אינטרפול

אינטרפול
Interpol
	סמל הארגון
תחום	activities of extraterritorial organizations and bodies
מדינה	צרפת
מטה הארגון	ליון, צרפת
חברים	196 מדינות
יושב ראש	אחמד נאסר אל-ראיסי
עובדים	כ-1000 (נכון ל-2024)
תקופת הפעילות	7 בספטמבר 1923 – הווה (101 שנים)
	https://www.interpol.int/

ערך זה עוסק בסוכנות אכיפת חוק בינלאומית. אם התכוונתם ללהקה, ראו אינטרפול (להקה).

הארגון הבינלאומי לשיטור פלילי (באנגלית: International Criminal Police Organization, ובקיצור – The International police – INTERPOL) הוא ארגון בינלאומי לתיאום ולשיתוף פעולה בין כוחות משטרה ברחבי העולם לצורך טיפול בפשיעה. זהו הארגון הבינלאומי הגדול ביותר לשיטור פלילי. מטה הארגון ממוקם בליון שבצרפת. לארגון יש שבעה משרדים אזוריים ברחבי העולם ולשכה מרכזית לאומית (NCB -National Central Bureau) בכל אחת מ-196 המדינות החברות^[1]^[2]

האינטרפול מספק תמיכה בחקירות, מומחיות והכשרות לכוחות אכיפת חוק ברחבי העולם ושימוש במאגרי מידע עולמיים. הוא מתמקד בשלושה תחומים עיקריים של פשיעה חוצת גבולות: טרור, פשיעת סייבר ופשיעה מאורגנת. תחומי האחריות הנרחבים של הארגון כוללים כמעט כל סוג פשע גלובלי, כולל פשעים נגד האנושות ופשעי מלחמה, פורנוגרפיית ילדים, סחר בבני אדם וזנות, סחר בסמים וייצורם, סחר בנשק, גניבות רכב, פשע ימי, שחיתות פוליטית, הפרת זכויות קניין רוחני, וכן פשיעה כלכלית, לרבות זיוף כספים והלבנות הון. הארגון גם מקל על שיתוף פעולה בין מוסדות אכיפת חוק לאומיים באמצעות מאגרי מידע פליליים (DNA, תמונות וטביעות אצבעות) ורשתות תקשורת.

הארגון אחראי בין היתר על הוצאת התראות ("הודעות אדומות", Red Notice) אודות מבוקשים בינלאומיים ובקשות לצווי הסגרה ומעצר, ליישום במסגרת סמכויות ובגבולות המדינות המשתפות פעולה עם האינטרפול.^[3] הסוכנות גם מוציאה התראות צהובות בנוגע לנעלמים ונעדרים שיש בעניינם אינטרס בינלאומי.

בניגוד לדעה הרווחת, האינטרפול אינו סוכנות אכיפת חוק עצמאית, אלא סוכנות שיתופית בינלאומית מיסודן של 20 משטרות לאומיות (מאוסטריה ועד ארצות הברית, מיפן ועד מצרים, מיוון ועד הולנד) שנוסדה כבר בשנת 1923, הפכה לרשמית בשנת 1956 תחת השם International Criminal Police Commission (ICPC), וזכתה להכרה פורמלית מכוח החלטה מיפת-כוח מטעם מועצת הביטחון של האו"ם, בשנת 1997.^[4]

לאינטרפול תקציב שנתי של 176 מיליון אירו^[5] (נכון לשנת 2023), כאשר רובו מגיע מתרומות שנתיות של כוחות משטרה ממדינות החברות בארגון. הארגון מנוהל על ידי אספה כללית המורכבת מכל המדינות החברות, שבוחרת את הוועדה המבצעת ואת הנשיא האחראים לפיקוח על מדיניות הארגון וניהולו. נשיא האינטרפול הנוכחי הוא אחמד נאסר אל-ראיסי מאיחוד האמירויות הערביות.^[6]

הפעילות השוטפת מנוהלת על ידי המזכירות הכללית, המונה כ-1,000 עובדים מיותר מ-100 מדינות, הכוללים אנשי משטרה ואזרחים. המזכירות הכללית מנוהלת על ידי המזכיר הכללי, כרגע יורגן שטוק, לשעבר סגן ראש המשרד הפדרלי לפשעי פלילים בגרמניה. ולדסי אורקיזה מברזיל מונה על ידי הוועד המנהל כמחליפו המיועד של שטוק ב-2025.^[7]

בהתאם לחוקתו, האינטרפול שואף להישאר נייטרלי פוליטית בביצוע משימותיו, ולכן נאסר עליו להשתתף בפעילויות פוליטיות, צבאיות, דתיות או גזעיות, או להתערב במחלוקות מסוג זה. הארגון פועל בארבע שפות: אנגלית, ערבית, צרפתית וספרדית.

