לדלג לתוכן

יהדות סרייבו

ערך מומלץ
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בית הכנסת האשכנזי המרכזי בסרייבו שהוקם ב-1902

יהדות סרייבו (גם יהדות שָֹרָאי-בּוֹסְנָה) היא קהילה יהודית בת שני קהלים, ספרדי ואשכנזי, הקיימת בעיר סרייבו בירת בוסניה והרצגובינה מאמצע המאה ה-16 ועד ימינו. ב-1940 הגיעה הקהילה לשיא גודלה, מנתה 9,000 נפשות והייתה השלישית בגודלה בקרב קהילות יהדות יוגוסלביה לאחר בלגרד וזאגרב.[1][2]

במחצית השנייה של המאה ה-16 התיישבו בסרייבו סוחרים יהודים ספרדים שהגיעו לעיר בעיקר מסלוניקי, ובהמשך הותר להם להקים שכונה יהודית אשר כונתה "אל קורטיז'ו" (בלאדינו: החצר). ב-1581 הוקם בית כנסת לקהילה, וב-1623 מונה לראשונה רב ראשי לקהילה, הרב שמואל ברוך מסלוניקי. ב-1630 הוקם בית העלמין היהודי וב-1731 נקבע תקנון הקהילה. ב-1850 הורשו יהודי סרייבו להתיישב בכל חלקי העיר. ב-1878, לאחר קונגרס ברלין, קיבלה האימפריה האוסטרו-הונגרית חסות על אזורי בוסניה והרצגובינה, אך סיפחה אותם דה פקטו. האוסטרו-הונגרים פעלו להפיכתה של סרייבו לעיר אירופית מודרנית, ובכלל זה פיתחו תשתיות ובנו מבני ציבור. במסגרת תהליך זה היגרו לסרייבו משפחות אשכנזיות, בדרך כלל אמידות, ובהן משכילים ובעלי מקצועות חופשיים רבים. ב-1879 נוסדה רשמית הקהילה האשכנזית בעיר, ועד פרוץ מלחמת העולם הראשונה היא גדלה לכדי רבע מכלל יהודי סרייבו. ב-1902 נחנך בית הכנסת המרכזי של הקהילה האשכנזית.

לאחר מלחמת העולם הראשונה והקמת ממלכת יוגוסלביה, הייתה קהילת סרייבו אחת מ-117 הקהילות המאורגנות בממלכה, והשלישית בגודלה. המשבר הכלכלי העולמי של 1929 לא פסח על בני הקהילה, ומספר בניה גדל בהתמדה בשל הגירה פנימית לסרייבו מקהילות קטנות ולא מבוססות, בעיקר ספרדיות. התהליך הוביל למשבר חמור, בעיקר בקהילה הספרדית, אשר שליש מבניה הוגדרו עניים. שתי הקהילות פעלו יחדיו למתן סיוע לנזקקים, והשכבה האמידה ייסדה אגודות לקידום החינוך, לסיוע רפואי וסיוע לנזקקים, לצד בנקים קואופרטיביים אשר תמכו בבעלי עסקים מקרב יהודי העיר. ב-1932 נחנך בית הכנסת הספרדי הגדול החדש.

ב-1941, לאחר כיבוש יוגוסלביה על ידי גרמניה הנאצית וכינון מדינת קרואטיה העצמאית בשלטון האוסטאשה, הוחל בביצוע הפתרון הסופי ביהודי העיר. בין ספטמבר לאוקטובר 1941 נעצרו יהודי העיר וגורשו אל מחנות ההשמדה. ההערכה היא שכ-2,400 מתוך 9,000 יהודי העיר ניצלו ממחנות ההשמדה, וחלקם הצטרפו לכוחות הפרטיזנים של טיטו. לאחר המלחמה חודשה הפעילות הקהילתית ובני הקהילה התערו בחוגי הממשל, התרבות והאמנות ביוגוסלביה החדשה. בראשית שנות ה-90 של המאה ה-20 החל תהליך ההתפרקות האלים של יוגוסלביה. כחלק מתהליך זה פרצה מלחמת בוסניה. במהלך המלחמה צרו כוחות סרביים על סרייבו במשך חודשים ארוכים תוך הפגזתה. כ-700 מיהודי סרייבו חולצו ממנה והיגרו אל מחוץ למדינה, ובכלל זה לישראל. ב-2022 התגוררו בסרייבו כ-500 יהודים והיא נותרה הגדולה בקהילות יהדות בוסניה והרצגובינה.

לאורך השנים העמידה יהדות סרייבו אישי ציבור כמו: אמריק בלום, אשר כיהן כראש העיר, וסוון אלקלעי, אשר כיהן כשר החוץ של בוסניה והרצגובינה, סופרים כמו אריך קוש לאורה פאפו ויצחק סמוקובליה ורופאים נודעים כמו הגנרל ד"ר רוזה פאפו.

היסטוריה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
בית הכנסת הספרדי "הישן" בסרייבו שהוקם ב-1581
בית העלמין העתיק בסרייבו שהוקם ב-1630
בית הכנסת הספרדי "קהל גדול" שנחנך ב-1930. ב-1941 נפגע מהפצצות הלופטוואפה ונבזז על ידי תושבים מוסלמים
פארק ההנצחה וראצה ל-2,000 חללי הפרטיזנים היוגוסלביים מבוסניה ו-9,000 הנרצחים על ידי הנאצים והאוסטאשה
מבנה הסמינר התאולוגי היהודי בסרייבו
משפחה יהודית ספרדית בסרייבו בשלהי המאה ה-19
קבוצת יהודים מסרייבו מובלת לעבודות כפייה (1941)

התקופה העות'מאנית בבוסניה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1435 כבש צבא האימפריה העות'מאנית את אזור בוסניה, וב-1461 ייסדו העות'מאנים את העיר שראי בוסנה[3] כעיר מושבו של הוואלי העות'מאני וכמרכז מנהלי אזורי של האיילט. העיר שכנה במרכז הגאוגרפי של האזור. מעמדה המנהלי, והעובדה שבשטחה שכן חיל מצב עות'מאני, הפך אותה בהדרגה גם למרכז כלכלי, בתחילה כמערך לוגיסטי התומך בגייסות ובהמשך באוכלוסייה שהתפתחה סביבו.[1] בשלהי המאה ה-15, לאחר גירוש ספרד ופורטוגל, נדדו חלק מהמגורשים לשטחים שהיו נתונים לשליטת העות'מאנים כגון אנטוליה, ארץ ישראל וסוריה. הסולטאן באיזיט השני עודד אותם להתיישב בשטחי האימפריה ואף פרסם פירמאן שהנחה לסייע ליהודים. היהודים שהיו אוריינים ברובם, רב-לשוניים ומהם נמנו אומנים רבים, השתלבו במערכת הכלכלית העות'מאנית. עם הגיעם התיישבו בעיקר בשלוש ערים מרכזיות: קונסטנטינופול, אדירנה וסלוניקי וייסדו בהן מרכזי הלכה. לאחר התבססותם החלו בני הקהילות השונות להתפזר ברחבי הבלקן, בתחילה כסוחרים-נודדים ובהמשך גם כמתיישבי קבע, והם השתלבו במערכת המסחר והפקידות המקומית.[4]

תולדות הקהילה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיים תיעוד לנוכחות יהודים בסרייבו החל מאמצע המאה ה-16. בבית העלמין היהודי העתיק בסרייבו נמצאו מצבות מ-1551 ובתעודות עות'מאניות מתועד כי ב-1541 היו בסרייבו 34 סוחרים, אומנים, רוקחים ורופאים יהודים, אם כי ככל הנראה לא התגוררו בעיר אלא הגיעו לסרייבו לפרקים עם משפחותיהם ופעלו בה. רובם היו בני סלוניקי.[5][6] מתעודות עות'מאניות עולה כי ב-1565 התגוררו בסרייבו 15 משפחות יהודיות במגורי קבע באחד מרובעי המוסלמים.[7]

ב-1577 העניק הוואלי המקומי אישור ליהודים לחפור באר מים בסמוך לרובע המוסלמים ולבאזאר של העיר אשר כונה "באש-צ'ארשייה"(אנ') ("השוק הראשי"). בהמשך, הותר ליהודים להקים בתים למגורי קבע סביב הבאר. לכל משפחה הוקצתה חלקת קרקע לבניית ביתה ובני הקהילה חויבו בתשלום מס גולגולת. הרובע נקרא "אֶל קוֹרְטִיז'וֹ" (El Cortijo, מלאדינו: החצר). השכונה היהודית אל קורטיז'ו כונתה על ידי תושבי המקום בכינוי הגנאי "צ'יפוט-אנה" (čifut-ana), שפירושו "שכונת היהודונים".[8] ב-1581 הוקם בית כנסת לקהילה הספרדית, וב-1630 הוקם בית העלמין המרכזי.[5][6]

במהלך המאה ה-17 הגיעו לעיר פליטים יהודים ממוצא אשכנזי והקימו בעיר קהילה אשכנזית קטנה. ב-1686, במהלך מלחמת האימפריה העות'מאנית–הליגה הקדושה, לאחר כיבוש העיר בודה על ידי האוסטרים, הגיעו פליטים יהודים לאזור בוסניה וחלקם התיישבו בסרייבו. בהמשך, באוקטובר 1697, כבשו האוסטרים בפיקודו של הנסיך אויגן מסבויה את סרייבו והעלו באש את הרובע היהודי, ובכלל זה את בית הכנסת.[6][9] ב-1731 נקבע תקנון הקהילה היהודית בעיר.[10] בתקנון נקבע, כי הקהילה תנוהל על ידי מועצה של חמישה נכבדים ובראשם הרב, כאשר לצד המועצה פועל גבאי ומפקח על תלמודי התורה אשר מונו אחת לשנה. מימון הפעילות הקהילתית הושג באמצעות מס קהילה אחיד וגמילות חסדים. מימון זה נועד לתשלום משכורתו של הרב הראשי ובעלי התפקידים הקהילתיים נוספים כגון המורים בתלמודי התורה.

