לדלג לתוכן

רצח העם הבוסני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

רצח העם הבוסני (בבוסנית: Genocid u Bosni i Hercegovini – רצח העם בבוסניה והרצגובינה;‏ בסרבו-קרואטית: bosanski zločin – הפשע בבוסניה) היה רצח עם, רצח המוני, רדיפה, גירוש וטיהור אתני שנעשה במהלך מלחמת בוסניה, אחת ממלחמות יוגוסלביה, בין 1992 ל-1995. רצח העם נעשה בידי הצבא הסרבי ומיליציות סרביות מקומיות, שפעלו בהוראת המשטר הפשיסטי בראשות סלובודן מילושביץ', נשיא הרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה[1].

רצח העם והטיהור האתני כוון כלפי האוכלוסייה הבוסניאקית והבוסנו-קרואטית המעורבת היושבת בשטחי בוסניה והרצגובינה המודרנית. זה מאות שנים עוד קודם לרצח שהיה קיים מתח אתני בין האוכלוסייה הסרבית יושבת חבל סרפסקה לבין הבוסניאקים המוסלמים באזור. מלחמות יוגוסלביה, שתומרנו בידי תככים לאומניים, נודעו לשמצה בטיהורים אתניים של עמים רבים ממקום מושבם, אך רק כלפי הבוסניאקים בוצע רצח עם בקנה מידה נרחב. אתרי ההשמדה הגדולים ביותר ברחבי בוסניה נמצאים בפוצ'ה (2,704 נרצחים), וִישֶגְראד (3,000 נרצחים לערך), פְּרִייֶדוֹר (5,200 נרצחים), זְבוֹרְנִיק (2,000 נרצחים לערך) והגדול שבהם: טבח סרברניצה, שאירע בעיירה בעלת אותו השם (8,372 נרצחים)[2]. מוערך כי בנוסף ל-42,501 חיילים שנפלו במלחמת בוסניה, נרצחו גם 25,609 אזרחים בוסניאקים במסגרת הטיהור האתני.

רצח העם הבוסני השפיע על מגמת השינוי ביחסה של ארצות הברית ורבות מבעלות בריתה כלפי המלחמות ביוגוסלביה. בהמשך, עם פרוץ מלחמת קוסובו ב-1998, נאט"ו קידם את מבצע כוח מאוחד נגד הרפובליקה הפדרלית הסרבית של יוגוסלביה, במטרה למנוע רצח עם נוסף שיכוון הפעם נגד קוסובו. בחסות האו"ם הוקם לאחר המלחמה בית הדין הפלילי הבינלאומי ליוגוסלביה לשעבר שמיצה את הדין עם רבים בשרשרת ההנהגה הסרבית, כמו גם מנהיגים נוספים שהיו מעורבים ברציחות ובטיהורים על רקע אתני לאורכו של המאבק ביוגוסלביה. לאחר רצח העם רבים בעלי הטיות לצרכים פוליטיים הכחישו את קיומו של רצח העם מלכתחילה, כגון הפובליציסט והפעיל הפוליטי האמריקאי נועם חומסקי. כמו כן ישנן מדינות שממשלותיהן אינן מכירות בעצם ההתרחשות של רצח העם הבוסני.

רקע למלחמות יוגוסלביה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
חלוקה אתנית של בוסניה והרצגובינה ב-1991: בוסניאקים מוסלמים בירוק, סרבים בכחול וקרואטים בכתום.
מפת התפלגות האוכלוסייה האתנית סרבית ברפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה נכון ל-1981. על בסיס מושבם של הסרבים ברחבי הפדרציה קידם משטר מילושביץ' את הקמתה של "סרביה הגדולה".

תולדות יוגוסלביה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – היסטוריה של יוגוסלביה

עם עליית ההכרה הלאומית של עמים שונים במהלך המאה ה-19 ועם הקמתן של ארצות ריבוניות בחבל הבלקן לאחר היפרדותן בעיקר בדרכי מלחמה מהאימפריה העות'מאנית, החלה לעלות האידאולוגיה הפאן סלאבית, שקראה לכל העמים הסלאביים להתאחד לכדי ארץ אחת ענקית שתתפרש מסיביר ועד הים האדריאטי. בהמשך התפתחה השאיפה הלאומית מרחיקת הלכת להקמת מדינה אחידה אך ורק עבור הסלאבים הדרומיים, ביניהם בולגרים, סרבים, קרואטים, מונטנגרים ורבים אחרים. חזון לאומי זה התממש לאחר מלחמת העולם הראשונה עם הקמתה של ממלכת יוגוסלביה. הממלכה החדשה החלה דרכה עם מערכת ממשל של מונרכיה חוקתית פרלמנטרית. במהרה השיטה הפרלמנטרית גררה עמה חוסר יציבות שלטוני בעקבות התככים הרבים שאפפו מחנות פוליטיים על רקעים אתניים, דתיים או אידאולוגיים. יציבות שלטונית נשמרה כאשר אלכסנדר הראשון, מלך יוגוסלביה, נטל לידיו סמכויות אוטוקרטיות והפך את הממלכה למעשה לדיקטטורה בראשותו[3].

במרץ 1941 פלשו צבאות מדינות הציר ליוגוסלביה וביתרו אותה למדינות חסות ושטחי כיבוש. לאורכה של המלחמה התפרצו התככים האתניים הפנימיים כאשר המדינה העצמאית של קרואטיה, מדינת חסות של איטליה הפשיסטית וגרמניה הנאצית, הוציאה לפועל את רצח העם הסרבי[4]. המדינה הקרואטית הונהגה בידי האוסטאשה, ארגון פשיסטי עריצי ששאף להבדיל עצמו מיוגוסלביה דרך קביעת העליונות של הקרואטים בהיותם נבדלים משאר עמי יוגוסלביה בתרבות, מסורת ודת. לאחר המלחמה השתלטה המחתרת הקומוניסטית הפרטיזנית על יוגוסלביה.

בהנהגתו של יוסיפ ברוז טיטו, הוקמה הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה וננטשה המלוכה של בית קאראג'ורג'ביץ' הסרבי. קודם המלחמה עיקר ההשפעה והסמכות הפוליטית עמדה בידי הסרבים ביוגוסלביה. טיטו, בכדי למנוע תככים ומאבקים אתניים נוספים, הסדיר מערכת פדרלית שנועדה להסדיר שלטון מקומי לקבוצות האתניות הגדולות. במסגרת החלוקה נקבעו גבולות פדרליים בין סלובניה, קרואטיה, בוסניה והרצגובינה, סרביה, קוסובו, וויבודינה, מונטנגרו ומקדוניה הצפונית. בלגרד היושבת בלב סרביה נותרה הבירה הפדרלית ומושב מוסדות השלטון הפדרליים, בהם גם הנשיאות[5].

יוגוסלביה בהנהגת טיטו נמנעה מלנקוט עמדה במלחמה הקרה, ועל אף זיקה אידאולוגית לגוש המזרחי ניהלה יחסים מסחריים ודיפלומטיים סדירים עם הגוש המערבי ואף קידמה מוטיבים של חינוך מערבי במוסדות החינוך הלאומיים. יוגוסלביה בנוסף עמדה בראש המדינות הבלתי-מזדהות, שלא עמדו לא לצד הגוש המזרחי ולא לצד הגוש המערבי[6]. לקראת סוף שנות השבעים החלו קרעים במערכת המדינית היוגוסלבית הקיימת. פטירתו של טיטו ב-1980 הותירה חלל הנהגתי ריק שאפשר לרפובליקות הפדרליות הפנימיות להתקוטט פעם נוספת על רקע אתני.

סיבות נוספות לקריסת המדינה קשורות בקשיים כלכליים ובתסכול המוני כנגד הביורוקרטיה הממשלתית. קרואטיה וסלובניה תמכו בפדרציה מבוזרת על מנת להשיג אוטונומיה. זאת אל מול סרביה, שתמכה בריכוזיות שלטונית על מנת להבטיח את האינטרסים של הסרבים, אשר היוו הקבוצה האתנית הגדולה ביותר ביוגוסלביה. לקראת סוף שנות השמונים החלו לעלות גם קריאות בדלניות מפי מונטנגרו והקהילה האלבנית יושבת קוסובו. חוסר השוויון הכלכלי בין הרפובליקות הוסיף למתיחות. המערכת הכלכלית הסוציאליסטית ביוגוסלביה החלה לקרוס, לערך באותה העת שקרה דבר דומה ברחבי מדינות הגוש המזרחי. ניסיונות רפורמה כלכלית לא הובילו לשינוי המיוחל בהידרדרות. יוגוסלביה איבדה את חשיבותה האסטרטגית הבין-לאומית כמתווכת בין המזרח למערב עם תום המלחמה הקרה בסתיו העמים. בנוסף החלה התערערות אידאולוגית של הקומוניזם. כתוצאה מכך, איבדה יוגוסלביה תמיכה כלכלית מהמערב. קרן המטבע הבינלאומית לחצה על רפורמות כלכליות ומבניות שהוסיפו להעיב על המצב הכלכלי הרעוע.

התככים האתניים הפנימיים במדינה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

השלטון היוגוסלבי הפדרלי הכיר ב-26 קבוצות אתניות החיות בתוך ארצו, מתוכן רק לשישה ניתן ייצוב פדרלי כשוות ערך וכגדולות ביותר, אלו הסרבים, המונטנגרים, המקדונים, הקרואטים, הסלובנים והבוסניאקים. בין המיעוטים הגדולים היו האלבנים, הבולגרים, ההונגרים ועוד. לא רק פערים אתניים ותרבותיים הבדילו את העמים יושבי יוגוסלביה, אלא גם פערים דתיים. הקרואטים למשל היו בכללם נוצרים-קתולים בעוד רוב הסרבים היו בני הכנסייה האורתודוקסית הסרבית. הבוסניאקים היו מוסלמים סונים שישבו את חבל הבלקן מימי האימפריה העות'מאנית. חלקם היו צאצאים למשפחות סרביות שהמירו את אמונתם לפני מאות שנים וחלקם צאצאים למוסלמים, בעיקר ממוצא טורקי, שיישבו את חבל הארץ החל במאה ה-15.

רמת הפיתוח הכלכלי הייתה שונה מאוד בין הרפובליקות של יוגוסלביה. סלובניה הייתה העשירה ביותר, אחריה קרואטיה וסרביה, ואחריהם בוסניה הרצגובינה, מקדוניה ומונטנגרו[7]. בשנות השמונים, עם התחזקות התנועות הבדלניות ברחבי יוגוסלביה, היו מספר ארגונים קיצוניים שקראו למלחמה כוללת על שטחים ונחלות עבור הקמת בית לאומי חד-לאומי רב ממדים שיכלול את כל הנחלות בהן יושב העם. עקב הערבוב של קהילות האחת בשנייה, משמעות השאיפות הלאומיות הללו הייתה טיהור אתני של עמים שלמים ממקום מושבם. שתי התנועות הלאומניות הקיצוניות שקראו למהלכים שכאלו נצפו בסרביה ובקרואטיה. בקרואטיה היו שקראו להקים מדינה ריבונית על בסיס גבולות המדינה העצמאית מימי מלחמת העולם השנייה. בסרביה היו שקראו להקמת מדינה חד-אתנית ריבונית שתספח לתוכה את רוב שטחי יוגוסלביה כולל כל בוסניה והרצגובינה, מונטנגרו, מקדוניה הצפונית, דלמטיה ועוד. לפי אותו חזון "סרביה הגדולה" יש להקים מדינה סרבית חד-אתנית וחד-תרבותית שתכלול את כל שטחי יוגוסלביה עד לקו גבול היפותטי שיתמשך מוִירוֹבִיטִיצָה לקרלובץ לאוגולין ועד לקרלובאג לחופי הים האדריאטי. לפי גבול זה רק סלובניה וצפון קרואטיה יישארו ריבוניות מחוץ לידי סרביה[8].

