לדלג לתוכן

אוסטריה תחת השלטון הנאצי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מדינת אוסטריה (1938–1940)
רייכסגאו אוסטמארק (1940–1942)
רייכסגאו האלפים והדנובה (1942–1945)
Land Österreich‏ (1938–1942)
Reichsgaue der Ostmark‏ (1940–1942)
Alpen- und Donau-Reichsgaue‏ (1942–1945)
דגלסמל
אוסטריה בתוך גרמניה הנאצית
ממשל
שפה נפוצה גרמנית
עיר בירה וינה
גאוגרפיה
יבשת אירופה
היסטוריה
הקמה אנשלוס
הקמה 1938
פירוק כיבוש אוסטריה על ידי בעלות הברית
פירוק 1945
ישות קודמת אוסטריהאוסטריה אוסטריה הפדרלית
ישות יורשת אוסטריהאוסטריה אזורי הכיבוש באוסטריה
שונות
חלוקה אדמיניסטרטיבית של אוסטריה, 1941

אוסטריה הייתה חלק מגרמניה הנאצית מ-13 במרץ 1938 (אירוע המכונה "אנשלוס") ועד ל-27 באפריל 1945, כאשר אוסטריה הכבושה בידי בעלות הברית הכריזה על עצמאות מגרמניה הנאצית.

חיילי גרמניה הנאצית שנכנסו לאוסטריה ב-1938 זכו לתמיכה נלהבת של רוב האוכלוסייה.[1] במהלך מלחמת העולם השנייה נלחמו 950,000 אוסטרים למען הכוחות המזוינים של גרמניה הנאצית. אוסטרים אחרים השתתפו בממשל הנאצי, והיו בהם מאנשי מחנות המוות הנאציים ועד להנהגה נאצית בכירה; רוב הביורוקרטים שיישמו את הפתרון הסופי היו אוסטרים.[2][3]

לאחר מלחמת העולם השנייה, אוסטרים רבים חיפשו נחמה במיתוס של אוסטריה בתור הקורבן הראשון של הנאצים.[4] למרות שהמפלגה הנאצית נאסרה מיידית, לא נערך באוסטריה אותו תהליך יסודי של דה-נאציפיקציה שנכפה על גרמניה שלאחר המלחמה. בהיעדר לחץ מבחוץ לרפורמה פוליטית, ניסו פלגים בחברה האוסטרית במשך זמן רב לקדם את הדעה שהאנשלוס היה רק כפיית שלטון על ידי גרמניה הנאצית. [5] ב-1992, נושא המיעוט הקטן שכונן התנגדות אוסטרית, לעומת הרוב המכריע של האוסטרים שהשתתפו במכונת המלחמה הנאצית, הפך לעניין בולט בשיח הציבורי.[6]

בכנסת ישראל ב-1993, הכיר קנצלר אוסטריה פרנץ ורניצקי באחריות המשותפת של האוסטרים לפשעי הנאצים.[4] המפלגה הפוליטית הפופולרית ביותר באוסטריה נכון ל-2023, ה-FPÖ, הואשמה על ידי ועדת מאוטהאוזן האוסטרית במעורבות בקיצוניות ימנית ובבעלת אידאולוגיה נאו-נאצית. [7] [8]

היסטוריה מוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפה המציגה את המחוזות שנתבעו על ידי הרפובליקה הגרמנית-אוסטרית ב-1918

מקורו של הנאציזם באוסטריה שנוי במחלוקת והוא ממשיך להיות נתון בוויכוח. פרופסור אנדרו גלדינג ווייטסייד ראה בהופעתה של גרסה אוסטרית של הנאציזם תוצר של הסכסוך הגרמני-צ'כי של האימפריה האוסטרית הרב-אתנית ודחה את הדעה כי הוא מבשר את הנאציזם הגרמני.

ב-1918, בתום מלחמת העולם הראשונה, עם התפרקות האימפריה האוסטרו-הונגרית הרב-אתנית, ועם ביטול המלוכה ההבסבורגית, היו שלוש קבוצות פוליטיות מרכזיות שהתחרו זו בזו ברפובליקה הצעירה של אוסטריה: המפלגה הסוציאל-דמוקרטית האוסטרית (SDAP), המפלגה הנוצרית-סוציאלית (CS), והאיחוד הגרמני הגדול הלאומני (Großdeutsche Vereinigung), שהפכה למפלגת העם של גרמניה הגדולה (Großdeutsche Volkspartei, או GVP) ב-1920. באותה תקופה, מפלגות קטנות יותר כמו המפלגה הקומוניסטית של אוסטריה (Kommunistische Partei Österreichs, או KPÖ) והנציונל-סוציאליסטים האוסטרים (Deutsche Nationalsozialistische Arbeiterpartei, או DNSAP) לא היו נוכחים ברייכסראט (המועצה האימפריאלית) ולא בנציונלראט (המועצה הלאומית).

SDAP, GVP ו-DNSAP בבירור, אם כי מסיבות שונות, העדיפו איחוד של אוסטריה הגרמנית עם המדינה הגרמנית, שגם הייתה רפובליקה באותה תקופה (רפובליקת ויימאר). גם ה-CS נטו להעדיף את האיחוד, אבל היו חלוקים בהתחלה בנושא אחר - הם היו מפוצלים לגבי הרעיון של המשך המלוכה במקום רפובליקה. בעוד שרק ה-KPÖ דיבר באופן נחרץ נגד הסיפוח במהלך שנות ה-20 וה-30, המלוכנים התנגדו במקור לסיפוח ומאוחר יותר היו בעדו, לאחר שהרפובליקה הסובייטית הבווארית נכשלה, ולגרמניה קמה ממשלה שמרנית. חוזה סן-ז'רמן, שנחתם ב-10 בספטמבר 1919 על ידי קרל רנר (SDAP), הקנצלר הראשון של הרפובליקה, אסר בבירור כל איחוד עם גרמניה, ביטל את המלוכה והצהיר בבירור על הרפובליקה האוסטרית הראשונה כמדינה עצמאית. [9]

הרפובליקה האוסטרית הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – הרפובליקה האוסטרית הראשונה

הרפובליקה האוסטרית הראשונה הכעיסה הרבה פאן-גרמנים אוסטרים שהעלו את הטענה שהרפובליקה הפרה את ארבע עשרה הנקודות שהוכרזו על ידי נשיא ארצות הברית וודרו וילסון במהלך שיחות השלום, ובמיוחד את הזכות ל"הגדרה עצמית" של כל האומות.

