פריץ הבר

פריץ הבר
Fritz Haber
לידה	9 בדצמבר 1868; ברסלאו, פרוסיה
פטירה	29 בינואר 1934 (בגיל 65); בזל, שווייץ
ענף מדעי	כימיה
מקום מגורים	קיימברידג', קרלסרוהה, ארצות הברית
מקום קבורה	Friedhof am Hörnli
מקום לימודים	אוניברסיטת היידלברג (1891); האוניברסיטה הטכנית של ברלין (1891); אוניברסיטת הומבולדט של ברלין (1891); המכון הטכנולוגי של ציריך; גימנסיית יוהנס בוורוצלב; Elisabet-Gymnasium ;
מנחה לדוקטורט	רוברט בונזן
מוסדות	מכון פריץ האבר של אגודת מקס פלנק (1911–1933); TH Karlsruhe (1894); המכון הטכנולוגי של ציריך; אוניברסיטת הומבולדט של ברלין ;
תלמידי דוקטורט	הילדה לוי
פרסים והוקרה	היכל התהילה הלאומי לממציאים (2006); מדליית רמפורד (1932); מדליית וילהלם אקסנר (1929); מדליית הארנק (1926); פרס נובל לכימיה (1918); מדליית רוברט וילהלם בונזן (1918); מדליית ליביג (1914) ;
בן או בת זוג	קלרה אימרווהר (1901–1915); שרלוט הבר (1917–1927) ;
צאצאים	הרמן הבר, Ludwig F. Haber
תרומות עיקריות
	סינתזה של האמוניה, וכן היה אבי לוחמת הגזים הגרמנית במלחמת העולם הראשונה.

פריץ הבר (בגרמנית: Fritz Haber‏; 9 בדצמבר 1868 – 29 בינואר 1934) היה כימאי גרמני-יהודי מומר, חתן פרס נובל לכימיה לשנת 1918, "על הסינתזה של האמוניה". היה אבי לוחמת הגזים הגרמנית במלחמת העולם הראשונה.

ביוגרפיה

תחילת דרכו

פריץ הבר נולד למשפחה יהודית אמידה בברסלאו (כיום ורוצלאב) שבשלזיה. אביו, זיגפריד, היה סוחר בצבעים וכן בכימיקלים ששימשו לצורכי רוקחות. הוא החל לימודיו באוניברסיטת היידלברג, בהמשך למד כימיה באוניברסיטת ברלין, וב-1894 סיים לימודיו בקבלת תואר דוקטור. לאחר מכן השתלם בפוליטכניון של ציריך, בשווייץ, במשך שנה. בתום שנה זו שב לברסלאו לניהול העסק המשפחתי, אך עזב במהרה מחוסר התאמתו לעולם העסקים.

ב-1896 קיבל משרת כימאי באוניברסיטה של קארלסרוהה, והתמסר לחקר תהליכי הסינתזה של אמוניה, ודרך הפירוק של נפט גולמי למרכיביו. ב-1901 הוא נשא לאישה את קלרה אימרווהר, בת למשפחה יהודית מכובדת והאישה הראשונה שקיבלה תואר דוקטור למדעים בברסלאו. מנישואים אלו נולד בנם הרמן.

כיוון שקריירה אקדמית הייתה חסומה בפני יהודים, הוא הוטבל כנוצרי לותרני^[1], כפי שעשתה אשתו בטרם נישאו. הבר הצהיר שהוא רואה עצמו גרמני לכל דבר ואינו חש זיקה לדת היהודית בהשפעת הפילוסופיה הכללית והשכלתו המדעית. גם בנצרות הוא לא ראה דת, אלא גילוי של שותפות תרבותית, ולכן לא התקשה בהמרת דתו.

ב-1906 הוא מונה לכהן כפרופסור לכימיה פיזיקלית ולאלקטרוכימיה וכן כמנהל המכון המיוחד שהוקם בקלרסרוהה לחקר שני נושאים אלו. ב-1908 מונה לפרופסור מן המניין לכימיה פיזיקלית באוניברסיטת ברלין. בשל משכורתו הזעומה כמרצה זוטר באוניברסיטה, התפרנס במשך 12 שנה גם מהמצאת פטנטים, מכתיבת ספרי כימיה שזכו לפרסום רב ומייעוץ לתעשייה הפרטית.

