ברונו בטלהיים

ברונו בטלהיים
Bruno Bettelheim

תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן. נשמח להחליפה בתמונה חופשית.
לידה	28 באוגוסט 1903 וינה, האימפריה האוסטרו-הונגרית
התאבד	13 במרץ 1990 (בגיל 86) סילבר ספרינג, ארצות הברית
ענף מדעי	פסיכולוגיה, פסיכולוג, פסיכיאטר
מקום קבורה	Skylawn Memorial Park
מקום לימודים	אוניברסיטת וינה
מנחה לדוקטורט	רוברט רייניגר, קארל ביהלר
מוסדות	אוניברסיטת שיקגו (נובמבר 1939)
תלמידי דוקטורט	בנג'מין דרייק רייט
פרסים והוקרה	מדליית גתה (1983) פרס הספר הלאומי (1977) עמית האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים פרס ד"ר לאופולד לוקאס (1990) National Book Critics Circle Award in Criticism

ברונו בטלהיים (בגרמנית: Bruno Bettelheim‏; 28 באוגוסט 1903 – 13 במרץ 1990) היה פסיכואנליטיקאי ופסיכולוג ילדים יהודי-אמריקאי. רעיונותיו אודות הפסיכואנליזה של זיגמונד פרויד, ואודות ילדים עם הפרעה רגשית, שאת חלקם פיתח בהתבסס על התנסויותיו במחנות הריכוז, הקנו לו מוניטין בינלאומיים.

קורות חייו

אוסטריה

בטלהיים נולד בווינה למשפחה יהודית מתבוללת מהמעמד הבינוני. כבר בגיל 14 גילה עניין בפסיכואנליזה, והתקרב לחוגיו של זיגמונד פרויד. למד פילוסופיה ותולדות האמנות באוניברסיטת וינה. לאחר מותו של אביו נטש לזמן מה את לימודיו, וניהל את מנסרת המשפחה במשך שבע שנים. במהלך תקופה זו נישא לג'ינה, אשתו הראשונה, והשניים טיפלו בילדה אוטיסטית בביתם בווינה. בטלהיים סיים את לימודיו בשנת 1938; עבודת הגמר שלו נכתבה אודות עמנואל קאנט ("הבעיה של יופי טבעי ואסתטיקה מודרנית").

באפריל אותה שנה, לאחר האנשלוס בו סופחה אוסטריה לגרמניה הנאצית, נשלח בטלהיים למחנה הריכוז דכאו, ומאוחר יותר למחנה הריכוז בוכנוואלד. בבוכנוואלד התיידד עם ארנסט פדרן, בנו של הפסיכואנליטיקאי הווינאי המפורסם פול פדרן, וכאסטרטגיית הישרדות פיתחו השניים את יסודות ה"פסיכולוגיה של הטרור", כפי שכינו אותה. לאחר כעשרה חודשי שהות במחנה הריכוז הוא שוחרר במהלך חנינה כללית שהוכרזה לכבוד יום הולדתו של היטלר, ו"אופשר" לו להגר לארצות הברית - ככל הנראה הודות למאמצי תומכיו האמריקאיים (לטענתו הייתה זו אלינור רוזוולט).

תוארו האקדמי נשלל ממנו על ידי הנאצים, וחודש בשנת 2004 על ידי אוניברסיטת וינה.

ארצות הברית

בניו יורק התאחד בטלהיים עם אשתו ג'ינה, אך זמן קצר לאחר מכן עזב לשיקגו, ככל הנראה עקב התאהבות אשתו באדם אחר בתקופת פרידתם. בשנת 1941 נישא לאשתו השנייה, טרודה ווינפלד. הוא מונה לעוזר מחקר באוניברסיטת שיקגו, ובהמשך כיהן כפרופסור באוניברסיטה משנת 1952 ועד לפרישתו בשנת 1973.

תצפיותיו והתנסויותיו עם מצבים קיצוניים במחנה הריכוז הולידו את מאמרו הנודע "התנהגות הפרט וההמון במצבי קיצון", שפורסם בשנת 1943. המאמר היה החיבור הפסיכולוגי הראשון בנושא, ואחת העדויות המוקדמות על המתרחש במחנות. עם פרסומו, פקד הגנרל אייזנהאואר על כל קציניו באירופה לעיין בו. בטלהיים טען בו בין השאר כי לאחר שה"מוזלמנים" האמינו להצהרות החוזרות ונשנות של השומרים שאין להם כל תקווה לחמוק מגורלם, הם חדלו להיאבק וציפו למותם הקרב ובא בלי שהגרמנים עשו דבר. מכאן הסיק שכפי שיש בכוח התודעה לחסל אדם, כך יכולה גם האפשרות ההפוכה, של יצירת סביבה מעודדת, להביא לשיקום מלא של ילדים אוטיסטים. חלק מהמסקנות והעדויות שסיפק על מחנות הריכוז שנויות במחלוקת.

