הממשלה הבריטית נגד תנועת הבריחה
עם תום מלחמת העולם השנייה יצאו כ-300 אלף שורדי שואה, במסגרת תנועת הבריחה, למסע אל ארץ ישראל. ממשלת בריטניה הבינה שכל פליט יהודי בדרכי אירופה הוא מעפיל פוטנציאלי. לכן, על רקע מדיניות הספר הלבן, שהגבילה את כניסת היהודים לארץ, עשתה בריטניה מאמצים לעצור את המסע ולמנוע את הגעתם של הפליטים אל חופי הים התיכון.
במאבק הבריטי בתנועת ההעפלה הושקע מאמץ צבאי ומודיעיני שהיה יעיל. רק 12 אוניות מתוך 65 הפלגות הצליחו לפרוץ את המחסום הבריטי ולהעלות את המעפילים אל ארץ ישראל. במאבק בתנועת הבריחה הושקע מאמץ מודיעיני ומדיני נרחב, שהיה לא יעיל. המאמץ המודיעיני הניב מידע רב, אך המדיניות הבריטית לא השכילה לנצלו כדי לעצור את מסע שורדי השואה אל אוניות המעפילים.
בדו"ח של ה-MI5 (סוכנות הביון הנגדי הבריטי) נכתב: "הסוכנות היהודית והציונים הצליחו לבנות ארגון שפעל בכל ארצות אירופה ונטרל את מדיניות ההגירה הבריטית לפלשתינה."[1]
רקע היסטורי
[עריכת קוד מקור | עריכה]בריטניה לא קיבלה את דרישת הסוכנות היהודית לאפשר כניסה חופשית של יהודים לארץ. הגבלת מספר המורשים להיכנס לארץ ישראל, כפי שהוגדרה ב"ספר הלבן", הייתה ניסיון למצוא פשרה בין דרישות היהודים לעלייה חופשית לבין דרישות הערבים לסגור את שערי פלשתינה-א"י. משרד החוץ ומשרד ההגנה הבריטיים הסכימו על הליכה לקראת הערבים,[2] תוך פגיעה קשה ביישוב היהודי בארץ ובניצולי השואה באירופה.
בשנת 1945 בעקבות דו"ח של ארל האריסון, שליחו של הנשיא טרומן למחנות העקורים באירופה, באזור השליטה של הצבא האמריקאי, דרשו האמריקנים מהבריטים לאפשר, באופן מיידי, את כניסתם לארץ של 100,000 שורדי שואה, ששהו אז במחנות העקורים בגרמניה ובאוסטריה. בריטניה סירבה. בשנת 1946 הקימה בריטניה את הוועדה האנגלו-אמריקנית, שכללה שישה נציגים אמריקנים ושישה בריטים. גם ועדה זו המליצה לאפשר את כנסתם של 100,000 שורדים לפלשתינה-א"י באופן מידי. ההמלצה לא התקבלה. הבריטים טענו כי אירופה אחראית לבעיית היהודים ולכן על אירופה לפתור את בעייתם[3] וסירבו להכיר בקשר בין הבעיה היהודית באירופה לבין העלייה הבלתי לגאלית לארץ ישראל.[4][5]
המודיעין הבריטי
[עריכת קוד מקור | עריכה]בריטניה יצאה למאבק לעצור את זרם השורדים-הפליטים בדרכי אירופה לכיוון נמלי הים התיכון. המודיעין הבריטי גויס למשימה. הפסקת המעברים של הפליטים בגבולות בין ארצות אירופה נתפסה כנושא מרכזי וחשוב בפעילות המודיעין הבריטי. הגוף המודיעיני שנועד לטפל בעלייה הבלתי לגאלית לפלשתינה עד שנת 1945 הייתה הבולשת הבריטית (CID).[6]
לאחר סיום המלחמה הממשל הבריטי נאבק בבריחה ובהעפלה באמצעות מספר מטות. במטה שבמשרד החוץ סומנו על מפות מקומן של כל הספינות הבלתי לגאליות שזוהו. מידע זה נבדק מול המטה הראשי של המודיעין הצבאי הבריטי בגרמניה, באוסטריה ובאיטליה. משם עבר המידע לחדר המבצעים המיוחדים של מטה משרד ההגנה. על בסיס מידע זה ננקטו צעדים דיפלומטיים באמצעות שגרירויות בריטניה באירופה, במטרה לעצור את הניצולים בדרכים באירופה, בעיקר במהלך חציית גבולות. במקביל נעשו מאמצים לעצור את האוניות בנמלים. סוכני ביון בריטים הוצבו בנמלים ובמעברי הגבולות בכל מקום בו יכלו.[7]