ב-1739 שבה השליטה בסרייבו לידי העות'מאנים. מעמדם המשפטי של היהודים היה זהה למעמד האוכלוסייה הלא-מוסלמית, אם כי תפישתם כמיעוט נאמן לסולטאן הובילה ליחס מקל מצד השלטונות כגון היתר לשיקום בית הכנסת. יהודי בוסניה העדיפו ברובם להתיישב בסרייבו משום היותה מרכז ממשל עות'מאני, עניין שאפשר התערבות מהירה של השלטונות כשנדרשה הגנתם על בני הקהילה בעת מהומות על רקע דתי או לאומני.[11]

ב-1839 הכריז הסולטאן אבדילמג'יט הראשון על רפורמות הטנזימאט אשר כללו בין השאר את השוואת זכויותיהם של לא-מוסלמים למוסלמים, שוויון בתחום המיסוי והדיור וכן היתר ללא מוסלמים להשתתף בחיים הפוליטיים ברחבי האימפריה. יישום מדיניות הטנזימאט בוצע בהדרגה. ראשית במרכז השלטון העות'מאני בקונסטנטינופול ובהמשך בווילאייטים השונים. וכך, רק ב-1850, העניק הוואלי עומאר פאשה אישור ליהודי סרייבו להתגורר בכל חלקי העיר, וב-1856 הוענק להם שוויון זכויות בכפוף לתקנות הטנזימאט.[12] החלטות אלו, בליווי ההתפתחות הכלכלית הכללית בסרייבו, הובילו לשיפור ניכר במעמדם הכלכלי והחברתי של בני הקהילה.[13][6] רפורמות הטנזימאט הובילו להשתלבותם של בני הקהילה במערכת הפוליטית והציבורית העות'מאנית האזורית.

ב-1868 מונה דניאל אפנדי לממונה הכספים במשרד המיסים של הווילאייט וחוג'ה יעקב אפנדי לממונה על האוצר במשרד הכספים של סנג'ק סרייבו. החל מ-1870 כיהן רב הקהילה הספרדית כנציג הקהילה היהודית בוועדת החינוך של וילאייט בוסניה.[14] ב-1876 מונה יאבר ברוך אפנדי כנציג וילאייט בוסניה לפרלמנט העות'מאני בקונסטנטינופול. מספר מבני הקהילה כגון יצחק שלום אפנדי ובנו סולומון שלום אפנדי מונו למועצה המייעצת לוואלי (טורקית: Meclisi İdare). סולומון שלום אפנדי מונה בהמשך גם לפרלמנט העות'מאני, לחבר מסדר המג'ידיה והוענק לו אות המסדר ברמה החמישית מכסף.[15][14]

התקופה האוסטרו-הונגרית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר קונגרס ברלין שחתם את המלחמה העות'מאנית-רוסית (1878-1877) קיבלה האימפריה האוסטרו-הונגרית חסות על חבלי הארץ בוסניה והרצגובינה. האוסטרו-הונגרים סיפחו בפועל את החבל, וב-18 באוגוסט 1878 נכנס הצבא האוסטרו-הונגרי לסרייבו.[9] תקופה זו נחשבת מכוננת בחיי הקהילה בסרייבו. העיר שינתה את פניה ואת אופייה ושעריה נפתחו לאירופה על מגוון אוכלוסיותיה ותרבותה. היא עברה תנופת בינוי, הרחבה משמעותית של מוסדות השכלה וגאות כלכלית. בנוסף, נפתחה בפני תושבי העיר האפשרות להשתלב ביתר קלות במוסדות להשכלה גבוהה ברחבי אירופה.[16]

עם החלת השלטון האוסטרו-הונגרי, היגרו לסרייבו משפחות של יהודים אשכנזים, ובהן נמנו בעלי מקצועות חופשיים, בעלי השכלה אקדמית ונושאי משרות פקידותיות בממשל המקומי. היהודים הגיעו ברובם מהשטחים המזרח-אירופיים של האימפריה האוסטרו-הונגרית, המצויים במאה ה-21 בשטחי: צ'כיה, סלובקיה, הונגריה, אוקראינה ופולין, ומקצתם מהשטחים המרכז-אירופיים של האימפריה כגון משטחי אוסטריה המודרנית. ב-24 בספטמבר 1879 נתן הממשל המקומי אישור רשמי להקמת קהילה אשכנזית נפרדת.[7] ב-30 בספטמבר 1902 נחנך בית הכנסת האשכנזי המרכזי ולצידו הוקם תלמוד תורה.[13] בעיר נוסדו מספר אגודות לקידום החינוך והתרבות של בני הקהילה.

ב-1892 נוסדה אגודת לה בנוולנציה (La Benvolencia) אשר פעלה למתן תמיכה לבני הקהילה שנקלטו במערכת החינוך של סרייבו ובהמשך גם לסטודנטים מקרב הקהילה שנקלטו במוסדות השכלה גבוהה ברחבי יוגוסלביה. האגודה הקימה ספרייה והוציאה לאור מספר ספרים בתחום ההיסטוריה של קהילות יהודיות ואישים בולטים. ב-1900 יצא לאור השבועון בלאדינו "השחר" שעסק בתחומי התרבות והאמנות של בני הקהילה והופץ במשך שנה אחת. ב-1901 נוסדה אגודת "לה לירה" (La Lira) שהקימה מקהלה קהילתית ספרדית באותו שם ולה רפרטואר שכלל רומנסות לצד שירי עם יוגוסלביים.[17][18] ב-1904 נוסדה האגודה הציונית הראשונה, "בני ציון", אך עיקר הפעילות הציונית התרחשה לאחר מלחמת העולם הראשונה.

לאחר הסיפוח הרשמי של בוסניה והרצגובינה על ידי האוסטרו-הונגרים והפיכת החבלים לקונדומיניום של האימפריה, אישר הקיסר פרנץ יוזף חוקה לאזור. ב-1910 הקימו האוסטרו-הונגרים את "הסאבור של בוסניה" (בבוסנית: Bosanski sabor) (אנ'), אשר התנהל כדיאט, והורכב מנציגים סקטוריאליים שנבחרו בבחירות בכל סקטור. הפרלמנט היה בעל סמכויות חקיקה מוגבלות ובכל מקרה להחלטותיו נדרש אישור הן של הממשל האוסטרי והן של הממשל ההונגרי והוא פעל עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה. בפרלמנט זה כיהנו שלושה מבני הקהילה היהודית. הרב, ד"ר מוריץ לוי כנציג יהדות בוסניה, ויהושע שלום (Ješua D. Šalom), ובהמשך ד"ר ויטה אלקלעי (בבוסנית: Vita Alkalaj), כנציגים מטעם מועצת העיר סרייבו.[19]

במועצת העיר סרייבו הוקצו לקהילה היהודית 4 מושבים, לקהילה הנוצרית אורתודוקסית הוקצו 6 מושבים, לקהילה הקתולית הוקצו 3 מושבים ולקהילה המוסלמית 5 מושבים. מעמדם של בני הקהילה במועצת העיר ובפרלמנט האזורי הוביל לחיכוכים מול החלק הניצי של האוכלוסייה ממוצא סרבי שהתגוררה בעיר והחזיקה בעמדות לאומניות.[16]

ביוגוסלביה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מלחמת העולם הראשונה נכללה סרייבו בשטחי ממלכת הסרבים, הקרואטים והסלובנים אשר הפכה בהמשך לממלכת יוגוסלביה. קהילת סרייבו הייתה אחת מ-117 הקהילות המאורגנות ביוגוסלביה.[20] ב-1919, נערך בסרייבו הקונגרס הראשון של פדרציית הקהילות היהודיות בממלכת הסרבים, הקרואטים והסלובנים. עוד נוסד תא סוציאליסטי של פועלים יהודיים.[9] בין 1920 ל-1927 פעל בסרייבו סניף של פועלי ציון אשר בשיאו מנה כ-500 חברים.[21] ב-1930 נחנך בית הכנסת הספרדי החדש שנקרא "קהל גדול" (לאדינו: Kal Grande).[6] הקהילות הספרדית והאשכנזית שיתפו פעולה באופן הדוק בפעילות הקהילתית ונבדלו רק בנושאי הדת. בתקופה זו התרחבה הפעילות הציונית עם הקמת הסניף הציוני שכונה "אגודה יהודית לאומית". בהמשך הוקמה אגודת "מתתיה" על ידי פורשים מ"פועלי ציון" ועד לפרוץ מלחמת העולם השנייה נמנו בה 1,000 חברים. בעיר החלו לפעול גם תנועות נוער כגון השומר הצעיר, תכלת-לבן ובית"ר.[22][23]