בגיל 35 היה למרצה בכיר לפסיכולוגיית מתבגרים, פסיכיאטריה ופדגוגיה, וכן מונה לעמוד בראש "בית הספר האורטוגני" באוניברסיטת שיקגו, כינוי שהמציא על מנת להפחית מהסטיגמה שעשויה לפגוע בקריירה העתידית של הילדים החולים. הטיפול בילדים אוטיסטים עמד בראש סדרי העדיפויות שלו בניהול בית הספר, ושם פיתח בטלהיים את התאוריה הפסיכואנליטית המשפיעה שלו אודות הגורמים לאוטיזם, בהשאילו את המושג "קרירות אימהית" מלאו קנר. התאוריה שלו, תאוריית האם הקרה, טוענת כי הגורמים לאוטיזם הם קרירות רגשית, דחייה והרחקה של אמהות כלפי הילדים. התאוריה נחשבת כיום למיושנת ובלתי מקובלת, אם כי היו לה עוד תומכים עד תחילת המאה ה-21. בטלהיים פירט מאוחר יותר את התיאוריות שלו לגבי אוטיזם בספרו מ-1967 Empty Fortress: Infantile Autism and the Birth of the Self. בספר הוא משווה את האוטיזם לתחושות של אסיר במחנה ריכוז:

ההבדל בין מצוקת האסירים במחנה ריכוז לבין התנאים שמובילים לאוטיזם וסכיזופרניה בילדים הוא, כמובן, שלילד מעולם לא הייתה הזדמנות קודמת לפתח חלק גדול מהאישיות.

בראשית שנות השישים ביקר בטלהיים בקיבוץ רמת יוחנן, שם שהה תקופה קצרה, וחקר את החינוך הקיבוצי. הוא פרסם את ממצאיו בספר "ילדי החלום", שראה אור בשנת 1969. הוא טען כי ילדי החינוך המשותף מתקשים ביצירת קשרים רגשיים חזקים. ממצאיו עוררו סערה וביקורת.

בספרו "קסמן של אגדות", שנכתב בשנת 1976 לאחר פרישתו מהאקדמיה, פירש מחדש מפרספקטיבה פסיכואנליטית את המעשיות המסורתיות של האחים גרים ואחרים. לדעתו משקפות האגדות את מצבו של הילד הקטן, המתמודד עם הגרועים שבפחדיו המודעים והלא מודעים, כשאין בידו אלא אומץ רוחו או מזלו הטוב. המצב מוביל אותו לעימות ישיר עם מצוקותיו, ומוצעים להן פתרונות. בנוסף, האגדות הופכות את ההבדל בין "עקרון העונג" ו"עקרון האחריות" למשמעותי. למרות כל האכזריות בהן, הן תמיד מסתיימות בטוב, ולטענתו, לסיפוריו העצובים של הנס כריסטיאן אנדרסן חסרה לעיתים פרספקטיבה חיובית זו. הספר זכה בפרס בחירת המבקרים האמריקאים בשנת 1976 ובפרס הספר הלאומי בקטגוריה של מחשבה עכשווית בשנת 1977.

עבודותיו של בטלהיים מאופיינות בחתירה לאנושיות והבנה. במשך עשרות שנים הוא נחשב לסמכות מוסרית ומקצועית בנושא חינוך ילדים והורות, בעיקר באירופה ובארצות הברית, שם הוא פרסם ספרים ומאמרים רבים בנושא זה בעיתונות המקצועית, אך לצד זאת כתב מאמרים בתחומים מגוונים בעיתונות הפופולרית. כך למשל פרסם מאמר בשנת 1976, בו טען כי סירובה של משפחת אנה פרנק להאמין באסון המתקרב גרם לכך שלא נקטו צעדים שאולי היו מצילים אותם. כמו כן היה בין המגינים הבולטים על חנה ארדנט בפולמוס שהתעורר סביב ספרה "אייכמן בירושלים", ובתגובה לביקורת החיובית שפרסם על הספר ב"ניו רפובליק", הוא וארדנט אף הואשמו על ידי הסופר הארי גולדן כסובלים מ"תופעה יהודית במהותה... שנאה עצמית". ההאשמה נגד בטלהיים כמי שסובל משנאה יהודית עצמית הופיעה גם לאחר מותו של בטלהיים עם עדויות על כך שאסר על ילדים בבית הספר האורטוגני לחגוג את החגים היהודיים, ועל כך שפעמים רבות טען בפני יהודים שהם האשמים באנטישמיות, ואף דחק בהם להתבולל.