לאחר מותו של טיטו ב-1980, הוראות חוקת 1974 סיפקו האצלה יעילה של כל הסמכות השלטונית בפועל הרחק מהממשל הפדרלי לרפובליקות ולמחוזות האוטונומיים על ידי הקמת נשיאות קולקטיבית של שמונת נציגי המחוז וממשלה פדרלית עם השפעה מועטה על מדיניות כלכלית, חברתית ופוליטית. התמוטטות הקומוניזם במזרח אירופה ב-1989, איחוד גרמניה שנה לאחר מכן, והתמוטטותה הקרבה של ברית המועצות, כל אלה הובילו לשחיקת היציבות הפוליטית של יוגוסלביה. כאשר מדינות מזרח אירופה התרחקו מהממשל הקומוניסטי לעבר בחירות חופשיות, דמוקרטיה וכלכלות שוק, תשומת הלב של המערב התמקדה הרחק מיוגוסלביה וערערה את התמיכה הכלכלית והפיננסית הנרחבת שנדרשה לשימור כלכלתה[9].

סלובודן מילושביץ', נשיא הרפובליקה הסרבית בתוך הפדרציה היוגוסלבית (שתומכיו נשאו עמדות הנהגה מקבילות גם בקוסובו, וויבודינה ומונטנגרו) החל משנת 1989, ניצל את הריק השלטוני שנוצר על ידי ממשל ריכוזי שהולך ונחלש, וניצל באכזריות את השימוש באולטרה-לאומיות הסרבית כדי ללבות את להבות הסכסוך ברפובליקות האחרות ולקבל לגיטימציה שלטונית מבית[10]. מילושביץ' נבחר על בסיס קמפיין פוליטי אנטי-בירוקרטי והבטחות להגן על סרבים מפני רדיפות בידי אלבנים בקוסובו.

בוסניה התפלגה בין שלוש קבוצות אתניות מרכזיות: הבוסניאקים, שהיוו כמעט מחצית מאוכלוסייתה, הסרבים, שהיוו לערך 30 אחוז מאוכלוסייתה וישבו בעיקר בחבל שנודע בתור סרפסקה, והקרואטים, שהיוו לערך 17 אחוז מאוכלוסייתה וישבו בעיקר בחבל דלמטיה ולחופי הים האדריאטי. להלן דיאגרמת עוגה של החלוקה האתנית של בוסניה והרצגובינה לפי רישום האוכלוסין מ-1991:

לא ניתן להציג את הגרף באופן זמני –
ההרחבה Graph להצגת תרשימים מושבתת כרגע.

פרוץ מלחמות יוגוסלביה ומהלכן

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערכים מורחבים – מלחמות יוגוסלביה, מלחמת בוסניה, המלחמה הקרואטית-בוסנית, רפובליקה סרפסקה

ההשפעות המתמשכות של הדמוקרטיזציה במזרח אירופה הורגשו ברחבי יוגוסלביה. בעוד מילושביץ' פעל לגיבוש כוחו וסמכותו בסרביה, בחירות דמוקרטיות בסלובניה ובקרואטיה ב-1990 העניקו למפלגות הלא-קומוניסטיות שליטה בבתי המחוקקים ובממשלות הרפובליקות הפדרליות. סלובניה הייתה הראשונה להכריז על "ריבונות" ב-1990, כשהיא פרסמה הצהרה פרלמנטרית לפיה החוק הסלובני מקבל עדיפות על החוק היוגוסלבי הפדרלי. קרואטיה הייתה שנייה אחריה במאי, ובאוגוסט הכריזה גם הרפובליקה היוגוסלבית של בוסניה-הרצגובינה על היותה ריבונית[11].

סלובניה וקרואטיה החלו במאמץ משותף להפוך את יוגוסלביה ממדינה פדרלית לקונפדרציה. כאשר הממשל האמריקאי בראשות הנשיא ג'ורג' הרברט ווקר בוש התמקד בעיקר בברית המועצות, בגרמניה ובמשבר במפרץ הפרסי, איבדה יוגוסלביה את החשיבות הגאו-אסטרטגית ממנה נהנתה במהלך המלחמה הקרה. בעוד וושינגטון ניסתה במהלך קיץ 1990 ליצור תיאום מוגבל עם בעלות בריתה המערביות למקרה שהמשבר היוגוסלבי יהפוך לעקוב מדם, ממשלות מערב אירופה שמרו על גישה של צפייה מהצד ונמנעו מלהתערב. במקביל, היחסים בין הרפובליקות ביוגוסלביה יצאו מכלל שליטה. תושבי סלובניה הצביעו ברוב מוחץ בעד עצמאות בדצמבר 1990. גם משאל עם קרואטי במאי 1991 תמך בעצמאות מלאה. מזכיר המדינה האמריקאי ג'יימס בייקר נסע לבלגרד כדי להיפגש עם מנהיגי יוגוסלביה ולקבוע פתרון מדיני ללא הועיל. סלובניה וקרואטיה הכריזו שתיהן על עצמאות רשמית ב-25 ביוני 1991[10].

הצבא העממי היוגוסלבי (JNA), שלמעשה היה נאמן קודם כל לבלגרד ולרפובליקה הסרבית, התערב בסלובניה בכיבוש צבאי במטרה להשיב סדר אזרחי, אך הוא נסוג לאחר 10 ימים, ובכך למעשה הושלמה היפרדותה של סלובניה מיוגוסלביה[12]. עם הנסיגה מסלובניה, התמוסס חזונו של ראש ממשלת יוגוסלביה הפדרלית, אנטה מרקוביץ', לשמור על אחדות הפדרציה. במקביל גם מקדוניה הצפונית זלגה מידיה של בלגרד. ב-8 בספטמבר 1991 נערך בה משאל עם שעבר והביא לעצמאותה. עיקר הכוחות היוגוסלבים היו מעורבים באותה העת במאבק מול קרואטיה, סלובניה ובוסניה-הרצגובינה בצפון, כך שמקדוניה הצפונית לא הייתה מעורבת במאבק[13]. הוסכם על מספר שינויים קלים בגבולותיה עם יוגוסלביה על מנת לפתור כמה בעיות שהתעוררו בסימון הגבולות.

במקביל, המיעוט הסרבי בקרואטיה הכריז על עצמאות משלו מהרפובליקה ועל רצונו להצטרף לסרביה, ועורר אלימות בין מיליציות חמושות. ה-JNA התערב בסכסוך לכאורה כדי להפריד בין הלוחמים, אך מהר מאוד התברר שיתוף הפעולה שלו עם הסרבו-קרואטים. מלחמת העצמאות של קרואטיה פרצה, והביאה לעשרות אלפי הרוגים, ולמאות אלפי בני אדם עקורים. הרס רחב היקף של הארץ התרחש במלחמה ובמקביל שני הצדדים ביצעו פשעי מלחמה.

המלחמה בבוסניה ותחילת ההשמדה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
תושבים בוסניאקים מחכים בתור למלא מים בשעת המחסור, המצור על סרייבו.

קרואטיה הונהגה בידי הנשיא פרניו טוג'מן, שהיה לאומן קרואטי והתנגד לסרביה מחד ולבוסניה מאידך. מיליציות חמושות של קהילות סרביות החלו לפעול לאורך הגבול הקרואטי-סרבי והגבול הקרואטי-בוסני. הסרבים חששו מפני אפשרות שממשלה קרואטית לאומית תבצע בהם טיהור כפי שהיה במלחמת העולם השנייה, ומכאן הגורם העיקרי למיליטנטיות שהפגינו הקהילות הסרביות ברחבי קרואטיה ובוסניה והרצגובינה.

הרפובליקה הסרבית של קראינה הכריזה על היפרדותה מקרואטיה העצמאית, ודרך תמיכה סרבית החלה להניס את כוחות הצבא הקרואטי ממקום מושבם לאחר סדרת קרבות עקובים מדם, הנודע שבהם היה הקרב על ווקובאר. עם תחילת הנסיגה הקרואטית בחזית, הטילו המיליציות הסרביות מצור על דוברובניק. המצור נמשך 34 שבועות ו־6 ימים אך העיר מעולם לא נכנעה. כבר בשלב זה של המאבק נערכו מספר פשעי מלחמה, כגון רצח שבויי מלחמה קרואטים בידי הצבא הסרבי בווקובאר וטבח האזרחים הסרבים בגוֹסְפִּיץ' בידי הצבא הקרואטי[14][15].

בינואר 1992, האו"ם התערב במלחמות והוביל להסדר הפסקת אש בין הכוחות הסרבים לקרואטים[16]. גם הממשל הסרבי בבלגרד וגם הממשל הקרואטי בזאגרב רצו לבתר את בוסניה והרצגובינה ביניהם במסגרת השאיפות הטריטוריאליות שלהם. כאשר במרץ הצביעו רוב תושבי בוסניה והרצגובינה בעד עצמאות והמדינה הוכרה כריבונית בקרב האומות המאוחדות, התמנה אלייה איזטבגוביץ' לנשיא. במקביל פרצה מלחמת בוסניה כאשר יושביה הסרבים של הארץ החלו במרידות בהקמת מיליציות עצמאיות והכריזו על הקמתה של רפובליקה סרפסקה, שלמעשה הייתה חלק ממהלך הקידום של "סרביה הגדולה". עם פרוץ המלחמה, כבר ב-2 באפריל, הטילו המיליציות הסרביות, שקיבלו במהרה תגבורת סרבית מטעם הצבא היוגוסלבי, מצור על הבירה הבוסנית, סרייבו. באוקטובר 1992 נפתחה חזית מלחמה נוספת בבוסניה, כאשר קרואטיה התערבה בתככים האתניים הפנימיים בין קרואטים לבוסניאקים בתוך שטחי בוסניה ובכך פרצה המלחמה הקרואטית-בוסנית[17]. במסגרת המלחמה, הקהילה הקרואטית של הרצג-בוסניה הכריזה על עצמאותה והיפרדותה מהרפובליקה של בוסניה והרצגובינה בכדי להתאחד עם קרואטיה[18]. עיקר הצבאות שהיו מעורבים במאבק בבוסניה ובכלל בתוך שלל מלחמות יוגוסלביה הורכבו משכירי חרב ומתנדבים לא מאורגנים, ורבים מאלו אחזו באידיאלים קיצוניים ובדלנים, ממוג'אהדין לנאו-נאצים.

צבא רפובליקה סרפסקה ועמדת בלגרד

[עריכת קוד מקור | עריכה]
נשיא סרביה סלובודן מילושביץ', קידם את הטיהורים של כל העמים יושבי הנחלות שסרביה פעלה לספח לידיה.
העיר סרייבו בעקבות המצור הסרבי הממושך שהוטל עליה.

