לדלג לתוכן

ישיבת פוניבז'

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ישיבת פוניבז'
החזית המערבית של האגף המרכזי בבניין הראשי של הישיבה
החזית המערבית של האגף המרכזי בבניין הראשי של הישיבה
ישיבה
על שם פוניבז' עריכת הנתון בוויקינתונים
מוטו וּבְהַר צִיּוֹן תִּהְיֶה פְלֵיטָה וְהָיָה קֹדֶשׁ[1]
השתייכות זרם ליטאי
תקופת הפעילות 1919[2]–הווה (כ־105 שנים)
מייסדים הרב יוסף שלמה כהנמן
בעלי תפקידים
ראש הישיבה
תלמידים
1700 בחורים (בשתי הישיבות יחד)
מיקום
מיקום בני ברק
מדינה ישראלישראל ישראל
קואורדינטות 32°04′59″N 34°49′58″E / 32.083191666667°N 34.832802777778°E / 32.083191666667; 34.832802777778
ponevez.co.il
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ישיבת פּוֹנִיבֶז'[3] היא ישיבה גבוהה בישראל, אשר נחשבת לאחת מהישיבות החשובות והיוקרתיות בציבור החרדי, יחד עם ישיבת חברון בירושלים, בעבר נחשבה לישיבה הבולטת ביותר[4].

הישיבה הוקמה בתום מלחמת העולם הראשונה בעיר פוניבז' בליטא, בידי רב העיר הרב יוסף שלמה כהנמן, במקומן של ישיבות קודמות שפעלו בעיר ונסגרו בשל מאורעות המלחמה. היא צברה יוקרה בין שתי מלחמות העולם. רוב תלמידיה ואנשי צוותה נספו בשואת יהודי ליטא. מייסד הישיבה ומנהיגה הצליח להגיע לארץ ישראל ב־1940, ומיד החל במאמצים שהובילו להקמת הישיבה מחדש בסוף 1943. ב־1945 נחנך בניין הישיבה החולש על "גבעת הישיבה" בזיכרון מאיר שבבני ברק.

להקמת הישיבה חלק מרכזי בשיקום עולם התורה האירופי שחדל להתקיים עם שואת יהודי אירופה במלחמת העולם השנייה. בוגריה כיהנו ומכהנים בצמרת עולם הישיבות בעשורים האחרונים של המאה ה־20 ובעשורים הראשונים של המאה ה־21.

מאז סוף שנות ה־90 של המאה ה־20 מתקיימים בישיבה מאבקי שליטה קשים, וכתוצאה מכך הישיבה מפוצלת לשתי ישיבות הפועלות במקביל בקריית הישיבה תחת שם זהה. נכון לשנת 2023 לומדים בישיבה שבהנהלת הרב אליעזר כהנמן (נכדו של הרב יוסף שלמה כהנמן) כ-1,700 תלמידים, ובישיבה שבהנהלת ובראשות גיסו הרב שמואל מרקוביץ כ־750 תלמידים. מלבד התלמידים הרווקים, לומדים עוד מספר אברכים בישיבה וכ־1,000 אברכים נוספים בכולל האברכים הסמוך לה.

בנוסף לישיבה הגבוהה, פועלים במסגרת עמותת ישיבת פוניבז' של הרב אליעזר כהנמן מוסדות ומיזמים נוספים, כדוגמת ישיבות קטנות, בית יעקב, ספרייה תורנית, מכון להוצאת ספרים, אוהל שם להנצחת יהדות ליטא, ומיזם ירחי כלה שנתי[5]. לצד העמותה פועלת גם חברה לתועלת הציבור בשם חברת ישיבת פוניבז' בע"מ[6]. הישיבה הנוספת בקריית הישיבה פועלת תחת עמותת 'מסורת התורה'.

תולדות הישיבה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשיתה של ישיבת פוניבז' בישיבה הגבוהה בעיר פוניבז' שבליטא. רבה של העיר, הרב יוסף שלמה כהנמן, שעמד בראש הישיבה בין מלחמות העולם, הקים אותה מחדש בארץ ישראל לאחר חורבן הישיבה בשואת יהודי ליטא.[7]

ישיבת פוניבז' בליטא

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישיבות קודמות בפוניבז'

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישיבה ממוסדת במובן המודרני של המילה הוקמה בפוניבז' לראשונה בסוף המאה ה־19 בידי הרב נפתלי הרץ קרצ'מר והייתה מיועדת לילדים ולנערים צעירים. הבוגר הבולט והמפורסם ביותר שלה, הוא הרב אלעזר מנחם מן שך, שהיה ראש ישיבת פוניבז' בארץ, ומנהיג הציבור החרדי. לאחר גלגולים בין בתים ובתי כנסת שונים, עברה הישיבה לבית המדרש "גליקל'ס קלויז", ביתה של גליקל'ה אלמנת רב העיר הרב יעקב הלוי, שהוקדש על ידה לשמש בית מדרש. בבית מדרש זה למד הרב שלמה עזרא מר, ואף הוא החל ללמוד עם נערי הישיבה. ישיבה זו לא הוסיפה להתקיים אחרי פטירתו הפתאומית של מייסדה ב־1913.

שנים ספורות קודם לכן, ב־1909, הוקם בעצתו של הרב חיים סולובייצ'יק "קיבוץ למצויני הישיבות", לבחורים בוגרי ישיבות ליטא. המוסד הוקם מתרומתה של הפילנתרופית האלמנה ליבא מרים גברונסקי, בתו של קלונימוס זאב ויסוצקי ואלמנת אוסיפ (אשר ברוך בנדט) גברונסקי, להנצחת בעלה[8]. את תוכנית הלימודים קבע הנדיב רפאל שלמה גוץ, אף הוא חתנו של ויסוצקי, שתרם סכומי כסף גדולים לישיבה ולישיבות אחרות. בראש הישיבה הועמד רב העיר, הרב יצחק יעקב רבינוביץ. לישיבה התקבלו תלמידים שנבחרו בקפידה, והיא נועדה לשמונה אברכים נשואים ו־12 בחורים רווקים בלבד. מיד אחרי הקמתה ביקשו ללמוד בישיבה בחורים מצוינים רבים גם בלי לקבל את מלגת הלימודים. הישיבה גדלה ולמדו בה עשרות רבות. בסוף 1911 (חנוכה ה'תרע"ב) חגגה הקהילה היהודית המקומית את הקמתו של אולם לימודים גדול שנבנה סמוך למבנה הקלויז וחובר אליו בפרוזדור. תאורת חשמל הותקנה בכל המבנה לראשונה, והדבר אפשר את הרחבת סדרי הלימוד לתוך הלילה[9].

ב־1915, עם התקרב החזית המזרחית במלחמת העולם הראשונה לאזור ופקודת גירוש שהוצאה ליהודי הסביבה, גלתה הישיבה עם רב העיר ללוצן ואחר כך למריאופול. הלימודים והתמיכה הכלכלית של האלמנה גברונסקי נמשכו כרגיל. ראש הישיבה העביר שיעורים מדי יום, לעומת שלושה שיעורים שבועיים במתכונת השגרתית. התמיכה פסקה רק בנובמבר 1917 (ראשית שנת ה'תרע"ח) עם מהפכת אוקטובר והקמת השלטון הבולשביקי. זמן קצר לאחר מכן לא יכלה הישיבה להתקיים כלכלית ותלמידיה נפוצו. גם כאשר שב הרב רבינוביץ לפוניבז' בתום המלחמה ואתו תלמיד אחד, לא הצליח לשקם את הישיבה בשל פעילות המהפכנים שדיכאו את הפעילות הדתית בעיר. הוא נפטר ב־1919, וה"קיבוץ" לא התקיים עוד במתכונתו[10].

"בית אולפנא רבתא"

[עריכת קוד מקור | עריכה]
נייר מכתבים של ישיבת פוניבז', "בית אולפנא רבתא", בליטא

מי שנבחר להחליף את הרב רבינוביץ ברבנות העיר היה הרב יוסף שלמה כהנמן, בוגר ישיבת טלז, שהספיק לעמוד בראשות ישיבה בהורדנה (1916) ולסייע בתקופת המלחמה בארגון והקמת ישיבות נוספות. עוד במהלך המלחמה ביקר הרב הצעיר בפוניבז' וחידש בה את הישיבה לנערים שהקים בשעתו הרב קרצ'מר. בראשה העמיד את הרב משה ברנר, שהיה בוגר ה"קיבוץ" של הרב רבינוביץ. לאחר שמונה לרב העיר החל לעסוק הרב כהנמן בשיקום ובכינון ישיבה גדולה בעיר. הוא אסף קבוצת בחורים מבוגרים לצד בחורי הישיבה לנערים בבניין המורחב של ה"גליקל'ס קלויז". ב־1919 הכריז על הקמת הישיבה הגבוהה "בית אולפנא רבתא דפוניבז'" (תרגום חופשי מארמית: בית הלימוד הגבוה של פוניבז'). עם היווסדה מנתה הישיבה 27 בחורים. הבחורים השתכנו בבתי יהודי העיר.

חיזוק משמעותי קיבלה הישיבה ב־1921, כאשר בעקבות הכיבוש הבולשביקי הגיעו אליה ארבעים מתלמידי ישיבת שער התורה שנמלטו מהורדנה, עם המנהל הרוחני הרב יוסף ליב ננדיק, שהיה ידידו של הרב כהנמן מעת לימודם המשותף אצל החפץ חיים. הרב ננדיק, שבעבר כיהן כמנהל רוחני בכמה מהישיבות הליטאיות הנודעות, הצטרף לצוות הישיבה. זמן קצר לאחר מכן חזרה הורדנה לשלטון פולני עם חתימת הסכם ריגה במרץ 1921, והרב ננדיק נענה לשוב להורדנה. חלק מתלמידיו שב עמו וחלקם נשאר בישיבת פוניבז'[11].

לאחר עזיבת הרב ננדיק, בא לכהן כמנהל רוחני בישיבה הרב ירוחם ליבוביץ, אף הוא מראשי תנועת המוסר בדורו ומכר ותיק של הרב כהנמן מתקופת לימודיו בראדין. הרב ליבוביץ שהה אז בווילנה עם קבוצה מבחירי תלמידיו, ובא עמם לישיבת פוניבז'. הרב ליבוביץ ועמו חלק מתלמידיו עזבו את ישיבת פוניבז' בסוף 1922 (ראשית ה'תרפ"ג) כאשר הוקמה מחדש במיר, ישיבת מיר הוותיקה, לאחר גלות ממושכת בשל המלחמה. בעקבות עזיבתו, מונה להנהלת הישיבה גיסו של הרב כהנמן, הרב אשר קלמן ברון, שהיה תלמידו של החפץ חיים וחניך התלמוד תורה בקלם. הרב ברון שימש הן כמנהל רוחני והן ר"מ והעביר שיעורי תלמוד יומיים[12].