האינטרפול משתף פעולה עם ארגונים על-יבשתיים ולאומיים בעלי סמכות בינלאומית, כגון ה-FBI האמריקאי, ה-AFRIPOL (המשטרה הבינלאומית האפריקאית), ה-AMERIPOL (המשטרה הבינלאומית של דרום אמריקה), ה-ASEANAPOL (המשטרה של יבשת אסיה), ה-EUROPOL (היורופול האירופאי), ה־European Border and Coast Guard Agency – Frontex (משמר הגבולות והחופים של האיחוד האירופי) והאו"ם.^[8]

היסטוריה

עד מלחמת העולם השנייה

שיתוף פעולה משטרתי בינלאומי התנהל עד המאה ה-19 על בסיס זמני וממוקד במטרות מסוימות. בשנת 1851 הוקם "איחוד המשטרה של המדינות הגרמניות" כאמצעי לשיתוף פעולה בין כוחות משטרה במדינות דוברות גרמנית. מאמצים דומים, כמו ועידת רומא ב-1898 למאבק באנרכיסטים, נכשלו.

בתחילת המאה ה-20, גידול בנסיעות בינלאומיות ובמסחר יצר צורך בשיתוף פעולה משטרתי בינלאומי. ב-1914 התקיים קונגרס משטרתי בינלאומי במונקו, שדיבר על עקרונות לשיתוף פעולה בינלאומי, חקירות פשיעה והסדרת הסגרות, עקרונות שהפכו לבסיס לאינטרפול. לאחר מלחמת העולם הראשונה, ב-1923, יזם יוהאן שובר, מפקד משטרת וינה, קונגרס נוסף שבו הוסכם להקים את "הוועדה הבינלאומית לשיטור פלילי" (ICPC), קודמתו הישירה של אינטרפול. שובר נבחר לנשיא הראשון של הארגון ומטהו נקבע בווינה. הממלכה המאוחדת הצטרפה לארגון ב-1928, ועד 1934 מספר המדינות החברות בארגון גדל ל-58.

בתקופת מלחמת העולם השנייה

בשנת 1938, לאחר סיפוח אוסטריה, עבר הארגון לשליטת גרמניה הנאצית וב-1942 מטהו הועבר מוינה לברלין, שם נותר עד לתום מלחמת העולם השנייה. באותה תקופה, מרבית המדינות החברות פרשו מהארגון. ראשי הארגון במהלך המלחמה היו קצינים בכירים בארגון ה-SS,, כמו ריינהרד היידריך וארנסט קלטנברונר. הארגון למעשה חדל מלפעול במלואו במהלך המלחמה עד סיומה.

עקב מחסור בתיעוד, המקור היחיד כמעט להבנת השימוש שעשו הנאצים באינטרפול, הוא מחקרו של יורגן ישקה אשר ראה אור במאמר בשם "Interpol zwischen 1933 und 1945".^[9] מיד לאחר סיפוח אוסטריה, פיטר ריינהרד היידריך, ראש המשרד הראשי לביטחון הרייך, את ראש משטרת וינה. מכיוון שהמשטרה האוסטרית חדלה מלהתקיים, מוזג תפקיד ראש המשטרה האוסטרית עם תפקיד ראש המשרד לביטחון הרייך בברלין. בפועל מונה קצין האס אס האוסטרי אוטו שטיינהיזל לתפקיד, אך הוא היה למעשה איש קש.

הארגון ניתק את קשריו עם משטרות צרפת, בריטניה ופולין, אך המשיך לקיים קשרים עם חלק ממדינות העולם, בהן ארצות הברית. עם מותו של שטיינהיזל ב-1940 התבקש היידריך על ידי מעט הנציגים שהשתתפו בהצבעה לקחת על עצמו את תפקיד ראש האינטרפול באופן רשמי. ב-27 במאי 1942 הרגו פרטיזנים צ'כים את היידריך ולתפקיד מונה ארנסט קלטנברונר.

כלפי חוץ ביקשו הנאצים להציג דימוי רציני של הארגון כבלתי תלוי. גופי השיטור של המדינות הכבושות וכן הגרורות ואלו הנייטרליות המשיכו לדווח למטה האינטרפול והמשיכו להוות בעיקר במערב אירופה, גורם במשפט הפלילי וכביכול לגורם שהשפיע על פרשיות פוליטיות או מדיניות, עד כי במספר מקרים פושעים פליליים יהודים שהיו עצורים במשטרה ניצלו ממשלוח להשמדה.