על ידי ניצול של טינה ישנה, הערת רגשות לאומניים והסתה לחזון לאומני שקרא להקמה של "סרביה הגדולה", מילושביץ' בנה את בסיס התמיכה שלו. עד 1971, המוסלמים בבוסניה ייצגו את הקבוצה האתנית הגדולה ביותר בתוכה. במפקד האוכלוסין של 1991, אוכלוסיית בוסניה, שמנתה כארבעה מיליון איש, הורכבה מכמעט חמישים אחוז בוסניאקים. קודם משאל העם והכרזת העצמאות, הסרבים של בוסניה בחבל סרפסקה, שהונהגו בידי רדובאן קאראג'יץ' וגובו בידי ממשלת מילושביץ' בבלגרד, איימו בשפיכות דמים ובמלחמה כוללת במקרה ובוסניה והרצגובינה תכריז על עצמאותה מתוך יוגוסלביה בהנהגת הסרבים. יומיים לאחר שהקהילה האירופית וארצות הברית הכירו בעצמאות בוסניה, פרצה המלחמה.

במהלך המלחמה פעלו מספר קבוצות לא-סדירות. מהסרבים – "הנשרים הלבנים" (המכונים צ'טניקים), משמר המתנדבים הסרבי (המכונה "נמרי ארקאן", בראשותו של ז'לקו רזנטוביץ'[19]), מהבוסנים – "הליגה הפטריוטית", "הכומתות הירוקות", ומהקרואטים – "כוחות ההגנה הקרואטים". הכוחות הסרבים והקרואטים כללו מתנדבים מסרביה ומקרואטיה ונתמכו על ידי מפלגות לאומניות במדינות הללו. ישנן גם טענות על תמיכת השירותים החשאיים של סרביה וקרואטיה בהם.

בשורות הסרבים נלחמו גם מתנדבים סלאבים, בעיקר רוסים. מתנדבים יוניים ממשמר המתנדבים היווני לקחו חלק בטבח סרברניצה, ודגל יוון הונף בעיר לאחר שנפלה לידי הסרבים. בכוחות הקרואטים שירתו מתנדבים מערביים, והם קיבלו תמיכה מנאו-נאצים גרמנים ואוסטרים. מתנדב שוודי בשם ג'קי ארקלב הורשע בפשעי מלחמה נגד בוסנים-מוסלמים עם שובו לשוודיה. הבוסנים קיבלו תמיכה מטעמן של מיליציות מוסלמיות ואנשי מוג'אהדין למיניהם. לפי דיווחים אמריקניים, מאות אנשי משמרות המהפכה האסלאמית מאיראן תמכו בממשלה הבוסנית במהלך המלחמה. רובה של הבירה סרייבו נשלט על ידי הבוסנים. צבא רפובליקה סרפסקה הטיל עליה מצור לאורך כל המלחמה. מספר הפסקות אש נחתמו והופרו. האו"ם ניסה ללא הצלחה לעצור את המלחמה.

ב-9 בינואר 1992, אספת הסרבים הבוסנים קיבלה החלטה המכריזה על "הרפובליקה הסרבית של בוסניה והרצגובינה". ב-28 בפברואר, הצהירה האספה ששטחי הרפובליקה כוללים את "שטחי האזורים האוטונומיים הסרבים ושטחי ישויות סרביות אחרות בבוסניה והרצגובינה, ובכללם האזורים בהם הסרבים היו למיעוט בעקבות רצח העם שבוצע נגדם (בידי הקרואטים) במלחמת העולם השנייה", והוכרז שהיא מהווה חלק מיוגוסלביה. משטרו של מילושביץ' היה לאומני, גזעני ופשיסטי, הוא שינה את הרכב הצבא כך ש-90% מאנשיו היו סרבים, הרחיב את סמכות מוסדות המדינה על המוסדות הכלכליים, התקשורת הציבורית והביטחונית של המדינה כדי לתמוך בלאומנים סרבים בתוך סרביה עצמה וגם בקרואטיה ובבוסניה[20].

מהלך רצח העם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אתרי השמדה ורצח המוני

[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל משנת 1992, לאחר ההשתלטות על סביבת העיירה פריידור שבצפון-מערב בוסניה בידי אנשי המיליציות הסרביות של סרפסקה, נאלצו התושבים שאינם סרבים לענוד סרטים לבנים על הזרוע שלהם. העיתונות הסרבית החלה לפרסם תעמולה מטעם השלטונות הסרבים בעיירה. רשות הרדיו המקומית החלה לשדר תעמולה אנטי-קרואטית ואנטי-בוסניאקית ותחנות טלוויזיה החלו לשדר ראיונות עם מנהיגים סרבים רדיקליים ושירים לאומניים פרו-סרבים שהיו אסורים בעבר. בהמשך נכנסו כוחות סרבים לתוך העיר, הורו על פיזור האספה העירונית והסדירו משטר צבאי. עם הסדר הממשל הצבאי נשלחו כלל התושבים הלא-סרבים למחנות ריכוז. נשים נלקחו למחנה טרנופוליה, שם נאנסו באופן שיטתי על בסיס קבוע וקציני המחנה היו מכים את כל האסירים ללא הבחנה בכל נשק שהגיע לידיים. ההערכה היא שכ-7,000 אנשים עברו במחנה טרנופוליה. בסביבות 5,200 איש נרצחו בטבח פריידור[21].

לפני ההתפרקות הסוערת של יוגוסלביה, העירייה וישגראד היושבת בדרום-מזרח בוסניה והרצגובינה (בקירוב לגבול הבינלאומי עם סרביה) הייתה קהילה שלווה ורב-אתנית. וישגראד הייתה ידועה לתיירים בעיקר בעקבות גשר מהמט פשה סוקולוביץ' שהוקם בימי האימפריה העות'מאנית. המלחמה שינתה את פניה של העיירה לחלוטין. במהלך 1992, מספר חודשים מפרוץ מלחמת בוסניה, המתיחות האתנית הגיעה לנקודת רתיחה בתוך העיירה. הבוסניאקים המוסלמים יושבי המקום החלו לסבול תקיפות ורדיפות שנעשו באופן שיטתי, כולל עינויים, חטיפות והריגות, מה שגרם לשינוי דמוגרפי מסיבי שפירושו היה כמעט חיסול מוחלט של האוכלוסייה המוסלמית באזור[22]. בסביבות 3,000 בוסניאקים נרצחו בווישגראד, אך עיקר האוכלוסייה המוסלמית באזור ברח בעקבות עקירה המונית[23].

עם פרוץ מלחמת בוסניה, נפלה העיר פוצ'ה, היושבת בדרום בוסניה והרצגובינה בקרבת הגבול עם מונטנגרו (באותה העת חלק מיוגוסלביה בחסות סרבית) לשליטת צבא רפובליקה סרפסקה. החל ב-7 באפריל 1992 ועד ינואר 1994, כוחות צבא ומשטרה סרבים ביצעו מסע טיהור אתני בסביבות פוצ'ה נגד אזרחים בוסניאקים. לפי הערכה אחת, כ-21,000 לא-סרבים ברחו מפוצ'ה וסביבתה לאחר יולי 1992. רובם התיישבו בעיירה רוז'אייה שבמונטנגרו עד לסיום המלחמה. רק כ-10 תושבים מוסלמים נותרו בסוף המלחמה בעיר. 13 מסגדים נהרסו ו-22,500 המוסלמים שהיוו את רוב התושבים נמלטו. המטרה הסרבית בפעילות הצבאית בסביבות פוצ'ה הייתה להביא לטיהור אתני מוחלט של האוכלוסייה המוסלמית[24]. 2,704 תושבים בעיר וסביבתה נרצחו בידי הסרבים ברצח המוני מכוון.

בין אפריל ליולי 1992 נערך טבח ממושך סביב העיירה זבורניק היושבת על הגבול הסרבי-בוסני. ב-8 ביוני 1992, לאחר איסופם בהוראת הכוחות הסרבים, יותר מ-190 גברים נהרגו בבית המטבחיים המקומי, 88 נרצחו בבית הספר דרינג'קה ו-160 בבית הספר קראקאג'[25]. לאחר הטבח הראשוני בעיר נערך טיהור אתני ממושך בן שלוש שנים מסביב לעיר. בסביבות 2,000 בוסניאקים נרצחו במסגרת הטיהור מסביב לזבורניק[26].

סרברניצה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – טבח סרברניצה
הצדקתו של מלאדיץ' לטבח סרברניצה

"בערבו של עוד יום חג סרבי גדול, אנו מעניקים עיירה זאת לעם הסרבי כמתנה. לבסוף, אחרי המרד נגד הדאחִים, הגיעה שעתנו לנקום בטורקים יושבי האזור."
(מלאדיץ' מצדיק את הטבח כנקמה סרבית על משטר הדיכוי העות'מאני ומשווה את הבוסניאקים לטורקים, שבפועל נסוגו מבוסניה שמונים שנה קודם לכן)

קבר אחים ובו שרידי קורבנות הטבח (תמונה קשה לצפייה)
הגדלה
class=notpageimage|הצגה


הטבח הגדול ביותר שאירע במסגרת רצח העם הבוסני היה טבח סרברניצה הידוע לשמצה שנערך ביולי 1995 בעיירה בוסנית בעלת אותו השם. הטבח הוצא לפועל לאחר תכנון ארוך וממושך בידי הכוחות הסרבים באזור. סרברניצה הייתה "אזור בטוח" (Safe Area) מטעם האומות המאוחדות שנשמר בידי כוחות שמירת השלום של האומות המאוחדות בעבור טיפול בפליטים ועקורים בוסניאקים בעוד הקרבות במסגרת המלחמה המשיכו מסביב לו[27]. היו כוחות בוסניאקים שניצלו את השטח הנייטרלי בשביל להתחמש מחדש ולתקוף כוחות סרבים. אלו היו בעיקרן התקפות מזעריות ולא ממוקדות, אך התעמולה הסרבית הקצינה את המתרחש במחנה האזור הבטוח בשביל לתקוף אותו. הוכחה לאינטרס הסרבי המקורי לתקוף את סרברניצה מצויה בעדות הגנרל הסרבי ראטקו מלאדיץ' (שהיה אחראי להוצאתו לפועל של הטבח): ”אלמלא האמריקאים והאנגלים, האוקראינים והקנדים וההולנדים היו שומרים עליהם, אזי הם (המוסלמים הבוסניאקים בסרברניצה) היו נעלמים מהאזור זמן רב קודם לכן.”

ניסיונות הכחשה של האירועים בסרברניצה טענו כי למעשה הטבח היה התפרצות זעם יוצאת דופן וספונטנית של הצבא הסרבי כלפי האוכלוסייה הבוסניאקית במטרה לנקום בבוסניאקים על המלחמה הממושכת. אף על פי כן התגלו מסמכים צבאיים רשמיים וצולמו תמונות לוויין שהוכיחו כי הכוחות הסרבים תכננו בקפידה את הטבח זמן רב לפני שהוציאו אותו לפועל. חודש לפני הטבח, ביוני 1995, רדובאן קאראג'יץ' הטיל על צבא רפובליקה סרפסקה את 'הוראה 7', לפיה על כוחות הצבא לאמלל ולהטיל טרור על האוכלוסייה האזרחית הבוסניאקית בסרברניצה. בנוסף, לפי הוראתו ועדותו של הגנרל הסרבי רדיסלב קרסטיץ' (אנ') (האחראי על ארגון הטבח), הובאו לסרברניצה דחפורים במטרה לחפור אתרי קבורה המונית[28].

