אדוארד הראשון, מלך אנגליה
 | |||||
| לידה |
17 ביוני 1239 ארמון וסטמינסטר   | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
7 ביולי 1307 (בגיל 68) בורף ביי סנדס (אנ') | ||||
| מדינה |
ממלכת אנגליה | ||||
| מקום קבורה |
 מנזר וסטמינסטר, לונדון | ||||
| דת | נצרות קתולית | ||||
| בת זוג |
אלינור מקסטיליה מרגרט מצרפת (אנ') | ||||
| |||||
  | |||||
אדוארד הראשון לבית פלנטג'נט (באנגלית: Edward I; 17 ביוני 1239 – 7 ביולי 1307) היה מלך אנגליה בשנים 1272–1307.
אדוארד הוא בנו הבכור של הנרי השלישי, מלך אנגליה. מגיל צעיר היה מעורב בתככיו הפוליטיים של שלטון אביו. ב-1259 תמך בברונים שמרדו באביו וב"תקנות אוקספורד" שנקבעו לאחר מכן. לאחר הפיוס עם אביו נשאר נאמן לו לאורך כל מלחמת הברונים השנייה. לאחר קרב לואס הוחזק כבן ערובה על ידי הברונים המורדים, אך נמלט לאחר מספר חודשים והביס את הברונים ואת המנהיג הברוניאלי סימון החמישי דה מונפור בקרב אוושם בשנת 1265. תוך שנתיים דוכה המרד ואדוארד עזב את אנגליה כדי להצטרף למסע הצלב התשיעי לארץ ישראל בשנת 1270. ב-1272, כשהיה בדרכו חזרה לאנגליה, נודע לו על מות אביו. הוא הגיע לאנגליה ב-1274 והוכתר במנזר וסטמינסטר.
אדוארד הקדיש חלק ניכר מתקופת שלטונו לרפורמה בממשל המלכותי ובמשפט המקובל. באמצעות חקירה משפטית מקיפה, חקר את כהונתן של כמה חירויות פיאודליות. מערכת המשפט עברה רפורמה באמצעות שות חוקים המסדירים את המשפט הפלילי ואת דיני הקניין. אך תשומת לבו של המלך הופנתה יותר ויותר לעניינים צבאיים. לאחר של'ואלין אפ גריפיד' סירב להצהיר נאמנות לממלכת אנגליה, יצא אדוארד למערכה נגד ויילס בשנים 1276 ו-1277. בסופה הוכרח ל'ואלין לשלם את מיסי הנחלה לאנגליה, והורשה לשלוט רק ברצועת אדמה צרה בגוויניד', אחד ממחוזות ויילס. ברם, ב-1282 פתח אחיו הנסיך דוויד' אפ גריפיד' במרד נגד השלטון האנגלי. אדוארד הגיב לכך בכיבוש ויילס, ולאחר מכן כונן בה שלטון אנגלי, הקים סדרת טירות מבוצרות סביב גבולות ויילס ויישב את תושבי האזורים הכפריים של ויילס עם אנגלים. לאחר מותה של מרגרט, העלמה מנורווגיה, הוזמן אדוארד לשמש כבורר בסכסוך הירושה לכתר הסקוטי. הוא טען לסוזרניות פיאודלית על סקוטלנד, פלש אליה, מה שהוביל לפרוץ מלחמת העצמאות הסקוטית הראשונה שנמשכה גם לאחר מותו. במקביל מצא עצמו אדוארד במלחמה עם צרפת (שהייתה בעלת ברית של סקוטלנד), לאחר שפיליפ הרביעי, מלך צרפת, החרים את דוכסות גסקוניה. הדוכסות שוחזרה בסופו של דבר אך הסכסוך הפיג את הלחץ הצבאי האנגלי נגד סקוטלנד. הוא מת ב-1307 והוריש לבנו, אדוארד השני, ניהול מלחמה עם סקוטלנד ומעמסים כספיים ופוליטיים אחרים. הוא גם מוכר כמלך בעל שנאה ליהודים וכמי שגירש את יהודי אנגליה.
מזגו וקומתו של אדוארד הפכו אותו לדמות מאיימת. הוא עורר לעיתים קרובות פחד בקרב בני דורו, למרות שהוא זכה לכבוד מנתיניו על האופן שבו גילם את אידיאל המלכות של ימי הביניים בתור מצביא, והיסטוריונים מודרניים חלוקים בהערכתם כלפי אדוארד. חלקם משבחים אותו על תרומתו למערכת המשפט ולממשל, אך אחרים מותחים ביקורת על יחסו הבלתי מתפשר כלפי אצולתו. לזכותו של אדוארד נזקפו הישגים רבים, כולל החזרת הסמכות המלכותית לאחר שלטון אביו והקמת הפרלמנט כמוסד קבע אשר אפשר לתפעל מערכת מתפקדת להעלאת מיסים ולביצוע רפורמה במערכת המשפט בעזרת חוקים. במקביל הוא גם מוקע לעיתים קרובות בשל מלחמותיו נגד סקוטלנד וכן בשל גירוש יהודי אנגליה בשנת 1290.
ראשית חייו (1239–1263)
[עריכת קוד מקור | עריכה]ילדות ונישואים
[עריכת קוד מקור | עריכה]אדוארד נולד בארמון וסטמינסטר בלילה שבין 17 ל-18 ביוני 1239, להנרי השלישי, מלך אנגליה ולרעייתו אלינור מפרובנס.[1] השם אדוארד הוא שם אנגלו-סקסוני, שלא ניתן בדרך כלל בקרב האצולה של אנגליה לאחר הכיבוש הנורמני של אנגליה. אך אביו היה מסור להערצת המלך אדוארד המודה והחליט לקרוא לבנו הבכור על שם הקדוש.[2] לידתו של אדוארד נחגגה בהרחבה בחצר המלוכה וברחבי אנגליה, והוא הוטבל שלושה ימים לאחר מכן במנזר וסטמינסטר.[3] הוא בדרך כלל כונה בשם "הלורד אדוארד" עד לעלייתו לכס המלכות ב-1272.[4] בין חברי ילדותו היה בן דודו הנרי מאלמיין, בנו של אחיו של המלך הנרי ריצ'רד מקורנוול.[5] הוא נשאר בן לוויה קרוב שלו למשך שארית חייו. אדוארד הופקד בטיפולו של יו גיפרד - אביו של שר האוצר לעתיד גודפרי גיפרד (אנ') - עד שברתולומיאו פצ'ה תפס את מקומו לאחר מותו של גיפרד ב-1246.[6] אדוארד קיבל חינוך אופייני לנער אצולה בגילו, כולל בלימודי צבא, אם כי פרטי חינוכו אינם ידועים.[7]
היו חששות לגבי בריאותו של אדוארד בילדותו, והוא חלה ב-1246, 1247 ו-1251.[5] אף על פי כן הוא גדל והפך לאדם חזק, אתלטי ומרשים. בגובה של 1.88 מטר התנשא מעל רוב בני דורו,[8] ומכאן נגזר האפיתט שלו "Longshanks", כלומר "רגליים ארוכות" או "שוקיים ארוכים". ההיסטוריונים מייקל פרסטוויץ' (אנ') וג'ון צ'נסלור קובעים כי "זרועותיו הארוכות נתנו לו יתרון כסייף, ירכיים ארוכות אחת כפרש. בצעירותו, שיערו המתולתל היה בלונדיני; בבגרותו היה כהה, ובגיל מבוגר הפך ללבן. תווי פניו היו פגומים בעפעף שמאלי צנוח... דיבורו [...] היה משכנע."[9][10]
בשנת 1254 היו חששות באנגליה מפני פלישה קסטיליאנית למחוז גסקוניה שבידי אנגליה, אשר גרמו למלך הנרי ליזום נישואים פוליטיים מועילים בין בנו אדוארד בן החמש עשרה לאלינור מקסטיליה בת השלוש עשרה, אחותו למחצה של אלפונסו העשירי, מלך קסטיליה.[11] הם נישאו ב-1 בנובמבר 1254 במנזר סנטה מריה לה ריאל דה לאס הולגאס בקסטיליה.[12] כחלק מהסכם הנישואים ויתר המלך אלפונסו העשירי על תביעותיו לגסקוניה, ואדוארד קיבל מענקי קרקע בשווי 15,000 מארק (אנ') בשנה.[13][א] הנישואים הובילו בסופו של דבר לרכישה האנגלית של פונטיהו (אנ') ב-1279, כשאלינור יורשת את המחוז.[14] הנרי העניק נכסים נכבדים לאדוארד בשנת 1254, כולל גסקוניה; רוב אירלנד, שהוענקה לאדוארד בתנאי שלעולם לא תופרד מהכתר האנגלי;[15] וקרקעות רבות בוויילס ובאנגליה.[16] הם הציעו לאדוארד עצמאות מועטה שכן הנרי שמר על שליטה רבה על האדמה המדוברת, במיוחד באירלנד, ונהנה מרוב ההכנסות מהאדמות הללו. סימון החמישי דה מונפור מונה לסגן המלכותי של גסקוניה שנה קודם לכן ושאב את הכנסותיו, כך שבפועל לא שאב אדוארד סמכויות או הכנסות ממחוז זה. בסוף נובמבר עזבו אדוארד ואלינור את קסטיליה ונכנסו לגסקוניה, שם התקבלו בחום על ידי תושביה. כאן עיצב אדוארד את עצמו כמי ש"שולט בגסקוניה כנסיך וכלורד".[17]
משנת 1254 עד 1257 היה אדוארד תחת השפעת קרובי משפחתה של אימו מבית סבויה,[18] שהבולט שבהם היה פייטרו השני, רוזן סבויה, דודה של המלכה.[19] לאחר 1257 התקרב אדוארד לקבוצה הליזיניאנית (אנ'), שכללה את אחיו למחצה של אביו הנרי השלישי והונהגה על ידי אנשים דוגמת ויליאם דה ולנס (אנ').[ב] קבוצה זו הייתה משמעותית שכן שתי הקבוצות של הזרים בעלי זכויות היתר חשו רגשות טינה לאחר היווצרותה של האריסטוקרטיה האנגלית, שהייתה במרכז של השנים שבאו אחרי הרפורמה הברונית. קשריו של אדוארד עם קרובי משפחתו הליזיניאנים נראו בעין לא טובה על ידי מתחריו, ובכלל זה על ידי מת'יו פריז, שרקם סיפורים על התנהלות סוררת ואלימה על ידי המעגל הפנימי של אדוארד.[21] הלה העלה שאלות על תפקידיו האישיים.
