לדלג לתוכן

פיוטר הגדול

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף פטר הגדול)
המונח "פיוטר הראשון" מפנה לכאן. לערך העוסק באי הקרוי על שמו, ראו אי פיוטר הראשון.
פיוטר הגדול
Пётр I
פיוטר הגדול, מצביע על סנקט פטרבורג במפה כמקום מושבו וכבירת האימפריה, ומחזיק בידו הימנית חרב המונחת על תותח כסימן לכיבושיו הרבים. הסרט הכחול שהוא עונד מסמן כי הצאר עוטר בעיטור אנדריי הקדוש.
פיוטר הגדול, מצביע על סנקט פטרבורג במפה כמקום מושבו וכבירת האימפריה, ומחזיק בידו הימנית חרב המונחת על תותח כסימן לכיבושיו הרבים. הסרט הכחול שהוא עונד מסמן כי הצאר עוטר בעיטור אנדריי הקדוש.
לידה 30 במאי 1672 (יוליאני)
מוסקבה, רוסיה הצארית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 28 בינואר 1725 (יוליאני) (בגיל 52)
סנקט פטרבורג, האימפריה הרוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Романов Пётр Алексеевич עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה האימפריה הרוסיתהאימפריה הרוסית האימפריה הרוסית
מקום קבורה סנקט פטרבורג, רוסיה
בת זוג יבדוקיה לופוחינה
מרטה סקאברונסקה
צאר רוסיה
7 במאי 168222 באוקטובר 1721
(39 שנים)
שותף לשלטון איוואן החמישי (עד 1696)
התפקיד ננטש ←
קיסר רוסיה
22 באוקטובר 172128 בינואר 1725
(3 שנים)
→ התפקיד נוצר
פרסים והוקרה
חתימה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
דיוקן בשמן של פיוטר הגדול, מעשה ידי ז'אן מארק נאטייה. צויר לאחר 1717. כיום מצוי בגלריית רומנוב בארמון החורף שבסנקט פטרבורג.

פְּיוֹטֶר הראשון אַלְכְּסֵיְיבִיץ' רוֹמָנוֹברוסית: Пётр I Алексеевич Рома́нов; ‏30 במאי 167228 בינואר 1725 לפי הלוח היוליאני[1]) המוכר בשם פיוטר הגדול וכן פטר הגדול, היה שליט רוסיה החל מ-7 במאי 1682 ועד מותו. ראשית שלטונו הייתה במשותף עם אחיו החלש איוואן החמישי, עד מות האח בשנת 1696. משנה זו היה שליט יחיד עד שנת 1724, בה החל לחלוק את השלטון עם אשתו יקטרינה הראשונה, חלוקת שלטון שנמשכה עד למותו של פיוטר שעמו ירשה יקטרינה סמכויות מוחלטות.

תקופת שלטונו של פיוטר עמדה בסימן התפשטותה הטריטוריאלית של רוסיה לכיוון מערב והפיכתה למעצמה אירופית מהדרג הראשון. כיום הוא נחשב לאבי האומה של רוסיה המודרנית. במהלך תקופת שלטונו קידם פיוטר את הקמתו של הצי הרוסי הקיסרי. פיוטר היה אבי העיר סנקט פטרבורג הקרויה על שמו, אותה כבש במהלך המלחמה הצפונית הגדולה וקבע לבירתו החדשה במקום מוסקבה. פיוטר קבע בחייו את השאיפה הרוסית להשתלטות על קונסטנטינופול הממוקמת בלב האימפריה העות'מאנית. לאחר מותו כמעט כל קיסרי רוסיה שבאו אחריו קידמו גם הם שאיפה זאת.

פיוטר קידם מספר רפורמות חשובות. בזמן שלטונו החל תהליך של התמערבות ברוסיה שכלל פישוט של האלפבית הרוסי, והפיכת הלוח היוליאני ללוח השנה הרשמי של רוסיה. תחת פיוטר נאסר על שופטים לקבוע חקיקות חדשות והריבון הוסדר כמחוקק היחיד של המדינה. פיוטר החליף את הפטריארכיה של מוסקבה ב"מועצת גדולי הכנסייה הקדושה" אשר הייתה נתונה למרותו. ב-1722 הקים פיוטר את שולחן הדרגות שלפיו, בבחינה רשמית לכל הפחות, מעמדם של אנשים בחברה נקבע לפי יכולותיהם ולא לפי מוצאם.

במהלך חייו קבע פיוטר שהריבון המכהן יבחר את יורשו ללא קשר לסדר ירושה אחיד. כאשר נפטר ב-1725, פיוטר לא הספיק לבחור את יורשו ועל כן החלה תקופה של משברי ירושה ממושכים שנמשכה עד לשלטונה של יקטרינה השנייה.

נעוריו (1672–1696)

[עריכת קוד מקור | עריכה]

פיוטר הראשון, בנם של הצאר אלכסיי הראשון ואשתו השנייה, נטליה קירילובנה נרישקינה, נולד במוסקבה, רוסיה הצארית, ב-1672. עוד קודם לכן נישא אלכסיי הראשון למריה מילוסלבסקיה, וממנה נולדו לו חמישה בנים ושמונה בנות, אף על פי שרק שניים מהבנים – פיודור ואיוואן – נותרו בחיים עם לידתו של פיוטר. בשנת 1674 מת אלכסיי הראשון, ופיודור, בכור בניו, היה ליורשו.

כהונתו של פיודור עמדה בסימן תחילת התקדמותה של רוסיה לעבר התמערבות וכללה קריאה להעלאה באחוזי החונכים ברחבי רוסיה וזאת לצד שימוש במעמדה של הכנסייה. במהלך שש שנות שלטונו של פיודור לא ידעה רוסיה אירועים מיוחדים; משנפטר מבלי להעמיד יורש, התעורר ויכוח על הירושה בין משפחותיהן של נרישקינה ומילוסלבסקיה. יורש העצר אמור היה להיות איוואן, אולם הלה סבל מפיגור קל שמנע ממנו לקבל את הירושה. בעקבות זאת, התכנסה הדומה הבויארית, מועצת האריסטוקרטים הרוסים, ובחרה בפיוטר בן העשר ליורש, כשאמו משמשת עוצרת. עם זאת, אחת מבנותיו של אלכסיי, סופיה אלכסייבנה, סירבה להכיר בכך והסיתה את ה"סטרלצים" (הצבא הסדיר של רוסיה; פירושו המילולי של המושג: "קלעים") למרוד בו. במסגרת מרד זה נרצחו מרבית קרוביו וחבריו של פיוטר. אפשר שהאלימות שבה חזה גרמה לו לטראומה בשנותיו המאוחרות.

הצאר פיוטר הראשון מרוסיה בצעירותו.

לפי דרישתה של סופיה, פיוטר ואיוואן ישלטו במשותף, כשהאחרון יהיה הבכיר מבין השניים. סופיה שימשה כעוצרת וריכזה בידיה את כל הסמכויות השלטוניות במדינה למשך שבע שנים, עד שיגיעו הנערים לבגרות. במהלך שנות עוצרותה של סופיה פיוטר לא בילה זמנו במוסקבה אלא בפראובראז'נסקויה (אשר נכון להיום מהווה חלק ממוסקבה). בהיותו שם פיוטר פיתח התלהבות ואהדה לצבא ובמיוחד לספינות (נכון לאותה העת לרוסיה לא היה חיל ים סדיר).

פיוטר עצמו לא הוטרד מן מאבקי הסמכויות, והעביר את זמנו במשחקי מלחמה עם ידידיו, מהם צמחו שני הרגימנטים הראשונים של הצבא הסדיר החדש שלו ולאחר מכן גם ה"גווארדיה" הרוסית. כאמור, בנוסף לכך התעניין פיוטר בבניית ספינות ואף שט בספינה שבנה וכונתה "הספינה של פיוטר הגדול". אמו כפתה עליו להינשא, ובשנת 1689 נישא ליבדוקיה לופוחינה מבית האצולה לופוחין. לזוג נולדו שלושה ילדים, ומתוכם רק בן אחד הגיע לבגרות, אלכסיי פטרוביץ', הצארביץ' של רוסיה. הנישואין היו כישלון חרוץ והסתיימו כעבור עשר שנים, כשכפה פיוטר על אשתו להצטרף למנזר.

