקבות הקדמה הטכנולוגית, ועיתונות יומית הפכה לנפוצה יותר משבועית. גרילי לווה כסף מחבריו, ופרסם את עיתונו לראשונה ב-10 באפריל 1841- ביום בו התרחשה צעדה בניו יורק לזכרו של הנשיא הריסון, שמת לאחר חודש בתפקיד והוחלף בידי טיילר.

במהדורה הראשונה, הבטיח גרילי שעיתונו יהיה "עיתון שיביא שחר חדש לפוליטיקה, ספרות ואינטליגנציה כללית". הקהל לא אהד את העיתון בתחילה, ההכנסות היו כ-92 דולרים לעומת הוצאות של 525 דולרים. העיתון נמכר במחיר של סנט בידי נערי עיתונים שרכשו עיתונים רבים בהנחה. מחיר הפרסום היה ארבעה סנטים לשורה, וזה עלה במהירות לשישה סנטים. בשנות הארבעים, העיתון פורסם במהדורה של ארבעה עמודים. היו לו 6,000 מנויים וחמשת אלפים עותקים של המהדורה הראשונה נמכרו.

עוזרו של גרילי בימיו הראשונים של העיתון היה הנרי ריימונד, שהקים כעבור עשור את הניו יורק טיימס. גרילי מכר מניות בעיתון לעורך דין עשיר למען מימון וניהול הצד העסקי. מבחינה פוליטית, העיתון תמך בהנרי קליי, שניסה להיות המועמד הוויגי לנשיאות, ותמך בתוכניותיו הכלכליות לפיתוח המדינה. גרילי היה מהעיתונאים הראשונים ששלחו כתבים לוושינגטון, אמצעי ששאר העיתונים העתיקו מהר. גרילי החליט להפוך את עיתונו לעיתון שעוסק בחדשות לאומיות ולא מקומיות בלבד. לשם כך, ייסד את הוויקלי טריביון בספטמבר 1841, במחיר מנוי של שני דולרים לשנה. העיתון נשלח לרבים בארצות הברית בדואר, והיה אהוד במערב. בדצמבר 1841, הוצע לגרילי לערוך את העיתון הוויגי הלאומי. הוא דרש שליטה מלאה, ודחה את ההצעה כשזו לא ניתנה לו.

בעיתונו, תמך גרילי בתוכניות הוויגיות. לאחר הסכסוך בין קליי והנשיא טיילר, תמך גרילי בקליי לנשיאות. כשקליי נבחר, הוא הובס בידי המושל הדמוקרטי לשעבר מטנסי, ג'יימס פולק, למרות תמיכה של גרילי בקליי. גרילי התנגד לעבדות בסוף שנות השלושים, והתנגד לסיפוחה של רפובליקת טקסס כמדינת עבדות. בשנות הארבעים, הוא היה מתנגד חריף להרחבת העבדות.

גרילי קבע אמות מידה חדשות לעיתונות האמריקנית. שערוריות, דיווחים משטרתיים, פרסומות רפואיות שנויות במחלוקת ושקרים לא פורסמו בעיתון. העיתון היה מדויק ואמין, ופרסם ביקורות ספרים והרצאות רבות.

גרילי, שפגש את אשתו במלון צמחוני, תמך בתנועות חברתיות אחרות, וקידם אותן בעיתונו. הוא התחייב לדעותיו של המתמטיקאי והוגה הדעות הצרפתי, שארל פורייה, שהציע הקמת 'פאלאנקס', קומונה חקלאית אוטונומית ואוטארקית שתמנה כ-1,600 איש ובה יחיו כל בני האדם חיים המבוססים על קניין שיתופי, עבודה משותפת, חינוך משותף וארוחות משותפות, במשטר שבו יש שוויון זכויות בין נשים לגברים ודמוקרטיה ישירה. גרילי, נוסף לקידום רעיונותיו של פורייה, ניסה להקים שני 'פאלאנקס', שנכשלו. העיר שהוקמה לצד אחד מהם בפנסילבניה לאחר מותו נקראה על שמו, גרילי.