התרחבות הישיבה בשנות ה־20 ומצבה הכלכלי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב־1924 (תחילת ה'תרפ"ה) נחנך בניין הישיבה החדש שנבנה במשך כארבע שנים לצד בית המדרש הוותיק שב"גליקל'ס קלויז". המאורע נחגג בפאר בהשתתפות אישים רמי-דרג בממשל הליטאי הארצי והמוניציפלי, לצד רבנים מעיירות אחרות, וסוקר בהרחבה בעיתונות היהודית הליטאית. עיקר המימון לפרויקט הבנייה בא ממסע גיוס כספים שערך הרב כהנמן לגרמניה באוגוסט 1920. ביולי 1928 התרחבה "קריית" הישיבה שוב: בתרומתו של הגביר הפוניבז'אי יעקב דב רובינשטיין, הוקם בסמוך בניין גדול ומפואר "בית רובינשטיין" עבור הישיבה הקטנה והמכינה שלצידה. בבניין זה הוקמו גם חדרי פנימייה וחדר אוכל[13]. כמנהל רוחני ב"בית רובינשטיין" התמנה הרב אברהם אבא גרוסברד, שכיהן לימים כמשגיח הישיבה הראשון בארץ ישראל. בחורף של שנת ה'תרפ"ט (1928–1929) נמנו בישיבה הגבוהה מאה בחורים, בישיבה הקטנה שבבית רובינשטיין – 105 בחורים, ובמכינה - ששים וחמישה.

כל אותה העת ניצל הרב כהנמן את המעמד האוטונומי שהוענק לחינוך היהודי בליטא העצמאית. הוא הקים ועד ידידים שאספו תרומות לישיבה בערים ליטאיות רבות (ב־1934 היו 200 נציגים כאלו), ונסע פעמים אחדות לארצות הברית למסעות גיוס כספים שבאחת מהן הצליח לגייס – תוך כדי המשבר הכלכלי העולמי של 1929 – קרן של 10,000 דולר מאשת העסקים היהודייה ג'ני (פסיה) מילר פיגין מפילדלפיה. על שמה נקרא בניין הישיבה "בית פעסיא"[14]. כן טווה מערכת קשרים הדוקה עם הקהילה היהודית-ליטאית הגדולה והאמידה ביוהנסבורג שבדרום אפריקה[15]. למרות קשריו והתרומות הרבות שקיבל הרב כהנמן מתורמים פרטיים ומגופים ציבוריים כמו הג'וינט, הייתה הישיבה לאורך כל השנים בחובות, בשל תנופת ההתפתחות הקבועה שלה[16].

קריית הישיבה בפוניבז' בשנות ה־30

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במחצית השנייה של שנות ה־20 נאלצו ראשי הישיבה לדחות חלק מהתלמידים שבאו ללמוד בה, גם אם התאימו לרמה הלימודית. הרב כהנמן להקמת קריה למוסדותיו, "ממלכת התורה פוניבז'"[17]. בשנת 1930 הוצע למכירה קמפוס הגימנסיה הפולנית בעיר, שנסגרה קודם לכן. היה זה "קמפוס מודרני משוכלל עם כרי דשא וגינות נוי"[18]. משופע במזומנים ממסעו האחרון בארצות הברית, הצליח הרב כהנמן לרכוש את הנכס במחיר נמוך. הוא העביר לקמפוס את כל מוסדותיו מרחבי העיר, שם שכנו עד לשואת יהודי ליטא. הקמפוס כלל גם מגורים לצוות וספרייה תורנית גדולה[19].

ב־1931 עבר הרב גרוסברד לכהן בראשות ישיבה גדולה שהוקמה אז בריגה. במקומו הזמין הרב כהנמן את הרב משה דוב צפתמן, שכיהן עד אז כמשגיח ישיבת קלצק, ועם בואו לפוניבז' התמנה למנהל הרוחני הרשמי של כל מוסדות הישיבה. במקביל הורחבה ה"מכינה" לכדי תלמוד תורה לכל גילאי בית הספר היסודי, והוקם גם גן ילדים. כדי להשלים את היצע החינוך החרדי בעיר ולהציע אלטרנטיבה לגימנסיות של רשתות החינוך "יבנה" ו"תרבות", הקים הרב כהנמן גם סמינר לבנות במתכונת בית יעקב ונקרא "בית יעקב" על שם התורם, יעקב לוריא, יהודי ליטאי דרום-אפריקני תושב בלומפונטיין[20].

בשיאה מנתה הישיבה כ־400 בחורים[21], והמוסדות כולם 1008 תלמידים ותלמידות[22]. מרבית תלמידי הישיבה נרצחו במהלך השואה.

חורבן פוניבז' והישיבה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות הסכם ריבנטרופ–מולוטוב (1939) והשתלטות ברית המועצות ביוני 1940 על ליטא, הורע המצב במדינה כולה. הרב כהנמן נסע בשליחות הממשלה הליטאית החדשה במטרה להשפיע על הממשל בארצות הברית להעניק אשרת כניסה לכ־5,000 פליטים, אולם בדרך הוא השתכנע שהשליחות נועדה לכישלון. הוא חשש לחזור לליטא כי הוזהר מפני כוונות הקומוניסטים לחסל את האליטה היהודית במדינה, ולכן החליט לעלות לארץ ישראל.

המברק האחרון שהתקבל בתל אביב מבני הישיבה, נשלח שבוע לפני תחילת מבצע ברברוסה (יוני 1941), בידי הרב אשר קלמן ברון. הוא כתב: ”בית החרושת עובד במלוא המרץ והקצב, אף אחד מן הפועלים לא נטש את מקום עבודתו. המצב אצלנו קשה. א.ק. בארון”. הנאצים נכנסו לפוניבז' ב־2 באוגוסט 1941 (ראש חודש אב ה'תש"א). הם השתלטו על בניין הישיבה והקימו בו את המטה הצבאי. בחורי הישיבה שבו לבית המדרש של 'גליקל'ס קלויז', אך גורשו ממנו לבית הכנסת הגדול של העיר. יהודים רבים נכלאו, ואלו שנשארו חופשיים הוצאו מבתיהם ונתחמו לאזור קטן שהוקצה לגטו. ב־22 באוגוסט נערכה בכיכר העיר התעללות המונית ביהודים שכונתה "מחול שדים", במחול זה עונו עשרות מבחורי הישיבה והרבנים ברון וצפתמן.

בספטמבר החלה השמדה שיטתית של יהודי העיר בידי אנשי משטרת העזר הליטאית בבורות הריגה ביער פאיאסט הסמוך, שם נרצחו מאות תלמידי ישיבת פוניבז' והישיבה הקטנה "בית רובינשטיין", למעט חמישה או שישה ששרדו[23], וכן כל צוות הישיבה ובראשם הרב משה דב צפתמן, והרב ברון ומשפחותיהם, הרבנית פייגה כהנמן עם בתה ושני בניה ואמה הרבנית דינה רובין[24].

בארץ ישראל

[עריכת קוד מקור | עריכה]
האולם המרכזי. 2010

שנים ראשונות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב כהנמן, שכאמור עלה לארץ ישראל ב־1940, החליט לייסד את הישיבה מחדש. החשיבות המיוחדת שראה לשיקום לימוד התורה לאחר השואה מתבטאת בפסוק שהציב בפתח בניין הישיבה כמוטו: ”וּבְהַר צִיּוֹן תִּהְיֶה פְלֵיטָה וְהָיָה קֹדֶשׁ”[25]. בראש בניין "אוהל קדושים" שלמרגלות הישיבה נכתב פסוק ברוח דומה: ”וְהָיָה הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּירוּשָׁלִַם קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹ”[26].

הישיבה נוסדה בה' בכסלו תש"ד (2 בדצמבר 1943) ושוכנה באופן זמני בבית הכנסת "הליגמן" שבמרכז העיר[27]. בעת פתיחתה למדו בה שבעה תלמידים, בהם האחים הרב גרשון אדלשטיין והרב יעקב אדלשטיין, הרב חיים פרידלנדר והרב אורי שרגא קלרמן. כמו כן הצטרפו שלא מן המניין[דרושה הבהרה] גם רבי נסים קרליץ ואחיו יהושע תנחום[28]. לראש ישיבה מונה הרב שמואל רוזובסקי, שעד אז היה ר"מ בישיבת לומז'ה[29], ולמשגיח הרב אברהם אבא גרוסברד שכאמור כיהן עוד בליטא (ה'תרפ"ה, 1925 – ה'תרצ"ז, 1937) כר"מ ומנהל רוחני בישיבה, והצליח לעלות לארץ ישראל.

בחורף תש"ה מנתה הישיבה כ־70 תלמידים. בחורף זה הובא ראש ישיבה נוסף, הרב דוד פוברסקי, שכיהן עד אז כר"מ בישיבת אחי תמימים בתל אביב.

הקמת הישיבה מחדש בארץ ישראל בישרה למעשה על השלב השני של העתקת עולם הישיבות הליטאי לארץ ישראל. בשלב הראשון עלו סניפי ישיבת כנסת ישראל (ישיבת חברון) וישיבת לומז'ה, ב־1924 וב־1926 בהתאמה. ישיבות אלו היו תלויות לפחות בתחילת דרכן, במורשתן ובכלכלתן, בישיבות־האם שנותרו באירופה. ישיבת פוניבז' הייתה הראשונה בגל ישיבות שהתחדשו בארץ ישראל בשנים הבאות: ישיבת סלובודקה שראשיה עלו לבני ברק, ישיבת סלונים שהוקמה מחדש ברמת גן וישיבת מיר שחלק מתלמידיה הגיע משאנגחאי לירושלים. שלמה טיקוצ'ינסקי, סבור כי ישיבת פוניבז', שרוב ככל תלמידיה היו בני היישוב החדש, "רוקנה" עם הצלחתה את הישיבות הקטנות יחסית שפעלו ביישוב עד אז, והביאה בפועל לסגירתן של כמה מהן[30].

משכן קבע

[עריכת קוד מקור | עריכה]
תוכנית החזית המזרחית של בנין ישיבת פוניבז' במעלה גבעת הישיבה. 1949

הרב כהנמן רכש 200 דונם על ההר בזכרון מאיר לצורך הקמת קרייה לישיבה. ביוני 1944 היה מבנה הישיבה בתהליך בנייה ובמרתף למדו ילדים מילדי טהרן[31].

הנחת אבן הפינה לישיבה, נעשתה בטקס צנוע. הרב יוסף שלמה כהנמן והרב אברהם ישעיהו קרליץ, ה"חזון איש", יצקו יחד כף מלט. על מעמד זה, שנערך בעוד השואה מתחוללת באירופה, אמר הרב כהנמן לימים: ”בשעת הנחת אבן הפינה לא שתינו משקה - שתינו דמעות. אני ו"החזון איש" זצ"ל אמרנו שני פרקי תהילים ויצקנו את כף המלט”[32].