שאיפותיו המוקדמות
[עריכת קוד מקור | עריכה]אדוארד הפגין עצמאות בעניינים פוליטיים כבר בשנת 1255, כאשר צידד במשפחת סולר בגסקוניה בסכסוכם עם משפחת קולומב. הדבר נגד אז את מדיניות התיווך של אביו בין הפלגים המקומיים. במאי 1258 הכינה קבוצת מגנאטים מסמך לרפורמה בממשל המלך - שנקרא "תקנות אוקספורד" - שכוונו בעיקר נגד הליזיניאנים. אדוארד עמד לצד בעלי בריתו הפוליטיים והתנגד בתוקף לתקנות. התנועה הצליחה להגביל את השפעת התקנות על הליזיניאנים, ועמדתו של אדוארד השתנתה בהדרגה. במרץ 1259 הוא כרת ברית רשמית עם אחד מתומכי הרפורמה העיקריים, ריצ'רד דה קלייר, וב-15 באוקטובר הכריז כי הוא תומך במטרות הברונים ובדה קלייר.[22]
המניע מאחורי שינוי עמדתו של אדוארד יכול היה להיות פרגמטי בלבד: דה קלייר היה בעמדה טובה שבה התאפשר לו לתמוך במטרותיו בגסקוניה. כשאביו המלך עזב לצרפת בנובמבר, הפכה התנהגותו של אדוארד לסרבנות טהורה. הוא מינה מספר אנשים על מנת שיקדמו את מטרת תומכי הרפורמה, ואביו האמין שאדוארד שוקל לבצע הפיכה.[23] לאחר שאביו חזר מצרפת, הוא סירב בתחילה לראות את בנו, אך בתיווכם של ריצ'רד מקורנוול ובוניפאס (אנ'), הארכיבישוף מקנטרברי, התפייסו השניים בסופו של דבר. אדוארד נשלח לצרפת, ובנובמבר 1260 שוב התאחד עם הליזיניאנים, שהוגלו לשם.[24]
כשחזר לאנגליה, בתחילת 1262, הסתכסך אדוארד עם כמה מבעלי בריתם לשעבר של הליזיניאנים בעניינים פיננסיים. בשנה שלאחר מכן שלח אותו אביו למסע בוויילס נגד הנסיך הוולשי ל'ואלין אפ גריפיד', אך כוחותיו של אדוארד היו נצורים בצפון ויילס והשיגו תוצאות מוגבלות בלבד. בערך באותו זמן חזר דה קלייר לאנגליה, לאחר שהיה מחוץ לה מאז 1261, והצית מחדש את תנועת הרפורמה הברוניאלית. כשהמלך נראה מוכן להיכנע לדרישות הברונים, החל אדוארד להשתלט על המצב. עקב גישתו הרב-משמעית והבלתי צפויה, הוא שינה את דבקותו המוצקה כדי להגן על זכויותיו המלכותיות של אביו.[25] הוא התאחד עם כמה מהגברים שהתנכר אליהם שנה קודם לכן - כולל הנרי מאלמיין - וכבש מחדש את טירת וינדזור מידי המורדים.[26] בעזרת בוררות של לואי התשיעי, מלך צרפת, הושג הסכם בין שני הצדדים, שהיה חיובי במידה רבה לצד המלכותי ויכל לגרום לעימות נוסף.[27]
מלחמת האזרחים ומסעי הצלב (1264–1273)
[עריכת קוד מקור | עריכה]מלחמת הברונים השנייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – מלחמת הברונים השנייה
בשנים 1264–1267 התנהלה מלחמת הברונים השנייה, שבה נלחמו כוחות ברוניאלים בהנהגת סימון החמישי דה מונפור נגד אלה שנותרו נאמנים למלך. אדוארד יזם את המלחמה בכך שכבש את גלוסטר, שהייתה אז בשליטת המורדים. כאשר רוברט דה פררס (אנ') בא לעזרת הכוחות הברוניאליים, ניהל אדוארד משא ומתן על שביתת נשק עמו. מאוחר יותר הפר אדוארד את תנאי ההסכם.[28] לאחר מכן כבש את נורת'האמפטון מידי דה מונפור לפני שיצא למסע נקמה נגד אדמותיו של דה פררס.[29] שני הצדדים הלוחמים נלחמו אחד נגד השני בקרב לואס, ב-14 במאי 1264. אדוארד, שפיקד על האגף הימני, פעל היטב, ועד מהרה הביס את כוחותיו של דה מונפור. באופן לא חכם הוא רדף אחר האויב המפוזר, ובשובו מצא את יתר הצבא המלכותי מובס. במסגרת הסכם שנחתם לאחר הקרב, נמסרו אדוארד ובן דודו הנרי מאלמיין כבני ערובה לדה מונפור.
אדוארד נותר בשבי עד מרץ 1265, וגם לאחר שחרורו היה תחת מעקב קפדני.[30] בהרפורד הוא נמלט ב-28 במאי, בזמן שהיה ברכיבה, והצטרף לגילברט דה קלייר (אנ'), שערק באותו הזמן לצידו של המלך. התמיכה בדה מונפור הצטמצמה כעת, ואדוארד כבש מחדש את ווסטר וגלוסטר במאמץ קטן. בינתיים כרת דה מונפור ברית עם ל'ואלין אפ גריפיד' והחל לנוע מזרחה כדי לאחד כוחות עם בנו סימון (אנ'). לפני שהמשיך לנתק את דה מונפור האב, הוביל אדוארד מתקפת פתע בטירת קנילוורת', שם ישב בנו של דה מונפור, סימון. שני הכוחות נפגשו בקרב אוושם ב-4 באוגוסט 1265.[31] לדה מונפור האב לא היה סיכוי מול הכוחות המלכותיי, ולאחר תבוסתו בקרב הוא נהרג וגופתו הושחתה בזירתו.
דרך מאורעות כאלה כמו הדרבי בגלוסטר, השיג אדוארד מוניטין של אדם שאי אפשר לסמוך עליו. במהלך מסע הקיץ החל ללמוד מטעויותיו וזכה לכבוד ולהערצה מקרב בני זמנו באמצעות פעולות כמו גילוי חסד כלפי אויביו. המלחמה לא הסתיימה עם מותו של דה מונפור ואדוארד השתתף במערכה המתמשכת. בחג המולד התפייס עם סימון דה מונפור הבן ומקורביו באי אקסהולם בלינקולנשייר, ובמרץ הוביל מתקפה מוצלחת על חמשת הנמלים (אנ').[32] קבוצה של מורדים החזיקה מעמד בטירת קנילוורת', שהייתה כמעט בלתי ניתנת לחדירה, ולא נכנעה עד ניסוח הכרזת קנילוורת' (אנ') באוקטובר 1266.[33] באפריל נראה היה שדה קלייר ייקח על עצמו את ענייניה של התנועה הרפורמית, ומלחמת אזרחים תתחדש, אך לאחר משא ומתן מחודש על תנאי הכרזת קנילוורת' הגיעו הצדדים להסכמה.[34] בערך בזמן הזה מונה אדוארד למנהל אנגליה והחל להשפיע בממשלה. הוא גם מונה ללורד חמשת הנמלים ב-1265. למרות זאת התערב מעט במשא ומתן להסדר בעקבות המלחמות. הוא התמקד בעיקר בתכנון מסע הצלב הקרוב שלו.[35]
מסעי הצלב
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערכים מורחבים – מסע הצלב השמיני, מסע הצלב התשיעי
אדוארד התחייב לערוך מסע צלב בטקס שנערך ב-24 ביוני 1268, יחד עם אחיו אדמונד קרוצ'בק (אנ') ובן דודם הנרי מאלמיין.[36] כמה מיריביו לשעבר של אדוארד התחייבו לעשות גם כן, אם כי חלקם לא השתתפו בסופו של דבר במסעי הצלב העתידיים. המכשול הגדול ביותר לביצוע מסע הצלב היה השגת סכומים מספקים. לואי התשיעי, מלך צרפת, שהיה מנהיג מסע הצלב, בציע הלוואה של כ-17,500 פאונד. סכום זה לא הספיק, ואת יתר הסכום הדרוש היה צריך להשיג באמצעות הטלת מס ישיר על עמאים, שלא הוטל מאז 1237.[37] במאי 1270 העניק הפרלמנט מס של עשרים מכלל המיטלטלין; בתמורה לכך הסכים המלך לאשר מחדש את המגנה כרטה ולהטיל הגבלות על הלוואות כספים ליהודים. ב-20 באוגוסט הפליג אדוארד מדובר לצרפת.[38] היסטוריונים לא קבעו את גודל הכוח שליווה אותו בוודאות, אך הוא כלל כנראה פחות מאלף איש, כולל כ-225 אבירים.[39]
בתחילה התכוונו הצלבנים להקל על המעוז הנוצרי הנצור של עכו בארץ ישראל, אך המלך לואי ואחיו צ'ארלס מאנז', מלך סיציליה, החליטו לתקוף את אמירות תוניס כדי להקים מעוז בצפון אפריקה. תוכניות אלו נכשלו כאשר נפגעו הכוחות הצרפתיים ממגפה אשר, ב-25 באוגוסט, גרמה למותו של לואי עצמו.[ג] כאשר אדוארד הגיע לתוניס כבר חתם צ'ארלס על הסכם (אנ') עם אמיר תוניס, ולא הייתה אפשרות אחרת מלבד לחזור לסיציליה.[40] פעולה צבאית נוספת נדחתה עד לאביב הבא, אך סופה הרסנית מול חופי סיציליה הניאה גם את צ'ארלס וגם את פיליפ השלישי, מלך צרפת במקומו של לואי, מכל מערכה נוספת. אדוארד החליט להמשיך לבדו, וב-9 במאי 1271 נחת לבסוף בעכו,[41] כשהוא עומד בראש כוח בן 100 אבירים. מסע צלב זה נודע כמסע הצלב התשיעי.