הכנות נוספות לקראת הטבח כללו הכנה של תעלות שנחפרו באדמה בכדי לירות בכל אזרח בוסניאקי שעלול לנסות לברוח. כל הדרכים המובילות לסרברניצה נקטעו בידי הכוחות הסרבים במטרה ללכוד את האוכלוסייה האזרחית ומבנים בסביבת האזור יועדו להפוך לאתרי השמדה המונית ואליהם נשלחו הקרבנות באופן מכוון. רבים הועלו על משאיות ונשלחו בהן לאותם אתרים שיועדו להשמדה. תמונות לוויין מראות ארגון של 600 תושבים בתוך מגרש כדורגל שנשמר בידי חיילים סרבים ובתמונה של היום הבא נראה המגרש ריק מאדם כאשר שליש ממנו מפורק באדמה שנחפרה והפכו אותה על פיה (אתר הקבורה ההמונית). בראש ובראשונה קיים תיעוד מוסרט של התדיינות בין מלאדיץ' ואנשיו לנציגים האזרחיים הבוסניאקים, לאחר שהעיירה נפלה לידי הסרבים וכוחות הצבא הבוסני נסוג ממנה. בהקלטה המוסרטת מלאדיץ' מייעץ לנציגים האזרחיים שעל כל הבוסניאקים במקום לאסוף חפצים ולברוח משום שאם יישארו, ימותו[29].

בפועל, כל הבוסניאקים שניסו לברוח מהטבח נתפסו ונורו בידי כוחות סרבים שארבו להם בחפירות ובמקומות מסתור שונים מסביב לעיירה. בהמשך, לאחר הטבח, כאשר התברר כי הפעילות הסרבית תועדה בידי לוויינים, הכוחות הסרבים שבו לסרברניצה וחפרו מחדש את הקבורה ההמונית בניסיון להיפטר מהגופות, שהיוו ראיות לפשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות. ניסיונם להיפטר מהגופות צולם גם כן בידי לוויינים והוביל לאיתור הקברים ההמוניים הנוספים לאחר המלחמה. טבח סרברניצה היה הטבח הגדול ביותר שאירע ברצח העם הבוסני, במהלכו נרצחו לערך 8,000 איש בתהליך השמדה המונית שתוכנן בקפידה מזה חודשים בידי הכוחות הסרבים[30].

התנאים במחנות הריכוז

[עריכת קוד מקור | עריכה]
בוסניאקים במחנה הריכוז מניאצ'ה (Manjača).

כ-3,500 בני אדם, בעיקר גברים, הוחזקו בתנאים תת-אנושיים במחנה אומרסקה לאחר שגורשו מפריידור. אומרסקה היה הגדול במחנות הריכוז הסרבים. האסירים קיבלו ארוחה אחת ביום והאלימות מצד קציני המחנה הייתה נפוצה. תנאי החיים היו מזעזעים, כאשר מחנק שנגרם מצפיפות היה איום מתמיד על חיי האסירים. המחנה נסגר באוגוסט 1992 לאחר שהתגלה במקרה על ידי עיתונאים זרים שסקרו את האזור. 1,500 האסירים שנותרו בחיים חולקו לקבוצות וגורשו ליעדים שונים. כאשר המחנה התגלה בידי העיתונאות הזרה ופורסמה הפעילות של צבא רפובליקה סרפסקה ברחבי העולם, התפרצה תרעומת אזרחית מצד רוב המדינות המערביות. קצין סרבי ששמר על המחנה טען בפני משקיף מטעם האו"ם כי: "לא נבזבז עליהם את הכדורים שלנו"[31]. בהמשך טען הנשיא האמריקאי ג'ורג' בוש כי "לא ננוח עד שהקהילה הבינלאומית תקבל גישה מלאה לכל מחנות המעצר בבוסניה[32]."

לא ברור כמה מחנות ריכוז הוקמו בבוסניה. אבל מובן שאומרסקה היה הגדול ביותר. מתחם מכרות אומרסקה ממוקם כ-20 ק"מ מהעיירה פריידור. העצורים הראשונים נלקחו למחנה לסביבות סוף מאי 1992. מבני המחנה היו מלאים כמעט לחלוטין וחלק מהעצורים נאלצו להיות מוחזקים על חלקת האדמה שבין שני הבניינים המרכזיים. "עם ההגעה, העצורים הוכו, לעיתים קרובות בקתות רובים ומקלות עץ ומתכת". עם הגעת העצורים הראשונים, הוקמו עמדות שמירה קבועות מסביב למחנה, והוצבו מוקשים נגד מסתננים או אנשים שעלולים לנסות לברוח מסביב המחנה. התנאים במחנה היו תהומיים. בבניין המכונה "הבית הלבן", החדרים היו עמוסים ב-45 איש בחדר בגודל של לא יותר מ-20 מ"ר. נשים הוחזקו בנפרד בבניין המנהלה של המחנה. על פי מסמכי השלטונות הסרבים מפריידור, בסך הכל הוחזקו במחנה 3,334 אסירים מ-27 במאי עד 16 באוגוסט 1992. 3,197 מהם היו מוסלמים בוסנים[33].

לאחר התרעומת התקשורתית כמעט כל מחנות הריכוז הסרבים נסגרו, מלבד המחנות הבאים: מחנה קראטרם (Keraterm) – אחד משלושת המחנות הגדולים בסביבת פריידור, לצד אומרסקה וטרנופוליה שנסגרו כבר לקראת סוף 1992[34]. במחנה הוחזקו בין 1,000 ל-1,500 איש ונהרגו בתוכו בסביבות 150 איש; מחנה הכליאה באטקוביץ' (Batković) – המחנה, היושב בסביבת בִּייֶלִינָה, תפקד לאורכה של כל המלחמה וכלל 4,000 מוחזקים, עיקרם בוסניאקים אך גם מיעוט של קרואטים. לפי הטענה הבוסנית הרשמית נהרגו במחנה 80 איש[35]; ומחנה מניאצ'ה (Manjača) – מוקם ליד מרגלות הר בעל אותו שם, בקרבת מקום לבאניה לוקה, בירת הרפובליקה סרפסקה דה פקטו. המחנה, שהוקם ב-1991, נסגר בלחץ בינלאומי באוקטובר 1993 אך נפתח מחדש במהלך 1995 והמשיך לפעול עד לסיום המלחמה בבוסניה. במסגרת פעילותו הוחזקו בו בערך בין 4,500 ל-6,000 איש לפי הערכות זרות[36].

ניצול מיני

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי נתוני האומות המאוחדות, בין 20,000 ל-50,000 נשים וגברים נאנסו או הותקפו מינית במהלך המלחמה בין 1992 ל-1995 בבוסניה והרצגובינה[37]. מספרי הקורבנות של אונס, ניצול ותקיפה מינית לא ידועים. נשים היו נתונות לאונס ולמעשי זוועה אחרים במחנות ריכוז ובמה שנודע בתור "מחנות אונס". השימוש באלימות מינית היה כה נרחב במהלך הסכסוך ורצח העם בבוסניה, עד שבית הדין הפלילי הבינלאומי ליוגוסלביה לשעבר, שהוקם ב-1993 כדי לחקור את האשמות בדבר זוועות, החליט לכלול אונס כפשע נגד האנושות[38]. קורבנות אונס בזמן מלחמה נותרו שותקים לעיתים קרובות ולא פרסמו את חוויותיהם או הלכו לטיפול נפשי או פיזי במשך שנים כדי להימנע מסטיגמה או גינוי על ידי משפחותיהם וקהילותיהם[39].

נשים וילדים היו אלה שסבלו הכי הרבה מניצול מיני במהלך המלחמה[40]. מספר הילדים שנולדו מתוך ניצול מיני זה במהלך המלחמה מוערך בין 2,000 ל-4,000 איש. הנושא של הילדים שנולדו מתוך הניצול המיני הפך לטאבו חברתי כבר עם הופעתו. האנשים שנולדו מתוך כך אינם סרבים או בוסנים. ברנקה אנתיק-שטאובר, מנהלת עמותת "כוח האישה", ציינה ב-2021 כי 90% מהנשים שפנו לעזרה מטעם מהעמותה התמודדו עם התעללות מינית בזמן המלחמה. לדבריה: "לעיתים קרובות גברים לא מסוגלים להתמודד עם העובדה שנשותיהם היו 'שייכות' למישהו אחר, בלי קשר לעובדה שזה היה מעשה אלימות[41][42]."

בעקבות רצח העם בבוסניה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

משבר הפליטים והעקורים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מ-1989 עד 1992, 2.3 מיליון בני אדם נמלטו מבתיהם כתוצאה מהתמוטטות שש הרפובליקות של יוגוסלביה, על פי נתוני נציבות האו"ם לפליטים. מתוך נתון זה, 600,000 איש היו פליטים שמוצאם ברפובליקת בוסניה והרצגובינה. כפרים, עיירות וערים נהרסו במהלך המלחמה, ומקרי אונס נפוצו, והולידו עקירה רחבת היקף. הסלמת הסכסוך הובילה לליקויים בתשתיות ובשרתי הרווחה בין 1989 ל-1992. "סרביה הגדולה" בכללה סבלה ממחסור קיצוני במזון. סך של 12,000 תושבים נהרגו בסרייבו במהלך הסכסוך. הבקשה לקבלת אשרה בקרב בוסנים זינקה ב-1991. עם זאת, ייתכן שנדחו אשרות בשל היקף הבקשות שהתקבלו. ב-1995 גייסה נציבות האו"ם כספים בהיקף של 458 מיליון דולר עבור יישוב מחדש וסיוע הומניטרי. עם השילוב של ממשלות שונות באירופה וגופים אחרים, נציבות האו"ם פעלה לסייע לפליטים לחזור לביתם. עוד באותה שנה, יותר מ-130,000 פליטים מבוסניה והרצגובינה יושבו מחדש בהצלחה בארצות הברית. רובם התיישבו בשיקגו ובמדינת מיזורי. זו הייתה אחת הדוגמאות המוצלחות והמשמעותיות ביותר להגירה והתיישבות המונית של אותה תקופה[43].

בבחינת קבלת משבר הפליטים הבוסני באירופה הנתונים מוצגים להלן: 320,000 בוסניאקים עקרו לגרמניה (0.4% מתוך האוכלוסייה הכללית), 86,500 עקרו לאוסטריה (1.1% מהאוכלוסייה הכללית), 58,700 עקרו לשוודיה (0.7% מהאוכלוסייה הכללית), 22,000 עקרו להולנד (0.1% מהאוכלוסייה הכללית) ו-17,000 עקרו לדנמרק (0.3% מהאוכלוסייה הכללית)[43].

בתחילה, כל מדינות אירופה המערבית העניקו הגנה זמנית לפליטים בוסניאקים בעת הגעתם. עבור מדינות מארחות רבות, זו הייתה הדרך היחידה להתמודד עם זרם הפליטים הגדול מבלי לתקן או להכביד על מערכות המקלט שלהם. עם זאת, לסוכנות הפליטים של האו"ם היו חששות עמוקות. הארגון היה מעוניין לקדם את נושא חלוקת הנטל של הפליטים ברחבי מדינות האיחוד האירופי. ההגנה הזמנית השאירה את הדלת פתוחה לעירוב המאוחר יותר של אותן מדינות מערביות שלא קיבלו בתחילה פליטים רבים ממדינות יוגוסלביה לשעבר. אסטרטגיה זו התבררה כלא מוצלחת ברובה והפליטים והעקורים התיישבו ברובם במדינות הראשוניות שהעניקו להם מחסה. דאגה נוספת, בהתחשב במניע הטיהור האתני למלחמה, הייתה ההשפעה הפוטנציאלית על הצדדים הלוחמים דרך מתן תושבות קבע באופן מיידי לכלל הפליטים והעקורים. היה חשש שניתן לראות בתושבות הקבע כקבלה בשתיקה שלא תתאפשר שיבה לבוסניה והרצגובינה לאחר המלחמה[44].