בטלהיים חקר בין היתר את תסמונת מחנות הריכוז, וכן את האפיונים הפסיכולוגיים הייחודיים ליוצאי קיבוץ, לאחר ששהה כשבעה שבועות בקיבוץ רמת יוחנן. בין היתר טען כי לילדי הקיבוץ "רדידות רגשית" בשל חוסר ברגשות חריפים, חיוביים או שליליים, כתוצאה מריבוי גורמי החינוך. את מסקנותיו בנושא הקיבוץ פרסם בספרו "ילדי החלום" משנת 1969, כיוון שחש שיש לכך השלכות חשובות על החינוך האמריקאי. במהלך מחקרו לספר "ילדי החלום" ראיין ברונו בטלהיים בני נוער בקיבוץ רמת יוחנן. לשאלה "מה תרצה לעשות כשתהיה גדול?" ענה הטייס הישראלי לעתיד, קובי ריכטר, שהיה רוצה להיות "טייס קרב ומדען גרעין", תשובה שהייתה אחד האינדיקטורים של בטלהיים לכך שילדי הקיבוץ אינם חשופים לקשיי העולם האמיתי, אך ריכטר הגשים את חלומותיו (שירת כטיס קרב והקים חברת היי טק מצליחה ופורצת דרך) ובכך חשף את רדידות מחקרו של בטלהיים.

בשנת 1990 זכה בפרס ד"ר ליאופולד לוקאס. בחודש מרץ אותה שנה, שש שנים לאחר שהתאלמן מאשתו השנייה, ולאחר שבץ מוחי ששיתק חלק מגופו, התאבד בטלהיים בסילבר ספרינג, מרילנד, ביום השנה של "האנשלוס", באמצעות בליעת כדורי שינה, שתיית ויסקי וחנק משקית פלסטיק שכרך סביב ראשו. הותיר אחריו שתי בנות ובן מאשתו השנייה.

ביקורת

זמן קצר לאחר מותו של בטלהיים התעוררה מחלוקת סביב כמה מהתאוריות המוקדמות שלו על אוטיזם כנובעת מקרירות אימהית, ואף סביב אישיותו, ובתוך חודשים הוא איבד מהמוניטין לו זכה בחייו. עם מבקריו החריפים נמנה העורך לשעבר של כתב העת The Nation, ריצ'רד פולק, שאחיו מת לאחר שהיה בטיפול של בטלהיים. לפי פולק, בטלהיים טען בפניו שאחיו התאבד והטיל את האשמה על האם, תוך שהוא תוקף אותה כ"אם יהודיה". על רקע זה חיבר פולק ביוגרפיה על בטלהיים, שבה הוא מטיל ספק ביושרו. המגזין "ניוזוויק" אף פרסם בעקבותיו מאמר תחת הכותרת "בנו ברוטאלהיים?", אך היו גם שראו בביוגרפיה כנקמה על רקע אישי.

הביקורת האשימה את בטלהיים בגנבות ספרותיות, בבדייה של חלק גדול מהנתונים הביוגרפיים שסיפק על עצמו, בזיוף תוצאות עבודתו המדעית בבית הספר האורטוגני, ובהכאת ילדים מטופלים, בכללם ילדים עם אוטיזם. אחדים ממטופליו לשעבר העידו שהתעמר בהם והטיל לעיתים ענישה גופנית באופן ספונטני ומסיבות לא מובנות. מאידך העידו מטופלים אחרים עד כמה סייע להם. ביוגרפיה אחרת על בטלהיים, מאת הפסינינה סאטון, הציעה פרשנות שונה וסלחנית על חלק מהממצאים.

בתרבות

• בשנת 1974 שודרה בטלוויזיה הצרפתית סדרת טלוויזיה בת ארבעה חלקים בהשתתפותו של בטלהיים ובבימויו של דניאל קרלין, "Portrait de Bruno Bettelheim" (דיוקן של ברונו בטלהיים).
• בהזמנת וודי אלן השתתף בטלהיים בדמותו בסרט "זליג" (1983).
• בשנת 1986 הוקרן ב-BBC Horizon סרט תיעודי על בטלהיים.
• לפחות שני מטופלים לשעבר כתבו על חוויותיהם בבית הספר האורטוגני, אחד ברומן והשני בממוארים. הרומן של טום ליונס "The Pelican" הופיע בשנת 1983, וסטיבן אליוט הוציא את ספר הזיכרונות שלו, "Not the Thing I Was: Thirteen Years at Bruno Bettelheim's Orthogenics School", בשנת 2003.
• בספרו 'בית העירייה הישן' (הוצאת מטר, 2012) מציג הסופר רוברט רוטנברג בקצרה ובביקורת עוינת את השפעת התיאוריה של בטלהיים על אוטיזם וקרירות אמהית מנקודת מבטה של אחת מגיבורות העלילה (עמ'321–322).
• בספרה של יעל נאמן "היה לך טוב או היה לך רע" הסופרת כותבת על בטלהיים כי שהה 6 שבועות בקיבוץ רמת יוחנן, שוחח עם ילדי הקיבוץ ותצפת עליהם. חלק ממסקנותיו היה שהם סובלים מרדידות רגשית ומקשיים בבוחן המציאות. את המסקנות ביסס בין היתר על תשובותיו של בן 16 שענה על השאלה "מה תרצה להיות כשתגדל?" -טייס קרב ומדען גרעין. הנער היה קובי ריכטר לימים טייס קרב שהקים חברת הייטק רפואית.