מצב הצלבנים בארץ ישראל היה רעוע. ירושלים נכבשה מחדש על ידי המוסלמים ב-1244, ועכו הייתה כעת מרכזה של ממלכת ירושלים.[42] המדינות המוסלמיות היו במתקפה מצד הממלוכים בהנהגתו של ביברס, והטילו אימה על עכו. אף על פי שאנשיו של אדוארד היוו תוספת חשובה לחיל המצב, לא היה להם סיכוי מול כוחותיו של ביברס. משלחת מונגולית בראשותו של אבאקה חאן (אנ') סייעה בהתקפה על העיר חלב, שהסיחה את דעתם של כוחותיו של ביברס.[43] אולם הפלישה המונגולית נכשלה בסופו של דבר. בנובמבר הוביל אדוארד פשיטה על קאקון, שיכולה הייתה לשמש ראש גשר לירושלים, אך זו לא הצליחה. המצב בעכו הלך ונואש, ובמאי 1272 חתם הוגו השלישי, מלך קפריסין, שהיה גם מלך ירושלים, על שביתת נשק למשך עשר שנים עם ביברס.[44] אדוארד התריס בתחילה, אך ביוני 1272 ניסה מתנקש מכת החשישיון השיעית לרצוח אותו, כביכול בהוראת ביברס. למרות שאדוארד הצליח להרוג את המתנקש, הוא נפגע בזרועו על ידי פגיון שחששו שיורעל, ונחלש קשות במהלך החודשים הבאים. הדבר שכנע את אדוארד לנטוש את המערכה.[45]
ב-24 בספטמבר 1272 עזב אדוארד את עכו.[46] זמן קצר לאחר שהגיע לסיציליה נודע לו שאביו נפטר ב-16 בנובמבר.[47] אדוארד התעצב מאוד מהבשורה הזו, אך במקום לחזור ישירות לאנגליה הוא נע צפונה, מפאת בריאותו הירודה, אך גם מחוסר דחיפות. המצב הפוליטי באנגליה היה יציב לאחר התהפוכות שהתרחשו במחצית המאה, ואדוארד הוכרז כמלך לאחר מות אביו, אך לא התקיימה הכתרה כפי שהיה מקובל עד אז. בהיעדרו של אדוארד, נשלטה ממלכת אנגליה על ידי מועצה מלכותית בראשות רוברט ברנל.[48] אדוארד הפליג דרך איטליה וצרפת וביקר את האפיפיור גרגוריוס העשירי ואת פיליפ השלישי, מלך צרפת.
לאחר מכן נסע אדוארד לגסקוניה כדי לטפל בענייניה ולדכא מרד בהנהגתו של גסטון דה בארן (אנ').בעודו שם פתח בחקירה על רכושו הפיאודלי, אשר משקפת את "עניינו הרב של אדוארד ביעילות ניהולית... [ו]חיזקה את מעמדו של אדוארד כלורד באקיטן וחיזקה את קשרי הנאמנות בין המלך-הדוכס ונתיניו".[49] בערך באותו הזמן כרת המלך בריתות פוליטיות עם הממלכות באיבריה. בתו אלינור בת הארבע הובטחה בנישואים לאלפונסו, יורש העצר של כתר אראגון, ויורשו של אדוארד, הנרי (אנ'), היה מאורס לג'ואן, יורשת העצר של ממלכת נווארה. אף אחד מהנישואים לא התרחשו. רק ב-2 באוגוסט 1274 חזר אדוארד לאנגליה, ונחת בדובר.[50] המלך אדוארד בן ה-35 ערך את הכתרתו ב-19 באוגוסט במנזר וסטמינסטר, לצד המלכה אלינור.[51] מייד לאחר שנמשח והוכתר למלך אנגליה על ידי רוברט קילוורדבי, הארכיבישוף מקנטרברי, הוריד אדוארד את הכתר מעל ראשו, ואמר כי אין בכוונתו לענוד אותו שוב עד שישיג את כל אדמות הכתר שאביו ויתר עליהן במהלך שלטונו.[52] אף על פי שלפניו מלכו שלושה מלכים בשם "אדוארד" הוא נקרא בשם "אדוארד הראשון" מכיוון שמאז הכיבוש הנורמני "התאפסה" ספירת המלכים האנגלית.
ראשית שלטונו (1274–1296)
[עריכת קוד מקור | עריכה]כיבוש ויילס
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – טירות וחומות המלך אדוארד בגוויניד'
ל'ואלין אפ גריפיד' נהנה מיתרון לאחר מלחמת הברונים השנייה. הסכם מונטגומרי (אנ') משנת 1267 הכיר בבעלותו על קרקע שכבש בדרום ויילס והוא גם קיבל את התואר הנסיך מוויילס.[53] למרות זאת נמשכו הסכסוכים המזוינים, במיוחד עם הרוזן מגלוסטר, רוג'ר מורטימר (אנ') והאמפרי דה בוהון, הרוזן השלישי מהרפורד. הבעיות החריפו כאשר אחיו הקטנים של ל'ואלין, דוויד' וגרופיד אפ גווינוואנווין (אנ') ערקו לאנגלים ב-1274, לאחר שנכשלו בניסיון להתנקש באחיהם הגדול.[54] ל'ואלין סירב להוקיר את המלך. עבור אדוארד, פרובוקציה נוספת הגיעה מנישואיה המתוכננים של ל'ואלין לאלינור (אנ'), בתו של סימון דה מונפור האב.[55] ב-1275 לכדו פיראטים בשרות אדוארד ספינה שהובילה את אלינור ממונפור, בתו היחידה של סימון ממונפור אויב המלך, כדי להינשא לנסיך ל'ואלין.
בנובמבר 1276 הכריז אדוארד מלחמה.[51] התמיכה בל'ואלין הייתה חלשה בקרב בני ארצו. ביולי 1277 פלש אדוארד לוויילס עם כוח של 15,500 איש, מתוכם 9,000 ולשים.[56] המערכה מעולם לא הגיעה לכדי קרב גדול, ול'ואלין הבין עד מהרה שאין לו ברירה אלא להיכנע. לפי הסכם אברקונווי (אנ'), שנחתם בנובמבר 1277, הוא נותר רק עם אדמת גוויניד', אם כי עדיין הורשה לשאת בתואר נסיך ויילס.[57]
ב-1282 פתח דוויד' במרד נגד השלטון האנגלי. עבור הוולשים הייתה זו מלחמה על זהותם הלאומית ועל הזכות לחוק הוולשי המסורתי, והם נהנו מתמיכה רחבה, שעוררה ניסיונות לנצל לרעה את מערכת המשפט האנגלית כדי לנשל בעלי אדמות וולשים בולטים, שרבים מהם היו מתנגדיו לשעבר של אדוארד. עבור אדוארד הפכה מלחמה זו למלחמת כיבוש שמטרתה "לשים סוף סוף קץ ל...זדון של הוולשים". המלחמה החלה במרד של דוויד', שהיה מרוצה מההישג שקיבל מאדוארד ב-1277.[58] עד מהרה הצטרפו לל'ואלין מנהיגים וולשים אחרים, ובתחילה הם זכו להצלחה צבאית. ביוני הובס מורטימר בקרב לנדאילו פאוור (אנ'). ב-6 בנובמבר, בזמן שג'ון פקהאם (אנ'), הארכיבישוף מקנטרברי, ניהל משא ומתן לשלום, החליט מפקדו של אדוארד באנגלסי, לוק דה טאני, לבצע מתקפת פתע. גשר צף נבנה ליבשת, אך זמן קצר לאחר שטאני ואנשיו חצו אותי הם ספגו מארב מצד הוולשים וספגו אבדות קשות.[59] ההתקדמות הוולשית הסתיימה ב-11 בדצמבר, כאשר נפל ל'ואלין בקרב על גשר אורווין (אנ').[60] כיבוש גווינד' הושלם עם לכידתו של דוויד' ביוני 1283, שנלקח לשרוסברי והוצא להורג באשמת בגידה בתלייה, גרירה וביתור בסתיו הבא;[61] אדוארד הורה להציג את ראשו של דוויד' בפומבי על גשר לונדון.[62] בכך הושם הקץ לעצמאות הוולשית.
לאחר חקיקת חוק ריד'לן (אנ') ב-1284 סופחה נסיכות ויילס בממלכת אנגליה וקיבלה מערכת אדמיניסטרטיבית כמו זו של ממלכת אנגליה, עם מחוזות המפוקחים על ידי שריפים. החוק האנגלי יושם במקרים פליליים, אם כי הוולשים הורשו לשמור על חוקים מקובלים משלהם במקרים מסוימים של סכסוכי רכוש.[63] לאחר 1277, וביתר שאת לאחר 1283, החל אדוארד בפרויקט של התיישבות אנגלית בוויילס, והקים בה עיירות חדשות דוגמת אבריסטווית' וריד'לן. תושביהן החדשים היו מהגרים אנגלים, על הוולשים המקומיים נאסר לגור איתם, ורבים מהמגרים היו מוגנים על ידי חומות נרחבות.[ד]
כמו כן החל פרויקט נרחב של בניית טירות, בהנחייתו של ג'יימס מסנט ג'ורג' (אנ'),[65] אדריכל שאדוארד פגש בסבויה בשובו ממסע הצלב. אלה כללו את הטירות בומריס, קרנארבון, קונווי והארלך, שנועדו לשמש כמבצרים, ארמונות מלכותיים ועוד. תוכניתו לבניית טירה בוויילס בישרה את תחילתו של השימוש הנרחב בחרכי חצים (אנ') בקירות הטירה ברחבי אירופה, תוך שימוש בהשפעות אדריכליות מזרחיות. תוצר נוסף של מסעי הצלב היה הצגת המצודה הקונצנטרית, וארבע מתוך שמונה הטירות שהקים אדוארד בוויילס התחקו אחר עיצוב זה. הטירות התבססו על דימויים הקשורים לאימפריה הביזנטית ולמלך ארתור בניסיון ליצור לגיטימציה למשטרו החדש, והן הציעו הצהרה ברורה על כוונתו של אדוארד לשלוט בוויילס לצמיתות. האצולה הוולשית נושלה כמעט לחלוטין מאדמותיה.[66] אדוארד היה המרוויח הגדול ביותר מתהליך זה. מרידות נוספות התרחשו בשנים 1287–1288, וברצינות רבה יותר ב-1294, בהנהגת מדוג אפ ל'ואלין (אנ'), קרוב משפחה רחוק של ל'ואלין אפ גריפיד'.[67] הסיבות למרידות כללו טינה עמוקה על כיבוש ויילס, שלטון גרוע בסגנון קולוניאלי ומיסוי כבד מאוד. המרד האחרון דרש את תשומת לבו של המלך עצמו, אך בשני המקרים דוכאו המרידות. המרד הוביל לעונשים רבים, ובכלל אלו לקיחתם של 200 בני ערובה.[68] ניסיונות למנוע מהוולשים לשאת נשק או להתגורר באזורים החדשים אירעו, ככל הנראה, בתקופה הזו, והמשטר בווילס היה רובו ככולו משטר זר שנכפה על התושבים המקומיים.