למרות הסדר השלום, ההיבט האתני של המלחמה גרם לכך שהחזרה הייתה לעיתים קרובות מסובכת. גם לאחר חתימת הסכם הסדר השלום, בוסניאקים רבים שנעקרו מבתיהם לא יכלו, או לא היו מוכנים, לחזור לבתיהם הקודמים באזורים בהם נותרו מיעוטים כביכול, שבהם חששו מרדיפות. גם התנאים הכלכליים של השבים היו קשים, כאשר שיעור האבטלה הרשמי היה סביב 40% במשך תקופה ארוכה לאחר המלחמה. כתוצאה מכך, עד 2005 רק גרמניה השיבה את רובם המכריע של הפליטים הבוסנים, בעוד שאחרים עברו למדינות שונות. העובדה שהבוסנים עזבו את גרמניה – ואף אחת מארבע המדינות האחרות – במספרים גדולים, נובעת ככל הנראה מהעובדה האמורה שתושבות קבע ניתנה רק לעיתים רחוקות בגרמניה[44].

שינוי עמדת העולם המערבי בעקבות האירועים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערכים מורחבים – הסכם דייטון, מלחמת קוסובו, מבצע כוח מאוחד
מעמד החתימה על הסכם דייטון. החותמים (מהקרוב לרחוק): סלובודן מילושביץ', אלייה איזטבגוביץ' ופרניו טוג'מן.
טיל שיוט BGM-109 טומהוק נורה מאוניית מערכה של הצי האמריקאי, מבצע כוח מאוחד.

במקביל לרצח העם המלחמה התמשכה, ועמדת העולם המערבי – בראשות ארצות הברית – ביחס לה, השתנה גם כן. השינוי העיקרי ביחס האמריקאי למלחמות יוגוסלביה נבע מהחלפת הממשל בבחירות לנשיאות ב-1992. הנשיא היוצא, ג'ורג' בוש האב, דגל במדיניות של התבודדות ביחס לאירופה והפחתת המעורבות בה לאחר המלחמה הקרה. בוש ראה במאבק ביוגוסלביה משבר פנים-אירופי וטען כי על האיחוד האירופי ומדינות אירופה בכלל לנהל אותו בעצמו. מחליפו, הנשיא הנכנס ביל קלינטון, דגל במדיניות חוץ לפיה על ארצות הברית כן להתערב במלחמות יוגוסלביה[45]. במקביל, האו"ם הטיל סנקציות חריפות על סרביה ומונטנגרו ומנע התערבות ישירה שלהן במלחמה[46]. במקום זאת, מילושביץ' העביר חיילים, שכירי חרב, נשק ואספקה לידי הרפובליקה סרפסקה. בנוסף, ב-1993 פרצו שוב קרבות בין המיליציות הסרביות לצבא הקרואטי עם סיום הפסקת האש.

תחת לחץ אמריקאי, המלחמה הקרואטית-בוסנית הגיעה להסדר ושני הצדדים פעלו להסדיר חזית לוחמה משותפת נגד הכוחות הסרבים[47]. הכוחות הבוסנים והקרואטים נלחמו בשטח, והחל באמצע 1995 הם נתמכו בידי גיחות אוויריות של נאט"ו. לבסוף, לנוכח כישלונות צבאיים בחזית והתנגדות נרחבת מצד הקהילה הבינלאומית, הרפובליקות הסרביות והרפובליקה של יוגוסלביה הגיעו להסדר שלום[48]. בדצמבר נחתם בפריז הסכם דייטון – הסכם המסגרת הכללי לשלום בבוסניה והרצגובינה בשמו המלא. על ההסכם חתמו מילושביץ' מטעמה של יוגוסלביה, איזטבגוביץ' מטעמה של בוסניה והרצגובינה וטוג'מן מטעמה של קרואטיה[49][50]. לפי ההסכם, הרפובליקות הסרביות חדלו מלהתקיים וסופחו לתוך בוסניה והרצגובינה ולתוך קרואטיה על בסיס הגבול הבינלאומי המקורי שנקבע בהכרזות העצמאות שלהן. בנוסף, בוסניה והרצגובינה חולקה כפדרציה לשלוש ארצות: סרפסקה, הפדרציה של בוסניה והרצגובינה ומחוז ברצ'קו[51].

בהמשך, במסגרת לקחי רצח העם שאירע בבוסניה, כוחות נאט"ו מיהרו להגיב נגד פעילות תוקפנית מחודשת של יוגוסלביה הסרבית. ב-1998 החלה מלחמת קוסובו כאשר צבא שחרור קוסובו פעל להשגת עצמאות מיוגוסלביה[52]. הצבא היוגוסלבי החל לבצע פרעות באוכלוסייה האלבנית של קוסובו וארצות הברית ונאט"ו מיהרו להגיב. קואליציית מדינות נאט"ו הוציאה לפועל את מבצע כוח מאוחד, שהיה לסדרת מתקפות אוויריות ממושכות שפגעו באופן חריף בתפקוד מערכות המלחמה של יוגוסלביה והכריחו אותה להגיע לכדי הסדר שלום[53]. כוח קוסובו הוקם לשמור על הסדר המדיני בארץ. במהלך המלחמה הסרבים פעלו לבצע טיהור אתני של אלבנים, ובמקביל צבא שחרור קוסובו ביצע טיהור אתני בתושבים סרבים וצוענים יושבי חבל הארץ[54]. התבוסה בקוסובו כרסמה במעמדו של מילושביץ'. בספטמבר 2000 הוא סירב להודות בניצחונה של האופוזיציה בבחירות לנשיאות. הפגנות ענק ומחאות אלימות התקיימו בבלגרד ב-5 באוקטובר, ובעקבותיהן נאלץ מילושביץ' לפרוש מתפקידו. למחרת מונה מועמד האופוזיציה, ווייסלב קושטוניצה, לנשיא יוגוסלביה.

בית הדין הפלילי הבינלאומי לאחר המלחמה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – בית הדין הפלילי הבינלאומי ליוגוסלביה לשעבר

כבר ב-1993, בית הדין הפלילי הבינלאומי ליוגוסלביה לשעבר הוקם לפי החלטה של מועצת הביטחון של האומות המאוחדות. סמכות השיפוט שלו השתרעה על ארבע קבוצות של פשעים שבוצעו בשטח יוגוסלביה לשעבר: הפרות חמורות של אמנות ז'נבה, הפרות של דיני המלחמה, רצח עם ופשעים נגד האנושות. העונש הכבד ביותר שבית הדין מוסמך להטיל על נאשם שהרשיע הוא מאסר עולם. מאז ראשית פעולתו ב-1994 התנהלו בפניו משפטיהם של 161 איש. בית הדין נסגר ב-21 בדצמבר 2017, לאחר 24 שנות פעילות[55]. בתוך בית המשפט התנהלו מספר סדרות של משפטים שחולקו לפי המערכה שלה היו קשורים במסגרת מלחמות יוגוסלביה. אחת מהן הוקדשה לרצח העם בבוסניה.

התביעה מטעם העם הבוסניאקי הוגשה בידי פרנסיס בויל, יועץ לנשיא בוסניה איזטבגוביץ'. פרשת ההעמדה לדין של המעורבים בפשעי המלחמה ובפשעים נגד האנושות שאירעו במסגרת רצח העם הבוסני נסגרה סופית ב-26 בפברואר 2007. סגל השופטים חולק להרכב בינלאומי, כאשר רוזלין היגינס כיהנה בתור הנשיאה ועון שווכת אל-ח'סאונה (לימים ראש ממשלת ירדן) מונה לסגן הנשיאה[56]. המשפט היה לתביעה של בוסניה והרצגובינה נגד סרביה ומונטנגרו (הרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה[57]). בית הדין הפלילי הבינלאומי קבע כי לפי הרישום הדמוגרפי שלו מוערך כי 69.8%, משמע 25,609 מהאזרחים שנהרגו במלחמת בוסניה היו בוסניאקים (בנוסף נהרגו 42,501 חיילים בוסנים)[58].

במהלך ההעמדה לדין של המעורבים ברצח העם הבוסני נקבעו שתי פרשנויות משפטיות להגדרה של רצח העם הבוסני: לפי פרשנות אחת רק טבח סרברניצה נחשב להיות רצח עם מכוון, בעוד כל ההשמדות שבוצעו נגד בוסניאקים קודם לכן במהלך המלחמה נחשבים לפשעים נגד האנושות והקדמה לקראת רצח עם. זוהי הפרשנות הרשמית של בית הדין הפלילי הבינלאומי ליוגוסלביה לשעבר. לפי הפרשנות השנייה מחנות הריכוז שנוהלו בידי הרפובליקה סרפסקה ואירועי הטבח וההשמדה שבוצעו במהלך שלוש שנות המלחמה שקדמו לסרברניצה (כגון טבח פריידור ווישגרד), מהווים ביחד הוכחה לכך שמלכתחילה הייתה קיימת כוונה לבצע רצח עם בבוסניאקים. מכאן שאותם מחנות ריכוז ואירועי טבח המוניים היו חלק מרצח העם הבוסני. זוהי העמדה הרשמית של בית הדין האירופי לזכויות אדם ובית המשפט העליון של גרמניה.

להלן רשימה חלקית של הנאשמים, חלקם בפשעים וגזר דינם:

שם פירוט סעיפי אישום בהם הורשע גזר הדין
סלובודן מילושביץ' 		נשיא יוגוסלביה עד להדחתו מהשלטון בהתקוממות עממית ב-2000. בשנת 2001 ממשלת יוגוסלביה הסגירה אותו לידי בית הדין הפלילי הבינלאומי[59]. במהלך מלחמת קוסובו הואשם מילושביץ' בפשעי מלחמה ובפשעים נגד האנושות שבוצעו בהוראתו בקוסובו. לאחר הסגרתו לבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, נוספו לכתב האישום אישומים במעורבותו ברצח עם שבוצע בבוסניה ובפשעי מלחמה שבוצעו בקרואטיה. החל מ-2004 התדרדר מצבו הבריאותי ומונה עבורו סנגור למרות התנגדותו. ב-11 במרץ 2006, טרם סיום משפטו, נמצא ללא רוח חיים בתאו בגיל 64, לאחר שנפטר מהתקף לב[60]. נפטר טרם נקבע גזר דינו הסופי. לאחר פטירתו נקבע כי פעל לביצוע טיהור אתני וכי הפר את אמנה בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם. נפטר קודם הכרעתו של המשפט.
מומצ'ילו קריישניק 		מאבות 'המפלגה הדמוקרטית הסרבית' הלאומנית לצד קאראג'יץ'. לאחר פטירתו של מילושביץ' היה נושא המשרה הגבוהה ביותר שהועמד למשפטים. בעקבות הסכם דייטון כיהן עד 1998 כחבר בטריומווירט נשיאות בוסניה והרצגובינה. הוא נתפס בשנת 2000 בידי יחידת כוחות מיוחדים של הצי הצרפתי ונשלח לבית המשפט הפלילי הבינלאומי. הוא נמצא אשם בסדרת סעיפים ונשלח ל-20 שנות מאסר שאותם החל לרצות 2009. מאסרו קוצר והוא שוחרר ב-2013. נפטר ב-2020 מסיבוכי לקות ב-COVID-19[61]. 5 סעיפים של פשעים נגד האנושות (רצח, השמדה, רדיפה, גירוש, מעשים אחרים בלתי-אנושיים)

רצח כפשע מלחמה ומעורבות ברצח עם[62].