MI5 – גוף הביון הנגדי הבריטי, היה אחראי על איסוף המידע בנושא נדידה בלתי לגאלית של פליטים יהודים. הם ריכזו את המידע שהתקבל מהגופים הבאים: ה־MI6 – מוסד הביון, האדמירליות, משרד ההגנה, משרד החוץ, משרד המושבות ומהסוכנים שלהם עצמם במזרח התיכון. נאסף מידע גם מן "ההגנה" על ידי יירוט תשדורות (קומינט). אך המידע שהתקבל לא היה יעיל, מאחר שהקליטה לא הייתה תמיד מוצלחת ונדרשו כשבועיים לפענח אותו. משרד החוץ תיאם מודיעין צבאי ודיפלומטי עם המשרדים של בעלות הברית באוסטריה ובגרמניה. משרד המושבות תיאם מידע מודיעיני, פוליטי וצבאי עם הגופים המתאמים בפלשתינה. ריבוי הגופים שעסקו בנושא מעיד על השקעה רחבה ומאמץ רב מאוד באיסוף מידע על הבריחה וההעפלה.[8]
המודיעין הבריטי על אוניות המעפילים היה מלא למדי, אך האוניות הבריטיות יכלו לעצור את אוניות המעפילים רק כשאלו הגיעו למים הטריטוריאליים של פלשתינה-א"י. מתוך 65 אוניות המעפילים הבלתי לגאליות, שהגיעו לחופי הארץ אחרי מלחמת העולם השנייה, רק 12 פרצו את המחסום הבריטי והמעפילים שעליהן הצליחו להגיע לחופי ארץ ישראל. שאר האוניות נתפשו והמעפילים נלקחו למחנה המעצר בעתלית. בהמשך הועברו השורדים למחנות מעצר בקפריסין ואף להמבורג שבגרמניה (מעפילי האונייה אקסודוס). אוניות "הפאנים" מבולגריה הפליגו ישירות לקפריסין. הספינות שלא נתפשו על ידי הבריטים היו בעיקר הראשונות שיצאו מאירופה, כשהמודיעין הבריטי היה עדיין לא יעיל מספיק. הספינה "חנה סנש" הצליחה לפרוץ את המחסום, כשהגיעה בליל הסילבסטר, כאשר החיילים הבריטים חגגו והיו ערניים פחות.
קשר עם הביון הצרפתי
[עריכת קוד מקור | עריכה]ארגוניי הביון MI5 ו-MI6 השתדלו לשתף פעולה עם גופי הביטחון האירופאיים המקומיים בנושא הבריחה, אך לא בהצלחה רבה. הצרפתים אומנם שיתפו פעולה עם הבריטים בנושאי מודיעין הקשור לטרור, אך לא בנושאי הגירה בלתי לגאלית. הנציג הבריטי בפריס נתבקש לבדוק מול שלטונות צרפת את הנושאים הבאים:
- כיצד למנוע מפליטים יהודים לעבור את הגבול לאיטליה מהאזור הצרפתי ולדרוש להחזיר לאוסטריה את אלה שחצו את הגבול.
- לברר את הידיעות הטוענות כי האזור הצרפתי אינו מקפיד מספיק על הפסקת חציית הגבול של הפליטים היהודים.[9]
נציג בריטניה בפריס נתבקש לדרוש מהצרפתים שלא לאפשר לארגון היהודי להשתמש ברכב ובציוד אמריקנים להעברת פליטים יהודים. המודיעין הבריטי מסר כי בסוף מאי 1947 הגיעו 500 יהודים לגבול שבין האזור האמריקני לצרפתי באוסטריה. במהלך מספר ימים התרחשה דרמה, פרשת ה־500, שבה שורדים התנגדו פאסיבית לניסיונות של הצבא הצרפתי למנוע מהם לעבור. המאבק עלה לכותרות העיתונים.
דוגמה לקשרים הבעייתיים שבין גופי הביון הצרפתי והבריטי קיבלה בטוי במבצע בו נתבקשו מפקדי בריחה לשתף פעולה עם גורמי הביון הצרפתים. גורמי מודיעין צרפתים ביקשו לזהות סוכני ביון בריטים בפאריס. איש השירותים החשאיים הצרפתים פנה למטה המוסד לעליה ב' בפריס וביקש ממנו שיתוף פעולה. לאחר תכנון ותיאום הפעילות, לבקשת הצרפתים יצר מטה המוסד אווירה של פעילות קדחתנית במשרדו. בשיאה יצאו ממנו מספר מכוניות עם נהגים ישראליים לכיוונים שונים. לכל מכונית נצמדה, כצפוי, מכונית ובה אנשי ביון בריטים, שעקבו אחר המכוניות הנהוגות על ידי הישראלים. אחרי המכוניות הללו יצאו מכוניות של הביון הצרפתי, שעקבו אחרי אלה הנהוגות על ידי אנשי הביון האנגלי. נהגי המוסד שוטטו ברחובות פריס, אחריהן עקבו הבריטים, שאחריהם עקבו הצרפתים.[10] הנהגים הישראלים סיימו את נסיעתם בבית קפה מוכר. לשם הגיעו כולם בזה אחר זה.