חבר קונגרס (1848-1849)

בנובמבר 1848, נציג המחוז של גרילי מטעם ניו יורק, דמוקרט, הודח מתפקידו בגלל רמאות בבחירות. הקונגרס התכנס בדצמבר כדי לבחור במחליפו של הנציג, עד מרץ 1849. הוויגים במדינה בחרו בגרילי כמועמדם. המחוז הכיל קהילה אירית חזקה, וגרילי תמך בדרישתם לעצמאות מבריטניה. הוא נבחר לקונגרס בדצמבר 1848.

במשך שלושת החודשים בהם היה בקונגרס, הגיש גרילי חוקים לצורך רכישת קרקעות למתיישבים בשיעורים נמוכים. הוא משך תשומת לב לאחר שתקף את השחיתות בקונגרס, ואיבד מתמיכתו בקרב חברי הקונגרס. בדצמבר 1848, הטריביון פרסם סדרת תשלומים שהוצעו לחברי קונגרס. בינואר 1849, תמך גרילי בחוק שנועד למנוע זאת, אולם החוק נוצח. גרילי עצמו טען שבית הנבחרים היה מפולג לשתי מפלגות: אחת שרצתה שיישרף, ואחת שרצתה לשרוף אותו.

חקיקה אחרת, שגם היא נכשלה, והוצגה בידי גרילי, דרשה לסיים את ההלקאות בצי, ולמנוע שתיית אלכוהול בספינות. הוא ניסה לשנות את שמה של ארצות הברית ל"קולומביה", לבטל את העבדות במחוז קולומביה, ולהעלות את מכסי המגן. גרילי התיידד עם נציג וויגי אחר, ששירת בפעם היחידה בבית הנבחרים, אברהם לינקולן. במרץ 1849, כהונתו של גרילי הסתיימה והוא חזר לערוך את הטריביון.

השפעה (1849-1860)

בסוף שנות הארבעים, הטריביון התבסס כעיתון יומי בניו יורק, והשפיע מאוד ברמה הלאומית בזכות חלוקת המהדורה השבועית שלו למנויים. במערב התיכון, רק התנ"ך השפיע יותר ממנו. הוא השפיע על הדעה הציבורית יותר מהנשיא.

הטריביון המשיך לתמוך בוויגים, אולם גרילי עצמו נקט עמדה עצמאית. ב-1848, הוא לא תמך מיד במועמד הוויגי, הגנרל זאכרי טיילור, גיבור מלחמת ארצות הברית–מקסיקו. גרילי התנגד למלחמה ולהרחבת העבדות לטריטוריות החדשות, וחשש מתמיכה של טיילור בהרחבת העבדות. גרילי שקל לתמוך בנשיא לשעבר, מרטין ואן ביורן, שייצג את מפלגת הארץ החופשית, אולם תמך בטיילור לבסוף. לאחר היבחרו של טיילור, היסס גרילי בנוגע לפשרת 1850, שניסתה לקרוץ לשני הצדדים בנושא העבדות, ולבסוף התנגד לה. בבחירות של 1852, הוא תמך בגנרל וינפילד סקוט, אולם התנגד למצע הוויגי שתמך בפשרה. הפילוג המפלגתי הוביל לתבוסתו של סקוט מול פרנקלין פירס.