27 שנות מאסר (2006), קוצר ל-20 (2009). שוחרר ב-2013.
רדובאן קאראג'יץ' 		פוליטיקאי, פסיכיאטר ומשורר, נשיא רפובליקה סרפסקה הראשון בין 1992 ל-1996. טען לנכונות סרבית לשליטה על שטחים שתושביהם הסרבים נעקרו מהם במלחמת העולם השנייה. הוא הואשם שלא בפניו בבית הדין הפלילי הבינלאומי ברצח עם בשל טבח סרברניצה וכן בגין המצור בן 43 הימים שהטילו הסרבים הבוסנים על בירת בוסניה, סרייבו, במהלכו נספו כ-11 אלף מתושבי העיר[63]. במשך 12 שנים היה מבוקש עד אשר ב-2008 הודיע נשיא סרביה בוריס טאדיץ' על לכידתו והעמדתו לדין[64]. 10 סעיפי אישום, אחד בנוגע לרצח עם דרך אחריותו לטבח סרברניצה, אחד בנוגע למצור על ערי בוסניה והרצגובינה ועוד 8 סעיפים הנוגעים לפשעים נגד האנושות ופשעי מלחמה בימי מלחמת בוסניה. גזר הדין הסופי (לאחר ערעור שנדחה) ניתן ב-2016, והטיל על קאראג'יץ' 40 שנות מאסר.
רדיסלב קרסטיץ' 		שירת בצבא רפובליקה סרפסקה בדרגת מייג'ור גנרל. מפקד החיל של הצבא שהיה האחראי על אזור סרברניצה במסגרת מלחמת בוסניה. היה האחראי על ארגון וסידור ההכנות לקראת טבח סרברניצה[65]. גזר הדין שלו נקבע שלא בפניו ואחרי שניתן הוא נעצר בדצמבר 1998 בידי כוח הייצוב של נאט"ו[66]. הוא נלקח למשפט שבמהלכו לא הכחיש את מעורבותו בפעולות ההשמדה של בני העם הבוסני והורשע בכל הסעיפים שבהם נאשם במקור. 2 סעיפים בדבר רצח עם: אחד של מעורבות ישירה והשני של תמיכה בביצוע ובהוצאה לפועל, 4 סעיפים של פשע נגד האנושות (השמדה, שני סעיפי רצח ורדיפה). 46 שנות מאסר, בהמשך קוצר ל-35 שנים.
ראטקו מלאדיץ' 		ראש המטה הכללי של צבא רפובליקה סרפסקה בשעת מלחמת בוסניה, המוציא לפועל של טבח סרברניצה והאחראי על המצור על סרייבו. נעצר בסרביה בשיתוף אינטרפול וסוכנות הביון הסרבית ב-26 במאי 2011, והורשע בבית הדין הפלילי הבינלאומי. בעקבות מעצרו של מלאדיץ', הודיע נשיא סרביה בוריס טאדיץ', כי זהו "סיום פרק אפל בהיסטוריה של סרביה". מלאדיץ' טען כי מעשי הטבח בעם הבוסניאקי הם נקמה על הדיכוי העות'מאני של הנוצרים בבלקן שהגיע לקיצו 80 שנה לפני הטבח[67]. ב-2017 הורשע ב-10 אישומים: 1 של רצח עם, חמישה של פשעים נגד האנושות (אחריות על אונס המוני, כליאה המונית של בוסנים בתנאים תת-אנושיים, טרור כלפי אוכלוסייה אזרחית, השמדה וגירוש) וארבעה הפרות של דיני מלחמה[68][69]. מאסר עולם לכל החיים. הגיש מספר ערעורים שהאחרון שבהם נדחה ב-2021[70].
זדרבקו תולימיר 		עוזר המפקד למודיעין ואבטחה של המטה הראשי של צבא רפובליקה סרפסקה במהלך מלחמת בוסניה. עמד לדין על כך שביצע, תכנן, יזם, הורה וסייע בכל דרך אחרת בתכנון, הכנה וביצוע של פשעים נגד בוסניאקים בסרברניצה ובזפה (Žepa; עיירה בוסנית בה אירע טבח ב-1995 שבמסגרתו נרצחו 116 איש), לרבות ביצוע רצח עם[71]. רשימת השיטות הלא-אנושיות שהיה אחראי על השימוש בהן בעת ביצוע אותם הפשעים הובילה להחרמת עונשו[72]. 2 סעיפים בדבר רצח עם: אחד של מעורבות ישירה והשני של תמיכה בביצוע ובהוצאה לפועל, 4 סעיפים של פשע נגד האנושות (רצח, השמדה, רדיפה על בסיס לאום או דת וגירוש בכפייה). מאסר עולם לכל החיים.
ביליאנה פלאבשיץ' 		אקדמאית ופוליטיקאית (במקור עבדה כפרופסורית באוניברסיטת זאגרב, טרם התפרקות יוגוסלביה בשנות התשעים), כיהנה כנשיאה של רפובליקה סרפסקה אחרי קאראג'יץ' בין 1996 ל-1998. טענה כי הטיהור האתני שמתבצע בבוסניאקים הוא תהליך טבעי, וקידמה עקרונות המבוססים על תורת הגזע לפיהם הסרבים עליונים מבחינה גזעית על הבוסניאקים. היא הסגירה עצמה באופן עצמאי לרשויות בית הדין הפלילי הבינלאומי. היא הודתה באשמה ונשלחה לרצות את מאסרה בבית כלא בשוודיה[73]. 2 סעיפים של ביצוע ג'נוסייד, 5 סעיפים של פשעים נגד האנושות (רצח, השמדה, רדיפה, גירוש, מעשים אחרים בלתי-אנושיים), סעיף 1 של הפרת דיני מלחמה (רצח אזרחים). 11 שנות מאסר (קוצר בשליש).
ז'לקו רזנטוביץ' 		מנהיג מיליציית הפושעים "נמרי ארקאן". היה ברשימות הפושעים המבוקשים ביותר של האינטרפול במהלך שנות ה-80 וה-70 בעבור מעשי רצח ושוד במדינות אירופה ובמרץ 1999 הוציא בית הדין הפלילי הבינלאומי צו הדורש את העמדתו לדין[74]. בשנת 2000, קודם העמדתו לדין, נמצאו עקבותיו בידי איש הבריגדה הניידת של המשטרה הסרבית אשר התנקש בחייו. רק לאחר ההתנקשות בחייו של רזנטוביץ' פורסם בפומבי צו העמדתו לדין בידי בית הדין הפלילי הבינלאומי[75]. לאחר מותו הרשיע אותו בית הדין הפלילי הבינלאומי ב-24 האשמות של פשעים נגד האנושות, הפרות חמורות של אמנות ז'נבה והפרות חוזרות של דיני מלחמה. נרצח טרם הרשעתו.

הכחשת רצח העם הבוסני

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכחשה מטעמן של מדינות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך שנים הודגשה ההכחשה של אירועי רצח העם הבוסני ובעיקר טבח סרברניצה בקרב הסרבים, בין אם דרך המערכת הפוליטית, המשפטית, התקשורתית או החינוכית. במקור, במהלך מלחמות יוגוסלביה, למשטר מילושביץ' הייתה שליטה מוחלטת על רשתות התקשורת, והוטלה צנזורה על כל ניסיון לפרסם מידע על אודות היחס של הכוחות הסרבים לאוכלוסייה הבוסניאקית בבוסניה[76]. בנוסף צבא סרפסקה ושאר המיליציות שפעלו לצידו פעלו בניסיון למחוק ראיות לפשעי המלחמה שביצעו כל אותה העת[77]. ב-31 במרץ 2010, 15 שנים לאחר האירוע, התנצל הפרלמנט הסרבי על ביצוע הטבח. לאחר דיון סוער של 13 שעות, הוציא הפרלמנט הודעה בה הוא מביע צער על שאירע והתנצל על שלא נעשה די על מנת למנוע את הטבח, אולם ההחלטה נמנעה מלקרוא לטבח "רצח עם". ברנקו רוזיץ', נציג המפלגה הסוציאליסטית, אשר בראשה עמד מילושביץ' בשנות ה-90, אמר: "אנו לוקחים צעד לנקיטת אחריות פוליטית המבוסס על הכרעה פוליטית עבור פשע המלחמה שאירע בסרברניצה[78]." ראשת ממשלת סרביה המכהנת מאז 2017, אנה ברנאביץ', הכחישה מספר פעמים את רצח העם הבוסני.

ב-8 ביולי 2015, יום הזיכרון של 20 שנה מאז טבח סרברניצה, הממלכה המאוחדת קידמה הצעה במועצת הביטחון של האומות המאוחדות לפיה האו"ם יכיר באופן רשמי בטבח סרברניצה כרצח עם. הפדרציה הרוסית, שיוצגה על ידי שגרירה באו"ם, ויטאלי צ'ורקין, הטילה וטו על ההצעה הבריטית[79].

ביולי 2021 נחקק בבוסניה חוק לפיו ההכחשה של רצח העם הבוסני אינה חוקית. החקיקה נעשתה בעיקרה בכדי להתמודד עם ניסיונות של הסרבים יושבי בוסניה להכחיש את היקף הטבח בסרברניצה, כמו גם שאר אירועי הטבח, הניצול והשימוש במחנות הריכוז במהלך רצח העם הבוסני[80]. בהמשך האיחוד האירופי פעל לקדם תיקון בחוק ההכחשה של רצח העם הבוסני במטרה להחמיר את חוק העונשין בדבר הכחשה[81]. הרפובליקה סרפסקה היושבת בתוך הפדרציה של בוסניה והרצגובינה אולצה ב-2003 לבצע חקירה מעמיקה של אירועי סרברניצה. בהמשך, נשיא סרפסקה, דראגן צ'ביץ', הודה באופן רשמי בכך שהכוחות הסרבים ביצעו את טבח סרברניצה בבוסניאקים. בנובמבר 2004 פרסמה ממשלת סרפסקה התנצלות רשמית על רצח העם הבוסני[82].

הכחשה מטעמם של גורמים פרטיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר רב של גורמים פרטיים הכחישו את עצם התרחשותו של רצח העם הבוסני. העיתון הבריטי "מרקסיזם חי" הפועל מטעם המפלגה הקומוניסטית המהפכנית של בריטניה, הכחיש את רצח העם ואף טען כי למעשה מתרחש טיהור אתני כלפי סרבים בידי בוסניאקים במסגרת מלחמת בוסניה. בשנת 1993 המגזין פרסם כתבה שכותרתה "רצח עם מבוצע נגד הסרבים" ובה פורסמו תמונות מרצח העם הסרבי, ארבעים שנה קודם לכן, שנטען כי הן עכשוויות[83].

