מציאת אישה ליצחק

ב וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם, אֶל-עַבְדּוֹ זְקַן בֵּיתוֹ, הַמֹּשֵׁל, בְּכָל-אֲשֶׁר-לוֹ: שִׂים-נָא יָדְךָ, תַּחַת יְרֵכִי. ג וְאַשְׁבִּיעֲךָ--בַּה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם, וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ: אֲשֶׁר לֹא-תִקַּח אִשָּׁה, לִבְנִי, מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי, אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ. ד כִּי אֶל-אַרְצִי וְאֶל-מוֹלַדְתִּי, תֵּלֵךְ; וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה, לִבְנִי לְיִצְחָק.

— בראשית כ"ד ב-ד

אברהם משביע את עבדו כי ימצא לבנו אישה מבנות כנען, ציור מעשה ידי פדרו דה אורנטה, מוזיאון דה-ליאון

מציאת אישה ליצחק הוא סיפור הנכלל בפרשת חיי שרה, בספר בראשית, פרק כ"ד, והוא מן הארוכים בספר. אברהם מבקש להשיא את בנו יצחק ושולח את מנהל משק ביתו למולדתו, ארם נהריים כדי למצוא שם אישה לבנו. העבד מגיע לחרן ובעומדו ליד המעיין הוא קובע סימן למציאת האישה: " "וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי-נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה וְאָמְרָה שְׁתֵה וְגַם-גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה" היא האישה המתאימה ליצחק. עבד אברהם מעניק לה מתנות ורבקה מזמינה אותו לביתה. העבד מבקש את ידה של רבקה עבור בנו של אברהם, יצחק והנערה והמשפחה נותנים את הסכמתם לנישואין. רבקה הנערה נפרדת ממשפחתה ועושה את דרכה לכנען. שמו של העבד אינו מצוין, אולם חז"ל מזהים אותו עם אליעזר.

תוכן הסיפור

אברהם ועבדו

זהות העבד

בפניית אברהם אל העבד, התורה מוסרת מידע על העבד באופן הדרגתי מהתואר הנמוך כעבד אל התואר הגבוה כמושל על כל אשר לאברהם. אין הכתוב מוסר מידע על זהותו. מהכתוב לא ניתן להבין מהו מעמדו של העבד בבית אברהם, האם גבוה או נמוך. בתחילה נמסר כי הוא "עַבְדּוֹ" לאחר מכן כי הוא "זְקַן בֵּיתוֹ" ולבסוף, "הַמֹּשֵׁל, בְּכָל-אֲשֶׁר-לוֹ". הכותב לא מוסר פרטים מדוע זכה העבד לשלל תארים אלו. זאת ועוד לעבד אין שם וזהותו אינה ידועה. חז"ל מזהים את העבד עם אליעזר עבד אברהם: "אליעזר עבד אברהם זקן ויושב בישיבה היה, שנאמר 'ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו המֹשל בכל אשר לו'. אמר ר' אלעזר שמושל בתורת רבו."

הטלת השליחות על עבד אברהם

אברהם מורה לעבדו "שִׂים-נָא יָדְךָ, תַּחַת יְרֵכִי" כדי להשביעו. ראב"ע פירש כי הנחת היד מתחת לירך מורה על שייכות העבד לאדוניו וקבלת מרותו של אברהם: ”והקרוב אלי, שהיה משפט בימים ההם לשום אדם ידו תחת ירך מי שהוא ברשותו.” חז"ל קבעו במסכת שבועות את הכלל של 'נקיטת חפץ' בעת השבועה. במזרח הקדום, באשור נהוג היה לאחוז בשדיים, סמל לפריון. בדומה לחזה, הירך נחשב כאיבר פריון וזאת ניתן ללמוד מהתבנית החוזרת במקרא: "יֹצְאֵי יְרֵכוֹ". בשימת היד מתחת לירך קבעו חז"ל כמוה כשבועה.