בשנת 1284 נולד בטירת קרנארבון בנו של המלך אדוארד הנושא את שמו (לימים אדוארד השני, מלך אנגליה), כנראה מתוך כוונה להצהיר על הסדר הפוליטי החדש בוויילס. בשנת 1301 הפך אדוארד הצעיר בלינקולן לנסיך האנגלי הראשון שקיבל את התואר נסיך ויילס, כאשר העניק לו אביו המלך את התואר ונחת ברחבי צפון ויילס, בתקווה להעניק לבנו יותר עצמאות כלכלית.[69] אדוארד התחיל לנקוט במדיניות פייסנית יותר, כדי לבנות מחדש את החסות של אנגליה על ויילס, ובפרט באמצעות מתן התואר "נסיך ויילס" לבנו, אך ויילס עודנה נותרה בלתי יציבה, ושרר בה חוסר אמון בין המתיישבים האנגלים לבין המקומיים.
מדיניות חוץ ומלחמה באירופה היבשתית
[עריכת קוד מקור | עריכה]אדוארד לא יצא שוב למסע צלב לאחר שובו לאנגליה ב-1274, אך הוא שמר על כוונה לעשות זאת, ובשנת 1287 נדר נדר לצאת למסע צלב נוסף. כוונה זו הנחתה חלק ניכר ממדיניות החוץ שלו, לפחות עד 1291. כדי לערוך מסע צלב כלל-אירופי, היה חיוני למנוע סכסוך בין הריבונים באירופה היבשתית. מכשול עיקרי לכך היווה הסכסוך בין בית קפטיאן הצרפתי של אנז'ו (אנ') ששלט בדרום איטליה לבין כתר אראגון ששלט בספרד.[70] בשנת 1282, התקוממו אזרחי פלרמו נגד שארל מאנז'ו ופנו לעזרה לפדרו השלישי, מלך אראגון, במה שנודע בשם ערבית סיציליאנית. במהלך המלחמה שלאחר מכן (אנ') נפל בשבי בנו של שארל מאנז'ו, קרלו מסלרנו, על ידי האראגונים.[71] הצרפתים החלו ליזום מתקפה על אראגון, והעלו את הסיכוי למלחמה רחבת היקף באירופה. בעיני אדוארד היה הכרחי להימנע ממלחמה כזו, ובשנת 1286 תיווך בפריז בין צרפת ואראגון למען הפוגה שסייעה להבטיח את שחרורו של קרלו. בכל הנוגע למסעי הצלב התבררו מאמציו של אדוארד כלא יעילים. מכה הרסנית לתוכניותיו הגיעה בשנת 1291, כאשר כבשו הממלוכים את עכו, המעוז הנוצרי האחרון בארץ ישראל.[72]
אדוארד היה מעורב עמוקות בענייניה של דוכסות גסקוניה.[73] בשנת 1278 הוא מינה ועדת חקירה בראשות מקורביו המהימנים אוטו דה גרנדסון (אנ') והלורד צ'נסלור רוברט ברנל, ומסקנותיה גרמו להדחתו של לוק דה טאני.[74] בשנת 1286 ביקר אדוארד באזור עצמו ונשאר שם כמעט שלוש שנים. ביום הראשון של הפסחא ב-1287 עמד אדוארד במגדל כשרצפתו קרסה. הוא נפל לגובה של 80 רגל, שבר את עצם הבריח שלו והיה מרותק למיטה במשך מספר חודשים. כמה אבירים שהיו יחד איתו בעת הקריסה נהרגו.[75] זמן קצר לאחר שהבריא הורה לגרש את יהודי גסקוניה, לכאורה כ"מתנת תודה" על החלמתו.
הבעיה הרב-שנתית הייתה מעמדה של גסקוניה בתוך ממלכת צרפת, ותפקידו של אדוארד כוואסל של מלך צרפת. בשליחותו הדיפלומטית בשנת 1286 עשה אדוארד כבוד למלך החדש, פיליפ הרביעי, ולאחר שפרצה מלחמה בלתי רשמית בין מלחים אנגלים, גסקונים, נורמנים וצרפתים בשנת 1293. אח שלו, אדמונד קראוצ'בק, אף הרחיק לכת עד כדי כך שהוא התיר לפיליפ הרביעי לנהל את מבצר גסקוני, כמחווה של רצון טוב וכדי להראות שאדוארד לא התכוון עוד להשתלט על מספר ספינות צרפתיות או על הנמל הצרפתי בלה רושל. פיליפ, לעומת זאת, סירב לשחרר את המבצרים והכריז כי הוא מוותר על גסקוניה לאחר שאדוארד סירב להופיע בפניו שוב בפריז.[76]
ההתקשרות בין אדוארד לשושלת האילח'אנית נמשכה בתקופה זו. ערוצים דיפלומטיים בין השניים החלו בתקופת מסע הצלב של אדוארד, בנוגע לברית אפשרית להשתלט מחדש על ארץ ישראל עבור אירופה. אדוארד אירח שליחים מונגולים בחצרו בגסקוניה כשהיה שם בשנת 1287, ואחד ממנהיגיהם, רבן בר צומה, רשם תיאור קיים של הפגישה.[77] משלחות אחרות הגיעו לאירופה בשנים 1289 ו-1290, שהראשונה העבירה את הצעתו של אילחן אבקה לאחד כוחות עם הצלבנים ולספק להם סוסים. אדוארד נענה בחיוב והצהיר על כוונתו לצאת למסע מזרחה ברגע שישיג את אישור האפיפיור. למרות שהדבר לא התממש, החלטתו של אדוארד לשלוח את ג'פרי מלאנגלי כשגריר שלו באימפריה המונגולית חשפה שהוא שוקל ברצינות לכרות ברית עתידית עם המונגולים.[78]
רעייתו, אלינור מקסטיליה, מתה ב-28 בנובמבר 1290.[79] בני הזוג אהבו זה את זה, וכמו אביו, אדוארד היה מסור מאוד לאשתו והיה נאמן לה לאורך כל שנות נישואיהם.[80] מותה השפיע עליו עמוקות, והוא הפגין את צערו על ידי הקמת 12 אנדרטאות בצורת צלב שנקראות צלבי אלינור, אחת בכל מקום בו עצר ארונה ללילה. כחלק מהסכם השלום בין אנגליה לצרפת ב-1294, הוסכם שאדוארד יתחתן עם אחותו למחצה של פיליפ הרביעי מרגרט (אנ'), אך הנישואים התעכבו בעקבות פרוץ המלחמה. אדוארד כרת בריתות יקרות עם אדולף, מלך גרמניה, רוזני פלנדריה וחלרה ודוכס הבורגונדים, על מנת שיתקפו את צרפת מצפון.[81] הבריתות התגלו מאוחר יותר כהפכפכות ואדוארד ניצב אז בפני צרות מבית, הן בוויילס והן בסקוטלנד. האדמירל שלו, באראו דה ססקאס (אנ') המשיך להגן על הכוחות האנגליים בגסקוניה, אך באוגוסט 1297 הפליג לפלנדריה, אז כבר ספגו בעלי בריתו תבוסה שם.[82] התמיכה מגרמניה מעולם לא התממשה, ואדוארד נאלץ לחפש פרטנר לשלום. ב-1299 הובילו הסכמי מונטרייל ושארטר (אנ'), יחד עם נישואיו של אדוארד למרגרט, לשביתת נשק ממושכת, אבל הדבר התגלה כיקר וחסר תועלת עבור אנגליה.[83] הכיבוש הצרפתי של רוב שטחה של גסקוניה לא הסתיים עד לחתימת הסכם פריז ב-1303 (אנ'), אז הוא הוחזר חלקית לכתר האנגלי, שוב כפייף צרפתי.[84]
אדוארד וסקוטלנד
[עריכת קוד מקור | עריכה]עד שנות ה-80 של המאה ה-13 התאפיינו יחסי אנגליה – סקוטלנד בדו-קיום הרמוני יחסית.[85] עניין ההוקרה לא הגיע לאותה רמת מחלוקת כמו בוויילס; בשנת 1278 קיבל אלכסנדר השלישי, מלך סקוטלנד את פניו של אדוארד, שהיה גיסו.[86] בעיות החלו רק עם תחילת משבר הירושה הסקוטי בראשית שנות ה-90 של המאה ה-13. לאחר מותו של אלכסנדר ב-1286, הוא הותיר אחריו את יורשת העצר מרגרט, נכדתו בת השלוש והצאצא היחיד שלו שנותר בחיים. על פי הסכם בירגהאם, הוסכם שמרגרט תתחתן עם בנו בן השש של המלך אדוארד, אדוארד מקרנארבון (לימים אדוארד השני, מלך אנגליה), אם כי סקוטלנד תישאר נפרדת מאנגליה.[87] מרגרט, שהייתה אז בת שבע, הפליגה מנורווגיה לסקוטלנד בסתיו 1290, אך חלתה בדרך ומתה באורקני.[88] הדבר הותיר את סקוטלנד ללא יורש עצר ברור והוביל למשבר ירושה (אנ').[89]
אף על פי שעד ארבעה עשר אנשים טענו כי הם אמורים לקבל את התואר, המתחרים הבולטים על הכתר הסקוטי היו ג'ון באליול ורוברט דה ברוס (אנ').[90] אילי ההון הסקוטים ביקשו מאדוארד שינהל את ההליכים, אך לא לשמש כבורר בסכסוך. הם ביקשו שההחלטה בפועל תתקבל על ידי 104 מבקרים - 40 שימונו על ידי באליול, 40 על ידי ברוס ו-24 הנותרים ייבחרו על ידי אדוארד. בהסכם בירגהאם, כשהציפייה הייתה לאוניה פרסונלית בין שתי הממלכות, שאלת הסוזרניות לא הייתה בעלת חשיבות גדולה עבור אדוארד. כעת התעקש שאם יישב את התחרות על הכתר הסקוטי, הוא חייב לקבל הכרה מלאה כאדון הפיאודלי של סקוטלנד.[91] הסקוטים נרתעו מכך, והשיבו כי מאחר שלסקוטלנד אין מלך, אין לאף אדם סמכות לקבל החלטה זו. בעיה זו נעקפה כאשר המתחרים על הכתר הסכימו שאדוארד ינהל את הממלכה עד שיימצא יורש חוקי.[92] ב-17 בנובמבר 1292, לאחר שימוע ממושך, הוחלט כי ג'ון באליול הוא מלך סקוטלנד הבא.[93]
גם לאחר מכן המשיך אדוארד לתבוע את סמכותו על סקוטלנד. בניגוד להתנגדויות הסקוטים, הוא הסכים לשמוע ערעורים על מקרים שנידונו בבית המשפט לאפוטרופסים ששלט בסקוטלנד בתקופת האינטררגנום.[94] פרובוקציה נוספת התעוררה בעקבות מקרה שהביא מקדאף, בנו של מלקולם השני, רוזן פייף (אנ'), שבו דרש אדוארד מבאליול להופיע באופן אישי בפני הפרלמנט של אנגליה כדי להגיב על ההאשמות נגדו.[95] באליול עשה כן, אבל הקש האחרון היה דרישתו של אדוארד מהמאגרים הסקוטים לשרת בצבא במלחמה נגד צרפת. דבר זה לא היה מקובל; במקום זאת הסקוטים כרתו ברית עם צרפת ופתחו בהתקפה לא מוצלחת על קרלייל. אדוארד הגיב בפלישה לסקוטלנד בשנת 1296 ובכיבוש העיירה בריק על הטוויד, שכלל טבח באזרחיה. בקרב דנבר (אנ') דעכה למעשה ההתנגדות הסקוטית. אדוארד החרים את אבן סקון - אבן ההכתרה הסקוטית - והביא אותה לווסטמינסטר, והניח אותה במה שנודע ככס אדוארד הקדוש;הכס והאבן שימשו להכתרת מלכי אנגליה מ-1308 ועד 1996, אז הוחזרה האבן לסקוטלנד. באליול ויתר על הכתר ונכלא במצודת לונדון, אולם שוחרר שלוש שנים אחר כך ביולי 1299, והורשה לגלות לאחוזותיו בצרפת. כל בעלי האדמה בסקוטלנד נדרשו להישבע שבועת אמונים לאדוארד, והוא שלט בסקוטלנד כבפרובינציה אנגלית באמצעות משנים למלך. המערכה הייתה מוצלחת מאוד אך הניצחון האנגלי היה זמני בלבד.
