משתמשת:Mirimis/טיוטה

זיוף תעודות בפעילות תנועת הבריחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

זיוף תעודות, ניירות וחותמות היה אחד הכלים החשובים של תנועת הבריחה באירופה שאחרי מלחמת העולם השניה. תנועת הבריחה פעלה באופן חשאי ולא חוקי ושורדי השואה שיצאו למסע הבריחה מאירופה לארץ ישראל היו למעשה אנשים 'שקופים'. במסעם לא היו להם תעודות זהות או דרכונים, והם לא הוכרו כאזרחים של מדינה כלשהי. לפתרון בעיה זו תנועת הבריחה הקימה מערכת של מעבדות זיוף חשאיות, שזייפו תעודות בממדים נרחבים ביותר. ^[1] במסע הנדודים בנתיבי הבריחה ברחבי אירופה נאלצו השורדים לעבור גבולות רבים. פליט, במעבר מארץ אחת לבאה אחריה, נזקק לפעמים לשלוש או ארבע תעודות שונות המזהות אותו כאדם שונה, עם מטרת מסע שונה ועם ארץ יעד שונה. מספר יוסי חן: פעם הייתי פליט אוסטרי בדרך הביתה לאוסטריה, ואז הייתי אוסטרי הנמצא באזור הכיבוש הבריטי בדרכו לביתו שבאזור הכיבוש האמריקאי. ואז הייתי פליט בדרכו לפרו בדרום אמריקה והייתי עוד דברים, אני כבר לא זוכר. ולכל "דמות" היה לי שם אחר, גיל קצת שונה וכמובן, תעודות מתאימות.^[2]

התחלת פעולות הזיוף[עריכת קוד מקור | עריכה]

פעילות הזיוף התחילה פעמים רבות מ'החרמת' טפסים אמיתיים על ידי חברים, שעבדו או ביקרו במשרדים ממשלתיים או במשרדי הצלב האדום. עניין זה הקל על פעילות הזיוף מאחר שהמוסדות הרשמיים עצמם השתמשו לא רק בטפסים מודפסים על ניר מיוחד, אלא פעמים רבות, גם בניירות פשוטים עליהם שוכפל הנוסח הרשמי של התעודה. מה שקבע את רשמיות התעודה ונתן לה תוקף היו החותמות. תעודות ש'עברו' גבול מספר פעמים וקיבלו מספר חותמות הפכו לתעודות 'כשרות למהדרין'. "צריך היה 'לעזור' לצלב האדום להדפיס כמויות נוספות של טפסים" כותב יוחנן כהן.^[3] בפעילות הבריחה צריך היה אישורים רשמיים רבים: אישורי עירייה, אישורי משטרה, רישיונות נסיעה, רישיונות מעבר, רשיונות לנשיאת נשק, רשיונות נהיגה וכמובן תעודות זהות.

לאה פרזמה - שפר, סטודנטית למתמטיקה באוניברסיטה בריגה, ברחה לפנים ברית המועצות מפני הצבא הנאצי. עם תום המלחמה חזרה לריגה והצטרפה לתנועת הבריחה. היא עבדה כמזכירה של שר החינוך. אחד מתפקידיה היה להחתימו על מסמכים שונים. בין המסמכים לחתימה הייתה מגניבה תעודות מעבר מזויפות, עליהן חתם השר, מבלי שים לב. כך סייעה בהעברת יהודים רבים מלטביה לפולין. בהמשך פעילותה הפכה מסוכנת והיה צורך להבריחה לפולין. בפולין המשיכה בפעילותה בבריחה ועסקה באיסוף ילדים יהודיים וטיפול בהם בבית ילדים.^[4]