השבועה

אברהם חושש לנישואי בנו עם אחת מבנות כנען ולכן הוא משביע את עבדו כי ימצא לו אישה ממולדתו. ברצונו להשיא את יצחק לאחת מבנות מולדתו, מבקש אברהם לשמור על צביונו הדתי. עם זאת, הוא מבקש לשמור על מצוות יישוב הארץ. אברהם מבקש מהעבד "כִּי אֶל-אַרְצִי וְאֶל-מוֹלַדְתִּי, תֵּלֵךְ; וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה, לִבְנִי לְיִצְחָק". את בקשת אברהם מהעבד לקחת אישה ממולדתו ניתן להבין בשתי דרכים: מולדת - מקום הולדתו של אברהם או משפחתו. יש הטוענים כי יש לקרוא את המילה "מוֹלַדְתִּי", כארץ הולדתו של אברהם וזאת ניתן להבין מפסוק ז': "ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם, אֲשֶׁר לְקָחַנִי מִבֵּית אָבִי וּמֵאֶרֶץ מוֹלַדְתִּי."

עבד אברהם מעלה אפשרות כי ייתכן והאישה לא תסכים לחזור עמו לארץ כנען, ושואל את אברהם אם יסכים שבנו יחזור לארץ הולדתה של הכלה, במקרה שהיא תסרב לבוא. אברהם לא מסכים בטענה שארץ כנען הובטחה לו ולזרעו בברית והישיבה בארץ היא צו ה'. העבד נשבע לאברהם כי יעשה כדבריו.

וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה וְאָמְרָה שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק וּבָהּ אֵדַע כִּי עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם אֲדֹנִי.

— בראשית, כ"ד, י"ד

רבקה משקה את עבד אברהם ואת גמליו (אלכסנדר קבנל, 1883)

פגישת אליעזר ורבקה

עמוס בעשרה גמלים, מתנות וכל טוב יוצא העבד לכיוון חרן, עירו של נחור אחי אברהם. לקראת הערב מגיע העבד עם הגמלים והוא נעמד בקרבת באר המים.

העבד נושא תפילה ומבקש מה' שיזמן לפניו את הנערה. העבד קובע סימן שעל פיו יידע מי הנערה המיועדת ליצחק. הנערה שתגיש לו מים כאשר יבקש אך תציע להשקות בנוסף את גמליו, תהיה הנערה שה' ייעד ליצחק "וְהָיָה הַנַּעֲרָ, אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי-נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה, וְאָמְרָה שְׁתֵה, וְגַם-גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה--אֹתָהּ הֹכַחְתָּ, לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק". רבקה יוצאת לשאוב מים, מיד בסיום תפילת העבד ונראה כי זו יד ה' אשר כיוונה את המפגש. העבד רץ לקראתה ומבקש ממנה בהתאם לסימן שקבע בתפילתו כי תשקה אותו במים. כאשר היא מסיימת להשקותו היא משקה את גמליו מבלי שהתבקשה. רבקה ממהרת ומזדרזת לשאוב מים וברצף הפעולות המופיע בפסוק, מבקשת התורה, לאפיין את דמותה כפעלתנית וזריזה.

הצעת הנישואין בבית בתואל

הִנֵּה-רִבְקָה לְפָנֶיךָ, קַח וָלֵךְ; וּתְהִי אִשָּׁה לְבֶן-אֲדֹנֶיךָ.

— בראשית, כ"ד, נ"א

רבקה ואליעזר ציור מעשה ידי מרצ'לו בצ'ארלי (1772). מוצג בטירה המלכותית בוורשה

לאחר שסיימה להשקות את הגמלים לקח העבד את "נֶזֶם זָהָב, בֶּקַע מִשְׁקָלוֹ--וּשְׁנֵי צְמִידִים עַל-יָדֶיהָ, עֲשָׂרָה זָהָב מִשְׁקָלָם". וענד אותם על ידיה. העבד שואל את הנערה: "בַּת-מִי אַתְּ". כאשר העבד מספר זאת בבית משפחתה הוא משנה את סדר הפעולות. הוא מספר כי קודם שאל אותה בת מי את? ולאחר שענתה העניק לה את המתנות. ייתכן ועשה זאת כדי להכחיש את רצון אדוניו להשיא את בנו בתוך משפחתו.

