תמר (ספר בראשית)

תמר

תמר, ציור מאת לידיה קוזניצקי
אב	שם בן נח
בן או בת זוג	ער אונן יהודה
צאצאים	פרץ וזרח

תָּמָר היא דמות מקראית, כלתו של יהודה, אשתו של בנו ער ויבמתו של בנו אונן. לאחר שסירב יהודה לאפשר לבנו השלישי לקיים את חובת הייבום כלפיה, התעברה תמר מיהודה בעורמה והפכה לאם ילדיו, פרץ וזרח. בין צאצאיה הבולטים נמנים אלישבע, בעז, דוד המלך ויואב בן צרויה.

סיפורה מופיע בספר בראשית, פרק ל"ח, בין סיפור מכירת יוסף לסיפור יוסף ואשת פוטיפר.

מקור השם

צלמית עמוד טיפוסית; גובהה והבלטת שדיה דומים לגובה עץ התמר ואשכולותיו המובלטים

מקור השם "תמר" הוא בעץ התמר, והוא מתייחס לאחד מדימויי היופי הנשיים במזרח הקדום. גוף האישה האידיאלי מדומה לעץ התמר הגבוה, כאשר אשכולות התמרים הם כשדיים הגדולים ובולטים יחסית לגוף. הממצאים אומנותיים רבים מאוד מהמזרח הקדום, בין האלפים ה־3–1 לפנה"ס ומשומר במזרח עד קרתחדשת במערב, מייצגים את עץ התמר כעץ קדוש, ומקשרים בין אלות נקביות לבין עצי תמר ועבודה הקשורה בהם. אין ספק, לאור התפוצה הרחבה של קדושת עץ התמר והטיפוס עליו בזמן ובמרחב, שדימוי זה היה ידוע היטב גם בירושלים, ומבתטא הן בדימוי בשיר השירים (פרק ז', פסוקים ז'–ט') והן לשם הפרטי "תמר" לנשים מושכות במקרא (תמר מספר בראשית וכן תמר מספר שמואל). הבלטת השדיים בדימויים ובאומנות החזותית מזכירה גם את "צלמיות העמודים" שהיו נפוצות במיוחד בישראל וביהודה במאות ה־8–6 לפנה"ס, בהם האישה הייתה מעוצבת כעמוד בעל ראש וידיים, כאשר מהעמוד בלטו שדיים שהידיים אחזו בהם.

חייה

ערך מורחב – מעשה יהודה ותמר

נישואיה לער ולאונן

תמר הייתה אשתו של עֵר, בנו הבכור של יהודה. לאחר שער נפטר, מסיבות שלא מצוינות בכתובים במפורש, מלבד שהיה "רע בעיני ה'", נישאה תמר, בהתאם לנוהג הייבום, לאחיו אוֹנָן. אונן סירב להפרות אותה ושפך את זרעו ארצה (ומכאן הביטוי "אוננות" בעברית). זאת משום שעל פי מהות הייבום, הילד שהיה אמור להיוולד מזיווגם לא יישא את שמו, אלא את שם אחיו. על פי המסופר, הדבר לא מצא חן בעיני ה', ועל כן נענש אונן בידי שמים במוות: ”וַיֵּרַע בְּעֵינֵי ה', אֲשֶׁר עָשָׂה; וַיָּמֶת גַּם אֹתוֹ” (ספר בראשית, פרק ל"ח, פסוק י'). לדעת פרשנים אחדים, המילה "גם", המופיעה בטקסט המקראי, רומזת שגם ער חטא בהשחתת זרעו. על פי הנוהג, אמור היה בנו השלישי של יהודה, שלה, להינתן לתמר; אולם יהודה חשש שמא גם הוא ימות כשני אחיו לפניו, ולכן דחה את זיווגו לתמר בטענה שהוא צעיר מדי.

המפגש עם יהודה

וַיִּרְאֶהָ יְהוּדָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה כִּי כִסְּתָה פָּנֶיהָ. וַיֵּט אֵלֶיהָ אֶל הַדֶּרֶךְ וַיֹּאמֶר הָבָה נָּא אָבוֹא אֵלַיִךְ כִּי לֹא יָדַע כִּי כַלָּתוֹ הִוא...