עם הקמת ממלכת יוגוסלביה עמד בראש הקהילה האשכנזית בן העיר ברנרד קליין. ב-1924 נוסד בית "המועדון היהודי" שפעל להעמקת התודעה היהודית של בני הקהילה. בעיר פעל אולפן עברית בשם "שפה ברורה" וכן בית ספר יסודי וגן ילדים שהיו כפופים למערכת ההשכלה הארצית ושילבו גם תוכני יהדות והיסטוריה של עם ישראל.[17] ב-1934 ביקרה מקהלת "La Lira" בארץ ישראל המנדטורית וערכה סדרת קונצרטים בתל אביב, בחיפה, בפתח תקווה ובנהלל.[17] בתקופה זו יצאו לאור מספר עיתונים קהילתיים ובהם מאמרים בנושאים פוליטיים, כלכליים ותרבותיים ובכללם השבועונים "התודעה היהודית" ו"החיים היהודיים" אשר פעלו במהלך שנות ה-20 והשבועון "הקול היהודי" (בסרבו-קרואטית: "Jevrejski Glas") אשר יצא לאור בשנים 1928–1941.[24]

מלחמת העולם השנייה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפרוץ מלחמת העולם השנייה הכריזה יוגוסלביה על נייטרליות ותחת לחץ כבד מגרמניה הנאצית קיים הנסיך פאבלה שליט הממלכה מגעים על הצטרפות יוגוסלביה להסכם התלת-צדדי. תהליך זה לווה בתחיקה אנטישמית. בעת ההיא מנתה הקהילה 9,000 נפשות. באוקטובר 1940 פורסמו שתי תקנות המגבילות את זכויות היהודים. האחת קבעה נומרוס קלאוזוס בקבלה לבתי הספר התיכוניים ולמוסדות להשכלה גבוהה והשנייה הגבילה סחר במוצרי מזון מסוימים.[2] במקביל גברה ההסתה האנטישמית מצד חוגי הכנסייה הקתולית והיא לוותה גם בפרסומים בעיתונות. גם המיעוט המוסלמי נתון היה להסתה נגד היהודים שלובתה על ידי חכמי הדת המקומיים.[22]

לאחר ההפיכה הפרו-בריטית במהלכה הודח הנסיך פאבלה והומלך פטר השני, פלשה גרמניה ליוגוסלביה והכניעה את צבאה תוך ימים אחדים. האזור הועבר לחזקת ממשלת הבובות של מדינת קרואטיה העצמאית שנשלטה על ידי האוסטאשה בהנהגת אנטה פאבליץ' ומיד הוחל ברדיפת יהודי החבל והעיר סרייבו.[2] לאחר הכיבוש התחוללו פרעות ביהודי העיר שהובלו ברובם על ידי תושביה המוסלמים של סרייבו ומקצתם על ידי תושבים ממוצא קרואטי. בית הכנסת הספרדי "קהל גדול" שנפגע קודם לכן בהפצצת הלופטוואפה, נבזז והועלה באש על ידי הפורעים. התקרה הפנימית של בית הכנסת קרסה בחלקה והמבנה נותר ללא שימוש. במסגרת גזרות האוסטאשה חוקקו חוקי גזע שהתבססו על חוקי נירנברג ובמסגרתם, הולאם רכוש יהודי, גברים יהודים נשלחו לעבודות כפייה ובני הקהילה חויבו בענידת טלאי צהוב.[25][22][26] עוד הופסקה הפעילות התרבותית ובכלל זה פעילותה של מקהלת "La Lira" וכן הופסקה פעולתם של בנקים יהודיים ואגודות אשראי וגמילות חסדים, והוחרם כספם.[17][27]

הארכידיוקסיה הנוצרית קתולית של מזרח בוסניה והעומד בראשה הארכיבישוף המטרופוליטני איוואן שאריץ' הפיצה מאמרי שטנה בעיתונות כנגד יהודי העיר. שאריץ' עודד את כמריו ליטול חלק פעיל ברדיפת היהודים ועסק באופו אישי בשדידת רכוש וקרקעות של יהודים.[28]

שלטון האוסטאשה מינה שני שופטים מחוזיים כממונים על הקהילות היהודיות בסרייבו. השופטים: סְרֶצְ'קוֹ בּוּיָאס (בסרבו-קרואטית: Srećko Bujas) על הקהילה הספרדית ובְּרָאנְקוֹ מִילָאקוֹבִיץ' (בסרבו-קרואטית: Branko Milaković) על הקהילה האשכנזית. הם פעלו לשמירה על רכוש הקהילה וניסו לשחרר עצורים מקרבה בעת האקציות השונות, אך ללא הועיל.[29] ב-26 ביוני 1941 פרסם אנטה פאבליץ' צו ובו הוראה לעצור את יהודי העיר ולרכזם במחנות מעצר. ב-30 ביולי, לאחר פעולת חבלה שבוצעה במתקני הרכבת בעיר, הוצאו להורג 20 מתושבי העיר, 12 סרבים ו-8 יהודים, ובהם בנו של הרב הספרדי הראשי של סרייבו ד"ר מוריץ לוי. לוי שהה באותה העת בבלגרד ושם נעצר.

באוגוסט הוחל באקציות בכל רחבי בוסניה ובראשית ספטמבר בסרייבו עצמה. ב-4 בספטמבר1941 לפנות בוקר נעצרו 500 מיהודי העיר וגורשו למחנה הריכוז קרושצ'יצה. ככל הנראה, מקצת מהגברים נורו בקרושצ'יצה והשאר הועברו ב-19 בספטמבר ליאסנובאץ. הנשים והילדים נשלחו למחנה הריכוז לובורגראד. מפקד האקציה היה יורה פראנצטיץ' הקומיסר של האוסטאשה בסרייבו אשר במקביל שימש כראש מיליציית "הלגיון השחור" שעל חבריה הוטל לבצע את המעצרים. ב-20 בספטמבר הנחה ראש שירותי הביטחון הקרואטיים אאוגן קווטרניק להמשיך ב"פתרון הבעיה היהודית בסרייבו". במחצית השנייה של ספטמבר הגיע לסרייבו איוואן טולי (בסרבו-קרואטית: Ivan Tolj, בסרבית קירילית: Иван Тољ) אשר מונה למפקד המשטרה בסרייבו, ונודע עוד קודם לכן באכזריותו כלפי האוכלוסייה הסרבית. טולי פיקד אישית על המשך האקציות בקרב הקהילה היהודית.

באוקטובר גורשו 1,400 יהודים ובנובמבר גורשו כ-3,000 מבני הקהילה. הגברים נשלחו למחנה ההשמדה יאסנובאץ, שם נרצחו מרביתם, והנשים והילדים נשלחו למחנה הריכוז ג'קובו שבקרואטיה. חלק מבני הקהילה נמלטו לאזור הנשלט על ידי האיטלקים, בתחילה למוסטאר ובהמשך נעצרו חלקם והועברו למחנה הריכוז ראב. המחנה שוחרר על ידי הפרטיזנים של טיטו, וכך ניצלו בני הקהילה אשר הועברו אליו. חלק מהניצולים הצטרפו לכוחות הפרטיזנים. מעריכים שכ-2,400 יהודים מתוך 9,000 בני הקהילה ניצלו ממחנות ההשמדה.[30][22] כאמור, רבים מבני הקהילה הצטרפו לכוחות הפרטיזנים ומהם זכו נסים אלבחרי, אליאס אנגל, ופאבלה גוראנין לעיטור גיבור יוגוסלביה. מספר מתושבי העיר, מוסלמים ונוצרים סייעו לבני הקהילה היהודית במהלך השואה וחלקם כגון: זקירה בסרביץ' אחמד סדיק, מאוריס ומידחאט בגיץ' וזיינבה הרדגה זכו בהמשך לאות חסיד אומות העולם מטעם ארגון יד ושם.

לאחר השואה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשלהי 1945 שבו שרידי הקהילה לסרייבו וחידשו את הפעילות הקהילתית. ב-1946 אוחדו הקהילות הספרדית והאשכנזית בסרייבו לקהילה אחת.[9] מבין ראשי הקהילה ניתן למנות את השופט אברהם ברוך והרב מנחם רומנו שכיהן כרב הראשי ליהודי העיר. ב-1948, לאחר הקמת מדינת ישראל היה גל עלייה מיוגוסלביה ובמהלכו עלו כ-500 מיהודי סרייבו.[9] ב-1952 נערך בבית העלמין הספרדי הישן הסמוך לקובאצ'יצ'י טקס בהשתתפות נציגי ממשלת יוגוסלביה וישראל ובו נחנכה אנדרטה לזכר הנרצחים בשואה.[31] מבנה בית הכנסת הספרדי "החדש" שנפגע קשות במהלך מלחמת העולם השנייה שופץ, הקהילה היהודית העניקה אותו כמתנה לעיר, הוא חדל לשמש בית כנסת והפך למבנה ציבור.