בקיץ 1689 תכנן פיוטר ליטול את רסן השלטון מידיה של אחותו למחצה סופיה, שמעמדה נחלש עם כישלון המערכה בקרים. כשלמדה סופיה על תוכניותיו, קשרה נגדו יחד עם אחדים ממנהיגי הסטרלצים. אלא שפלג יריב בסטרלצים תכנן להיפטר ממנה בלאו הכי. היא הודחה מהשלטון, וכך החלה תקופת שלטונם המשותפת של פיוטר הראשון ואיוואן החמישי. גם בשלב זה לא הייתה בידיו של פיוטר שליטה מלאה על המדינה; רק עם מות אמו בשנת 1694 נעשה פיוטר שליט עצמאי לחלוטין. רשמית, התחלק השלטון בינו לבין אחיו למחצה, אלא שתפקודו של איוואן היה מוגבל ביותר, והוא מת בשנת 1696, ופיוטר היה לשליטה היחיד של רוסיה.

ראשית שלטונו (1696–1700)

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמה ראשונה בעות'מאנים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערכים מורחבים – המלחמה העות'מאנית-רוסית (1686–1700), מערכות אזוב

בראשית שלטונו יישם פיוטר רפורמות מקיפות שמטרתן להביא למודרניזציה ברוסיה. בעצת יועציו המערביים, שני גנרלים סקוטים, ארגן את הצבא הרוסי בהתאם לתפיסות אירופיות, פיזר את גדודי הסטרלצים המרדניים והרכיב צבא חדש על בסיס שני רגימנטים שעם מפקדיהם שיחק בילדותו. בנוסף לכך, פיוטר שלמד בניית ספינות, חלם להפוך את רוסיה למעצמה ימית. הבעיה העיקרית עם חלומו זה הייתה נעוצה בעובדה שבזמנו לא היה לרוסיה מוצא ראוי לים. נמליה הצפוניים כגון ארכנגלסק לחופי אוקיינוס הקרח הצפוני היו קפואים במשך רוב חודשי השנה ואוקיינוס הקרח לא היה מרכז מסחר ימי כך שנדרש להעביר ספינות מצפון לים ברנץ בכדי לפתוח את הדרך המסחרית אל האוקיינוס האטלנטי. כל מדיניותו העתידית שאפה להשיג מוצא זה, או כפי שהוא קרא לו – "חלון לאירופה". מדיניותו נתקלה בהתנגדות רבה בתוך רוסיה, אולם הוא דיכא באכזריות כל ביטוי של מרי בסמכותו.

על מנת לשפר את מעמדה של רוסיה כמעצמה ימית, תכנן פיוטר לכבוש מוצאים נוספים לים הפתוח. בראשית שלטונו היה הים הלבן המוצא היחיד שבשליטתו. באותה תקופה נשלט הים הבלטי על ידי האימפריה השוודית, שהייתה למעצמה אירופאית. פיוטר ביקש להשתלט על הים הכספי ועל הים השחור, אך לשם כך היה עליו לגרש את הטטרים מקרבתו. הוא נאלץ לנהל מלחמה נגד החאן של קרים בחצי האי בעל אותו השם, שהיה הווסאל של הסולטאן העות'מאני. כאשר ירש פיוטר את כתר הצאר הרוסי הייתה רוסיה מעורבת במלחמה הטורקית הגדולה נגד העות'מאנים לצד מלוכת הבסבורג, ארצות שונות בתוך האימפריה הרומית הקדושה, האיחוד הפולני-ליטאי והרפובליקה של ונציה. בבחינת מדיניות החוץ שלה, רוסיה הצארית חתמה על הסכם השלום הנצחי (1686) עם האיחוד הפולני-ליטאי. רוסיה הייתה ביריבות מול שוודיה על השליטה בים הבלטי מאז שזאת הדירה אותה מחוף לים הבלטי בהסכם סטולבובו.

במסגרת המלחמה בעות'מאנים יעד הכיבוש העיקרי של פיוטר היה המצודה העות'מאנית בעיר אזוב, השוכנת על נהר הדון. עם התרחבות האימפריה הרוסית התברר כי הגישה לנמל מים חמים תהיה הכרחית להקרנת כוח ימי וסחר ימי, ועיניו של פיוטר פנו דרומה לנוכח ההזדמנות להשיג שליטה על נמל ימי שכזה ובמקביל גם להחליש את מעמדם של העות'מאנים. לנוכח המפלות הצבאיות של העות'מאנים בחבל הבלקן, פיוטר בחר לנצל ראשי ולפני הכל את היחלשות האחיזה העות'מאנית על הים השחור. בקיץ 1695 ארגן פיוטר את מערכת אזוב על מנת לכבוש את המצודה, אולם תוכניתו לא צלחה. פיוטר שב למוסקבה בנובמבר אותה שנה, ועבר לבנות צי גדול. ביולי 1696 שלח כוח ימי בן שלושים ספינות לערך על מנת לכבוש את המצודה, עד שזו נפלה ביולי של אותה שנה.

פיוטר קרא תיגר על העליונות העות'מאנית בים אזוב על ידי כיבוש המבצר באזוב, והצבא הרוסי השיג שליטה לזמן מוגבל על המעוז הצפון-מזרחי ביותר על גוף המים המוגן יחסית (הדרך הימית היחידה לנוע לתוך ומחוץ לים אזוב היא דרך מצר קרץ' כך שהיה על הכוחות הרוסים להגן על נתיב ים אחד). בעוד שפיוטר השיג ניצחון מוצק על העות'מאנים במערכות אזוב, שאיפותיו להגיע לנמל מים חמים להמשך הרחבת האימפריה הרוסית לא התממשו במלואן דרך הישג נמל לים השחור. העות'מאנים עדיין שלטו במבצרים במצר קרץ', וסגרו למעשה את הגישה לים השחור הגדול יותר, מה שהפך את לכידת אזוב ברובה לחסרת טעם מבחינה כלכלית. פיוטר בנה נמל מאפס בטאגאנרוג (ליד רוסטוב על הדון של ימינו). עבור בניית עיר הנמל נעזר פיוטר בעבודות כפייה, ולא התחשב בהשלכות הלוגיסטיות שדרשו תמיכה צבאית במושבה רוסית שאפתנית כל כך בעת מאבק צבאי[2].

"המשלחת הגדולה" ומרד הסטרלצים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
דיוקן של פיוטר הגדול ממהלך שהות באנגליה. הדיוקן, שצויר בידי גודפרי נלר, נשלח במתנה עבור ויליאם השלישי, מלך אנגליה.
ערך מורחב – מרד 1698

פיוטר ידע שאין בכוחה של רוסיה להתמודד לבדה עם האימפריה העות'מאנית החזקה. בשנת 1697 יצא לאירופה בחברת יועציו הרבים – "המשלחת הגדולה" – כדי לבקש את עזרת המלכים האירופיים. תקוותיו נגוזו במהרה; צרפת הייתה בת בריתו המסורתית של הסולטאן העות'מאני, ואילו בית הבסבורג האוסטרי ביקש לשמור על יציבות במזרח שעה שהוא מנהל את מלחמותיו במערב (מלחמת תשע השנים הגיעה לקיצה עוד באותה השנה). זאת ועוד, פיוטר בחר בהזדמנות שגויה לבקש בן ברית; עיקר עניינם של האירופים בתקופה זו היה בשאלת ירושת מלך ספרד קרלוס השני, ולא בניהול מלחמה נגד הסולטאן. שאלת הירושה גרמה למלחמה עקובה מדם במערב אירופה הידועה בתור מלחמת הירושה הספרדית.

הגם שנכשלה בניסיונותיה להקים ברית אנטי-עות'מאנית, המשיכה "המשלחת הגדולה" לסייר באירופה. בביקוריו באנגליה, באימפריה הרומית הקדושה ובצרפת למד הצאר הרוסי על התרבות המערבית. הוא חזה בבניית ספינות בדטפורד ובאמסטרדם, ולמד על הארטילריה המודרנית בביקורו בקניגסברג. ביקורו של הצאר ברחבי ארצות מרכז ומערב אירופה הוביל להתעניינות מצד מדינאים ודיפלומטים כמו גם מהוגי דעות, חוקרים ומדעים. גוטפריד וילהלם לייבניץ עקב אחר הצאר בעת תנועתו ברחבי אירופה בעניין רב. אכן, לייבניץ התווסף למשלחת הצאר ותרם למסעו. לפי לייבניץ עלייתו של פיוטר לשלטון סימלה את תחילתה של תנועת רפורמות ברוסיה הדומות באופן מסוים לרפורמציה הפרוטסטנטית. לייבניץ שיתף חזון זה של התפשטות הרפורמות המנהליות שהביאה עמה הרפורמציה עם עוד מספר הוגי דעות בולטים בני התקופה, בהם התאולוג אוגוסט הרמן פרנקה והמדינאי ההולנדי ניקולאס ויצן.