החיים והפוליטיקה בשנים הראשונות התאפיינו בבעיות כלכליות חמורות (אובדן אזורי תעשייה ומשאבי טבע בצ'כוסלובקיה העצמאית באותה תקופה), היפר-אינפלציה ומתיחות גוברת מתמדת בין הקבוצות הפוליטיות השונות. מ-1918 עד 1920 הובילה את הממשלה המפלגה הסוציאל-דמוקרטית ולאחר מכן הובלה הממשלה על ידי המפלגה הנוצרית-סוציאלית בקואליציה עם הלאומנים הגרמנים.

ב-31 במאי 1922, פרלט איגנץ זייפל הפך לקנצלר של הממשלה הנוצרית-סוציאליסטית. הוא הצליח לשפר את המצב הכלכלי בעזרתו הכספית של חבר הלאומים (רפורמה מוניטרית). מבחינה אידאולוגית, זייפל היה אנטי-קומוניסט מובהק ועשה כל שביכולתו כדי לצמצם, ככל שניתן, את השפעת הסוציאל-דמוקרטים – שני הצדדים ראו בכך עימות בין שני מעמדות חברתיים.

צבא אוסטריה הוגבל ל-30,000 איש על ידי בעלות הברית וכוח המשטרה היה מצויד בצורה גרועה. כבר ב-1918 הוקמו שומרי הבית הראשונים כמו ה-Kärntner Abwehrkampf. בשנת 1920 בטירול הוכנס ה-Heimwehr הראשון לתפקיד בפיקודו של ריכרד שטיידל בסיוע הארגון הבווארי Escherich. עד מהרה באו מדינות אחרות. בשנת 1923 חברי הארגון המונרכיסטי "אוסטרה" ירו למוות בעובד והסוציאל-דמוקרטים הקימו ארגון מגן משלהם. קבוצות צבאיות למחצה אחרות הוקמו מחיילים פעילים לשעבר וחברי הכנסייה הקתולית. ה-Vaterländische Schutzbund (מגיני המולדת) היו נציונל-סוציאליסטים. מאוחר יותר הם הקימו את ה-Sturmabteilung האוסטרי (SA).

מפלגת הפועלים הגרמנית נוסדה בבוהמיה כבר ב-1903. זה היה אז חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית. היא תמכה בלאומיות גרמנית ובאנטי -קלריקליזם, אך בהתחלה לא הייתה אנטישמית במיוחד. מפלגה זו עמדה בעיקר על הפיכת אוסטריה והגרמנים האוסטרים לחלק מגרמניה. ב-1909, עורך הדין ולטר ריהל הצטרף למפלגה והוא הפך למנהיג ב-1918. זמן קצר לאחר מכן שונה השם למפלגת הפועלים הלאומית-סוציאליסטית הגרמנית (Deutsche Nationalsozialistische Arbeiterpartei;‏ DNSAP). לאחר נפילת המלוכה התפצלה המפלגה למפלגה צ'כוסלובקית ולמפלגה אוסטרית בפיקודו של ריהל. משנת 1920 ואילך מפלגה אוסטרית זו שיתפה פעולה הדוק עם מפלגת הפועלים הגרמנית (DAP) שהוקמה במינכן ולאחר מכן עם מפלגת הפועלים הגרמנית הלאומית-סוציאליסטית (Nationalsozialistische Deutsche Arbeiterpartei‏; NSDAP), שאדולף היטלר הנהיג לאחר 1921. ב-1923 מנתה מפלגתו של ריהל כ-23,000 חברים והיא הייתה גורם שולי בפוליטיקה האוסטרית. בשנת 1924 חל פיצול נוסף וקרל שולץ הוביל קבוצת פיצול. השניים התנגדו זה לזה. בשנת 1926 ייסד ריכרד זוכנווירת את הענף האוסטרי של המפלגה הנאציונל-סוציאליסטית הגרמנית של היטלר בווינה. בערך באותה תקופה בניטו מוסוליני הקים את הדיקטטורה הפשיסטית שלו באיטליה והפך לבעל ברית חשוב של הימין הקיצוני.

הנציונל-סוציאליסטים האוסטרים הקשורים להיטלר (נאצים) קיבלו רק 779 קולות בבחירות הכלליות של 1927. הקבוצה החזקה ביותר מלבד הסוציאל-דמוקרטים הייתה קואליציית האחדות בראשות המפלגה הנוצרית-סוציאלית אך כללה לאומנים גרמנים וקבוצות של ריהל ושולץ. במהלך השנים הללו היו תכופות מעשי אלימות חמורים בין הפלגים החמושים השונים ואנשים נהרגו באופן קבוע. בבחירות הכלליות של 1930, הסוציאל-דמוקרטים היו המפלגה הגדולה ביותר. המפלגה הנוצרית-חברתית הגיעה למקום השני אך נשארה בתפקיד בקואליציה עם מפלגות קטנות יותר. הנציונל-סוציאליסטים האוסטרים הקשורים ל-NSDAP של היטלר קיבלו רק 3.6% מהקולות ולא הצליחו להיכנס לפרלמנט. בשנים הבאות זכו הנאצים בקולות על חשבון הקבוצות הלאומיות הגרמניות השונות, שרצו גם הם באחדות עם גרמניה. לאחר 1930 ה-NSDAP של היטלר הכפיל את מספר חבריו מדי שנה בגלל המשבר הכלכלי. אחת הסיסמאות שלהם הייתה, "500,000 מובטלים - 400,000 יהודים - מוצא פשוט; הצביעו נציונל-סוציאליזם".

דיקטטורה, מלחמת אזרחים ואיסור על הנאציונל-סוציאליסטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיילי הצבא הפדרלי האוסטרי בווינה בפברואר 1934

המפלגה הנוצרית-חברתית שלטה מ-1932 והקנצלר אנגלברט דולפוס הנהיג אותם מ-1932. הסוציאל-דמוקרטים כבר לא היו האיום היחיד שלהם. הקנצלר לשעבר איגנץ זייפל פעל למען מדינה אוטוריטרית. זייפל ביסס זאת על האנציקליקים האפיפיורים, Rerum novarum‏ (1891) ו־Quadragesimo anno‏ (1931). לשם כך היה צורך בביטול השיטה הפרלמנטרית. משבר בפרלמנט האוסטרי ב-4 במאי 1933 העניק לדולפוס את ההזדמנות שרצה.