קשר עם הביון האמריקני
[עריכת קוד מקור | עריכה]לבריטים היה חשש שהבריחה משמשת מנוף להחדרת סוכנים סובייטיים סמויים ואנשי תעמולה קומוניסטים למזרח התיכון. התפישה הבריטית של המצב המדיני הייתה, שהסובייטים מעוניינים לפגוע בהם במזרח התיכון ולערער את היציבות שם. שימוש בדרכי הבריחה להכנסת קומוניסטים לפלשתינה הייתה מחשבה הגיונית והאפשרות לכך הייתה סבירה, מאחר שרבבות פליטים זרמו ממעמקי ברית המועצות וגרורותיה בדרכי הבריחה.
הבריטים לחצו על האמריקנים לשתף עימם פעולה ולעצור את תנועת שורדי השואה לארץ-ישראל. הם העבירו לאמריקנים דיסאינפורמציה, עיוותו מידע והפכוהו לחמור ביותר. טענתם שתנועת הבריחה מעבירה סוכנים סובייטיים סמויים ופעילים קומוניסטים למזרח הקרוב הייתה לא מדויקת, ולא נמצאו אישורים או עדויות לכך מהשטח. תנועת הבריחה, ביודעין, לא שיתפה פעולה עם גופים קומוניסטים. נהפוך הוא, התנועה ניסתה למנוע חדירה של גורמים קומוניסטים פעילים לשורותיה. אשר בן-נתן, מפקד הבריחה בגרמניה ובאוסטריה, סיפר:
"יום אחד הגיעה מבודפשט קבוצה. [...] איש הבריחה העביר לי פתק שבו הצביע על אחד הפליטים משם כעל מרגל, שהושתל לקבוצה על ידי שירות הריגול הבריטי, כדי להתחקות אחרי דרכי "הבריחה". בפתק נתבקשתי לסלק אותו. [...] התקשרנו אל ידידנו במחלקת הפליטים של הצבא האמריקני בזלצבורג ובקשנו לאסור איש זה עם בואו לשם. ואכן, הוא נאסר, הועמד לדין ונשפט למאסר של שלוש שנים. העילה למאסר הייתה "מעבר גבול בצורה בלתי לגאלית".[11]
בשנת 1946 העביר קצין המודיעין הנגדי אמריקני ברומא (CIA) דו"ח למטה לפיו, לדעתו, הסיבה לכך שהפליטים היהודים רוצים לעזוב את מזרח אירופה היא אנטישמיות. לפי הדו"ח, סביר שישנם בין היהודים גם סוכנים סובייטיים. לדעתו הרוסים מעוניינים לערער את יציבות השלטון הבריטי בפלשתינה-א"י באמצעות עידוד ההגירה היהודית לשם. טענתו הייתה שעל-ידי עידוד פעילות אנטישמית אלימה בפולין, עודדו הסובייטים יציאה של יהודים מפולין. מטרה נוספת שלהם הייתה לפגוע באמינות השלטון הפולני וליצור שם חוסר שקט, שיצדיק מעורבות צבאית סובייטית מאסיבית יותר.[12]
התעמולה הבריטית נגד תנועת הבריחה הרחיקה לכת וקישרה את התנועה הציונית עם התנועה הנאצית ואת הפלמ"ח עם צעירי היטלר והאס.אס.[13] ביקורים של מנהיגים ציונים במחנות העקורים תוארו כפעולה של סוכנים המנסים להרוויח ממסחר לא חוקי. הבריטים ניסו לגייס את שיתוף הפעולה של משרד ההגנה ושל עיתונאים אמריקנים. בתזכיר ששלח ה־MI5 לשגרירות הבריטית בוושינגטון, הוצגו הדברים בצורה מסולפת. נטען, כי לא מדובר ביהודים שהם פליטים מסכנים המחפשים דרך, אלא בתנועה מאורגנת שמתחילה במעמקי ברית המועצות ומשתמשת ברמייה, בזיוף ובשוחד כדי להשיג את מטרותיה. במיוחד הודגש, כי תרבות הנתינה והחסד האמריקנית מנוצלת לרעה.[14] הבריטים הצביעו על הסיוע הנרחב לתנועת "הבריחה" של גופים נייטרליים או אמריקניים, כגון הצלב האדום, אונרר"א והג'וינט.