מדיניות פנים וחקיקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]דמותו כמלך
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אדוארד נחשב לאדם בעל מזג אלים ולפעמים בלתי צפוי,[96] ולעיתים יכול היה להפחיד; כאשר בנו, אדוארד מקרנארבון דרש שפירס גווסטון (אנ') האהוב עליו יקבל תואר רוזן, התפרץ המלך בכעס וכביכול קרע חופנים משיער בנו.[97] כמה מבני דורו ראו בו אדם מפחיד, במיוחד בראשית ימיו כמלך. אולם מנגד נקט אדוארד לפעמים בגישה עדינה יותר, וידוע שהיה אדם מסור למשפחתו. הוא היה מקורב לבנותיו, ולעיתים קרובות העניק להן מתנות יקרות ערך כאשר הן באו לבקר אותו.[80]
למרות דרכו הנוקשה, חלק מבני דורו האנגלים של אדוארד ראו בו מלך מוכשר ואף אידיאלי.[98] אף על פי שלא היה אהוב על נתיניו, הם פחדו ממנו אך כיבדוהו, כפי שהשתקף בעובדה שלא היו מרידות מזוינות באנגליה במהלך שלטונו.[99] אדוארד מוזכר לעיתים קרובות כמי שהפגין נקמנות כלפי אויביו המובסים וניצחון במעשיו. ישנם היסטוריונים המפקפקים בתום לבו ובאמינותו של אדוארד באשר להתמודדותו עם ענייני ויילס וסקוטלנד.
ההיסטוריון מייקל פרסטוויץ' מאמין שאדוארד עמד בציפיות העכשוויות למלוכה כאיש צבא מוכשר ונחוש ובהתגלמות האידיאלים האביריים המשותפים שלו. תוך שמירה על מצוות הדת, הוא סייע למלא את מה שציפו מגילו: הוא השתתף בקפלה בקביעות, נתן צדקה בנדיבות והפגין מסירות נלהבת למרים הבתולה ולתומאס בקט. בדומה לאביו, אדוארד היה שותף נלהב במסורת המגע המלכותי (אנ'), שיכל כביכול לרפא חולי שחפת. לפי רישומים עכשוויים אדוארד נגע בלמעלה מאלף איש מדי שנה.[100] למרות אדיקותו האישית אדוארד היה לעיתים קרובות מצוי בעימות עם הארכיבישופים מקנטרברי שכיהנו בתקופת שלטונו. יחסיו עם האפיפיור היו לא טובים לפעמים. גם בתוכנית האדריכלית של אדוארד היה אלמנט תעמולתי ושולבו בה לפעמים מסרים דתיים, כמו בצלבי אלינור.[101]
אדוארד גילה עניין רב באגדות המלך ארתור, שהיו פופולריות מאוד באירופה בתקופת שלטונו.[102] בשנת 1278 הוא ביקר במנזר גלסטונברי כדי לפתוח את מה שנחשב אז כקברם של ארתור וגווינביר, ושיחזר את "כתרו של ארתור" מל'ואלין לאחר כיבוש צפון ויילס;[103] בבניית טירותיו בוויילס נעזר במיתוסים הארתוריאנים בעיצובם ובמיקומם. הוא ערך אירועי "שולחן עגול" בשנים 1284 ו-1302, שכללו טורנירים ומשתה, וכתבי הימים השוו אותו ואת האירועים בחצרו לאלו של המלך ארתור. בחלק מהמקרים נראה שאדוארד השתמש בהתעניינותו במיתוסים הארתוריאנים כדי לשרת את האינטרסים הפוליטיים שלו, כולל מתן לגיטימציה לשלטונו בוויילס והכפשת האמונה הוולשית שארתור עשוי לשוב כמושיעם הפוליטי.[104]
ממשל ומשפט
[עריכת קוד מקור | עריכה]זמן קצר לאחר תחילת שלטונו החל אדוארד להשיב את הסדר על כנו ולכונן מחדש את הסמכות המלכותית לאחר שלטונו הבעייתי של אביו. כדי להשיג זאת הורה מייד על החלפה של אנשי המינהלה. החשוב שבהם היה מינויו של רוברט בורנל לצ'נסלור ב-1274, והוא יכהן בתפקיד עד 1292 ויהיה לאחד ממקורביו של המלך.[105] באותה שנה, עם מינויו של ברנל, החליף אדוארד את רוב הפקידים המקומיים, דוגמת הלוחמים והשריפים.[106] צעד זה ננקט כהכנה לחקירה נרחבת המכסה את כל אנגליה, שבה ישמעו תלונות על ניצול לרעה של כוח על ידי קצינים מלכותיים. מטרתה השנייה של החקירה הייתה לקבוע אילו אדמות וזכויות איבד הכתר בתקופת שלטונו של הנרי השלישי.
אדוארד השתמש בסמכותו המלכותית לבסס את זכויות הכתר על חשבון זכויות היתר הפיאודליות של הברונים, לקדם את השוויון בפני החוק, להטיל מיסים, ולנסח בכתב את המשפט המקובל. בעשותו כן, הדגיש אדוארד את סמכויותיו של הפרלמנט, ובעזרת בורנל, חוקק חוקים חדשים. הוא החל זאת כאשר מימן סקר מקיף של השלטון המקומי שהגדיר את זכויות הכתר ורכושו ותיעד העוולות של המנהל. סקר זה נודע בשם מאה המגילות. אלה הושוו לספר יום הדין מהמאה ה-11, והן היוו את הבסיס לחקירות המשפטיות המאוחרות יותר שנקראו הליכי ה-Quo warranto.[107] מטרת הבירורים הללו הייתה לקבוע באיזה צו (בלטינית: Quo warranto) הוחזקו זכויות. אם הנאשם לא יכול היה להוציא רישיון מלכותי להוכחת הענקת הזכות, הרי שזו הייתה דעתו של הכתר – בהתבסס על כתביו של חוקר המשפט רב ההשפעה מהמאה ה-13 הנרי דה ברקטון (אנ') – שהזכות צריכה לחזור לידי המלך. הן חוק וסטמינסטר הראשון מ-1275 והן חוק וסטמינסטר מ-1285 קודדו את המשפט הקיים באנגליה.
הדבר עורר תמיהה רבה בקרב בני האצולה, שעמדו על כך ששימוש ארוך כשלעצמו מהווה רישיון. בסופו של דבר הושגה פשרה ב-1290, לפיה מתן זכות היא לגיטימית כל עוד ניתן להוכיח שהיא מומשה מאז הכתרתו של ריצ'רד לב הארי ב-1189.[108] הרווחים המלכותיים מהליכי ה-Quo warranto היו חסרי חשיבות שכן זכויות מעטות הוחזרו למלך, אך בכל זאת הוא זכה בניצחון משמעותי על ידי ביסוס העיקרון שכל החירויות נובעות מהכתר.
