לדלג לתוכן

יחסי גרמניה–ישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף יחסי גרמניה-ישראל)
יחסי גרמניה–ישראל
גרמניהגרמניה ישראלישראל
גרמניה ישראל
שטח (בקילומטר רבוע)
357,022 22,072
אוכלוסייה
84,391,141 10,009,800
תמ"ג (במיליוני דולרים)
4,456,081 509,901
תמ"ג לנפש (בדולרים)
52,803 50,940
משטר
רפובליקה פדרלית דמוקרטיה פרלמנטרית
שגרירים
שטפן זייברט רון פרושאור

יחסי גרמניה–ישראל הם מכלול היחסים הדיפלומטיים, כלכליים, פוליטיים ואחרים בין הרפובליקה הפדרלית של גרמניה לבין מדינת ישראל. אלו יחסים יוצאי דופן וטעונים, גורם מעצב המשפיע על יחסים אלה מראשיתם הוא השואה, רצח העם שביצעה גרמניה הנאצית במהלך השנים 1933-1945 לאחר תום מלחמת העולם השנייה הפשירו היחסים בהדרגה כאשר גרמניה המערבית הציעה לשלם פיצויים לישראל ב-1952 והקשרים הדיפלומטיים המלאים נוצרו ב-1965[1].

מדינת ישראל, שהוקמה שלוש שנים לאחר תום מלחמת העולם השנייה, נעה בין שאיפה שברגש להחרמת גרמניה, לבין הרצון לקיים קשר עם גרמניה על מנת לשפר את סיכויי ההישרדות של מדינת ישראל וכן מתוך אמונה בכך שלאחר נפילת הנאצים קמה במערב גרמניה מדינה דמוקרטית. בדרכון שהוציאה ישראל בשנותיה הראשונות היה כתוב כי הוא תקף לכל מדינות העולם פרט לגרמניה, אם כי מי שהיה מעוניין היה יכול לבקש למחוק הגבלה זו.

החרם הישראלי

[עריכת קוד מקור | עריכה]
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
חותמת בדרכונה הישראלי של לידי כצנברג (דוברין) המציינת שכוחו של הדרכון יפה לכל הארצות מלבד גרמניה. הדרכון הוענק לבעליו ונחתם ב-28 בפברואר 1956. החותמת בוטלה ב-15 במאי 1956

בארבע השנים הראשונות לאחר קום מדינת ישראל, הדרכון הישראלי "היה תקף לכל מדינות העולם מלבד גרמניה" (המערבית והמזרחית). לאחר חתימת הסכם השילומים עם גרמניה המערבית ב-1952, ההגבלה בוטלה ובדרכון נכתב "תקף לכל הארצות".

עקב ההיסטוריה הבעייתית בין גרמניה לעם היהודי בשואה, נמנעו ישראלים רבים מלבקר בגרמניה ורבים העדיפו שלא לקנות תוצרת גרמנית, עם השנים נחלשה ההתנגדות לכך.

לאור חתימת הסכם השילומים עם גרמניה המערבית ועם חלוף השנים נתקבלה ההבנה בישראל על חשיבות היחסים הדיפלומטים עם גרמניה ואכן יחסים אלו נוסדו ב-1965.

הסכם השילומים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – הסכם השילומים

בתחילת שנות ה-50 החל המשא ומתן בין ראש ממשלת ישראל דוד בן-גוריון, היושב ראש של ועידת התביעות היהודיות נחום גולדמן, וקנצלר מערב גרמניה קונראד אדנאואר. בגלל הרגישות של קבלת השילומים, הייתה ביקורת קשה כנגד המשא-ומתן מצד מנהיגים ישראלים כמנחם בגין שקרא למרד ודב שילנסקי שניסה להטמין מטען חבלה במשרד החוץ הישראלי, והתקיימו נגדו הפגנות סוערות. בהפגנות אלה הופיעו גם מפגינים עם טלאי צהוב. כמו כן התקיימו ויכוחים רבים בכנסת. למרות המחאה, נחתם הסכם השילומים בספטמבר 1952. לאחר חתימת ההסכם שלחה מדינת ישראל משלחת מיוחדת לפיקוח על ביצועו. ראש המשלחת, שישבה בקלן, היה דוקטור פליקס שנער.

פוליטיקה ודיפלומטיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כינון משרד האינטרסים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

משלחת השילומים הפכה עם הזמן למשרד האינטרסים הישראלי שבראשו עמד גם פליקס שנער. בתחילה התמקדו היחסים במישור המסחרי, בהמשך החל ייצוא סחורות מישראל לגרמניה, מגמה שהתחזקה והגיעה לשיאה בשנות השישים. עם כינון היחסים הכלכליים החלו גם ניצנים של יחסים מדיניים שהלכו והתחזקו עם הזמן. בסוף שנות ה-50 נרקמו גם קשרים ביטחוניים שכללו עסקאות נשק וחילופי ידע, קשרים אלו היו בהתחלה חשאיים ונחשפו לציבור רק מאוחר יותר.

בינואר 1956 פורסם שמשרד החוץ מקדם הקמת נציגות גרמנית בישראל לצורך טיפול בתביעות של ניצולי שואה לפיצויים אישיים ושבהתאם להסכם עם גרמניה לנציגות זאת תהיה מעמד של קונסוליה[2]. בפברואר 1956 החליטה ממשלת ישראל לקשור קשרים קונסולריים עם גרמניה[3] ולהזמין את גרמניה לפתוח קונסוליה בישראל. אולם באותו שלב, על רקע החשש שהערבים יעברו לתמוך בגרמניה המזרחית, העדיפה גרמניה שלא לחזק את הקשרים עם ישראל[4][5]. בתחילת יולי 1956, במענה למחאת אנשי חרות על קשירת קשרים עם גרמניה, ענתה שרת החוץ החדשה, גולדה מאיר, שאין כל החלטה לקשור קשרים עם גרמניה[6].

ב-1957 יזם מזכ"ל הסתדרות המורים שלום לוין את הקמת הקשרים בין הסתדרות המורים לבין האיגוד המקצועי של מורי גרמניה המערבית, שבראשו עמד בעת ההיא מתנגד למשטר הנאצי בתקופת היטלר, פרופ' היינריך רודנשטיין[7]. בידיעתו ותמיכתו של ראש הממשלה בן-גוריון נסע באוגוסט 1957, בראש משלחת של הסתדרות המורים, לגרמניה המערבית. זו הייתה המשלחת הישראלית הרשמית הראשונה שהגיעה לגרמניה, והיא קשרה קשרים עם הנהגת מורי מערב גרמניה. את רשמיו פרסם ב"דבר" בסדרת מאמרים, שעוררו ביקורת קשה, ובכללה בקרב הנהגת ההסתדרות הכללית וב"טור השביעי" של נתן אלתרמן[8]. שני ארגוני המורים יזמו, בשנים שלאחר מכן, פעולות שונות (ובהן סמינר דו-לאומי ומשלחות הדדיות של מורים) לזיכרון השואה ולהנחלת דרכי המאבק באנטישמיות אצל המורים בגרמניה. ב-1980, בתקופת הקנצלר הלמוט שמידט, קיבל לוין את "אות השירות המצוין" מטעם ממשלת גרמניה המערבית על פועלו "לקירוב הלבבות בין מורים מישראל לבין מורים מגרמניה".