באלול תש"ה עברה הישיבה למשכנה הקבוע על אחת מגבעות בני ברק, ששטחה היה שייך ליעקב הלפרין, מייסד שכונת זיכרון מאיר. בהקמת הישיבה ובגיוס המשאבים הכלכליים להקמתה סייעו גם אברהם קריניצי, ראש עיריית רמת גן, ואברהם הרצפלד, ממייסדי "אחדות העבודה" שלמד בצעירותו בישיבת טלז יחד עם הרב כהנמן[33]. הבנייה נמשכה גם לאחר המעבר לבניין הקבע.

מכלול מבני הישיבה משתרע על פני 120 דונם במרכז בני ברק[34] בניין הישיבה הנראה למרחוק תוכנן בידי האדריכל יצחק שוסטר[35].

לאחר שנודע לרב גרוסברד, המשגיח, כי איבד את אשתו וארבעת ילדיו בשואה, הידרדר מצבו הרפואי והוא עזב את הישיבה. הוא נפטר בירושלים זמן קצר לאחר מכן, באב ה'תש"ו, באוגוסט 1946. לימים נקרא הרחוב המרכזי בקריית הישיבה, רחוב רבי אבא, על שמו. זמן מה לאחר פטירתו, נענה הרב אליהו אליעזר דסלר שנחשב לאחד מגדולי בעלי המוסר בשיטת קלם במאה ה-20, לבקשתו של הרב מפוניבז' לעלות מגייטסהד שבאנגליה כדי לכהן כמשגיח הישיבה.

בליל שבת, 15 בפברואר 1947 לפנות בוקר, חדרו שלושה ערבים לבניין הישיבה על מנת לשדוד את תכולת המחסן. כמה מתלמידי הישיבה שגילו את השודדים התחזו לישנים, אך אם הבית מנהלת מחסן ההלבשה של בתי אבות, רבקה הרצוג, ניצולת שואה אלמנה בת 42, הקימה זעקה ונרצחה בידי השודדים[36].

מאז הקמת מדינת ישראל מניפים דגל ישראל בראש בניין הישיבה ביום העצמאות. נוהג זה, החריג לעולם החרדי שאינו מציין את יום העצמאות, הוא בעקבות הוראתו של מייסד הישיבה, הרב יוסף שלמה כהנמן, והוא נשמר גם כיום, חרף התנגדויות פנימיות במהלך השנים[37].

שנות ה־50

[עריכת קוד מקור | עריכה]
תעודת מלווה של ישיבת פוניבז' על סך 100 ל"י, 1953, ועליו תמונת הבניין המרכזי כפי שנראה בשנה זו

בשנת ה'תשי"ב, 1952, מונה ראש ישיבה שלישי - הרב אלעזר מנחם מן שך, שהיה עד אז כר"מ בישיבת קלצק ברחובות, ולימים הנהיג את הציבור החרדי-ליטאי.

ביוני 1953 נחנך הבניין המרכזי של הישיבה, "היכל התורה ע"ש קרויזהאר", ובו בית המדרש המרכזי וחדרי שיעורים. הטקס החגיגי נערך בהשתתפות נשיא המדינה יצחק בן־צבי, הרב הראשי הרב הרצוג, השרים בורג ושפירא, האדמו"רים מפשמישל, מסדיגורה וממודז'יץ והרבנים הראשיים של ערי גוש דן. את הטקס הנחה השופט יצחק קיסטר[38]. לאחר נאום ברכה של הרב זלמן סורוצקין, ראש ועד הישיבות, נאם הרב כהנמן, לראשונה בחייו בעברית. הוא אמר שמ־300 תלמידי הישיבה קודם השואה שרדו רק שניים, וכעת נבנה המשך למפעל התורה הזה בארץ ישראל. לאחריו נאם הנשיא בן־צבי. בהיכל בית המדרש המרכזי היו בעת חנוכתו 500 מקומות ישיבה ו־250 מקומות נוספים ביציע[39]. לרגל חנוכת הבית סללה העירייה כביש מרחוב סוקולוב לגבעת הישיבה (כיום בשטח רחובות מהרש"ל וחפץ חיים)[40].

קנאים חרדים פרסמו פשקווילים בחתימת "ותיקי ותלמידי ישיבת פוניבז'" המגנים את הזמנת האישים הציוניים לישיבה. הנהלת הישיבה תלתה את המעשה בגורמים חיצוניים המבקשים לפגוע בה[41]. בזמן טקס חנוכת הבית התנוססו על גג הישיבה דגל ישראל ונס הנשיא.

פעילות הקנאים נגד קשרי הישיבה עם מוסדות המדינה המשיכה גם בחודשים הבאים. בהלוויית הרב איסר זלמן מלצר בנובמבר 1953 בירושלים, הפריעו קנאים לדברי ההספד של הרב יצחק אייזיק הרצוג, ומשגיח הישיבה, הרב דסלר גינה זאת. בעת מסע ההלוויה של הרב דסלר עצמו, בסוף דצמבר 1953, הספיד גם אותו הרב הרצוג בהיכל הישיבה, וגם הפעם הפריעו קנאים להספד בקריאות ביניים. בעקבות האירוע המביך, שלחה הישיבה מברק התנצלות לרב הרצוג, שבו גינתה בחריפות את הקנאים. המברק פורסם גם בעיתונות[42][43]. סיעת הפועל המזרחי במועצת העיר טענה שחברי מועצה חרדים ובהם שמעון סירוקה עמדו מאחורי תקיפת הרב הרצוג[44][45] ובעקבות דרישתה הוקמה ועדת חקירה לבדיקת המקרה[46]. בהמשך אותה שנה תקפו קנאים את הרב הראשי לתל אביב־יפו, הרב איסר יהודה אונטרמן בעת שהשתתף בחתונה שנערכה בחדר האוכל של הישיבה[47].

זמן קצר לאחר פטירת הרב דסלר התמנה כמשגיח הישיבה הרב יחזקאל לוינשטיין, ששימש עד אז כמשגיח ישיבת מיר במיר, בנדודי הישיבה באירופה וביפן ובמשכנה החדש בירושלים[48]. הרב לוינשטיין הכניס רוח אחרת לשיטת המוסר של ישיבת פוניבז', פחות "פילוסופי" מזה של הרב דסלר ויותר תובעני ברמה המעשית, ובקרב בני הישיבה התעוררה התנגדות לדרכו. בעקבות פרסום ספר 'אמונה וביטחון' של החזון איש בשנת תשי"ד אף עלתה דרישה לבטל כליל את לימוד המוסר בישיבה, דרישה שנדחתה בתוקף על ידי ראשי הישיבה (על אף העובדה שראש הישיבה, הרב כהנמן, היה בצעירותו ממשתתפי המרד נגד המוסר בישיבת טלז בליטא).

בנובמבר 1957 יצא מהישיבה מסע הלווייתו של בוגר הישיבה שלמה לוינשטיין, בנו של חבר מועצת המדינה הזמנית מאיר דוד לוינשטיין, שנהרג בקרב המיתלה במלחמת סיני ונקבר בתחילה בבית קברות ארעי. ההלוויה יצאה ממקום התייחדות מיוחד למרגלות בנין הישיבה[49], משם יוצאות הלוויותיהם של אישים הקרובים לישיבה שאינם נמנים עם צוות הרבנים.

שנות ה־60

[עריכת קוד מקור | עריכה]
סרטון תדמית על ישיבת פוניבז' שהופק בסוף שנות ה-50

ב־1960 החל הרב כהנמן בתכנונו של מפעל הנצחה גדול ליהדות ליטא שחרבה בשואה. בשלבי התכנון הראשוניים עלתה הצעה להקמת בית מדרש ובו פינות הנצחה לקהילות ליטא, הצעה שעד סוף אותה שנה לבשה צורה בדמותו של אוהל הקדושים שהוקם במהלך שנות ה-60. סביבו היה אמור להיבנות בית קברות מיוחד לגדולי ליטא שאת ארונם תכנן הרב להעלות לישראל, בהם הגאון מווילנה והחפץ חיים[50]. תחת רעיון זה הוקם בשנים הבאות בית הקברות של נציבי ישיבת פוניבז'[51] שבקבר הראשון בו נקברה הרבנית גוטל, אשת הרב שך. מלבד "נציבי הישיבה" - כינוי לתורמים שרכשו עבור הישיבה בית שמשכר הדירה שלו ממומנת פעילות הישיבה ליום בשנה, קבורים שם גם רבני הישיבה שנפטרו ורבנים מפורסמים אחרים.

בראשית אותה שנה קיבלה הישיבה תרומה גדולה של 50,000 ל"י מחברת האחים חיים ואברהם שרמן בקארדיף[52]. מתרומה זו הוקמה ספריית שרמן, ואחד מחדרי הישיבות הגדולים בקומת הכניסה לבניין הישיבה המרכזי נקרא "אולם שרמן". לפי פרסום של הישיבה משנת 1962 עמדו הוצאות הישיבה בשנה זו על כ-1,500,000 ל"י שהיו אז כ-500,000 דולר ארצות הברית[53].

ב־1963 למדו בישיבה עצמה 370, בישיבה הקטנה 170 ובכולל פוניבז' 130 תלמידים[54].

באוגוסט 1964 חנכה הישיבה, באירוע שכלל כתיבת ספר תורה[55], מבנה פנימייה לילדי "בתי אבות". המבנה נבנה ברחוב הרב הירש הסמוך ובו 24 חדרים ומועדונית בשלוש וחצי קומות ששטחן 1,200 מ"ר. המבנה נקרא על שם התורמים צבי אליעזר ואסנת קרויזהאר מארצות הברית שתרמו לפני כן את הבניין המרכזי של הישיבה ומבנים נוספים. בשל תרומותיהם הרבות, הכריז הרב כהנמן לקראת חנוכת מבנה זה על קריאת שם הכיכר הסמוכה "כיכר קרויזהאר"[56]. עם סלילת הרחוב ובניית מבני המגורים לכל ארכו, כיכר זו אינה קיימת עוד. עם צמצום מספר הילדים במוסדות "בתי אבות" התרוקן המבנה והחל משמש פנימייה לבחורי הישיבה עצמה. בפנימייה זו מתגוררים בעיקר בחורים צעירים. לצד הפנימייה נבנה חדר אוכל גדול ששימש בערבים כאולם אירועים[55], האולם נקרא אף הוא "אולמי קרויזהאר" ושימש במשך עשרות שנים לחתונות ואירועים אחרים. בראשית העשור השני של המאה ה-21 נסגר האולם והושכר למעון יום.