דרך קשריהם עם הריבון הרוסי, היו להוגי דעות אלו השפעה מכרעת על הליך הרפורמות שקידם פיוטר ברוסיה בתחילת המאה ה-18. בעת שהותו של פיוטר ברפובליקה ההולנדית, לייבניץ האמין שמדריך מתאים עבורו יהיה הכימאי פרנסיסקוס מרקוריוס ואן הלמונט. לייבניץ יצר קשר עם ואן הלמונט עבור הדרכתו של פיוטר אך ואן הלמונט סירב להתלוות לצאר הרוסי בעת ביקורו בהולנד עקב העובדה שבגילו לא היה זה ביכולתו. ואן הלמונט הישיש נפטר בדצמבר 1698, עוד באותה השנה. בעת שהותו של פיוטר בלונדון נשלח לו מכתב מד"ר פרנסיס לי, חבר חברת הפילדלפים, אשר הציע לו צעדים לקדם רפורמות חינוכיות ומנהליות ברוסיה שכללו לדוגמה לטפח את מעמד הסוחרים, להשלים קוד משפטי אחיד, להסדיר את מעמד האמונה הנוצרית ועוד[3].

ביקורו של פיוטר נקטע בשנת 1698, כשנקרא לסור בדחיפות לרוסיה על מנת לדכא את מרד החיילים במוסקבה. אלא שהמרד דוכא עוד לפני שובו של הצאר, במחיר הרוג בודד. למרות זאת, לא גילה פיוטר רחמים כלפי המורדים. יותר מ-1,200 מהם עונו והוצאו להורג, כשפיוטר עצמו נמנה עם המוציאים להורג. הסטרלצים פוזרו, ומושא הערצתם – סופיה, אחותו למחצה של פיוטר – הוכרחה להצטרף למנזר. בשובו לרוסיה התגרש באופן רשמי מאשתו, הצארינה יבדוקיה לופוחינה, אותה גירש למנזר שנים קודם לכן. היא ילדה לו שלושה בנים, אולם רק אחד – יורש העצר אלכסיי שרד מעבר לגיל ההתבגרות, הואשם בבגידה ונפטר במעצר.

בביקוריו בממלכות האירופיות התרשם פיוטר כי המנהגים והגינונים האירופיים עליונים על אלו הנהוגים ברוסיה. בעקבות זאת, ציווה על כל פקידיו ואנשי חצרו לגזוז את זקניהם הארוכים ולעטות מלבושים אירופיים. בויארים שביקשו לשמור על זקניהם נדרשו לשלם מס שנתי בן מאה רובל, סכום עתק בימים ההם, כשברובל אחד אפשר היה לקנות 20 חזירים. משלמי המס קיבלו מטבע שהעיד שהם שילמו על הזכות לגדל זקן[4]. יתר על כן, בשנת 1699 השתנה מניין השנים. במקום למנות את השנים מבריאת העולם לפי התנ"ך, התחילו למנות את השנים החל מהולדתו של ישו, אך לוח השנה היוליאני נותר בשימוש.

המלחמה הצפונית הגדולה (1700–1721)

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – המלחמה הצפונית הגדולה

המערכה בליבוניה ופולין-ליטא וייסוד סנקט פטרבורג

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – קרב נארווה (1700)
מונומנט פיוטר הגדול ליד קתדרלת איסק הקדוש בסנקט פטרבורג
פיוטר מורה לחייליו להפסיק לשדוד ולבוז מהאוכלוסייה העירונית של נארווה לאחר כיבושה מידי השוודים ב-1704.

פיוטר כונן שלום עם האימפריה העות'מאנית, והפנה מאמצים להשגת העליונות המיוחלת בים. יעדו הבא היה הים הבלטי, שחלקו המזרחי נכבש כמעט כולו על ידי שוודיה חמישים שנה קודם לכן. פיוטר הכריז על המלחמה הצפונית הגדולה נגד שוודיה ומלכה בן ה-16, קרל השנים עשר. אויבותיה הנוספות של שוודיה באותה עת היו דנמרק, נורווגיה, סקסוניה ופולין. שטחים היסטוריים של דנמרק בדרום שוודיה המודרנית נלקחו מידה במהלך המלחמות הדניות-שוודיות ופרדריק הרביעי, מלך דנמרק שהוכתר ב-1699 שאף להשיב נחלות אלו לידי דנמרק. אוגוסט השני, מלך פולין, הדוכס הגדול של ליטא והנסיך הבוחר מסקסוניה שאף לספח לתוך האיחוד הפולני-ליטאי את ליבוניה השוודית, שבני האצולה שלה הבטיחו לתמוך בו בהסדר שלטון שושלתי בפולין-ליטא אילו ימיר את הריבונות השוודית על נחלותיהם בפולנית-ליטאית.

בריתות מתחת לפני השטח נחתמו בין דנמרק, האיחוד הפולני-ליטאי ורוסיה שמלחמה של אחת בשוודיה תהיה מלחמה של כולן. פיוטר התעכב להכריז מלחמה על שוודיה עקב מלחמתו הדרומית בעות'מאנים ובשנת 1700 החליטו בעלות בריתו להתחיל במלחמה כאשר הצבא הפולני-ליטאי חצה את הגבול השוודי לתוך ליבוניה ו-14,000 איש הטילו מצור על ריגה השוודית. מתקפת נגד שוודית הניסה במהרה את הפולנים מריגה והחלה תנועה שוודית לגבול הפולני. הדנים היו הראשונים להיכנע לנוכח נחיתת פתע של הצבא השוודי ביוטלנד. קרל השנים עשר, מלך שוודיה הצעיר והנמרץ, מימן צבא ענק שעליו לקח את הפיקוד באופן ישיר. ברגע שהגיע הסכם שלום בין הרוסים לעות'מאנים בקיץ 1700, מיהר פיוטר לפעול נגד השוודים.

רוסיה לא הייתה מוכנה דיה למלחמה בצבא השוודי החזק, וניסיונה הראשון לתפוס את החוף הבלטי הסתיים באסון בקרב נארווה, שנערך בשנת 1700 ועלה לרוסיה במחיר דמים של עשרות אלפי הרוגים. הכוחות הרוסים היו איטיים לעומת מקביליהם השוודים (הרוסים החלו בתנועה לעבר נארווה באוגוסט והגיעו רק בנובמבר), חסרי מיומנות וכושר קרבי. כמו כן הם גם נשאו נשק חם שלא עבד בכפור של החורף הבלטי. כאשר הגיעו השוודים לנארווה לאחר מסע ארוך, הייתה העיר תחת המצור הרוסי ופיוטר העריך כי ייקח לשוודים זמן להתארגן מחדש לתקיפת המערך הרוסי. על בסיס הערכה זאת שב פיוטר ללב רוסיה לעסוק במנהל האימפריה והותיר במקומו לפקד על הצבא הרוסי הצר קצין גרמני בכיר שבקושי שגר את השפה הרוסית בפיו.

בסופו של יום תקפו השוודים את המערך הרוסי בעת סופת שלג והניסו את האחרונים מעמדותיהם מסביב לעיר. התבוסה בנארווה ביטלה את מעמדה של רוסיה כשחקן משמעותי במלחמה למשך מספר שנים, ואפשרה לקרל למקד את תשומת לבו בפולין ובסקסוניה. במקור חשש פיוטר מפני מתקפה שוודית לתוך רוסיה עצמה לאחר ההפסד בנארווה והוקל לו לדעת שיריביו השוודים פנו דרומה, להמיט את חרון אפם על הפולנים-ליטאים. תחילה הקימו הפולנים והרוסים מערך הגנה משותף על גדות נהר הדווינה המערבי בכדי למנוע את התקדמות השוודים דרומה. המערך המאוחד קרס לעומת השוודים, שנחתו על גדות הנהר עם הטובים שבאנשיהם ובראשם עמד קרל ה-12. התנועה השוודית המשיכה דרומה לעבר פולין והמשיכה להתרכז בחזית זאת למספר שנים. פיוטר ניצל תקופה זו כדי לשפר את איכות צבאו ואף לכבוש את השטח בו שוכנת כיום אסטוניה, שעה שהמלך השוודי, שהיה משוכנע ביכולתו להכניע את הרוסים, מתעלם מהמתרחש בגזרה זו.

ביולי 1704 החל פיוטר לנוע בראש צבאו החדש לעבר כיבוש נארווה. לקראת המצור על נארווה מנה המוצב השוודי בעיר 2,500 ל-3,500 רגלים, 1,000 פרשים ו-570 תותחים כבדים. ראשית הכוחות הרוסים מנעו תגבור אספקה שוודית דרך נהר נארווה. המצביא הרוסי אלכסנדר מנשיקוב הציע לצאר לחפש את חלק מרגימנטים הרגלים כחיילים שוודים במדים כחולים. פיוטר עצמו הנהיג את הכוחות המחופשים בעת תנועתם לעבר העיר נארווה עצמה וחלק מהכוחות השוודים נעו לעברם אך לא פתחו את שערי העיר. לאחר התכתשות צבאית כשלה האסטרטגיה של מנשיקוב להביא לכניעת השוודים. לאחר הסדר מצור מסורתי מסביב לעיר החלה המתקפה לתוכה ב-9 באוגוסט (הלוח הגרגוריאני). המתקפה החזיתית צלחה והסתיימה בנפילת המוצב השוודי ונפילת המאחז השוודי בנארווה לידי רוסיה.

