דגסטן
| |||
 | |||
| מדינה |
 רוסיה | ||
|---|---|---|---|
| מחוז פדרלי | המחוז הפדרלי של צפון קווקז | ||
| מחוז כלכלי | המחוז הכלכלי של צפון הקווקז | ||
| מושל | סרגיי מליקוב | ||
| רשות מחוקקת |
אספת העם של הרפובליקה של דגסטן  | ||
| בירת הרפובליקה | מחצ'קלה | ||
| שפה רשמית | רוסית ושפות עמי דגסטן | ||
| תאריך ייסוד | 20 בינואר 1921 | ||
| שטח | 50,270 קמ"ר (דירוג: 52) | ||
| אוכלוסייה | | ||
| ‑ ברפובליקה | 3,232,224 (דירוג: 22, 2024) | ||
| ‑ צפיפות | 64.3 נפש לקמ"ר (2024) | ||
| קואורדינטות | 43°03′26″N 46°54′55″E / 43.05722°N 46.91528°E | ||
| אזור זמן | UTC +3 | ||
| www.e-dag.ru | |||
  | |||
רפובליקת דַגֶסְטַן (ברוסית: Респу́блика Дагеста́н) היא אחת הרפובליקות של רוסיה. שוכנת בדרום רוסיה כחלק מהמחוז הפדרלי של צפון קווקז של הפדרציה הרוסית. היא גם אחת מהסובייקטים הפדרליים של רוסיה, ועל כן לרשותה אוטונומיה נרחבת בשטחה. הרוב המכריע של התושבים הדגסטנים הם מוסלמים.
הרפובליקה גובלת עם גאורגיה ואזרבייג'אן.
מספר תושבי דגסטן בינואר 2024 היה 3,232,224.
מקור השם
[עריכת קוד מקור | עריכה]השם "דגסטן" ("דאגסטן") פירושו "ארץ ההרים". באופן אופייני לרפובליקה זו, בעלת המיעוטים האתניים הרבים, מורכב השם מן התחילית הטורקית "dağ" שפירושה "הר" ומן הסיומת הפרסית "סטאן" שפירושה "ארץ של". בכתב הערבי נכתב השם "داغستان" ("דאע'סתאן"). באנגלית נכתב השם לעיתים "Dagestan" (דגאסטן/דגסטן/דאגאסטן) ולעיתים "Daghestan" (דאגיסטן), וברוסית – " Дагеста́н".
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הרישום העתיק ביותר הנוגע לאזור הקרוי כיום דגסטן, מתייחס למדינה שנקראה "אלבניה הקווקזית", שנוסדה במהלך המאה ה-2 לפנה"ס. שטחה של אלבניה הקווקזית השתרע על צפון אזרבייג'ן של היום ודרום דגסטן, והעיר דרבנט. החלקים הצפוניים של דגסטן הוחזקו בידי קונפדרציה של שבטים עובדי אלילים. במהלך המאות הראשונות לספירת הנוצרים שלטה מדינת אלבניה הקווקזית באופן אפקטיבי בשטחים נרחבים בקווקז. היא נלחמה מספר פעמים נגד רומא ונגד האימפריה הפרסית והסאסאנים, שכבשו את שטח הממלכה. תושבי אלבניה הקווקזית המירו דתם לנצרות במהלך המאות הראשונות לספירה.
במהלך המאה ה-5 הסאסאנים גברו, והקימו מצודה חזקה בדרבנט, שנודעה לאחר מכן כ"השער הכספי", בעוד שחלקה הצפוני של דגסטן נכבש על ידי ההונים, ובעקבותיהם האווארים הקווקזים. האווארים הקווקזים מילאו חלק חשוב בצמיחת המדינה הנוצרית במרכז רמת דגסטן, ששמה סאריר. מדינה זו, בה שלטו האווארים בין המאה ה-5 למאה ה-13 ניסתה לשמור על קיומה בצילם של הכוזרים ולאחר מכן בצל הח'ליפות, ובמהלך המאה ה-9 הפכה לגורם החשוב באזור.