בדצמבר 1958 אסרה המועצה לביקורת סרטים לייבא סרטים מתוצרת גרמניה וכן אסרה להקרין סרטים המציגים את גרמניה באור חיובי[9].

ביוני 1959 נודע כי ישראל סיכמה עם גרמניה על עסקה למכירת נשק העסקה כללה תת-מקלעים מסוג עוזי ופגזי מרגמה מתוצרת חברת סולתם[10][11][12]. העסקה אושרה בממשלת ישראל ברוב קולות[13], אך עם פרסומה התעורר פולמוס ציבורי נרחב, ובעקבותיו משבר בין מפלגות הקואליציה[14]. המפלגות אחדות העבודה ומפ"ם היו נגד המכירה, בעוד מפא"י בהנהגת ראש הממשלה דוד בן-גוריון הייתה בעד המכירה. לאחר שלא תמכו בעסקה בהצבעה בכנסת התפטר בן-גוריון ונערכו בחירות לכנסת[15]. בישיבת מרכז מפא"י ב-28 ביוני 1959, הסביר בן-גוריון את הצורך ביחסים טובים עם גרמניה: "אני מזועזע מהשואה כמו כל אחד. אבל מי שמסיק מזה מסקנה שאסור לנהל משא ומתן עם גרמניה – האיש הזה חי בעבר ולא בהווה, דואג לרגשותיו ולא לקיומו של לעם היהודי... גרמניה נעשית לכוח מרכזי באירופה לא מפני שאנחנו נתנו לה הכשר... רק אידיוטים...אינם רואים שזו חבלה במעמדה של ישראל בעולם, בעתידה ואולי גם בקיומה, אם אנו נהפוך כוח עצום שמשקלו הפוליטי והכלכלי גדל והולך לשונא לנו ולבעל ברית של הערבים"[16].

ב-14 במאי 1960 נפגש בן-גוריון לראשונה עם קנצלר גרמניה קונראד אדנאואר במלון וולדורף אסטוריה בניו יורק[17]. קיומה של הפגישה היווה אירוע דרמטי שפתח את מהדורות החדשות בארצות הברית[18].

ההתנגדות הציבורית בישראל כלפי גרמניה התגברה ב-1962 לאור פעילות המדענים הגרמנים במצרים שסייעו בפיתוח טילים שעל פי הפרסומים בעיתונות התקופה יכלו לפגוע קשות בישראל.

כינון יחסים דיפלומטיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
כרזה מטעם תנועת החרות, הקוראת להפגנה נגד כינון יחסים דיפלומטיים בין ישראל לגרמניה
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.
מאי 1966, קונראד אדנאואר נפגש עם זלמן שזר בעת ביקורו בישראל
25 באפריל 1967, דוד בן-גוריון (מימין) ניצב לצד מנהיגי תבל בהלוויית קונראד אדנאואר בבון

בשנות ה-60 היה יחסו של ראש ממשלת גרמניה, לודוויג ארהרד, אוהד לישראל וליהודים. בדומה לקודמו, אדנאואר, היה גם ארהרד מעוניין בכינון קשרים דיפלומטיים עם ישראל, אך אף הוא נרתע מפעולה בנושא, בעיקר כיוון שחשש מהתגובות הצפויות בעולם הערבי.

המצב הפוליטי בגרמניה השתנה באופן משמעותי בעקבות מספר אירועים ב-1965:

  • משבר קואליציוני בגרמניה המערבית – תמיכת הציבור בקואליציה הידרדרה. בין חברי הקואליציה התעורר דיון בנוגע להחלת חוק ההתיישנות על פשעי הנאצים – עניין שהיו לו השלכות לגבי כהונתם של שרים בממשלה. נשקפה סבירות גבוהה לפירוק הקואליציה.
  • גרמניה הפסיקה את אספקת הנשק לישראל, בניגוד להבטחותיה הפומביות. לוי אשכול, שהיה אז ראש ממשלת ישראל, נאם בכנסת ב-15 בפברואר 1965 כנגד גרמניה בעקבות הפרות אלה. אשכול טען אז כי גרמניה "נושאת באחריות כבדה ללא דוגמה". בעקבות הדברים, נערכו הפגנות נגד חברות גרמניות ברחבי ארצות הברית, והיו שהשוו את הפרת ההסכמים הללו לאופן שבו הפרה גרמניה הנאצית את ההסכמים עליהם חתמה. בנוסף נטען שהפסקה זו של משלוחי הנשק היא כניעה של הגרמנים בפני מצרים.
  • ארצות הברית הסתבכה במלחמת וייטנאם וחשה עצמה מבודדת מבחינת הכוח הרב לאומי.
  • גמאל עבד אל נאצר, נשיא מצרים, הזמין את המזכיר הכללי של מפלגת האיחוד הסוציאליסטי של גרמניה ויושב ראש מועצת המדינה של גרמניה המזרחית, ולטר אולבריכט, לביקור רשמי בארצו. הממשל בגרמניה המערבית ראה בכך צעד עוין, ואף שקל את הפסקת היחסים הדיפלומטיים עם מצרים בשל כך.

גרמניה הבינה כי אם תתרחש החרפה במזרח התיכון או שתפרוץ מלחמה, העולם יטען כי גרמניה גרמה להפרת האיזון באזור, וכי אם ינותקו היחסים הדיפלומטיים בין גרמניה המערבית ומצרים, ייווצר תקדים בעל השלכות חמורות שיצרו את צעדי המדיניות בנושא היחסים בין גרמניה המזרחית לגרמניה המערבית. גרמניה המערבית העדיפה לכונן יחסים דיפלומטיים עם ישראל, כיוון שחשבה שפעולה כזו תחזיר את היציבות למזרח התיכון, תבטל את הצורך באספקת נשק לישראל ותאפשר להמיר אותה בסיוע כלכלי; כמו כן, גורמים עוינים בקואליציה יעזבו לפחות לזמן מה את עניין חוקי ההתיישנות; לבסוף, גם אם מצרים ומדינות נוספות ינתקו את קשריהם הדיפלומטיים, גרמניה תהיה מסוגלת לספוג זאת.

