ילדים בתנועת הבריחה
מתוך כ-1,300,000 ילדים יהודים שהיו באירופה לפני מלחמת העולם השנייה, נותרו בחיים כ-150,000. בפולין מתוך כמיליון ילדים שגילם פחות מ-18, נשארו בחיים אחרי המלחמה כ-5,000 בלבד.
לילדים היהודים, שעברו שנים של סבל, ראו את בני משפחתם נרצחים, לא היה לאן לחזור, לא היה בית, לא הייתה משפחה. הגופים השונים, שפעלו בתנועת הבריחה, הסכימו על שיתוף פעולה בנושא הילדים ותוכנית הפעולה הייתה ברורה: יש לאתר את הילדים – "הן נשארו לנו כה מעטים מהם" – לאסוף אותם, לטפל בהם ולהביאם לארץ ישראל.[1]
התחלות וידיעות ראשונות על הילדים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשלהי המלחמה החלו להופיע ילדים שיצאו מהבורות, מהמחבואים ומהיערות. היה ברור כי יש לטפל בנושא הילדים באופן דחוף. הפעילים אספו את הנערים והנערות לקיבוצים ואת הילדים לבתי ילדים. הקיבוצים היו דירה או בית, שם הצעירים התארגנו לחיי שיתוף. המודל היה מבוסס על מודל ההכשרה של תנועות הנוער החלוציות הציוניות לפני המלחמה. יחד הם תמכו אחד ברעהו ויחד התכוננו לקראת עליתם לארץ ישראל.
להלן תמונה על מצב הילדים לאחר המלחמה, לפי חלק מדוח, שנמסר על ידי אפרים דקל, שליח המוסד לעלייה ב', מפקד תנועת הבריחה באירופה כולה:
- "מאות ילדים נותרו במחנות בגרמניה ובאוסטריה. רובם ממצעדי המוות להרי טירול.
- מהיערות מגיעים ילדים פרטיזנים.
- באושוויץ נתגלו כמאה ילדים, מתוך האלפים שהושמדו שם.
- כ־8000 ילדים בהונגריה מצפים לגאולה.
- כ־500 ילדים נמצאו חיים במחנה בוכנוואלד.
- למאות ילדים שניצלו מטרנסניסטריה צפויה הסכנה להיות מוחזרים לרוסיה.
- למעלה מ־10.000 ילדים נמצאים עדין בידי מציליהם הנוצרים ובמנזרים.
- בינואר 1946 יצאו מפולין חמש משאיות עמוסות ילדים לגבול צ'כיה. הפעולה הצליחה, אך מפקד הבריחה של הקבוצה נאסר לשנים רבות. היה ברשותו נשק להגנה מפני כנופיות שודדים.
- שישה ילדים יהודים נרצחו על ידי פולנים לאומיים בקרבת הגבול הצ'כוסלובקי".[2]
ברחובות הערים צצו ילדים יהודים עזובים משוטטים רעבים ומוזנחים. התנסותם במלחמת הקיום במהלך המלחמה הקנתה להם כושר הישרדות יחד עם חשדנות כלפי אחרים, בעיקר כלפי מבוגרים. כל אדם מבוגר היה בחזקת אויב פוטנציאלי. לפעילי הבריחה היה קשה ליצור אתם קשר של אמון, היה קשה להביאם אל בתי ילדים, שתנועת הבריחה הקימה. הושקע מאמץ רב להתחבר אליהם, להציע להם מקום בטוח, בו יטפלו בהם.[3] היו מקרים שילדים, שאותרו במנזרים, לא רצו לעזוב את המנזר ולבוא עם פעילי הבריחה שאתרו אותם.[4] מספר חייל מהבריגדה היהודית בצבא הבריטי: "הגשתי לאחד הילדים, נער כבן 10, חתיכת שוקולד והוא נרתע בבהלה, בעיניו שאלה אילמת, מה אני זומם לעולל לו".[5]
הגופים שעסקו במלאכה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הילדים אותרו, נאספו ורוכזו בבתי ילדים, שמתוך מחשבה, לא נקראו בתי יתומים. במלאכת הטיפול בנושא הילדים חברו מספר גופים. ראשונים לפעול למען הילדים היו אנשי שארית הפליטה עצמם, יוצאי תנועות הנוער החלוציות, פרטיזנים, לוחמי הגטאות, ניצולי מחנות ריכוז ואחרים.[6] דוגמה לפעילות של פעיל בריחה שורד שואה:
"אריה שנון יצא בראש חוליה של חברי בריחה[...]לקבל פניה של קבוצת סופרים יהודיים. בעוד החברים מתרוצצים ברציף תחנת הרכבת[...] ניגש אליהם יהודי מבין החוזרים מרוסיה וסיפר כי באחד הקרונות נמצאים שני ילדים יהודים, בלוית איכרה פולניה. [...] החברים נכנסו לקרון, פנו אל האשה והודיעו לה שברצונם לקבל את הילדים לרשותם. [...] האשה, אכרה פשוטה, לא בזבזה זמן ולא היססה לומר בפה מלא כי הגיעה לאוזניה שמועה שהיהודים החלו עתה לקנות יתומים מבני עמם ומשלמים מחיר טוב, ולפיכך באה לכאן להציע את סחורתה. היא נקבה ללא היסוס מחיר שתמורתו מוכנה היא למסור את הילדים.[...]המחיר שנקבה היה רב. [...] אנשי החוליה לא הצליחו להציל מפיה דבר וחצי דבר על זהותם של הילדים".[7]