באותה תקופה הביע קצין בריטי באוסטריה דעה כי האמריקנים אינם יכולים להיות בעלי ברית של הבריטים בנושא תנועת הבריחה, או לשמש מקור מידע בנושא, מאחר שיש אחוז גבוה מדי של יהודים ביחידה שחוקרת את תנועת הבריחה. הוא הביא כדוגמה את מפקד מבצע הביון האמריקני בווינה "סימפוניה" (ראו בהמשך) שהוא יהודי.
הקשרים בין הביון הבריטי וזה האמריקני היו מורכבים. האמריקנים לא קיבלו את ההגזמה של הבריטים בתיאור החדירה של סוכנים סובייטיים לבריחה. העברת מידע כוזב זה פעלה כבומרנג ותרמה ליצירת קשרים בין סוכנים אמריקנים לבין פעילי תנועת "הבריחה" ואף לתמיכה מסוימת בה. מן הצד השני החליטו הבריטים לא לשתף אמריקנים במידע שלהם, מאחר שחששו כי הוא יגיע לסוכנים אמריקנים, התומכים ביהודים. בנושא אחד היה שיתוף פעולה יעיל מעט יותר, נושא הטרור – התנועה הרוויזיוניסטית.
המודיעין האמריקני
[עריכת קוד מקור | עריכה]מבצע "סימפוניה"
[עריכת קוד מקור | עריכה]עצירת זרם הפליטים היהודים לארץ-ישראל לא הייתה תחילה מטרה חשובה לאמריקנים. אולם בהמשך הקשיבו האמריקנים לטענה הבריטית שהבריחה מהווה מנוף להחדרת סוכנים סובייטיים למערב ולמזרח התיכון. המספרים הגדולים של פליטים שהגיעו מברית המועצות תרמו לחשש זה. כדי להתמודד עם הנושא הוקם מבצע "סימפוניה".[15] ב-26 במרץ 1946 הועברה הוראה לקציני מודיעין האמריקנים בגרמניה, באוסטריה ובאיטליה לחדור לשורות תנועת הבריחה כדי לתפוס סוכנים סובייטיים. שיטת הפעולה של המבצע הייתה לגייס פליטים יהודים למפלגה הקומוניסטית המקומית ולעקוב אחריהם בדרכי בריחה עד הגעתם לארץ. קציני האיסוף האמריקנים נדרשו לאתר את הדרכים, הקשרים, מקומות המחבוא, דרכי המימון ואופני זיוף התעודות של הבריחה. באופן כללי, הם נתבקשו לזהות את המודוס אופרנדי (אופן הפעילות) של הארגון.[14] המטרה המיידית הייתה לזהות ולגלות מי הם השליחים הישראלים שניהלו את הבריחה, וכן לזהות אנשים בסוכנויות הסיוע ובוועדות הרפטריאציה (חזרה למולדת) שעזרו לבריחה, בעיקר בנושא התעודות המזויפות. מטרה נוספת הייתה לזהות סוכנים סובייטים ונאצים המסתתרים בין הפליטים היהודים. המטרה הרחוקה הייתה להגיע למצב שבו אפשר יהיה לסגור את ערוצי הבריחה, אם יסתבר שישנה פגיעה אפשרית באינטרסים של האמריקאיים.
בראש מבצע "סימפוניה" הועמד קינג, יהודי בלגי מלטש יהלומים, שעבד בזמן המלחמה עם ה-OSS (ארגון מרגלים אנגלי שאנשיו הוצנחו אל מעבר לקווי האויב). הוא פעל כמרגל בזהות של עיתונאי הכותב על פליטים באירופה. זירת הפעילות העיקרית של "סימפוניה" הייתה וינה, עיר שהייתה מרכז חשוב של מעבר יהודים ניצולים מאירופה המזרחית, ולכן מקום נוח לפעילות של גופי מודיעין שונים: האמריקני, הסובייטי, הבריטי ואפילו הפולני. בהמשך הפעילות חשף קינג את זהותו האמיתית לפני אשר בן-נתן, מפקד הבריחה באוסטריה, והסביר לו את העניין של האמריקנים בבריחה והחשש שלהם מקשר אפשרי של התנועה לקומוניזם. השניים שיתפו פעולה ונפגשו להחלפת מידע באופן קבוע. בן-נתן קיבל מהאמריקאים את הכינוי "קונדוקטור", בטוי לאינטנסיביות של הקשר. הוא הביע נכונות להסגיר לאמריקנים את מי שיזוהה כסוכן סובייטי, הפוגע בכך גם בפעילות הבריחה עצמה.[13]
"סימפוניה" לא הצליחה לאתר פעילות סובייטית בדרכי הבריחה. לעומת זאת, הצליח המבצע לחשוף סוכנים סובייטים, שאספו מידע על תנועת הבריחה. קניג הניח שהסובייטים אוספים מידע על הבריחה כי הם סבורים שהג'וינט אוסף מידע עבור האמריקנים. לדעתו, המחשבה הסובייטית הייתה שלא ייתכן שמישהו יוציא סכומי כסף כה גדולים בלי לקבל תמורה. לפיכך, כנראה, תפקידו של הג'וינט היה לאסוף מודיעין. מבצע "סימפוניה" לא השיג מידע מפליל על תנועת הבריחה והוחלט לסגור אותו.