קורט בירנבך מונה לעסוק בצדדים הטכניים. ראשית, הקמת קונסוליות בשתי המדינות, שיהפכו בבוא העת לשגרירויות מלאות; שנית, סיוע כלכלי ופגישה אישית בין לוי אשכול ללודוויג ארהרד. ארהרד מסר ידיעה לעיתונות ב-7 במרץ 1965, שבה נכתב: "הממשלה הפדרלית חותרת לכינון קשרים דיפלומטיים עם ישראל. צעד זה עשוי לתרום לנורמליזציה ביחסים. הוא אינו מכוון נגד שום מדינה ערבית. הממשלה הפדרלית לא תספק נשק לאזורי מתיחות". ב-16 במרץ 1965 הצביעה הכנסת על כינון יחסים דיפלומטיים עם גרמניה המערבית: 66 הצביעו בעד ו-29 נגד[19].

השגריר הגרמני הראשון היה רולף פאולס, דיפלומט מקצועי, שהיה קצין בוורמאכט ואיבד את זרועו במלחמת העולם השנייה. סגנו היה אלכסנדר טרק. בטקס הגשת כתב האמנה של פאולס בירושלים, הכריז הנשיא זלמן שזר כי "אף האפל שבלילות סופו להגיע לעליית השחר", ותזמורת משטרת ישראל נגנה את מנגינת ההמנון הגרמני[19]. אולם בחוץ נערכה הפגנה נגד כינון היחסים עם גרמניה, ונוצר עימות אלים בין המפגינים והמשטרה. המפגינים הקיפו את מכונית השגריר ודפקו על הגג והשמשות שלה, ומישהו אף יידה בה אבן, המשורר אבא קובנר, שהיה מראשי חבורת "הנקם" במלחמת העולם השנייה, ויתר על אות מלחמת הקוממיות שלו כאות מחאה על ביקור השגריר[20].

שגרירות ישראל בגרמניה נחנכה רשמית ב-24 באוגוסט 1965. השגריר הראשון היה אשר בן נתן, ששימש כמנכ"ל משרד הביטחון לפני כן. בן נתן שימש כשגריר עד שנת 1969.

לאחר כינון היחסים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ראש ממשלת ישראל, גולדה מאיר, מקבלת את פניו של קנצלר גרמניה וילי ברנדט בשדה התעופה לוד, 7 ביוני 1973
נשיא גרמניה יואכים גאוק, בעת ביקורו בישראל עם נשיא מדינת ישראל ראובן ריבלין, דצמבר 2015

בשנים הראשונות עדיין הושפעו יחסי המדינות מהביקורת של יהודים בישראל וברחבי העולם על כינון היחסים. למרות זאת היחסים הלכו והתחממו, גם כאשר מדינות אירופה אחרות ביקרו את מדיניותה של ישראל.

השגריר הראשון, רולף פאולס, שם לעצמו מטרה לשבור את החרם הישראלי. השגרירות הגרמנית פזרה סיוע נדיב למוסדות מדע ותרבות, היא עודדה הוצאות ספרים ישראליות לתרגם לעברית רומנים של סופרים גרמנים, וכדי לשפר את הדימוי של גרמניה בעיתונות הישראלית, הזמינה עיתונאים ישראלים לבקר בגרמניה על חשבונה. אחרי מלחמת ששת הימים, מימנו הגרמנים חלק מהוצאות אחזקתו של כתב הטלוויזיה הישראלית בבון. עשרות אלפי בני-נוער ישראלים נסעו לגרמניה על חשבון הגרמנים[21].

ב-1969 החל וילי ברנדט, שהיה בעל עבר אנטי-נאצי מובהק, לכהן כקאנצלר. בדצמבר 1970, בעת ביקורו בפולין, הניח זר וכרע על ברכיו בפני האנדרטה לזכר מרד גטו ורשה, מחווה שזכתה לתהודה רבה. בשנת 1970 ביקר שר החוץ אבא אבן בגרמניה – הביקור הרשמי הראשון בגרמניה של שר חוץ ישראלי. ולטר של היה שר החוץ הגרמני הראשון שביקר בישראל באותה שנה. היחסים לא נפגעו משמעותית גם בעקבות טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן בשנת 1972[22]. ביוני 1973 היה ברנדט לקאנצלר הראשון שביקר בישראל (קונראד אדנאואר ביקר בישראל ב-1966 כקאנצלר לשעבר). בעת ביקורו של ברנדט בישראל, כמעט אירעה תאונה אווירית, כשכלי הטיס בו נערך לו סיור בחברת השר יגאל אלון נסחף על ידי פרץ רוח פתאומי וכמעט התנגש בהר המצדה. על אירוע זה אמר ברנדט: "קנצלר גרמני ושר ישראלי, במטוס אמריקאי, כמעט רוסקו על ידי רוח ירדנית, אולם ניצלו על ידי אלוהים יהודי". ב-1975 היה יצחק רבין ראש ממשלת ישראל הראשון לבקר בגרמניה[22].

בתחילת שנות ה-80 התפוצץ רימון יד בחצר השגרירות הגרמנית בתל אביב, כביכול בשם ארגון בשם "בל נשכח"[23].

בתקופת כהונתו של ראש ממשלת ישראל מנחם בגין היו לו יחסים מתוחים עם הקנצלר הלמוט שמידט, אשר הביע אהדה לזכות ההגדרה העצמית של הפלסטינים. זמן מה לפני בחירתו של בגין ב-1977, הוזמן שמידט לביקור רשמי בישראל, ולאחר הבחירות הודיעה ממשלת ישראל כי הזמנת הקנצלר עדיין קיימת. אולם שמידט דחה פעם אחר פעם את בואו. באביב 1981, בשובו מערב הסעודית, אמר שמידט כי עברה הנאצי של גרמניה מטיל עליה אחריות היסטורית כלפי שורה של עמים באירופה וגם כלפי העם הפלסטיני, אולם לא הזכיר את העם היהודי או את מדינת ישראל. ב-3 ביוני הגיב בגין בהתקפה אישית חריפה: "כולם שירתו בצבא הנאצי, לרבות אדון שמידט, אשר נשבע אמונים לפיהרר באופן אישי וקיים את שבועתו עד תום". שמידט לא ביקר בישראל בתקופת שלטונו של בגין[24]. שמידט, אשר אביו היה ממוצא יהודי, לא פרסם עובדה זו בימי כהונתו. למחרת התפטרותו של בגין מראשות הממשלה באוגוסט 1983, היה אמור קנצלר גרמניה, הלמוט קוהל, להגיע לישראל לביקור רשמי[24].