בהמשך הצטרפו לפעילות זו מתנדבי הישוב לצבא הבריטי, ביניהם חיילי הבריגדה היהודית.[8] דוגמה לפעילות של חיילי היישוב הוא סיפורו של אורי אלפרט, חייל הבריגדה היהודית:[9][6]
"בין הפעולות שהטלנו על עצמנו הייתה גם הוצאת ילדים יהודים ממנזרים. בית אחד הותקן על ידנו כפנימיה למען ילדים אלה, שרובם היו יתומים. בהוצאת ילדים יהודיים טיפל גם ועד הקהילה בעזרת אשה אחת, מסורה ואמיצה, שהייתה מכתתת רגליה, בתחפושת של נזירה, ממנזר אחד למשנהו, כשהיא משיגה בכל מיני תחבולות ידיעות על ילדים יהודים המוחזקים במנזרים".[10]
שותפים היו גם השליחים הארץ-ישראלים של המוסד לעלייה ב', שניווטו את התהליך כולו. דוגמה לפעילות של שליח ההגנה, חיים גורי, נמצאת בספרו "חותם הזיכרון":
"והיו מחנות אימונים בקיץ ובחורף, מהרי הטטרה ועד חופי אגם הבלטון. והם קראו לכך "ספורט סמינריום", אולי היה זה שם צופן כלפי השלטונות. [...] וכך נפגשתי עם מאות צעירים וצעירות. הייתי מדריך שלהם, התקשרתי אליהם. למדתי להכיר אותם. אך עדיין לא הגעתי עדיהם. רבים שתקו. רק אחר כך, אט אט, כמו נפתח משהו ומישהו היה מוכן לספר את אפס קצהו של סיפור. לא רק חירשותנו קבעה את גבולות הנאמר גם שתיקתם עשתה זאת. ואני לא הייתי חרש, אך לא ידעתי מה לעשות עם הביוגרפיות האלה. הפגישה הממושכת ההיא שינתה את חיי".[11]
למען הילדים פעלו גם שליחי הסוכנות היהודית ומשלחת המורים שהגיעה מן הארץ, פלוגות הסעד, בראשותו של חיים יחיל-יבין, שהצטרפו לפעילות החינוכית-לימודית.[12] והג'וינט שמימן חלק גדול מן ההוצאות.
קשר ראשון
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הצלת הילדים חייבה פעולה בכמה רבדים. ברובד פיסי צריך היה לספק מחסה, טיפול רפואי, מזון וכסות. ברובד רגשי-נפשי צריך היה לעזור לילדים להתמודד עם פחדים, בדידות, שכול, כעס, חוסר אמון, דריכות מתמדת ועצב. ברובד התנהגותי צריך היה לטפל בבעיות של אלימות, קשיי התנהגות,[13] הקניית הרגלי היגיינה בסיסיים כמו מקלחת, צחצוח שיניים, אכילה בכף ומזלג. ברובד הלימודי היו ילדים שלא למדו כלל מאז תחילת המלחמה ולא ידעו קרוא וכתוב, היו ילדים שהוחבאו במנזרים ולמדו, אך לא ידעו מאום על יהדות. ילדים דברו בשפות שונות, עניין שהכביד על התקשורת בין הילדים בינם לבין עצמם ובינם לבין המורים. דבר ממה שמאפיין ילדות נורמלית לא היה לילדים אלה.[14]
דוגמה לקושי ביצירת קשר ראשון הוא סיפורו של פעיל בריחה בפולין, לאופר. הוא נשלח לעיר צ'נסטוחובה כדי לאתר ילדים ולהביאם לטיפול של הבריחה. בלכתו ברחוב שמע צעקות של ילדים מגיעות ממבנה הרוס. קבוצה של כעשרה ילדים בגילאים 8–12 התארגנה לחיי שיתוף – לגנוב תפוחי אדמה כדאי לשרוד. לאופר הציע לילדים לבוא איתו לבית בו ידאגו להם ויהיה להם מה לאכול. המנהיגה, בת 12, הודיעה ללאופר שלא יבואו איתו לשום מקום, כי אינם מאמינים לאיש. במהלך מספר ימים חזר לאופר לבית ההרוס סיפר להם על בתי הילדים של הבריחה והזמין אתם לבוא עמו. הם סירבו. לבסוף ילד קטן אחד פרץ בבכי ושאל אם באמת ישנם עוד יהודים בעולם ובאמת יש מי שרוצה לעזור להם.[15]
ילדים במסגרות נוצריות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אריה שריד (לייבלה גולדברג) חבר קיבוץ יגור, יזם את הקמת ארגון "הקואורדינציה הציונית לגאולת ילדים יהודים".[16] בארגון השתתפו כל התנועות והמפלגות שפעלו במסגרת תנועת הבריחה. מטרת הארגון הייתה לאתר, לחלץ ולפדות ילדים שהוסתרו במסגרות נוצריות בזמן המלחמה, במנזרים או אצל משפחות הנוצריות. מאמצים רבים הושקעו באיתור ילדים אלה. לא היה רישום על מקום המצאם, פעמים רבות הילדים עברו מספר מקומות מחבוא עד שהגיעו למנזר. היו ילדים שנמסרו בעודם קטנים והם כלל לא ידעו שהם יהודים. פעמים הם היו נצר אחרון למשפחות שנספו.