בשנת 664 החליפו הערבים את הפרסים ששלטו בדרבנט. הערבים נלחמו בכוזרים על השליטה בדגסטן. אף על פי שהאוכלוסייה המקומית יצאה נגד השליטה הערבית בדרבנט ב-905 וב-913, החלו התושבים לאמץ את האסלאם כדתם, ולבסוף היה האסלאם לדת הרווחת במרכזים העירוניים כסמנדר וקובאצ'י. האסלאם המשיך בחדירתו לאזורי הרמה. עד המאה ה-15 היה האסלאם לדת השלטת בדגסטן, כאשר השריד היחיד לקיומה של הממלכה הנוצרית סאריר הוא כנסייה בכפר דאטונה. את סאריר החליפה הח'אנות של אוואריסטן.
בשל הלחץ המוסלמי, וחוסר האחדות הפנימית, התפרקה הממלכה הנוצרית של סאריר בתחילת המאה ה-12, ואת מקומה תפסה הח'אנות של אוואריסטן, ממלכה מוסלמית ארוכת ימים, שהתבססה על ברית עם האימפריה המונגולית, ושרדה את גל הפלישות המונגוליות של 1222 ו-1239 ואת פשיטות טימור לנג בשנת 1389.
עם דעיכת האימפריה המונגולית, החלו לצמוח באזור מוקדי כוח חדשים בקאיטגי וטארקי. במהלך המאה ה-16 והמאה ה-17 החל תהליך קודיפיקציה של המשפט המקומי, וקהילות הרריות מקומיות המכונות "ג'מעאת" השיגו דרגה גבוהה של עצמאות, בעוד שהשליטים הקומיקים המקומיים, המכונים "שאמאלים", ביקשו את חסותו של הצאר. הרוסים החלו להגביר את אחיזתם באזור במהלך המאה ה-18, כאשר פטר הגדול סיפח את נמלי דגסטן במהלך המלחמה הרוסית-פרסית הראשונה. אף על פי שפטר נאלץ להשיב את הטריטוריות שכבש לפרס בשנת 1735, כבשו הרוסים את דרבנט במלחמתם הבאה כנגד הפרסים ב-1796.
במהלך המאה ה-18 צברה הח'אנות של אוואריסטן כוח ועוצמה, והצליחה להדוף את התקפות המנהיג הפרסי נאדיר שאה, ולגבות מס עובד משירוואן ומגאורגיה. ב-1803 הח'אנות של אוואריסטן הכפיפה עצמה מרצונה לסמכות האימפריה הרוסית, אך רק בהסכם גוליסטן, ב-1813 הכירה פרס בתביעותיה של רוסיה באשר לדגסטן כולה.
הממשל הרוסי היווה אכזבה לתושבי דגסטן. המיסים הכבדים, הפקעת האחוזות ובניית מצודות על אדמת דגסטן (לרבות מצודה במחצ'קלה) היו בין הגורמים לסדרת מרידות בהשראה דתית, שיזמו האימאמים של דגסטן - גאזי מוחמד (1828–1832), גזמת בק (1832–1834) והאימאם שאמיל (1834–1859). גם לאחר כניעתו של שאמיל, המשיכה המלחמה, עד שבשנת 1864 ניצחו הרוסים וחיסלו את שאריות הח'אנות של אוואריסטן.
מבחינה מנהלית הייתה דגסטן תחת אובלסט דגסטן (נקראה לפני כן אובלסט דרבנט) במסגרת מלכות המשנה של הקווקז.
הדגסטנים והצ'צ'נים ניסו לנצל את המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877–1878) על מנת למרוד בשלטון הצאר פעם נוספת, אך גם ניסיון זה כשל. במהלך מלחמת האזרחים ברוסיה הייתה דגסטן לתקופה קצרה חלק מ"הרפובליקה ההררית של צפון הקווקז". לאחר למעלה משלוש שנות לחימה, בה לחמו נאמני הצאר לצידם של הלאומנים הקווקזים כנגד ברית המועצות, הוכרזה ב-20 בינואר 1921 הרפובליקה הסובייטית האוטונומית של דגסטן.