בשנת ה'תשכ"ח, 1968, חלה הרב כהנמן. הוא נותח בארצות הברית. בכ' באלול ה'תשכ"ט, 3 בספטמבר 1969 נפטר. ההלוויה התקיימה למחרת בגבעת הישיבה והשתתפו בה כ־40,000 מלווים. עם תום ה"שבעה" התכנסו תומכי הישיבה בראשות אברהם הרצפלד במלון דבורה והקימו ועדה במטרה להמשיך את התמיכה הכלכלית במפעליו. בוועדה השתתפו חברי כנסת, כלכלנים ותעשיינים, והיא התעתדה לגייס קרן של מיליון דולרים בעולם. ועדת-המשנה הישראלית, התחייבה לגייס 700,000 ל"י בהתאם להצעתו של חבר הוועדה, מנכ"ל בנק המזרחי משה מן[57]. בעקבות פטירת הרב כהנמן התהדקו קשריו של הרצפלד עם הישיבה, הוא סייע ליצירת קשרים עם תורמים ואף הגיע ללמוד בה בעצמו במסגרת "ירחי כלה" שנערכו בישיבה בחופשת הקיץ. ב-1971 הבשיל קשר כזה בתרומה של רבע מיליון ל"י שהרים התעשיין והפילנתרופ היהודי-בריטי ארתור הוברט לישיבה. על שמו נקרא אחד מחדרי הישיבות הגדולים בקומת הכניסה לבניין הישיבה המרכזי "אולם הוברט". במסיבה שנערכה לכבודו במלון דבורה בתל אביב בעקבות התרומה, נאם הרצפלד וסיפר על קשריו עם הרב כהנמן[58].

שנות ה־70–ה־90

[עריכת קוד מקור | עריכה]
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. חסר מידע על תולדות הישיבה בשנות ה־70–ה־90.

באוקטובר 1978 נהרגו שנים מתלמידי הישיבה ונפצעו שלושה בהתהפכות רכבם בכביש החוף[59]. בשנות ה־80 וה־90, אירעו אירועים דומים, והרב שך אסר על תלמידי הישיבות בכלל ללמוד נהיגה ולהוציא רישיונות נהיגה ואף הצהיר כי תלמידים שיוציאו רישיונות יאבדו את זכותם לבקשת דחיית שירות בצבא. ועד הישיבות אימץ הנחיה זו רק ב-1995 בעקבות מותו בתאונת דרכים של תלמיד נוסף מישיבת פוניבז'[60].

עד שנות ה־90 נמסרו השיעורים בישיבה ביידיש. בשנות ה־90 החלו הר"מים למסור שיעורים בעברית, למעט הרב דוד פוברסקי שהמשיך למסור שיעורים ביידיש, עד לפטירתו.

המאה ה-21 ומאבק השליטה בישיבה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – הפילוג בישיבת פוניבז'
קבוצה מתלמידי הישיבה במשתה היין, פורים 2012

מאז סוף שנות ה־90 של המאה ה־20 מתקיימים בישיבה מאבקי שליטה קשים, במשך למעלה מעשור (1997–2009) התקיימו בישיבה מתיחות וחיכוך כמעט יומיומיים בין תומכי נשיא הישיבה הרב אליעזר כהנמן וראשי הישיבה הרב גרשון אדלשטיין והרב ברוך דב פוברסקי (מחנה זה מכונה "שונאים", בהגיה מלעילית), לבין תומכי ראש הישיבה הרב שמואל מרקוביץ (מחנה זה מכונה "מחבלים" בהגיה מלעילית). בעקבות הסכסוך נוצר פיצול חלקי במבני הישיבה כשבני המחנות תחמו את עצמם עם הזמן למבני פנימייה שונים. במסגרת המאבק שנויים במחלוקת המינויים של אנשי הצוות החדשים משני המחנות. בין הסכסוכים גלשו לעיתים לאלימות, והמשטרה נאלצה להתערב מספר פעמים. בשלב מסוים הורה הרב אדלשטיין לאנשי מחנה כהנמן הסרים למשמעתו לוותר על תפילות השבת והחגים בהיכל המרכזי של הישיבה ולקיים אותן בהיכל "אוהל קדושים" הסמוך, כדי להפחית את החיכוך. בהמשך הופרדו גם מקומות הישיבה בחדר האוכל ובפועל מתקיימות במבני הישיבה שתי ישיבות נפרדות לחלוטין, למעט ישיבה משותפת באולמות הלימוד בשעת תפילות הישיבה. במשך שנים הסכסוך היה ממשיך להתפרץ מעת לעת, ובפרט בתחילת שנת הלימודים, כאשר מגיעים תלמידים חדשים, בשנים האחרונות חלה רגיעה בעימותים.

מלבד ראשי הישיבה, הרבנים אדלשטיין ופוברסקי, הצליח כהנמן הנכד לגייס את תמיכתם של הרב אהרן יהודה ליב שטינמן, הרב נסים קרליץ, הרב חיים קניבסקי, והרב מיכל יהודה ליפקוביץ'. גיסו הרב מרקוביץ זכה לתמיכת הרב יוסף שלום אלישיב והרב שמואל אוירבך.

דיון בוררות בין שני הצדדים התנהל בפני הרכב דיינים בראשות הרב חיים צימבליסט, הרב פינחס שרייבר והרב מאיר הייזלר. הבוררות קבעה כי הבעלות הממונית על נכסי הישיבה תהיה של בנו של אברהם כהנמן, אליעזר כהנמן. ראשות הישיבה אמורה הייתה להתחלק בין הרב פוברסקי, הרב אדלשטיין והרב מרקוביץ. פסיקה זו לא כובדה במלואה עקב מחלוקת בין הצדדים הקשורה לפרשנות המעשית של ביצוע פסק הבוררות. בשנת 2005 אישר בית המשפט המחוזי בתל אביב את הבוררות במעמד צד אחד, אך כשנה לאחר מכן ביטל בית המשפט העליון את אישור הבוררות והחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי[61]. בשלב מסוים פרש הבורר מטעם כהנמן, הרב פינחס שרייבר מן הבוררות כשהוא מותח ביקורת על התנהלות ההליך כולו. הרב צימבליסט שישב בראש ההרכב דחה את המהלך וקבע כי ההרכב ימשיך לדון בתיק.

עם פטירת נשיא הישיבה אברהם כהנמן, בנו של מייסדה הרב כהנמן, בשנת תשס"ט (2009), הוריש בצוואתו את זכויותיו בישיבה לרעייתו רבקה. לפי הצוואה אם לא תהיה רבקה בין החיים בשעת פתיחתה, יחולק החלק שלה בין הבן אליעזר (60%) נוסף על חלק שהקנה לו בחייו (10%), לבין הבת ציפורה אשת הרב שמואל מרקוביץ (40%). שלושים יום לאחר פטירתו ייפתה האלמנה רבקה את כוחו של בנה אליעזר לנהל בשמה את הישיבה. למרות זאת, בפועל לא השפיעה הצוואה על הסכסוך שהיה מוטל אותה עת בבוררות, והתעוררה מחלוקת משפטית באשר לתוקפה של הצוואה והסמכויות הנגזרות ממנה. שני הצדדים טענו כי הצוואה מחזקת את מעמדם המשפטי וכי עולה ממנה כי דעת המנוח הייתה לטובתם.

בשנת 2013 פנה הרב כהנמן לבית המשפט המחוזי בתל אביב בדרישה לפסול את הבוררים, הרב הייזלר והרב צימבליסט, שהמשיכו לדון בתיק, בטענה שפעלו שלא כהוגן ועשו יד אחת עם הרב מרקוביץ, אולם בית המשפט דחה את הבקשה[62]. גם ערעורו על החלטה זו בבית המשפט העליון נדחה[63], ובשנת 2014 שבו הבוררים לדון בתיק. באפריל 2014 שיגרו שלושה דיינים מבית הדין של הרב קרליץ מכתב לבורר הרב צימבליסט ובו כתבו כי "אין להמשיך הבוררות, ואין לזה שום תוקף על פי התורה, וכל כוחם הוא רק מכח הערכאות בלבד". על המכתב חתמו גם הרב אהרן לייב שטיינמן והרב חיים קניבסקי[64]. בעקבות זאת פנה הרב כהנמן לבית המשפט בדרישה לבטל את הבוררות והציג מכתב בחתימת הרב צימבליסט ובו נכתב שאם הרב שטיינמן ימצא לנכון לבקש מהבוררים שלא להתכנס יקבלו את דעתו. אולם בית המשפט דחה את הבקשה[65].

בדצמבר 2014 ניתן פסק בוררות ובו כתב הרב צימבליסט כי הרב מרקוביץ וקבוצתו "הם ממשיכי ישיבת פוניבז' המקורית" ואילו הרב כהנמן ואנשיו הקימו ישיבה נפרדת[66]. אנשי הרב כהנמן ערערו על פסק הבוררות[67] ובאוגוסט 2015 ביטלה אותו שופטת בית המשפט המחוזי יהודית שבח[68]. השופטת קבעה שמערכת היחסים בין שלושת הבוררים הפכה כה עכורה, עד שקמה עילה להעבירם מתפקידם, לאחר שיקבלו הכרעה סופית בעניין סכומי הכסף השוטפים שיועברו לרב מרקוביץ ולתלמידיו. קביעה זו בוטלה על ידי בית המשפט העליון, שהורה שהבוררים ימשיכו בתפקידם, ושמצופה מהם להתנהל באופן מקצועי ומכבד[69]. בתחילת 2018 הגיש הרב כהנמן בקשה נוספת לפסול את הדיינים צימבליסט והייזלר מתפקידם, בעקבות ראיות חדשות[70]. הבקשה נדחתה על ידי בית המשפט[71].

פסק הבוררות האמור הביא להתלקחות מחודשת של הסכסוך בין הצדדים, שהובילה לאלימות, להשחתה של הספרייה ולמאבקים סביב תפילת הערבית בבית המדרש המרכזי של הישיבה. ב־29 בינואר 2015 פשטה המשטרה בכוחות גדולים על הישיבה ועצרה כ־25 תלמידים ממחנה הרב מרקוביץ[72]. כעבור מספר ימים נעצר בנו של אליעזר כהנמן, יוסף, בחשד לתקיפת הרב מרקוביץ[73]. כדי למנוע את המאבקים בבית המדרש החליטה המשטרה על חלוקתו מדי ערב בשעה שבע בין המחנות, תוך שהיא מפקחת על כך[74].