מבצע "חיפוש" – "Rummage"
[עריכת קוד מקור | עריכה]מטרת מבצע זה של ה-CIA הייתה לאסוף מודיעין על רוויזיוניסטים ציונים בתנועת הבריחה ועל "הקשרים" שלהם עם קבוצות טרוריסטים. מבצע זה התנהל בצורה של חדירה סמויה לשורות הבריחה וניסיון לזהות פעילי טרור. המבצע נוהל על ידי ה-CIC – Counter Intelligence Corps. כמו עם הביון הצרפתי גם עם האמריקנים שיתוף הפעולה בנושא קבוצות טרוריסטים היה טוב יותר, אך נשאר זהיר ומדוד. האמריקנים לא קיבלו את ההגזמה של הבריטים בתיאור החדירה של סוכנים סובייטיים לבריחה.[16]
מודיעין מול מדיניות ואסטרטגיה פוליטית
[עריכת קוד מקור | עריכה]האסטרטגיה של הממשלה הבריטית
[עריכת קוד מקור | עריכה]האסטרטגיה הבריטית הדגישה את הצורך לבלום את הבריחה בכל זירה צבאית או מדינית אפשרית. גישה זו נכשלה. ללא תמיכה של מדינות אירופה ועם תמיכה מוגבלת של ארצות הברית, שהקשרים אתה בסוגיה זו היו מורכבים, לא הצליחה בריטניה לעצור את מסעם הבלתי לגאלי של היהודים באירופה אל ארץ ישראל. הבעיה בעיקרה לא הייתה נעוצה במודיעין שאספו הבריטים, אלא באסטרטגיה של משרד החוץ והממשלה הבריטית.
הבריטים לא היו נכונים לנתק את בעיית הפליטים שורדי השואה באירופה משאלת ארץ-ישראל. אחד הגורמים לפער בין המידע שהתקבל על ידי גורמי מודיעין לבין ההחלטות של גורמי ביצוע המדיניות נגד תנועת הבריחה קשור לקושי של אנשי הפוליטיקה להבין את אופי הפעילות של התנועה, את הערכים שעמדו ברקע פעילותה ואת משמעות הציונות עבור השורדים.
דוגמה לפער זה אפשר אולי לראות בהקשר למבצע "בליעה"-Swallow.[17] מבצע "בליעה" היה קשור לפעילות הפולנים, שעיקרה גרוש התושבים הגרמניים מפולין לגרמניה, בעיקר באזור שלזיה. במאי 1945 קיבל המודיעין הבריטי מידע, שניצולים יהודים ממלאים רכבות גירוש של הגרמנים, הנוסעות מפולין לגרמניה. מקבלי ההחלטות הבריטים, ברמה המדינית, החליטו לא לפעול על פי מידע זה. ייתכן כי לא נראה להם הגיוני שיהודים בפולין בשנת 1945, ממש עם תום המלחמה, יהיו מוכנים להתחפש לגרמנים ולנסוע יחד אתם ברכבות. לתנועת הבריחה, לעומת זאת, הייתה זו דרך נוחה להוציא יהודים מפולין, למרות הקושי הפסיכולוגי.[18]
הבריטים הבינו שהבריחה פועלת באופן מקצועי ונחוש. קבוצות שורדים, שנתפשו על ידי האנגלים בעת חציית גבול, גורשו חזרה אל המקום ממנו הגיעו. היו שורדים שיצאו לחצות גבול מסוים פעם, פעמיים ואף יותר, ובכל פעם נתפשו ונשלחו חזרה. משה פרומין מספר כי חמש פעמים הם יצאו לחצות את הגבול בין אוסטריה לאיטליה, נתפשו והוחזרו. רק בפעם השישית הוא הצליח לעבור את הגבול.[19] היו מקרים שפליטים נתפשו על ידי הבריטים והוכנסו למאסר בתנאים קשים.[20] לאור הכישלון לעצור את זרם הפליטים בגבולות פנו הבריטים לפעול מול ממשלות.