המצאת התהליך התעשייתי לייצור דשן

ערך מורחב – תהליך הבר-בוש

מחקרו של פריץ הבר עסק במציאת התנאים הדרושים של לחץ וטמפרטורה לייצור אמוניה (תרכובת של חנקן ומימן) מלאכותית. לתהליך זה חשיבות אדירה מהיות אמוניה אבן יסוד בתהליך ייצור הדשן הכימי. השיטה שפותחה בשיתופו של קארל בוש, היא הכנסת תערובת גזים של מימן וחנקן לגליל בלחץ של 200 אטמוספירות, ובטמפרטורה של 500 מעלות צלזיוס, כל זאת בנוכחות זרזים של אוסמיום ואורניום. תהליך זה נקרא תגובת הבר-בוש. ב-2 ביולי 1909 הממציאים ערכו הדגמה בפני מנהלי BASF, החברה הכימית הגדולה ביותר בגרמניה של אותה תקופה. החברה הטילה על שניים ממדעניה לשפר את התהליך, והללו אומנם מצאו תערובת של כמה זרזים אחרים, פחות נדירים, שמקורם בתרכובות ברזל. התהליך שופר מבחינה טכנולוגית ובשנת 1913 הוחל בייצור תעשייתי של החומר. על תהליך זה זכה פריץ הבר בפרס נובל ב-1918, בעוד קארל בוש זכה ב-1931 בפרס נובל על מחקריו בראקציות המתרחשות בלחץ ובטמפרטורה גבוהים.

עם הקמת מכון הקיסר וילהלם לכימיה פיזיקלית ולאלקטרוכימיה ב-1911, מונה הבר למנהל המחלקה לכימיה פיזיקאלית. במקביל כיהן כחבר סגל באוניברסיטת ברלין וכן כחבר באקדמיה הפרוסית למדעים.

החשיבות הכלכלית של המצאתו התבטאה בהגברת כמויות ייצור האמוניה, ביישום תהליך הבר-בוש. ב-1913 צרכה החקלאות הגרמנית כ-200 אלף טון אמוניה, ואילו ב-1926 ייצרה גרמניה כ-450 אלף טון. הכפלת הייצור התעשייתי של דשנים כימיים שהתאפשר היה מיסודות המהפכה הירוקה של המאה העשרים ותרם לצמצום הרעב והארכת תוחלת החיים בעולם.

ייצור אמוניה ליצירת חומרי נפץ במלחמת העולם הראשונה

הדרישה לאמוניה זינקה בגרמניה עם כניסתה למלחמת העולם הראשונה, מהיותה חומר הגלם לייצור ניטראטים המשמשים להפקת חומרי נפץ ואבק שרפה. לפני מלחמת העולם הראשונה, גללי בעלי חיים היו המקור העיקרי לדשן חקלאי, בעוד שניטראטים יובאו מצ'ילה כמלח סלפטר (KNO₃). עוד לפני המלחמה עלה הביקוש לניטראטים על ההיצע ותחשיבים שונים הראו כי המחצב צפוי לאזול ב-1940; מכאן הצורך הברור במציאת מקור ליצירת אמוניה, שלא יהיה תלוי במלח סלפטר. זאת ועוד, מרבית חברות הכריה שסיפקו את החומר היו בריטיות. כיוון שגרמניה ובריטניה היו משני צידי המתרס במלחמת העולם הראשונה, נקטעה אספקת המלח לגרמניה. למעשה, ללא תהליך הבר-בוש גרמניה הייתה נותרת ללא חומרי נפץ ודשנים חודשים מספר לאחר פרוץ המלחמה.