— בראשית, ל"ח, ט"ו–ט"ז

(הוראס ורנה, 1840)

תמר, שחשדה כנראה כי אין בכוונת יהודה לממש את חובתו להשיא לה את בנו, ישבה באתר הקרוי "פתח עיניים" עטופה בצעיף, וחיכתה ליהודה שהיה אמור לעבור דרך אתר זה. יהודה, שפגש בה "במקרה", חשב אותה לזונה משום שהייתה עטופה בצעיפים והתפתה לשכב עמה. כתשלום על המעשה, הציע לה גדי עיזים מעדרו. אך כיוון שהעדר לא היה עמו באותו הרגע, דרשה תמר כערבון את חותמו, את פתילו ואת מטהו. הפתיל, המטה והחותם היו חפצים אישיים שהיה בהם כדי להעיד על בעליהם. מאוחר יותר ניסה יהודה לשלוח לה את האתנן, אך השליח חזר וסיפר לו כי לא איתר את הזונה. יהודה העדיף להשתיק את העניין ולא לדרוש את העירבון ”תִּקַּח לָהּ, פֶּן נִהְיֶה לָבוּז” (ספר בראשית, פרק ל"ח, פסוק כ"ג).

הריונה

לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה וַתֹּאמֶר הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה.

— בראשית, ל"ח, כ"ה–כ"ו

כתוצאה מפגישתם הרתה תמר. כאשר התגלה הריונה, הודיעו ליהודה שזנתה (שכן אמורה הייתה לשבת בבית אביה ולא להתראות עם גברים), והוא ציווה להוציאה להורג בשריפה (ספר בראשית, פרק ל"ח, פסוק כ"ד). עם זאת, בטרם ביצוע גזר הדין גילתה תמר את זהות האב: ”וְהִיא שָׁלְחָה אֶל-חָמִיהָ לֵאמֹר, לְאִישׁ אֲשֶׁר-אֵלֶּה לּוֹ, אָנֹכִי הָרָה; וַתֹּאמֶר, הַכֶּר-נָא - לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה” (פסוק כה). יהודה הודה בגלוי, ואמר "צדקה ממני". כתוצאה מזיווגם, נולדו התאומים פרץ וזרח. על פי המסופר, הראשון הוציא את ידו, וסרט נקשר עליה. ואז התפרץ השני ויצא ראשון, ולכן נקרא שמו פרץ, שממנו התחילה למעשה שושלת המלוכה (פסוקים כח-ל).

זיקות פנים מקראיות

יוסף מול יהודה

• השוואה לסיפור מכירת יוסף בפרק הקודם: גם כאן מעורב גדי עזים בתרמית והביטוי "הַכֶּר-נָא" משותף ליהודה מול חפציו, ויעקב מול הכותונת המוכתמת בדם. בעוד יהודה עושה בביטוי "הכר נא" שימוש פסול, שנועד להונות את יעקב אביו, עושה תמר שימוש בדיוק באותו הביטוי על מנת להוציא את חפותה לאור ולהציג בפני יהודה את חטאו – סירובו לייבם אותה.
• השוואה לסיפור יוסף ואשת פוטיפר בפרק הבא: ישנו פער בולט בין יכולתו של יוסף לעמוד בפני פיתוי מיני מפורש כבפרשת אשת פוטיפר, מול אי יכולתו של יהודה לעמוד אף בפני פיתוי מרומז בדמותה של אישה היושבת בצד הדרך. יש לציין כי אשת פוטיפר הייתה אסורה ליוסף בעונש מוות מצד מלך מצרים ואילו יהודה היה אלמן ללא מחויבות בעת בה קיים יחסי מין עם תמר בהתגלותה לו כזונה.

השוואה לרות

סיפורה של תמר מזכיר את המסופר במגילת רות אודות רות המואביה שיוזמת מפגש בגורן עם בעז, מצאצאי יהודה ותמר, ויולדת לו את עובד, סבו של דוד המלך. ניתן לראות בשני הסיפורים גישה אוהדת ומשבחת של המקרא לאקטיביזם נשי ומוכנות להקרבה עד מוות בעבור האמהות. תמר היא אישה אקטיביסטית, שלוקחת את גורלה בידיה ואיננה מחכה באופן פסיבי שיקרה משהו (אם כי חיכתה שנים עד לבגרותו של הבן השלישי ליהודה, שלה, מתוך כבוד להחלטת אבי המשפחה, יהודה). אף שהיא מסכנת את עצמה, לבסוף זוכה תמר להיות להתחלה של שושלת חשובה מאוד בעם ישראל, הכול תוך תשוקה להגשמת תכליתה כאם ולצד כבוד עצום ליהודה כגבר וכאב המשפחה, שהרי שמרה על כבודו והניחה לו לזהות את חותמו גם בסיכון עצמה במוות בשרפה.^{[דרוש מקור: מי המלומד שהציג פרשנות זו?]}