עם התרחבות פעילות תנועת הבריחה והעליה בצורך בתעודות מזויפות הוקמו ה'מסגריות' - שם הקוד למפעלי הזיוף - בהן יוצרו החותמות והוטבעו על הטפסים האמיתיים או המזויפים. 'המסגריה' הראשונה הוקמה ב - 1945 בקרקוב בדירה של הבריחה ברח' נאד-וויסליאנקה 32. משם עברה 'המסגריה' לרחוב אופיצרסקה.^[5] מסיבות של סודיות הועברו המעבדות ממקום למקום לעיתים תכופות. הזייפנים שגויסו ראשונים, אריה באור ודויד רייזר, מספרים : התחלנו ב'פבריקציה של תעודות מזויפות ופליאדה של זייפנים'. עם בואם שוכללה העבודה באופן משמעותי. הם התמחו בעבודה נקייה ביותר וענין החותמות הפך לאומנות של ממש. הנחות היסוד בעבודתם - "אסטרטגית הזיוף" - כפי שהם קראו לה, הייתה לא להעתיק תעודות, אלא לייצר אותן, פרי דמיונם: העימוד, הכותרת, התוכן, המוסד השולח וביחוד החותמת. החותמת שהייתה פותחת את הדלתות. השיטה הייתה להעתיק בדיוק מירבי את החותמת על ניר פרגמנט, להכין בעזרת ג'לטין שקוף ומעט גליצרין חומר נוזלי, אותו היו מחליקים על ניר זכוכית. מכאן אפשר היה להטביע על המטריצה שנוצרה את החותמת, שצוירה על ניר הפרגמנט. ממטריצה אחת אפשר היה להפיק כ -30-20 חותמות. ^[6]

פרטי המידע בתעודות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחירת פרטי המידע לתעודה הייתה כשלעצמה עניין מסובך. למשל, עניין השמות שעל התעודה - שורד לא ידע כיצד להירשם: בשם בו חי בזמן המלחמה כבן הגזע הארי, בשם בדוי בו כינו אותו הפרטיזנים, בשם שנתנו לו הוריו, בו לא השתמש שנים, בשם שקיבל כמספר על הזרוע? וילדים, איך לרשום אותם, בשם שקראו להם במנזר או בבית המשפחה הנוצרית, בשם בו התחבאו? כולם קיבלו את השמות שקיבלו והיה עליהם ללמוד הייטב את זהותם החדשה.

השורדים במסעם נדרשו לעבור גבולות רבים. גבולות בין ארצות, למשל, מפולין לצ'כוסלובקיה, מרומניה, להונגריה, לאוסטריה, לגרמניה, לאיטליה, לצרפת. הם היו צריכים גם לעבור גבולות בין אזורי שליטה של בעלות הברית, למשל, באוסטריה לעבור מאזור השליטה של הצבא הבריטי לזה של הצבא האמריקני ,לזה של הצבא הצרפתי.

עניין אחר היה נושא הנתינות של בעל התעודה והתאמתה למצב ולמטרה לשמה היא הוכנה . למשל, בתקופה מסוימת ניתנה הוראה רשמית של שלטונות הצבא האמריקאי, לקלוט למחנות העקורים של אונרר"א בגרמניה רק פליטים יוצאי פולין. אכן לכל הבאים בעזרת הבריחה למחנות האמריקאים באותה תקופה היו תעודות שהם "הגיעו מפולין". ^[7]

כאשר פליטים עמדו לצאת למעבר גבול מסוים, היה צורך להכין להם תעודות זיהוי לפי הנדרש בגבול זה באותה עת. תהליך הזיוף כלל הכנת התעודות, הטבעת חותמות, התאמת התעודות לאנשים בשיירה מסוימת, ודאגה לכך שהם ישננו את "דמותם" החדשה.