תוכניות התיעוש הנרחבות של סטלין פסחו על דגסטן, וכלכלתה נותרה בפיגור לעומת שאר ברית המועצות. במשך שנים נחשב אזור דגסטן לאזור העני ביותר בברית המועצות. עם התפרקות ברית המועצות הוכרזה הרפובליקה של דגסטן ב-17 בספטמבר 1991, וב-1994 קיבלה דגסטן חוקה עצמאית. בראש המדינה הועמדה מועצת מדינה בת 14 חברים שתיפקדה כקולקטיב, ובראשו עמד מגומדלי מגומדוב.
מגומדוב הוביל את רפובליקת דגסטן דרך משברים רבים, לרבות מלחמת צ'צ'ניה הראשונה. בעקבות מלחמת צ'צ'ניה הראשונה הפכה דגסטן למטרה לגורמים אסלאמיים ובדלנים קיצוניים, ותקריות גבול רבות אירעו בתחומה, על מנת לערער את המשטר הדגסטני ולהעמיד בראש המדינה בדלנים אסלאמיים קיצוניים. ב-7 באוגוסט 1999 פלשו לדגסטן קיצונים אסלאמיים צ'צ'נים, בראשות הטרוריסט שאמיל באסייב, על מנת לתמוך במורדים אסלאמיים בדגסטן עצמה, ולהביא לפרישתה של הרפובליקה מהפדרציה הרוסית, ולהעמדה של שלטון אסלאמי קיצוני בראשה. כוחות דגסטנים הנאמנים לממשלה, וכוחות צבא הפדרציה הרוסית, שהושפלו בעימות הצ'צ'ני הקודם, הביסו את המורדים וגירשו אותם בחזרה לצ'צ'ניה בתוך כחודשיים. הפלישה לדגסטן הייתה אך ההקדמה למלחמת צ'צ'ניה השנייה. בעקבותיה באה הפצצה נמרצת של בסיסי המורדים בדרום צ'צ'ניה. על אף שאסלאן מסחאדוב, מנהיג הרפובליקה הצ'צ'נית גינה את הפלישה, והציע להילחם במורדים, השתמש הקרמלין בפלישה לדגסטן כאמתלה לשוב בכוח גדול לצ'צ'ניה ולפתוח במלחמת צ'צ'ניה השנייה.
לאחר מלחמת צ'צ'ניה השנייה, ולאור התמשכותו של הקונפליקט בצ'צ'ניה, הייתה דגסטן לזירה ללוחמה בעצימות נמוכה הקשורה לעימות בצ'צ'ניה. בפעולות הטרור נהרגו מאות חיילי הפדרציה הרוסית, לוחמים מקומיים ואזרחים. בשנת 1999 התרחשה פלישה משמעותית של כוחות צ'צ'נים לרפובליקה.
בשנת 2006 תמה כהונתו של מגומדוב כיושב ראש מועצת המדינה הדגסטנית. בעקבות תיקון לחוקה שהתקבל בשנת 2003 היה על המועצה להתפזר, ובמקומה ימונה נשיא שייבחר על ידי הפרלמנט בהמלצת נשיא הפדרציה הרוסית. ולדימיר פוטין המליץ על מוחו אלייב, והלה נבחר ברוב גדול לנשיאה הראשון של דגסטן.
בפברואר 2010 הוא הוחלף במגומדסלאם מגומדוב. בשנים האחרונות דגסטן סובלת מאי-יציבות שלטונית ומפעולות טרור בלתי פוסקות.
בשנים 2011 ו-2013 חלקים באזור הגבול הועברו על ידי ממשלת רוסיה לאזרבייג'ן ביחד עם התושבים[1].
ממשל
[עריכת קוד מקור | עריכה]דגסטן היא סובייקט פדרלי בפדרציה הרוסית, אך חוקת הפדרציה הרוסית והחוקה הדגסטנית מעניקות לה אוטונומיה נרחבת.
בשנת 1994 קיבל העם הדגסטני חוקה, שהעמידה בראשו מועצת מדינה בת 14 חברים, ששימשה באופן קולקטיבי כראש הרשות המבצעת. כן נבחר פרלמנט בן 121 חברים. 121 חברי הפרלמנט, ו-121 נציגים נוספים ממחוזות דגסטן היוו את האספה החוקתית, שבחרה את חברי מועצת המדינה.