המסמך המוצג נשלח ממשרד החוץ הבריטי ומסומן כ"סודי ביותר". במסמך נדרשת מממשלת פולין לעצור את זרם היהודים היוצאים ממנה באופן בלתי חוקי בדרכם לארץ ישראל. הדרישה במברק נסמכת על כך שהדבר גורם מבוכה רבה לממשלה הבריטית. הממשלה הפולנית אכן סגרה, בעקבות הפניה הבריטית, את הגבול, אך פעילות הבריחה המשיכה. הבריטים הבינו כי מדינות אירופה עצמן מעוניינות שהיהודים השוהים בהן יצאו למדינות אחרות, ולפעמים אף קיבלו על כך כסף (למשל, רומניה).
האסטרטגיה של הבריחה – קשרים אישיים של פעילים עם גורמים בשטח
[עריכת קוד מקור | עריכה]
קושי נוסף עבור הבריטים הייתה האסטרטגיה של תנועת הבריחה לשתף פעולה עם גופים מקומיים ולגייסם לטובת מעבר הגבול הבלתי לגאלי. השיטה הייתה פיתוח קשרים אישיים עם בעלי הסמכות שבשטח. לא רק גורמים מקומיים בשטח, אלא גם קציני צבא רוסים, אמריקנים, צרפתים איטלקים ולפעמים אפילו בריטים, שעשו 'עסקאות' עם פעילי תנועת הבריחה, כדי להקל על השורדים היהודים. הם העלימו עין, ולפעמים אף ממש נתנו סיוע. בחלק מהמקרים הקצינים שעזרו לבריחה היו יהודים, אך בהחלט לא תמיד. למשל, לאבא גפן, שורד שעמד בראש מרכז הבריחה בזלצבורג, היו קשרים אישיים טובים עם אנשי צבא אמריקנים, במיוחד עם קפיטן סטנלי מ. נובינסקי.[21] האמריקאים אפשרו לפעילי הבריחה לפעול לבושים במדים של ארגון C.A.J.R (Committee for Assistance to Jewish Refugees), ארגון שלא היה קיים כלל. ניצולים רבים עברו בגבולות אוסטריה בזכות קשרים אלה. צבי נצר, שליח המוסד לפולין, טיפח קשרים אישיים רבים עם קציני חיל משמר הגבול הפולני. הוא התיידד גם עם מפקדי תחנות מעבר גבול קטנות וגם עם קצינים בכירים, כולל מפקד החיל גנרל צ'רבינסקי.[22] עדה סרני, מפקדת הבריחה וההעפלה באיטליה, קשרה קשרים אישיים, חלקם עוד מלפני המלחמה, עם בכירים בממשל ובשירות הציבורי האיטלקי. היותה בת למשפחה איטלקית מכובדת ועשירה עזרה מאוד.[23]
ניתוח מקרה: אוניות ה"פאנים" ברומניה, חורף 1947
[עריכת קוד מקור | עריכה]דוגמה לשילוב פעילות מעמיקה של המודיעין הבריטי עם חוסר האונים המדיני-פוליטי של משרד החוץ בהשגת מטרותיו, אפשר לראות בסיפור "הפאנים" ברומניה. למאבק הבריטי בעלייה לארץ-ישראל ביבשה ובים נכנסה פרשת אוניות הענק "פאן יורק" ו"פאן קרשנט", שאמורות היו להוביל מעל ל- 15,000 יהודים מרומניה. ממשלת רומניה, תחת השליטה הסובייטית, הסכימה ליציאת היהודים ממנה: כך הם גם נפטרים מיהודים, גם מקבלים הרבה כסף וגם פוגעים באינטרסים הבריטים במזרח התיכון. הרעיון של שליחי הבריחה ברומניה היה להעלות על אוניות המעפילים הגדולות לא רק את יהודי בוקרשט, אלא יהודים מרומניה כולה. כלומר, להעביר מסר ליהודי רומניה לגבי האפשרות לעליה ארצה.