ביומה הראשון של מלחמת העולם הראשונה, התייצב פריץ הבר כמתנדב בגיל 46 לצבא הגרמני. הוא קיבל מייד דרגה זמנית של סרן ומונה לראש האגף הכימי במשרד המלחמה. באוקטובר 1914 הוא ערך ניסויים בפגזי גז מדמיע וגילה שאינם אפקטיביים מספיק, לכן הציע לעבור לכלור שישוחרר מבלונים. בכך פתח הבר את עידן הלוחמה הכימית המודרנית והפך לאבי השימוש בגזים רעילים בשדות הקרב. במסגרת זו ובשיתוף פעולה עם ג'יימס פרנק, ריכרד וילשטאטר (חתני פרס נובל לעתיד) ומקס קרשבאום, עסקו בפיתוח שהיה אמור לשבור את קיפאון "מלחמת החפירות". הבר ארגן את הייצור ועבד ללא לאות לייצר מאות טונות של גז כלור ובבניית אלפי בלוני גז, אימן מחלקות חיילים מיוחדות לשימוש בגזים ופיקח אישית על הצבת הבלונים בחפירות. השימוש הראשון היה ב-22 באפריל 1915 במסגרת קרב איפר השני, ובו שוחררו כ-150 טון כלור, לאורך חזית של כ-5 קילומטר, בפרק זמן של כ-10 דקות וגרמו ל-15,000 נפגעים בקרב בעלות הברית.

הבר השקיט את מצפונו בכך שטען כי צרפת השתמשה בגז ראשונה, ובכך שקיווה כי הנשק יגרום לניצחון מהיר של הגרמנים, יקצר את המלחמה וימזער את הזוועות.

כאשר האנגלים פיתחו אף הם יכולת כימית כנגד הגרמנים, הבר הכניס בתגובה לשימוש גז קטלני עוד יותר: גז חרדל המשמש כנשק להשמדה המונית. ידוע כי אשתו של הבר התנגדה לפיתוח הנשק הכימי והתחננה בפניו שיחדל מכך, אך הוא לא שעה להפצרותיה. ב-1 במאי 1915 היא התאבדה בירייה מאקדחו הצבאי. למחרת היום חזר הבר לעבודתו בפיתוח כלי נשק כימיים קטלניים. שמועות ללא סימוכין קשרו בין התנגדות אשתו לפיתוח הנשק הכימי להתאבדותה, אך ייתכן שהמעשה קשור גם להיבטים אחרים, כמו הוויתור שלה על קריירה מדעית למענו, או האובססיה שלו לעבודתו.^[2] ב-1917 נישא בשנית לשרלוטה נתן, יהודייה שנדרשה להתנצר לפני נישואיה עימו. נישואיהם ארכו כ-10 שנים ולזוג נולדו בת – אווה הבר-לואיס, ובן – לודוויג "לוץ" הבר, לימים היסטוריון שעסק בתולדות הלוחמה הכימית במלחמת העולם הראשונה.

חודשיים לפני התמוטטות גרמניה, בספטמבר 1918, הקים הבר ביחד עם הרמן אמיל פישר, ולטר נרנסט ומספר כימאים נוספים את המכון ללוחמה כימית. בתום המלחמה הוכרז הבר פושע מלחמה וכתוצאה לקה בהתמוטטות עצבים. הוא נמלט לשווייץ שם קיבל אזרחות. לאחר שבקשות ההסגרה בוטלו, שב לגרמניה וחזר לעסוק בהיחבא בפרויקטים סודיים לאספקת גזי לוחמה לספרד ולרוסיה.

לאחר מלחמת העולם הראשונה

לאחר המלחמה ניסה לעזור לגרמניה לעמוד בפיצויים הכבדים שהיה עליה לשלם, בחיפוש שיטות להפקת זהב ממי הים. הוא אומנם הצליח לייצר זהב, אך הוצאות הייצור עלו על ערך הזהב והוא הפסיק את ניסוייו.

בשנת 1918 הוענק להבר פרס נובל לכימיה על תהליך ייצור האמוניה. הבר הוגדר כמי "שהיטיב עם האנושות" על ידי פיתוח חומר גלם לייצור דשן. את התהליך הזה כינו בגרמניה "לייצר לחם מן האוויר". ההחלטה להעניק להבר את הפרס גררה מחאות עולמיות רבות.