תחילה פורסמה הודעה כי משפחה נוצרית שתביא ילד יהודי לקואורדינציה תקבל מכונת תפירה, או סכום כסף מסוים. המצב הכלכלי בפולין היה קשה. לפעמים התהליך דמה למכירה של ילד בשוק, אף התמקחו על המחיר.[17] היו מקרים בהם המשפחה הנוצרית סרבה לתת את הילד ואנשי הבריחה היו צריכים לחטוף אותו. למשל, מספר אלכסנדר, שליח המוסד לעלייה ב', כי אב פנה אליו בבקשה לעזור לו להתאחד עם ביתו, הנמצאת אצל משפחה נוצרית בכפר. האב מצא את ביתו, אך היא סירבה לבוא אתו בטענה כי היא שונאת יהודים. במבצע מורכב הסתבר כי הנערה משמשת שפחת מין לאיכר ולבנו הבוגר וכי הם איימו כי יהרגו אותה אם תעזוב. פעילי בריחה, פרטיזנים לשעבר, הגיעו עוד באותו הלילה לבית האיכר, חטפו את הנערה, ובאותו הלילה היא ואביה הועברו לצ'כוסלובקיה, לפני שמשפחת האיכר תספיק לפנות לשלטונות.[18]
הנושא היה מורכב והיו בו דילמות קשות. במקרים רבים, כשבאו אנשי הבריחה לאסוף את הילדים, הנזירות או המשפחות הנוצריות לא ויתרו עליהם. היו משפחות נוצריות שניצלו את המצב דרשו סכומי עתק עבור הילדים, היו שסירבו להחזירם כי המשפחה התקשרה אליהם רגשית, היו שלא רצו להחזירם מסיבות דתיות-תאולוגיות בטענה שהם כבר נטבלו לנצרות.[19] אנשי הבריחה היו בטוחים כי צריך "לגאול" את הילדים, אך אין ספק שהנוצרים הם שהצילו את הילדים, תוך סכנת חיים. טובת הילד או רצונו, לא נלקחו בחשבון. בבלגיה, למשל, הממשלה הוציאה תקנה לפיה ילדים יהודיים, שמצאו מסתור מפני הנאצים אצל משפחות בלגיות, יוחזרו למשפחתם רק אם המבקשים הם ההורים. אם ההורים נרצחו, המשפחה הנוצרית מחויבת לא להחזיר את הילד. זאת מפאת שיקול של טובת הילד.[20] בבלגיה, בדרך כלל, המשפחות הנוצריות טפלו בילדים באהבה.[21]
בתי הילדים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
שנתיים אחרי סיום המלחמה, ביולי 1947, היו ברשימות עלית הנוער 36.000 ילדים מועמדים לעליה לארץ. הם היו מרוכזים ב-130 בתי ילדים ונוער ב-13 ארצות באירופה.[22] מעל ל-50 בתי ילדים ובהם כ-3,800 ילדים הוקמו על ידי הוועד היהודי בפולין כבר בשנת 1945. לבתי ילדים אלה, שהוקמו סמוך לתום המלחמה, הצטרפו מדי יום ילדים חדשים. החזקת הילדים בבתי הילדים בתקופה הראשונה הייתה מורכבת. היו ילדים שפחדו לצאת לרחוב, היו שלא רצו להישאר, אלא לחזור למסגרת הנוצרית, ממנה הגיעו. לכל ילד היו סיוטים, פחדים, כעסים ופעמים רבות התנהגות אלימה. המטפלים בילדים, פעילי בריחה ושליחים מארץ ישראל, קיוו שהדרך לארץ לא תארך והשהייה באירופה תהיה קצרה. אך לא כך היה. לאחר שהגיעו לגרמניה, לאוסטריה או לאיטליה הסתבר כי השהות במחנות ארכה זמן רב ובלתי ידוע. ברור היה כי יש לנהל שגרה מסודרת, חינוכית ומיטיבה לילדים, שהיו זקוקים לוודאות ולמרגוע. אך התנאים היו תנאי אי ודאות תמידית. לרוב לא היה ידוע מתי יצאו לדרך, לאן יצאו או איך – ברגל, ברכב או ברכבת.