חוק ה-Quo warranto משנת 1290 היה רק חלק אחד מרפורמה משפטית רחבה יותר, שהייתה אחת התרומות החשובות ביותר של אדוארד במהלך תקופת שלטונו.[109] עידן זה החל כבר בזמן פעילותה של התנועה הרפורמית הברוניאלית; בין החוקים שנחקקו במסגרת תהליך זה ניתן למנות את: חוק מרלבורו (1267) (אנ') הכיל סעיפים שנלקחו הן מתקנות אוקספורד והן מהכרזת קנילוורת'. מאה המגילות הוחלפו זמן קצר לאחר מכן על ידי גיליון ווסטמינסטר הראשון (1275), אשר קבע את הסמכות המלכותית והתווה הגבלות על זכויות. חוקי מורטמיין (אנ') (1279) התייחסו לסוגיית מענקי הקרקע לכנסייה. שינויים רחבים אלה הסתיימו במידה רבה עם מותו של רוברט ברנל ב-1292.[110]
מדיניות כלכלית
[עריכת קוד מקור | עריכה]במהלך תקופת שלטונו של אדוארד נעשו שינויים במערכת המטבעות של ממלכת אנגליה, שהייתה במצב גרוע עד 1279.[111] בהשוואה למטבעות שכבר היו בשימוש בזמן עלייתו של אדוארד לכת המלכות, המטבעות החדשים שהונפקו הוכחו כאיכותיים ביותר. בנוסף להטבעת פרוטות, חצאי פרוטות ופרד'ינגים, הוצג מטבע חדש שנקרא גרוט (אנ') (שהתברר כלא מוצלח).[112] גם תהליך ייצור המטבעות עצמן שופר. הכלכלן ויליאם טרנמייר הציג שיטה חדשה להטבעת מטבעות שכללה חיתוך מטבעות ריקים ממוט כסף, בניגוד לנוהג הישן; שיטה זו הוכיחה את עצמה כיעילה. במהלך תקופה זו זויפו מטבעות אנגליים לעיתים קרובות באירופה, במיוחד בארצות השפלה, ולמרות האיסור ב-1283, יוצאו מטבעות אנגליים בחשאי ליבשת אירופה. באוגוסט 1280 אסר אדוארד על השימוש במטבע הצלב הארוך הישן (אנ'), מה שאילץ את האוכלוסייה לעבור למטבעות החדשים שהוטבעו. רישומים מצביעים על כך שתהליך זה סיפק בהצלחה לאנגליה מטבע יציב.[113]
מסעותיו הצבאיים התכופים של אדוארד הטילו עומס כספי כבד על האומה האנגלית. היו כמה דרכים שבאמצעותן יכל המלך לגייס כסף למלחמה, כולל מכסים, הלוואות וסובסידיות, שהיו למעשה מיסים שנגבו בחלק מסוים מרכוש המיטלטלין של כל ההדיוטים שהחזיקו בנכסים אלה. בשנת 1275 ניהל אדוארד משא ומתן על הסכם עם קהילת הסוחרים המקומיים שהבטיח מכס קבוע על צמר, היצוא העיקרי של אנגליה.[114] בשנת 1303 הושג הסכם דומה עם סוחרים זרים, בתמורה לזכויות ופריווילגיות מסוימות. ההכנסות מהמכס טופלו על ידי הריקארדי, קבוצת בנקאים מהעיר לוקה שבאיטליה.[115] הדבר נעשה בתמורה לשירותם כמלווי כספים לכתר, שסייע במימון המלחמות נגד הוולשים. כאשר פרצה המלחמה עם צרפת החרים המלך הצרפתי את נכסי הריקארדי והם פשטו את הרגל. לאחר מכן נטלה על עצמה קבוצת הפרסקובלדי מפירנצה תפקיד זה.[116]
אדוארד שלט בפרלמנט על בסיס קבוע לאורך כל תקופת שלטונו.[117] בשנת 1295 חל שינוי משמעותי: לפרלמנט זה זומנו שני אבירים מכל מחוז ושני נציגים מכל רובע. ייצוגו של הציבור בפרלמנט לא היווה חידוש; מה שהיווה חידוש הוא הסמכות שתחתיה זומנו נציגים אלו. בעוד שקודם לכן ציפו מבני העם להסכים להחלטות שכבר התקבלו על ידי אילי ההון, כעת הוכרז שעליהם להיפגש עם הסמכות המלאה (plena potestas) של קהילותיהם, כדי להסכים להחלטות שהתקבלו בפרלמנט. למלך היה עתה גיבוי מלא לגביית סובסידיות של הדיוטות מכל אנגליה. בעוד שאביו אסף רק ארבעה כאלה בתקופת שלטונו, אדוארד אסף תשעה. היסטוריונים כינו את האספה "הפרלמנט לדוגמה", מאחר שהיא ייצגה את כל שכבות החברה באנגליה: הברונים, הכמורה, האבירים והעירוניים. מאז הכילו בדרך כלל הפרלמנטים נציגים של כל השכבות הללו.
כמו כן חוקק אדוארד חוקים שהגבילו את האריסות לתקופת חיי האריס והמעיטו את העברת האדמות הפיאודליות באופן לא מבוקר.
בסוף תקופת שלטונו מינה אדוארד ועדת שופטים שיצאה למחוזות אנגליה ועסקה בהדברת הפשיעה והשחיתות.
אדוארד והיהודים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – גירוש יהודי אנגליה
מקור נוסף לסכסוך פוליטי היה מדיניותו של אדוארד כלפי יהודי אנגליה, ששלטה ביחסיו הכלכליים עם הפרלמנט עד 1290. היהודים, בניגוד לנוצרים, הורשו לגבות ריבית על הלוואות. אדוארד התמודד עם לחץ מצד הכנסייה, שהייתה חסרת סובלנות כלפי היהודים וההלוואות בריבית. היהודים היו רכושו האישי של אדוארד, והוא היה חופשי למסות אותם כרצונו.[118][119] מיסוי יתר על היהודים אילץ אותם למכור את איגרות החוב שלהם במחירים מופחתים, אשר נוצלו על ידי הכתר להעברת עושר קרקע עצום מבעלי קרקעות עם חובות לאנשי חצר המלוכה, ובפרט לרעייתו, מה שגרם לתרעומת נרחבת. בשנת 1275, מול חוסר שביעות הרצון בפרלמנט, העביר אדוארד חוק אשר הוציא מחוץ לחוק הלוואות בריבית ועודד את היהודים לעסוק במקצועות אחרים. בכך הגביל עוד יותר את זכויות היהודים.[120] בשנת 1279 יזם את מעצרם של כל ראשי משקי הבית היהודיים באנגליה, כביכול באשמת זיוף מטבעות והלוואה בריבית בניגוד לחוק. כעשירית מהאוכלוסייה היהודית, כ-300 איש, הובלו למצודת לונדון והוצאו להורג, רבים אחרים נהרגו בבתיהם בפקודת השלטון והיתר שילמו קנסות. לפחות 16,000 פאונד גויסו באמצעות קנסות ובזיזת רכוש מהמתים. בשנת 1280 ציווה על כל היהודים להשתתף בדרשות מיוחדות, שהטיפו נזירים דומיניקנים, בתקווה לשכנע אותם להתנצר, אך באופן לא מפתיע לא נענו להפצרות אלו.[121] עד לשנה זו נוצלו היהודים עד שכבר לא הייתה להם תועלת כספית רבה לכתר, אך עדיין ניתן היה להשתמש בהם ככלי מיקוח פוליטי.
כשהיהודים לא יכלו לעמוד בתשלומים, האשימה אותם המדינה בחוסר נאמנות. אדוארד חייב את כל היהודים לענוד טלאי צהוב בצורת לוחות הברית: "כי כל אחד מהם אשר מלאו לו שבע שנים ישא על לבושו העליון סמל עשוי אריג צהוב בצורת שני לוחות, שש אצבעות אורכו ושלוש אצבעות רוחבו."[122]
לבסוף, בשנת 1290 גירש אדוארד את כל היהודים מאנגליה; חלק מהמגורשים הפכו לקורבנות לפיראטיות, אך רבים נוספים סולקו או מתו בסערות אוקטובר. הכתר נפטר מרכושם באמצעות מכירות ו-85 מענקים שניתנו לאנשי חצר המלוכה ולמשפחת המלוכה. נראה שצו הגירוש הוצא כחלק מעסקה להבטחת סובסידיה של 110,000 פאונד מהפרלמנט, הגדולה ביותר שניתנה בתקופת ימי הביניים. למרות שהגירוש התרחש על בסיס מקומי, זמני, הוא נחשב לחסר תקדים מכיוון שהוא היה קבוע. אדוארד טען שהגירוש נעשה "לכבוד הצלובים" והאשים את היהודים בבגידה ובפשע. היהודים לא הורשו להתגורר באנגליה במשך 366 שנה נוספות, עד שאוליבר קרומוול התיר להם להתיישב בממלכה.[123]
הממשל באירלנד
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – היסטוריה של אירלנד בימי הביניים
עניינו העיקרי של אדוארד באירלנד היה כמקור למשאבים, לחיילים ולכספים למלחמותיו בגסקוניה, ויילס, סקוטלנד ופלנדריה.[124] השחיתות בקרב פקידיו של אדוארד הייתה ברמה גבוהה למדי, ולמרות מאמציו לאחר 1272 לבצע רפורמה בממשל האירי, ניהול הרישומים היה גרוע.
במהלך תקופת שלטונו של אדוארד גברו הפרעות באירלנד. העברת ההכנסות למלחמותיו הותירה טירות, גשרים וכבישים איריים במצב מוזנח. התנגדות לרכישה כפויה של אספקה כגון תבואה הוסיפה להפקרות וגרמה לאינפלציה במחיר מוצרי היסוד. חנינות ניתנו לפורעי חוקעל שירותם למען המלך באנגליה. ההכנסות והוצאת הכוחות למלחמותיו של אדוארד הותירו את המדינה ללא יכולת לתת מענה לצרכיה הבסיסיים, בעוד שהממשל האירי התמקד בעיקר במתן דרישותיו של אדוארד.[125] ממשלתו של אדוארד הייתה עוינת לשימוש במשפט האירי הקדום (אנ'), אותו גינתה ב-1277.