פיוטר הגדול לחופי הים הבלטי, לפני תחילת בנייתה של סנקט פטרבורג.
ערך מורחב – היסטוריה של סנקט פטרבורג

בשנת 1703, בעיצומם של הקרבות בין שוודיה ופולין, ייסד פיוטר את עירו החדשה סנקט פטרבורג (על שם פטרוס הקדוש שעל שמו הוא עצמו נקרא בעת הטבלתו לנצרות) באזור אינגריה (שאותה כבש מידי שוודיה). המבצר המקומי של העיר היה מבצר פֶּטְרוֹפַּבְלוֹבְסקיה (מבצר פיוטר ופאבל). כדי לנצל את מלוא המשאבים לצורך בניית העיר החדשה, אותה ביקש להפוך לבירת רוסיה, אסר פיוטר על בניית מבני אבן כלשהם מחוץ לשטח העיר, עד אשר בניינה יושלם. עבור בנייתה של סנקט פטרבורג הובאו אלפי עובדי פרך שמתוכם רבים מתו בתהליך הבנייה. במקומה של העיר המיועדת היה תחילה רק המבצר השוודי ניינשאנץ.

לצורך הקמת העיר החדשה הזמין פיוטר לרוסיה מהנדסים זרים מכל רחבי אירופה וכדי לזרז את בניית בתי האבן, אסר על בניית בתי אבן ברוסיה כולה, למעט בסנקט פטרבורג. אחד האירועים החשובים ביותר בחיי העיר הצעירה הייתה הגעתו של ספינת הסוחר הראשונה בנובמבר 1703, עם הגעת אוניית סוחר הולנדית שעגנה בסנקט פטרבורג. לרב החובל הוענקו 500 מטבעות זהב, כמובטח, והיה זה האות להגעת ספינות סוחר נוספות. הבעיות הגדולות שהתעוררו בסנקט פטרבורג, נבעו מן ההצפות השכיחות. לדוגמה, בליל 5 באוקטובר 1705 הציפו מים את הגדה השמאלית והציפו את בניין האדמירלות ובית משפט אך לא הרסו אף בית.

ב-1712 הוכרזה העיר כבירת האימפריה הרוסית. העיר נותרה בירה רשמית עד 1918, אבל בתקופת שלטונו של פיוטר השני, הבירה הוחזרה זמנית למוסקבה. לאחר התחלת בניית המבצר והביצורים האחרים בעיר, בחודש דצמבר 1706, פיוטר ביקש לבנות את קרנוברק (כיום המוזאון ההיסטורי הצבאי לארטילריה, תקשורת והנדסה), על מנת להגן על מצודת פטר ופאבל מפני הפגזה מן החוף, כאשר שנתיים קודם לכן ביקש לבנות את האדמירליות – כמטה הצי הרוסי. כמעט כל פעילותו של פיוטר הגדול שסבבה אודות סנקט פטרבורג בדרך זו או אחרת התמקדה בנטיעת המסורות הימיות. כל מגוריו ומעונותיו של פיוטר ניצבו קרוב למים, ארמון הקיץ הארמון הנסתר היו מוקפים במים מכמה צדדים. במקביל, לקח פיוטר את מרתה סקוורונסקיה כפילגש. לאחר שהמירה דתה לנצרות אורתודוקסית ואימצה את השם יקטרינה, נישאה לפיוטר בחשאי בשנת 1707.

פיוטר הגדול עומד לחופי המפרץ הפיני.

הפלישה השוודית לרוסיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – קרב לסנאיה

סדרת הפסדים הביאה את המלך הפולני אוגוסט השני לוותר על כתרו בשנת 1706, והוא הוחלף בסטניסלאב לשצ'ינסקי, שהיה לעושה דברם של השוודים. תשומת לבם של השוודים הועברה עתה לרוסיה, וב-1708 פלשו לתחומה. ביולי ניצחו השוודים את כוחותיו של פיוטר בקרב גולובצ'ין, וקרל השוודי המשיך את מסעו לתוך רוסיה, תוך כדי שהוא כורת ברית סודית עם ההטמאן של הקוזאקים, איוואן מזפה. כל עוד נעו השוודים מזרחה ללב רוסיה, נסוגו כוחותיו של פיוטר מפניהם. בעת הנסיגה השתמשו הכוחות הרוסים בטקטיקת אדמה חרוכה אלימה, שהותירה את שדות המרעה העצומים שרופים לחלוטין, ולצבא השוודי לא נותר דבר. פיוטר וידא שלצד הנסיגה העיקרית ימשיך תגבור הכוחות הרוסים מסביב למבצר פטרופבלוסקיה מחשש למתקפת פתע שוודית באזור. קרל מצידו לא הניע את כוחותיו לעבר סנקט פטרבורג אלא לעבר מוסקבה, הבירה הרוסית המסורתית, דרך מינסק.

תחילה הופרעה התנועה השוודית ללב רוסיה רק באמצעות פשיטות משניות של טטרים וטקטיקת האדמה החרוכה של פיוטר וצבאו. ביולי הצליחו השוודים לחצות ביצה ולכבוש את המוצב הרוסי שעמד לגדותיה. פיוטר, על אף הפגיעה החמורה שגרם הדבר מבית, הורה לשרוף כל גבעול חיטה וכל שדה חקלאי העומד במסלול ההתקדמות השוודית. המחסור באוכל ובאספקה גרם לפרוץ מגפות בשורות הצבא השוודי. ציוד הצבא השוודי היה דל מאוד והוא סבל ממחסור חמור. קרל סירב לסגת אל עבר הדנייפר על-מנת להיפגש עם כוחות תגבור האספקה. קרל סמך על התגבורת שהייתה אמורה להגיע משוודיה ויחד איתה אספקה רבה, אך בקרב לסנאיה ספג כוח זה הפסד צורב ואיבד את כל מטען האספקה.

קרב פולטבה והמערכה בעות'מאנים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערכים מורחבים – קרב פולטבה, המלחמה העות'מאנית-רוסית (1710–1711)

למרות אובדן האספקה סירב קרל לסגת, ובמקום זה בחר לפלוש לאוקראינה, שבה היה לו בן ברית בדמותו של מזפה. ארץ הקוזאקים, המרוכזת בתוך הסיץ' הזפורוז'י, לא הוחרבה בטקטיקות האדמה החרוכה של הצבא הרוסי כפי שרוסיה הלבנה הוחרבה. פיוטר השכיל לשנע את כוחותיו דרומה, ולהשמיד כל נכס רוסי שיכול היה לסייע לשוודים בדרכם לאוקראינה. ללא אספקה ראויה, השוודים לא הצליחו לכלכל את כוחותיהם, וסבלו בחורף הקר של 1708–1709. במהלך החורף פרע קיפאון קיצוני ברחבי אירופה שהיה לנקודת שיא של המינימום של מאונדר. חיילים שוודים מתו בכפור אך מקביליהם הרוסים היו מאורגנים די לקראת החורף. היה זה החורף הקר ביותר באירופה מזה 500 שנה ובמהלכו קפאו נהרות עד אל הלגונה של ונציה. כאשר הסתיים החורף, נותר הצבא השוודי רק צללית ממה שהיה במקורו כאשר לרשות קרל נותרו 20,000 חיילים בלבד.

אף על פי כן, עם בוא הקיץ חידשו השוודים את מאמציהם לכבוש את אוקראינה. בשלב זה גילה פיוטר תוקפנות רבה יותר והחל להניע את צבאו במהרה אחרי קרל. השוודים ציפו לתגבורת עם אספקה ולתגבורת של חיילים קוזאקים בהגיעם לאוקראינה. פיוטר נע תחילה אחר כוחות התגבורת השוודים וכאשר פגש בהם הצבא הרוסי וידא פיוטר להנהיג באופן אישי את המשמר הצבאי העליון נגד השוודים. הקרב הסתיים בנסיגת שני הצבאות ליערות הקרובים לשדה הקרב ובאישון לילה הורה המפקד השוודי על נסיגה לא מסודרת, שמנעה את ההגעה הסופית של התגבורת לידי קרל וכוחותיו באוקראינה. לנוכח המצב הנתון, קרל ואנשיו נשענו על התגבורת הקוזאקית מצידו של מזפה ואנשיו. מזפה מצידו, העריך באופן שגוי את נאמנות הקוזאקים לו כמו גם את התגובה לבגידתו בפיוטר. כאשר נודע על כך שהחל במרד נגד הריבון הרוסי, רוב אנשיו נטשו אותו והוא נותר עם 3,000 איש בלבד מתוך 30,000 שהיו לצידו במקור.