ב-1965, הוסב מבנה בית הכנסת הספרדי הישן שהוקם ב-1580 למוזיאון לתולדות הקהילה היהודית בעיר. ב-1966 נערכו בסרייבו חגיגות רשמיות לציון 400 שנים ליסוד הקהילה היהודית.[9] בית הכנסת האשכנזי שהוקם ב-1902 נותר פעיל והפך למרכז הפעילות הקהילתית בעיר.[6] בני הקהילה היו מעורים בחיים הפוליטיים והחברתיים ביוגוסלביה ומהם ניתן למנות את ד"ר רוזה פאפו שהייתה האישה הראשונה שקיבלה דרגת גנרל בצבא יוגוסלביה וכיהנה בתפקידים בכירים במערך הרפואי הצבאי ואת התעשיין אמריק בלום אשר כיהן כראש עיריית סרייבו. בתקופה היוגוסלבית בלטו גם אנשי רוח ומדע ומהם ניתן למנות את הפיזיקאי יוסיף גולדברג, ואת הסופרים אריך קוש זוכה פרס נין ב-1967 ויצחק סמוקובליה. עד לניתוק היחסים הדיפלומטיים בין ישראל ויוגוסלביה לאחר מלחמת ששת הימים, נשמר קשר הדוק בין "התאחדות עולי יוגוסלביה בישראל" לבין "הפדרציה של הקהילות היהודיות ביוגוסלביה" ובכלל זה השתתפות בכנסים משותפים וחילופי משלחות.[32] גם לאחר ניתוק היחסים הדיפלומטיים לא הורע מצבם של יהודי יוגוסלביה והם זכו ליחס אוהד מהשלטונות ולחופש פולחן ותרבות.[33] עם זאת נרשמו תקריות אנטישמיות ובכלל זה חילול בית העלמין הספרדי העתיק.[34]

ב-1981 נחנך בשיפולי הר טְרֶבֶּוִויץ' פארק ההנצחה וראצה ובו אנדרטאות ל-2,000 פרטיזנים מבוסניה ומהם 324 יהודים שנהרגו בקרבות לשחרור יוגוסלביה ולזכר 9,000 הנרצחים על ידי הנאצים ושלטון האוסטאשה ובכלל זה כ-7,500 מבני הקהילה היהודית.[31] במהלך מלחמת בוסניה הוחרב האתר על ידי צבא רפובליקה סרפסקה. לאחר המלחמה שוקם ונפתח מחדש וב-2005 הוכרז אתר מורשת לאומית של בוסניה והרצגובינה.

מלחמת בוסניה ולאחריה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

על רקע התפרקות יוגוסלביה, פרצה באפריל 1992 מלחמת בוסניה. מראשית המלחמה ועד פברואר 1996 נתונה הייתה העיר סרייבו במצור. בתחילה על ידי הצבא העממי היוגוסלבי ובהמשך על ידי צבא רפובליקה סרפסקה. הכוחות הסרביים הוצבו על הגבעות הסובבות את העיר וצבא בוסניה אשר היה בשלבי התארגנות ומצויד באופן לקוי, התקשה להתמודד עם המצב. כ-8,500 חיילים וכ-5,500 אזרחים נהרגו במהלך שנות המצור. כתוצאה מהפגזות נפגעו מבני ציבור רבים ובכללם בית הכנסת האשכנזי הגדול ובית העלמין היהודי העתיק.

הקרבות באזור העיר העמידו את בני הקהילה היהודית בסכנה. ב-1994 חולצו כ-300 מבני הקהילה, בסיוע הסוכנות היהודית וארגון הג'וינט והועברו לזאגרב. בהמשך, במהלך המלחמה ולאחריה, חולצו או עזבו כ-400 נוספים יהודים מהעיר. חלקם לא הצהירו במפקדי האוכלוסין על היותם יהודים. כ-300 עלו לישראל והשאר היגרו לטורונטו שבקנדה, לספרד, לבריטניה ולשווייץ. כמה מאות יהודים, בעיקר מבוגרים או נשואים בנישואי תערובת, העדיפו שלא להתפנות ולהמשיך ולהתגורר בעיר.[35][36][37]

בני הקהילה היהודית שהמשיכו להתגורר בסרייבו ואשר נעזרו בארגון הג'וינט, העניקו סיוע במזון ותרופות לבני הקהילות הנוצרית והמוסלמית ואף סייעו בפינויים של כ-2,000 מהם למקום מבטחים עד שוך הקרבות. כמה עשרות פליטים מוסלמים הגיעו לישראל.[38][39] לאחר התערבות כוחות נאט"ו בלחימה תוך הפצצות על הכוחות הסרביים בבוסניה, נחתם ב-14 בדצמבר 1995 הסכם דייטון אשר שם קץ למלחמת בוסניה וקבע את קווי הגבול בין המדינות השונות שהשתתפו בלחימה. ב-29 בפברואר 1996 הכריזה רשמית ממשלת בוסניה והרצגובינה על סיום המצור. כ-70,000 אזרחי סרייבו ממוצא סרבי עזבו את העיר ועברו לשטחי רפובליקה סרפסקה, רובם לסרייבו המזרחית. בני הקהילה היהודית אשר חולצו מהעיר לא שבו אליה והשתקעו במדינות השונות. במקביל, החלה תנועת הגירה פנימית של כמה עשרות יהודים מקהילות קטנות בבוסניה אל סרייבו והם הצטרפו לקהילה המקומית.

ב-2007 התגוררו בסרייבו כ-700 יהודים. בעיר קיימת פעילות קהילתית ומ-1997 מכהן אליעזר פאפו כרב שאינו תושב של הקהילה. בית העלמין שהוקם ב-1630 עדיין קיים ומתוחזק ובמקום הוקמו שתי אנדרטאות לזכר הנספים בשואה, האחת לקהילה הספרדית והשנייה לאשכנזית.[6] בן הקהילה סוון אלקלעי כיהן כשר החוץ של בוסניה והרצגובינה בין 2007 ל-2012.

דמוגרפיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף המאה ה-16 הייתה הקהילה ספרדית מובהקת. עם זאת מתועדות גם מספר משפחות ממוצא אשכנזי.[10] לאחר סיפוח בוסניה על ידי האימפריה האוסטרו-הונגרית היה גל הגירה של משפחות יהודיות ממוצא אשכנזי לסרייבו. ממפקד האוכלוסין שנערך ב-1885 עלה, כי בסרייבו התגוררו 26,268 נפשות. 60 אחוזים היו מוסלמים, 17 אחוזים היו נוצרים אורתודוקסים, 13% היו קתולים ו-10 אחוז יהודים. ב-1895 מבין 4,058 היהודים שהתגוררו בסרייבו, 3,159 היו ספרדים ו-899 אשכנזים. ב-1910 עמד מספר התושבים על 51,919 ומהם 36 אחוזים היו מוסלמים, 35 אחוזים קתולים, 17 אחוזים נוצרים אורתודוקסים וכ-12 אחוזים יהודים. עד לתום התקופה האוסטרו-הונגרית נשמר היחס המספרי בין הקהילות, כאשר הקהילה האשכנזית מונה בין חמישית לרבע מכלל יהודי העיר. שיעור היהודים בעיר סרייבו עמד על 57.55 אחוזים מכלל היהודים בבוסניה והרצגובינה.[7][16]

לאחר מלחמת העולם הראשונה התחולל ביוגוסלביה משבר כלכלי וחברתי אשר הואץ בשל המשבר הכלכלי העולמי של 1929. תהליך זה לווה בהגירה פנימית אל הערים הגדולות והמבוססות יותר בממלכה ולא פסח על הקהילות היהודיות. לסרייבו הגיעו משפחות יהודיות, בעיקר ספרדיות, מקהילות קטנות כגון טראווניק אשר נתונות היו במצב כלכלי קשה. תהליך הגירה זה שינה את המאזן הדמוגרפי בין שתי הקהילות. ב-1939 התגוררו בסרייבו 8,114 יהודים (87% ספרדים ו-13% אשכנזים). ב-1940 מנתה הקהילה 9,000 נפשות, ומתוכם 8,000 היו ספרדים ו-1,000 אשכנזים. לאחר מלחמת העולם השנייה מנתה הקהילה 1,400 נפשות ובהמשך, עלו חלקם לישראל.[30] בתקופה היוגוסלבית העדיפו חלק מבני הקהילה שלא להצהיר על עצמם כיהודים במפקדי האוכלוסין וכך מספרם הרשמי של בני הקהילה היה נמוך ממספרם בפועל.

במהלך ולאחר מלחמת בוסניה היה גל הגירה של יהודים מסרייבו. ב-2007 התגוררו בעיר 700 יהודים, חלקם ממשפחות מעורבות.[6] במפקדי האוכלוסין שנערכים בבוסניה והרצגובינה, לא קיימת חובה להצהיר על דתו או מוצאו האתני של נפקד. וכך, בוחרים חלק מבני הקהילה שלא להצהיר על יהדותם. במפקד האוכלוסין שנערך במדינה ב-2013 הצהירו 240 בני אדם מסרייבו על יהדותם. לפי נתוני הרישום בקהילה ומשלמי המיסים לקהילה, נמנו ב-2022 בקהילה היהודית בסרייבו 500 חברים, מכלל 700 היהודים המתגוררים במדינה בעוד 4 קהילות.[40]

כלכלה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

היהודים הספרדים שהגיעו לעיר במהלך המאה ה-16 היו ברובם סוחרים, חלקם נודדים והם רקמו קשרי מסחר יבשתיים וימיים עם ערי האזור כגון ונציה, טריאסטה, בלגרד וניש. הסוחרים עסקו בייבוא בדים, משי, ותבלינים. מקצתם עסקו בחלפנות כספים והיו מלווים בריבית.

בשלהי המאה ה-19, לאחר סיפוח האזור על ידי האימפריה האוסטרו-הונגרית הגיעו לסרייבו משפחות אשכנזיות אמידות, בהם בעלי מקצועות חופשיים, מהם מספר לא מבוטל של רופאים. בראש בית החולים הממשלתי ובראש שירותי הבריאות הציבורים עמדו גם רופאים יהודים.