שנות שלטונו האחרונות ומותו (1297–1307)
[עריכת קוד מקור | עריכה]משברים חוקתיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]המלחמות הבלתי פוסקות שהתרחשו בשנות ה-90 של המאה ה-13 העמידו דרישה כספית גדולה לנתיניו של אדוארד. בעוד שהמלך גבה רק שלוש סובסידיות של נדבות עד 1294, ארבעה מיסים כאלה הוענקו משנה זו עד 1297, והם גייסו למעלה מ-200,000 פאונד. יחד עם זה בא עול הפרסים, תפיסת הצמר והעורות, והחוב הנוסף והלא פופולרי על צמר.[126] הדרישות הפיסקליות לנתיניו של המלך גרמו לתרעומת, שהובילה בסופו של דבר למחאה פוליטית. בשנת 1294 דרש אדוארד מענק של מחצית מכל הכנסות הכמורה. הדבר עורר התנגדות מסוימת, אך המלך הגיב באיומים על יריביו בהוצאתם מחוץ לחוק, ובסופו של דבר התקבלה דרישתו של אדוארד.[127] באותו הזמן היה הארכיבישוף מקנטרברי המיועד רוברט וינצ'לסי (אנ') באיטליה.[128] וינצ'לסי שב לאנגליה בינואר 1295 ונאלץ להסכים למענק נוסף בנובמבר אותה שנה. בשנת 1296 שינה את עמדתו כאשר קיבל בולה אפיפיורית שאסרה על הכמורה לשלם מיסים לשלטונות ללא הסכמה מפורשת מהאפיפיור.[129] כאשר אנשי הכמורה סירבו לשלם מיסים הגיב אדוארד בהוצאתם מחוץ לחוק.[130] לווינצ'לסי הייתה דילמה בין נאמנות למלך אדוארד לבין שמירה על הבולה האפיפיורית, ולבסוף אפשר לכל כומר לשלם כראות עיניו.[131] עד סוף השנה הוצע פתרון על ידי בולה אפיפיורית חדשה, שאפשרה מיסוי פקידותי במקרי חירום.[132] הדבר אפשר לאדוארד לגבות סכומים נכבדים בעזרת מיסים על הכמורה האנגלית.[133]
התנגדות ההדיוטות ארכה זמן רב יותר והתמקדה בשני דברים: זכותו של המלך לדרוש שירות צבאי וזכותו לגבות מיסים. בפרלמנט של סולסברי בפברואר 1297 התנגד רוג'ר ביגוד, הרוזן החמישי מנורפוק (אנ'), לזימון מלכותי לשירות צבאי. ביגוד טען שהחובה לשרת שירות צבאי מתרחבת רק לשירות לצד המלך; אם המלך אדוארד התכוון להפליג לפלנדריה, הוא לא יכול היה לשלוח את נתיניו לגסקוניה. ביולי פרסמו ביגוד והאמפרי דה בוהון, הרוזן השלישי מהרפורד (אנ'), סדרת תלונות שהביעו התנגדויות לרמת המיסוי הסחטנית. הדבר לא הרתיע את אדוארד, שביקש סובסידיה נוספת. מעשה זה היה פרובוקטיבי במיוחד, משום שהוא ביקש הסכמה רק מקבוצה מצומצמת של מגנאטים, ולא מנציגי הקהילות בפרלמנט.[134] בעת שאדוארד שהה בווינצ'לסיה והתכונן למערכה בפלנדריה, הגיעו ביגוד ודה בוהון לאוצר המדינה כדי למנוע את גביית המיסים. לאחר שאדוארד עזב את אנגליה עם כוח מופחת מאוד נראה היה שהממלכה על סף מלחמת אזרחים.[135] ניצחון הסקוטים על האנגלים בקרב על גשר סטירלינג פתר את המצב. האיום המחודש על אנגליה העמיד בפני המלך והמגנאטים מטרה משותפת.
בעיותיו של אדוארד עם האופוזיציה נגדו לא הסתיימו במערכה בסקוטלנד. בפרלמנט שנערך ב-1301 נאלץ אדוארד להורות על הערכת היערות המלכותיים, אך ב-1305 הוא השיג בולה אפיפיורית שפטרה אותו מכך. בסופו של דבר, היה זה שינוי בכוח אדם שהביא לקיצה של האופוזיציה נגד אדוארד. דה בוהון מת בסוף 1298, לאחר שחזר מהמערכה בסקוטלנד.[136] בשנת 1302 הגיע ביגוד להסכם עם אדוארד שהיה מועיל לשניהם: ביגוד, שהיה חשוך ילדים, הפך את אדוארד ליורשו, תמורת מענק שנתי נדיב. אדוארד התנקם לבסוף בווינצ'לסי, שהתנגד למדיניות המיסוי הפקידותי שלו ב-1305, כאשר קלמנס החמישי נבחר לאפיפיור. קלמנס אהד את המלך וביוזמתו של אדוארד השעה את וינצ'לסי מתפקידו.[137]
מלחמות הסקוטים ומותו
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – מלחמת העצמאות הסקוטית הראשונה
אדוארד האמין כי השלים את כיבוש סקוטלנד לאחר שעזב אותה ב-1296, אך עד מהרה פרץ מרד סקוטי בהובלת ויליאם וולאס ואנדרו דה מוריי, שטענו שהם פועלים להביא להשבת המלך ג'ון לכס הסקוטי, בעוד הוא נותר בצרפת ולא תמך במרד. בכך פרצה מלחמת העצמאות הסקוטית הראשונה. ב-11 בספטמבר 1297 הובס כוח אנגלי גדול על ידי צבא סקוטי קטן בהרבה בראשות וולאס ומוריי בקרב על גשר סטירלינג. בעקבותיו איבדו האנגלים חלקים נרחבים מסקוטלנד. התבוסה הכתה גלים באנגליה וההכנות לפעולת תגמול החלו מייד. זמן קצר לאחר שאדוארד חזר מפלנדריה הוא פנה צפונה. ב-22 ביולי 1298, בקרב הגדול היחיד שהשתתף בו מאז קרב אוושם ב-1265, הביס אדוארד את כוחותיו של וולאס בקרב פלקירק (אנ').[138] אדוארד המעיט בערכו של חומרת המצב הצבאי המשתנה ללא הרף בצפון ולא הצליח לנצל את המומנטום; בשנה שלאחר מכן הצליחו הסקוטים לכבוש מחדש את טירת סטירלינג. אף על פי שאדוארד ערך מסע בסקוטלנד הן בשנת 1300, כאשר הצליח להטיל מצור על טירת קארלברוק והן בשנת 1301, הסקוטים סירבו להשתתף שוב בקרב פתוח והעדיפו במקום זאת לפשוט על האזורים הכפריים האנגלים בקבוצות קטנות יותר.[139]
הסקוטים פנו לאפיפיור בוניפקיוס השמיני בדרישה שיטען שהוא אמור לשלוט על סקוטלנד ולא האנגלים. הבולה האפיפיוריות שלו, שהופנתה אל המלך אדוארד בתנאים אלה נדחתה בתוקף מטעמו של אדוארד על ידי מכתב הברונים משנת 1301 (אנ'). האנגלים הצליחו להכניע את סקוטלנד באמצעים אחרים: ב-1303 הושג הסכם שלום בין אנגליה לצרפת, שלמעשה הביא לקץ הברית הצרפתית-הסקוטית. רוברט דה ברוס, נכדו של הטוען לכתר הסקוטי ב-1291, החל לצדד באנגלים במהלך חורף 1301–1302. ב-1304 נשבעו גם רוב האצילים האחרים של סקוטלנד אמונים לאדוארד והאנגלים הצליחו לכבוש מחדש את טירת סטירלינג. וולאס הוסגר לאנגלים בשנת 1305 והוא נשפט במשפט ראווה שבסופו הוצא להורג בתלייה, גרירה וביתור.[140]
המצב השתנה שוב ב-10 בפברואר 1306, כאשר רוברט ברוס רצח את יריבו ג'ון קומין (אנ'),[141] וכמה שבועות לאחר מכן, ב-25 במרץ, הוכתר למלך סקוטלנד. ברוס פתח אז במערכה למען החזרת עצמאות סקוטלנד והדבר גרם להפתעה בקרב האנגלים. בריאותו של אדוארד הייתה אז לקויה, ובמקום להוביל משלחת בעצמו הוא נתן פקודות צבאיות שונות לרוזן איימר דה ואלנס (אנ') ולברון הנרי פרסי (אנ'), בעוד שהצבא המלכותי הראשי הונהג על ידי נסיך ויילס. האנגלים זכו בתחילה להצלחה; ב-19 ביוני הרחיק דה ואלנס את ברוס בקרב מתבן (אנ'). ברוס נאלץ להסתתר והאנגלים כבשו מחדש את הטריטוריה ואת הטירות האבודות שלהם.[142]
אדוארד נקט באכזריות יוצאת דופן נגד משפחתו, בעלי בריתו ותומכיו של ברוס. אחותו מרי ברוס (אנ') נכלאה בטירת רוקסבורג (אנ') למשך ארבע שנים. איזבלה מקדאף, הרוזנת מביוקאן (אנ') שהכתירה את ברוס, נכלאה בטירת בריק (אנ'). נייג'ל, אחיו הצעיר של דה ברוס, הוצא להורג בתלייה, גרירה וביתור; הוא נתפס לאחר שהרחיק, יחד עם חיל המצב שלו, את כוחותיו של אדוארד שחיפשו אחר אשתו, בתו ואחיותיו. אדוארד ראה כעת במאבק כדיכוי מרד של נתינים לא נאמנים. אולם אכזריות זו גרמה להשפעה הפוכה וגייסה תמיכה הולכת וגוברת בברוס.[143]
בפברואר 1307 חידש ברוס את מאבקו והחל לגייס אנשים, ובמאי הביס את דה ואלנס בקרב על גבעת לודון (אנ'). אדוארד תכנן לאחד את ממלכת אנגליה וממלכת סקוטלנד לממלכה מאוחדת אחת, אך לא הספיק לעשות זאת: הוא נסוג צפונה בדרכו להילחם בדה ברוס, פיתח דיזנטריה ומצבו הבריאותי החמיר. ב-6 ביולי חנה דרומית לגבול הסקוטי, וכשהגיעו משרתיו למחרת, בבוקר 7 ביולי, להרים אותו כדי שיוכל לאכול, הוא מת בזרועותיהם.[144]
ישנן מספר אגדות לגבי צוואתו של אדוארד. אחת מהן טוענת כי הוא ציווה שיבשלו את בשרו וכי עצמותיו ייצאו לקרב נגד הסקוטים אולם ליבו ייטמן בירושלים. משאלתו לא התמלאה והוא נקבר בטקס פשוט במנזר וסטמינסטר ב-27 באוקטובר 1307.[145] על כס המלוכה באנגליה עלה בנו, אדוארד השני, שהוכתר למלך אנגליה ב-25 בפברואר 1308.[146]
אילן יוחסין
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Edward Plantagenet: The English Justinian or the Making of Common Law, by Edward Jenks, New York: Books for Libraries Press, 1969 [1902]
- The Thirteenth Century, 1216–1307 (2nd ed.), by F. M. Powicke, Oxford: Clarendon Press, 1962
- King, Parliament and Public Finance in Medieval England to 1369, by G. L. Harriss, Oxford: Oxford University Press, 1975
- The Life and Times of Edward I, by John Chancellor, London: Book Club Associates, 1981
- The Lord Edward's oath to aid and counsel Simon de Montfort, 15 October 1259, by David Carpenter, Bulletin of the Institute of Historical Research. 58, 1985
- The Struggle for Mastery: Britain, 1066–1284, by David Carpenter, London: Penguin Books, 2004
- Medieval Art and Architecture at Lincoln Cathedral, by David Stocker, British Archaeological Association, 1986
- Edward I, by Michael Prestwich, English Monarchs, London: Guild Publishing, 1988
- Plantagenet England: 1225–1360, by Michael Prestwich, Oxford: Oxford University Press, 2005
- Edward I, by Michael Prestwich, Oxford Dictionary of National Biography, Oxford: Oxford University Press, 2008
- The Age of Conquest: Wales, 1063–1415, by Rees Davies, Oxford University Press, 1992
- "The years of Crisis, 1254–1315", by James Lydon in: A new history of Ireland Volume II 1169–1534, Oxford: Oxford University Press, 2008
- A Great and Terrible King: Edward I and the Forging of Britain, by Marc Morris, New York: Pegasus Books, 2015 [2009]
- The Plantagenets: History of a Dynasty, by J.S. Hamilton, Continuum, 2010
- Edward II, by J. R. S. Phillips, New Haven, US and London: Yale University Press, 2011
- Edward I and the Governance of England, 1272–1307, by Caroline Burt, Cambridge: Cambridge University Press, 2013
- The Palgrave Dictionary of Medieval Anglo-Jewish History, by Joe Hillaby & Caroline Hillaby, Basingstoke: Palgrave Macmillan, 2013
- England's Jews: Finance, Violence, and the Crown in the Thirteenth Century, by John Tolan, Philadelphia: University of Pennsylvania Press, 2023
- ספרו של וינסטון צ'רצ'יל, היסטוריה של העמים דוברי האנגלית בתרגום אהרן אמיר, הוצאת עם הספר 1965, תשכ"ה
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ביוגרפיה מפורטת, עובדות וציטוטים מתוך אתר בית המלוכה הבריטי (באנגלית)
- אדוארד הראשון, מלך אנגליה, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- אדוארד הראשון, מלך אנגליה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
אדוארד ה-1, (1239-1307), מלך אנגליה, דף שער בספרייה הלאומית- אדוארד הראשון, מלך אנגליה, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)
ביאורים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ מארק אנגלי מימי הביניים היה שווה ערך לשני שלישים לירה שטרלינג.