העבד שואל את הנערה האם יש בביתם מקום ללון. והנערה משיבה כי יש וגם מזון לגמלים. הנערה מספרת על האיש למשפחתה ואחיה לבן רץ לקראתו ומזמין אותו לבית המשפחה. בבית המשפחה נוהגים בעבד מידה של הכנסת אורחים. המשפחה מספקת תבן ומספוא לגמלים, מים לרחיצת רגלי העבד ומזון. העבד לא אוכל ומתחיל לדבר. תחילה הוא מספר אודות השליחות והשבועה שהשביע אברהם אותו לפני צאתו לדרך.

את המשא ומתן מנהלים האם והאח. היעדרותו של האב בתואל תמוהה וחז"ל דרשו כי מת. בין הכתוב בסיפור אודות שבועת העבד לאברהם לבין מה שהעבד מספר בבית משפחת בתואל קיימים כמה הבדלים שהמהותי שבהם הוא שאברהם מורה לעבד: "כִּי אֶל-אַרְצִי וְאֶל-מוֹלַדְתִּי, תֵּלֵךְ", כלומר אברהם מבקש מהעבד ללכת למקום הולדתו, לארצו ולהביא משם אישה ליצחק. בבית המשפחה אומר העבד כי אברהם הורה לו "אֶל-בֵּית-אָבִי תֵּלֵךְ, וְאֶל-מִשְׁפַּחְתִּי". בדבריו לבני המשפחה מבקש העבד להדגיש את חשיבותם של בני המשפחה בעיני אברהם. בנוסף משנה העבד את שאלתו לאברהם: מה יקרה במידה והנערה לא תסכים להגיע לארץ כנען. בשאלתו לבני המשפחה הוא משמיט את המילים: "אֶל-הָאָרֶץ הַזֹּאת" ובכך הוא רומז שההתנגדות תהיה לא המעבר לארץ אחרת אלא להליכה אחריו כלומר לנישואים עם יצחק. כמו כן הוא משמיט את המילה "תֹאבֶה" מהדו-שיח שניהל עם אברהם משאלתו את המשפחה "אֻלַי לֹא-תֵלֵךְ הָאִשָּׁה, אַחֲרָי". בני המשפחה קוראים לרבקה ומבקשים ממנה להחליט. רבקה מסכימה להצעה זו. ובכך נותן את הרושם כי ההחלטה בידיהם.

העבד ממהר לצאת עם רבקה. איתה יוצאת מניקתה בחזרה לכנען.

המפגש בין יצחק ורבקה

יצחק יוצא לשדה למקום באר לחי ראי, מקום בו התגלה המלאך כאשר ברחה הגר משרה גבירתה. רמב"ן מפרש כי: ”שהיה יצחק הולך תמיד אל המקום ההוא, כי הוא לו מקום תפלה בעבור הראות שם המלאך, והוא יושב בארץ הנגב קרוב משם”. הכתוב מספר כי יצחק יצא " לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה". יש שפירשו כשיחה והסבר זה נתמך בסיפור כי יצחק יצא להתאבל על אמו: "וַיִּנָּחֵם יִצְחָק, אַחֲרֵי אִמּוֹ." ואחרים סברו כי לשוח הוא מלשון שיח השדה. יצחק רואה את שיירת הגמלים הבאה לקראתו. רבקה נושאת את עיניה, רואה את יצחק ושואלת לזהות האיש הבאה לקראתה. העבד עונה לה כי "הוּא אֲדֹנִי". רבקה מתעטפת בצעיף ויש שזיהו מעשה זה בצניעות האופיינית לרבקה. אחרים סברו כי הרגישה נוח יותר בסביבת העבד מאשר עם יצחק המיועד לה.

באפילוג לסיפור המופיע בפרק מסופר כי יצחק מביא את רבקה לאוהל אמו ואחר כך מתאבל עליה. הנישואין עצמם באים לידי ביטוי בשורשים: ב-ו-א ול-ק-ח המתארים נישואין במקרא. שרה נזכרת פעמיים בסוף הסיפור וכך יוצרת התורה זיקה בין קשריו של יצחק עם אמו לבין קשריו עם אשתו. יצחק מתואר כבנו של אברהם ורבקה היא הנכנסת לאוהל אמו ועתה היא זו שתנהל אותו. יש בכך רמז לתחילתו של סיפור הדור הממשיך רבקה ויצחק.