השלטון האוסטרו-הונגרי פעל לפיתוח המסחר והתעשייה והמהגרים היהודים האשכנזים, אשר עימם נמנו משכילים רבים שהיו רב לשוניים ושלטו גם בגרמנית, השתלבו במנגנוני המנהל ובמערכת הכלכלית החדשה. עם זאת, המערכת הקפיטליסטית שהוקמה הובילה לפער מעמדות בקרב הקהילה הספרדית הגדולה שחלק ממשפחותיה היה פתוח פחות לשינויים, וענפי הפרנסה עליהם נשענו כגון מלאכה זעירה וממכר מוצרי סדקית, הלכו ונעלמו. נוצרה שכבה של משפחות יהודיות עניות לצד שכבה של משפחות עשירות מאוד אשר מהן נמנו בעלי חנויות ומפעלים.[10] ככלל אחוז השכירים בקרב יהודי סרייבו היה גבוה מאחוז השכירים בשאר האוכלוסיות. ב-1907 עמד שיעור בני הקהילה שהיו בעלי חברות פרטיות או מפעלים על 2.2 אחוזים, 7.9 אחוזים היו סוחרים, 10.5 אחוזים היו שכירים בתעשיית הטקסטיל ו-7% שכירים בתעשיית הדפוס.[16]

לאחר מלחמת העולם הראשונה והקמת ממלכת יוגוסלביה, חוותה הממלכה משבר כלכלי ותהליך שיקומי אשר לווה גם בהגירה פנימית של אוכלוסיות ובכלל זה בני הקהילה היהודית ממקומות יישוב קטנים ולא מבוססים אל הערים הגדולות. בנוסף, רבים מקרב בני הקהילה נהרגו בקרבות וכך נוצר צורך לתמוך כלכלית בחלק ממשפחותיה. הוקמו מספר אגודות גמילות חסדים כגון "עזרת יתומים" ו"כנפי יונה – ביקור חולים" אשר תמכו במשפחות החלשות הן כספית, והן באמצעות אספקת מזון, תרופות וחומרי לימוד.

בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, הקימו בני הקהילה וניהלו מפעלי תעשייה בתחום הטקסטיל, עיבוד העץ, ייצור הנייר והמזון, וחלשו על המסחר הסיטונאי במזון. הוקמו בנקים, חלקם קואופרטיביים ואגודות אשראי שונות. ב-1920 פעל בעיר "הבנק היהודי המרכזי" ובהמשך הוקמה אגודת האשראי "מלאכה" לטובת בעלי מלאכה זעירה וקמעונאים. במהלך שנות ה-30 הרחיבה "מלאכה" את פעילותה ופעלה גם בקרב האוכלוסייה הכללית. עוד נוסדה אגודת האשראי "גאולה" שנועדה לסייע לתעשייה זעירה. המשבר הכלכלי העולמי של 1929 לא פסח על יוגוסלביה ובתוכה על בני קהילת סרייבו. "הבנק היהודי המרכזי" נאלץ לסגור את שעריו ולהפסיק את פעילותו.

ב-1928, שליש מבני הקהילה הספרדית הוגדרו כבני המעמד הבינוני ומעלה. עוד שליש מבני הקהילה (כ-400 משפחות) היו פטורים מתשלום מיסים בשל מצבם הכלכלי הקשה. ב-1933, כ-15 אחוזים מכלל נתמכי הסעד בסרייבו היו בני הקהילה היהודית. עוד נמנו 1,116 מובטלים מקרב המפרנסים בקהילה.[7]

במהלך מלחמת העולם השנייה, עם כינון מדינת קרואטיה העצמאית בשלטון האוסטאשה, הפקיעו השלטונות את אגודת האשראי "מלאכה" והחרימו את כל הכספים בבעלות יהודית. כן הופסקה פעילות אגודת "עזרת יתומים" והוחרמו נכסיה.[17] תפישת העולם של שלטונות האוסטאשה הייתה: ראשית לקעקע את הבסיס הכלכלי האישי והקהילתי של יהודי סרייבו, הן על ידי חוקים ותקנות והן על ידי מעשי שוד וביזה שאורגנו בפועל על ידי מנגנוני הביטחון של האוסטאשה. בהמשך, טענו ראשי השלטון האוסטאשי כי אין ביכולתם להמשיך לתמוך כלכלית ולהגן על הנכסים הקהילתיים משום שאינם קיימים עוד בסרייבו. רכוש אישי ונדל"ן כגון בתים ומפעלים נמכרו בתחילה לאנשי קש ובהמשך החליפו בעלים נוספים. בהמשך הועבר חלק מהרכוש אל מחוץ לגבולות מדינת קרואטיה העצמאית. מעריכים את שווי הרכוש שנבזז מיהודי בוסניה והרצגובינה כולה ב-25 מיליארדי דינרים יוגוסלביים במחירי 1939 (כ-100 מיליון לירות שטרלינג במונחי 1939). לאחר הרס הבסיס הכלכלי והפגיעה בחופש האישי, פעלו שלטונות האוסטאשה לגירוש היהודים אל מחנות ההשמדה.[41]

לאחר המלחמה וחידוש הקהילה, השתלבו בניה במערכת הכלכלית היוגוסלבית. בשל רצח מרבית בני הקהילה, נותר רכוש רב ללא יורשים והוא הולאם. במסגרת ההסכמים שסיימו את מלחמת העולם השנייה חויבו מדינות כגון הונגריה ורומניה להעביר נכסים ללא יורשים שהיו בבעלות יהודית לידי ארגונים יהודיים. סעיף זה לא הוחל ביוגוסלביה. הנהגת משטר קומוניסטי וכלכלה מתוכננת במדינה סיכלה את האפשרות להשבת הרכוש הפרטי.[42]

לאחר סיום מלחמת בוסניה והתארגנותה מחדש של הקהילה היהודית במדינה, נעשה ניסיון נוסף להשיב רכוש שנבזז או הולאם בתקופת מלחמת העולם השנייה. אותרו 130 נכסים בבוסניה והרצגובינה שהיו בעבר בבעלות יהודית ומהם כמה עשרות בסרייבו. נחתם הסכם עם "הארגון היהודי העולמי להשבת רכוש" על ניהול הנכסים שיוחזרו. להבדיל ממדינות שכנות כגון קרואטיה, בבוסניה והרצגובינה לא חוקקו חוקים להחזרת נכסי דלא-ניידי קהילתיים או רכוש פרטי שהוחרמו בתקופת השואה ובכלל זה רכוש מוחרם ללא יורשים, ועל כן התעכב הליך החזרת הרכוש.[43] ביוני 2009 חתמה ממשלת בוסניה והרצגובינה על הצהרת טרזין העוסקת בהשבת רכוש יהודי,[44] אך בפועל כמעט ולא ננקטו צעדים מעשיים.

חינוך וקהילה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
חברי תנועת הנוער בר-כוכבא באימון ספורט (1923)
קבוצת חברים מתא השומר הצעיר בסרייבו כפי שצולמה ב-1933

באמצע המאה ה-19, נפתח בית הספר הציבורי הראשון בסרייבו, אך מרבית בני הקהילה העדיפו להמשיך ולשלוח את בניהם למלדארי. במלדארי למדו ילדים בגילאי 4 – 12 אשר ישבו על מחצלות בכיתה צפופה. הלימודים נוהלו בלאדינו והתבססו על שינון. המלדארי חסרו תנאי תברואה בסיסיים, וכן ציוד הוראה. לאחר חצי יום לימודים הועסקו התלמידים כשוליות בקרב אומנים מבני הקהילה. רמת ההשכלה בקרב ילדי הקהילה הייתה נמוכה לעומת קהילות מערב אירופה, וכמעט ולא אפשרה ללומדים לרכוש השכלה גבוהה.

ב-1864 היו בסרייבו 7 מלדארים. 6 מלדארים לבנים, ובהם למדו 240 תלמידים ומלדארי אחד לבנות ובו למדו 15 תלמידות. סרייבו הייתה העיר היחידה בווילאייט בוסניה בה פעל מוסד חינוכי לבנות הקהילה היהודית. ב-1870 גדל מספר הלומדים ל-282 בנים ו-23 בנות.[14]

וכך, עם סיפוח העיר על ידי האימפריה האוסטרו-הונגרית היו מרבית יהודי הקהילה אוריינים, אך רק בעברית ולאדינו. ב-1894 קבעו את השלטונות גם את הסרבו-קרואטית כשפה רשמית במערכת החינוך.[7] כאמור, עם כניסת השלטונות האוסטרו-הונגריים החל תהליך מואץ של פיתוח מערכת החינוך בעיר. במקביל היגרו לעיר יהודים משכילים מרחבי האימפריה אשר תרמו לפיתוחה של השכלה אקדמית. פתיחתה של סרייבו לאירופה הקלה על השתלבות תושביה במערכת החינוך האירופית וכך יצאו בני משפחות אמידות ללימודים גבוהים באוניברסיטאות מובילות ביבשת.