ב-1919 החל הבר בפיתוח חומרי הדברה כימיים כנגד מזיקים בחקלאות; הוא כיהן כממונה ארצי לנושא ואף עמד בראש "החברה הגרמנית לבקרת מזיקים". החברה פיתחה תכשיר המבוסס על ספיגה של חומצה הידרוציאנית באבקה פורוזיבית, בשילוב עם סם ריחני נדיף, מתקתק ולא רעיל. מטרת ההוספה של החומר הריחני – להזהיר בני אדם לבל יתקרבו אל החומצה מחסלת הכנימות. התכשיר כונה "ציקלון בה" (גרמנית: Zyklon B), החומר (ללא התוספת הריחנית) ששימש לימים את הנאצים הגרמנים ברצח המוני בשואה של יהודים (ואחרים) במחנות ההשמדה אושוויץ-בירקנאו ומיידנק.

ב-1924 יצא הבר למסע סביב כדור הארץ, במסגרתו שהה מספר חודשים ביפן והקים יחד עם היפני הושי הַג׳ימֶה – נשיא הג׳ימה פרמצבטיקה – מכון גרמני-יפני לטיפוח קשרים תרבותיים בין שתי הארצות. עד 1933 השקיע את מרצו בהפיכת המכון למרכז מדעי מוביל, בפיתוח קשרי חוץ עם מדענים עמיתים תוך הענקת חופש מדעי לעובדים.

ב-1933 הצטרף למקס פלאנק בדרישה לסילוקו של אלברט איינשטיין מן האקדמיה למדעים של פרוסיה, בגלל הכרזתו כי לא יחזור לגרמניה משום שאינה מכירה בזכויות הפרט ובשוויון בפני החוק.

כל חייו היה הבר פטריוט גרמני נלהב, ולכך יש לייחס את פעילויותיו במלחמה. דוגמה למסירותו אפשר לראות גם בעובדה שהקפיד לבקר את הקיסר הגולה בהולנד, לאחר שגרמניה הפכה לרפובליקה. לכן נדהם כשהאנטישמיות הגרמנית החלה להיות מופנית גם כנגדו. ב-1933, עם עליית המפלגה הנאצית לשלטון, נדרש הבר לפטר את כל העובדים היהודים במכון קייזר וילהלם לכימיה פיזיקלית בברלין, בראשו עמד. הוא עשה זאת ולאחר מכן הגיש את התפטרותו בטענה שאינו יכול להמשיך לעבוד בהשפעה של שיקולים גזעניים.

תרומותיו של הבר לגרמניה הושכחו משעלה היטלר לשלטון, והוא עבר לאנגליה. עוד קודם לכן פגש את חיים ויצמן בצרמט, שהזמין אותו למלא את תפקיד ראש המחלקה לכימיה פיזיקלית במכון זיו (לימים חלק ממכון ויצמן למדע) שהוקם אז בארץ.^[3] הבר קיבל את ההצעה, אך נפטר כתוצאה מהתקף לב בבית מלון בדרכו לארץ ישראל, בבזל שבשווייץ, ב-29 בינואר 1934.

זמן קצר לפני מותו החל הבר המומר לראות עצמו חלק מהאומה היהודית, באמרו לחיים ויצמן, מראשי הציונות: "באחרית ימי אני רואה עצמי כפושט רגל; אחרי אשר אלך ואינני, ושמי יישכח, עוד יעמוד מפעלך כמצבת פאר בדברי ימיה הארוכים של אומתנו".^[4] ארבעים שנה לאחר התנצרותו, ואחרי שאולץ לעזוב את גרמניה בסוף 1933, הוא כתב לאיינשטיין: "מעולם לא הרגשתי יהודי כמו עכשיו" ואילו איינשטיין לאחר מותו הספיד אותו במשפט הבא: "חייו של הבר היו הטרגדיה של היהודי הגרמני – הטרגדיה של אהבה נכזבת". הבר הוריש למכון זיו את הספרייה שלו, שם היא נמצאת גם כיום.^[5]^[6]

אישיותו המורכבת של פריץ הבר, השלכות עבודתו על חייו האישיים, והעובדה שחלק מעבודתו הקדיש לצמצום הרעב בעולם וחלקה האחר תרם להרג המוני (שמאוחר יותר גם הופנה כנגד בני עמו ובני משפחתו) – מעמידות אותו למבחן ההיסטוריה.