ב-1853, כשהמפלגה התפלגה בנוגע לעבדות, הכריז גרילי בעיתונו שהעיתון כבר אינו וויגי אלא לא מפלגתי. הוא סמך על נאמנות קוראיו והיה סבור שהעיתון לא ייפגע מכך. הוויגים לא חששו מפניו ולעגו לו בעיתוניו. ב-1854, כשהסנאטור מאילינוי סטיבן דאגלס הציג את חוק קנזס נברסקה, שהרשה לתושבי הטריטוריות להחליט בנוגע לעבדות אצלם, התנגד גרילי לחוק. לאחר שהחוק עבר, והחלה קטטה לגבי החוק בטריטוריית קנזס, ניסה גרילי ליישב שם מתנגדי עבדות, והפסיק משלוחי עיתונים לדרום. למרות זאת, ב-1858, הטריביון הגיע ל-300,000 מנויים במהדורתו השבועית, ונחשב לעיתון המוביל במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית.

חוק קנזס נברסקה חיסל את המפלגה הוויגית, אולם מפלגה חדשה שהתנגדה לעבדות כבר עמדה לקום. בתחילת 1853, השתתף גרילי בדיונים שהובילו להקמתה של המפלגה הרפובליקנית, ואף נתן לה את שמה. גרילי נכח בוועידה הרפובליקנית הראשונה ב-1854, והתאכזב שלא נבחר להיות מועמד למושל או לסגן מושל. לאחר מכן פירק את בריתו עם סיוארד. גרילי כעס בנוגע למינויים פוליטיים, והרגיש שסיוארד מנסה להשיג את תמיכת הניו יורק טיימס.

ב-1853, שכר גרילי חווה, שבה ניסה להתנסות בחקלאות. ב-1856, ניסה להקים חווה בניו יורק, שהייתה אחד ממבני הבטון הראשונים במדינה.

הטריביון המשיך להתפשט. ב-1851, קרל מרקס נשכר ככתב בלונדון. מרקס ופרידריך אנגלס עבדו ביחד, ופרסמו 500 כתבות. ב-1859, גרילי נסע ברחבי היבשת כדי לראות את המערב ולכתוב עליו בטריביון. הוא תמך בהקמת מסילה ברחבי היבשת, ותמך במפלגה הרפובליקנית. לאחר מכן נסע לשיקגו ולקנזס, ולא התרשם מהמתיישבים שם.

בחירות 1860

ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1860

למרות שהיה ידיד של סיוארד, גרילי לא רצה לתמוך בו בניסיונו להיבחר לנשיא, ובמקום זאת, תמך באדווארד בייטס, שהתנגד להרחבת העבדות. גרילי טען שבייטס יוכל לנצח בצפון ואף בחלק מהדרום. אולם כשאברהם לינקולן, מועמד הסוס השחור הגיע לניו יורק ונאם, ליווה אותו גרילי. הוא סבר שלינקולן יוכל להיות הסגן של בייטס.

גרילי נכח בוועידה כמחליפו של ציר מאורגון. הוא היה בטוח שלמרות תמיכתו בבייטס, סיוארד יבחר. הוא סבר שסיוארד לא יוכל לנצח במדינות מפתח. בשני הסיבובים הראשונים, סיוארד הוביל, אם כי בפער קטן מלינקולן בסיבוב השני. בסיבוב השלישי, לינקולן ניצח.

תומכי סיוארד סימנו את גרילי כאחראי לתבוסתו של הסנאטור. גרילי הודיע על התנגדותו לשחיתות במועצת ניו יורק וקיווה שייבחר לסנאט במקום סיוארד ב-1861, כשייבחרו מחליפים לנציגים במועצה המחוקקת. פעילותו הראשית במסע הבחירות הייתה תמיכה בלינקולן. הוא הבהיר שהממשל החדש לא ינסה להתערב בעבדות, והכחיש שלינקולן תומך במתן זכויות הצבעה לשחורים. הוא המשיך כך עד שלינקולן נבחר בנובמבר.

לינקולן הבהיר שסיוארד ימונה למזכיר המדינה, כלומר שלא יוכל להיבחר מחדש לסנאט. מתנגדי סיוארד תמכו בגרילי. לרפובליקנים היה רוב במועצה, והקרב על זהותו של המועמד הייתה חשובה. גרילי לא יכול היה להיבחר בעצמו, אולם חסם את יריבו. לבסוף נבחר מועמד שלישי.