עם פרוץ מגפת הקורונה ב-2020, נמנעו אנשי הרב כהנמן מקיום לימודים בהיכל המרכזי, עקב אי יכולתה לעמוד בהנחיות הבריאות בתנאים אלו. מצב זה איפשר לאנשי הרב מרקוביץ שלא הקפידו על הנחיות אלו להשתמש באופן בלעדי בהיכל המרכזי במשך קרוב לשנה, עד להתערבות בית המשפט במאי 2021, אז קבע בית המשפט כי עד להכרעה סופית בסכסוך יחולקו מקומות הישיבה בהיכל המרכזי באופן שוויוני, חציו הדרומי של ההיכל ניתן לרב כהנמן, וחציו הצפוני לרב מרקוביץ. לאחר שהצו לא כובד בשבתות, הבהיר בית המשפט באוגוסט אותה שנה כי החלוקה השוויונית הזמנית בהיכל הישיבה חלה גם על ימי השבת ונזף באנשי הרב מרקוביץ שהפרו אותו למרות שהחלוקה השוויונית היטיבה עמם כשנתנה להם מעמד שווה על אף נחיתותה המספרית של הקבוצה. במהלך סבב זה של דיונים בבית המשפט, התפטר ביולי 2021 הבורר העליון הרב צימבליסט, שהואשם במשך השנים בידי אנשי הרב כהנמן בהטיה חד-צדדית, מתפקידו. במכתב ההתפטרות מנה הרב צימבליסט לצד מצב בריאותו את התנהלות אנשי הרב כהנמן ובאי כוחו כסיבה לפרישתו, תוך שהוא מטיח האשמות קשות באנשיו של הרב כהנמן, וכן בבורר מטעמו הרב משה פרקוביץ[75]. בעקבות פרישתו מינה בית המשפט בספטמבר 2021 את השופט בדימוס דוד חשין לשמש כבורר בסכסוך בין הצדדים[76].

הסכסוך הארוך על הנהגת הישיבה היה הביטוי הראשון לפיצול המחנה החרדי־ליטאי לשני פלגים, פיצול שבא לידי ביטוי באופן רחב החל מ־2012, לאחר פטירת הרב יוסף שלום אלישיב.

בשנת 2012 יצא הסרט התיעודי "זמן פוניבז'" שעוקב במשך כשנתיים אחר חייהם של כמה מתלמידי ורבני הישיבה.

באלול ה'תשע"ח (אוגוסט 2018), פתח הרב כהנמן בסמוך לישיבת פוניבז' הקטנה, את ישיבת "חיים אברהם" לצעירים מעדות המזרח, כאשר חלק מתלמידי 'בתי אבות' של פוניבז' ממשיכים שם את לימודם[77].

נושאי תפקידים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
שלט הסבר למרגלות גבעת ישיבת פוניבז' בבני ברק
בניין "אוהל קדושים" שלמרגלות הישיבה
דגל ישראל על מבנה הישיבה ביום העצמאות

שלושת הר"מים הראשונים - הרב שמואל רוזובסקי, הרב דוד פוברסקי והרב שך, שימשו כראשי הישיבה שנים רבות עד לפטירתם. בשנותיה הראשונות של הישיבה מונו כר"מים נוספים שלושה מבוגרי הישיבה: הרב ירחמיאל גרשון אדלשטיין (בה'תש"ח), הרב שלמה ברמן והרב ברוך דב פוברסקי, בנו של הרב דוד פוברסקי. בשלהי זמן חורף של שנת תשמ"ח מונו לר"מים הרב שמואל מרקוביץ והרב אשר דויטש, באותה שנה מונה הרב יונה זלושינסקי, ובהמשך בשנת תשנ"ה מונה גם הרב דוד מילר.

המנהלים הרוחניים והמשגיחים הבכירים שכיהנו בישיבה הם הרב אבא גרוסברד, הרב אליהו אליעזר דסלר והרב יחזקאל לוינשטיין. כמו כן כיהנו כמשגיחים הרב בן ציון במברגר, הרב חיים פרידלנדר, הרב דוד זינגרביץ והרב ראובן יהושע גינזבורג (חתנו של הרב לוינשטיין).

בנוסף לבעלי התפקידים הרשמיים, הביא הרב יוסף שלמה כהנמן לישיבה מספר תלמידי חכמים יוצאי ישיבות ליטא שילמדו בישיבה ויהוו דוגמה לבחורים. גם כיום לומדים בישיבה מספר אישים כאלו, בהם הרב חיים ברמן (אחיו של הרב שלמה, המוסר ועדים לבחורים) וכן עד לפטירתו בחודש ניסן תשפ"ד - הרב אהרן יהושע צוקר.

לאחר פטירתו של הרב יוסף שלמה כהנמן התמנה כנשיא הישיבה בנו אברהם, ולאחר פטירתו הוא הוריש את הישיבה לידי רעייתו רבקה. בעקבות מחלוקת ממושכת בישיבה שהחלה בשנת תשנ"ח, בסוף שנת תשס"ה התפצלה הישיבה, כך שלמעשה פועלות באותו מבנה שתי ישיבות. בישיבה האחת, בנשיאות הרב אליעזר כהנמן (בנו של הרב אברהם כהנמן וחתנו של הרב שלמה ברמן), משמש כראש הישיבה הרב ברוך דב פוברסקי. לצידו שימשו כראשי הישיבה הרב גרשון אדלשטיין עד לפטירתו בשנת ה'תשפ"ג, והרב חיים שלמה ליבוביץ משנת ה'תשס"ז עד לפטירתו בחורף ה'תשע"ו, לאחר פטירת רבי גרשון אדלשטיין מינה נשיא הישיבה הרב אליעזר כהנמן את הרב דוד לוי לראש ישיבה. לישיבה הצטרפו כר"מים הרב דוד מילר, הרב חיים פרץ ברמן (החל משנת ה'תשס"ה) (בנו של הרב שלמה ברמן, וחתנו של הרב ברוך דב פוברסקי שמונה לר"מ לאחר פטירת אביו, כחצי שנה לפני הפילוג), ובהמשך מונו לר"מים נוספים הרבנים שמואל יהודה מלר (מה'תש"ע) והרב דוד לוי (חתנו של הרב גרשון אדלשטיין, מונה בשנת ה'תשע"א). בתשע"ז מונה הרב יעקב אפשטיין לראש ה"קיבוץ", בגיל 28[78]. לאחר פטירת ראש הישיבה הרב אדלשטיין התמנה לממלא מקומו במסירת שיעור לבני שיעור א. המשגיח בישיבה זו היה הרב אליעזר גינזבורג (בנו של המשגיח הקודם הרב ראובן, וחתנו של הרב שלמה ברמן), עד לפטירתו. באלול ה'תשע"ז (ספטמבר 2017) מונה למשגיח הרב עזרא רוטשילד, ובהמשך מונה גם הרב אליהו אליעזר קלרמן (בנו של הרב אורי שרגא קלרמן). בניסן תשפ"ד מונה הרב רפאל שמואלביץ (נכדו של הרב חיים שמואלביץ) לר"מ בישיבה.

בראשות הישיבה השנייה עומד הרב שמואל מרקוביץ (חתנו של הרב אברהם כהנמן), בישיבתו המשיכו לשמש כראשי הישיבה הרב אשר דויטש והרב יונה זלושינסקי, ששמשו כר"מים בישיבה עוד קודם הפילוג. בשנת תשס"ט מונו לר"מים גם הרב יחיאל דזימיטרובסקי והרב חנוך הבלין. המשגיחים הרב אהרון זאב גרוסברד שמכהן מאז שנת תשמ"ה בישיבה, הרב אליהו אליעזר דסלר שמכהן מאז שנת תשנ"א, בני משפחה של המשגיחים מהדורות הקודמים - המשיכו לשמש כמשגיחים בישיבה זו. בהמשך מונו לר"מים הרב מיכאל קופמן (חתנו של הרב מרקוביץ), הרב אהרן דוד מלאכי[79] והרב אהרן יוסף קרלנשטיין[80]. וכן מונו למשגיחים בישיבה הרב אהרן זלזניק והרב משה אינדורסקי.

מאז ראשית 1962 מאוגדים עובדי הישיבה בהסתדרות העובדים הכללית[81].

שיטת וסדרי הלימוד בישיבה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

דרך הלימוד בישיבה דומה ביסודה לצורת הלימוד בישיבות ליטא. מבין ראשיה בעבר ובהווה השפיע בעיקר הרב שמואל רוזובסקי. דרכו התבססה על הקפת הנתונים בכל סוגיה תלמודית, עימותם ההדדי ומסקנות חדשניות. גם לאחר פטירתו, בשנת תשל"ט (1979), הייתה דרכו הפופולרית ביותר בישיבה, עד למחצית השנייה של שנות ה־90, אז התרופפה השפעתו של הרב רוזובסקי ופינתה לצדה מקום לדרכים אחרות. סדרי הלימוד בישיבה הם כמקובל בשאר הישיבות הליטאיות. בפועל מתקיים הלימוד בבית המדרש לכל אורך שעות היממה.

בישיבה נהוג שגם ראשי הישיבות מוסרים שיעור יומי, וכן נהוג שבכל שנה מתחלפים לכל שיעור שלושה רבנים (אחד בזמן אלול וחצי זמן חורף, אחד בחצי זמן חורף ואחד בזמן קיץ), וכל רב מוסר שיעורים רק בשני שלישים של שנת הלימודים.

בהקמת הישיבה, תכנן הרב כהנמן שהתלמידים יסיימו את כל הש"ס בתקופת הלימודים בה. בעקבות זאת למדו בשנים הראשונות בחורי הקיבוץ אחרי הצהריים ובערב מסכתות אחרות מאלה הנלמדות בדרך כלל בישיבות הליטאיות, אך בסופו של דבר התקשו התלמידים לעמוד בתוכנית והיא בוטלה.

בעבר קצב הלימוד היה למעלה מעמוד גמרא ליום. כך למשל, בהקמת הישיבה בכסלו תש"ד למדו מסכת בבא מציעא, ועד לסוף הזמן חורף כעבור ארבעה חודשים, הגיעו עד דף נ', ובקיץ למדו עוד כשלושים דפים - קצב של 10–12 דפי גמרא בחודש. בהמשך ירד הקצב בהדרגה, ולאחר פטירת הרב כהנמן הוא הגיע לתשעה דפים לחודש. כיום בישיבה שבראשות הרב גרשון אדלשטיין הקצב הוא של כ־5 דפים לחודש על פי הנהגתו, אך מרבית התלמידים אינם לומדים בקצב זה אלא לאט יותר.

בשנים הראשונות של הישיבה מסר הרב כהנמן שיעור בשולחן ערוך אורח חיים עם מגן אברהם[82].

בשנות ה־70 נקבע שהתלמידים החדשים בשיעור א' ילמדו בשעות הערב עם עמיתיהם מהקיבוץ. חברותא זו מכונה "אילן". בשנת ה'תש"ע ביטל הרב אדלשטיין את הנוהג, והוא מתקיים כיום רק בישיבה בראשות הרב מרקוביץ'.