באפריל 1987 היה חיים הרצוג לנשיא מדינת ישראל הראשון שביקר בגרמניה. ב-1994 הקדיש נשיא גרמניה רומן הרצוג את ביקורו הראשון מחוץ לאירופה לפגישה בישראל. ביקור ראש ממשלת ישראל אהוד ברק בברלין ב-1999 היה ביקור המנהיג הזר הראשון בברלין אחרי איחוד גרמניה מחדש.[דרוש מקור]

בפברואר 1999 הותקפה הקונסוליה הישראלית בברלין על ידי 55 עד 200 מפעילי מפלגת הפועלים של כורדיסטן (ה-PKK), שהאשימו את המוסד בהענקת סיוע לממשל הטורקי ללכוד את מייסד המפלגה עבדוללה אג'לאן. כאשר המפגינים הצליחו לפרוץ את שורות המשטרה ולהיכנס לבניין הקונסוליה, פתחו כוחות הביטחון הישראליים באש לעבר התוקפים, הרגו שלושה מהם ופצעו שלושה. מאוחר יותר עצרה המשטרה הגרמנית 30 מפעילי המפלגה[25].

במהלך ביקורו בישראל באביב 2000, הנשיא הפדרלי יוהנס ראו הציע תמיכה אקטיבית והרחבה מתמשכת של קשרי הנוער הגרמני-ישראלי. לשם כך הסכימו שרת הנוער הפדרלית הגרמנית כריסטין ברגמן ושר החינוך הישראלי יוסי שריד להקים משרדי תיאום לחילופי נוער גרמניה-ישראל בגרמניה ובישראל - שנה לאחר מכן הוקם ConAct[26].

קנצלר גרמניה גרהרד שרדר ביקר בישראל באוקטובר 2000. ב-2005 צוין יום השנה ה-40 של ליחסים הדיפלומטיים, ונשיא גרמניה הורסט קהלר ונשיא ישראל משה קצב החליפו הצהרות ביקור. ב-2007 נפגשו ראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט וקנצלרית גרמניה אנגלה מרקל בישראל. כיום, בעיקר לאחר עליית ראש הממשלה אנגלה מרקל לשלטון, נמצאת גרמניה ביחסים מצוינים עם מדינת ישראל, ואף מעניקה לה סיוע צבאי - לדוגמה הצוללות מסדרת דולפין שמימנה ממשלת גרמניה לישראל בתגובה למלחמת המפרץ. אחד המניעים ליחסים בין ישראל וגרמניה הוא חובה מוסרית, שנמצאת בקונצנזוס הפוליטי והציבורי בגרמניה, לדאוג להישרדות ישראל, וגם בקרב מרקל באופן אישי שגדלה בגרמניה המזרחית, שהייתה בעלת מדיניות חוץ אנטי-ישראלית מובהקת.

בנובמבר 2015, נפתחה הקונסוליה הכללית של ישראל בעיר מינכן[27].

באפריל 2016 הופיע דיווח בעיתון הגרמני דר שפיגל, שממשלת גרמניה שוקלת להפסיק את תמיכתה המסורתית והמחויבות שלה לביטחון ישראל בשל מדיניות ההתנחלויות. כמו כן צוין בכתבה כי אנגלה מרקל זועמת על נתניהו. אך דיווחים אלו הוכחשו גם על ידי ישראל וגם על ידי גרמניה[28].

ביולי 2016 ממשלת גרמניה מתחה ביקורת על חוק העמותות, שדורש מעמותות להעביר מידע לכנסת אם מימונם מגיע ממדינה זרה.

בחלק מעיתוני גרמניה קיים יחס מיוחד לישראל. עובדי קבוצת אקסל שפרינגר, ההוצאה לאור הגדולה ביותר בגרמניה לעיתונים, נדרשים לחתום על הצהרת תמיכה בפיוס בין יהודים לגרמנים ותמיכה בזכויותיה של מדינת ישראל[29][30].

משלחות חילופי נוער פועלות מדי שנה, כ-7,000 צעירים גרמנים מבקרים מדי שנה בישראל וכ-3,000 צעירים ישראליים מבקרים מדי שנה בגרמניה.

ב-3 באוקטובר 2018 הגיעה קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל לביקור רשמי בן יממה בישראל, בו היא נפגשה עם ראש הממשלה בנימין נתניהו ונשיא המדינה ראובן ריבלין[31].

מרקל הביעה תמיכה במדיניות ישראל במלחמת האזרחים בסוריה[32] ודרשה מנשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, להרחיק את האיראנים מהגבול[33].

ביוני 2020 ביקר שר החוץ הגרמני, הייקו מאס את מקבילו הישראלי, גבי אשכנזי. אשר דנו על תוכנית השלום של טראמפ, חתמו על הסכמים בתחום החינוך בנוגע לזיכרון השואה[34].

במרץ 2021 ביקרו הנשיא ראובן ריבלין והרמטכ"ל אביב כוכבי בברלין, שם נפגשו עם נשיא גרמניה פרנק-ואלטר שטיינמאייר ושר החוץ הגרמני הייקו מאס[35].

ב-10 באוקטובר 2021 ערכה קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל מה שהוגדר כ"ביקור פרידה מישראל", פקדה את יד ושם ונפגשה עם ראש הממשלה נפתלי בנט ונשיא המדינה יצחק הרצוג[36].

מחליפה של מרקל, קנצלר גרמניה אולף שולץ הגיע ב-2 במרץ 2022, כשלושה חודשים אחרי התמנותו לתפקיד, לביקור רשמי בן יממה בישראל, שכלל את "יד ושם", מסיבת עיתונאים משותפת עם ראש-הממשלה נפתלי בנט ואת הכנסת. הוא הצהיר ש"הרצח ההמוני של היהודים החל בגרמניה. הוא תוכנן ובוצע על ידי גרמנים. מכאן נובעת האחריות התמידית של כל ממשלה גרמנית לביטחון מדינת ישראל ולהגנת העם היהודי[37].