מאוחר יותר במאי 1933 הוסב האיחוד הנוצרי-חברתי לחזית הפטריוטית. החזית הפטריוטית הייתה ארגון פוליטי, כביכול מעל שיקולים מפלגתיים, קתולי ואנטי-מרקסיסטי בתוקף. הוא התיימר לייצג את כל האוסטרים שהיו נאמנים לארץ מולדתם. תוך שבוע נאסרה המפלגה הקומוניסטית האוסטרית, ולפני סוף החודש נאסרו הארגון החצי-צבאי הרפובליקאי וארגוני החושבים החופשיים יחד עם קבוצות רבות אחרות. הנאצים לא הצליחו להשיג יותר מ-25% מהקולות בבחירות המקומיות ברוב האזורים. בצווטל ובאינסברוק לעומת זאת, הם קיבלו יותר מ-40%, והם ניסו למנף זאת לבסיס לתסיסה נגד החזית הפטריוטית השלטת. תומכי הנאצים יצרו גל של טרור שהתגבר בתחילת יוני עם ארבעה הרוגים ו-48 בני אדם נפצעו.

כוחות אוסטריים תופסים עמדה בפברואר 1934

בגרמניה היטלר הפך לקנצלר בתחילת 1933. הסוציאל-דמוקרטים מחקו כל כוונה לשתף פעולה עם גרמניה מתוכנית המפלגה שלהם. הנאצים נמלטו לבוואריה לאחר שמפלגתם נאסרה באוסטריה והקימו שם את הלגיון האוסטרי. לנאצים היו שם מחנות בסגנון צבאי ואימונים צבאיים. טרוריסטים נאצים באוסטריה קיבלו תמיכה כספית, לוגיסטית וחומרית מגרמניה. ממשלת גרמניה הכפפה את אוסטריה לתסיסה שיטתית. לאחר גירוש שר המשפטים הבווארי במאי 1933 נדרשו אזרחים גרמנים לשלם אלף מארק לממשלת גרמניה לפני נסיעה לאוסטריה. המפלגה הנאצית האוסטרית נאסרה ביוני לאחר התקפת רימון יד בקרמס. הטרור הנאצי פחת לאחר מכן, למרות שחמישה בני אדם נוספים נהרגו ו-52 נפצעו עד סוף השנה.

ב-12 בפברואר 1934 נערך בלינץ עימות אלים עם השלכות חמורות. חברי קבוצה חצי-צבאית הפועלת לסייע למשטרה רצו להיכנס לבניין השייך לסוציאל-דמוקרטים או לביתו של חבר מפלגה. הם רצו למצוא כל נשק השייך לצבא הסוציאל-דמוקרטי שעד אז נאסר. האלימות התפשטה לכל הארץ והתפתחה למלחמת אזרחים. המשטרה ותומכיה החצי-צבאיים יחד עם הצבא ניצחו בעימות עד ה-14 בפברואר. היו הרבה מעצרים. בתי המשפט לחוקה בוטלו, האיגודים המקצועיים והמפלגה הסוציאל-דמוקרטית נאסרו, ועונש המוות הוכנס מחדש. לאחר דיכוי האופוזיציה הפוליטית, הרפובליקה האוסטרית הפכה ל-Ständestaat האוסטרו-פשיסטית. ה- Maiverfassung הסמכותי (חוקת מאי) הוכרזה ב-1 במאי.

ניסיון הפיכה נאצי והשפעה גרמנית גוברת[עריכת קוד מקור | עריכה]

</img>
משטר דולפוס / שושניג, האוסטרופשיזם (1934–1938) רצה שאוסטריה תישאר כמדינה עצמאית.

מתחילת 1934 היה גל חדש של התקפות טרור נאציות באוסטריה. הפעם התמקדו מוסדות ממשלתיים בהרבה יותר מיחידים. במחצית הראשונה של 1934 נהרגו 17 בני אדם ו-171 נפצעו. ב-25 ביולי ניסו הנאצים לערוך הפיכה בהנהגת האס אס האוסטרי. כ-150 אנשי אס אס נכנסו בכוח לתוך משרדו של הקנצלר בווינה. דולפוס נורה ומת כמה שעות לאחר מכן מפצעיו. קבוצה אחרת כבשה את בניין הרדיו הלאומי האוסטרי וניסחה הצהרה שממשלת דולפוס נפלה ואנטון רינטלן הוא ראש הממשלה החדש. אנטון רינטלן השתייך למפלגה הנוצרית-חברתית אך נחשד באהדה למפלגה הנאצית. דיווח כוזב זה נועד להתחיל בהתקוממות נאצית ברחבי הארץ אך הוא הצליח רק בחלקו.

נערכו קרבות ניכרים בחלקים של קרינתיה, שטיריה ואוסטריה עילית והתנגדות מוגבלת בזלצבורג. בקרינתיה ובשטיריה הלחימה נמשכה בין ה-27 ל-30 ביולי. כמה מחברי הלגיון האוסטרי ניסו להתקדם מבוואריה מעל ה-Mühlviertel, חלק מאוסטריה עילית, ולכיוון לינץ. הם נאלצו לחזור לגבול בקולרשלאג. ב-26 ביולי נעצר בלדר גרמני במעבר קולרשלאג באוסטריה עילית. היו עמו הנחיות מתועדות למרד. מה שנקרא מסמך קולרשלאג זה הדגים בבירור את הקשר של מרד יולי לבוואריה.

הצבא, הז'נדרמריה והמשטרה דיכו את המרד עם אבדות כבדות. בצד הממשלתי היו עד 104 הרוגים ו-500 פצועים. בצד המורדים היו עד 140 הרוגים ו-600 פצועים. 13 מורדים הוצאו להורג ו-4,000 איש נכלאו ללא משפט. אלפי תומכים של המפלגה הנאצית נעצרו. עד 4,000 ברחו מעבר לגבול לגרמניה ויוגוסלביה. קורט שושניג הפך לקנצלר החדש.