היו גם קשיים בתפעול המערכת, בעיקר בהתחלת הפעילות: התקציב היה נמוך ולא תמיד הספיק לאוכל מזין, לביגוד או לחומרי לימוד. הילדים דיברו בשפות שונות ולא היו מדריכים מקצועיים. למרות התנאים הבלתי אפשריים, השכילו המטפלים בילדים ליצור מערך טיפולי-לימודי-חינוכי תומך ומסייע לשיקום ולהחזרה של הילדות האבודה, ולו במעט.
ארץ-ישראל באה אליהם
[עריכת קוד מקור | עריכה]
המדריכים, רובם בוגרי תנועות הנוער הציוניות-חלוציות הפכו עבור הילדים את ארץ ישראל לכוכב הצפון: "צריך לאכול בכף ומזלג – בארץ לא אוכלים בידיים", "צריך לעזור איש לרעהו, כך נוהגים בארץ". "צריך לדבר עברית, כך מדברים בארץ".[14]
היעד החינוכי היה להביא את ארץ ישראל אל החניכים עוד לפני שהם יבואו בגבולה. כלומר, להכין את הילדים לקראת הגעתם לארץ הזרה והשונה כל כך מהארצות בהן גדלו. הם נתנו לילדים תקווה ומטרה: יש מקום בעולם בו רוצים אותם, בו מחכים להם, אליו הם שייכים. הילדים למדו על ארץ ישראל, למדו עברית, למדו לשיר משירי הארץ ולמדו לרקוד הורה. הם חגגו את חגי ישראל, תוך לימוד סיפורי החג, שיריו וטקסיו. עם לימוד שירי ארץ ישראל נגעו במעט שמחה, הכירו את הארץ והרגישו שייכים.[23] המדריכים, ילידי אירופה, הביאו את ארץ ישראל לאירופה אל הילדים ניצולי השואה.
לימוד השפה אז נתפש כיוצר זהות חדשה. גישה זו עקרה את הילדים מעולמם ושתלה אותם בעולם חדש. ברוב המקרים המדריכים לא עודדו את הילדים לדבר על חוויותיהם בזמן המלחמה. המחשבה החינוכית הייתה, שלא מסתכלים אל העבר, אלא ממשיכים קדימה לעתיד. נוצר מעין שבר של סיפור החיים – ללא אפשרות לבנות נרטיב חיים שלם המכיל גם את פרק הבית האהוב של אמא ואבא, גם את פרק המלחמה ונוראותיה וגם את פרק העתיד. אחרי התלבטות באיזו שפה ללמד, יידיש או עברית, הוחלט על לימוד בשפה העברית, כך יכלו ילדים מארצות שונות לתקשר אלה עם אלה וגם להכין עצמם לחיים בארץ. בבתי הילדים עסקו בפעילות ספורטיבית, הגדולים לפרקים, עברו גם אימונים צבאיים,[24] עניין זה גם שיפר את המצב הגופני וגם טרם לתחושת עוצמה וכוח. אחרי שנים של חוסר אונים מוחלט הייתה מטרה, משמעות וכלים – הם יוכלו להילחם למען המדינה שלהם לכשיגיעו אליה.
אוכל
[עריכת קוד מקור | עריכה]
תחושת הביטחון שגם מחר יהיה אוכל ויהיה מבוגר שידאג וישמור עליהם היה עניין חשוב מאוד. מספרת אנדה עמיר-פינקרפלד, שליחה-מורה מהארץ, שילד קטן אחד חיבק את רגלה ואמר לה: "אני אוהב אותך כל כך, כל כך, אוהב אותך כמו כמו לחם. ואז חשבה, ידעתי שהוא אוהב אותי מאוד".[25]
מספרת אחת המדריכות שביום הראשון שהגיעה קבוצה לבית הילדים, לאחר הארוחה הראשונה, נעלם כל האוכל. היה ברור שהילדים גנבו אותו. המדריכים לא נזפו, לא העירו, פשוט בארוחה הבאה הגדילו את המנות. וכך בארוחה הבאה שוב נעלם האוכל ושוב הגדילו את המנות. רק לאחר מספר ימים הילדים החלו להירגע ולהאמין שגם בארוחה הבאה יהיה אוכל וגם בזו שלאחריה.[26] בבתי ילדים רבים הייתה במטבח סלסלת לחם 24/7, שמא ילד ירצה באמצע הלילה לקחת פרוסת לחם כדי להחביאה מתחת לכר. הילדים אכלו בחדר אוכל ונעשה מאמץ שעל יד כל שולחן ישב מבוגר, שתהיה מפה, או צנצנת פרחים – כמו בית, כמו משפחה.