בין אישי הציבור ומשפיעי דעת קהל שמכחישים את רצח העם הבוסני נמצא הבלשן, פובליציסט והיסטוריון האמריקאי מרקסיסטי נועם חומסקי, שבספריו הפיח טענות שקריות לפיהן פרשת רצח העם הבוסני נבעה למעשה מתעמולה אמריקאית שהייתה חלק מקונספרציה שמטרתה הייתה להביא לנפילת יוגוסלביה. נאשמים בפשעי מלחמה הקשורים ברצח העם הבוסני השתמשו לא פעם בטיעוניו של חומסקי להצדקת מעשיהם מול בית הדין הפלילי הבינלאומי[84]. חומסקי אף התראיין בפני הטלוויזיה הסרבית הממלכתית איפה שהציג את טענותיו על אודות קנוניה אמריקאית ורצח עם מפוברק[85][86].

זוכה פרס נובל לספרות האוסטרי, פטר הנדקה וצייד הנאצים וההיסטוריון הישראלי-אמריקאי, אפרים זורוף, שניהם סירבו בפומבי להכיר בצדקת העונשים שנקבעו בידי בית הדין הבין-לאומי לצדק (ICJ) ובית הדין הפלילי הבינלאומי ליוגוסלביה לשעבר. הפילוסופים אלן פינקלקראוט וסלבוי ז'יז'ק תקפו את הנדקה על שצידד במשטר מילושביץ' והציע להיות עד מטעם ההגנה במשפט שלו[87][88]. התובע היהודי אמריקאי מנחם רוזנסאפט תקף בפומבי את אפרים זורוף על טענתו כי הרציחות שבוצעו בבוסנים לא נחשבות לרצח עם, בטענה שכדי שזורוף יוכל לגנות את המבצעים ולהתאבל על קורבנות השואה של העם היהודי שסבל מלחמת העולם השנייה, עליו לגנות את המבצעים ולהתאבל על קורבנות כל מעשי רצח העם האחרים, כולל רצח העם הבוסני[89].

פרופסור אמריטוס באוניברסיטה העברית בירושלים, יהודה באואר, טען ביחס לטבח סרברניצה כי היה זה: "מעשה של רצח, אך לא רצח עם." ההיסטוריון גדעון גרייף גם כן צידד בעמדה זאת[90].

זיכרון והנצחה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
נשים באנדרטה לקורבנות טבח סרברניצה ביולי 1995. בטקס הזיכרון השנתי בעיירה, בוסניה והרצגובינה, 11 ביולי 2007.
תושבים בוסניאקים אבלים בטקס הקבורה מחדש של קורבן שגופתו הועלתה מהטבח בסרברניצה.
  • באתר הטבח בסרברניצה שבבוסניה והרצגובינה הוקם בית עלמין להנצחת הנרצחים. בית העלמין מוקדש ל-8,372 אזרחי סרברניצה שנרצחו בטבח שביצעו אנשי צבא רפובליקה סרפסקה. אף על פי שרוב הקורבנות היו בוסניאקים מוסלמים, הקבורה מעורבת בין מוסלמים סונים לקרואטים קתולים. עם התמשכות הזיהוי והמציאה של גופות נרצחים עם הזמן, מתווספים קברים לבית העלמין. על אף ש-600 הקבורות הראשונות התרחשו ב-31 במרץ 2003, בית הקברות לא נחנך רשמית עד 20 בספטמבר 2003. בטקס הפתיחה של בית העלמין, נשיא ארצות הברית לשעבר, ביל קלינטון, היה הנואם העיקרי[91].
  • ביולי 2005, ביום השנה העשירי לטבח סרברניצה, הקונגרס של ארצות הברית העביר חקיקה להנצחת רצח העם הבוסני. החקיקה קודמה בידי חבר בית הנבחרים כריס סמית' והסנאטור בן קרדין. ההצעה עברה ברוב מוחלט בבית הנבחרים, עם 370 תומכים לעומת 1 נגד ו-62 נמנעים. בחקיקת ההנצחה נקבע כי: ”...מדיניות התוקפנות והטיהור האתני שיושמה על ידי הכוחות הסרבים בבוסניה והרצגובינה מ-1992 עד 1995 בתמיכה ישירה של המשטר הסרבי של סלובודן מילושביץ' וחסידיו הביאה בסופו של דבר לעקירתם של יותר מ-2,000,000 בני אדם, לפי הערכות ל-200,000 הרוגים, עשרות אלפים נאנסו או עונו או עברו התעללות בדרך אחרת, והאזרחים התמימים של סרייבו ומרכזים עירוניים אחרים היו נתונים שוב ושוב להפגזות והתקפות צלפים. כל אלו עומדים בתנאים המגדירים את פשע רצח העם בסעיף 2 של האמנה למניעה וענישה של הפשע רצח עם.”[92]
  • בשנת 2009 אימץ הפרלמנט האירופי הצעה לקבוע את 11 ביולי כיום הזיכרון הבינלאומי לטבח סרברניצה ולאירועי רצח העם הבוסני בכלל. דבר הפרלמנט הרשמי מוצג להלן: "על המועצה והנציבות להנציח כראוי את יום השנה למעשה רצח העם סרברניצה-פוטוצ'ארי[93] על ידי תמיכה בהכרה של הפרלמנט ב-11 ביולי כיום הזיכרון לרצח העם בסרברניצה בכל רחבי האיחוד האירופי, ולקרוא לכל מדינות הבלקן המערביות לעשות זאת גם כן[94]." בעקבות ההחלטה בפרלמנט האירופי הוקם ארגון 'לזכור את סרברניצה' (Remembering Srebrenica) המהווה מוסד ללא כוונת רווח היושב בממלכה המאוחדת שמטרתו המוצהרת היא העלאת המודעות הציבורית על אירועי רצח העם הבוסני וטבח סרברניצה בפרט.
  • ב-31 במרץ 2010, 15 שנים לאחר האירוע, התנצל הפרלמנט הסרבי באורח רשמי על ביצוע הטבח בסרברניצה. לאחר דיון סוער של 13 שעות, הוציא הפרלמנט הודעה בה הוא מביע צער על שאירע והתנצל על שלא נעשה די על מנת למנוע את הטבח, אולם ההחלטה נמנעה מלקרוא לטבח "רצח עם". ברנקו רוזיץ', נציג המפלגה הסוציאליסטית, אשר בראשה עמד מילושביץ' לאורך שנות ה-90, אמר: "אנו לוקחים צעד לנקיטת אחריות פוליטית המבוסס על הכרעה פוליטית עבור פשע המלחמה שאירע בסרברניצה[78]."
  • בספטמבר 2013 בית המשפט העליון של הולנד קבע כי המדינה (הולנד) נושאת באחריות למותם של שלושה גברים בוסניאקים מוסלמים לאחר שהתביעה המשפטית בנושא הגיעה לבית המשפט עוד בשנת 2011. לפי בית המשפט, חיילים הולנדים ששירתו כשומרי שלום מטעם האומות המאוחדות בסרברניצה שלחו שלושה גברים בוסנים מוסלמים הרחק מ"אזור בטוח" ב-13 ביולי 1995. מהלך זה למעשה הותיר אותם בידי צבא הרפובליקה סרפסקה, שרצחו אותם ביחד עם כל הקורבנות של טבח סרברניצה שהתרחש במקביל[95].