בבוואריה קבוצות רבות של הלגיון האוסטרי נסגרו רשמית. במציאות הם רק נדחקו צפונה יותר ושמן שונה, "סיוע צפון-מערב". היטלר הורה להניע כוחות לגבול האוסטרי, והתכונן להתקפה צבאית בקנה מידה מלא לתוך אוסטריה כדי לתמוך בנאציונל-סוציאליסטים. איטליה הפשיסטית הייתה קשורה יותר למשטר בווינה ושלחה חיילים לגבול האוסטרי במעבר ברנר כדי להרתיע את החיילים הגרמנים מפלישה אפשרית לאוסטריה. היטלר בהתחלה נקרע בין המשך הפלישה, או יציאה מהגבול. היטלר הבין שהצבא הגרמני לא מוכן להתמודד גם עם האוסטרים וגם נגד הצבא האיטלקי. היטלר הורה להסיג את הכוח מהגבול האוסטרי. ממשלת גרמניה הצהירה שאין לה שום קשר למרד. גרמניה רק הודתה שהיא מנסה לערער את המערכת הפוליטית האוסטרית באמצעות אנשים מהימנים. הם המשיכו לתמוך במפלגה הנאצית הבלתי חוקית אבל האוהדים שלא השתייכו למפלגה היו משמעותיים יותר. זה כלל בין היתר את טאראס בורודייקביץ', אדמונד גלייז-הורסטנאו, פרנץ לנגות', ולטר פמבואר וארתור זייס-אינקווארט.

כדי להניח את דעתו של שושניג, הצהיר היטלר בפני הרייכסטאג במאי 1935: "גרמניה לא מתכוונת ולא רוצה להתערב בענייניה הפנימיים של אוסטריה, לספח את אוסטריה או לערוך אנשלוס".

איטליה החלה בכיבוש אתיופיה (המלחמה האיטלקית-אתיופית השנייה) באוקטובר 1935. לאחר מכן מוסוליני היה מבודד בזירה הבינלאומית וחיזק את יחסיו עם היטלר. החזית הפטריוטית האוסטרית השלטת איבדה בעל ברית חשוב. למרות רצח אנגלברט דולפוס, יורשו הקנצלר קורט שושניג נאלץ לשפר את היחסים עם ממשלת גרמניה. כמו קודמו הוא רצה לשמור על עצמאותה של אוסטריה. הוא ראה באוסטריה את המדינה הגרמנית השנייה ואת המדינה הטובה יותר שכן היא הושתתה על הנצרות הקתולית.

ביולי 1936 קיבל שושניג את הסכם יולי עם גרמניה. נאצים כלואים שוחררו וכמה עיתונים נאצים, שנאסרו, הורשו להיכנס לאוסטריה. המפלגה הנאצית נותרה אסורה. שושניג התחייב להמשיך ולאפשר לשני אנשים שהנאצים סמכו עליהם להיכנס לממשלה. אדמונד גלייז-הורסטנאו הפך לשר לעניינים לאומיים וגידו שמידט הפך למזכיר המדינה במשרד החוץ. ארתור זייס-אינקווארט נכנס למועצת המדינה המחוקקת. גרמניה ביטלה את הדרישה לתשלום של אלף מארק עבור כניסה לאוסטריה. השינוי של המדינה האוסטרופשיסטית באמצעות הנאצים התקדם יותר ב-1937 כאשר התאפשר להם להצטרף לחזית הפטריוטית. ברחבי אוסטריה הוקמו יחידות פוליטיות וחלקן הונהגו על ידי נאצים. זה היה מסווה משפטי לארגון מחדש.

היטלר יליד אוסטריה כתב במיין קאמפף בעמוד הראשון של הספר: "אוסטריה הגרמנית חייבת לחזור למולדת הגרמנית הגדולה" ו"דם משותף שייך לרייך משותף". משנת 1937 היה ברור לנאצים שלא יעבור זמן רב עד שאוסטריה תתאגד בגרמניה הנאצית. האסטרטגיה שלו, שהותוותה בוועידת הוסבאך, כללה את סיפוח אוסטריה וחבל הסודטים של צ'כוסלובקיה כדי לזכות ב-Lebensraum ("מרחב מחיה"). היטלר אמר לגבלס בסוף הקיץ שאוסטריה תילקח במוקדם או במאוחר "בכוח".

בפברואר 1938 פרנץ פון פאפן, שגריר גרמניה בווינה, ארגן פגישה בין היטלר לשושניג באוברזלצברג בגאדן בבוואריה. היטלר איים שוב ושוב לפלוש לאוסטריה ואילץ את שושניג ליישם שורה של צעדים חיוביים כלפי הנאציזם האוסטרי. הסכם גאדן הבטיח למפלגה הנאצית האוסטרית חופש פוליטי וסייע לארתור זייס-אינקווארט בהפיכתו לשר הפנים (Innenminister). שושניג השתדל לשמור על היושרה הלאומית האוסטרית למרות ההשפעה הגרמנית הגוברת בהתמדה. ב-9 במרץ 1938 הודיע כי ברצונו לקיים משאל עם מייעץ על עצמאות אוסטריה ביום ראשון הבא. היטלר הגיב בגיוס הארמייה השמינית לפלישה המתוכננת. אדמונד גלייז-הורסטנאו שהיה באותה עת בברלין הביא משם את האולטימטום של היטלר וגרינג חיזק אותו בהודעה טלפונית לשושניג. ממשלת גרמניה דרשה לדחות או לנטוש את משאל העם. שושניג נכנע ב-11 במרץ אחר הצהריים ואז היטלר דרש את התפטרותו בעקבות מה שקרה באותו ערב.