איוואן מזפה, ההטמאן הקוזאקי.
קרל השנים עשר, מלך שוודיה.

כאשר נודע לפיוטר על בגידתו של מזפה הוא היה באמצע דרכו לעבר אוקראינה לפגוש בקרל. בעודו נע עם צבאו, ביצע פנייה משנית לעבר בירתו של מזפה, באטורין (ממוקמת במחוז צ'רניהיב המודרני), הבעיר אותה באש ושלח את גופות המשמר הקוזקי שלה קשורים על צלבי עץ לנהר הדנייפר. כאשר איוואן הגיע לבסוף למחנה של קרל, היו נתונים לפיקודו לערך 1,500 איש בלבד. צבאו של פיוטר פגש בצבא השוודי בקרב פולטבה ב-27 ביוני 1709. פיוטר נע לעבר פולטבה בראשות צבא כביר למטרת שחרור העיר והמתת השוודים הצרים עליה. צבאו של פיוטר מנה 80,000 איש לעומת כ-18,000 איש שעמדו לרשות הכוחות המאוחדים השוודים והקוזאקים של מזפה. הרוסים החלו לחפור תעלות מסביב לפולטבה. הכוחות השוודים נעו להתקפה, אך מסרים אקראיים והוראות לא אחידות הובילו לאי-סדר במחנה השוודי והעניקו למחנה הרוסי זמן להתארגן למערך התקפי נגד השוודים.

פיוטר הגדול על סוסו בגבעה – קרב פולטבה.

הכוחות השוודיים נעו במתקפה חזיתית שפגשה באש תותחים רוסיים. הם נחלו הפסד מוחץ ונותרו שבורים לחלוטין מהקרב. קרל בקושי הצליח לחמוק משדה הקרב. עתה קצר פיוטר את פירות ההשקעה בצבאו: הצבא הרוסי גרם לעשרת אלפים הרוגים בקירוב לצבא השוודי, ושבה את רוב שרידיו של הצבא השוודי במחיר של כמה אלפי הרוגים ופצועים מצידם. בפולין שב אוגוסט השני לכהן כמלך. הצבא השוודי התחלק ליחידה שעמדה במגננה נגד הרוסים המתקדמים ויחידה שנסוגה לעבר הדנייפר ובראשה המלך קרל. כאשר הגיעו לחופי הים השחור, החלו השוודים בניסיון להימלט מאימת הרוסים. בעוד נסוגו על אונייה לתוך הים, נקטל העורף השוודי בידי הרוסים הקרבים בפיקודו של פיוטר. מתוך 1,300 חיילי משמר העורף, רק 500 שוודים נותרו עם הנסיגה. קרל נמלט לשטח האימפריה העות'מאנית ששמרה עד אז על נייטרליות, וניסה לשכנע את הסולטאן, אהמט השלישי לסייע לו במערכה מחודשת נגד הרוסים.

פיוטר דרש מאהמט השלישי שיסגיר את קרל לידיו, אך הסולטאן סירב. פיוטר הוכיח את פזיזותו כשתקף את האימפריה העות'מאנית ב-1710, פעולה שבעקבותיה לא יכלה האחרונה להישאר נייטרלית. הכוחות הרוסיים נעו דרומה אל נסיכות מולדובה והגיעו עד לגדות נהר פרוט. הצבא הרוסי במקביל ניסה להשתלט על חצי האי קרים במערכה איטית שהסתיימה ללא הישגים. המערכה שניהל פיוטר נגד העות'מאנים הייתה הרת-אסון – צבאו כותר בערבות הגדולות שמסביב לפרוט בידי העות'מאנים. על פיוטר היה לפעול בזהירות דיפלומטית מול העות'מאנים, שכן אלו יכלו למחוק את צבאו בנקודת המשבר שבה היה ממוקם. בהסכם השלום שנחתם לאחר המלחמה נאלצה רוסיה להשיב לחזקת העות'מאנים את נמלי הים השחור שתפסה בשנת 1697 ולהסכים למעבר בטוח של הריבון השוודי חזרה לארצו. בתמורה, הסכים הסולטאן להתיר לפיוטר ולצבאו לעזוב את המחנה המכותר. יריבות רוסית-עות'מאנית המשיכה על בסיס הוצאתו של קרל מהאימפריה העות'מאנית והעברת המבצרים הרוסיים על גדות הים השחור חזרה לידי העות'מאנים, אך מעבר למספר התכתשויות המערכה לא הסלימה לכדי מערכה צבאית מחודשת.

פינלנד; "הזעם הגדול"

[עריכת קוד מקור | עריכה]

צבאותיו הצפוניים של פיוטר השתלטו על המחוז השוודי ליבוניה (צפונה של לטביה המודרנית ודרומה של אסטוניה המודרנית), ודחקו את השוודים לאזור פינלנד. רובה של פינלנד נכבשה על ידי הרוסים בשנת 1714. הצי הרוסי היה כה חזק, עד כי פלישה לשוודיה גופא הסתמנה כאפשרות מציאותית. הרוסים בזזו את הערים קימי וסאבו בפינלנד בתקופת חג המולד של 1712. במהלך קיץ 1713 השתלטו הרוסים על דרום פינלנד ללא התנגדות מרובה. במאי הם כבשו את הלסינקי ופורבו ובאוגוסט כבשו את טורקו. הצבא הפיני עצר את נסיגתו באוקטובר כאשר נערך קרב פלקנה. הקרב האבוד עבור הפינים ייצב את דריסת הרגל הרוסית בדרום פינלנד, עם שימוש באדמה חרוכה בחבל אוסימה. המפקד הרוסי הציע שלום תמורת תשלום מס מיוחד אשר לא הקל על הבהלה כאשר רבים מהתושבים המקומיים באוסימה ברחו לדרום אוסטרובוטניה ולשוודיה עצמה.

קרבות קירו, איסוקירו ונפו בפברואר 1714 בדרום אוסטרובוטניה מוטטו את הצבא הפיני של ממלכת שוודיה והובילו לקריסת ההגנה השוודית על פינלנד. לנוכח הניצחון המכריע בקרב, עוטר פיוטר במדליית כבוד בסופו. לפני הקרב העביר פיוטר הוראה לכוחותיו להרוס ולשרוף את אוסטרובוטניה באופן כה נרחב עד שהשוודים לעולם לא יוכלו לקדם מתקפת נגד. הצבא הרוסי נקט בצו הצארי כמאפשר שפיכות דמים, שוד וגביית מיסים נוספים על האוכלוסייה המקומית. במשך שבועיים הרוסים רוקנו את המחוז מנכסים ותושבים ושרפו בניינים עד שנצטוו לחזור לדרום פינלנד ולקרליה. כשחזרו הכוחות, הם חגגו את הניצחון על ידי שוד רחב היקף. בקיץ איי אולנד התרוקנו מהאוכלוסייה המקומית והועלו באש בידי הכוחות הרוסיים התוקפים, מה שהפך מתקפת נגד שוודית לפינלנד לבלתי אפשרית. הכיבוש סומן באלימות נרחבת מצד הכוחות הרוסיים שכן פיוטר פעל למוטט את רוח הקרב השוודית.

בסתיו 1714 נתן פיוטר הוראה חדשה לחרב את אוסטרובוטניה. כמעט 20,000 חיילים, קוזאקים וקלמוקים, פלשו לאזור והצבא הפיני נסוג מפינלנד, והשאיר את המקומיים לחסדי הצבא הרוסי. ההשתוללות האלימה של הצבא הרוסי, שכונתה "הזעם הגדול", נמשכה עד סוף 1716. הגל האחרון של ההתפרעויות פגע באזורים הצפוניים יותר של פינלנד. הרוסים ערכו גם פשיטות לעבר שוודיה עצמה דרך לפלנד ובפברואר 1716 הם השתלטו על המבצר השוודי הצפוני ביותר בפינלנד, קג'אני. הזעם כלפי הרוסים החריף באוסטרובוטניה על ידי מרד איכרים – האיכרים קמו להגן על מחוזם למרות ההבטחה הרוסית לשמור על שלום בית. למרד היה סוף אומלל, והלחימה הסתיימה בשחיטה, כשהצבא הרוסי נקם את אבדותיו בתקיפת אנשים לא חמושים[5].

הזעם הסתיים בחלקו בקיץ 1717, כאשר פיוטר ביטל את פקודות ההרס והסדר החברתי הישן שוחזר באופן רשמי. משמעות השימוש הנרחב של הצבא הרוסי באדמה חרוכה היא שהצבא הרוסי יכול היה להימנע מקרב ישיר מול הכוחות השוודים בפינלנד ובמקביל שלל מהשוודים את האפשרות להוציא לפועל מתקפת נגד. באזורים שבהם הרוסים טרם תקפו, ניסתה האוכלוסייה להציל את עורה בכך שהציעה מרצון תשלומים לצבא הרוסי. הצעות אלו לא הקלו במיוחד על נטל הזעם שכן היו התפרעויות של חיילים שאירעו ללא פיקוח מצד הפיקוד הרוסי.