עד לראשית המאה ה-20 התגוררו שתי הקהילות זו לצד זו, שמרו על יחסים טובים, אך הוו ישויות קהילתיות וחברתיות נפרדות. הגידול במספר המשכילים ששבו מלימודים אקדמיים מרחבי אירופה בקרב שתי העדות, הוביל להאחדת הפעילות הקהילתית והתרבותית. בהמשך, חצו מחלוקות בין ציונים ללא ציונים, וכן בין זרמים שונים בציונות את שתי העדות.[45] ב-1910 נסגרו תלמודי התורה ובני הקהילה השתלבו בהדרגה במערכת החינוך העירונית. תהליך זה הביא לירידה הדרגתית בשימוש בלאדינו כשפת הדיבור המרכזית. ב-1910, ציינו 98 אחוזים מבני הקהילה הספרדית את הלאדינו כשפת אימם וב-1931 ירד נתון זה ל-60 אחוזים (40% ציינו שסרבו-קרואטית היא שפת אימם). בני הקהילה האשכנזית הגיעו מאזורים שונים ברחבי האימפריה האוסטרו-הונגרית, חלקם מאזורים דוברי שפות סלאביות, וחלקם דוברי שפות גרמאניות או הונגרית. ב-1931, ציינו 45 אחוזים מבני הקהילה האשכנזית את הסרבו-קרואטית כשפת אימם. בהמשך, נהגו בעיקר בני הקהילה האשכנזית להוסיף שם פרטי בעל קונוטציה סלאבית או גרמנית לצד השם העברי.[7]

ב-1928 נפתח "בית המדרש התאולוגי היהודי", אשר הכשיר מורים, ממלאי מקום לרבנים, חזנים, מוהלים ושוחטים, בראשו עמד הרב ד"ר מוריץ לוי ובו למדו בני שתי הקהילות. תלמידיו שרתו בהמשך קהילות נוספות ובדרך כלל קטנות ברחבי יוגוסלביה. באפריל 1941 נסגר המוסד.

חיי הדת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבני הקהילות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
חברי אגודת הזמר "לה לירה" מסרייבו כפי שצולמו ב-1934
קברו של הרב משה דאנון שכיהן כרב הראשי בשנים 1815–1830, השוכן בסטולאץ ומהווה אתר עלייה לרגל ליהודי סרייבו

בראשית דרכה נסמכה הקהילה בסרייבו על מרכז ההלכה בסלוניקי. ב-1623 התמנה הרב שמואל ברוך מסלוניקי לרב הראשי של הקהילה והוא נחשב לרב הראשון במינוי קבע של הקהילה הספרדית. בסוף המאה ה-16 הייתה הקהילה ספרדית באופייה ובראשה עמדו החכמים אשר זבולון, מצליח מוג'אג'ון ושמואל ברוך.[7] בין 1686 ל-1689 כיהן כראש הקהילה הספרדית הרב צבי הירש אשכנזי אשר כונה "החכם צבי", מראשי הלוחמים בתנועת השבתאות.[10] ב-1691 התמנה הרב יצחק צבי. ב-1697, במהלך מלחמת האימפריה העות'מאנית-הליגה הקדושה (1683–1699) נפלו הרב ומספר מנכבדי הקהילה בשבי כוחותיו של הנסיך אויגן מסבויה מפקד צבא ממלכת הבסבורג, והם שוחררו רק לאחר תשלום כופר נפש נכבד. הרב יצחק צבי כיהן עד 1716 ולאחריו כיהן בנו, שם טוב בן יצחק צבי עד 1732.

ב-1732 התמנה הרב יוסף מג'ורו (נהגה גם מצ'ורו) לרב הראשי ולאחר מותו ובמשך תקופה ארוכה לא מונה רב ראשי. ב-1773 התמנה הרב דוד פארדו לרב הראשי של האיילט ולאב בית הדין הרבני.[46] בתקופה הקצרה בה כיהן, עלה בידיו לחדש הפעילות הקהילתית, לחולל התפתחות משמעותית בחינוך התורני, לארגן מחדש את תלמודי התורה ולהקים ישיבה. בנו, יצחק פארדו כיהן תחתיו עד 1810. ב-1815 התמנה משה דאנון לרב הראשי של הקהילה. ב-1820 נעצר הרב דאנון עם 10 מנכבדי קהילת סרייבו על ידי הוואלי מהמט רושדי פאשא (Mehmed Rušdi Pasha) ונדרש תמורתם כופר נפש בסכום גבוה. הם שוחררו לאחר התערבות הקהילה המוסלמית המקומית. ב-1830 החליט הרב דאנון לעלות לירושלים, אך בדרכו נפטר ליד העיירה סטולאץ ונקבר שם. יהודי סרייבו נהגו לעלות לקברו בכל שנה, ביום השנה לפטירתו, ומנהג זה נמשך עד שנות ה-50 של המאה ה-20. לאחר התפרקות יוגוסלביה וכינון בוסניה והרצגובינה חודש המנהג ובסטולאץ אף הוקם בית כנסת לעולי הרגל אשר מתוחזק על ידי אחת המשפחות המוסלמיות בעיירה. אחריו כיהן הרב מאיר בנימין מנחם דאנון בעל "באר בשדה", ספר פירושי רש"י. הוא כיהן עד 1839, עת עלה לירושלים.

ב-1840, קיבל רשמית הרב משה פירירה (Perera) מהשלטונות העות'מאניים את התואר חכם באשי בצו שכלל את תכולת תפקידו וממועד זה תפקיד הרב הראשי עוגן בתקנות העות'מאניות. בין 1849 ל-1852 כיהן בנימין דאנון. בין 1856 ל-1917 אוישה לפרקים משרת הרב הספרדי הראשי ופעל בית דין רבני ובראשו שלושה דיינים. מהם ניתן למנות את אברהם רומנו אשר כיהן כאב בית הדין עד לעלייתו לארץ ישראל ב-1917. באותו השנה התמנה הרב וההיסטוריון ד"ר מוריץ לוי לתפקיד הרב הראשי והוא מילא את תפקידו עד תקופת השואה.

כאמור, לאחר סיפוח בוסניה על ידי האימפריה האוסטרו-הונגרית התמסדה גם הקהילה האשכנזית וב-1885 מונה לרב הראשי האשכנזי ברנרד בוכוולד. השלטון האוסטרו-הונגרי תיקצב את פעולות מוסדות הקהילות בסרייבו, אם כי באופן נמוך משמעותית לעומת שאר הקהילות, גם בשקלול חלקה היחסי באוכלוסייה. ב-1911 תוקצבה הקהילה הנוצרית אורתודוקסית בכ-311 אלף כתרים אוסטריים, הקהילה המוסלמית בכ-239.5 אלף כתרים אוסטריים, הקהילה הקתולית בכ-159.5 אלף כתרים אוסטריים, הקהילה היוונית קתולית ב-15,000 כתרים אוסטריים, הקהילה האוונגליסטית ב-8,240 כתרים אוסטריים והקהילה היהודית ב-4,378 כתרים אוסטריים. הנושא הוביל למחאת נציג הקהילה, ד"ר ויטה אלקלעי, בסאבור הבוסני(אנ'). אלקלעי טען כי היחס לקהילה היהודית מנוגד לסיכומי קונגרס ברלין בדבר זכויות המיעוטים. כפועל יוצא ממחאה זו הסכים הממשל להעלות את תקצוב מוסדות הקהילה ל-10,000 כתרים אוסטריים.[16]

בין 1898 ל-1928 כיהן כרב הקהילה האשכנזית ד"ר שמואל וֶסֶל, ומ-1928 ועד לתקופת השואה ד"ר הינקו אורבך.[47]

בתי הכנסת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
בית התפילה "צידוק הדין" שבתוך בית הקברות הישן

בסרייבו פעלו במהלך המאה ה-20 תשעה בתי כנסת נפרדים:

  • בית הכנסת הספרדי הישן "קהל ישן".
  • בית הכנסת הספרדי החדש "קהל גדול".
  • בית הכנסת הספרדי "קהל חדש" (לאדינו: Kal Nuevo/Muevo).
  • בית הכנסת הספרדי "קהל די לה בִּילָאוָוה".
  • בית הכנסת האשכנזי.
  • בית הכנסת שבתוך "בית המדרש התאולוגי היהודי".
  • בית תפילה "צידוק הדין" שבתוך בית הקברות היהודי הישן בסרייבו, שהוקם ב-1923.

שני בתי כנסת שלא נבנו על ידי הקהילה:

  • בית הכנסת של חברת "עולת הבוקר" שנקרא: איל קהל די טיאו מאג'י בוכור (Mači Bohor), ושכן בביתו של אברהם רומאנו המכונה מאג'י בוכור (Mači Bohor). בית הכנסת נוסד על ידי אשר בן ליאו פינצי והוא שכן ברחוב פהליבאנושה (Pehlivanuša)[48] שבעיר.
  • בית תפילה בו התקיים תיקון חצות ועד ל-1926 כיהן בו משה קונפורטי כרב.

בית הכנסת הספרדי "קהל ישן"

[עריכת קוד מקור | עריכה]
פנים בית הכנסת הספרדי הישן, אשר חלקו משמש כמוזיאון
ערך מורחב – בית הכנסת קהל ישן בסרייבו

בית הכנסת "קהל ישן" (לאדינו: Kal viejo) נחנך ב-1581 בתוך מתחם השכונה היהודית "אל קורטיז'ו". במבנה שולבו עמודים תומכים וקשתות. ב-1697, במהלך מלחמת האימפריה העות'מאנית-הליגה הקדושה (1683–1699), הועלה בית הכנסת באש וניזוק קשות. ב-1788 נחרב שוב בדליקה שפרצה במקום.[9] ב-1794 אישר הוואלי העות'מאני לבני הקהילה לשקם את בית הכנסת. העבודות התמשכו לאורך שנים ארוכות והסתיימו ב-1827.

במהלך מלחמת העולם השנייה הושחת בית הכנסת, נבזז והופקע. הוא שימש בית מעצר ובהמשך מחסן ומאוחר יותר ננטש. לאחר המלחמה שופץ הבניין וב-15 באוקטובר 1966 נחנך בו "המוזיאון היהודי של בוסניה והרצגובינה".[49] במהלך מלחמת בוסניה נסגר המוזיאון היהודי. ב-2004 נחנך מחדש תחת המוזיאון ההיסטורי של סרייבו וקיים בו גם חדר תפילה.[6] בבית הכנסת מתקיימת תפילה אחת בשנה, ערבית של יום א' של ראש השנה.