בשנת 2003 נערכו תיקונים נרחבים בחוקת דגסטן. הפרלמנט צומצם ל-72 חברים, ומוסד מועצת המדינה בוטל. בראש המדינה הועמד נשיא, הנבחר על ידי הפרלמנט, בהמלצת נשיא הפדרציה הרוסית. עם זאת נקבע כי הסדר זה ייכנס לתוקף רק עם סיום תקופת הכהונה הנוכחית של מועצת המדינה. בשנת 2006 תמה תקופת הכהונה של מועצת המדינה, וזו התפזרה. ולדימיר פוטין המליץ לפרלמנט על יושב ראש הפרלמנט מוחו אלייב שנבחר לתפקיד נשיאה הראשון של דגסטן. בשנת 2010 שם של נשיא הרפובליקה הוחלף ל-"ראש הרפובליקה". בשנת 2021 לראש הרפובליקה נבחר סרגיי מליקוב.
החוקה הדגסטנית החדשה מבטיחה הפרדת רשויות וכוללת סעיפים המסדירים את פעולת הנשיא, אל מול הממשלה, הפרלמנט ובתי המשפט. כן כוללת החוקה סעיפים המבטיחים את זכויות האדם ואת הפרדת הדת מהמדינה, כמו גם מתן אוטונומיה נרחבת לממשל המקומי.
מבחינה מנהלית הרפולביקה כוללת 10 ערים בעלי מעמד מיוחד ו-42 ראיונים.
ראשי דגסטן
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – ראש רפובליקת דגסטן
לאחר התפרקות ברית המועצות בראש הרפובליקה הועמד יושב ראש אספת העם. בשנת 2003 התקבלה חוקה חדשה ובראש הרפובליקה הועמד נשיא. הנשיא נבחר על ידי אספת העם מ-3 מועמדים שהומלצו על ידי נשיא רוסיה. תקופת הכהונה - 5 שנים. כיום בתפקיד מכהן סרגיי מליקוב שנבחר בשנת 2021. הוא נלד למשפחת קצין ממוצא לזגיני.
להלן רשימת מנהיגי הרפובליקה הדגסטנית מאז 1991:
- מגומדלי מגומדוב, 1991–2006 היה יו"ר המועצה העליונה ויו"ר מועצת המדינה של דגסטן עד 2006.
- מוחו אלייב, 2006–2010, נשיא דגסטן הראשון, מועמד מטעם ולדימיר פוטין.
- מגומדסלאם מגומדוב, 2010–2013, נשיא דגסטן השני, מועמד מטעם הנשיא דמיטרי מדבדב, בנו של הנשיא לשעבר מגומדלי מגומדוב.
- רמזן עבדולאטיפוב, 2013–2017, מונה לראש הרפובליקה, כמועמד מטעמו של הנשיא פוטין.
- ולדימיר ואסילייב, 2017–2020, מונה לראש הרפובליקה, כמועמד מטעמו של הנשיא פוטין.
- סרגיי מליקוב, 2020–, מונה לראש הרפובליקה, כמועמד מטעמו של הנשיא פוטין, נבחר בשנת 2021.
גאוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
גבולות
[עריכת קוד מקור | עריכה]דגסטן נמצאת בצפון הרי הקווקז, החלק הדרומי ביותר של החלק האירופאי של הפדרציה הרוסית. והיא סובייקט פדרלי של הפדרציה הרוסית, וכפופה מבחינה מנהלית לפדרציה הרוסית, על אף שתושביה נהנים מאוטונומיה נרחבת. בתחום רוסיה גובלת דגסטן ברפובליקת צ'צ'ניה, ברפובליקת קלמיקיה ובמחוז סטוורופול. מחוץ לגבולות רוסיה גובלת דגסטן באזרבייג'ן, בגאורגיה ובים הכספי. דגסטן היא הרפובליקה הגדולה ביותר והמאוכלסת ביותר מבין כל הרפובליקות הרוסיות שבקווקז, כמו גם הרפובליקה המגוונת ביותר מבחינה אתנית.
שטח
[עריכת קוד מקור | עריכה]שטחה של דגסטן 50,300 קמ"ר. אורכה מצפון לדרום 400 קילומטר ורוחבה ממזרח למערב 200 קילומטר. אזור הזמן הנהוג בדגסטן הוא אזור הזמן של מוסקבה.