אחת הטענות השגויות המופיעות לעיתים במחקרים ותיאורים אחרים על התקופה הנאצית היא שוועידת ואנזה, אותה ארגן היידריך התקיימה במטה האינטרפול. מקור השגיאה הוא בעובדה שמטה האינטרפול שכן ברחוב ואנזה (Kleine Wannseestrasse), הקרוי על שם "אגם ואנזה הקטן" בעוד הוועידה התקיימה בווילה השוכנת לחופו של אגם ואנזה הגדול.

לאחר מלחמת העולם השנייה

הארגון הוקם מחדש תחת השם "הארגון הבינלאומי לשיטור פלילי" (ICPO) על ידי נציגי בעלות הברית מבלגיה, צרפת, מדינות סקנדינביה ובריטניה, ומטה הארגון החדש הוקם בסן-קלו, עיירה בפרברי פריז. השם "Interpol" היה במקור רק כתובת הטלגרף של הארגון, והפך לחלק משמו הרשמי רק מאוחר יותר, בשנת 1956. הארגון שינה את מקומו פעם אחת נוספת ב-1989, אז הועבר לעיר ליון שבצרפת.

האינטרפול נמנע מהתערבות בתביעות נגד פושעי מלחמה נאצים בשל סעיף בחוקת הארגון שאסר על התערבות בנושאים פוליטיים.

בשנים שלאחר מכן, הארגון היה מעורב במספר שערוריות, כולל הרשעת נשיא אינטרפול לשעבר ג'קי סלבי בשחיתות ב-2010. ב-21 בנובמבר 2018 נבחר קים ג'ונג יאנג מדרום קוריאה, לשמש כנשיא האינטרפול,^[10] על רקע פרשת הנשיא הקודם מנג חונג-ויי שכיהן במקביל לתפקידו כסגן שר במשרד לביטחון הציבור של סין, ומאז 5 באוקטובר 2018 הוגדר כנעדר על ידי הרשויות בצרפת, לאחר שלא נוצר עימו קשר מאז חודש ספטמבר בו ביקר בסין. בתגובה לכך, בסין מסרו הרשויות כי ווי שוהה בארצו ומוחזק על ידי הרשות למלחמה בשחיתות לצורך חקירה שלא פורטה תכליתה. ב-7 באוקטובר 2018 הודיע האינטרפול כי מנג חונג-ווי הנמצא בסין התפטר מתפקידו. ב-21 בינואר 2020 נשפט ונכלא ל-13 שנים וחצי בשל עבירות שביצע בסין עוד טרם מינויו לנשיא האינטרפול.

פשעים אותם חוקר הארגון

בשל מחויבותו לנייטרליות פוליטית, חוקת האינטרפול אוסרת על מעורבות הארגון בחקירות שאינן מערבות כמה מדינות חברות יחד וכן אוסרת על מעורבות בכל חקירה של פשעים מסוג פוליטי, צבאי, דתי או גזעני.

עבודת הארגון מתמקדת בעיקר בחקירות טרור, פשע מאורגן, ייצור לא חוקי של סמים, סחר בסמים, הברחות נשק, סחר בבני אדם, הלבנת הון, פורנוגרפיית ילדים, פשעי מחשב, שוחד וסחר לא חוקי בבעלי חיים.

שיטת פעולה

האינטרפול הוא הארגון הבינלאומי השני בגודלו בעולם (לאחר ארגון האומות המאוחדות). נכון לאוקטובר 2024 הוא כולל 196 מדינות חברות,^[11] ולכל אחת מהן משרד בארגון אשר משמש לקישור בין המדינה והארגון. משרד זה מאפשר לארגוני השיטור של המדינה גישה למידע המוחזק בארגון שהתקבל משאר המדינות החברות. יעילות המודיעין נובעת מההנחה שפושעים רבים נעזרים בפעולתם באנשי קשר מרחבי העולם ופעולותיהם הפליליות אינן מוגבלות למדינת המוצא שלהם. הצורך במשרדים אלה נובע מחוסר היכרות האינטרפול עם ארגוני השיטור הרבים ברחבי העולם וצורך בגוף ממשק אשר יעבד וינתב את המידע הנדרש למקומות הנדרשים. מימון הארגון, כ-30 מיליון אירו בשנה, מגיע מתרומות שנתיות של המדינות החברות בו.