הוקרות ופרסים

"מכון פריץ הבר של אגודת מקס פלאנק" הוא מכון מחקר הממוקם בלב האזור האקדמי של דאהלם בברלין, בגרמניה. בשנת 1953 צורף המכון המקורי שהקים הקיסר וילהלם בשנת 1911 לאגודת מקס פלאנק וקיבל את שמו של מנהלו הראשון, פריץ הבר.
באוניברסיטה העברית בירושלים הוקם בשנת 1981 מרכז פריץ הבר – מרכז מחקר לכימיה תאורטית במכון לכימיה.
במכון ויצמן למדע פועל מרכז לכימיה פיזיקלית על שם פריץ הבר.^[7]
1932 – זוכה מדליית רמפורד.

לקריאה נוספת

אמיל פוירשטיין, יהודים מפורסמים במדע, 1956. עמ' 68–76.

קישורים חיצוניים

פריץ הבר, באתר פרס נובל (באנגלית)
פריץ הבר, אנשי סגולה - יהודים זוכי פרס נובל, באתר בית התפוצות.
תמונות מחייו של פריץ הבר
מכתב הפיטורים ללדיסלאוס פרקש מאת פריץ הבר באתר הספרייה הלאומית
לאה פרינס, הסיפור הנורא של הכימאי היהודי, מקור ראשון, מוסף "שבת", 19 בינואר 2012לאה פרינס, הסיפור הנורא של הכימאי היהודי, מקור ראשון, מוסף "שבת", 19 בינואר 2012
יובל מלחי, פרק 51: המלחמה הגדולה- חלק ז – הסיפור המדהים של פרופסור גז, באתר "קטעים בהיסטוריה", 5 במרץ 2012
רן לוי, פריץ הבר - האיש שקטף לחם מהשמיים, באתר "עושים היסטוריה" (שידור של הפודקאסט וטקסט מלא שלו)
אלי אשד, "פריץ הבר – פטריוט חסר מולדת" באתר יקום תרבות
יותם ראובני, החידה של פריץ הבר, פושע המלחמה שבלעדיו היינו מתים מרעב, באתר הארץ, 10 במאי 2017
[1], באתר "Find a Grave" (באנגלית)
פריץ הבר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
אושי דרמן, ד"ר פריץ ומיסטר הבר: אור וחושך באיש אחד, בלוג באתר בית התפוצות, דצמבר 2020
פריץ הבר (1868-1934), דף שער בספרייה הלאומית
The Man Who Killed Millions and Saved Billions (Clean Version), סרטון בערוץ "Veritasium", באתר יוטיוב (אורך: 20:44), 7 באוקטובר 2023

הערות שוליים

^ Enriching the Earth: Fritz Haber, Carl Bosch, and the Transformation of World Food Production
^ Jeremiah James, Thomas Steinhauser, Dieter Hoffmann, Bretislav Friedrich, One Hundred Years at the Intersection of Chemistry and Physics: The Fritz Haber Institute of the Max Planck Society 1911-2011, p 45, Walter de Gruyter, Oct 27, 2011
^ Fritz Haber: Chemist, Laureat, German, Jew, page 294
^ יגאל קמחי, הנשיא הראשון, עמ' 66
^ "אוצרות חבויים" בספריית ויקס, מכון ויצמן למדע (אנגלית)
^ שבעים שנות פיזיקה בישראל, פרופ' יובל נאמן
^ המרכז לכימיה פיזיקלית על שם פריץ הבר

[1] Enriching the Earth: Fritz Haber, Carl Bosch, and the Transformation of World Food Production

[2] Jeremiah James, Thomas Steinhauser, Dieter Hoffmann, Bretislav Friedrich, One Hundred Years at the Intersection of Chemistry and Physics: The Fritz Haber Institute of the Max Planck Society 1911-2011, p 45, Walter de Gruyter, Oct 27, 2011

[3] Fritz Haber: Chemist, Laureat, German, Jew, page 294

[4] יגאל קמחי, הנשיא הראשון, עמ' 66

[5] "אוצרות חבויים" בספריית ויקס, מכון ויצמן למדע (אנגלית)