מקורות מים
[עריכת קוד מקור | עריכה]למעלה מ-1,800 נהרות זורמים בשטחה של הרפובליקה. העיקריים ביניהם הם נהר סולאק, נהר סאמור ונהר טרק. לרפובליקה שייכים 400 קילומטרים של חוף הים הכספי. בגבול עם צ'צ'ניה ממוקם אגם קזנוי-אם, האגם הכי גדול והכי עמוק באזור.
הרים
[עריכת קוד מקור | עריכה]הרפובליקה משתרעת על פני השטח הצפוני של הרי הקווקז, ורוב שטחה הוא הררי. ההר הגבוה ביותר הוא הר בזרדיוזי שגובהו 4,466 מטרים מעל פני הים.
משאבים טבעיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]דגסטן עשירה בנפט, בגז טבעי, בפחם ובמינרלים רבים אחרים.
אקלים
[עריכת קוד מקור | עריכה]האקלים בדגסטן הוא חם ויבש בקיץ. באזורים ההרריים החורף הוא קשה וקר. הטמפרטורה הממוצעת בחודש ינואר היא 2 מעלות צלזיוס, ובחודש יולי הטמפרטורה הממוצעת היא 30 מעלות צלזיוס. ממוצע המשקעים הרב שנתי נע בין 200 מילימטר לשנה במישורים הצפוניים של דגסטן ל-800 מילימטרים לשנה באזורי ההרים.
דמוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]דגסטן היא המגוונת ביותר בין הרפובליקות של הפדרציה הרוסית במספר העמים החיים בה. בשל פני השטח ההרריים המקשים על התחבורה ועל התקשורת, התרבות בדגסטן היא במובנים רבים עדיין תרבות שבטית. בניגוד לאזורים רבים אחרים ברוסיה, אוכלוסיית דגסטן גדלה במהירות. בדגסטן למעלה מתריסר שפות כתובות, שבהן מתפרסמים עיתונים וכתבי עת, וכן למעלה משני תריסרי שפות שאין להן כתב. חלק מהעמים נמצאים בדגסטן זה מאות ואלפי שנים. חלקם נדדו לדגסטן במאות האחרונות. המיעוט הרוסי הוא ברובו צאצאי מתיישבים מרוסיה הצארית שהגיעו לדגסטן במהלך המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20.
אוכלוסייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מספר תושבי דגסטן בינואר 2024 היה 3,232,224. הרפובליקה נמצאת במגמת עליית אוכלוסייה מתמדת. מאוכלוסייה זו היו 44.6% עירוניים. 48.2% מתושבי דגסטן הם גברים, ו-51.8% הם נשים. גילם הממוצע של תושבי דגסטן היה 25.2 שנים. בשנת 2014 שיעור הילודה היה 19.1) לעומת שיעור תמותה של 5.6. אווארים קווקזים מהווים 29.4% מאוכלוסיית הרפובליקה, דרגינים 17%, קומיקים 14.9%, לזגינים 13.3% ורוסים רק כ-3.6%.
העיר הגדולה היא מחצ'קלה עם 622 אלף תושבים. ערים גדולות נסופות הם חסוויורט (155 אלף), דרבנט (125 אלף) וקספייסק (121 אלף תושבים).
חלוקה אתנית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
תושבי דגסטן מגוונים מאוד מבחינת מוצאם. על פי מפקד האוכלוסין שנערך ברוסיה בשנת 2002, מהווים הקווקזים הצפון-מזרחים (אווארים, דרגינים ולזגינים) כמעט 75% מאוכלוסיית דגסטן. העמים הטורקיים הקומים, נוגאי והאזרים מהווים 20% נוספים. הרוסים מהווים 5%. קבוצות קטנות יותר מהוות 0.5% מהאוכלוסייה.
דתות
[עריכת קוד מקור | עריכה]הדת הנפוצה ביותר בדגסטן היא דת האסלאם, שהיא דתם של 90.4% מהאוכלוסייה. האווארים, הדרגינים, רוב הלזגינים, הקומיקים, הלאקים, הטבסאראנים, הרוטולים, האגולים, הצחורים, הנוגאי והצ'צ'נים הם מוסלמים מהזרם הסוני; לעומת האזרים ומקצת מהלזגינים הם מוסלמים מהזרם השיעי; הרוסים האתניים הם נוצרים; ואילו חלק מדוברי שפת הטטים הם יהודים (רשומים כ"יהודי ההרים" או בשפתנו "קווקזים" ורובם עלו לישראל מאז התפרקות ברית המועצות).