הלחץ של הבריטים על ממשלת רומניה לא לאפשר את הפלגת האוניות ממנה היה חזק ורומניה חזרה בה מהסכמתה ליציאת האוניות מנמלה. האוניות הורשו לצאת מנמל קונסטנצה כשהן ריקות, ללא היהודים. היהודים הורשו לצאת מרומניה ולעבור לבולגריה. שם חיכו להם האוניות. מבצע יציאת יהודי רומניה נעשה מורכב יותר, אך לא נעצר. פעילי הבריחה שתכננו, תיאמו והוציאו לפועל את החלק המדיני של הפרשה, היו צריכים לבצע את הפעילויות הבאות תוך תאום מדויק של הזמנים:
- לתאם עם ממשלת רומניה את הרשות ליציאת האוניות מנמל בוקרשט וליציאת היהודים מהמדינה.
- לתאם עם ממשלת בולגריה את הסכמתה לכניסת האוניות והפליטים היהודים אליה.
- לתאם עם הנהלות הנמלים גם ברומניה וגם בבולגריה את יציאת וכניסת האוניות.
- לתאם עם משטרת הגבולות גם של רומניה וגם של בולגריה את מעבר הגבול של 15.000 איש.
- לשכור מהנהלת הרכבות של רומניה כ-9 רכבות ומאות קרונות במהלך שבועיים, כדי לאסוף את היהודים מרחבי רומניה כולה.
- לתאם קבלת רשות מעבר לאוניות עם ממשלת טורקיה
- לתאם את מעבר האוניות, בשעה מסוימת, עם אנשי הנמל במעבר הבוספורוס.
למשרד החוץ בלונדון נשלחו עשרות מברקים ודו"חות סודיים מהנציגות הבריטית בבוקרשט המעידים על ההשפלה של הנציגים הבריטים בשיחות עם הרומנים. פרו, שתחת דיגלה שטו האוניות, לא נענתה לדרישת בריטניה לאסור את השימוש בדגלה וטורקיה לא נענתה לבקשה לסגור את המעבר בפני האוניות.
לאנשי המודיעין הבריטים ברומניה היה מודיעין מעודכן על המבצע. הם ידעו על תוכנית המיון של היהודים המיועדים להגיע לאוניות מרחבי רומניה כולה, הם ידעו על תכנון העברתם ברכבות ועל סדרי המסע של הרכבות. היה להם מודיעין על מחנות הכשרה ל"סדרנים", פעילי בריחה, שיפקחו על תהליך איסוף השורדים המיועדים לעלות על האוניות. היה להם מידע על סידורי העלייה לאוניות. זאב הדרי (ויניה) וזאב צחור בספרם "אוניות או מדינה" מעריכים, כי על פי המידע המודיעיני שהיה בידי הבריטים ניתן להסיק כי הוא הגיע משני מקורות. מקור אחד היה, כנראה, פקיד במחלקת הדרכונים במשרד הפנים הרומני. המקור השני היה, כנראה, אחד המלחים הזרים בצוות האונייה פאן קרשנט. המודיעין הבריטי לא הצליח לחשוף את שיטת הארגון הפנימי של אנשי המוסד ברומניה ולא את מטרות האימונים בהם השתתפו מאות יהודים מקומיים כהכנה לעליה לאוניות.[24]
המודיעין הבריטי ידע מתי יגיעו האוניות לנמל הטורקי, אך גם מאמציהם לעצור אותן על ידי הטורקים במעבר הדרדנלים לא צלחו. אפשר לסכם את פעילות המודיעין והמדיניות הבריטים באופן הבא:
המידע שהיה למודיעין הבריטי על ה"פאנים"
[עריכת קוד מקור | עריכה]- תוכניות מיון המעפילים המיועדים לעלות לאוניות.
- פרטים אישיים על המעפילים.
- תוכניות להעלותם לרכבות וסדרי המסע.
- קיום מחנות הכשרה לסדרנים-ניצולים שיסייעו למבצע.
- סידורי העלייה לאוניות בבולגריה.
- פרטים טכניים על האוניות ותפעולן.
- מועד משוער של הגעת האוניות למפרץ הדרדנלים.
הישגי המדיניות (והצבאית) הבריטית במבצע ה"פאנים"
[עריכת קוד מקור | עריכה]- בוצעה חבלה חשאית באונייה פאן קרשנט ("מבצע מביך") בנמל בוונציה. האונייה נמשתה ותוקנה.(פעולה צבאית).
- הלחץ על ממשלת פרו לאסור על הנפת דגלה על האוניות לא נשא פרי. ממשלת פרו לא נענתה לבקשה והאוניות נשאו את דגל פרו.
- הופעל לחץ על ממשלת רומניה, שאכן הסכימה שהמעפילים לא יצאו מנמל קונסטנצה, אבל כן הרשתה להם לעבור לבולגריה, לשם הגיעו גם האוניות.