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Norman M. Naimark, Fires of Hatred - Ethnic Cleansing in Twentieth-Century Europe, Harvard University Press, 2002.
  • Louis Sell, Slobodan Milosevic and the Destruction of Yugoslavia. Duke University Press, 2003.
  • Colin Flint, The Geography of War and Peace: From Death Camps to Diplomats, Oxford University Press, 2004.
  • Gerard Toal and Carl T. Dahlman, Bosnia Remade: Ethnic Cleansing and its Reversal, Oxford University Press, 2011.
  • Karen E. Smith, Genocide and the Europeans, Cambridge University Press, 2012.
  • Robert J. Donia, Radovan Karadžič: Architect of the Bosnian Genocide, Cambridge University Press, 2014.
  • Edina Becirevic, Genocide on the Drina River, Yale Univesrity Press, 2014.
  • Selma Leydesdorff, Surviving the Bosnian Genocide - The Women of Srebrenica Speak, Indiana University Press, 2015.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא רצח העם הבוסני בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ Leading Article: Has Serbia become a fascist state?, The Independent, ‏1993-06-08 (באנגלית)
  2. ^ The Bosnian Genocide, Montreal Holocaust Museum (באנגלית)
  3. ^ Kingdom of Serbs, Croats, and Slovenes | historical kingdom, Balkans [1918–1929 | Britannica], www.britannica.com (באנגלית)
  4. ^ Genocide in Croatia, Serbian National Defense Council of Canada; Serbian National Defense Council of America., ‏1976
  5. ^ 64. Socialist Federal Republic of Yugoslavia (1945-1992), uca.edu (באנגלית אמריקאית)
  6. ^ Background: Tito’s Yugoslavia | CES at UNC (באנגלית אמריקאית)
  7. ^ Svetozar Pejovich, The Market-Planned Economy of Yugoslavia, U of Minnesota Press, 1966-09-21, ISBN 978-0-8166-5847-3. (באנגלית)
  8. ^ Engelberg, Stephen (1991-09-01). "Carving Out a Greater Serbia". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2022-02-01.
  9. ^ Milica UvalićMilica Uvalic is a professor in economics at the Department of Economics, University of Perugia Milica teaches Development Economics, European Union Integration She conducts research on transition in Central, Southeast Europe, FDI, The rise and fall of market socialism in Yugoslavia, doc-research.org (באנגלית אמריקאית)
  10. ^ 1 2 Milestones: 1989–1992 - Office of the Historian, history.state.gov
  11. ^ Francesca Cleverly, The Breakup of Yugoslavia | Remembering Srebrenica, ‏2021-06-24 (באנגלית בריטית)
  12. ^ War for Slovenia, www.slovenija2001.gov.si
  13. ^ N.Macedonia marks 29th anniversary of independence, www.aa.com.tr
  14. ^ Orlando Crowcroft, Vukovar at 30: How 'Croatia's Stalingrad' still casts a long shadow, euronews, ‏2021-11-18 (באנגלית)
  15. ^ Gospić massacre, Academic Dictionaries and Encyclopedias (באנגלית)
  16. ^ United Nations High Commissioner for Refugees, Refworld | Chronology of Events: September 1991 - July 1992, Refworld (באנגלית)
  17. ^ Bosnian War Crimes Claims Still Trouble Croatia, Balkan Insight, ‏2016-11-16 (באנגלית אמריקאית)
  18. ^ Croat-Bosniak War: Short Chronology - BosniaFacts.info, www.bosniafacts.info
  19. ^ איתי אנגל, תחביבים: כדורגל ורצח עם, באתר ynet, 28 באוגוסט 2009
  20. ^ History of Ethnic Tensions, www.ushmm.org (באנגלית)
  21. ^ Eighty-Six Muslim Victims of Prijedor Massacre Laid To Rest in Bosnia, RadioFreeEurope/RadioLiberty (באנגלית)
  22. ^ Visegrad Genocide Memories, Visegrad Genocide Memories (באנגלית)
  23. ^ Crimes before the ICTY: Višegrad | International Criminal Tribunal for the former Yugoslavia, www.icty.org
  24. ^ FACTS ABOUT FOČA, International Criminal Tribunal for the former Yugoslavia.
  25. ^ Bosniak Survivors Mark Zvornik Massacres Anniversary, Balkan Insight, ‏2015-06-08 (באנגלית אמריקאית)
  26. ^ ‘Ethnic Cleansing Operations’ in the northeast-Bosnian City of Zvornik from April through June 1992, Ludwig Boltzmann Institute of Human Rights
  27. ^ Lauren Wolfe, There Are No Real ‘Safe Zones’ and There Never Have Been, Foreign Policy (באנגלית אמריקאית)
  28. ^ Srebrenica massacre | World news | The Guardian, the Guardian (באנגלית)
  29. ^ FROM THE FIELD: A genocide timeline; Srebrenica massacre remembered, UN News, ‏2021-07-19 (באנגלית)
  30. ^ Srebrenica massacre | Facts, History, & Photos | Britannica, www.britannica.com (באנגלית)
  31. ^ Concentration Camps - The Horrors Of A Camp Called Omarska | The World's Most Wanted Man | FRONTLINE | PBS, www.pbs.org
  32. ^ Shame of camp Omarska | Special reports | guardian.co.uk, www.theguardian.com
  33. ^ Francesca Cleverly, Concentration Camps | Remembering Srebrenica, ‏2021-06-24 (באנגלית בריטית)
  34. ^ Keraterm Camp | UN IRMCT | Worth a Thousand Words, www.irmct.org
  35. ^ Bosniak Prisoner ‘Assaulted’ at Bijeljina’s Batkovic Camp, Balkan Insight, ‏2014-03-06 (באנגלית אמריקאית)
  36. ^ Manjača camp in Banja Luka, Bosnia and Herzegovina | Wander, www.wander.am (באנגלית)
  37. ^ Wartime sexual violence survivors: Bosnia and Herzegovina's forgotten ones, TRIAL International (באנגלית אמריקאית)
  38. ^ 20 Years After Bosnian War, Rape Survivors Still Live With Trauma, Women and Girls (באנגלית)
  39. ^ Bosnian War Rape Survivors ‘Still Afraid to Speak Out’, Balkan Insight, ‏2021-03-03 (באנגלית אמריקאית)
  40. ^ Meltem Sarsılmaz, The pain of systematic rape victims in Bosnia never ends | Opinion, Daily Sabah, ‏2021-07-13 (באנגלית אמריקאית)
  41. ^ Genocidal rape and the invisible children of Bosnia, Genocidal rape and the invisible children of Bosnia (באנגלית)
  42. ^ Angela J. Edman, Crimes of Sexual Violence in the War Crimes Chamber of the State Court of Bosnia and Herzegovina: Successes and Challenges
  43. ^ 1 2 The integration of Bosnian refugees: An encouraging story that provides lessons for the current migration crisis, EUROPP, ‏2017-02-20
  44. ^ 1 2 Mikkel Barslund, Matthias Busse, Karolien Lenaerts, Lars Ludolph, Integration of Refugees: Lessons from Bosnians in Five EU Countries, Intereconomics 2017, 2017, עמ' 257–263
  45. ^ The Dissolution of Yugoslavia · Clinton Digital Library, clinton.presidentiallibraries.us
  46. ^ Sanctions and the Federal Republic of Yugoslavia: assessing impacts and drawing lessons, Humanitarian Practice Network (באנגלית בריטית)
  47. ^ Arnesa B. Kustura, Bosnian War- A Brief Overview | Remembering Srebrenica, ‏2021-06-24 (באנגלית בריטית)
  48. ^ Ivo H. Daalder, Decision to Intervene: How the War in Bosnia Ended, Brookings, ‏-001-11-30T00:00:00+00:00 (באנגלית אמריקאית)
  49. ^ Dayton Accords | international agreement | Britannica, www.britannica.com (באנגלית)
  50. ^ Dayton Peace Agreement, www.osce.org (באנגלית)
  51. ^ Bosnia and Herzegovina - Government and society | Britannica, www.britannica.com (באנגלית)
  52. ^ A Kosovo Chronology | War In Europe | FRONTLINE | PBS, www.pbs.org
  53. ^ Benjamin S. Lambeth, Operation Allied Force: Lessons for the Future, 2001-01-01
  54. ^ Human Rights Watch, Kosovo: Focus on Human Rights, www.hrw.org
  55. ^ הולנד: בית הדין שבו התאבד גנרל בשידור חי סוגר את שעריו, באתר ynet, 22 בדצמבר 2017
  56. ^ CASE CONCERNING APPLICATION OF THE CONVENTION ON THE PREVENTION AND PUNISHMENT OF THE CRIME OF GENOCIDE, INTERNATIONAL COURT OF JUSTICE, ‏JUDGMENT OF 26 FEBRUARY 2007
  57. ^ יוגוסלביה התפרקה לסרביה ומונטנגרו בשנת 2006 והפכו לשתי מדינות ריבוניות נפרדות.
  58. ^ Jan Zwierzchowski and Ewa Tabeau, THE 1992-95 WAR IN BOSNIA AND HERZEGOVINA: CENSUS-BASED MULTIPLE SYSTEM ESTIMATION OF CASUALTIES’ UNDERCOUNT, Conference Paper for the International Research Workshop on ‘The Global Costs of Conflict’, ‏2010
  59. ^ Gall, Marlise Simons With Carlotta (2001-06-29). "THE HANDOVER OF MILOSEVIC: THE OVERVIEW; MILOSEVIC IS GIVEN TO U.N. FOR TRIAL IN WAR-CRIME CASE". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2022-02-02.
  60. ^ Slobodan Milošević Trial - the Prosecution's case | International Criminal Tribunal for the former Yugoslavia, www.icty.org
  61. ^ Bosnian Serb War Criminal Momcilo Krajisnik Dies of COVID-19, Balkan Insight, ‏2020-09-15 (באנגלית אמריקאית)
  62. ^ Krajišnik (IT-00-39) | International Criminal Tribunal for the former Yugoslavia, www.icty.org
  63. ^ דיווח: פושע המלחמה קרדז'יץ' מסתתר ברוסיה, באתר ynet, 1 בפברואר 2007
  64. ^ Radovan Karadzic | Facts, Biography, & War Crimes | Britannica, www.britannica.com (באנגלית)
  65. ^ Srebrenica massacre - Aftermath | Britannica, www.britannica.com (באנגלית)
  66. ^ krstic, www.nato.int
  67. ^ Ratko Mladic | Facts, Biography, Verdict, Bosnian Genocide, & War Crimes | Britannica, www.britannica.com (באנגלית)
  68. ^ Ratko Mladić: life in prison is as close to justice as his victims will get, the Guardian, ‏2021-06-08 (באנגלית)
  69. ^ "Ratko Mladic jailed for life over Bosnia war genocide". BBC News (באנגלית בריטית). 2017-11-22. נבדק ב-2022-02-02.
  70. ^ Ratko Mladić, ‘butcher of Bosnia’, loses appeal against genocide conviction, the Guardian, ‏2021-06-08 (באנגלית)
  71. ^ "Zdravko Tolimir: Bosnian Serb intelligence chief at Srebrenica". BBC News (באנגלית בריטית). 2016-02-09. נבדק ב-2022-02-02.
  72. ^ Tolimir, International Justice Resource Center, ‏2019-03-26 (באנגלית אמריקאית)
  73. ^ Prosecutor v. Biljana Plavšić judgement, International Criminal Tribunal for the former Yugoslavia
  74. ^ CASE INFORMATION SHEET, ŽELJKO RAŽNATOVIĆ “ARKAN”, International Criminal Tribunal for the former Yugoslavia
  75. ^ Arkan’s Paramilitaries: Tigers Who Escaped Justice, Balkan Insight, ‏2014-12-08 (באנגלית אמריקאית)
  76. ^ Milosevic 'Exonerated'? War-Crime Deniers Feed Receptive Audience, RadioFreeEurope/RadioLiberty (באנגלית)
  77. ^ Srebrenica: How Bosnian Companies Supplied the Genocide Cover-Up, Balkan Insight, ‏2021-07-06 (באנגלית אמריקאית)
  78. ^ 1 2 סרביה התנצלה על הטבח בסרברניצה, באתר וואלה, 31 במרץ 2010
  79. ^ Reuters, Russia vetoes Srebrenica genocide resolution at UN, the Guardian, ‏2015-07-08 (באנגלית)
  80. ^ Associated Press, ‘It’s getting out of hand’: genocide denial outlawed in Bosnia, the Guardian, ‏2021-07-24 (באנגלית)
  81. ^ EU making efforts to amend Bosnian genocide denial law implemented by Austrian diplomat, Arab News, ‏2021-12-22 (באנגלית)
  82. ^ ‘Step backwards’ for Bosnia’s autonomous Serb region as assembly reneges on Srebrenica genocide report, UN News, ‏2018-08-16 (באנגלית)
  83. ^ "The West's Leftist 'Intellectuals' Who Traffic in Genocide Denial, From Srebrenica to Syria". Haaretz (באנגלית). נבדק ב-2022-02-02.
  84. ^ Chomsky's Genocidal Denial, Congress of Bosniaks of North America, ‏2009-08-28 (באנגלית אמריקאית)
  85. ^ Poison in the well of history, the Guardian, ‏2000-03-15 (באנגלית)
  86. ^ Guardian Staff, Letters: Falling out over Srebrenica, the Guardian, ‏2005-11-02 (באנגלית)
  87. ^ Peter Handke's Nobel prize criticized due to links to Serbia’s Slobodan Milosevic - The Washington Post, web.archive.org, ‏2019-10-10
  88. ^ Guardian Staff, Stand up if you support the Serbs, the Guardian, ‏1999-04-21 (באנגלית)
  89. ^ The Srebrenica Massacre Must Be Recognized as a Genocide | HuffPost, web.archive.org, ‏2020-12-05
  90. ^ ההיסטוריה חוזרת: חוקר השואה הישראלי שעומד בעין הסערה בבוסניה, באתר מקור ראשון, ‏2021-12-21
  91. ^ Srebrenica-Potocari Memorial and Cemetery in Srebrenica, Republika Srpska - Find a Grave Cemetery, www.findagrave.com (באנגלית)
  92. ^ Text of H.Res. 199 (109th): Expressing the sense of the House of Representatives regarding the massacre at Srebrenica … (Passed the House version), GovTrack.us (באנגלית)
  93. ^ פוטוצ'ארי היא עיירה סמוכה לסרברניצה שנכללה בתוך "האזור הבטוח" של האו"ם ובהמשך תושביה סבלו מגורל דומה לזה של תושבי סרברניצה בשעת הטבח.
  94. ^ Texts adopted - Srebrenica - Thursday, 15 January 2009, www.europarl.europa.eu (באנגלית)
  95. ^ Netherlands Supreme Court hands down historic judgment over Srebrenica genocide, Amnesty International, ‏2013-09-06 (באנגלית)
רצח עם
רצח העם הטסמני (1828–1830) • רצח העם הצ'רקסי (1864) • רצח העם של ההררו והנאמה (1904–1907) • רצח העם הארמני (1915–1918) • רצח העם היווני-פונטי (1914–1923) • רצח העם האשורי (1914–1918) • הולודומור (1932–1933) • שואת היהודים (1939–1945) • השמדת הצוענים (1939–1945) • רצח העם הסרבי (1940–1945) • רצח העם הבנגלי (1971) • רצח העם בבורונדי (1972) • רצח העם בקמבודיה (1975–1979) • רצח העם במזרח טימור (1975) • רצח העם בגואטמלה (1981–1983) • רצח העם הבוסני (1992–1995) • רצח העם ברואנדה (1994) • רצח העם בדארפור (2003–2020)
אמנה בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=רצח_העם_הבוסני&oldid=38905044"