מחיבוריו

הופיעו בתרגום לעברית:

• קסמן של אגדות, ותרומתן להתפתחותו הנפשית של הילד, עברית - נורית שלייפמן. תל אביב: רשפים, תש"ם, 1980.
• החינוך המוסרי, חמש מסות מאת ג’יימס מ. גוסטאפסון [ואחרים], עברית - צבי ארד. תל אביב: ספרית פועלים, 1980.
• הורה מתקבל על הדעת: ספר על גידול ילדים, עברית - נורית לוינסון. תל אביב: עם עובד, תשס"ד 2004, תשנ"ג 1993.

באנגלית:

• 1943: Individual and Mass Behavior in Extreme Situations, Journal of Abnormal and Social Psychology, 38: 417-452.
• 1947: The dynamism of anti-Semitism in Gentile and Jew, The Journal of Abnormal and Social Psychology
• 1950: Love Is Not Enough: The Treatment of Emotionally Disturbed Children, Free Press, Glencoe, Ill.
• 1954: Symbolic Wounds; Puberty Rites and the Envious Male, Free Press, Glencoe, Ill.
• 1955: Truants From Life; The Rehabilitation of Emotionally Disturbed Children, Free Press, Glencoe, Ill.
• 1959: "Joey: A 'Mechanical Boy'", Scientific American, 200, March 1959: 117-126. (About a boy who believes himself to be a robot.)
• 1960 The Informed Heart: Autonomy in a Mass Age, The Free Press, Glencoe, Ill.
• 1962 Dialogues with Mothers, The Free Press, Glencoe, Ill.
• 1967 The Empty Fortress: Infantile Autism and the Birth of the Self, The Free Press, New York
• 1969 The Children of the Dream, Macmillan, London & New York (About the raising of children in a kibbutz environment.)
• 1974 A Home for the Heart, Knopf, New York. (About Bettelheim's Orthogenic School at the University of Chicago for schizophrenic and autistic children.)
• 1976 The Uses of Enchantment: The Meaning and Importance of Fairy Tales, Knopf, New York. ISBN 0394497716
• 1979 Surviving and Other Essays, Knopf, New York (Includes the essay "The Ignored Lesson of Anne Frank".)
• 1982 On Learning to Read: The Child's Fascination with Meaning (with Karen Zelan), Knopf, New York
• 1982 Freud and Man's Soul, Knopf, 1983, ISBN 0394524810
• 1987 A Good Enough Parent: A Book on Child-Rearing, Knopf, New York
• 1990 Freud's Vienna and Other Essays, Knopf, New York
• 1994 Bettelheim, Bruno & Ekstein, Rudolf: Grenzgänge zwischen den Kulturen. Das letzte Gespräch zwischen Bruno Bettelheim und Rudolf Ekstein. In: Kaufhold, Roland (ed.) (1994): Annäherung an Bruno Bettelheim. Mainz (Grünewald): 49–60.

לקריאה נוספת

• מרית בן ישראל, ילדים, היזהרו מברונו בטלהיים!

• Nina Sutton, Bettelheim: A Life and a Legacy (New York, 1996)
• Richard Pollak, The Creation of Dr. B.: A Biography of Bruno Bettelheim (New York, 1997)
• Theron Raines,Rising to the Light: A Portrait of Bruno Bettelheim (New York, 2002).

קישורים חיצוניים

• מידע על ברונו בטלהיים בקטלוג הספרייה הלאומית
• הספרים של ברונו בטלהיים, באתר "סימניה"
• ברונו בטלהיים, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

• ברונו בטלהיים, ברשת החברתית Goodreads
• ברונו בטלהיים, באתר פרויקט הגנאלוגיה במתמטיקה
• ברונו בטלהים (1903-1990), דף שער בספרייה הלאומית