מבין בתי הילדים הרבים נזכיר כמה מבתי הילדים הגדולים או המפורסמים: בית הילדים בזאקופנה, שניהלה לנה קיכלר, בית הילדים בלודז' שניהלה חסיה בילצקי, בתי הילדים באוטווצק ובביטום בפולין. ילדים היו מגיעים לבית, שוהים בו וממשיכים הלאה, הפעם בקבוצות בלווי המדריכים. במרכז אירופה היו בתי ילדים בגרמניה באזור בואריה, בבלנקנזה, באינדרסדורף, וברוזנהיים, בית הספר פלדאפינג. באיטליה נזכיר את בית שיזופולי בסלבינו, בו עברו כ-800 ילדים.
המדריכים
[עריכת קוד מקור | עריכה]השליחים מן הארץ והמדריכים שהיו בעצמם שורדים היו שותפים למאמצים, לוויכוחים, להתלבטויות איך לנהל את הטיפול בילדים. לא הייתה תורה, גם לא אנשי המקצוע שידריכו איך לעזור לילדים, שעברו חוויות כה קשות. הם האמינו ששילוב של אהבה וחום, קבלה וסבלנות, יחד עם הצבת גבולות ודרישות מאוד ברורות להתנהגות נאותה, משמעת וסדר יום ברור ועקבי יעזרו לילדים להשתקם. נושא הלימודים היה מורכב, מאתגר וקשה. לא היו חומרי לימוד – ספרים, מחברות, או עפרונות. היו קשיי שפה, עקב רבוי השפות בהן דברו הילדים, ואוכלוסיית התלמידים לא הייתה קבועה, קבוצות באו וקבוצות הלכו, יוצאות להמשך המסע לארץ.
נראה כי הדמויות החשובות ביותר בעיני הילדים היו המדריכים הצעירים. הם היו עם הילדים כשקמו בבוקר, היו אתם במהלך היום, בזמן הארוחות, והם היו בלילה כשהסיוטים חזרו. המדריכים חשו אחריות ומחויבות טוטאלית כלפי הילדים. יחיל, ראש משלחת פלוגות הסעד, כתב:
"קרה נס לילדים, ואלה המדריכים [...] לא הערכנו מספיק את חבר האנשים הזה, שהם בעצמם ילדים אשר לא טעמו טעם ילדות, והם אשר הצילו את הילדים, והדבר היה לתוכן חייהם".[27]
למדריכים הייתה סבלנות רבה והיחס לילדים היה אישי. ילדה שהוצאה ממנזר בכתה בלילה שאינה יכולה להירדם כי אינה רואה את ישו על הקיר. המדריכה הציעה לה להתפלל בכל זאת. היא לא דרשה, אפילו לא הציעה לילדה להוריד את הצלב מהצוואר. הצלב ירד מאוחר יותר, כשהילדה נרגעה והרגישה שייכת. הקבוצות היו רב גילאיות והדגם היה כמו משפחה: המדריכים היו ההורים והילדים אחים זה לזה. כך תיארה דינה, מדריכה, חברה בתנועת נח"ם ("נוער חלוצי מאוחד") את סדר יומה:
"זמן עבודתי הוא מ-7:00 בבוקר עד 2:00 בלילה. ואשר למקצוע, הריני אחראית לניקיון, עובדת עם הילדים בניקיון, מורה, מלמדת שירה וריקודים, מדריכה לתרגילי סדר ומלבד זה משתתפת, כמובן, בכל ישיבות ההנהלה ושם אני רבה ונלחמת למען הילדים.[28]
בבתי הילדים גם שמרו על שיגרת חיים ועל יציבות, וגם התכוננו להמשך המסע אל הלא נודע. החשיבה החינוכית הייתה למלא את היום בפעילות: מצעדים, מפקדים, משחקים, לימודים, הכנות לחגיגות וטקסים, וחוזר חלילה. זאת כדי שלילדים לא יהיה זמן לחשוב על העבר. הם חיפשו איזון בין הקטבים: חוסר הודאות – מתי ימשיכו הלאה ולאן – לבין יצירת תחושה של ביטחון וקביעות.
לימים יספרו ילדים, בבגרותם, כי המדריכים ודמותם היו מה שעזר להם לבחור בחיים והשפיע עליהם לאורך כל השנים. המדריכים, בדרך כלל, הפליגו עם הילדים באוניות המעפילים, נשארו אתם בקפריסין במחנות המעצר, לאחר שנתפשו על ידי הבריטים, ונפרדו מהילדים להמשיך את חייהם שלהם רק כשהגיעו לארץ ישראל.