מלחמת האזרחים

ערך מורחב – מלחמת האזרחים האמריקנית

המלחמה פורצת

לאחר היבחרו של לינקולן, הדרום רצה לפרוש מהאיחוד. הטריביון תמך בתחילה בפרישה, כשהדרום יהפוך לאומה נפרדת. גרילי טען שאם המדינות בטוחות שהן יוכלו להצליח מחוץ לאיחוד, הן יכולות לפרוש. הוא התנגד לפיוס עם הדרום, והאמין שהפרישה עדיפה על מלחמה. הרצון לפלג את האיחוד פגע בגרילי, ושומש נגדו כשניסה להיבחר לנשיאות ב-1872.

לקראת כניסתו של לינקולן לתפקיד, הטריביון החריף את הקו, התנגד לפשרות, לפיצויים ל"בוגדים" ולשינויים בחוקה. גרילי נכח בטקס הכניסה של לינקולן, וישב ליד הסנאטור דאגלס. כשהכוחות הדרומיים תקפו את פורט סאמטר, הטריביון הצטער על אובדן המבצר, והריע על הקרב מול קונפדרציית המדינות של אמריקה. העיתון ביקר את לינקולן על היסוסו בשימוש בכוח.

באביב וקיץ 1861, הטריביון נקט קו מיליטנטי. הוא דרש לכבוש את ריצ'מונד, בירת המורדים, לפני כינוס קונגרס הקונפדרציה. הלחץ הציבורי הוביל לשליחת צבא האיחוד אל קרב בול ראן הראשון, באמצע יולי, בו הוא נוצח. התבוסה גרמה לגרילי להתייאש, ויש אומרים שסבל מהתמוטטות עצבים.

"תפילה של עשרים מיליונים"

לאחר שחזר לקו הבריאות בחווה שרכש, חזר גרילי לערוך את הטריביון, וגיבה את ממשל לינקולן, וגם את סיוארד. הוא תמך בו גם במהלך התבוסות הצבאיות בשנה הראשונה של המלחמה. לאחר מכן הציע ללינקולן לקבל מידע מראש על מהלכיו, בתמורה לכיסוי ידידותי בטריביון. לינקולן הסכים, מתוך רצון להעלות את מורל הצבא.

בתחילת 1862, שוב החל גרילי לבקר את הממשל, וזעם על חוסר היכולת לנצח בשדה הקרב. הוא טען שהנשיא מהסס בשחרור העבדים לאחר תבוסת הקונפדרציה, דבר שהטריביון תמך בו במאמרי המערכת. כאן שינה גרילי את עמדותיו: מלחמה לא למען שמירת האיחוד, אלא למען ביטול העבדות. במרץ, לינקולן רק הציע שחרור עבדים במדינות הגבול שנשארו באיחוד, עם פיצויים לבעלי העבדים, למרות ביטול העבדות במחוז קולומביה. לינקולן ביקש מגרילי לחכות קצת עם דברי הביקורת שלו.

ב-19 באוגוסט 1862, שלח גרילי מכתב ללינקולן, שהתפרסם בטריביון כ"תפילה של עשרים מיליונים". לינקולן כבר יידע את הקבינט שלו על הצהרת האמנציפציה שניסח, וביום פרסום המאמר הדבר נודע לגרילי. גרילי דרש את שחרור העבדים המידי.

תגובתו של לינקולן הייתה "אם הייתי יכול להציל את הברית בלי לשחרר אף עבד - הייתי עושה זאת. מטרתי אינה ביטול העבדות, אלא שימור הברית". מתנגדי העבדות כעסו על לינקולן, ואשתו של סיוארד טענה ששמירת הברית, לפי לינקולן, חשובה יותר מחירות האדם. גרילי הרגיש שלינקולן לא ענה לו, אולם היה מוכן לסלוח לו על כך בתנאי שההצהרה תפורסם. היא פורסמה ב-22 בספטמבר, וגרילי תמך בה.