חרבות ברזל

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-17 באוקטובר 2023, הגיע קנלצר גרמניה אולף שוליץ לביקור בישראל לשם הבעת תמיכה וסולידריות ונפגש עם ראש הממשלה בנימין נתניהו. [38]

במרץ 2024, בפעם השנייה מתחילת מלחמת חרבות ברזל, הגיע קנצלר גרמניה אולף שוליץ לביקור בישראל. [39]

בספטמבר 2024, במגזין הבילד הגרמני פורסם תחקיר כי גרמניה מעכבת את רוב בקשות הנשק של ישראל.[40] קנלצר גרמניה, אולף שוליץ הכחיש את הטענות האלו. [41]

בנובמבר 2024, גרמניה אימצה את הגדרת האנטישימיות כוח המשימה הבין-לאומי להנצחת זכר השואה. בין השאר, קובעת ההגדרה כי התנגדות לקיום מדינת ישראל היא אנטישמיות. החלטה זו הצהרתית בלבד ואינה מחייבת. [42]

יחסים ביטחוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ביקור רמטכ"ל צבא גרמניה, הגנרל אברהרד צורן, בישראל כאורחו של הרמטכ"ל רא"ל אביב כוכבי. 9 בדצמבר 2019

בין ישראל לגרמניה יחסים ביטחוניים נרחבים. אמצעי הלחימה הבולט ביותר שגרמניה סיפקה לישראל הן צוללות. ב-15 בדצמבר 1957 קבלה ממשלת ישראל החלטה לשלוח את הרמטכ"ל לגרמניה לצורך בקשה לסיוע ביטחוני. הייתה זו ככל הנראה ההחלטה הרשמית הראשונה של ישראל על קיום קשרים צבאיים עם גרמניה המערבית. הכוונה הייתה לרכוש ממנה שתי צוללות. מכיוון שהנושא עדיין נחשב סודי, ראש הממשלה בן-גוריון לא הזכיר בכנסת את המלה "צוללות", אלא "ציוד שאין רואים אותו לא מהיבשה, ולא מהים, ולא מהאוויר"[43].

ביוני 1959 התפרסם כי גם ישראל מוכרת נשק לגרמניה: פגזי מרגמה מתוצרת "סולתם"[44]. בישיבת מרכז מפא"י ב-28 ביוני 1959, הסביר בן-גוריון את מכירת נשק לגרמניה כצורך הכרחי להעמקת נכונותם של הגרמנים למכור לישראל ציוד צבאי שיידרש לה בעתיד: "יש מעט מדינות המייצרות נשק. אמריקה מסרבת למכור, רוסיה והגרורות שלה אינן באות בחשבון...שאלה זו יכולה להיות פעם שאלת חיים ומוות בשביל מדינת ישראל"[16]. בדיונים בכנסת על הסכם המכירה, תקפו חברי סיעות האופוזיציה את העסקה. שמואל מיקוניס (מק"י) אמר כי זו "עסקת נשק טמאה עם "ממשיכי דרכו של היטלר". מנחם בגין (תנועת החרות) אמר כי אין לשים "את הנשק היהודי הקדוש הזה" בידיו של קצין גרמני. יגאל אלון (אחדות העבודה) אמר ש"חימוש חיילים גרמנים בנשק מתוצרת ישראלית הוא מתועב מבחינת הכבוד הלאומי", הוא תהה אם הנוער הישראלי לא ילמד מכך שישראל סלחה לנאצים וטען כי הגרמנים "רכשו נשק זה לא מפני שהוא טוב, אלא משום שהוא יהודי. להם נחוצה רהביליטציה"[45]. חשיפת הפרשה הובילה להתפטרות הממשלה[46].

מאוחר יותר מכרה ישראל לגרמניה גם תת-מקלעים מדגם "עוזי" ומדים מתוצרת "אתא"[47]. בתחילת שנות ה-60 סיפקה גרמניה לישראל, ללא תשלום, מעודפי נאט"ו: מטוסים, טנקים, תותחים וטילי נ"ט. בנוסף לאלה, גם סייעה לה להשיג מסוקים מתוצרת צרפת וצוללות מתוצרת בריטניה. טייסים ישראלים אומנו על ידי חיל האוויר הגרמני וקצינים ישראלים התאמנו בבית הספר לקצינים של הצבא הגרמני. בתקציב המדינה הגרמני של 1962 נכלל הסעיף "עזרה להצטיידות צבאית – 240 מיליון מארק", מחיר הסיוע לישראל[48].

ישראל וגרמניה דנו בבניית צוללות מסדרת דולפין מאז תחילת שנות ה-80, והן נבנו בגרמניה במידה רבה בגלל העדר אפשרות לבנות צוללות לא גרעיניות בארצות הברית. במהלך מלחמת המפרץ (1991), התברר כי חברות גרמניות מכרו לעיראק נשק רב, וסייעו לתוכנית הנשק הכימי של עיראק. כדי להרגיע את דעת הקהל בגרמניה ובישראל ולספק עבודה למספנות הגרמניות, החליט הקאנצלר הלמוט קוהל כי גרמניה תממן את עלות שתיים וחצי מהצוללות. ישראל נשאה בעלות חצי מהצוללת השלישית. שלוש הצוללות מדגם ה"דולפין" נבנו במספנות HDW[49] בגרמניה.

לאחר שנת 2000 הזמינה ישראל שלוש צוללות נוספות מסדרת דולפין AIP החדישה יותר. הסדרה כוללת צוללת מבצעית אחת, אח"י תנין, הצוללת אח"י רהב, שהושקה והגיעה לישראל בינואר 2016[50], וצוללת הנמצאת בבנייה, אח"י דקר, שמועד קליטתה נקבע ל-2019[51].

סביב הזמנת צוללות עתידיות וכלי שיט אחרים מתנהלת בישראל חקירה אודות חשד לשוחד (תיק 3000).

ישראל סיפקה לגרמניה טילי ספייק נגד טנקים.

גרמניה החליטה לחכור מישראל כמות של שבעה כטמ"מים מסוג איתן תמורת 900 מיליון אירו, ובמסגרת הכשרת מפעילי הכטמ"ם הגרמנים הוקמה ב-2019 בבסיס תל נוף טייסת גרמנית-ישראלית בשם טייסת הברון האדום, על שמו של אלוף ההפלות הגרמני מנפרד פון ריכטהופן[52].

המטס הגרמני-ישראלי מעל מחנה הריכוז דכאו, אוגוסט 2020

ב-18 באוגוסט 2020 קיימו חיל האוויר הישראלי והלופטוואפה, בהובלת מפקדיהם עמיקם נורקין ואינגו גרהרץ בהתאמה, את "מטס זיכרון לעתיד" - מטס של מטוס נחשון מטייסת 122 ושני מטוסי ברק מטייסת 105 בלוויית שני מטוסי יורופייטר טייפון גרמנים אשר עבר מעל מחנה הריכוז דכאו ומעל בסיס חיל האוויר פירסטנפלדברוק, המקום בו נרצחו תשעה ישראלים בטבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן ב-1972[53]. המטס התקיים במהלך תרגיל Blue Wings 2020 של שני הצבאות, התרגיל הראשון של חיל האוויר הישראלי על אדמת גרמניה, ועל אף מגפת הקורונה שהכתה בעולם באותה העת[54].

ביוני 2023 היחסים הביטחוניים המתהדקים בין ישראל לגרמניה הביאו לפרסום כי גרמניה תרכוש מישראל את מערכת החץ בעלות של 4 מיליארד אירו וכבר בשנת 2025 תוצב מערכת החץ הראשונה באדמת גרמניה.