- ^ אימו של הנרי השלישי נישאה ליו העשירי מלוסניאן (אנ') לאחר מות בעלה.[20]
- ^ המחלה שגרמה לכך הייתה דיזנטריה או טיפוס הבהרות.
- ^ כמו כן, נכללו סעיפים באמנת ריד'לן, בין היתר, הקובעים כי "יהודים לא ישהו ברובע בכל עת", הן לפני גירוש יהודי אנגליה ב-1290 והן לאחר מכן.[64]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Morris 2009, p. 2.
- ^ Morris 2009, pp. 3–4.
- ^ Jenks 1902, p. 74.
- ^ Burt 2013, p. 75.
- ^ 1 2 Prestwich 1988, p. 6.
- ^ Hamilton 2010, p. 51.
- ^ Chancellor 1981, p. 27.
- ^ Carpenter 2004, p. 467.
- ^ Prestwich 2008.
- ^ Chancellor 1981, p. 92.
- ^ Morris 2009, p. 18.
- ^ Morris 2009, p. 20.
- ^ Prestwich 1988, p. 10.
- ^ Prestwich 1988, p. 316.
- ^ Carpenter 2004, p. 362.
- ^ Prestwich 2005, p. 34.
- ^ Hamilton 2010, p. 52.
- ^ Prestwich 2005, p. 96.
- ^ Morris 2009, p. 7.
- ^ Prestwich 1988, p. 21.
- ^ Prestwich 1988, p. 23.
- ^ Carpenter 1985.
- ^ Prestwich 1988, p. 32.
- ^ Prestwich 1988, p. 34.
- ^ Powicke 1962, p. 178.
- ^ Prestwich 1988, p. 41.
- ^ Prestwich 2005, p. 113.
- ^ Hamilton 2010, p. 53.
- ^ Prestwich 1988, pp. 42–43.
- ^ Prestwich 1988, pp. 47–48.
- ^ Chancellor 1981, p. 63.
- ^ Prestwich 1988, p. 55.
- ^ Prestwich 2005, p. 117.
- ^ Prestwich 2005, p. 121.
- ^ Prestwich 1988, p. 63.
- ^ Morris 2009, p. 83.
- ^ Prestwich 1988, p. 72.
- ^ Morris 2009, p. 92.
- ^ Prestwich 1988, p. 71.
- ^ Hamilton 2010, p. 55.
- ^ Prestwich 1988, p. 75.
- ^ Morris 2009, p. 95.
- ^ Morris 2009, pp. 97–98.
- ^ Prestwich 1988, p. 77.
- ^ Morris 2009, p. 101.
- ^ Prestwich 1988, p. 78.
- ^ Prestwich 1988, p. 82.
- ^ Carpenter 2004, p. 466.
- ^ Hamilton 2010, p. 57.
- ^ Chancellor 1981, p. 86.
- ^ 1 2 Powicke 1962, p. 226.
- ^ Hamilton 2010, pp. 57–58.
- ^ Morris 2009, p. 132.
- ^ Prestwich 1988, p. 175.
- ^ Davies 1992, p. 327.
- ^ Prestwich 2005, p. 151.
- ^ Powicke 1962, p. 413.
- ^ Davies 1992, p. 348.
- ^ Prestwich 1988, pp. 191–192.
- ^ Davies 1992, p. 353.
- ^ Carpenter 2004, p. 510.
- ^ Hamilton 2010, p. 69.
- ^ Davies 1992, p. 368.
- ^ Hillaby & Hillaby 2013, p. 368.
- ^ Hamilton 2010, p. 70.
- ^ Davies 1992, p. 361.
- ^ Prestwich 1988, pp. 218–220.
- ^ Davies 1992, p. 384.
- ^ Phillips 2011, pp. 85–87.
- ^ Prestwich 1988, p. 333.
- ^ Powicke 1962, p. 252.
- ^ Prestwich 1988, p. 329.
- ^ Hamilton 2010, p. 73.
- ^ Prestwich 1988, p. 304.
- ^ Tolan 2023, p. 180.
- ^ Morris 2009, p. 265.
- ^ Prestwich 1988, p. 330.
- ^ Prestwich 1988, p. 331.
- ^ Morris 2009, p. 290.
- ^ 1 2 Hamilton 2010, p. 62.
- ^ Prestwich 1988, pp. 387–390.
- ^ Prestwich 1988, p. 392.
- ^ Hamilton 2010, p. 92.
- ^ Prestwich 1988, p. 553.
- ^ Carpenter 2004, p. 518.
- ^ Prestwich 1988, p. 357.
- ^ Prestwich 1988, p. 361.
- ^ Morris 2009, p. 237.
- ^ Morris 2009, p. 253.
- ^ Prestwich 2005, p. 231.
- ^ Prestwich 1988, p. 363.
- ^ Prestwich 1988, p. 365.
- ^ Prestwich 1988, p. 367.
- ^ Prestwich 1988, p. 370.
- ^ Prestwich 1988, p. 371.
- ^ Hamilton 2010, p. 61.
- ^ Prestwich 1988, p. 552.
- ^ Prestwich 1988, p. 559.
- ^ Prestwich 1988, p. 565.
- ^ Hamilton 2010, p. 60.
- ^ Stocker 1986, p. 115.
- ^ Prestwich 2003, p. 34.
- ^ Chancellor 1981, p. 113.
- ^ Prestwich 1988, pp. 120–121.
- ^ Prestwich 1988, p. 92.
- ^ Prestwich 1988, p. 93.
- ^ Hamilton 2010, pp. 64–65.
- ^ Powicke 1962, pp. 378–379.
- ^ Prestwich 1988, p. 267.
- ^ Prestwich 1988, p. 293.
- ^ Prestwich 1988, p. 247.
- ^ Prestwich 1988, p. 246.
- ^ Prestwich 1988, p. 248.
- ^ Carpenter 2004, pp. 470–471.
- ^ Prestwich 1988, p. 99.
- ^ Prestwich 1988, p. 403.
- ^ Powicke 1962, p. 342.
- ^ Prestwich 1988, p. 344.
- ^ Morris 2009, p. 86.
- ^ Tolan 2023, p. 170.
- ^ Tolan 2023, p. 172.
- ^ A Day in the Life of 13th-Century England, BBC Radio 4
- ^ Readmission of Jews to Britain in 1656, BBC, 24 ביוני 2011
- ^ Lydon 2008, p. 181.
- ^ Lydon 2008, p. 201.
- ^ Harriss 1975, p. 57.
- ^ Prestwich 1988, pp. 403–404.
- ^ Powicke 1962, p. 671.
- ^ Powicke 1962, p. 674.
- ^ Powicke 1962, p. 675.
- ^ Prestwich 1988, p. 417.
- ^ Prestwich 1988, p. 430.
- ^ Prestwich 1988, p. 562.
- ^ Prestwich 1988, p. 422.
- ^ Powicke 1962, p. 683.
- ^ Powicke 1962, p. 697.
- ^ Prestwich 2005, p. 175.
- ^ Prestwich 1988, p. 479.
- ^ Prestwich 2005, p. 233.
- ^ Andrew Fisher, "Sir William Wallace (d. 1305)", Oxford Dictionary of National Biography, 2004 doi: 10.1093/ref:odnb/28544
- ^ Hamilton 2010, p. 81.
- ^ Prestwich 1988, pp. 507–508.
- ^ Prestwich 2005, p. 239.
- ^ Hamilton 2010, p. 86.
- ^ Prestwich 1988, p. 558.
- ^ Prestwich 2005, p. 179.
| בקרת זהויות |
|
|---|