הארגון מפרסם מספר סוגי הודעות:^[12]

הודעה אדומה – הודעה על חשוד בפלילים
הודעה צהובה – הודעה על נעדר
הודעה שחורה – הודעה על נעדר שסביר שמת, למקרה שתימצא גופתו
הודעה כחולה – הודעה המבקשת מידע על מקום הימצאו של אדם

הוועדה לפיקוח על תיקי אינטרפול

בשנת 2008 תיקנה העצרת הכללית של האינטרפול את חוקתה כדי להקים את הוועדה לפיקוח על תיקי אינטרפול ("CCF"). גוף זה הוא עצמאי בעל שני תפקידים עיקריים:

מתן ייעוץ בנוגע לכל שימוש במידע אישי שברשות האינטרפול;
קיום דיון בבקשות גישה למאגרי המידע של האינטרפול.

אולם, התפקיד הבולט ביותר של ה-CCF הוא לדון בעתירות משפטיות המוגשות על ידי חשודים המבקשים את ביטולן של "הודעות אדומות" שהוצאו על שמם ועניינן הכרזה בינלאומית עליהם כמבוקשים למעצר ולהסגרה. עתירות מהסוג הזה, ככלל, מצליחות אך ורק כאשר הוצאת "ההודעה האדומה" נחשבת להפרת החוקה של האינטרפול או לפגיעה בהכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם משום שהיא הוצאה מטעמים פוליטיים, דתיים, צבאיים או גזעניים. בראיון שנתן לירחון העסקי "פורבס" ביולי 2013, העיר הסניגור הישראלי, עו"ד ניק קאופמן, כי הדיון בעתירות מעין אלה יכול להימשך חודשים כאשר הוועדה אינה מחויבת לנמק את החלטתה ואין עליה זכות הערעור.

אובדן תעודות מזהות

החל מ-2002, החל האינטרפול לאסוף מידע על תעודות זהות ודרכונים גנובים או אבודים ממדינות החברות בארגון, ומדינות הארגון מנסות לשלב בדיקות אלה בביקורות הדרכונים שלהן, על מנת למנוע התחזות וזיוף זהויות. נכון לשנת 2006, מסד הנתונים כולל מעל ל-10 מיליון תעודות שנגנבו או אבדו. ישראל אינה שותפה במאגר זה.^[12]

ראשי האינטרפול

מזכ"לי האינטרפול

שם	תקופת כהונה
אוסטריה אוסקר דרסלר	1923–1946
צרפת לואי דקלו	1946–1951
צרפת מרסל סיקו	1951–1963
צרפת ז'אן נפוט	1963–1978
צרפת אנדרה בוסאר	1978–1985
בריטניה ריימונד קנדול	1985–2000
ארצות הברית רונלד נובל	2000–2014
גרמניה יורגן סטוק	2014–

נשיאי האינטרפול

שם	תקופת כהונה
אוסטריה יוהאן שובר	1923–1932
אוסטריה פרנץ ברנדל	1932–1934
אוסטריה יוג'ין סידל	1934–1935
אוסטריה מיכאל סקובל	1935–1938
גרמניה הנאצית אוטו שטיינהיזל	1938–1940
גרמניה הנאצית ריינהרד היידריך	1940–1942
גרמניה הנאצית ארתור נבה	1942–1943
גרמניה הנאצית ארנסט קלטנברונר	1943–1945
בלגיה פלורן לוואג	1945–1956
פורטוגל אגוסטיניו לורנצ'ו	1956–1960
בריטניה ג'ו ריצ'רד ג'קסון	1960–1963
פינלנד פילאר יארבה	1963–1964
בלגיה פירמן פראנסן	1964–1968
גרמניה המערבית פאול דיקופף	1968–1972
קנדה ויליאם לאונרד היגיט	1972–1976
שוודיה קרל פרסון	1976–1980
הפיליפינים (1946–1985) יולי בוגארין	1980–1984
ארצות הברית ג'ון סימפסון	1984–1988
צרפת איבן ברבו	1988–1992
קנדה נורמן אינקסטר	1992–1994
שוודיה ביורן אריקסון	1994–1996
יפן טושינורי קאנמוטו	1996–2000
ספרד חסוס אספיגארס מירה	2000–2004
דרום אפריקה ג'קי סלבי	2004–2008
צ'ילה ארתורו הררה ורדוגו	2008 (ממלא מקום)
סינגפור חו בון הוי	2008–2012
צרפת מירייל באלסטראצי	2012–2016
מנג הונגוויי	2016–2018
קוריאה הדרומית קים ג'ונג יאנג	2018–2022
אחמד נאסר אל-ראיסי	2022–