השוואה לבת שבע

יש חוקרים הסבורים כי הסיפור מרמז על נישואי בתי אב מיהודה עם משפחות כנעניות. לדבריהם שמה של אשת יהודה המצוין בסיפור זה – בת־שוע – הוא שם חיתי מובהק,^{[דרוש מקור]} ומרמז על שמה של אם שלמה – בת שבע (אשר מופיעה בספר דברי הימים אף היא בשם בת שוע), ומכאן שאף היא כנענית. כל זה בבחינת "מעשה אבות סימן לבנים" – יהודה לקח לו כנענית לאישה, דבר שמכשיר את האישה הכנענית של דוד ואת היותו של שלמה בנה של כנענית (אך כך לא נפסק להלכה ואין הכשר או אף אפשרות לנישואי התבוללות).

פן נוסף של "מעשה אבות" הוא החזרה על מוטיב הבן הרביעי: יהודה הוא בנו הרביעי של יעקב, פרץ הוא בנו הרביעי של יהודה, ושלמה הוא בנו הרביעי (בסדר ירושת הכתר, לאו דווקא בפועל) של דוד.

בספרות הבתר־מקראית

דיונים הלכתיים הנובעים מסיפורה

סיפור יהודה ותמר נוגע בכמה תחומים בהלכה:

ייבום

ערך מורחב – ייבום וחליצה

על פי התורה, איש נשוי שמת ללא בנים – על אחיו לעבר את האלמנה, על מנת להקים זכר לאחיו המת: ”כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו, וּמֵת אַחַד מֵהֶם וּבֵן אֵין לוֹ - לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה, לְאִישׁ זָר: יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ, וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ. וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד - יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת; וְלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל” (ספר דברים, פרק כ"ה, פסוקים ה'–ו').

אונן סירב לייבם את אשת אחיו. ובפועל מי שהקים את שם בנו היה יהודה. הרמב"ן מבאר שאין זה קיום של דין ייבום המוכר בתורה, אלא מנהג קדום, שאחד מבני המשפחה מייבם, ולכן במקרה זה, ייבומו של יהודה, החם, היה כשר.

אישה קטלנית

ערך מורחב – אישה קטלנית

על פי ההלכה אישה שמתו שני בעליה, איננה יכולה להנשא שוב לאדם שלישי, מחשש שהאישה גורמת למוות בעליה עקב מחלה או מזל רע. רבים רואים מקור להלכה זו מסירובו של יהודה לתת לתמר את בנו השלישי -שלה.

הלבנת פנים

ערך מורחב – הלבנת פנים

מהסיפור המקראי שבו נמנעה תמר מלומר בגלוי כי היא הרה מיהודה, ואף סיכנה עצמה במוות בשריפה לולא היה יהודה מודה באבהותו, למדו חז"ל כי נוח לו לאדם להפיל עצמו לכבשן האש ולמות מאשר "להלבין פני חברו" (=לביישו) ברבים.

מוצאה

תמר בתו של שם הייתה

ערך מורחב – בת כהן

המדרש מספר כי תמר הייתה צאצאיתו של שם, שעליו נאמר שהיה כהן. ידוע לנו מן המקרא שדינהּ של בת כהן המזנה, הוא מוות בשריפה. על כן כאשר הובא לידיעתו של יהודה כי כלתו הרה לזנונים, פסק באפן מיידי "הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף". הרמב"ן מתקשה על פירוש זה, כיוון שדינה של בת כהן היא רק בנשואה או ארוסה, ולא ברווקה. חלק מהמפרשים מתרצים ששומרת יבם נחשבה כארוסה ולא כרווקה. ופרשנים אחרים פירשו, שבאמת לא הייתה חייבת מיתה בשל האיסור של בת כהן, רק בשל גזירת בית דינו של שם בן נח על הזנות, אך הוציאוה לשריפה ולא בחנק, בשל היותה בת כהן.