- הופעל לחץ על ממשלת בולגריה לא לאפשר את יציאת האוניות מנמל בורגס. בולגריה הבטיחה שזו תהיה הפעם האחרונה שהם מאפשרים יציאה של מעפילים. האוניות קיבלו אישור יציאה.
- הופעל לחץ על ממשלת טורקיה לאסור על מעבר האוניות במייצרי הבוספורוס. הטורקים סירבו והאוניות עברו בשלום.
- הופעל לחץ על ממשלת ארצות הברית לאסור יציאת האוניות בכלל. האוניות יצאו בכל זאת לדרך. הפשרה הייתה שהאוניות יפליגו ישירות לקפריסין ולא לארץ.
הערכה של הישגי הבריטים במאבק נגד תנועת הבריחה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בריטניה לא הצליחה לעצור באירופה את המסע הבלתי לגאלי של היהודים שורדי השואה לארץ-ישראל.
יש מי שתיאר את תנועת "הבריחה" כמעצמה החמישית באירופה (נוסף לארבע מעצמות הכיבוש של בעלות הברית).[25] הם עשו מה שהם רצו, איפה שהם רצו, ואף אחד לא יכול היה לעצור אותם.
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Steven Wagner, British Intelligence and the 'Fifth' occupying Power: The Secret Struggle to Prevent Jewish Illegal Immigration to Palesttine, Intelligence and National Security, 13 Dec 2013, עמ' 725
- ^ Steven Wagner, Britain and the Jewish Underground, University of Calgary, 2010, עמ' 125-9
- ^ אביבה חלמיש, אקסודוס הסיפור האמיתי, עם עובד, 1990
- ^ Christopher Andrew, The Defence of the Realm: The Authorized History of MI5, Penguin Books, 2009, עמ' 354
- ^ David R. Devereux, The formulation Of British Defence Policy Towards the Middle East, Macmillan, 1990
- ^ Steven Wagner, British Intelligence and the 'Fifth' Occupying Power, Intelligence and National Secutity 29/5, 2014
- ^ יואב גלבר, שורשי החבצלת: מודיעין בישוב 1918–1947, משרד הביטחון, 1992
- ^ Jon Kimche and David Kimche, The Secret Roads, the 'Illegal' Migration of a People, 1048-1938, Secker and Waburg, 1945
- ^ זאב הדרי וזאב צחור, אוניות או מלחמה, קורות אוניות המעפילים הגדולות "מאן יורק" ו"פאן קרשנט", הקיבוץ המאוחד, 1962, עמ' 85
- ^ זאב הדרי וזאב צחור, אוניות או מלחמה, הקיבוץ המאוחד, 1962, עמ' 79
- ^ אשר בן נתן, החוצפה לחיות, פרקי חיים, משרד הביטחון, 2002, עמ' 33
- ^ Steven Wagner, British intelligence and the 'Fifth' Occupying Power, Intelligence and National Secutity 29/5, 2014, עמ' 717
- ^ 1 2 Steven Wagner, British Intelligence and the 'Fifth' Power, Intelligence and National Security 29/5, 2014, עמ' 714
- ^ 1 2 Steven Wagner, British Intelligence and the "Fifth" Occupying Power, Intelligence and National Security 29/5, 2014
- ^ מבצע "סימפוניה", אפריל 1946 (באנגלית)
- ^ Steven Wagner, British Intelligence and the ‘Fifth’ Occupying Power, Intelligence and National Security, 2013, עמ' 723
- ^ Matthew Frank, 7 ‘Useless Mouths’: Transfers from Czechoslovakia and Poland, 1946–1947, March 2008
- ^ זאב הדרי וזאב צחור, אוניות או מדינה, הקיבוץ המאוחד, 1962, עמ' 90
- ^ מירי נהרי, הבריחה הביתה, עמותת מורשת הבריחה, 2021, עמ' 246-240
- ^ Alex Grobman, Rekindeling the Flame, American Jewish Chaplains and the Survivors of Europian Jewry, 1948-1944, Wayne State University, 1993, עמ' 162
- ^ אב גפן, פורצי המחסומים, יסוד, 1961, עמ' 184-125
- ^ יוחנן כהן, עוברים כל גבול. הבריחה פולין 1945–1946, זמורה ביתן ומשואה, 1995, עמ' 360-359
- ^ עדה סרני, ספינות ללא דגל, עם עובד, 1975
- ^ זאב הדרי וזאב צחור, אוניות או מדינה, הקיבוץ המאוחד, 1962
- ^ אשר בן נתן, החוצפה לחיות, משרד הביטחון, 2002, עמ' 73