יחסים כלכליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
פרק זה טעון עדכון. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לעדכן אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

בין ישראל והאיחוד האירופאי קיים הסכם סחר חופשי ובין גרמניה וישראל קיים הסכם למניעת כפילות מס[55]. גרמניה היא שותפת הסחר הגדולה ביותר עם ישראל מבין מדינות אירופה, ומבין מדינות העולם היא במקום השלישי[55] אחרי ארצות הברית וסין. ישראל ממוקמת במקום השני בשת"פ הסחר הגרמני במזרח התיכון, אחרי ערב הסעודית.

ייבוא

[עריכת קוד מקור | עריכה]

היבוא הישראלי מגרמניה ב-2012 הסתכם בכ-4.6 מיליארד דולר. בסיכום נתוני הסחר של שנת 2013 ייבאה ישראל מגרמניה טובין וסחורות בערך של 4.6 מיליארד דולר (בדומה לתקופה מקבילה אשתקד), בעיקרם מכונות ומכשירים מכניים, ציוד חשמלי (28%), מוצרים כימיים (18%) ומוצרי תחבורה (17%)[55].

  1. רכבת ישראל
  2. דלק מוטורס
  3. חברת החשמל
  4. צ'מפיון מוטורס
  5. כלמוביל
  6. אגן תעשיות
  7. רוש
  8. ישקר
  9. טבע
  10. מפעלי ים המלח
  11. אפלייד מטיריאלס
  12. נילית
  13. אורבוטק
  14. ביוטיקייר
  15. פיוטר אלקטרוניקה

יצוא

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2013 הסתכם היצוא הישראלי לגרמניה ב-1.76 מיליארד דולר, (קיטון של 7.8% לעומת תקופה מקבילה אשתקד), בעיקרם מכונות ומכשירים מכניים, ציוד חשמלי (31%), מכשירים וכלים אופטיים (17%) ומוצרים כימיים (18%)[55][56].

בשנת 2014 סך היצוא לגרמניה גדל ב-7% בהשוואה לתקופה מקבילה אשתקד ועמד על כ־465 מיליון דולר. סך היבוא מגרמניה גדל ב-34% בהשואה לתקופה מקבילה אשתקד ועמד על כ־1.5 מיליארד דולר[55].

רשימת היצואניות הגדולות ומוצרי היצוא שלהן בעבר ובהווה:

  1. התעשייה האווירית לישראל - מל"ט הרון 1, הפעיל בעיקר באפגניסטן, מאז שנת 2010[57].
  2. ווישי - רכיבים אלקטרונים
  3. אפלייד מטיריאלס
  4. על בד - מגבונים לחים, שמכירתם לגרמניה בסך של 242 מיליון שקל, היוותה כשני שלישים מכלל המחזור של החברה ברבעון השני של שנת 2016[58]. בשנת 2002 דווח כי הרווחה רכשה תמורת 9.7 מיליון יורו את הון המניות של חברת F.H.W הגרמנית, העוסקת גם היא בייצור מגבונים במפעלה בגרמניה[59].
  5. אובג'קט
  6. אליאנס חברה לצמיגים - צמיגים לחקלאות, באמצעות חברת הפצה גרמנית[60]. בשנת 2016 נמכרה לחברת יוקוהמה היפנית אך פעילות הייצור עדיין מתבצעת במפעל החברה בחדרה ואחראי לרבע מהכנסות החברה[61].
  7. ישקר
  8. אגן תעשיות
  9. נילית טקסטיל
  10. מפעלי ים המלח
  11. כתר פלסטיק
  12. אורקס מחשב
  13. פלסאון - פלסטיקה
  14. גדיב - תעשייה פטרוכימית
  15. סודה קלאב
  16. אי סי איי

נספחות כלכלית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מינהל סחר חוץ במשרד הכלכלה מפעיל שתי נספחויות כלכליות בגרמניה. הנספחת הכלכלית בברלין היא חמדת שגיא[62] והנספחת הכלכלית במינכן היא יפעת ענבר[63]. מטרת הנספחויות לקדם את היחסים הכלכליים והטכנולוגיים בין המדינות, תוך תמיכה בחברות ישראליות באמצעות חוזיים עסקיים, מידע על השוק הגרמני ושירותי ייעוץ. בנוסף, הנספחויות מעניקות מידע דינמי אודות הכלכלה הישראלית עבור השוק הגרמני.

תרבות, מדע ותוכניות סוציאליות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לשתי המדינות קרבה עמוקה בתחום המדעים, שמתבטאת בין היתר בשיתוף פעולה בתחום בין אוניברסיטאות גרמניות וישראליות ובפיתוח קשרים חברתיים איתנים. במהלך ביקורו בגרמניה של נשיא מדינת ישראל, משה קצב, קידם נשיא הבונדסטאג, וולפגנג תירזה, את ייסוד משרד חילופי הנוער הישראלי-גרמני, ככלי ללימוד הצעירים הגרמנים והישראלים אודות הרגישות וההיסטוריה של יחסי מדינותיהם.

מספר תוכניות חילופים פועלות בין צעירים גרמנים וישראלים. כ-2,000 ישראלים וכ-4,500 גרמנים משתתפים בכל שנה בתוכנית החילופים שמופעלת על ידי ממשלת גרמניה, בעיקר באמצעות ארגון ConAct ובשיתוף הרשות הישראלית לחילופי נוער וצעירים. הארגון הגרמני אות הכפרה והשלום, ארגון התנדבותי שהוקם לאחר מלחמת העולם השנייה במטרה לכפר על פשעי המשטר הנאצי, משחק תפקיד חשוב ביצירת שיתוף פעולה בין גרמנים וישראלים. מאז 1961, הארגון שלח כ-2,500 מתנדבים לעבוד בבתי חולים ישראלים ובתוכניות סוציאליות שונות. גם כנסיות ואיגודים מקצועיים פועלים באופן אקטיבי על מנת לטפח את היחסים בין שתי המדינות.

בקרב ישראלים דוברי גרמנית התקיימה במשך שנים רבות דילמה, שאותה ביטא אהרן אפלפלד:

שפת אמי, כאמור, הייתה גרמנית, שפתם של רוצחי אמי. כיצד שבים ומדברים בשפה הטבולה בדם יהודים. הדילמה הזאת, עם כל חומרתה, לא פגמה בתחושה שהגרמנית שלי אינה שפתם של הגרמנים אלא שפתה של אמי, וברור כשמש שאם אפגוש אותה אדבר עמה בשפה שדיברתי עמה מאז ינקותי.