פיוטר אף השיג את תמיכתן הצבאית של פרוסיה ונסיכות האנובר. ובכל זאת, סירב קרל להיכנע, ורק נפילתו בקרב בשנת 1718 אפשרה את סיום המלחמה. עד 1720 כרתה שוודיה הסכמי שלום עם כל אויבותיה, מלבד רוסיה. בשנת 1721 סיים חוזה נישטאד את המלחמה, שנודעה כ"המלחמה הצפונית הגדולה". בסיומה השיגה רוסיה את אינגריה, אסטוניה, ליבוניה וחלק ניכר מקרליה; בתמורה, נדרשה רוסיה לשלם סכום בן שני מיליון ריקסדלר, כמו גם להשיב את פינלנד לחזקה שוודית. עם זאת, הותר לצאר לספח אדמות פיניות בקרבת סנקט פטרבורג, שנקבעה כבירתו כאמור כבר בשנת 1712. מלחמה זו סיימה את ההגמוניה השוודית במזרח אירופה והיא מעולם לא השתקמה מהפסד זה וירדה מעמדת הבכורה שהייתה לה לדרגה משנית בקרב מדינות אירופה.

שלטונו המאוחר (1721–1725)

[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנותיו האחרונות של פיוטר עמדו בסימן רפורמות נוספות ברוסיה. בשנת 1721 זכה לתואר "קיסר רוסיה כולה" (Император Всероссийский). פיוטר מצא את עת סיום המלחמה הצפונית הגדולה לזמן הנכון להכתרתו בתואר קיסר, שהיה תואר בעל מקור מערבי. תוארו הקיסרי זכה אמנם להכרתם של שליטי שוודיה, פולין ופרוסיה, אולם מלבד אלה לא הכיר בו אף מלך אירופי. לדעת רבים סימל התואר "קיסר" עליונות שיש בה איום כלפי מלכים "רגילים". שליטים אחדים חששו שמא פיוטר יכריז על סמכותו בשטחם, בדומה לקיסר האימפריה הרומית הקדושה, אשר תבע בשעתו את הסמכות השלטונית בכל האומות הנוצריות. עם הכתרתו של פיוטר מצאר לקיסר, גם רוסיה התחלפה מרוסיה הצארית לאימפריה הרוסית.

רפורמות: כנסייה, מיסים, מנהל, מעמדות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

פיוטר אף שינה את מבנה הכנסייה האורתודוקסית. מנהיגה המסורתי של כנסייה זו היה הפטריארך של מוסקבה. בשנת 1700, כשהתפנתה משרה זו, סירב פיוטר למנות אליה אדם כלשהו וביטל אותה. בשנת 1721 הקים את הסינוד הקדוש, מועצה המונה עשרה אנשי דת ופוקחה על ידי פקידים חילוניים, שנועדה למלא את תפקיד הפטריארך של מוסקבה. ברפורמה שערך, הנהיג שיטות פרוטסטנטיות-למעשה והכפיף את הכנסייה לשליט החילוני, ללא שינוי דוקטרינרי. פיוטר עדכן את מערכת המיסוי וקבע מיסים חדשים באופן שיאפשר לממן שיפורים בסנקט פטרבורג. הוא ביטל את מס הקרקעות ומס משק-הבית, והחליפם במס גולגולת; זאת מכיוון שרק בעלי הרכוש ובעלי המשפחות יכולים היו לשלם את המיסים הישנים, ואילו עתה חויב כל אדם במס.

פיוטר קידם רפורמה בחלוקה השלטונית, כאשר קבע את חלוקתה של רוסיה לממשלים מקומיים אשר לפיהם גויסה האריסטוקרטיה המנהלית כפועלת לפי דרישות התושבים. המערכת החדשה שהקים פיוטר העניקה למושלים, מנהלים אזוריים ופעילי רשויות מקומיות מוצלחים פטור ממסים, קביעה שהובילה מושלים ומנהלים מקומיים שונים לנצל את תפוקת הייצור החקלאי של תושבים מקומיים כמה שרק ניתן כביכול עבור "צרכיה של המדינה" ועבור האריסטוקרטיה עצמה. מהרפורמה המנהלית של פיוטר החל להתפתח תוצאה שלא-כוונה תחילה שבמסגרתה כובד המס הועבר עם הזמן יותר ויותר אל המעמד השלישי בעוד עם הזמן אריסטוקרטים קיבלו פטור מתשלומי מס.

פיוטר קבע עונשים חריפים על צמיתים שנטשו את הקרקעות שנדרש מהם לעבד. לצד זאת העניק גם חופש פעולה נרחב יותר עבור האריסטוקרטיה ומנהלי הרשויות המקומיות לקבוע הענקת חירויות גדולה יותר מקודם לכן עבור אותם הצמיתים ועובדי האדמה למיניהם. רפורמה זאת הובילה לתוצאה לא צפויה נוספת, של מאבקים בין בעלי אדמות מתחרים על תפוקת הצמיתים והאיכרים שפעלו לרשותם. תחרות זאת חיזקה את שיתוף הפעולה בין מנהלים מקומיים בנושאי ניצול המעמד השלישי והעלאת מיסים. החלוקה המנהלית קבעה את חלוקתה של רוסיה למנהל מוסקבה, מנהל סנקט פטרבורג, מנהל קייב, מנהל סמולנסק, מנהל ארכנגלסק, מנהל קאזאן, מנהל אזוב, ומנהל סיביר, שבירתו הייתה העיר טובולסקמחוז טיומן המודרני).

בסמכות האריסטוקרטיה היה לאשר את המלחמות שהכריז עליהן הצאר כמו גם לאשר את סדר הירושה הצארית כנקבע. פיוטר ביטל את הסמכויות הללו של האריסטוקרטיה והעביר אותן לידיו, מה שהותיר את כל הסמכות השלטונית באשר היא בידי הקיסר הריבון. פיוטר הסדיר את טבלת הדרגות, (נכנסה לפעילות ב-24 בינואר 1722), סיווג ציוני פעילות בצבא הרוסי, בצי ובעבודות האזרחיות להיררכיה של 14 קטגוריות וביסוס מערכת קידום בקטגוריות המבוססת על יכולת וכישרון ולא על מוצא ומעמד. מערכת זו שהציג פיוטר, העניקה לכל מי שהגיע לדרגה השמינית מעמד של אציל תורשתי. לפיכך היא גרמה לחוסר שביעות רצון בקרב האצולה הישנה, שאיבדה את הבלעדיות שלה, כמו גם את זכותה התורשתית למשרות בכירות. טבלת הדרגות, עם שינויים קלים, המשיכה בפעילותה עד 1917, כאשר מהפכת פברואר הובילה לנפילתה של הקיסרות הרוסית.

עוד ב-22 בפברואר 1711 פרסם פיוטר אוקאז שהורה על הקמתו של הסנאט המושל. פיוטר מינה עשרה סנאטורים שהיו מקורבים אליו. כל מינוי ופיטורים כמו גם העברת קביעות נעשתה לפי הריבון. הסנאט היה הגוף העליון האחראי על חוק ומשפט, אך מכיוון שהיה לחלוטין נתון לידי קביעותיו של הקיסר הריבון לא היה בעל סמכויות עצמאיות. בראש הסנאט עמד הגנרל פרוקורור של רוסיה, ששימש כמקשר בין השליט לסנאט. פאבל איוואנוביץ' יאגוז'ינסקי, מקורבו של פיוטר, מונה לגנרל פרוקורור הראשון של רוסיה. ב-1717 הקים פיוטר את הקולגות (במקור שאול מהמילה הלטינית Collegium), שהיו למחלקות מנהליות הנתונות לקביעותיו של הריבון. הקולגות חולקו לקולגה לענייני חוץ, הקולגה להכנסות המדינה, הקולגה למשפטים, הקולגה לרישום (לעיתים נקראה הקולגה לביקורת), קולגת המלחמה, קולגת הצי, קולגת המסחר, קולגת הוצאות המדינה וקולגת הכרייה והייצור.