בית הכנסת הספרדי "קהל גדול"

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – בית הכנסת קהל גדול בסרייבו

בית הכנסת "קהל גדול" (לאדינו: Kal Grande) מוקם בסמוך לגדות הנהר מיליאצקה בסמוך למבני ממשל וציבור. את מבנה בית הכנסת תכנן האדריכל היהודי מזאגרב רודולף לובינסקי. בנייתו החלה ב-1926 בעת שבה קהילת סרייבו הייתה נתונה בעיצומו של תהליך חילון. עיצובו וגודלו המרשימים של המבנה ומיקומו בסמוך למבני ממשל, נועדה למצבו כמקום רשמי, ממלכתי ובעל הוד, וזאת כדי לחזור ולחזק את האוריינטציה הדתית של הקהילה. בית הכנסת נבנה בעלויות נכבדות ולצורך בנייתו לוותה הקהילה כספים רבים. בסוף שנות ה-20 נקלעה יוגוסלביה למשבר כלכלי שלא פסח על בני קהילת סרייבו. הקהילה התקשתה להחזיר את ההלוואות והגיעה כמעט לפשיטת רגל. הוא נבנה בסגנון נאו-מורי והכיל 1,000 מקומות ישיבה. את המבנה עיטרה כיפה ושולבו בו עמודי תמך משיש בצבע טורקיז. הקירות היו מעוטרים בפרסקאות ושובצו בהם פסוקים מתנ"ך באותיות מזהב. הרצפה הייתה מכוסה בשטיחים ועל התקרה הותקנו נברשות. עוד הוקמו בתוך המבנה ארכיון, ספרייה ומוזיאון ובו הוצגו מסמכים ומוצגים רבים שעסקו בתולדות יהודי בוסניה. בספטמבר 1930 נחנך בית הכנסת.

כאמור, באפריל 1941 נפגע מבנה בית הכנסת מהפצצות הלופטוואפה ועם כניסת הוורמאכט לעיר נבזז המבנה בעיקר על ידי בני הקהילה המוסלמית. הביזה נמשכה יומיים, בית הכנסת רוקן לחלוטין מתכולתו ובכלל זה דלתותיו, חלונותיו וחפצי אמנות רבים. עם סיום הביזה הועלה בית הכנסת באש, התקרה הפנימית של המבנה קרסה בחלקה לתוכו והוא נותר ללא שימוש.[50] לאחר תום מלחמת העולם השנייה, שופץ מבנה בית הכנסת, נמסר על ידי הקהילה היהודית כמתנה לרשויות העיר סרייבו וחדל לשמש כבית כנסת.

בית הכנסת הספרדי "קהל חדש"

[עריכת קוד מקור | עריכה]
בית הכנסת הספרדי "קהל חדש"
ערך מורחב – בית הכנסת קהל חדש בסרייבו

בית הכנסת "קהל חדש" (לאדינו: Kal Nuevo/Muevo) ובו סגנון התפילה היה מודרני. בית הכנסת הוקם ב-1746. בית הכנסת הפסיק את פעילותו ב-1930 עם חנוכת בית הכנסת קהל גדול. המבנה לא נפגע במהלך מלחמת העולם השנייה. המבנה נותר בבעלות הקהילה היהודית. קומתו העליונה מושכרת לגלריה ובקומת הכניסה שוכן אולם תצוגות.

בית הכנסת הספרדי קהל די לה בילאווה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
בית הכנסת קהל די לה בילאווה. במהלך מלחמת העולם השנייה שימש מתקן כליאה של האוסטאשה
ערך מורחב – בית הכנסת קהל בילאווה בסרייבו

בית הכנסת שכן בשכונת בְּיֶילָאוֶוה (Bjelave)[51] בסרייבו אשר כונתה בפי יהודי העיר בילאווה (Bilava) ומכאן נגזר שמו בלאדינו: Kal Di La Bilava. ב-1892 נוסדה העמותה "חברת בית תפילה" על ידי אברהם פאפו ומטרתה להקים בית כנסת "פרטי" שלא באמצעות הקהילה בשכונת ביילאווה בה התגורר מספר גדול יחסית של יהודים. ב-1901 הוקם בית הכנסת. הבניין עוטר בחזיתו במגיני דוד ובתבליטי מנורת שבעת הקנים. בבית הכנסת פעלו שתי ישיבות: ישיבת "עונג שבת" וישיבת "אהבת בחורים". ב-1914 נוסדה במקום עמותה בשם "עזרת יתומים" על ידי בן ציון פינטו ומשה מאיסטרו (שכונה "חם בוכור", Ham Bohor). ב-1941 הופקע הבניין על ידי שלטונות האוסטאשה והוסב למתקן כליאה. בראשית המאה ה-21 נאבקו ראשי הקהילה בסרייבו לקבל את המבנה בחזרה לרשותם, וסירבו להצעה להפעילו בדמי שכירות סמליים.

בית הכנסת האשכנזי

[עריכת קוד מקור | עריכה]
בית הכנסת האשכנזי כפי שצולם ב-1914 מכיוון הנהר מיליאצקה
ערך מורחב – בית הכנסת האשכנזי בסרייבו

בית הכנסת האשכנזי בסרייבו הוא בית הכנסת היחיד הפעיל בסרייבו ושוכן על הגדה הדרומית של נהר מיליאצקה החוצה את העיר. בית הכנסת תוכנן על ידי האדריכל קארל פאז'יק והוא נחנך ב-30 בספטמבר 1902. הבניין נבנה בסגנון אדריכלי נאו-מורי. הוא בנוי בצורה מלבנית ובתוכו משולבות קשתות. בכל אחת מארבע פינות המבנה ניצב מגדל ועליו כיפה. הקירות והתקרה מעוטרים. בכניסה לבית הכנסת ניצבת מנורת שבעת הקנים לציון 400 שנות התיישבות יהודית בבוסניה. מעל הכניסה מצוי חלון רוזטה ובו ויטראז' אשר במרכזו מגן דוד.

במהלך מלחמת העולם השנייה נפגע המבנה וניזוק קשות. לאחר המלחמה וחידוש הפעילות הקהילתית, שוקם המבנה והפך מרכז הפעילות של יהודי סרייבו משתי העדות. בית הכנסת חולק לשתי קומות. בחלקו התחתון הוקם אולם כנסים ואירועים ובחלקו העליון התקיימו התפילות. במהלך מלחמת בוסניה נפגע שוב בית הכנסת ולאחריה בוצעו בו עבודות שיקום וחידוש נרחבות אשר הושלמו ב-2007.

בית הכנסת שבתוך הסמינר התאולוגי היהודי

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – הסמינר התאולוגי היהודי בסרייבו

ראשי הסמינר ניסו לבצע הקבלה בתכני הלימוד ובמערכי השיעור לסמינרים מקבילים בבודפשט או בברלין. וכך בבית הכנסת אשר היה חלק מהסמינר, התפילות כללו שירת מקהלה בלווי חזנים מקצועיים.[9] מבית כנסת זה הדירו רגליהם "זקני הקהילה" על שום סגנונו המודרני שכלל דיאלוג ממושך בין המקהלה לחזן ללא שיתוף של המתפללים, והם כינו אותו בלעג "קהל די לוס מוּדוֹס" (קהל האילמים).

בית הקברות היהודי הישן

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מבט על בית הלוויות משורת הקברים של חשובי המאה ה-19 וה-20 – בית העלמין הספרדי הישן
ערך מורחב – בית הקברות היהודי הישן בסרייבו

בית הקברות הספרדי העתיק בסרייבו ממוקם על מורדות הר טרבוויץ' סמוך לקובאצ'יצ'י. הוא אחד מבתי הקברות היהודיים הקדומים, ובאירופה רק בית הקברות היהודי העתיק בפראג קדום יותר. בית הקברות נחנך ב-1630. בהמשך, לאחר סיפוח בוסניה על ידי האימפריה האוסטרו-הונגרית והגעת משפחות אשכנזיות רבות לסרייבו, הוקם בצמוד גם בית קברות אשכנזי קטן. בית הקברות משתרע על שטח של 31,160 מטרים רבועים ומצויות בו כ-3,850 מצבות. מצבתו של הרב הראשי הראשון של יהודי סרייבו הרב שמואל ברוך מסלוניקי, אשר נפטר ב-1650 נחשבת לקדומה ביותר בבית הקברות.

ב-1952 הוקם במקום גלעד לזכר הנרצחים בשואה. ב-1966 נסגר בית העלמין לקבורה. במהלך מלחמת בוסניה הופגז אזור בית העלמין וניזוק. בהמשך, מיקשו הכוחות הסרביים את אזור בית העלמין. לאחר המלחמה בוצעו במקום עבודות לפינוי המוקשים בעזרת ארגוני סיוע בינלאומיים, וב-1998, פונו כל המוקשים משטח בית העלמין.