ארון הקודש מאיטליה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ארון הקודש

באולם בית הכנסת מוצב ארון קודש מסוגנן אשר הובא מאיטליה על ידי שלמה אומברטו נכון[83]. ארון הקודש, הבנוי מעץ ומצופה זהב, היה מוצב בבית הכנסת האיטלקי הגדול (Scuola Grande Italiana) בעיר מנטובה שבאיטליה. הארון נבנה בשנת ה'שצ"ה (1635), ולפי הכתובת שבמרכז הארון, שופץ מחדש (כחלק משיפוצו מחדש של בית הכנסת במנטובה[84]) בשנת ה'תק"י (1750). בתחילת שנות השמונים שופץ ארון הקודש על ידי הרסטורטור רן שנער[דרוש מקור], מתרומה של איל ההון היהודי לודוויג יסלזון.

בשונה מן המקובל ברוב ארונות הקודש בעולם, הארון אינו נושא את סמל לוחות הברית[85]. בעולם היהודי קיימים כמה העתקים של הארון, בהם בשטרסבורג[86] ובניו סקוור[87].

אולמות הלימוד

[עריכת קוד מקור | עריכה]

היכל הישיבה - שוכן בבניין המרכזי ובו כשש מאות וחמישים מקומות. לומדים בו בחורים משתי הישיבות.

תלמידי ישיבתו של הרב אדלשטיין לומדים גם בעזרת הנשים של הבניין המרכזי (כמאתיים מקומות), ביציעים של בניין אוהל קדושים ובחדר שלידו (כ-400 מקומות) וב"היכל הגרח"ש" באותו בניין (כ-500 מקומות). הם לומדים גם בבית הכנסת "אהבת חסד" ועוד בתי מדרשות סמוכים.

תלמידי ישיבתו של הרב מרקוביץ לומדים גם בהיכל הכולל הישן ("פרלמן", כ-200 מקומות), ב"אולמי סגל" שבבניין המרכזי (כמאה מקומות) וכן בבית המדרש "התימנים" ברחוב מהרש"ל ועוד בתי מדרשות סמוכים.

מבנים בקמפוס הישיבה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מבנים בקריית הישיבה: היכל בית המדרש של "בית פרלמן", לימינו מתנשא "בית ברזיל". בקצה השמאלי של התמונה נראית הפינה הצפון־מזרחית של המבנה המרכזי
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. פרטים על תאריך בניית המבנים, אדריכלות ועוד.
  • הבניין המרכזי ואגפיו - בבניין שוכן בית המדרש המרכזי שבו ארון הקודש המוזהב. גם עזרת הנשים משמשת בימות השבוע וברוב שעות השבת כאולם לימוד שאליו מובילות מדרגות מדרום ומצפון. רק בשעת תפילות השבת היא משמשת לייעודה הרשמי, לתפילת נשות האזור. אחד מחדרי הספח הצמודים לעזרת הנשים שימש בשעתו כ"חדר המשגיח" והשתמש בו הרב יחזקאל לוינשטיין. בחדר זה חלון פנימי המשקיף לתוך היכל הלימוד.
    • אגפי הבניין המרכזי, אגף דרום ואגף צפון, משמשים בעיקר לחדרי פנימייה. בקומת המבוא משמש רוב החלק הדרומי את משרדי הישיבה ורוב החלק הצפוני את 'ספריית סטינסקי', הספרייה המרכזית בישיבה. ספרייה זו אינה פעילה מאז שנות ה-90, וחלק מאוספי הספרים שהיו בה נגנבו בכמה מקרי פריצה. בקומה השנייה של האגף הדרומי, בין היכל בית המדרש לחדרי הפנימייה, שכנה דירת המגורים של הרב כהנמן ורעייתו השנייה הרבנית הינדה כהנמן[88]. בעשור השני של המאה ה-21 הוסב חלק מהדירה, שעמדה ריקה עשרות שנים, לחדרי הרצאות שבהם מועברים שיעורים מדי יום. בקומת המרתף של אגף דרום שכנה מרפאת הישיבה ומכבסה ששירתה את התלמידים המעוניינים בכך. קומת הקרקע של האגף הצפוני משמשת את אולם "אשל יפה" שבו נערכו בעבר גם חתונות ואירועים של אנשי צוות הישיבה, וכיום הוא משמש למסיבות באירועי הישיבה ובחגים, וכחדר אוכל בשגרה. באולם התקיימו גם מסיבות הנציבים והנציבות - לכבוד תורמי הישיבה הקבועים בתוכנית הנציבים[89], האולם נתרם בידי הנדבן זאב יפה מדייטון, אוהיו, שהוא ואשתו נמנו על נציבי הישיבה[90].
  • אהל קדושים
  • בית "נווה שלום" - נחנך ב־1950 מתרומת יצחק שלום מברוקלין ויועד לתלמידים מבני עדות המזרח. בבניין הוקמו בית מדרש, חדרי פנימייה וספרייה[91]. ברבות השנים הוסב הבניין כולו לחדרי פנימייה.
  • בית "תפארת יעקב" ע"ש גזונדהייט - נחנך ב־1950 מתרומת יעקב גזונדהייט ורעייתו בילה. בבניין הוקמו בית מדרש, חדרי פנימייה וספרייה[91]. בני הזוג הקצו מלגה מיוחדת לבחורים מצטיינים כדי שישבו בבית המדרש בבניין במשך חמש שנים וילמדו על פה את התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי[92]. ברבות השנים הוסב הבניין כולו לחדרי פנימייה.
  • חדר האוכל - אולמי אשל יפה - ממוקם בקומת הקרקע של בניין הישיבה.
  • בית שוגרמן - בשמו המלא "בית משה ופעריל שוגרמן", הוא המבנה ה־28 שנבנה בקריית הישיבה. בבניין 3 קומות של חדרי מגורים ואולם הרצאות גדול בקומת הכניסה. המבנה נחנך במאי 1959. כיום משמש האולם כחדר ת"ת.
  • בית ציטרון - מבנה סמוך לבניין המרכזי ובו "בית המוסר" באולם מיוחד, כמסורת ישיבות המוסר בליטא. הקומה השנייה והשלישית מכילות חדרי פנימייה.
  • בית פרלמן - משכנו הקודם של כולל פוניבז'. האולם המרכזי משמש מאמצע העשור הראשון של המאה ה־21 כאולם לימודים לבחורי הישיבה, ועזרת הנשים משמשת בימי החול כמקום לימוד לחלק מאברכי הכולל.
  • פנמיית צפון - ממוקם בבנין הישיבה בצד צפון.
  • פנמיית דרום - ממוקם בבנין הישיבה בצד דרום.
  • ביהמ"ד סגל - ממוקם בבנין הישיבה ומונה כ-200 מקומות.
  • ספריית שרמן - הספרייה התורנית לזכר יהדות ליטה ולטביה[93]. המבנה משמש מראשית העשור השני של המאה ה־21 כחדר שיעורים.
  • בתי פיק - נחנכו בתחילת שנת הלימודים ה'תשל"א, 30 באוגוסט 1970. המבנים, המשמשים כחדרי פנימייה, הוקמו על הצלע המזרחית של גבעת הישיבה, לאורך מה שהיה עד אז רחוב מדרגות תלול וקשה. בשל אילוצי הטופוגרפיה נבנתה הפנימייה בשש יחידות נפרדות שמשתלבות בתוואי המשופע ושומרות מבחינה עיצובית על עמדתו של מבנה הישיבה המרכזית בראש הגבעה המתנשאת בצד זה מעל רחוב חזון איש והצד הצפון-מזרחי של זיכרון מאיר. על התכנון הופקדו האדריכלים שמעון טוכלר ויעקב סגל, והם נקראו על שם התורם, יחיאל מאיר פיק. רחוב המדרגות המתפתל בין מבני הפנימייה נשתל לכל ארכו פרחי נוי[94]. עלות הפרויקט הוערכה בלמעלה מחצי מיליון ל"י[95].
  • בית ברזיל - פנימייה, ממוקם לצידו של בית פרלמן.
  • בית הכנסת ירחי כלה ("תפארת צבי") ומעליו בית המדרש אהבת חסד - המבנה בן הקומתיים וחצי, נבנה מתרומתם של נציב הישיבה, הרב צבי הירש קאהן, רב בית המדרש "תפארת ישראל" בריברסייד, ניו יורק. הוא נחנך באוגוסט 1963[96].

מוסדות נוספים השייכים לישיבת פוניבז'

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • כולל אברכים הממוקם בגבעת הישיבה, בבניין "אוהל קדושים", מיועד לבוגרי הישיבה שנישאו. לומדים בו קרוב לאלף אברכים. בעבר שכן הכולל בהיכל פרלמן, בראש הכולל עמד הרב אהרן יהודה ליב שטינמן עד לפטירתו בשנת 2018. בנוסף לכולל, יש אברכים רבים הלומדים בישיבה עצמה.
  • ישיבת פוניבז' לצעירים היא ישיבה לתלמידים בגילאי תיכון שבראשה עמדו הרבנים מיכל יהודה ליפקוביץ, אהרן יהודה ליב שטינמן, נפתלי נבנצאל, שמואל איינשטיין וישראל בן שלום. לומדים בה כ־200 תלמידים. בנין הישיבה נבנה בראשית שנות ה-60 בחורשה שבפאתי זיכרון מאיר[97], חורשה ששרידי עציה מכונים באירוניה בפי תושבי בני ברק "יער פוניבז". מבנה הישיבה נקרא "בית בנדהיים" על שם משפחת התורמים מארצות הברית[98].
  • בתי אבות - מוסדות פנימייתיים שהוקמו ב-1945 עבור ילדים ניצולי שואה, ילדים יתומים וילדים ממשפחות רווחה[99]. לאחר סגירת המוסד המבנה הוסב לפנימייה לבחורי הישיבה.
  • ישיבת באר יעקב - תלמוד תורה וישיבה קטנה ליוצאי עדות המזרח, נחנכה באוגוסט 1961 ברחוב הרב הירש, סמוך לגבעת הישיבה. בעת הקמתו הבניין היה המבנה ה־65 שהוקם בקריית הישיבה[100].

קריית ישיבת פוניבז' - אשדוד

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות ה־60 של המאה ה־20 הוקמה שלוחת ישיבת פוניבז' על קרקעות שרכש הרב כהנמן באשדוד. בנובמבר 1963[101] הונחה אבן הפינה לקריה, והחלה הקמת 1,400 יחידות דיור ומוסדות חינוך[102]. לקראת פתיחת שנת הלימודים ה'תשכ"ו נחנכו שם שלושה מוסדות[103]:

ישיבות ברוח הישיבה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבות מהישיבות הליטאיות הגדולות הפועלות בישראל משנות ה־80 וה־90 של המאה ה־20, נוסדו על ידי בוגרי ישיבת פוניבז'. מחזור הלימודים ושיטת הלימוד (בעיקר של הרב שמואל רוזובסקי) שלהן הם כבישיבת פוניבז'. ברובן של ישיבות אלה (כמו גם בתי כנסת שנפתחו על ידי בוגרי הישיבה) גם ניגוני התפילות בימים הנוראים הם כמקובל בישיבת פוניבז', מיסודם של משה פורטמן (על בסיס נוסח ישיבת טלז) והרב צבי אייזנשטיין (ראש ישיבת תפארת ציון).