התקופה היוונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לחץ השורדים שביקשו לצאת מפולין גבר והיה צורך למצוא פתרון מהיר ויעיל לבעיית התיעוד. פעיל הבריחה משה המאירי (כינויו 'בן'), מבין 'האסייתיים", השורדים שחזרו מברית המועצות האסייתית, מספר על יוזמה לשלב את שורדי השואה בדרכי הבריחה בנדידה ההמונית של שבויים, אסירי מלחמה, אסירי מחנות, ועקורים בדרכם לשוב לארצותיהם ולבתיהם. ^[8] בן היה מוטרד מאוד מכך שרק ליהודים לא היה לאן לחזור. לא בית, לא מולדת. משפחותיהם הושמדו, בתיהם נתפסו, מדינה לא הייתה להם, רק שמועה על ארץ רחוקה שהאנגלים סוגרים את שעריה. האו"ם הוציא באותה תקופה הוראה לאפשר ליוונים, שהובאו למחנות ריכוז על ידי הנאצים, לחזור לארצם. בן הגה את הרעיון לשלוח את ה'מטיילים' של הבריחה בתור רפטריאנטים (חוזרים למולדת) יוונים. ^[9] השיטה הוכיחה את עצמה. לשומרי הגבול הפולנים וגם הרוסים והצ'כים, היוונית והעברית נשמעו בערך אותו הדבר. עם זאת, שנוי הזהות הלאומית דרש הקפדה, מצד פעילי הבריחה, על החפצים אותם השורדים לקחו איתם לדרך. למשל – עניין המדליות של הצבא האדום. קל להבין כמה קשה לאדם לוותר על אותות הצטיינות ומדליות לאחר שלחם ואולי אף נפצע במלחמה נגד הנאצים. הנה באים ה'יוונים' לתחנת גבול ועל חזותיהם אותות הצטיינות של הצבא האדום. עניין לא פשוט לדרוש מאנשים להחליט 'או מדליות או 'טיול'.^[10] לפעמים היה צריך להמציא שמות מתאימים וללמד את הפליטים מספר מילים בשפה המתאימה. מספר הפליט אבא גפן ,שהיה למפקד הבריחה בזלצבורג: "מפולני הפכתי ליווני ולמדו אותי לומר 'קלימרה וקליספירה'. מיווני הפכתי לפליט אוסטרי יליד אזור הכיבוש הבריטי. מזה הפכתי לאוסטרי יליד אזור הכיבוש האמריקאי, ורק כשהגעתי לזלצבורג הפכתי, סוף סוף, למי שאני: פליט יהודי מפולין. לכל הזהויות היו לי, כמובן, תעודות מתאימות".^[11] בין הבורחים התהלך סיפור שהפך להיות חלק מהפולקלור של הבריחה. לגבול הפולני הגיע יווני אמיתי. קציני הגבול חשדו בו שהוא פולני המתחזה ליווני. לגבול הגיעה קבוצה של 'יוונים' משל הבריחה. מדריך הקבוצה, פעיל בריחה שהיה מוכר לשומרי הגבול, נתבקש לבדוק האם היווני הוא אכן יווני ואינו מתחזה. המדריך ניגש אל היווני ואמר לו 'יעלה ויבוא'. לפי שפת הגוף היה ברור לשומרי הגבול כי הטוען להיותו יווני אינו מבין מה נאמר לו. מדריך הבריחה פנה אליו שוב ואמר 'יתגדל ויתקדש שמי רבא'. גם משפט זה לא עורר, כמובן, כל תגובה אצל היווני. שומרי הגבול הבינו מיד כי היווני הוא 'רמאי' וגרשו אותו.^[12]

התקופה הגרמנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בזמן פרשת הבריחה מפולין אחרי פוגרום קיילצה, כאשר יציאת היהודים מפולין שהפכה לשיטפון, והיציאה דרך הגבול אל צ'כוסלובקיה לא הספיקה לענות על הצורך, אחת מנקודות היציאה מפולין הייתה העיר שצ'צ'ין. מכאן הבורחים עברו לגרמניה. באותה תקופה התקיים מבצע פולני של גרוש גרמנים תושבי פולין לגרמניה. אנשי הבריחה הבינו את משמעות הפעולה עבור היציאה הבלתי חוקית של יהודים. לטרנספורטים הגרמנים ברכבות התווספו שורדי שואה עם תעודות של גרמנים. למרות הקושי הנפשי של המסע ברכבת כגרמנים עם גרמנים, הייתה זו אחת מדרכי הבריחה הנוחות והבטוחות.^[13]

מבצע חתונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסגרת פעילות הבריגדה היהודית עלה רעיון של נישואין פיקטיביים בין חיילי הבריגדה לבין נשים שורדות שואה. מצב זה איפשר ל'נשות' החיילים הבריטיים של הבריגדה לחזור באופן לגאלי לארצן לפלשתינה. בתקופת המבצע במחנות העקורים נערכו לפעמים כ -40 חתונות ביום. הבעיה הייתה שנאסר על חיילי הוד מלכותו הבריטי לשאת אשה בת ארץ אויב, כלומר, בת ארץ שהשתתפה במלחמה נגד הבריטים. אכן, לכל שורדות השואה ש'נישאו' לחיילי הבריגדה באותה תקופה, הייתה תעודה מתאימה על היותן בנות ארץ שהיא לא ארץ אויב. כך הגיעו לארץ כ – 700 נשים ניצולות שואה.^[14]

תעודות קולקטיביות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחת הדרכים למעבר גבול באופן לא לגאלי הייתה שיטת התעודות הקולקטיביות.^[15] בשיטה זו הוכנה מבעוד מועד רשימה של שמות וזהויות של 'המטיילים' העומדים לעבור את הגבול כקבוצה. השיטה חייבה להכין רשימות של זהויות מראש, לשימוש מיידי לפי הצורך. בתעודה כזו הייתה רשימה פיקטיבית של שמות ולפעמים אף נכללו ברשימה גם 'משפחות'. לפני היציאה 'הידביקו' את הזהויות לאנשי הקבוצה ושורדים נסעו "בהרכב משפחתי", לפי התעודות. דוגמא לכך הייתה,למשל, כאשר זוג שלא הכיר זה את זו קודם הפכו להורים לילד, שגם אותו לא הכירו קודם. היה עליהם ,כמובן, ללמוד את זהותם החדשה כמשפחה. טעות בהצגת הזהות הבדויה בפני שוטר גבול הייתה עלולה לחזיר את כל הקבוצה אחורה לארץ ממנה הגיעו ולפעמים לגרום למאסר של חברי הקבוצה.