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • משה פראגר, "סאראיבו – בירת בוסניה, אחת הקהילות המיוחסות באזור הבאלקנים", בתוך לאות ולעד, בני ברק: גנזך קידוש השם, עמ' 867–878, 1976


קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יהדות סרייבו בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 1 2 הקהילה היהודית בסרייבו, בתוך: צבי לוקר (עורך), פנקס הקהילות - יוגוסלאוויה, הוצאת יד ושם, ירושלים, 1988, עמ' 201.
  2. ^ 1 2 3 יהדות יוגוסלביה, באתר יד ושם, אוחזר ב-23 ביולי 2014 (באנגלית)
  3. ^ שראי או סראי בטורקית עות'מאנית משמעה ארמון והתייחסה לבית הממשל העות'מאני. מקור המילה מפרסית. בוסנה היא בוסניה.
  4. ^ מינה רוזן (עורכת), ימי הסהר-פרקים בתולדות היהודים באימפריה העות'מאנית, המכון לחקר התפוצות, אוניברסיטת תל אביב, התשנ"ו-1996, עמ' 55-45.
  5. ^ 1 2 הקהילה היהודית בבוסניה, באתר האנציקלופדיה היהודית, אוחזר ב-23 ביולי 2014 (באנגלית)
  6. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 קהילת סרייבו, באתר הספרייה היהודית המקוונת, אוחזר ב-23 ביולי 2014 (באנגלית)
  7. ^ 1 2 3 4 5 6 7 Freidenreich, Harriet Pass, "Sarajevo: City of Four Faiths", Jews of Yugoslavia: A Quest for Community, Jewish Publication Society of America,Philadelphia, U.S.A, 1979, Pages 11-26.
  8. ^ המילה čifut היא שיבוש של המילה הטטרית Çıfıt, שמשמעה רמאי או ערמומי. זהו כינוי גנאי שניתן ליהודים שהתיישבו בשטחי האימפריה העות'מאנית כגון בבולגריה וביוגוסלביה וכן בחצי האי קרים, והשתרש בקרב התושבים כמקביל ל"יהודון". מקור: יוסף קונפורטי, היהודים והתנועה הלאומית הבולגרית, בתוך: יהדות בולגריה והנהגתה.
  9. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 כרוניקה של היסטוריית יהודי בוסניה, באתר elmundosefarad, אוחזר ב-31 באוקטובר 2014 (בבוסנית).
  10. ^ 1 2 3 4 הקהילה היהודית בסרייבו, בתוך: צבי לוקר (עורך), פנקס הקהילות - יוגוסלאוויה, עמודים 203 - 204.
  11. ^ בוריס ניווליץ', סקירה היסטורית של יהודי בוסניה והרצגובינה בתקופה העות'מאנית, באתר הקהילה היהודית בסרייבו, אוחזר ב-18 באפריל 2015 (בסרבו-קרואטית) ו(באנגלית).
  12. ^ מצבם המשפטי של יהודי בוסניה והרצגובינה בתקופה העות'מאנית, באתר הקהילה היהודית של סרייבו, אוחזר ב-18 באפריל 2015 (בסרבו-קרואטית) וב(באנגלית).
  13. ^ 1 2 הקהילה היהודית בסרייבו, באתר האנציקלופדיה היהודית, אוחזר ב-23 ביולי 2014 (באנגלית)
  14. ^ 1 2 3 אדנאן קדריץ',
    Jews in the State Agencies and Offices of the Bosnian Vilayat from 1868 to 1878,
    באתר אוניברסיטת אנקרה, אוחזר ב-21 באפריל 2015 (באנגלית).
  15. ^ תקציר ההיסטוריה של יהודי בוסניה והרצגובינה, באתר porges.net, אוחזר ב-21 באפריל 2015 (באנגלית).
  16. ^ 1 2 3 4 5 דז'באד יובָּאשיץ', יהודי בוסניה והרצגובינה תחת השלטון האוסטרו-הונגרי, באתר הקהילה היהודית בסרייבו, אוחזר ב-21 באפריל 2014 (בבוסנית) ו(באנגלית).
  17. ^ 1 2 3 4 5 הקהילה היהודית בסרייבו, בתוך: צבי לוקר (עורך), פנקס הקהילות - יוגוסלאוויה, עמודים 205 - 208.
  18. ^ אברהם פינטו, אגודות חברתיות יהודיות בסרייבו, באתר elmundosefarad, אוחזר ב-31 באוקטובר 2014 (בבוסנית).
  19. ^ היהודים הספרדים של בוסניה, עמוד 13, באתר אוניברסיטת וינה, אוחזר ב-11 בפברואר 2015 (בבוסנית).
  20. ^ ג'ני לבל, שואת יהודי יוגוסלאביה - הקהילות במאקדוניה, פירוט וחבל קוסובו, פורסם ב"פעמים", 27, תשמ"ו 1986, עמ' 72–75. חוברת שהוקדשה לנושא יהדות ספרד והמזרח בתקופת השואה. באתר מה-יא"הקובץ PDF
  21. ^ אגודת פועלי ציון בסרייבו, באתר elmundosefarad, אוחזר ב-31 באוקטובר 2014 (בבוסנית).
  22. ^ 1 2 3 4 מנחם שלח, שואת יהודי יוגוסלביה - הקהילות בסרביה וקרואטיה, באתר יד יצחק בן-צבי, אוחזר ב-28 ביולי 2014.
  23. ^ התנועה הציונית ביוגוסלביה החדשה, דואר היום, 14 באוקטובר 1923
  24. ^ הקהילה היהודית בסרייבו, בתוך: צבי לוקר (עורך), פנקס הקהילות - יוגוסלאוויה, עמוד 215.
  25. ^ "שואת יהודי יוגוסלביה", בשביל הזיכרון 33, תשנ"ט, עמ' 41–45, אוחזר ב-23 ביולי 2014.
  26. ^ 70 יהודים בסרייבו, המשקיף, 31 במאי 1945
  27. ^ בתפוצות הגולה, הצופה, 23 ביולי 1941.
  28. ^ מנחם שלח (עורך), תולדות השואה - יוגוסלביה, הוצאת יד ושם, ירושלים, 1990, עמודים 286-283.
  29. ^ Robert J.Donia, Sarajevo: A Biography, University of Michigan Press, U.S.A, 2006, page 176.
  30. ^ 1 2 שואת יהודי סרייבו, באתר יד ושם, אוחזר ב-23 ביולי 2014.
  31. ^ 1 2 הקהילה היהודית בסרייבו, בתוך: צבי לוקר (עורך), פנקס הקהילות - יוגוסלאוויה, עמוד 217.
  32. ^ משלחת מישראל לאירועים מטעם הקהילות היהודיות ביוגוסלאויה, דבר, 25 באוגוסט 1966
  33. ^ צבי רותם, היהודים במבוך היוגוסלאוי, דבר, 24 באפריל 1972
  34. ^ שיפוץ בית הקברות בסרייבו, דבר, 3 בספטמבר 1974
  35. ^ הישיבה המאה-ושבעים-ואחת של הכנסת השלוש-עשרה, יום רביעי, כ"ב בטבת התשנ"ד (5 בינואר 1994) ירושלים, הכנסת, שעה 00:11 הקהילה היהודית בסרייבו, באתר הכנסת, אוחזר ב-26 ביולי 2014.
  36. ^ ענת מידן, ברית הצלה, באתר article.yedioth, ‏2 במאי 2011.
  37. ^ הישיבה המאה-ושמונים-וארבע של הכנסת השלוש-עשרה, יום שני, כ"ו בשבט התשנ"ד (7 בפברואר 1994)-הצעות לסדר-היום: שתיקת העולם מול רצח אזרחים בסרייבו, באתר הכנסת, אוחזר ב-16 באפריל 2015.
  38. ^ Ivan Ceresnjes. "Bosnian Jewry: A Small Community Meets a Unique Challenge During the 1990s War". jcpa.org (באנגלית). נבדק ב-2014-07-23.
  39. ^ "האפיפיור תרם 50 אלף דולר לארגון סעד יהודי בבוסניה", באתר גלובס, 29 באפריל 1997.
  40. ^ לפי התכתבות עם משרדי הקהילה, המשיב: איגור (בן-ציון) קוז'מיאקין Igor Kožemjakin חזן הקהילה.
  41. ^ סקה ברקליאצה, הרס הבסיס החומרי של יהודי בוסניה והרצגובינה במהלך מלחמת העולם השנייה, באתר הקהילה היהודית סרייבו, אוחזר ב-18 באפריל 2015 (בסרבו-קרואטית) ו(באנגלית).
  42. ^ לורנס ויינבאום, הפשרת ההיסטוריה: השבת רכוש יהודי במזרח אירופה, באתר יד ושם, אוחזר ב-18 באפריל 2015.
  43. ^ בוסניה והרצגובינה, באתר הארגון היהודי העולמי להשבת רכוש, אוחזר ב-18 באפריל 2015.
  44. ^ ועידת פראג והצהרת טרזין, באתר מרכז הארגונים של ניצולי השואה בישראל, אוחזר ב-18 באפריל 2015.
  45. ^ הקהילה היהודית בסרייבו, בתוך: צבי לוקר (עורך), פנקס הקהילות - יוגוסלאוויה, עמודים 209 - 210.
  46. ^ מבחינת החוק העות'מאני היה תפקידו מקביל לקאדי, ובסמכותו הטלת קנס או העברת רכוש מיד ליד, הלקאה וכליאה.
  47. ^ הקהילה היהודית בסרייבו, בתוך: צבי לוקר (עורך), פנקס הקהילות - יוגוסלאוויה, עמודים 213 - 214.
  48. ^ מיקום
  49. ^ זוסיה עפרון, אמנות יהודית ביוגוסלאוויה, בתוך: צבי לוקר (עורך), פנקס הקהילות - יוגוסלאוויה, עמודים 323–324, 341-340.
  50. ^ תמונות מביזת בית הכנסת "קהל גדול", באתר elmundosefarad, אוחזר ב-25 באפריל 2015.
  51. ^ מיקום


אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=יהדות_סרייבו&oldid=39507680"