בין ישיבות אלו: ישיבת מאור התלמוד, ישיבת בית מתתיהו, ישיבת אור ישראל, ישיבת כנסת יצחק, ישיבת באר התורה וישיבת אורחות תורה.

בוגרים בולטים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לישיבה בוגרים בולטים רבים[104], בהם ראשי הישיבה כיום וכן:

בין הבוגרים ששימשו כראשי ישיבות בהמשך ניתן למנות את:

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

זמן פוניבז' - סרט תיעודי שעקב במשך כשנתיים אחר חייהם של כמה מתלמידי ורבני הישיבה.

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • אחד בדורו: קורות חייו, מאבקו ופעלו של רבי יוסף שלמה כהנמן מאת שמואל קול, תש"ל
  • הרב מפוניבז’: תולדות חייו של ר’ יוסף שלמה כהנמן רבה של ווידז ורבה האחרון של פוניבז’ שבליטא מאת הרב יואל שוורץ, תשנ"ז
  • הרב מפוניבז’: פרקי חיים ויצירה של רבי יוסף שלמה כהנמן מאת אהרן סורסקי, תשנ"ט
  • שלמה טיקוצ'ינסקי, 'העתקת הישיבה הליטאית לארץ ישראל: סיפורן של שתי ישיבות בישראל — "חברון" ו"פוניבז'"', בתוך: עמנואל אטקס (עורך), ישיבות ובתי מדרשות, ירושלים: מרכז דינור ומרכז זלמן שזר, תשס"ז. עמ' 273–314.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ישיבת פוניבז' בוויקישיתוף
על מאבק השליטה בישיבת פוניבז'