[6] שבעים שנות פיזיקה בישראל, פרופ' יובל נאמן

[7] המרכז לכימיה פיזיקלית על שם פריץ הבר

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

זוכי פרס נובל לכימיה
1901–1925	ואן 'ט הוף (1901) • פישר (1902) • ארהניוס (1903) • רמזי (1904) • פון באייר (1905) • מואסאן (1906) • בוכנר (1907) • רתרפורד (1908) • אוסטוולד (1909) • וולך (1910) • קירי (1911) • גריניאר, סבטייה (1912) • ורנר (1913) • ריצ'רדס (1914) • וילשטאטר (1915) • לא הוענק (1916–1917) • הבר (1918) • לא הוענק (1919) • נרנסט (1920) • סודי (1921) • אסטון (1922) • פרגל (1923) • לא הוענק (1924) • ז'יגמונדי (1925)
1926–1950	סוודברג (1926) • וילנד (1927) • וינדאוס (1928) • הרדן, פון אוילר-שלפין (1929) • פישר (1930) • בוש, ברגיוס (1931) • לאנגמיור (1932) • לא הוענק (1933) • יורי (1934) • פרדריק ז'וליו-קירי, אירן ז'וליו-קירי (1935) • דביי (1936) • הוורת', קארר (1937) • קון (1938) • בוטנאנדט, רוז'יצ'קה (1939) • לא חולק (1940–1942) • דה הוושי (1943) • האן (1944) • וירטאנן (1945) • סאמנר, נורתרופ, סטנלי (1946) • רובינסון (1947) • טיסליוס (1948) • ג'יוק (1949) • דילס, אלדר (1950)
1951–1975	מקמילן, סיבורג (1951) • מרטין, סינג' (1952) • שטאודינגר (1953) • לינוס פאולינג (1954) • ויניו (1955) • הינשלווד, סמיונוב (1956) • טוד (1957) • סנגר (1958) • היירובסקי (1959) • ליבי (1960) • קלווין (1961) • פרוץ, קנדרו (1962) • ציגלר, נטה (1963) • הודג'קין (1964) • וודוורד (1965) • מוליקן (1966) • אייגן, נוריש, פורטר (1967) • אונסאגר (1968) • ברטון, האסל (1969) • ללואר (1970) • הרצברג (1971) • אנפינסן, מור, סטיין (1972) • פישר, וילקינסון (1973) • פלורי (1974) • קורנפורת', פרלוג (1975)
1976–2000	ליפסקומב (1976) • פריגוז'ין (1977) • מיטשל (1978) • בראון, ויטיג (1979) • ברג, גילברט, סנגר (1980) • פוקוי, הופמן (1981) • קלוג (1982) • טאובה (1983) • מריפילד (1984) • האופטמן, קרל (1985) • הרשבאך, לי, פולני (1986) • קראם, להן, פדרסן (1987) • דייזנהופר, הובר, מישל (1988) • אלטמן, צ'ק (1989) • קורי (1990) • ארנסט (1991) • מרקוס (1992) • מוליס, סמית' (1993) • אולה (1994) • קרוצן, מולינה, רולנד (1995) • סמולי, קורל, קרוטו (1996) • בויר, ווקר, סקואו (1997) • קוהן, פופל (1998) • זוויל (1999) • היגר, מקדיארמיד, שירקאווה (2000)
2001 ואילך	נולס, נויורי (2001) • ויטריך, פן, טנקה (2002) • אגרה, מק'קינון (2003) • צ'חנובר, הרשקו, רוז (2004) • שובן, גרבס, שרוק (2005) • קורנברג (2006) • ארטל (2007) • שיממורה, צ'לפי, טסיין (2008) • יונת, רמאקרישנן, סטייץ (2009) • הק, נגישי, סוזוקי (2010) • שכטמן (2011) • לפקוביץ', קובילקה (2012) • ורשל, קרפלוס, לויט (2013) • בציג, הל, מורנר (2014) • לינדל, מודריץ', סנקאר (2015) • סטודרט, סובאז', פרינחה (2016) • דובושה, פרנק, הנדרסון (2017) • ארנולד, סמית', וינטר (2018) • גודאינף, ויטינגהאם, יושינו (2019) • שרפנטייה, דאודנה (2020) • ליסט, מקמילן (2021) • ברטוצי, מלדל, שארפלס (2022) • יקימוב, בוונדי, ברוס (2023) • בייקר, ג'מפר, הסביס (2024)