סיפוח אוסטריה לגרמניה הנאצית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אדולף היטלר הכריז על האנשלוס ב-15 במרץ 1938
אלפי אוסטרים מתאספים לשמוע את הכרזתו של היטלר על האנשלוס
"מדרגות המוות" במאוטהאוזן-גוזן, שם אולצו אסירים לשאת גוש גרניט במעלה 186 מדרגות עד לראש המחצבה

לאחר ששושניג עזב את תפקידו, הנשיא הפדרלי וילהלם מיקלס ביקש מארתור זייס-אינקווארט להקים ממשלה חדשה כפי שדרשו הגרמנים. בין 11 ל-13 במרץ הוא הוביל את ממשלת אוסטריה והשלים את האנשלוס. בבוקר ה-12 במרץ חצו חיילים ושוטרים גרמניים חמושים בכבדות את הגבול האוסטרי, בסך הכל כ-25,000 לוחמים. חלקים גדולים מהאוכלוסייה האוסטרית שמחו מאוד לראות אותם. בווינה פגש אספרן את היינריך הימלר מהאס אס מלווה בשוטרים רבים ואנשי אס אס כדי להשתלט על המשטרה האוסטרית. תומכי המפלגה הנאצית האוסטרית יחד עם חברי האס אס והאס אה כבשו מבני ציבור ומשרדים ברחבי אוסטריה ללא תקופת מעבר שתוכננה מראש. על הקמת הרייך הגרמני הגדול הוכרז ממרפסת בית המועצה בלינץ. למחרת, 13 במרץ 1938, העביר המושב השני של הממשלה את "חוק האיחוד עם גרמניה". הנשיא הפדרלי מיקלס סירב לאשר זאת והתפטר. זייס-אינקווארט פעל כעת כראש המדינה. הוא יכול לחוקק חוקים משלו ולפרסם אותם. לפני שהערב הסתיים, היטלר חתם על חוק שהפך את אוסטריה למחוז גרמני.

ב-15 במרץ היטלר, שבילה את היומיים הקודמים בעיר הולדתו בראונאו אם אין, ערך כניסה ניצחון לווינה ונשא נאום ב-Heldenplatz לעיני עשרות אלפי אנשים מריעים, שבו התפאר ב"ההישג הגדול ביותר": "כמנהיג וכקנצלר האומה והרייך הגרמני אני מכריז להיסטוריה הגרמנית כעת על כניסת מולדתי לרייך הגרמני." [10] ארנסט קלטנברונר מאוסטריה עילית, שנידון למוות ב-1946 במשפטי נירנברג, הועלה לדרגת בריגדפיהרר מונה למפקד כוחות האס אס באוסטריה. החל מ-12 במרץ ובשבועות שלאחר מכן נעצרו 72,000 בני אדם, בעיקר בווינה, ביניהם פוליטיקאים מהרפובליקה הראשונה, אינטלקטואלים ובעיקר יהודים. מוסדות יהודיים נסגרו.

יוזף בירקל, בעבר רייכסקומיסר של הפרוטקטורט של הסאר, מונה על ידי היטלר לארגן מחדש את המפלגה הנאצית באוסטריה וב-13 במרץ כ"רייכסקומיסר לאיחודה מחדש של אוסטריה עם האימפריה הגרמנית".

במרץ 1938 נשא הגאולייטר המקומי מגמונדן, אוסטריה עילית, נאום בפני האוסטרים המקומיים ואמר להם כי יש להשליך את ה"בוגדים" של אוסטריה למחנה הריכוז מאוטהאוזן שנפתח לאחרונה. בסך הכל נהרגו במחנה 200,000 איש.

התחושה האנטי-צוענית של גרמניה הנאצית יושמה בתחילה בצורה הקשה ביותר באוסטריה שסופחה לאחרונה, כאשר בין השנים 1938 ל-1939 עצרו הנאצים כ-2,000 גברים צוענים שנשלחו לדכאו ו-1,000 נשים צועניות שנשלחו לראוונסבריק. בסוף אוקטובר 1939, כל הצוענים האוסטרים נדרשו להירשם. בין השנים 1938–1939 ערכו הנאצים בדיקות גזעיות נגד האוכלוסייה הצוענית. עד 1941 הנאצים עשו הבחנה בין "צוענים טהורים" ל"צוענים מישלינג". עם זאת, מחקר הגזע הנאצי הגיע למסקנה ש-90% מהצוענים היו ממוצא מעורב. כך, לאחר 1942, הנאצים הפלו את הצוענים באותה רמה של היהודים עם מגוון חוקי אפליה.

משאל עם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קלפי משאל עם, עם פריסה שהוקמה כדי לעודד אנשים להצביע בעד "כן"

משאל עם לאשרור הסיפוח נקבע ל-10 באפריל, שקדם לו מסע תעמולה גדול. היטלר עצמו, יוזף גבלס, הרמן גרינג, רודולף הס ודמויות מובילות רבות אחרות של המשטר הנאצי נשאו נאומים. העיתונות והרדיו המבוקרים פעלו למען הצבעת כן ל"איחוד המחודש של גרמניה ואוסטריה". אוסטרים בולטים כמו הקרדינל תאודור איניצר, שחתם על הצהרת הבישופים עם הייל היטלר, והסוציאל-דמוקרטי קרל רנר קידמו את האישור. הבישופים של אוסטריה אישרו את האנשלוס.[2] בתגובה לבקשת הממשלה הנאצית, יום לפני משאל העם, כל הכנסיות באוסטריה צלצלו בפעמוניהן בתמיכה בהיטלר.[2]

לפי רישומים רשמיים 99.73% הצביעו כן באוסטריה ובגרמניה 99.08% הצביעו בעד הסיפוח.

במשאל העם לא נכללו כ-8% מהמצביעים האוסטרים: כ-200,000 יהודים וכ-177,000 מישלינגה (אנשים להורים יהודים ו"אריים" כאחד) וכל אלה שכבר נעצרו מסיבות "גזעיות" או פוליטיות.

אנטישמיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אזרחים ואנשי מדים שצופים ביהודים נאלצים לנקות מדרכות

לאנטישמיות נגד יהודי אוסטריה הייתה היסטוריה ארוכה באוסטריה; אלימות אנטישמית המונית התרחשה מיד לאחר שהגרמנים חצו את הגבול לאוסטריה. ביום שאחרי משאל השאלות העריך כתב בריטי כי 100,000 וינאים השתוללו ברובע היהודי וצעקו "מוות ליהודים!"[2] ברובע העשיר Währing נשים יהודיות נצטוו ללבוש את מעילי הפרווה שלהן ולקרצף את הרחובות בזמן שפקידים השתינו עליהן, כשהמוני אוסטרים וגרמנים הריעו.[2]

תהליך האריזציה החל מיד, כ-1,700 כלי רכב נתפסו אצל בעליהם היהודים בין ה-11 במרץ ל-10 באוגוסט 1938. עד מאי 1939 תפסה הממשלה כ-44,000 דירות שהיו ברשות יהודים.

רבים נושלו מחנויותיהם ודירותיהם, שאליהם עברו אלה ששדדו אותם, בסיוע האס אה וקנאים. היהודים נאלצו ללבוש את מיטב בגדיהם ועל ידיהם וברכיהם נאלצו לנקות את המדרכות במברשות מסיסמאות נגד אנשלוס.