מלחמות בפרס ובמרכז אסיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
הצי הרוסי של פיוטר הגדול בים הכספי. ציור ידי יוג'ין לנסריי.
דיוקן של פיוטר הגדול מ-1717. אויר בידי הצייר ההולנדי בן תקופת תור הזהב של הולנד, קארל דה מור (Carel de Moor).
ערך מורחב – מלחמת רוסיה–פרס (1722–1723)

בשנת 1722 הוא יזם מערכה נגד פרס שנמשכה גם בשנת 1723. במסגרת חוזה שסיים את הלחימה לאימפריה רוסית התווספו ערי באקו, דרבנט והסביבה. מלחמת רוסיה-פרס הייתה למלחמה בין הקיסרות הרוסית והאימפריה הספווית הפרסית שהייתה בתהליך קריסה. המלחמה פרצה עקב הגורם הישיר של ניסיונו של פיוטר להרחיב את ההשפעה הרוסית באזורי הים הכספי והקווקז ולמנוע מיריבתו, האימפריה העות'מאנית, מלנצל את נפילתה של האימפריה הספווית בפרס בעבור רווחים טריטוריאליים.

ביולי 1722 יצא הצבא הרוסי על גבי ספינות של צי הים הכספי החדש שנבנה מבסיס הפעילות באסטרחן. מאוחר יותר הצטרפו אליהם פרשים והקוזקים שצעדו על היבשה מצריצין. הצבא הרוסי כבש את דרבנט בדרום דאגסטן. ביולי 1723 הצבא והצי הרוסי המשיכו בהתקדמותם דרומה ולכדו את באקו. ההצלחה הצבאית הרוסית והפלישה העות'מאנית לנחלותיה של פרס בדרום הקווקז באביב 1723 אילצו את ממשלת פרס לחתום על הסכם השלום של סנקט פטרסבורג אשר העביר לשליטתה של רוסיה את דרבנט, באקו והפרובינציות שירבאן, גילאן, מאזנדראן ואסטראבד. בשנת 1735, ערב המלחמה העות'מאנית-רוסית (1735–1739), החזירה הקיסרית אנה את כל השטחים המסופחים לפרס כתנאי הכרחי לבניית ברית עם הפרסים נגד טורקיה העות'מאנית. גורם נוסף להשבת הטריטוריות לידי פרס היה האיחוד המחודש שלה תחת הנהגתו הצבאית של נאדיר שאה.

מלחמה זאת בפרס לא הייתה למשלחת הצבאית היחידה של פיוטר דרומה במהלך תקופת שלטונו המאוחרת. פיוטר האמין כי לפי רישומי נהרות האמו דריה וסיר דריה ישנה דרך לאזור פורה בבחינה חקלאית במרכז אסיה ועל כן קידם מסעות כיבוש של האזור. בפועל הנהרות משתרעים על אזורים מדבריים ברובם. בשנת 1717 הורה פיוטר לנסיך הצ'רקסי, אלכסנדר בקוביץ'-צ'רקסקי, לכבוש את ח'אנות חיווה. מסעו הצבאי של בקוביץ'-צ'רקסקי הסתיים בכישלון מוחץ כאשר המשלחת הרוסית נהדפה ובקוביץ'-צ'רקסקי עצמו נהרג.

חלוקת השלטון

[עריכת קוד מקור | עריכה]
יקטרינה הראשונה, קיסרית רוסיה. דיוקן ידי ז'אן-מארק-נאטייה.

בשנת 1724 הכתיר פיוטר את אשתו השנייה, יקטרינה, בתואר "קיסרית", אף על פי שהמשיך להחזיק בפועל בשלטון. כל בניו הזכרים של פיוטר מתו – בנו הבכור, אלכסיי, עונה והוצא להורג בפקודתו של אביו משנת 1718 כיוון שהתנגד למדיניותו הרשמית של פיוטר וברח מרוסיה כאשר הורה אביו על גיוסו לצבא הרוסי מהלך המלחמה הצפונית הגדולה. גם אמו, אודוקסיה, נענשה; היא נגררה מהמנזר והואשמה בניאוף. גם חבריו של אלכסיי עברו עינויים. בשנת 1725 הושלמה בנייתו של הפטרהוףהולנדית: "חצרו של פיוטר"), הארמון הצופה על סנקט פטרבורג. היה זה משכן מפואר, שנודע בתור "ורסאי הרוסי" (על שם הארמון הצרפתי הגדול).

בשנה שלפני מותו, פיוטר ויקטרינה התנכרו עקב קשריה של יקטרינה עם ויליאם מונס (אחיה של פילגשו לשעבר של פיוטר ומזכירה של יקטרינה). ויליאם מונס ואחותו החלו למכור את השפעתם למי שרצה גישה ליקטרינה ובאמצעותה לפיוטר למעשה דרך נפוטיזם ובכך הקשו על מאבקו הממושך של פיוטר בשחיתות השלטונית. ככל הנראה, יקטרינה, שאהבה את האח והאחות לבית מונס, הלאימה עין על מעשיות השחיתות שלהם. פיוטר כבר היה חולה ישיש כשגיבש את צוואתו, וקרא ליקטרינה יורשתו וקיסרית האימפריה הרוסית. הוא קרע את קביעה זאת בצוואתו כשנודע לו על הרומן של אשתו עם ויליאם מונס. פיוטר גם הורה על הוצאתו של מונס, שהואשם בשוחד, להורג.

ראשו של מונס נערף בהוראת הקיסר פיוטר ב-16 בנובמבר 1724 ואחותו הוגלתה. יקטרינה לא הראתה סימני חרטה ואפילו אכזבה כשנודע לה שאהובתה לכאורה הוצא להורג, להפך, דווח על כך שהיא הייתה במצב רוח מרומם באותו היום. כאשר פיוטר יצא איתה במכוון לטיול שבמהלכו חלפו על פני אתר ההוצאה להורג שבו ראתה יקטרינה את ראשו של מונס, היא שמרה על קור רוח, הסתכלה למטה ואמרה בפשטות: "חבל שלמשרתים יש כל כך הרבה רשעות". על אף השמועות על כך שהיא ומונס ניהלו רומן, לא היו ראיות שיתמכו בטענה זו ואם אכן היו לה אנשים אחרים איתם ניהלה קשרים, היא הצליחה לשמור עליהם בשקט. פיוטר ויקטרינה לא דיברו במשך החודשים הקרובים שקדמו למותו של פיוטר. זמן קצר לפני מותו הם הגיעו לפיוס.

אחרית ימיו (1723–1725)

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מותו של הקיסר פיוטר הגדול, דיוקן ידי איוואן ניקיטין, 1725.

בחורף 1723 פיוטר החל לסבול מבעיות בדרכי השתן ושלפוחית השתן. בקיץ 1724, צוות רופאים ביצע בו ניתוח ושחרר למעלה משני קילו של שתן, אך פיוטר נשאר מרותק למיטתו עד סוף הסתיו. בתחילת אוקטובר, חסר מנוחה ומתוך אמונה שכבר נרפא, החל בסיורים נרחבים לבחון פרויקטים שונים. על פי האגדה, בנובמבר ראה פיטר קבוצת חיילים טובעת ליד חוף סמוך בעת שהיה במפרץ הפיני, והחליט לקפוץ לתוך המים ולהצילם.

יש הטוענים שמקרה זה החמיר את בעיות שלפוחית השתן של פיוטר וגרם למותו. עם זאת, הסיפור נתפס בספקנות על ידי כמה היסטוריונים, והצביעו על כך שכרוניקן גרמני הוא המקור היחיד לסיפור, ונראה שלא סביר שאף אחד אחר לא היה מתעד מעשה גבורה כזה.

בתחילת ינואר 1725, פיטר לקה שוב באורמיה. האגדה מספרת שלפני ששקע בחוסר הכרה פיטר ביקש נייר ועט וכתב פתק לא גמור, אך זמן קצר אחר כך ביקש לזמן את בתו אנה.

פיוטר מת בין השעה ארבע לחמש בבוקר ב-28 בינואר 1725. נתיחה שלאחר המוות גילתה ששלפוחית השתן שלו הייתה נגועה בנמק. פיוטר נפטר לאחר שמלך במשך 42 שנה. הוא נקבר בקתדרלת פטרופבלובסקיה שבסנקט פטרבורג.

חוק שאושר בשנת 1722 העניק לפיוטר את הזכות לבחור את יורשו, אולם פיוטר לא זכה לנצל חוק זה לפני שנפטר. היעדר יורש מוסכם עורר סכסוכי ירושה רבים ב"עידן מהפכות הארמון" העתיד לבוא. בסופו של דבר הייתה יקטרינה, אשתו של פיוטר, ליורשת, תוך שהיא מסתייעת במשמר הקיסרי. עם מותה בשנת 1727 ירש אותה בנו של אלכסיי, פיוטר השני, במה שסיים את קו הירושה הזכרי הישיר של שושלת רומנוב. מעתה ואילך, תהליך הירושה התבצע בחוסר סדר מוחלט – שני השליטים שעלו לאחר פיוטר השני היו צאצאיו של איוואן החמישי, אחיו למחצה של פיוטר הגדול, אולם הכתר הועבר לצאצאיו של פיוטר ב-1741 בכוח הזרוע. יותר משבעים שנה לאחר מותו של פיוטר, עד עלייתו של פאבל הראשון, בנה של יקטרינה הגדולה, בשנת 1796, לא ירש אף ילד את אביו או את אמו באופן פשוט וישיר.