בדרכים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
"טיולים" היה שם הקוד שניתן למסעות הנדודים ברחבי אירופה, ברכב, ברכבת וברגל. בהודעה של זמן קצר היה צריך לעזוב את המחנה. אפרים דקל כותב בספרו:
"חודשים ספורים אחרי פעולות 'הרכישה' של הילדים, יצאה חדוה, פעילת 'הבריחה' שורדת שואה, לדרך, עם הטרנספורט (המשלוח) הראשון שכלל 170 ילדים. יחד עימם עברה את גבול פולין לצ'כוסלובקיה, ובהמשך לאוסטריה. תחילה במחנה בית החולים רוטשילד בווינה ואחר-כך במחנה פוך ליד זלצבורג".[29]
משם הם המשיכו במסעם הלאה עד הגעתם לארץ. בדרך עצרו במחנות המעצר הבריטים בקפריסין. לחסיה בילצקה, ניצולת שואה מנהלת בית הילדים בלודז', נמסר מועד היציאה לדרך רק 24 שעות לפני שעת היציאה. לילדים נמסר כי הם יוצאים לדרך ממש לפני היציאה. היה הכרח בסודיות מוחלטת.[30] ילדים עמדו לעזוב את ארץ הולדתם לתמיד, להיפרד מנופי בית ילדותם, משפת אימם. זמן להיפרד ולהתכונן רגשית לא היה, גם לא הייתה הבנה שזה חשוב. דקל מביא גם את סיפורה של פרומה על העברת ילדים מהעיר ביטום בפולין לצ'כוסלובקיה:
"העברנו את כל חניכי הבית, כמאה ילדים, למקום הריכוז. מכאן החלה ההליכה ברגל. הילדים הסתדרו שניים-שניים, כשיד אוחזת יד, ובשורה ארוכה יצאנו אל תוך הלילה האפל, מהלך 8-10 ק"מ[...]הלכנו עד שלוש לפנות בוקר.[...] הילדים שמרו זה על זה לבל יפגר מי מהם ויאבד בדרך. כשהגענו לגבול השכבנו את הילדים בתעלה כדי שינוחו מעט. אל עיר הגבול נאחוד הגיעו מכוניות ובהן חברי חוליית הבריחה הצ'כית, שהסיעו את הילדים לתחנת הרכבת. הילדים קיבלו ארוחה חמה והועלו לקרונות. הם הגיעו ליעדם, לברטיסלאבה, אחרי 20 שעות".[31]
חציית גבול אוסטריה–איטליה דרך הרי האלפים נחשבה למבצע פיזי מפרך. פעילי הבריחה חששו, שהילדים לא יוכלו לעמוד בו. הם טעו. הילדים היטיבו לטפס על ההרים והיו אף ממושמעים יותר מן המבוגרים.
לימודים במחנות העקורים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתום המלחמה שוחררו כשמונה מיליון בני לאומים שונים ממחנות ריכוז, מחנות עבודה, ביניהם שבויי מלחמה ועובדי כפיה, גם יהודים שורדי שואה. צבאות בעלות הברית הקימו מחנות מיוחדים לפליטים-עקורים, מחנות עקורים, Displaced Persons Camps, מטרתם הייתה לעזור לעקורים לחזור לארצם, לביתם ולמשפחתם.[32] ליהודים לא הייתה ארץ, לא בית ולא משפחה לחזור אליהם. הפליטים היהודים התרכזו בעיקר בגרמניה ובאוסטריה במחנות שבשליטת הצבא האמריקאי, שאיפשר הקמת מחנות עקורים נפרדים ליהודים. הבדידות והשכול של השורדים, יחד עם הנחישות לבחור בחיים, גרמו לרבים לבנות משפחות וללדת ילדים, עוד לפני שידעו איפה יחיו וממה יתפרנסו. במחנות העקורים הייתה תופעה בולטת של 'בייבי בום'. בדצמבר בשנת 1945 היו במחנות כ-680 ילדים עד גיל 6 וכ- 1.200 ילדים בני 6 עד 18. כעבור שנה, בדצמבר בשנת 1946, היו במחנות כ-27.620 ילדים, מהם 10.855 פחות מגיל 6.[1] במחנה ברגן בלזן, למשל, נולדו מעל לאלפיים תינוקות. במחנות העקורים, בעיקר בגדולים כגון ברגן בלזן, לאנסברג, פלדאפינג הוקמו גני ילדים ובתי ספר. הקמת מערכות החינוך במחנות הייתה יוזמתם של השורדים עצמם. רוב המורים גויסו ללמד כי ידעו עברית, גם ללא השכלה פדגוגית. כבר ביוני 1945, פחות מחודשיים לאחר סיום המלחמה נפתח בעיר צלה בגרמניה גן הילדים הראשון. בהמשך בשנת 1947 הגיעה מהארץ משלחת של מורים וגננות במסגרת פלוגות הסעד בראשותו של חיים הופמן-יחיל.[1]