מהומות גיוס וניסיונות שלום

לאחר ניצחון האיחוד בקרב גטיסברג ביולי 1863, הטריביון טען שהמרד עומד להסתיים. כעבור שבוע, התחוללו מהומות בנוגע לגיוס בניו יורק. גרילי והטריביון תמכו בגיוס חובה, שיגייס גם עשירים. התמיכה בגיוס גרמה לכך שיהיו מטרה להמון, ובניין המערכת של הטריביון הוקף, וההמון אף פלש אליו. גרילי השיג הגנה מחיילים ששמרו על הבניין. ההמון גם איים על מרי גרילי וילדיה בחווה.

באוגוסט 1863, כמה מו"לים ביקשו מגרילי לפרסם ספר היסטוריה בנוגע למלחמה. במשך שמונת החודשים הבאים, כתב גרילי ספר בן 600 עמודים, בשם "העימות האמריקני", שהצליח מאוד ומכר 225,000 עותקים ב-1870.

במהלך המלחמה, תהה גרילי איך לסיים אותה. ב-1862, פנה לשגריר הצרפתי וביקש תיווך, שנדחה בידי סיוארד לאחר ניצחון האיחוד בקרב אנטיאטם בספטמבר 1862. ביולי 1864, התברר לגרילי שנציגי קונפדרציה בקנדה רוצים להתחיל שיחות שלום. האנשים ניסו לעזור לדמוקרטים שהתנגדו למלחמה ולפגוע במאמץ המלחמתי. גרילי נסע לשם בבקשת לינקולן וטען שהנשיא מוכן לאיחוד מחדש ושחרור העבדים. תומכי הקונפדרציה סירבו ללוות את גרילי לוושינגטון ללא אישורים מתאימים. גרילי חזר לניו יורק ולאחר שהפרשה התפוצצה, הממשל הובך. לינקולן טען שאיבד את ביטחונו בגרילי.

גרילי לא תמך בלינקולן בתחילה ב-1864, וביקש מועמדים אחרים. הוא טען בפברואר בטריביון שלינקולן לא יכול להיבחר לעוד כהונה. בגלל שאף מועמד לא ניסה להתמודד מולו, לינקולן נבחר להיות המועמד הרפובליקני ביוני, והטריביון תמך בו. באוגוסט, מתוך חשש לניצחון דמוקרטי, ניסה גרילי לגרום לבחירתו של מועמד חלופי ללינקולן. לאחר כיבוש אטלנטה ב-3 בספטמבר, הפך גרילי לתומך של לינקולן. ניצחונות האיחוד והיבחרו מחדש של לינקולן היו לרוחו.

השיקום

לאחר סיום המלחמה באפריל 1865, דרשו גרילי והטריביון פיוס עם הקונפדרציה, בטענה שהריגת מנהיגי הקונפדרציה רק תגרום לעוד מרידות. כל ניסיון להתמתן הפסיק לאחר רצח לינקולן בידי ג'ון וילקס בות'. רבים טענו שלינקולן נהרג בגלל תוכנית מרד נוספת, והנשיא החדש, אנדרו ג'ונסון, שם פרס של 100,000 דולר על ראשו של נשיא הקונפדרציה הנמלט, ג'פרסון דייוויס. לאחר שמנהיג המרד נתפס, טען גרילי שיש למצות איתו את הדין בהוגנות.

ב-1866, דרש גרילי שדייוויס ישוחרר או יישפט. אשתו של דייוויס דרשה מגרילי להשתמש בהשפעתו כדי לשחרר את בעלה. השופט קבע ערבות של 100,000 דולר על דייוויס. גרילי היה מהאנשים שניסו לגייס כספים למען שחרורו, וזכה בכך לזעם הצפון. המכירות של הכרך השני של ספרו ירדו. המנויים לטריביון צנחו, למרות שהתאוששו במהלך הבחירות ב-1868.