רוב תושבי דגסטן הסונים נוטים אחרי הזרם הסופי. בין חמישה לעשרה אחוזים מן הסונים נוטים אחר הווהאביה. לאחר מלחמת צ'צ'ניה השנייה נקשר שמה של הווהאביה לכנופיות המזוינות שניסו למרוד בשלטון המרכזי ולהשליט את קיצוני הדת על דגסטן, והחוק המקומי הגביל את הפולחן הווהאבי.
השפה המשותפת לתושבי דגסטן, המשמשת לתקשורת ולמינהל, היא הרוסית. תושבי דגסטן מדברים בשפות רבות, המחולקות לשלוש קבוצות עיקריות – שפות צפון-מזרח קווקזיות או איברו-קווקזיות כדוגמת האווארית או הדרגינית, שפות טורקיות כדוגמת הקומיקית, ושפות הודו-אירופיות, כרוסית.
על פי מפקד האוכלוסין הרוסי משנת 2020 מתחלקים תושבי דגסטן לקבוצות הבאות:
| העם | מספר תושבים | אחוז |
|---|---|---|
| אווארים | 956,800 | 30.5% |
| דרגינים | 521,400 | 16.6% |
| קומיקים | 496,500 | 15.5% |
| לזגינים | 417,000 | 13.3% |
| לאקים | 162,500 | 5.2% |
| טבסאראנים | 126,300 | 4.0% |
| אזרים | 116,900 | 3.7% |
| רוסים | 102,200 | 3.3% |
| צ'צ'נים | 99,300 | 3.2% |
| נאגאים | 36,900 | 1.2% |
| רוטולים | 27,000 | 0.9% |
| אגולים | 29,300 | 0.9% |
| צחורים | 10,300 | 0.3% |
| אחרים |
עד לשנות ה-40 של המאה ה-20 התגוררו באזור כ-5 אלף גרמנים. כולם גורשו בשנת 1941 ורק חלק קטן חזר לאזור לאחר פטירת יוסיף סטלן.
כלכלה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
דגסטן היא הענייה ברפובליקות של הפדרציה הרוסית, פרט לצ'צ'ניה. על אף שאדמתה משופעת באוצרות טבע כנפט, גז טבעי ופחם, לא מצליחה הכלכלה הדגסטנית להתגבר על תוצאות המלחמות בצ'צ'ניה, שהביאו לגל של פליטים, ולבידוד יחסי משאר הרפובליקות בפדרציה הרוסית. בנוסף לכך ממשיכה דגסטן להיות הרפובליקה הכפרית ביותר בקווקז.
הכלכלה הדגסטנית בנויה על שילוב של תעשיות מסורתיות כשזירת שטיחים, דיג, וייצור יין, ותעשיות כבדות של כריית נפט ותעשיות כימיות.
תחבורה
[עריכת קוד מקור | עריכה]קו מסילת ברזל ראשון הגיע לרפובליקה בשנת 1894. מאז נבנתה רשת מסילות ברזל.
ברך הרפוקליקה עובר כביש ארצי R-217 "קווקז" היוצא מחבל קרסנודאר ומגיע לאזרבייג'ן. כביש R-215 אסטרחן-מחצ'קלה הוא כביש בעל חשיבות ארצית נוסף.
במחצ'קלה פעול נמל התעופה אויטאש סכל מעמד בין-לאומי. בשנת 2021 עבור דרכו כ-2 מיליון נוסעים.
במחצקלה פועל נמל על הים הכספי.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של דגסטן (ברוסית)
דגסטן, ברשת החברתית פייסבוק
דגסטן, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
דגסטן, ברשת החברתית אינסטגרם
דגסטן, ברשת החברתית VK- דגסטן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- אריאל בולשטיין, היהודים מארץ ההרים, באתר ישראל היום, 23 בנובמבר 2017
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]