הפוגרומים של ליל הבדולח בנובמבר 1938 היו אכזריים במיוחד באוסטריה; רוב בתי הכנסת של וינה נשרפו לעיני הציבור ומכבי האש.[1]

האנטישמיות הייתה נפוצה אפילו במשרדי הממשלה הגבוהים ביותר. קרל רנר, שהיה הקנצלר הראשון של אוסטריה הרפובליקנית, קיבל את פני האנשלוס ב-1938. לאחר המלחמה הפך רנר שוב לראש המדינה האוסטרי; הוא נשאר אנטישמי, אפילו עם חוזרים יהודים וניצולי מחנות ריכוז. מרקו פיינגולד, ניצול מחנה הריכוז ונשיא הקהילה היהודית בזלצבורג, הצהיר ב-2013: "קרל רנר, אחרי הכל הנשיא הפדרלי הראשון של הרפובליקה השנייה, היה ידוע במפלגה זה מכבר כאנטישמי. הוא לא רצה אותנו ניצולי מחנות הריכוז בווינה אחרי המלחמה והוא גם אמר בכנות שאוסטריה לא תחזיר להם כלום". [11] [12] [13] למרות פעולותיו השנויות במחלוקת, מקומות רבים באוסטריה ממשיכים לשאת את שמו; על שמו גם קיים פרס קרל רנר. [14] [15] [16]

השתתפות אוסטרית בשואה והכוחות המזוינים הנאצים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוב הביורוקרטים שיישמו את הפתרון הסופי היו אוסטרים.[2]

לדברי תומאס ברגר, פרופסור ליחסים בינלאומיים בבית הספר ללימודים גלובליים של פרדריק ס. פארדי באוניברסיטת בוסטון, האנשים שהיו מעורבים בפתרון הסופי היו אוסטריים בצורה לא פרופורציונלית. לדבריו, "אוסטריה ייצגה כ-8% מאוכלוסיית הרייך השלישי, אבל כ-13% מהאס אס, כ-40% מאנשי מחנות הריכוז, ועד 70% מהאנשים שעמדו בראש מחנות הריכוז היו מרקע אוסטרי".[3]

מדען המדינה דייוויד ארט מאוניברסיטת טאפטס קובע גם כי האוסטרים היוו 8 אחוזים מאוכלוסיית גרמניה הנאצית, אולם היוו 13 אחוזים מהאס אס ו-40 אחוז מהצוות במחנות המוות; ואולם מוסיף ש-75 אחוז ממפקדי מחנות הריכוז היו אוסטרים. [17]

מחנה הריכוז הגדול ביותר באוסטריה היה מתחם מאוטהאוזן-גוזן, עם יותר מ-50 מחנות משנה, ביניהם מחנה הריכוז אבנזה, KZ – Nebenlager Bretstein, תת-מחנה שטייר-מינכהולץ ו-AFA-Werke. רצח המוני בוצע בטירת הרטהיים ליד לינץ, שם התקיימה תוכנית ההרג Action T4 (המתת חסד לא רצונית), ובמרפאת אם שפיגלגרונד בווינה, שם נרצחו יותר מ-700 ילדים נכים.

לפני האנשלוס, הזרוע הצבאית של המפלגה הנאצית האוסטרית, האס אס האוסטרי, היה ארגון טרור פעיל. לאחר האנשלוס, הצבאות האוסטריים והגרמנים של היטלר השתלבו במלואם. במהלך המלחמה, 800,000 אוסטרים התנדבו לוורמאכט ועוד 150,000 אוסטרים הצטרפו לזרוע הצבאית של המפלגה הנאצית, הידועה בשם הוואפן אס אס.[2]

אוסטרים בולטים במשטר הנאצי[עריכת קוד מקור | עריכה]

האוסטרים הבאים היו בין אלה שנטלו חלק פעיל במשטר הנאצי:

התנגדות אוסטרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיעוט קטן מהאוכלוסייה האוסטרית השתתף באופן פעיל בהתנגדות נגד הנאציזם.[6] ההיסטוריון האוסטרי הלמוט קונרד העריך שמתוך אוכלוסייה אוסטרית של 6.8 מיליון בשנת 1938, היו כ-100,000 מתנגדים אוסטרים למשטר שהורשעו ונכלאו, וחברות אוסטרית במפלגה הנאצית של 700,000. [18]

קבוצות ההתנגדות האוסטריות היו לעיתים קרובות מופרדות אידאולוגית ושיקפו את קשת המפלגות הפוליטיות לפני המלחמה. בנוסף לקבוצות התנגדות חמושות, הייתה קבוצת התנגדות קומוניסטית חזקה, קבוצות המקורבות לכנסייה הקתולית, קבוצות הבסבורגיות וקבוצות התנגדות בודדות בוורמאכט הגרמני. רוב קבוצות ההתנגדות נחשפו על ידי הגסטפו והחברים הוצאו להורג.

הקבוצה הפרטיזנית המרהיבה ביותר של המחתרת האוסטרית הייתה זו סביב הכומר היינריך מאייר. מצד אחד, קבוצת ההתנגדות הקתולית המצליחה הזו רצתה להחיות מונרכיה הבסבורגית לאחר המלחמה (כפי שתוכנן על ידי וינסטון צ'רצ'יל ולאחר מכן נתקלה בהתנגדות של יוסיף סטלין) והעבירה בהצלחה רבה תוכניות ומתקני ייצור עבור רקטות V-2, טנקי טייגר וכלי טיס (מסרשמיט Bf 109, מסרשמיט Me 163 וכו') לבעלות הברית. בעזרת סקיצות המיקום של מתקני הייצור, הצליחו מפציצי בעלות הברית לבצע תקיפות אוויריות מדויקות ובכך להגן על אזורי מגורים. בניגוד לקבוצות התנגדות גרמניות רבות אחרות, קבוצת מאייר הודיעה מוקדם מאוד על רצח המוני של יהודים באמצעות קשריה עם מפעל סמפריט ליד אושוויץ. [19] [20] [21] [22] [23]

סימן להתנגדות האוסטרית היה O5, כאשר ה-5 מייצג E ו-OE הוא הקיצור של Österreich עם Ö כ-OE. ניתן לראות את השלט הזה בשטפנסדום בווינה.