פרשת הוויזות הקולקטיביות הייתה לפעמים משעשעת, אם גם מסוכנת משהו. פעילי הבריחה, המובילים את הקבוצות, היו משתמשים לפעמים בתעודה קולקטיבית אחת מספר פעמים. כך העניין פעל: טרנספורט עם רשימה של כמה עשרות אנשים הגיע אל תחנת הגבול. שומרי הגבול העבירו את הקבוצה, אך 'שכחו' להחתים את הניירות בחותמת משטרת הגבול, או שהחתימו רק את ההעתק של הרשימה. פעילי הבריחה כיבדו את השוטרים בסיגריות אמריקניות, שהיו אז מבוקשות מאוד, ו'שכחו' קרטון או שנים במקום. לפעמים כיבדו את השוטרים בכוסית וודקה ו'שכחו' לקחת את הבקבוק ואף 'שכחו' בקבוק נוסף. כך, השתמשו באותה רשימה שוב ושוב, באותה תחנת הגבול או בתחנה גבול אחרת עד ששוטר גבול 'רשע' החתים את התעודה הקולקטיבית ואי אפשר היה להשתמש בה יותר.^[16] דוגמא לפעילות כזו היא מעברי הגבול מגרמניה לצרפת של השורדים שהפליגו באוניה אקסודוס. כ - 4,500 שורדים עברו עם 1,300 וויזות בלבד.^[17]

הומור של זייפנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות הרצינות בעבודה לא חסר היה לזייפנים חוש הומור. היו מקרים בהם בתעודה המזויפת שהכינו הזייפנים רשמו במקום המיועד לרישום העיסוק של בעל התעודה, למשל, את האותיות B.G. – בריחה געשעפטן (עיסקי בריחה) או J.Z.– ידישע צורס (צרות יהודיות). התעודות עברו את הגבולות הלוך וחזור, הוחתמו בחותמות שונות, לפעמים במעברי גבול שונים, וכך הפכו לתעודות כשרות לגמרי. ^[18]

ניירות 'מתוקנים'[עריכת קוד מקור | עריכה]

היו מקרים שבהם הזיוף נועד לשנות ניסוח של טפסים אמיתיים. למשל, הגיע לידי הבריחה מכתב אמיתי מהוותיקן, בו נאמר כי מזכירות המדינה של הוותיקן תומכת בפעולה של הצלת ילדים יהודים ומבקשת משלטונות פולין, צ'כיה ורומניה להגיש את העזרה האפשרית בפעולה אנושית זו. תוכן המכתב לא היה מספיק כדי להוציא ילדים מפולין והוחלט 'לשפרו'. זייפין של הבריחה דאג לשפץ את המכתב. נוסח המכתב החדש כלל את המשפט ש"הוותיקן מתחייב לקבל את הילדים על אחריותו". עם מכתב משופר זה יצאו השליחים בפולין להביא את הילדים.^[19]

מספר גפן, מרכז הבריחה בעיר זלצבורג על המהלך הבא: המטרה הייתה להעביר פליטים מאוסטריה לגרמניה.תחנת הגבול בצד האוסטרי הייתה בתחנת הרכבת בזלצבורג, תחנת הגבול בצד הגרמני הייתה בפריילאסינג. נוסע שניכנס לרכבת בזלצבורג, אוסטריה היה מגיע לתחנה בפריילאסינג בגרמניה. השוטרים האוסטריים נתנו לנוסע לעלות לרכבת על סמך התעודות שהיו לו. השוטרים הגרמנים נתנו לנוסע לרדת בגרמניה מתוך ההנחה שהוא נכנס לרכבת באופן חוקי. לפיכך לא הייתה בדיקת תעודות בירידה מהרכבת בגרמניה. השלטונות האמריקאים עלו על העיניין ולא איפשרו יותר לנוסעים שלנו לרדת בתחנה בגרמנה בפריילאסינג. בהתאם, נעשה פיתוח נוסף. לכל טראנספורט, בנוסף לתעודה של יציאה מאוסטריה,צורף נייר של מחנה מילן, בגרמניה, ממנו כאילו הקבוצה 'יוצאת'. בתחנת הגבול ברכבת בזלצבורג הוחתם גם נייר לוואי זה. מדריך הקבוצה נתן לשומרי הגבול בגרמניה את הנייר של מחנה מילן, עליו מוטבעת חותממת רשמית של ביקורת הגבולות בזלצבורג. כלומר, הנוסעים נכנסו לרכבת באופן 'חוקי'.^[20]