בין המורים שהגיעו למחנות הייתה המשוררת אנדה עמיר-פינקרפלד. היא הביאה לילדים במחנה פרחים מיובשים ומכתבים מילדי הארץ. בשנים 1947-1946 היא שלחה "מכתבים מן המחנות" – כתבות לעיתון "דבר לילדים"[33] במכתבים היא סיפרה לילדים בארץ על הילדים שורדי השואה, אתם עבדה במחנה, ילדים מגיל 3 עד גיל 17. הלימודים כללו שירים עבריים, משחקים ששיחקו בארץ, חגי ישראל, שחלק מהילדים כלל לא הכירו. עמיר-פינקרפלד כתבה לילדי הארץ שילדי המחנה "אולי ישכחו לאט-לאט את אשר עבר עליהם, ואף יאמינו כי יש עוד מקום בעולם שם מצפים לבואם כלבוא אחים אהובים".[34] הילדים במחנות ספרו במכתביהם לילדי הארץ מעט על שעבר עליהם בזמן המלחמה. בעיקר כתבו על רצונם לעלות לארץ ישראל.
סוף המסע – הקליטה בארץ
[עריכת קוד מקור | עריכה]כ-32 אלף ילדים ובני נוער הגיעו לארץ מאירופה עד תחילת שנות ה-50, מהם כ-12 אלף יתומים. בשנים 1946–1947 בלבד שיעור הילדים היתומים שעלו לארץ הגיע ל־62%, בהם יותר מ-40% שעברו במחנות ריכוז או מחנות עבודה.[35] רוב הילדים נקלטו בפנימיות של 'עלית הנוער', רוב הצעירים נקלטו בקיבוצים. הקליטה הייתה בתקופה של מתח ביטחוני ופוליטי, טרום הקמת המדינה. עניין זה הקשה על תהליך קליטתם ושיבש את רצף חינוכם. חלק מבני הנוער גויסו תוך תקופה קצרה להגנה ובהמשך לצבא. היו גם שנפלו על הגנת הארץ, למשל, חברי גרעין ההתיישבות במקוה ישראל, נערים משארית הפליטה, נפלו בקרב על ניר עציון ערב ההכרזה על קום המדינה. התנועה הקיבוצית קלטה כ־63% מבני הנוער שעלו לארץ. הצטרפות מתבגרים בגילי 15–17 למעגל העבודה בקיבוץ תרמה בהוספת שעות עבודה, אך אלה לא כיסו את מקומם של מי שגויסו לעבודה החינוכית עם חברת הנוער, או את הוצאות קליטתם וחינוכם. הקיבוצים נרתמו למשימה, שנתפסה כמשימה לאומית, למרות שלא היו ערוכים לכך. חלק מהקיבוצים היו צעירים וחדשים, והקליטה יצרה נטל כלכלי כבד ופגיעה ברמת החיים, שהייתה גם כך נמוכה. ראוי לציין כי ההחלטה על שילוב הילדים בקיבוצים מנעה את הכנסתם לבתי יתומים ענקיים, כפי שקרה באירופה אחרי המלחמה. "עליית הנוער" והקיבוצים היו גופים רעיוניים חינוכיים שהפכו את החניכים לשותפים לדרך ולא ל"מסכנים", עניין שתרם לתהליך הטיפולי-שיקומי.[36] כל זאת התרחש בזמן של מצוקה חומרית, מחסור כלכלי חמור, מחסור בכוח אדם מקצועי וגם חוסר הבנה עמוק למשמעויות של השואה על הצעירים ולהשלכות על תהליכי השיקום. רובם התערו בארץ, בנו משפחות, תרמו לעיצובה ושגשוגה של המדינה הצעירה. עם זאת רבים שלמו מחיר פסיכולוגי.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]- מחנות העקורים
- בית הילדים במארקין, בלגיה
- בית שיזופולי
- תנועת הבריחה
- אמא, כבר מותר לבכות?