תמר מארם נהריים

הספרים החיצוניים מביאים עוד מידע על מוצאה של תמר, לפיו יהודה הביא את תמר ככלה לער בנו מארם נהריים. הייחוס הזה יכול להסביר מדוע דווקא תמר זכתה להקים את שושלת דוד המלך ולא צאצאי אשתו הראשונה של יהודה, בת שוע, המתוארת כ"כנענית".

תמר אשת ער ציור של אמנון בקר

צאצאיה

ערך מורחב – רשימות היחש של יהודה

יוסף ויהודה הם האבות של שני בתי המלוכה. מצאצאיהם של יוסף ואסנת יצאו שאול המלך וממלכת ישראל, ומצאצאיהם של יהודה ותמר יצאו דוד המלך וממלכת יהודה. בסיפורה של תמר ניתן להבחין במאפיינים של שושלת יהודה בעתיד ובהשוואה שעושה המקרא בין שתי דמויות האב הללו.

בתרבות

בשנת 1952 עלה בתיאטרון אוהל מחזהו של יגאל מוסינזון, "תמר אשת ער", המבוסס על הסיפור המקראי.

בספר "מר מאני" מאת א.ב. יהושע, המחולק לחמש תקופות זמן עוקבות בסדר כרונולוגי הפוך, מתואר מקרה בעל מאפיינים דומים למקרה של יהודה ותמר. בתקופה המוקדמת ביותר מבין חמש התקופות לפי אותו ספר, תמרה היא אשתו של יוסף מאני, והיא אינה מצליחה להתעבר ממנו. אביו של יוסף, גבריאל מאני, הורג את בנו, ובהמשך לכך אף גורם לתמרה, כלתו, להתעבר ממנו.

ראו גם

• עץ משפחה של דמויות מקראיות - מתרח ועד שלמה

לקריאה נוספת

• יאיר זקוביץ, אביגדור שנאן, מעשה יהודה ותמר, ירושלים: אקדמון, 1992
• יאיר זקוביץ, מקראות בארץ המראות, ישראל: הקיבוץ המאוחד, 2001, עמ' 51–53
• יאיר זקוביץ ואביגדור שנאן,גם כך לא כתוב בתנ"ך, תל אביב: ידיעות ספרים 2004 - פרק י"א: 'והשוכב עם כלתו ישרפוהו באש למען יבער בה': מעשה יהודה ותמר בראי ספר היובלים, עמ' 133–142
• שלומית אברמסון, מעשה תמר, מודן, 2005
• ליאורה רביד, התנ"ך היה באמת, תל אביב: ידיעות ספרים, 2009, עמ' 167–184
• יוכי ברנדס, הפרק "תמר", שבע אימהות, הוצאת זמורה ביתן, 2010, עמ' 73–119
• אברהם נחום, אנשי שוליים בתקופת המקרא, ירושלים: מוסד ביאליק, ה'תשע"א, עמ' 144–151
• רונה טאוזינגר, תמר אשת ער: פואטיקה, מיסטיקה ופוליטיקה של תימה מקראית בספרות העברית, סדרת תימה, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, תש"ף. גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר"
• חננאל מאק, וכי איש כמו יהודה שהיה צדיק איך היה נוטה אל זונה, באתר הארץ, 11 באפריל 2021

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא תמר בוויקישיתוף

• "תָּמָר", יהודה דוד אייזנשטיין (עורך), אנציקלופדיה אוצר ישראל, ניו יורק: פרדס, תשי"ב, חלק י, עמוד 272, באתר היברובוקס
• עדי אביטל-רוזין, "עַל אַלְמָנָה שֶׁיָּשְׁבָה וְקָּמָה עַל שׁוֹבֶיהָ: קריאה אינטרטקסטואלית והגות מגדרית בסיפור תמר (בראשית, לח)", בתוך: ד"ר לאה מזור, על מקרא, הוראה וחינוך
• רוחמה וייס, "הוציאה ותישרף": תולדות השליטה הגברית בגוף האישה, באתר ynet, 8 בדצמבר 2017
• ערן ברוך, אמנות הפיתוי של תמר אשת ער, באתר "בינ,ה", 7 בדצמבר 2017

• John R. Huddlestun, Unveiling the Versions: The Tactics of Tamar in Genesis 38:15, College of Charleston, SC