אוסטרים בגלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממרץ עד נובמבר 1938 הצליחו 130,000 איש להימלט מאוסטריה באופן חוקי או בלתי חוקי. בין האמנים המהגרים המפורסמים ביותר, היו המלחינים ארנולד שנברג ורוברט שטולץ, יוצרי הסרטים ליאון אסקין, פריץ לאנג, יוזף פון שטרנברג, בילי ויילדר, מקס ריינהרדט, השחקנים קרל פרקאס וגרהרד ברונר והסופרים הרמן ברוך, רוברט מוסיל, אנטון קו ופרנץ ורפל. פרידריך טורברג, שהיה עד לפלישה הגרמנית ("אנשלוס") בפראג, לא חזר לווינה. אריך פריד טס עם אמו ללונדון לאחר שאביו נהרג על ידי הגסטפו במאי 1938 במהלך חקירה. שטפן צווייג ברח דרך לונדון, ניו יורק, ארגנטינה ופרגוואי לברזיל שם התאבד בפברואר 1942, יחד עם אשתו שרלוט אלטמן. חתן פרס נובל לרפואה 1936 אוטו לואי נאלץ להחזיר את כספי הפרס שלו לפני שהיגר. מדענים נוספים שיצאו לגלות היו זיגמונד פרויד, ארווין שרדינגר, קורט גדל, מרטין בובר, קרל פופר וליזה מייטנר. ברונו קרייסקי, שנאלץ לעזוב את הארץ מסיבות פוליטיות ובגלל מוצאו היהודי, היגר לשוודיה. לאחר הקאמבק שלו, כיהן כקנצלר אוסטריה בין 1970 ל-1983.

לאחר מכן[עריכת קוד מקור | עריכה]

"אוסטריה – הקורבן הראשון של הנאצים" הייתה סיסמה פוליטית ששימשה לראשונה בוועידת מוסקבה ב-1943, שהמשיכה והפכה לבסיס האידאולוגי של אוסטריה ולתודעה העצמית הלאומית של האוסטרים בתקופות הכיבוש של בעלות הברית של 1945–1955 והמדינה הריבונית של הרפובליקה האוסטרית השנייה (1955–1980). מייסדי הרפובליקה האוסטרית השנייה פירשו את הסיסמה הזו כך שהאנשלוס ב-1938 היה מעשה של תוקפנות צבאית של גרמניה הנאצית. המדינה האוסטרית נקטעה ולכן אוסטריה שהתחדשה לאחרונה ב-1945 לא יכלה ולא צריכה להיות אחראית בשום צורה לפשעי הנאצים. "תאוריית הקורבן" שנוצרה ב-1949 (בגרמנית: Opferthese‏, Opferdoktrin) עמד על כך שכל האוסטרים, כולל אלה שתמכו בתוקף בהיטלר, היו קורבנות לא מרצון של משטר נאצי ולכן לא היו אחראים לפשעיו.

"תאוריית הקורבן" הפכה למיתוס יסוד של החברה האוסטרית. היא אפשרה למתנגדים פוליטיים מרים בעבר – כלומר הסוציאל-דמוקרטים והקתולים השמרנים – להתאחד ולהחזיר את הנאצים לשעבר לחיים החברתיים והפוליטיים לראשונה בהיסטוריה של אוסטריה. במשך כמעט חצי מאה, המדינה האוסטרית הכחישה כל המשכיות של המשטר הפוליטי של 1938–1945, שמרה באופן פעיל על מיתוס ההקרבה העצמית של הלאום האוסטרי, וטיפחה רוח שמרנית של אחדות לאומית. הדה-נאציפיקציה שלאחר המלחמה נפגעה במהירות; ותיקי הוורמאכט והוואפן אס אס תפסו מקום מכובד בחברה. המאבק על הצדק של קורבנות הנאציזם בפועל - קודם כל יהודים - נדחה כניסיון להשיג התעשרות אסורה על חשבון העם כולו.

בשנת 1986, בחירתו של קצין מודיעין לשעבר של הוורמאכט, קורט ולדהיים, לנשיא אוסטריה העמידה את אוסטריה על סף בידוד בינלאומי. לחץ חיצוני חזק ודיון פוליטי פנימי אילצו את האוסטרים לשקול מחדש את יחסם לעבר. החל מהממשל הפוליטי של שנות ה-90 ואחריו רוב העם האוסטרי עד אמצע שנות ה-2000, האומה הודתה באחריותה הקולקטיבית לפשעים שבוצעו במהלך הכיבוש הנאצי ונטשה רשמית את "תאוריית הקורבן".

בשנת 1984 בלקנבך, כמעט 40 שנה לאחר תום המלחמה נחשפה אנדרטת זיכרון ל"זיגאונר-אנהלטלאגר" צועני. עדיין לא הוחל בהקמת אנדרטה בקמטן. לפני המלחמה חיו בקמטן 200 צוענים. הם גורשו ב-1941; רק חמישה מהם חזרו ב-1945.

באמצע 2004, השאלה כיצד לחגוג את יום השנה ה-60 למותו של רוברט ברנרדיס, שנורה ב-8 באוגוסט 1944 לאחר שהיה מעורב בקשר העשרים ביולי, הובילה לסכסוך פוליטי. פוליטיקאים של האופוזיציה (SPÖ‏, Grüne) וכן כמה מפורסמים הציעו לשנות את שמו של הבסיס ל"רוברט ברנרדיס-קאסרנה", אשר נדחה על ידי המפלגות השולטות ה-ÖVP וה-FPÖ. שר ההגנה גינטר פלאטר (ÖVP) החליט לבסוף לבנות אנדרטה בחצר ה-Towarek-Barrack באנס. הפוליטיקאית הירוקה תרזיה שטויסיץ ציינה כי בסיס נקרא על שמו של הסמל האוסטרי אנטון שמיד בגרמניה ב-8 במאי 2004. שמיד נידון למוות על ידי בית משפט צבאי בוורמאכט ונורה ב-13 באפריל 1942, לאחר שהציל את חייהם של מאה יהודים בגטו וילנה.

בשנים הראשונות שלאחר המלחמה נבנו בכמה מקומות אנדרטאות רבות, לזכר החיילים ההרוגים של מלחמת העולם השנייה שנלחמו לכאורה למען ארצם. עבור קורבנות המשטר הנאצי, אנדרטאות הנצחה נבנו רק בזמן הרבה יותר מאוחר.