- חסיה בורנשטיין בילצקי
- לנה קיכלר-זילברמן
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- הרב ישראל מאיר לאו, אל תשלח את ידך אל הנער, ידיעות אחרונות, 2005
- ימימה טשרנוביץ - מירה לובה, שני רעים יצאו לדרך, בנו ליכטנפלד, 1982
- אסתר ספרן-פויר, אני רוצה שתדעו שהיינו עוד כאן, כנרת זמורה,2021
- אורי אורלב, הגברת עם המגבעת, כתר,
- עירית עמית, הבריחה ממנזר הגבירה השחורה, חדקל, 1994
- אריה איתמר, ערפל ערפליים, משואה
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אלי אשכנזי, "לראשונה בחיי בדקו לי את השיניים": מאחורי בתי הילדים באירופה לאחר השואה, באתר וואלה, 23 בינואר 2021
- בתים לילדים ניצולי שואה "ילדותי האבודה", באתר יד ושם
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 3 צפורה שחורי-רובין, לפעמים ילדים יכולים להיות שמחים, גן ילדים במחנה העקורים ברגן בלזן: מקרה מבחן 1946–1948, ילקוט מורשת, עמ' 53–83
- ^ אפרים דקל, שרידי חרב, משרד הביטחון, 1963, עמ' 18-17
- ^ אפרים דקל, שרידי חרב, משרד הביטחון, 1963, עמ' 57, 59
- ^ אפרים דקל, שרידי חרב, משרד הביטחון, 1963, עמ' 75
- ^ אפרים דקל, שרידי חרב, משרד הביטחון, 1963, עמ' 538
- ^ 1 2 יוחנן כהו, עוברים כל גבול, זמורה-ביתן ומשואה, 1995, עמ' 239-238
- ^ אפרים דקל, שרידי חרב, משרד הביטחון, 1963, עמ' 93-89
- ^ אהרון חוטר ישי, הבריגדה ושארית הפליטה, אגוד החיילים המשוחררים
- ^ יוחנן כהן, עוברים כל גבול, זמורה ביתן ומשואה, 1995, עמ' 236-223
- ^ אפרים דקל, שרידי חרב, משרד הביטחון, 1963, עמ' 529
- ^ חיים גורי, חותם הזיכרון, מוסד ביאליק והקיבוץ המאוחד, 2015, עמ' 24
- ^ יוצא לאור על ידי לשכבת המודיעין הממשלתית בירושלים, מטעם מניסטריון המודיעין הבריטי, הגלגל: דו שבועון: לבעיות העולם ולקול ירושלים
- ^ אפרים דקל, שכירי חרב, משרד הביטחון, 1963, עמ' 324
- ^ 1 2 ניבה אשכנזי, ארץ ישראל באה אליהם, יד ושם, 2009
- ^ אפרים דקל, שרידי חרב, משרד הביטחון, 1963, עמ' 69
- ^ יוחנן כהן, עוברים כל גבול, זמורה ביתן ומשואה, 1995, עמ' 234
- ^ אפרים דקל, שכירי חרב, משרד הביטחון, 1963, עמ' 77
- ^ ארכיון משפחת נצר
- ^ מירי נהרי, הבריחה הביתה, עמותת מורשת הבריחה, 221, עמ' 36
- ^ אפרים דקל, שכירי חרב, משרד הביטחון, 1963, עמ' 445
- ^ אפרים דקל, שכירי חרב, משרד הביטחון, 1963, עמ' 422
- ^ אפרים דקל, שרידי חרב, משרד הביטחון, 1963, עמ' 16
- ^ אהרון אפלפלד, האיש שלא פסק לישון, כנרת זמורה ביתן, 2010, עמ' 15
- ^ חיים גורי, חותם הזיכרון, ביאליק והקיבוץ המאוחד, 2015, עמ' 34
- ^ ניצה פרילוק, יש עוד מקום בעולם שם מצפים לבואם, האומה במה למחשבה לאומית גליון 161, 2005, עמ' 82
- ^ מירי נהרי, הבריחה הביתה, עמותת מורשת הבריחה, 2010, עמ' 35
- ^ ניבה אשכנזי, ארץ ישראל באה אליהם, יד ושם, 2009, עמ' 127
- ^ ניבה אשכנזי, ארץ ישראל באה אליהם, יד ושם, 2009, עמ' 125
- ^ אפים דקל, שרידי חרב, משרד הביטחון, 1963, עמ' 99
- ^ אפרים דקל, שרידי חרב, משרד הביטחון, 1963, עמ' 139-136
- ^ אפרים דקל, שכירי חרב, משרד הביטחון, 1963, עמ' 72
- ^ מחנות עקורים, באתר המכלול
- ^ אנדה עמיר-פינקרפלד,, מכתבים מן המחנות, דבר לילדים כרך י"ז, תש"ז, עמ' 60, 77, 220, 251, 397, 626, 733
- ^ ניצה פרילוק, יש עוד מקום בעולם שם מצפים לבואם, האומה גיליון 161, 2005, עמ' 80
- ^ שלמה בר גיל, מחפשים בית מוצאים מולדת, עלית הנוער בחינוך ובשיקום שארית הפליטה, 1955-1945, יד בן צבי, 1999
- ^ שלמה ברגיל ועדה שיין, וישבתם בטח, יד ושם, 2010