— אהרן אפלפלד, סיפור חיים, כתר הוצאה לאור, 1999, עמ' 103

ישראלים בגרמניה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרמניה מהווה יעד להגירה של ישראלים, לרוב צעירים, במידה רבה בשל איכות החיים הגבוהה במדינה. צעירים רבים מהגרים לברלין בשל חשיבותה באירופה והתגברות ההזדמנויות העסקיות בה[64][65][66].

באוקטובר 2013 שודרה בחדשות 10 סדרת כתבות של מתן חודורוב בשם "היורדים החדשים", המתעדת את תופעת ההגירה בקרב צעירים מישראל לאירופה בשל יוקר המחיה, וזמן קצר לאחר מכן יזמו מספר ישראלים המתגוררים בברלין את מחאת המילקי.

הישראלים מהווים חלק משמעותי בגרמניה, בין היתר בתרומתם לכלכלה המקומית בתחומי הייטק, תחומי הנדסה, מחקר, ופיתוח.

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Nicholas Balabkins, West German reparations to Israel, Rutgers University Press, New Brunswick, N.J, 1971. (הספר בקטלוג ULI)
  • Lily Gardner Feldman, The Special Relationship between West Germany and Israel, Massachusetts, Boston: Allen & Unwin, 1984. (הספר בקטלוג ULI)
  • Otto R. Romberg, Georg Schwinghammer (eds.), Twenty Years of Diplomatic Relations between the Federal Republic of Germany and Israel, Frankfurt am Main: Tribüne Books, 1985. (הספר בקטלוג ULI)
  • Otto R. Romberg, Georg Schwinghammer (eds.), Thirty Years of Diplomatic Relations between the Federal Republic of Germany and Israel, Frankfurt am Main: Tribüne Books, 1996. (הספר בקטלוג ULI)
  • Otto R. Romberg (ed.), Forty Years of Diplomatic Relations between the Federal Republic of Germany and Israel, Frankfurt am Main: Tribüne Books, 2005. (הספר בקטלוג ULI)

מאמרים

  • Andreas Reinicke, German-Israeli Relations, in: Volker Perthes (Ed.), Germany and the Middle East, Heinrich Boell Foundation, Berlin 2002, pp. 76–89.
  • Ephraim Lapid, "Highlights in the development of the Defence Relations between Israel and Germany", in: M. Uhlmann (Hrsg.), Die Deutsch-israelischen Sicherheitsbeziehungen, Vergangenheit, Gegenwart, Zeukunft, Berliner Wissenschafts-Verlag GmbH, Berlin 2008, pp. 68-75.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מיזמי קרן ויקימדיה
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: יחסי גרמניה–ישראל
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: יחסי גרמניה–ישראל