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ ספר עובדיה, פרק א', פסוק י"ז.
  2. ^ תאריך הקמת הישיבה בליטא. הישיבה הוקמה מחדש בארץ ישראל בדצמבר 1943 (ד' בכסלו ה'תש"ד).
  3. ^ הגייה שכיחה: פּוֹנוֹבִיץ', ראשיתה בהגייה של בני עדות המזרח. ראו: ק. שבתאי, בני עדות־המזרח בלי הרגשת קיפוח, דבר, 9 באוקטובר 1963.
  4. ^ אמנון לוי, החרדים, 1988, עמ' 35. הערכה זו קיימת גם ב-2009, אצל: לי כהנר, התפתחות המבנה המרחבי וההיררכי של האוכלוסייה החרדית בישראל, חיבור לשם קבלת התואר "דוקטור לפילוסופיה", אוניברסיטת חיפה, 2009, כרך ראשון, עמ' 128.
  5. ^ אודות ישיבת פוניבז', אתר ישיבת פוניבז' בראשות הרב אליעזר כהנמן
  6. ^ חברת ישיבת פוניבז' באתר רשם החברות(הקישור אינו פעיל, 3.5.2020)
  7. ^ Stampfer, S. (2010, February 12). Ponevezh, Yeshiva of. YIVO Encyclopedia of Jews in Eastern Europe. Retrieved December 23, 2024, from https://encyclopedia.yivo.org/article/1528.
  8. ^ שמואל קול, אחד בדורו: קורות חייו, מאבקו ופעלו של רבי יוסף שלמה כהנמן, פרק כד: ישיבת פוניבז', עמ' 248–254.
  9. ^ שמואל קול, אחד בדורו: קורות חייו, מאבקו ופעלו של רבי יוסף שלמה כהנמן, פרק כד: ישיבת פוניבז', עמ' 254–258.
  10. ^ שמואל קול, אחד בדורו: קורות חייו, מאבקו ופעלו של רבי יוסף שלמה כהנמן, פרק כד: ישיבת פוניבז', עמ' 262–263.
  11. ^ שמואל קול, אחד בדורו: קורות חייו, מאבקו ופעלו של רבי יוסף שלמה כהנמן, פרק כד: ישיבת פוניבז', עמ' 263–264.
  12. ^ שמואל קול, אחד בדורו: קורות חייו, מאבקו ופעלו של רבי יוסף שלמה כהנמן, פרק כד: ישיבת פוניבז', עמ' 264–267.
  13. ^ שמואל קול, אחד בדורו: קורות חייו, מאבקו ופעלו של רבי יוסף שלמה כהנמן, פרק כד: ישיבת פוניבז', עמ' 268–270.
  14. ^ לבקורו של הגאון המפורסם הרב ר' יוסף כהנמן שליט"א באמריקה: ישיבת פעסיא בת ר' ישראל, הפרדס, שנה ג חוברת ג, סיוון תרפ"ט, עמ' 2., באתר אוצר החכמה.
  15. ^ שמואל קול, אחד בדורו: קורות חייו, מאבקו ופעלו של רבי יוסף שלמה כהנמן, פרק כו: נע ונד, עמ' 301–303.
  16. ^ שמואל קול, אחד בדורו: קורות חייו, מאבקו ופעלו של רבי יוסף שלמה כהנמן, פרק כד: ישיבת פוניבז', עמ' 277–279.
  17. ^ שמואל קול, אחד בדורו: קורות חייו, מאבקו ופעלו של רבי יוסף שלמה כהנמן, פרק כד: ישיבת פוניבז', עמ' 272–273.
  18. ^ שלמה טיקוצ'ינסקי, 'העתקת הישיבה הליטאית לארץ ישראל: סיפורן של שתי ישיבות בישראל — "חברון" ו"פוניבז'"', בתוך: עמנואל אטקס (עורך), ישיבות ובתי מדרשות, ירושלים: מרכז דינור ומרכז זלמן שזר, תשס"ז. עמ' 297.
  19. ^ שמואל קול, אחד בדורו: קורות חייו, מאבקו ופעלו של רבי יוסף שלמה כהנמן, פרק כד: ישיבת פוניבז', עמ' 274–275.
  20. ^ שמואל קול, אחד בדורו: קורות חייו, מאבקו ופעלו של רבי יוסף שלמה כהנמן, פרק כד: ישיבת פוניבז', עמ' 276–277.
  21. ^ באתר מירושלים לליטא
  22. ^ שמואל קול, אחד בדורו: קורות חייו, מאבקו ופעלו של רבי יוסף שלמה כהנמן, פרק כד: ישיבת פוניבז', עמ' 281.
  23. ^ בהם: הרב משה סוויפט, חבר בית הדין הרבני בלונדון; ומשה פורטמן, מנהלה האדמיניסטרטיבי של ישיבת פוניבז' בישראל.
  24. ^ שמואל קול, אחד בדורו: קורות חייו, מאבקו ופעלו של רבי יוסף שלמה כהנמן, פרק כח: חורבן פוניבז', עמ' 335–344.
  25. ^ ספר עובדיה, פרק א', פסוק י"ז מסופר כי החפץ חיים ציטט פסוק זה כשנשאל בדבר הסכנה הנשקפת ליהודי אירופה מצדו של היטלר
  26. ^ ספר ישעיהו, פרק ד', פסוק ג'
  27. ^ ישראל כהן, ‏רבי יעקב אדלשטיין חשף: פוניבז' נוסדה ב'הליגמן' • צפו, באתר כיכר השבת, 17 בדצמבר 2015
  28. ^ אהרן סורסקי, הרב מפוניבז', ח"ב, עמוד רג
  29. ^ לתיאור של שיעור בישיבה ביוני 1944, ראו: שי"ן, בשדרות רבי טרפון (פרק ג), הצופה, 15 ביוני 1944.
  30. ^ שלמה טיקוצ'ינסקי, 'העתקת הישיבה הליטאית לארץ ישראל: סיפורן של שתי ישיבות בישראל — "חברון" ו"פוניבז'"', בתוך: עמנואל אטקס (עורך), ישיבות ובתי מדרשות, ירושלים: מרכז דינור ומרכז זלמן שזר, תשס"ז. עמ' 275. הישיבות שמונה טיקוצ'ינסקי הן: ישיבת קלצק בפרדס חנה; ישיבת חפץ חיים בכפר סבא; ישיבת מקור חיים בירושלים וישיבת השרון ברמת השרון.
  31. ^ בני ברק המורחבת לעשור השלישי, הַבֹּקֶר, 14 ביוני 1944
  32. ^ מרדכי אלקן, הגרי"ש כהנמן - גדול בחזון ובהגשמה, הצופה, 21 בנובמבר 1963.
  33. ^ שמעון קושניר, שדות ולב, פרקים מדרך חייו של אברהם הרצפלד, תל אביב: ספרית השדה, 1962. עמ' 422–432. מצוטט אצל שלמה טיקוצ'ינסקי, 'העתקת הישיבה הליטאית לארץ ישראל: סיפורן של שתי ישיבות בישראל — "חברון" ו"פוניבז'"', בתוך: עמנואל אטקס (עורך), ישיבות ובתי מדרשות, ירושלים: מרכז דינור ומרכז זלמן שזר, תשס"ז. עמ' 297 הערה 73. וראו עוד: סוד הלמדנות, מעריב, 18 בפברואר 1971
  34. ^ יעקב רבי, בחורי ישיבה בישראל, על המשמר, 21 בדצמבר 1962.
  35. ^ תוכניות בניין הישיבה מאת אדריכל יצחק שוסטר, באתר קדם – בית מכירות פומביות
  36. ^ עובדת בישיבה נרצחה ע"י שודדים, משמר, 16 בפברואר 1947
    רבקה הרצוג, נרצחה בידי גנבים ערבים, דבר, 16 בפברואר 1947
    זכרון להולכים: רבקה הרצוג ז"ל (שנה לפטירתה), הצופה, 5 בפברואר 1948
    אלי אלון, רצח מחסנאית ישיבת פוניבז', באתר News1 מחלקה ראשונה, 16 בפברואר 2017
    יונתן בירנבוים, רצח בגבעת הישיבה, באתר עיתון משפחה, ‏6 במרץ 2022
  37. ^ אמנון לוי, החרדים, עמוד 94, מובא כאן, וראו גם כמידי שנה: דגל ישראל מתנופף בגג ישיבת פוניבז', באתר המחדש
  38. ^ נחנך „היכל התורה” בבני ברק, חרות, 11 ביוני 1953.
  39. ^ י. חנוך, בני ברק מצפה לביקור הנשיא, מעריב, 8 ביוני 1953.
  40. ^ נשיא המדינה בחנוכת היכל ישיבת פוניביז', הצופה, 8 ביוני 1953
    תיעוד מחנוכת הבית
  41. ^ הכחשת ישיבת פוניבז', חרות, 10 ביוני 1953.
  42. ^ אחרי הפגיעה ברב הרצוג: ישיבת פוניווז' ורבה של ב"ב מביעים צערם, חרות, 3 בינואר 1954.
  43. ^ ראשי ישיבות מוקיעים התפרעות הפרחחים בהלוויית הרב דסלר זצ"ל, הצופה, 4 בינואר 1954.
  44. ^ התפרעות הקנאים - בעירית בני ברק, דבר, 10 בינואר 1954.
  45. ^ עירית בני ברק מגנה, חרות, 10 בינואר 1954.
  46. ^ עיריית בנ"ב תדון הערב בהתפרעות בהלוויית הרב דסלר ז"ל, הצופה, 7 בינואר 1954.
  47. ^ מ.מ, מן הצד, שערים, 20 באוגוסט 1954.
  48. ^ הספד מר, שערים, 5 בינואר 1954.
  49. ^ הסמל לוונשטין הי"ד לקבורה בזכרון מאיר, חרות, 6 בנובמבר 1957
  50. ^ נח זבולוני, ארון הגאון מווילנה יובא לארץ, חרות, 24 במאי 1960.
  51. ^ ראש ישיבת פוניביז' יקים בית־עלמין פרטי, דבר, 24 במרץ 1961.
  52. ^ ישיבת פוניבז' צהלה ושמחה, הַבֹּקֶר, 1 בפברואר 1960.
  53. ^ ישיבת פוניבז' ומפעליה (מודעה), הצופה, 28 בספטמבר 1962
  54. ^ ק. שבתאי, אגדת פוניביז' ו"מכון ויצמן לתורה", דבר, 25 בינואר 1963
  55. ^ 1 2 חגיגה משולשת בקריית פוניבז', הצופה, 4 באוגוסט 1964
  56. ^ בית פנימיה ייחנך מחר בקרית פוניבז' בבני ברק, מעריב, 3 באוגוסט 1964
  57. ^ ועדה עולמית תיטול על עצמה הדאגה להשלמת מפעלי הגאון מפוניביז', הצופה, 10 בספטמבר 1969
  58. ^ סוד הלמדנות, מעריב, 18 בפברואר 1971
  59. ^ ארבעה נהרגו ושישה נפצעו בתאונות בשרון, מעריב, 27 באוקטובר 1978.
  60. ^ נח זבולוני, ועד הישיבות: תלמיד ישיבה שיקבל רישיון נהיגה יאבד זכותו לדחיית שרות, דבר, 11/05/1995, עמ' 4.
  61. ^ ע"א 3216/06 הרב אליעזר כהנמן נ' הרב שמואל מרקוביץ, ניתן ב־28 במרץ 2007
  62. ^ קרב הירושה על נכסי ישיבת פוניבז': המחוזי סירב להדיח את הבוררים, באתר כלכליסט, 9 ביולי 2013
  63. ^ רע"א 5421/13 הרב אליעזר כהנמן נ' הרב שמואל מרקוביץ, ניתן ב־1 באוקטובר 2013
  64. ^ "אין לבוררות שום תוקף על פי התורה" בחדרי חרדים
  65. ^ אלי כהן, בחדרי חרדים 11:16 24/04/2014, פוניבז': התחייבות לא לדון בלי הסכמת הגראי"ל, באתר בחדרי חרדים
  66. ^ (הקישור אינו פעיל, 10 באפריל 2018)פסק הדין; יוני גרין, פסק בוררות בסכסוך של פוניבז': 'השונאים' יממנו את 'המחבלים', באתר חרדים10, 29.12.2014
  67. ^ הוכחות הרב צימבליסט: "כל בני ברק יודעת", באתר בחדרי חרדים
  68. ^ פסק בית המשפט המחוזי בסדרת תיקים, מיום 30.8.15
  69. ^ רעא 6753/15 הרב אליעזר כהנמן נ' הרב שמואל מרקוביץ, ניתן ב־22 ביוני 2017
  70. ^ ישראל כהן, ‏המאבק בפוניבז' נמשך: דרישה חדשה לפסול את הבוררים, באתר כיכר השבת, 1 בפברואר 2018
  71. ^ הפ"ב 72122-01-18: כהנמן ואח' נ' מרקוביץ ואח', באתר "נט המשפט", ‏06.08.2018
  72. ^ אבי אשכנזי ויקי אדמקר‏, "חילול השם": המשטרה פשטה על אחת הישיבות היוקרתיות בעולם, באתר וואלה, 29 בינואר 2015
  73. ^ הרב שמואל מרקוביץ הגיש תלונה במשטרה, התוקף נעצר, קול ברמה, 2 בפברואר 2015;
    ישראל כהן, ‏לאחר המעצר: בית המשפט שחרר את יוסי כהנמן, באתר כיכר השבת, 2 בפברואר 2015
  74. ^ אתר למנויים בלבד יניב קובוביץ ויאיר אטינגר, המשטרה: נכפה הסדרי תפילה בישיבת פוניבז' כמו בכנסיית הקבר, באתר הארץ, 16 בפברואר 2015
  75. ^ ישראל כהן, הבורר המיתולוגי של המחלוקת בפוניבז' שמונה ע"י הגרי"ש אלישיב, הרב צימבליסט התפטר באופן רשמי מתפקידו, בעוד כחודש יערך דיון בביהמ"ש על מינוי בורר חילופי בהסכמת הצדדים, באתר טוויטר
  76. ^ הבורר החדש בפילוג של ישיבת פוניבז’: השופט בדימוס דוד חשין, באתר חרדים10, ‏2021-09-26
  77. ^ משה וייסברג, ישיבת פוניבז' פותחת את שעריה לספרדים, באתר בחדרי חרדים
  78. ^ ישראל כהן, ‏ראש הקיבוץ בפוניבז', הרב יעקב אפשטיין - בן 28 בלבד • תיעוד, באתר כיכר השבת, 28 באוגוסט 2017
  79. ^ חנני ברייטקופף, כך פתחו את 'זמן אלול' בישיבת פוניבז' • צפו, באתר כיכר השבת, ‏ח' באלול תשפ"א
  80. ^ אברמי פרלנשטיין, רמי"ם חדשים ופרוכות: 'זמן חורף' בפוניבז', באתר בחדרי חרדים, ‏ו' חשון תשפ"ב
  81. ^ עובדי ישיבת פוניבז' הצטרפו להסתדרות, דבר, 19 בפברואר 1962
  82. ^ הוא התחיל את השיעור, היכן שהפסיק בישיבת פוניבז' בליטא.
  83. ^ דוד שניר, ארונות קודש מאיטליה באר"י, שערים, 20 בדצמבר 1960.
  84. ^ (איט').
  85. ^ על התופעה בהרחבה: ד"ר ש. א. נבון, ארונות קודש ללא לוחות הברית, הצופה, 4 בנובמבר 1960.
  86. ^ אבי מנחם, מפוניבז' לשטרסבורג צרפת, מקדש מעט גיליון 71.
  87. ^ העתק מדויק: סקווירא בנו ארון קודש כמו בפוניבז', באתר בחדרי חרדים, 23 במרץ 2017
  88. ^ אפרת ארד, הרבנית הקימה צבא נדיבות, מעריב, 15 בנובמבר 1961.
  89. ^ מסיבת נציבים בישיבת פוניבז', חרות, 24 באפריל 1962.
  90. ^ נציבי פוניבז'..., הַבֹּקֶר, 27 באפריל 1962.
  91. ^ 1 2 נחנכו 2 בתים בישיבת בני־ברק, חרות, 25 במאי 1950.
  92. ^ שני בתי מדרש חדשים לישיבת פוניביז', שערים, 1 ביוני 1950.
  93. ^ אליקים פדרמן, הספריה התורנית לזכר יהדות ליטה ולטביה, חרות, 4 ביולי 1962.
  94. ^ סופר דבר בגוש דן, נחנכו "בתי פיק" בבני-ברק, דבר, 30 באוגוסט 1970.
  95. ^ מעונות לתלמידי ישיבה בבני־ברק, מעריב, 28 באוגוסט 1970.
  96. ^ חנוכת בית־מדרש ירחי־כלה - "תפארת צבי" בישיבת פוניבז', הצופה, 15 באוגוסט 1963.
  97. ^ מסיבת "נציבים" בישיבת פוניבז', הצופה, 4 באפריל 1961.
  98. ^ ביכ"נ עתיק באיטליה לישיבת פוניבז', הצופה, 17 בנובמבר 1961.
  99. ^ "בתי אבות" לילדי הגולה, הצופה, 20 במרץ 1946.
  100. ^ נחנך הבנין ה־65 בקרית ישיבת פוניביז', מעריב, 21 באוגוסט 1961.
  101. ^ ע. חדד, נורתה אבן פנה לקרית ישיבת פוניבז' באשדוד, הצופה, 22 בנובמבר 1963
  102. ^ החלה הקמת קריית פוניבז' באשדוד, הצופה, 22 ביולי 1964.
  103. ^ סופרת "דבר" בגוש דן, שלושה מוסדות חדשים ייפתחו בישיבת פוניבז', דבר, 10 באפריל 1966.
  104. ^ לרשימה מפורטת של בוגרים רבים וחידושי תורה שלהם ראו: ירחי כלה: פוניבז' (חלק א), שיעורי סוגיות והלכה מראשי הישיבה ובוגריה מרביצי התורה, לרגל יובל שנים למפעל ירחי כלה (אב תשי"ג-אב תשס"ב), באתר אוצר החכמה (חלק ב).


רבני ישיבת פוניבז'
ראשי הישיבה בהווה רבי ברוך דב פוברסקי • רבי דוד לוי ■ רבי שמואל מרקוביץ
משגיחים בהווה רבי עזרא רוטשילד • רבי אליהו אליעזר קלרמן ■ רבי אהרן זאב גרוסברד • רבי אליהו אליעזר דסלר
ראשי ישיבה שנפטרו רבי יוסף שלמה כהנמן • רבי דוד פוברסקי • רבי אלעזר מנחם שך • רבי שמואל רוזובסקי • רבי חיים שלמה ליבוביץ • רבי גרשון אדלשטיין
משגיחים שנפטרו רבי אבא גרוסברד • רבי אליהו אליעזר דסלר • רבי יחזקאל לוינשטיין • רבי בן ציון במברגר • רבי חיים פרידלנדר • רבי דוד זינגרביץ • רבי ראובן יהושע גינזבורג • רבי אליעזר גיזנבורג
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=ישיבת_פוניבז%27&oldid=40207840#מוסדות_נוספים_השייכים_לישיבת_פוניבז'"