תוארו המקורי של פיוטר הראשון היה "פיוטר, צאר ודוכס עליון, שליטה היחיד של רוסיה הגדולה, הקטנה והלבנה, של מוסקבה, קייב, ולדימיר, נובגורוד, צאר קאזאן, צאר אסטרחן, צאר סיביר, אדונה של פסקוב, הנסיך הגדול של סמולנסק, טוור, אוגרה, פרם, ויאטקה, אדון והנסיך הגדול של ניז'ני נובגורוד, של צ'רניגוב, ריאזן, רוסטוב, ירוסלבל, בלוצרו, אודור, אובדוריה וקונדה, שליט כל הארצות הצפוניות, אדון ארצותיהן האיוורניות של הצארים הקרתליניאנים והגאורגים, ושל ארצותיהן הקרברדיניאניות של הנסיכים הצ'רקסיאנים והגורסיאנים, ושל כל הארצות האחרות, אדון ושליט."

התואר השתנה בשנת 1721, כשהמשפט "צאר ונסיך גדול, שליטה היחיד של רוסיה הגדולה, הקטנה והלבנה" הוחלף במשפט "קיסר ושליט יחיד של רוסיה כולה." זאת ועוד, המשפט "דוכס עליון של סמולנסק, טוור, אוגרה, פרם, וייטקה ובולגריה" תוקן באופן הבא: "הנסיך הגדול של סמולנסק, דוכס אסטוניה, ליווניה, קרליה, טוור אוגרה, פרם, וייטקה ובולגריה." בנוסף כינה עצמו "פיוטר הראשון", למרות הנוהג הרוסי לפיו אין ממספרים את שמותיהם הרשמיים של השליטים.

פרש הברונזה.

שבחו של פיוטר, כאדם מאוד לא יומרני בחיים הפרטיים, החל כמעט מיד לאחר מותו ונמשך ללא קשר לשינוי המשטרים הפוליטיים ברוסיה. פיוטר הפך למושא של פולחן אישיות בעיר שאותה ייסד וכן בכל רחבי רוסיה. במאה ה-20, הערים פטרוגרד, פטרודבורץ, פטרוקרפוסט, פטרוזבודסק נשאו את שמו; על שמו נקראים גם מקומות גאוגרפיים גדולים כמו האי פיוטר הראשון ומפרץ פיוטר הגדול. ברוסיה ומחוצה לה, בערים רבות יש אנדרטאות לזכרו, שהמפורסמת (והראשונה) שבהן היא פרש הברונזה בכיכר הסנאט בפטרבורג.

היו שתיארו את פיוטר כשליט אכזר וחסר רחמים, לדברי אוגוסט סטרינדברג, הוא היה "ברברי... בנה ערים, אך לא רצה לגור בהן והצליף באשתו אף שנתן לה חירות רבה". ניקולאי קרמזין, ביקר קשות את פיוטר על התשוקה המוגזמת שלו למדינות זרות, הרצון להפוך את רוסיה להולנד. שינוי חד באורח החיים ה"ישן" ובמסורות הלאומיות שעשה הקיסר, לדברי ההיסטוריון, רחוקות מלהיות מוצדקות. כתוצאה מכך, אנשים משכילים רוסים "הפכו לאזרחי העולם, אך הפסיקו להיות, במקרים מסוימים, רוסיים". ככלל, במדינות המערב בירכו את אותו ואת הרפורמות שלו שהפכו את רוסיה למדינה אירופית באופיה, אך היסטוריונים רוסיים נוטים לגמד בערכו כשליט וביקרו את הרפורמות האלימות שלו שהביאו לכך שרוסיה הפכה למדינה מערבית יותר, אך זאת על חשבון חיי אזרחיה.

פיוטר הוזכר כדמות מרכזית במספר רומנים היסטוריים כולל ספרו של מיכאיל לומונוסוב, "פיוטר הגדול" משנת 1760, "פיוטר הגדול" מאת אלכסיי טולסטוי שנכתב בשנים 19291945 ורומנים היסטוריים שונים שבהם הוא מופיע כמו "טובול" מאת המחבר אלכסיי איוואנוב. כתוצאה מכך הופקו מספר הפקות קולנוע וטלוויזיה כמו "פיוטר הגדול" משנת 1937 בהפקת לנפילם, הסרטים "רוסיה הצעירה" מהשנים 19811982, "הצארביץ' אלכסיי" משנת 1997, סודות הפיכות החצר (20002001) בבימויה של סבטלנה דרוז'ינינה, כמו גם תיבה רוסית (2002) של אלכסנדר סוקורוב, משרת השליטים והסרטים טובול (2019) ופיוטר הראשון (2022), והפקות הטלוויזיה פיוטר הראשון: הצוואה משנת 2011 ויליזבטה (2022).

בשנת 1689 התחתן פיוטר עם יבדוקיה לופוחינה, ממנה נולדו לו 3 ילדים, מהם רק אחד הגיע לבגרות:

ב-9 בפברואר 1712 התחתן פיוטר עם מרטה סקאברונסקה, ממנה נולדו לו 11 ילדים, אולם רק שתי בנות הגיעו לבגרות:

  • פיוטר פטרוביץ', הנסיך הגדול של רוסיה (1704)
  • פאבל פטרוביץ', הנסיך הגדול של רוסיה (1705)
  • קתרינה פטרובנה, הנסיכה הגדולה של רוסיה (17061708)
  • אנה פטרובנה, הנסיכה הגדולה של רוסיה (1708–1728)
  • יליזבטה, קיסרית רוסיה (17091762)
  • מריה פטרובנה, הנסיכה הגדולה של רוסיה (17131715)
  • מרגריטה פטרובנה, הנסיכה הגדולה של רוסיה (1714–1715)
  • פיוטר פטרוביץ', הנסיך הגדול של רוסיה (17151719)
  • פאבל פטרוביץ', הנסיך הגדול של רוסיה (1717)
  • נטליה פטרובנה, הנסיכה הגדולה של רוסיה (17181725)
  • פיוטר פטרוביץ', הנסיך הגדול של רוסיה (1723)
  • פאבל פטרוביץ', הנסיך הגדול של רוסיה (1724)

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Matthew Smith Anderson, Peter the Great, London ; New York : Longman, c1995.
  • Anisimov Evgenii; J. T. Alexander, The reforms of Peter the Great: progress through coercion in Russia, Armonk, N.Y. : M.E. Sharpe, c1993.
  • Paul Bushkovitch, Peter the Great, Lanham : Rowman & Littlefield, 2016
  • James Cracraft, The Revolution of Peter the Great, Cambridge, Mass.: Harvard University Press, 2003.
  • Peter Englund, The battle that shook Europe: Poltava and the birth of the Russian Empire, London ; New York : I.B. Tauris, 2003.
  • Lindsey Hughes, Peter the Great: a biography, New Haven: Yale University Press, c2002.
  • Lindsey Hughes, Russia in the age of Peter the Great, New Haven, Conn.: Yale University Press, c1998.
  • Nicholas Dorrell, Peter the Great humbled: the Russo-Ottoman War of 1711, Solihull, West Midlands, England: Helion & Company Limited, 2018.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא פיוטר הגדול בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 9 ביוני 1672 – 8 בפברואר 1725 לפי הלוח הגרגוריאני
  2. ^ Andrew M. Hascher (אנדרו מ. הצ'ר), The Black Sea and the Turkish Straits: Resurgent Strategic Importance in the 21st Century (הים השחור והמצרים הטורקים: חשיבות אסטרטגית מתחדשת במאה ה-21), Ohio State University (אוניברסיטת המדינה של אוהיו), 2019, עמ' 13–14
  3. ^ M. Rosa Massa-Esteve (מ. רוזה מאסה-אסטבה), The impact of the relationship between Peter I and Leibniz on the development of science in Russia (ההשפעה של מערכת היחסים בין פיוטר הראשון ולייבניץ על ההתפתחות של המדעים ברוסיה), Universitat Politècnica de Catalunya (האוניברסיטה הפוליטכנית של קטלוניה)
  4. ^ Smithsonian Magazine, Kat Eschner, Why Peter the Great Established a Beard Tax, Smithsonian Magazine (באנגלית)
  5. ^ The Great Wrath - Den Stora Ofreden (הזעם הגדול (באנגלית ובדנית)), באתר The Finlander Forum (הפורום הפינלנדי)


הקודם:
איוואן החמישי
צארים רוסיים הבא:
יקטרינה הראשונה