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ סרטונים הצבעה בכנסת על כינון יחסים דיפלומטים עם גרמניה המערבית, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים, 1965
  2. ^ "משלחת גרמנית" עומדת לקום בישראל, מעריב, 11 בינואר 1956
  3. ^ תפתח קוסוליה גרמנית בישראל, מעריב, 5 בפברואר 1956
  4. ^ משלחת גרמנית - רצויה, מעריב, 10 בפברואר 1956
  5. ^ א. פוירשטין, פרופ' ביהם על יחסי ישראל גרמניה, הצופה, 14 בינואר 1966
  6. ^ בעית היחסים עם גרמניה לועדה, דבר, 3 ביולי 1956
  7. ^ פרופ' היינריך רודנשטיין, ביוגרפיה Heinrich Rodenstein
  8. ^ "שר האומה מצווה", דבר, ספטמבר 1957[1]
  9. ^ ישראל 50 בעמוד על שנת 1958
  10. ^ גרמניה קנתה פגזי מרגמות, הארץ, 6 ביולי 1959
  11. ^ גרמניה קנתה פגזים, הַבֹּקֶר, 6 ביולי 1959
  12. ^ "דר שפיגל:" גרמניה הזמינה נשק מישראל, דבר, 25 ביוני 1959
  13. ^ מ. שמריהו, גילויים על הדיון בממשלה ובועדת־החוץ, מעריב, 26 ביוני 1959
  14. ^ מ. שמריהו, הממשלה והכנסת ידונו בעסקת הנשק עם גרמניה, מעריב, 25 ביוני 1959
  15. ^ ראש הממשלה הגיש התפטרותו, דבר, 6 ביולי 1959
    דוד גלעדי, "לא אראה פני ארבעת השרים", מעריב, 6 ביולי 1959
  16. ^ 1 2 תום שגב, המיליון השביעי, ה, 5, עמ' 297.
  17. ^ תום שגב, המיליון השביעי, ה, 5, עמ' 302.
  18. ^ ישראל 50 בעמוד על שנת 1960
  19. ^ 1 2 תום שגב, המיליון השביעי, ו, 3, עמ' 355.
  20. ^ תום שגב, המיליון השביעי, ו, 3, עמ' 356.
  21. ^ תום שגב, המיליון השביעי, ו, 3, עמ' 357–358.
  22. ^ 1 2 יצחק רבין אצל הלמוט שמידט: ביקור ראשון של ראש ממשלה ישראלי בגרמניה ומה שקדם לו
  23. ^ תום שגב, המיליון השביעי, ו, 3, עמ' 359.
  24. ^ 1 2 תום שגב, המיליון השביעי, ז, 2, עמ' 376–377.
  25. ^ From the Associated Press. "Three Kurds killed in Berlin shootout | World news". The Guardian. נבדק ב-2016-12-16.
  26. ^ www.bundespraesident.de: Der Bundespräsident / Reden / Ansprache vor der Knesset, www.bundespraesident.de
  27. ^ איתמר אייכנר, קונסוליה ישראלית 20 מ' ממשרדו של היטלר, באתר ynet, 11 בנובמבר 2015
  28. ^ אמיר תיבון‏, מרקל מחויבת לביטחון ישראל - אבל מתנגדת למדיניות נתניהו, באתר וואלה, 30 באפריל 2016
  29. ^ על עקרונות הקבוצה באתר הקבוצה
  30. ^ THE GOOD MURDOCH, ‏tabletmag.com, ‏8 במאי 2013
  31. ^ טל שלו‏, מפגש ממשלות ועוד תואר כבוד: אנגלה מרקל מגיעה לביקור בישראל, באתר וואלה, 3 באוקטובר 2018
  32. ^ אוריאל בארי, ‏אנגלה מרקל: "תומכים במדיניות ישראל בסוריה", באתר "סרוגים", 27 בינואר 2019
  33. ^ אנטוניה ימין, מרקל בריאיון בלעדי: "אמרתי לפוטין שהאיראנים צריכים להתרחק מהגבול", באתר כאן – תאגיד השידור הישראלי, 27 בינואר 2019
  34. ^ טל שלו‏, שר החוץ הגרמני: "הסיפוח מנוגד לחוק הבינלאומי", אשכנזי: "חכו להחלטת ישראל", באתר וואלה, 10 ביוני 2020
  35. ^ יאיר קראוס, חוזרים להסכם הגרעין? נשיא גרמניה נפגש עם ריבלין, באתר מקור ראשון, ‏16 במרץ 2021
  36. ^ גלעד כהן, מרקל לצד בנט ביד ושם: "הפשעים שמתועדים כאן הם תזכורת לאחריות הגרמנים", באתר ynet, 10 באוקטובר 2021
  37. ^ אתר למנויים בלבד הודיה כריש חזוני, ‏שולץ על הסכם הגרעין: גרמניה לוקחת ברצינות את הדאגות של ישראל", בעיתון מקור ראשון
  38. ^ אנטוניה ימין, קנצלר גרמניה נשכב על הקרקע בזמן אזעקה בנתב"ג, באתר N12, ‏17.10.23
  39. ^ איתמר אייכנר, קנצלר גרמניה, לצד נתניהו: לא נעמוד מנגד כשבעזה גוועים מרעב, באתר Ynet, ‏17.03.24
  40. ^ איתמר אייכנר, אמברגו הנשק השקט של גרמניה על ישראל: "רק קומץ בקשות אושר, היתר מיובשות", באתר Ynet, ‏15.09.24
  41. ^ אסף אוני, "האשמות שווא": קנצלר גרמניה מבטיח לספק בקרוב נשק לישראל, באתר גלובוס, ‏10.10.24
  42. ^ אסף אוני, החלטה היסטורית בפרלמנט הגרמני: ביקורת על ישראל - אנטישמיות, באתר גלובוס, ‏09.11.24
  43. ^ תום שגב, המיליון השביעי: הישראלים והשואה, ה, 4, עמ' 286.
  44. ^ תום שגב, המיליון השביעי, ה, 5, עמ' 293.
  45. ^ תום שגב, המיליון השביעי, ה, 5, עמ' 299–300.
  46. ^ ישראל 50 בעמוד על שנת 1959
  47. ^ תום שגב, המיליון השביעי, ה, 5, עמ' 301.
  48. ^ תום שגב, המיליון השביעי, ו, 3, עמ' 351.
  49. ^ Howaldtswerke-Deutsche Werft בוויקיפדיה האנגלית
  50. ^ מכונת מלחמה אימתנית ומשוכללת // מפקד החיל רם רוטברג הכריז כי הצוללת הבאה תיקרא "אח"י דקר"
  51. ^ חדשות nana10, רשמית: ישראל תרכוש מגרמניה צוללת דולפין שישית, באתר nana10‏, 21 במרץ 2012
  52. ^ אסף אוני, ‏"הברון האדום": טייסת מל"טים חדשה הושקה השבוע בתל נוף. לא תאמינו על שם מי היא נקראת, באתר גלובס, 1 בפברואר 2019
  53. ^ עמי רוחקס דומבה, מטס חיל האוויר מעל מחנה הריכוז "דכאו", באתר IsraelDefense, ‏19 אוגוסט 2020
  54. ^ שירה פיינסקי, ‏רגע היסטורי: אימון חיל-האוויר בגרמניה הגיע לסיומו, באתר חיל האוויר הישראלי, 27 באוגוסט 2020
  55. ^ 1 2 3 4 5 נספחות מסחרית ברלין מינהל סחר חוץ, משרד הכלכלה, סקירה כלכלית גרמניה (עמ' 16), באתר משרד הכלכלה, ‏יולי 2014
  56. ^ דוחות עצמוני
  57. ^ אליענה פישלר סמנכ"ל תקשורת התעשייה האווירית, גרמניה תפעיל במאלי את מלט ההרון 1 של התעשייה האווירית באמצעות חברת איירבאס, באתר www.iai.co.il, אתר הבית של התעשייה האווירית, ‏21 ביולי 2016
  58. ^ אתר למנויים בלבד ערן אזרן, על בד: עלייה חדה במכירות המגבונים הלחים בגרמניה; הרווח התפעולי קפץ ב-28%, באתר TheMarker‏, 11 באוגוסט 2016
  59. ^ אלי דניאל, על בד השלימה רכישת כל מניות F.H.W הגרמנית תמורת 9.7 מיליון יורו, באתר TheMarker‏, 9 בינואר 2002
  60. ^ אליאנס חברה לצמיגים בע"מ, דו"ח תקופתי לשנת 2011 (עמ' 20), באתר הבורסה
  61. ^ אתר למנויים בלבד אורי תומר, עסקת ענק: אליאנס, יצרנית הצמיגים מחדרה, נמכרת ליוקוהאמה ב-1.2 מיליארד דולר, באתר TheMarker‏, 27 במרץ 2016
  62. ^ חמדת שגיא, בבלוג מינהל סחר חוץ
  63. ^ יפעת ענבר, בבלוג מינהל סחר חוץ
  64. ^ אתר למנויים בלבד חגי עמית, "בברלין אין זהב על הרצפה, אבל מי שעובד או לומד - המדינה דואגת לו", באתר TheMarker‏, 11 באוקטובר 2013
  65. ^ לא רק ישראלים: גרמניה - היעד המועדף בעולם להגירה, באתר וואלה, 2 בדצמבר 2014
  66. ^ יניב פוהורילס, מפת ההגירה הישראלית: שלום, אני נוסעת. אבל לאן?, באתר ynet, 9 בפברואר 2018
  67. ^ ביקורת: דניאל פרנקל, נורמליות מסויגת, יהדות זמננו 9, 1995, עמ' 313-309; גדעון גרייף, ביקורת, באתר יד ושם
  68. ^ ביקורת: בנימין נויברגר, הסוציאל-דמוקראטים הגרמנים ומדינת ישראל, יהדות זמננו 5, 1989, עמ' 394-391.
  69. ^ אתר למנויים בלבד יחיעם ויץ, חרם מוחלט על גרמניה שאחרי הנאצים אינו הדרך, באתר הארץ, 12 במרץ 2019
    אתר למנויים בלבד תום שגב, ספרו של דוד ויצטום על יחסי ישראל־גרמניה בשנות ה-50 עמוס בספקולציות, באתר הארץ, 22 באפריל 2019
  70. ^ אתר למנויים בלבד עפרי אילני, קובץ חכם של דיאלוגים, שני הפרופסורים מקלפים את הקלישאות הגודשות את הקשרים בין שתי המדינות, באתר הארץ, 16 במרץ 2023
  71. ^ אתר למנויים בלבד יחיעם ויץ, "דיפלומטיה בצל הזיכרון": כיצד התעצב הקשר בין ישראל למערב גרמניה, באתר הארץ, 20 בנובמבר 2023
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=יחסי_גרמניה–ישראל&oldid=39947336"