למרות שתמך בו בתחילה, גרילי החל להתנגד לנשיא ג'ונסון, שמדיניות השיקום שלו אישרה יצירת ממשלות מהירה בדרום ללא הבטחת זכות הצבעה לעבדים משוחררים. כשהקונגרס התחיל להשתלט על שיקום המדינות, גרילי תמך בפעולותיהם, במתן זכות הצבעה כללית לזכרים, וגם במתן חנינה לאנשי קונפדרציה. הוא תמך ברפובליקנים הרדיקליים אולם התנגד לתדיאוס סטיבנס. גרילי ניסה להיבחר לקונגרס ב-1866, אולם הפסיד, וגם ניסה להיבחר לסנאט ב-1867, אולם הפסיד לרוסקו קונקלינג.

כשהנשיא והקונגרס נלחמו על השיקום, גרילי המשיך להתנגד לג'ונסון, ולאחר שהקונגרס החליט להעמידו לדין ב-1868, גרילי והטריביון תמכו בהדחתו. למרות זאת, הסנאט זיכה את הנשיא לצערו של גרילי. בנוסף, ניסה גרילי להיבחר ב-1868 כמועמד המפלגה לתפקיד המושל, אולם תומכי קונקלינג מנעו זאת ממנו. הוא תמך ביוליסס ס. גרנט בבחירות.

שנות גרנט

ב-1868, וייטלו ריד (Whitelaw Reid) הצטרף לטריביון כעורך. בנוסף, גם מארק טוויין היה בצוות, וגם ג'ון היי, אותו החשיב גרילי לכותב המבריק ביותר בטריביון.

בתחילת 1869, ניסה ליצור אוטופיה בטריטוריית קולורדו, שנקראה על שמו- גרילי. הוא היה הגזבר של המושבה. ב-1871 פרסם ספר על חקלאות.

גרילי המשיך לנסות להיבחר למשרות פוליטיות, וניסה להיבחר לאוצר מדינת ניו יורק ב-1869 ולבית הנבחרים ב-1870, כשהוא מפסיד בבחירות. הנשיא גרנט הציע לגרילי להיות השגריר בסנטו דומינגו (הרפובליקה הדומיניקנית), אולם גרילי סירב.

מועמד לנשיאות

ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1872

מפלגות פוליטיות המשיכו להיווצר ולהיעלם לאחר המלחמה. בספטמבר 1871, נוצרה המפלגה הרפובליקנית-ליברלית, שהתנגדה לנשיא גרנט ולשחיתות ממשלו, ותמכה ברפורמה בשירות הציבורי, הורדת מיסים ורפורמה בקרקעות. מתנגדי גרנט רבים תמכו במפלגה כנגד ממשל גרנט המושחת. כשהבחירות התקרבו, המפלגה נזקקה למועמד. גרילי היה ידוע בציבור וגם היה מנוסה בפוליטיקה. הוא חשש מההשפעה על הטריביון אם ינטוש את המפלגה, אולם ידע שהסיכוי היחיד שלו להיות מועמד יהיה אצל הרפובליקנים-ליברלים.

הוועידה הלאומית של המפלגה התכנסה בסינסינטי במאי 1872. גרילי נחשב למועמד פוטנציאלי. בסיבוב הראשון, השופט דייוויד דייוויס הוביל, אולם גרילי הוביל בסיבוב השני. בסיבוב השישי, הצליח לזכות במועמדות, כשבנג'מין בראון נבחר לסגנו.