החבר ג', (בספרו של אפרים דקל) הצליח, בזמן שהיה ברוסיה האסייתית, באוזבקיסטן, להתגייס כקצין לצבא הפולני וכחייל הוא הגיע ללובלין שבפולין. בווילנה פעלו בימים ההם פרטיזנים ומורדי הגטאות שהניחו את יסודות הבריחה שם והיה צורך בקשר איתם. ג' השיג תעודה למעבר הגבול מפולין לווילנה ובתעודה היה רשום שעם חזרתו לפולין הוא ראשי לקחת עמו איש נוסף. זה נרשם "1 איש נוסף". ג' לא היסס והוסיף עוד ספרה - "11 איש נוסף" וכך יכול היה להעביר 11 אנשים לפולין. התעודה לא הייתה כמובן על שמו האמיתי, אך ענין זה לא מנע ממנו להשתמש בה פעמים אחדות, כל פעם יחד עם עוד 11 אנשים. חשוב לזכור שמעברי הגבול מברית המועצות לפולין היו מסובכים ומסוכנים במיוחד. מבחינת הסובייטים יציאה מברית המועצות הייתה פשע חמור שעונשו פעומים רבות היה מאסר בגולג בסיביר למשך שנים רבות.^[21]

תקלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שליח הבריחה בפראג, אלחנן גפני, זומן למשרדו של קצין צ'כוסלובקי בכיר במשטרת הגבולות. הקצין שאל את גפני אם הוא מעלה בדעתו שבחותמת של הקונסוליה הצ'כית בוורשה תחסר לאריה, סמל המדינה הצ'כית, ציפורן ברגלו השמאלית. הקצין היה 'משלנו' ואישר את העברת הטרנספורט, למרות הציפורן החסרה. כמובן, שלאחר מכן תוקנה הציפורן והתעודות בהמשך היו מדויקות לחלוטין.^[22]

במקרה אחר, בגבול אוסטריה גרמניה, סרב מפקד תחנת הגבול להעביר טרנספורט של הבריחה. מפקד הבריחה בזלצבורג, אבא גפן, נקרא דחוף לתחנת משטרת הגבול. גפן הגיע לתחנה לבוש מדים של CAJR - Committee for Assistance to Jewish Refugees. ארגון כזה לא היה קיים כלל, אך המדים עשו את הרושם המבוקש. גפן שוחח עם השוטר האחראי, התנצל בנימוס והסביר שהגיע כדי לברר מה קרה ומהי התקלה. שוטר הגבול הסביר לגפן כי חסרה חותמת מסוימת על רשימת שמות חברי הקבוצה, שאמורה הייתה לעבור את הגבול. גפן התנצל שוב והסביר כי חלה טעות. הוא גם ביקש מהשוטר שיחתים עבורו על ניר אקראי מהי החותמת החסרה, כדי שיוכל אישית לוודא שטעות כזו לא תחזור על עצמה. עם החותמת הנחוצה חזר גפן אל הזייפנים שלו.^[23]

היקף פעילות הזיוף של הבריחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תנועת הבריחה העבירה כ-300,000 פליטים יהודים ברחבי אירופה. כל פליט עבר בדרכו מספר גבולות ובחלקם הגדול של מעברי גבול הפליט נדרש להציג ניירות, שיניחו את דעתם של שומרי הגבולות. כתב יוחנן כהן, שליח המוסד לעליה ב' בפולין: "ניתן איפוא לסכם ולומר, כי לא רק שיחדנו, כיזבנו. גם שיקרנו, התחזינו, תיעתנו, זייפנו מסמכים, גנבנו גבולות והברחנו דרכם המוני אנשים. ואף על פי כן – ואולי גם זה לחטא יחשב – לא היססנו, לא התחבטנו, לא היכינו על חזינו, לא התחרטנו. ראינו בכך שליחות ומלוי מצווה." ^[24]