מוטיב האירוסין

במקרא מופיע המוטיב החוזר של פגישת הנער והנערה ליד הבאר המובילה לנישואין. הידועים שבסיפורים אלו הן סיפור פגישתם של יעקב ורחל ליד הבאר, משה וציפורה בראשית כ"ד הוא הופעתו הראשונה של המוטיב החוזר. בדרך כלל יוצג כי איש זר מגיע לעיר או מקום אחר. הוא מגיע לאזור באר המים. דו-שיח מתנהל בינו ובין הנערה המיועדת. הנערה מזמינה את האיש לביתה. אב המשפחה עורך משתה לכבוד האיש והנער והנערה נישאים. לעיתים יחרוג הסיפור תוך שינוי קל מהקונוונציה הידועה. בסיפור המופיע בבראשית כ"ד האיש המיועד לשאת את האישה אינו העבד הנפגש עם הנערה ומוזמן לביתה.

ייצוגים בתרבות

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

• בשנת 1919-1920 כתב לוין קיפניס את השיר אליעזר ורבקה, הולחן בשנת 1928 על ידי ידידיה אדמון ונכנס לחוברות לגננות וזכה לתפוצה רבה. מוכר בביצוע הזמרת הדסה סיגלוב.
• בין השנים 1912-1928 יצר האמן העברי משה מורו, על פי רישום של זאב רבן, את התבליט אליעזר ורבקה אשר הופץ גם בגרסאות של סיכות ותליונים מכסף וכן כלוחית נחושת לאלבומי תמונות מעור.

מועד חיבור הסיפור

בעבר, נהוג היה לשייך את סיפור מציאת אישה ליצחק למקור היהוויסטי, אחד מארבעת המקורות של התורה לפי השערת התעודות, שנכתב בתקופת בית ראשון. זאת, כיוון שבסיפור זה נעשה שימוש בשם יהוה עוד טרם התגלות ה' למשה. בשני מקורות אחרים, המקור הכהני והמקור האלוהיסטי, נעשה שימוש בשם זה רק לאחר ההתגלות, בעוד שלפניה נעשה שימוש בשם אלוהים בלבד. עם זאת, לדברי חוקר המקרא אלכסנדר רופא, מספר ביטויים בסיפור מציאת אישה ליצחק מעידים על כך שהסיפור נכתב בתקופת בית שני. הסיפור קרוב בלשונו לספרים שנכתבו בתקופת בית שני, כגון אסתר, דניאל, עזרא, נחמיה ודברי הימים ואף שורר בו דמיון ללשון חז"ל. לפיכך, רופא מפריד את סיפור מציאת אישה ליצחק מהמקור היהוויסטי. דוגמות להשפעה של לשון מאוחרת:

• ”ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם” (פסוקים ג'–ז') – מופיע כלשונו בספר עזרא, פרק א', פסוק ב' ובספר נחמיה, פרק א', פסוק ד'.

• ”מִגְדָּנֹת” (פסוק נ"ג) מלשון "מתנות" – מופיע כלשונו בספר עזרא, פרק א', פסוק ו' ובספר דברי הימים ב', פרק כ"א, פסוק ג'.

• ”וַיַּבְרֵךְ הַגְּמַלִּים” (פסוק י"א), כלומר הוריד את הגמלים על הברכיים – בדומה ל-”וַיַּעֲמֹד עָלָיו וַיִּבְרַךְ עַל בִּרְכָּיו” (ספר דברי הימים ב', פרק ו', פסוק י"ג), וכן מתקשר לשורש החז"לי "להבריך", שפירושו כיסוי ענף באדמה.

• ”הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ” (פסוק ט"ז) – הפעלים "לגמוא" ו"לגמוע" שאולים מלשון חז"ל, ומשמעותם זהה. הפועל המתאים בלשון המקרא כאן הוא "להשקות".