הדמוקרטים, כשהתכנסו בבולטימור ביולי, נאלצו לעמוד בדילמה- לבחור בגרילי, שהיה מתנגד ראשי אליהם, או לפצל את המתנגדים לגרנט ולגרום לתבוסה. הם בחרו בתמיכה בגרילי, ואף אימצו את המצע הרפובליקני-ליברלי, שתמך בשוויון זכויות לשחורים. הייתה זאת הפעם הראשונה שבה איש אחד נבחר להיות מועמד לנשיאות בידי שתי מפלגות. גרילי התפטר מתפקידו כעורך הטריביון לכבוד מסע הבחירות, ובנוסף נאם ברחבי המדינה, מעשה חריג באותם ימים. רבים תקפו אותו כאדם שמנסה לרדוף אחרי תפקיד הנשיא. למרות זאת, בסוף יולי, גרילי (ואחרים, כמו המושל לשעבר של אוהיו רתרפורד הייז) חשבו שייבחר. גרילי דרש פיוס אזורי, וטען שהמלחמה נגמרה ושנושא העבדות נפתר. הוא דרש לחזור לנורמליות ולסיים את הכיבוש הצבאי בדרום.

הרפובליקנים, שמומנו היטב, האשימו את גרילי בתמיכה בבגידה ובקו קלוקס קלאן. מתנגדיו האשימו אותו בתמיכה בשחרור דייוויס, בהתנגדות על גרנט, בתמיכה בג'ון וילקס בות'. השערוריות בממשל גרנט היו חמורות, אולם גרילי לא הצליח לנצל אותם, כיוון שהיה קשור לאחד מהם בעצמו.

אשתו של גרילי, מרי, חזרה חולה מטיול לאירופה בסוף יוני. מצבה הוחמר באוקטובר, והוא הפסיק את מסע הבחירות ב-12 באוקטובר. היא מתה ב-30 באוקטובר, וגרילי נכנס לדיכאון. התוצאות הרעות לדמוקרטים במדינות בספטמבר ובאוקטובר חזו תבוסה לגרילי, וכך היה. הוא השיג 2,834,125 קולות לעומת 3,597,132 לגרנט, שהשיג 286 אלקטורים לעומת 66 לגרילי. העורך שהפך למועמד זכה רק בשש מדינות: ג'ורג'יה, קנטקי, מרילנד, מיזורי, טנסי וטקסס.

חודש אחרון ומוות

גרילי חזר לערוך את הטריביון, אולם גילה שהתמרדו נגדו. הוא לא יכול היה לישון, ולאחר שביקר בטריביון ב-13 בנובמבר (שבוע לאחר הבחירות) נשאר תחת השגחה רפואית. להמלצת רופא, נשלח גרילי לבית מרגוע בניו יורק. מצבו החמיר, והוא מת ב-29 בנובמבר.

מותו התרחש לפני התכנסות חבר האלקטורים. 63 מתוך 66 האלקטורים שלו תמכו בארבעה מועמדים אחרים.

למרות חפצו של גרילי בקבורה פשוטה הוא נקבר על ידי שתי בנותיו בטקס מפואר בבית הקברות גרינווד בניו יורק. בין המבכים היו חבריו, עובדי הטריביון, יריביו העיתונאים וגם פוליטיקאים, כולל הנשיא גרנט.

הערכה

למרות הכעס כלפיו במהלך הבחירות, הציבור התאבל על מותו של גרילי. רבים טענו שמאז מותו של לינקולן, האומה לא התאבלה כל כך.

עמדתו של גרילי בנוגע לחירות הייתה מבוססת על כך שלכל אדם יש הזכות לנסות לשפר את חייו. הוא דרש רפורמה חברתית ועזרה לעניים, לעבדים, לשחורים ולנשים, ותמך ביוזמה חופשית.

הטריביון המשיך להיקרא כך עד 1924, כשהתאחד עם הניו יורק הראלד והפך להראלד טריביון, שהיה קיים עד 1966.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא הוראס גרילי בוויקישיתוף

הוראס גרילי, באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)
הוראס גרילי, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הוראס גרילי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
כתבי הוראס גרילי בפרויקט גוטנברג (באנגלית)