שארל הראשון, מלך נאפולי וסיציליה

שארל הראשון, מלך נאפולי וסיציליה
Carlo Primo d'Angiò
Charles l'Un d'Anjou
	פסל של שארל הראשון מאת ארנולפו די קמביו במוזיאונים הקפיטוליניים
לידה	21 במרץ 1226; פריז, ממלכת צרפת
פטירה	7 בינואר 1285 (בגיל 58); פוג'יה, איטליה
מדינה	צרפת
מקום קבורה	בזיליקת סן-דני
בן או בת זוג	ביאטריס מפרובנס (1246–?); Margaret of Burgundy (1268–?)

שארל הראשון, מלך נאפולי וסיציליה (בצרפתית: Charles I^er de Sicile‏ או Charles d'Anjou;‏ 21 במרץ 1226 – 7 בינואר 1285) היה בנם הצעיר של לואי השמיני, מלך צרפת ושל בלנקה, נסיכת קסטיליה, ואחיו של לואי התשיעי, מלך צרפת.

ביוגרפיה

באמצעות נישואיו לביאטריס (אנ'), יורשתו של רמון ברנגר החמישי מפרובאנס (אנ'), קיבל ב-1246 את התואר רוזן פרובאנס. אחיו, המלך לואי התשיעי, העניק לו ב-1247 את התואר רוזן אנז'ו ומֵן שהיו נחלות הכתר הצרפתי. ב-1248 השתתף במסע הצלב השביעי, לחם בגבורה בדמייטה ובאל-מנצורה שבמצרים ושב לצרפת ב-1250. בתקופת היעדרו פרץ נגדו מרד בפרובאנס שהוא הצליח לדכא.

ב-1262 קיבל מן האפיפיור אורבנוס הרביעי את התואר מלך נאפולי וסיציליה. ב-26 בפברואר 1266 הוא ניצח בקרב בנוונטו (במחוז קמפניה באיטליה) את מנפרד, מלך סיציליה (אנ') (בנו של פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה) שנהרג בקרב זה, ובמהרה נפלה סיציליה בידיו. באפריל 1268 יצא קונראדין, בנו של קונראד הרביעי, מלך גרמניה, למערכה על מנת להשיב לעצמו את השליטה באיטליה, אך נוצח והוצא להורג בנאפולי ב-12 באוקטובר של אותה שנה.

שארל הציע לאחיו, לואי התשיעי, מלך צרפת, לכוון את מסע הצלב השמיני נגד תוניסיה, אך לא יצא למסע צלב זה יחד עם המלך וצבאו. שארל הגיע לחופי תוניסיה ב-25 באוגוסט 1270, אחרי שהמלך מת כתוצאה מדיזנטריה בבוקר של אותו יום. הוא לקח לידיו את הפיקוד ואחרי מספר התנגשויות הגיע להסכם שלום עם מוחמד הראשון אל-מונתאסיר, הח'ליפה של תוניסיה, שהסכים לשלם לו מס עובד כוסאל של ממלכת סיציליה. הוא שב לסיציליה עם צבאו שהוכה במגפה, ורבות מספינותיו נטרפו בים עקב סערה.

שארל החל לחפש כיבושים באזור המזרח התיכון, וב-1272 הפך למלך אלבניה. ב-1277 הפך למלך ירושלים תמורת תשלום במזומנים. ב-1278 נעשה לשליט נסיכות אכאיה שבדרום יוון, שהפכה למדינה וסאלית של ממלכת סיציליה. ב-23 במרץ 1280 עלה על כס האפיפיור מרינוס הרביעי שהיה צרפתי ותמך בתוכניותיו של שארל לכיבוש האימפריה הלטינית. לפדרו השלישי, מלך אראגון שנישא לקונסטנצה מסיציליה, בתו של מנפרד, היו תביעות לממלכת סיציליה, והוא זכה לתמיכת מיכאל השמיני פלאולוגוס, קיסר האימפריה הביזנטית.

שארל שלט בעריצות בנאפולי ובסיציליה. הוא הציב בהן חיילים, נזירים וכמרים, אצילים ובירוקראטים צרפתים והטיל מיסים כבדים על האוכלוסייה המקומית. זה היה הרקע להתקוממות נגד הצרפתים בסיציליה שהחלה בפלרמו ב-29 במרץ 1282 ונודעה בשם "ערבית סיציליאנית". בהתקוממות זו נרצחו צרפתים רבים בסיציליה. שארל קיבץ את כוחותיו בקלבריה, נחת במסינה והטיל עליה מצור אך ללא הצלחה. הסיציליאנים קראו לפדרו השלישי לקחת לידיו את השלטון בממלכת סיציליה. ב-30 באוגוסט 1282 פדרו השלישי נחת בסיציליה עם צבאו וכעבור חמישה ימים הוכרז למלך סיציליה. שארל נאלץ לסגת לקלבריה.

למרות נסיגתו, שארל נהנה מתמיכתם של אחיינו, פיליפ השלישי, מלך צרפת ושל האפיפיור מרינוס הרביעי שראה ב"ערבית הסיציליאנית" מרד נגד שלטונו. הוא נידה את פדרו השלישי, מלך ארגון והכריז על מסע צלב כדי לנשל אותו מכתרו כמלך סיציליה. ב-2 בפברואר 1284 האפיפיור הכיר בשארל כמלך אראגון וולנסיה. שארל יצא לפרובאנס כדי לגייס צי מלחמה והשאיר את הפיקוד לבנו, שארל נסיך סלרנו, (שארל השני, מלך נאפולי לעתיד). במאי 1284 צי המלחמה של אראגון הטיל מצור על נאפולי ואחרי מספר התנגשויות לקח בשבי את שארל, נסיך סלרנו. שארל הראשון שב לדרום איטליה ביוני של אותה שנה וניסה לנחות בסיציליה עם צבאו, אך ללא הצלחה. באוגוסט הוא נאלץ לשוב לקלאבריה, אך המשיך לעשות הכנות לכיבוש סיציליה. אולם, כל תוכניותיו עלו בתוהו עקב מותו בינואר 1285.

שארל הראשון הוריש את כל נחלותיו לבנו, שארל, נסיך סלרנו שהוחזק בקטלוניה כאסיר של פדרו השלישי, מלך אראגון. ב-1288, אדוארד הראשון, מלך אנגליה שתיווך בין הצדדים, הצליח להביא לשחרורו של שארל, נסיך סלרנו שהפך לשארל השני, מלך נאפולי.

שארל הראשון, מלך נאפולי וסיציליה המשיך במסורת הרנסאנס הלטיני באמצעות העסקתם של מלומדים יהודים באוניברסיטה של סלרנו ונאפולי. מלומדים אלה, ובהם משה מפלרמו, תרגמו מערבית ללטינית עשרות מחקרים פילוסופיים ורפואיים, ובזאת הביאו לאירופה את המורשת הקלאסית של העת העתיקה ואת התרבות המוסלמית הגדולה של ימי הביניים.