מאז 1992, ישנה אפשרות לעשות את Zivildienst (שירות לאומי חלופי) בשירות שרות למען זיכרון השואה באוסטריה. כ-15 איש פרוסים בארכיון אנדרטת מחנה הריכוז מאוטהאוזן ולחלופין במחנה עצמו. ב-1 בספטמבר 1992, איש הזיכרון לשואה האוסטרי הראשון החל לעבוד במוזיאון הממלכתי של אושוויץ-בירקנאו. אנדריאס מייזלינגר קיבל לידיו את הרעיון משירות אות הכפרה והשלום. מדי שנה נשלחים כ-30 עובדי מדינה לאנדרטאות השואה ולמוסדות מחוברים באירופה, ישראל, ארצות הברית, דרום אמריקה וסין על ידי שירות הזיכרון לשואה.

האנדרטה האוסטרית הגדולה ביותר לזכר הפשעים הנציונל-סוציאליסטים היא מחנה הריכוז מאוטהאוזן-גוזן. חלק מהמוזיאון להיסטוריה של אבנזה, צמח ביוזמה פרטית בשנת 2001 וזוכר את קורבנות מחנה הריכוז אבנזה.

מחקר שנערך ב-2019 של ועידת התביעות הראה כי 56% מהאוסטרים אינם יודעים ש-6 מיליון יהודים נרצחו בשואה וכי 42% אינם מכירים את מחנה הריכוז מאוטהאוזן, הממוקם 146 ק"מ מווינה. [24]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אוסטריה תחת השלטון הנאצי בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 "Austria". encyclopedia.ushmm.org.
  2. ^ 1 2 3 4 5 6 7 Cymet, David (2012). History vs. Apologetics: The Holocaust, the Third Reich, and the Catholic Church. Lexington Books. pp. 113–114.
  3. ^ 1 2 "Austria struggles to come to grips with Nazi past". Australian Broadcasting Corporation. 4 בנובמבר 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  4. ^ 1 2 "Austria post-1945 - Auschwitz".
  5. ^ Beniston, Judith (2003). "'Hitler's First Victim'? — Memory and Representation in Post-War Austria: Introduction". Austrian Studies. 11: 1–13. doi:10.1353/aus.2003.0018. JSTOR 27944673.
  6. ^ 1 2 Steiner, Herbert (1992). "The Role of the Resistance in Austria, with Special Reference to the Labor Movement". The Journal of Modern History. 64: S128–S133. doi:10.1086/244432. JSTOR 2124973.
  7. ^ "Recherchen legen tiefe Verstrickung der FPÖ-Parteispitze in Rechtsextremismus offen | Mauthausen Komitee Österreich" (בגרמנית). נבדק ב-2022-08-29.
  8. ^ "Broschüre "Lauter Einzelfälle? Die FPÖ und der Rechtsextremismus." | Mauthausen Komitee Österreich" (בגרמנית). נבדק ב-2022-08-29.
  9. ^ "Treaty of Peace between the Allied and Associated Powers and Austria; Protocol, Declaration and Special Declaration [1920] ATS 3". Austlii.edu.au. נבדק ב-2011-06-15.
  10. ^ In German: "Als Führer und Kanzler der deutschen Nation und des Reiches melde ich vor der deutschen Geschichte nunmehr den Eintritt meiner Heimat in das Deutsche Reich."
  11. ^ "Marko Feingold: "Ich bin fast jeden Tag traurig"". Kronen Zeitung. 3 ביוני 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  12. ^ Maximilian Gottschlich "Die große Abneigung. Wie antisemitisch ist Österreich? Kritische Befunde zu einer sozialen Krankheit" Vienna 2012.
  13. ^ Siegfried Nasko, Johannes Reichl "Karl Renner. Zwischen Anschluß und Europa" (2000), p 273.
  14. ^ Oliver Rathkolb "Die paradoxe Republik. Österreich 1945 bis 2005" Vienna 2005, מסת"ב 3-552-04967-3, p 100.
  15. ^ Gerhard Zeillinger: „Wiedergutmachung? – Das Wort kann ich schon nicht mehr hören!“ in: Der Standard 23 Dezember 2017.
  16. ^ Ludwig Dvorak "Vom fragwürdigen Umgang mit „nützlichen“ Zitaten" In: Der Standard, 29 March 2013.
  17. ^ Art, David (2006). The Politics of the Nazi Past in Germany and Austria. Cambridge; New York: Cambridge University Press. מסת"ב 0-521-85683-3.
  18. ^ Konrad, Helmut (6 נוב' 2008). "konrad.pdf" (PDF). doew.at. נבדק ב-28 אוג' 2022. {{cite web}}: (עזרה)
  19. ^ Elisabeth Boeckl-Klamper, Thomas Mang, Wolfgang Neugebauer: Gestapo-Leitstelle Wien 1938–1945. Vienna 2018, מסת"ב 978-3-902494-83-2, p 299–305.
  20. ^ Hans Schafranek: Widerstand und Verrat: Gestapospitzel im antifaschistischen Untergrund. Vienna 2017, מסת"ב 978-3-7076-0622-5, p 161–248.
  21. ^ Fritz Molden: Die Feuer in der Nacht. Opfer und Sinn des österreichischen Widerstandes 1938–1945. Vienna 1988, p 122.
  22. ^ Peter Broucek "Die österreichische Identität im Widerstand 1938–1945" (2008), p 163.
  23. ^ Hansjakob Stehle "Die Spione aus dem Pfarrhaus (German: The spy from the rectory)" In: Die Zeit, 5 January 1996.
  24. ^ "Most Austrians don't know 6 million Jews were killed in Holocaust, survey finds". The Times of Israel.
היסטוריה של אוסטריה
באבנברג • הבסבורג • מרקיזות אוסטריה • דוכסות אוסטריה • ארכידוכסות אוסטריה • האימפריה הרומית הקדושה • האימפריה האוסטרית • האימפריה האוסטרו-הונגרית • הרפובליקה האוסטרית הראשונה • אוסטריה הפדרלית • אוסטרופשיזם • אנשלוס • אוסטריה תחת השלטון הנאצי • אזורי הכיבוש באוסטריה אוסטריהאוסטריה
פורטל אוסטריה
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=אוסטריה_תחת_השלטון_הנאצי&oldid=38860815"