אוסף ציטוטים

אוסף הציטוטים הנבחרים של פורטל האמנות הישראלית

לעריכת סדרות הציטוטים לחצו על המספר בכותרת ואחר כך "עריכה".

1

כששואלים אותי מה עומד מאחורי ציור שלי אני עונה שמאחורי התמונה עומד קיר; ואני באמת מתכוון לזה.

— רפי לביא, משא, 9 בפברואר 1973

2

לא כדאי לדבר על ישראליות בציור. את זאת צריך לחוש. או שחשים או שלא חשים. [...] אין טעם "לעשות" ישראליות באופן מלאכותי.

— יוסף זריצקי, דבר, 19 בינואר 1968

3

אני מציע תחליף לאלוהים: התערוכה שנערכה מתוך 'האוהל'. צריך שימצא בית כנסת חדש, היינו שבמקום אלוהים נעמוד אנחנו. שהפייטן ימצא בחוגו של הצייר, והצייר בחוגו של המוסיקאי. ו'האוהל' יכול לשמש לנו תחליף של אלוהים לבית-הכנסת של אמנות.

— אברהם שלונסקי בפתיחת תערוכת אמנים מודרניים ב"האוהל", 1926

4

בירושלים כולם חושבים פתאום על הנצח. אמן איטלקי, שביקר בירושלים לפני כמה שנים, אמר לאמנים הצעירים שפגש, שתפקידו של האמן היום הוא לנשוף בעדינות על הגחלת העוממת של המסורת. על איזו גחלת ינשפו האמנים הצעירים הישראלים? בין האיקונופוביה היהודית עתיקת-היומין והתעסוקה המבצעית הישראלית השותפת, מעולם לא יכלה להיווצר כאן היסטוריה של אמנות.

— לארי אברמסון, "כולנו פליקס נוסבאום", סטודיו, מס' 133, 2002.

5

הלא עלינו ליצור מרכז אמנותי. מרכז לאמנות יהודית בארץ ישראל, אקדמיה חופשית ומוזיאון גדול, מודרני ואפשרות לשיתוף-פעולה עם מוסדות אמנות גדולים בחוץ-לארץ. [...] אנו ניצור "מונפרנס יהודי" בתל אביב; מונפרנס של יצירה ולא של בתי קפה...

— חיים גמזו, הארץ, 1 בפברואר 1946

6

מי שמתחקה אחר השפעות, יתקשה למצוא בגלריות ישראליות עדויות להשפעתה של האומנות שנוצרה לפני 1900. אין זה מקרה שההיסטוריה של האמנות העולמית מתחילה מבחינתנו, הלכה למעשה, בתקופת העלייה השנייה. רק הגיוני הוא שיצירת אמנות ויצירת המדינה היהודית יהיו קשורות זו בזו.

— פסח סלבוסקי, "אמנות ישראלית - תיאוריה והיסטוריה", סטודיו, מס' 140, 2003.

7

אתה לא חי בתוך ארמונות רנסאנס. כמו שטבעי לאיטלקי לעסוק בשיש, כאן הדיקט הוא חומר שמשדר. שמקרין את המקום - מקום בעל הוויה דלה. זה סוג של חומרים שהאמן הישראלי נינוח איתם. הם חלק ממראה ילדותו וישנה בהם הוויטליות הקשורה בחיינו כאן.

— שרה ברייטברג-סמל, על המשמר, 11 באפריל 1986

8

אמנות ישראלית מקורית עשוייה לצמוח רק בהדרגה. היא אינה יכולה להיווצר באמצעות העברה מכאנית של סמלים יהודיים או מוטיבים תנ"כיים"

— יוחנן סימון, ג'ואיש כרוניקל‏, 1951

9

יש לי סלידה לשמים הגבוהים של הים התיכון ולשמים הנמוכים של אירופה. אז אני נשארתי לא פה ולא שם. אני נע בין שניהם.

— יגאל תומרקין, כל העיר, 30 בינואר 2004

10

בתור מתעניין נלהב בציונות, אני חושב שבמשך הרבה שנים היה בלבול מי אנחנו. בצלאל המוקדם, אנשים שמתחפשים לערבים, זה לא מי שאנחנו. אנחנו מערביים. זה אנחנו. חלקנו עברנו ג'נוסייד, אך אין תרבות מערבית בלעדינו, היהודים, וצריך לעשות שלום עם זה.

— ישראל הרשברג, הארץ, 29 בנובמבר 2012

11

בדור שלי, או לפחות בביוגרפיה הפרטית שלי, הייתי צריך להצדיק את זה שבמקום לקחת טוריה וללכת לעבוד אני הולך לסטודיו להתקשקש. הרגשתי שאני חייב לחברה איזה דין וחשבון. אולי הייתי צריך להשתמש ברשיון הציבורי של החייל בחברה הישראלית כדי לדבר על החייל הפרטי שלי.

— משה גרשוני, "עבודות אדומות (פרגמנטים)", גרשוני*, מוזיאון תל אביב לאמנות, 2010

12

את עולם צורותי שאבתי מרגישותי לנוף ההררי של ארצנו, בייחוד הירושלמי, לצבעוניותו המונוכרומטית, לאור ולצל המיוחדים לו. אני שואפת לתרום תרומה של יצירות חרס לאמנות הקרמיקה, העתיקה כמו האנושות.

— הדוויג גרוסמן, החרס, 1973

13

השיח הפרשני של האמנות הקאנונית הישראלית מכונן עולם המורכב משתי קטיגוריות מיתיות: "מקומי" ו"אוניברסלי". ״מקומי״ הוא כל מה שקונה לעצמו תוקף בעזרת הנרטיב הציוני, ו״אוניברסלי״ הוא כל מה שנתפש כשייך לתרבות המערב, ובעיקר לתרבות אירופה. ״עולמות אחרים״ נעדרים כמעט כליל מן השיח הזה.

— שרה חינסקי, "שתיקת הדגים, מקומי ואוניברסלי בשיח האמנות הישראלי", תאוריה וביקורת, 1993

14

פריחתן של האמנויות החזותיות בישראל - הן מצד היצירה, ובייחוד מצד הצריכה - מוסברת בעובדה, שלמעלה מ-80% מאזרחי ישראל הם אנשים לא דתיים. ובכן, דנים אנו באמנות, הנוצרת על-ידי אנשים בני הדת היהודית, שרובם אינם דתיים ואינם שומרי-מצוות.

— בנימין תמוז, סיפורה של אמנות ישראל, 1980

15

חלמתי כת של אמנים בעלי רוח הקודש, בני-חורין הרחוקים מעולם הבורסה ומהכנופיה של מבקרי-האמנות שמלאכתם בכך, אמנים שאהבתם טבעית וטבעם 'טבעי'.

— בוריס שץ, "בצלאל, תולדותיו, מהותו ועתידו", 1910.

16

אני רואה את עבודתי כפיסול נטו, פיסול חילוני בכל מהותו. הפסל מייצג את עצמו, ומתנזר במכוון מכל רלבנטיות אחרת. הוא חי בכוח האנרגיה הפנימית שלו. איכות זו של אנרגיה חבויה - מעצימה את ההרגשה שלי, שהפסל הוא כאשליה של בריאת העולם, כמעשה בראשית.

— יחיאל שמי, "7 פסלים", 1987

17

עד עכשיו גם לא לא הייתי מודע למהפך הגדול שחל במעמדו של האמן בקיבוץ. מי עוד מדבר היום על "ימי ציור" שניתנים במשורה, או על מלחמה על הזכות להשתמש זמנית בדירה ריקה לצורך ציור (אהרון גלעדי). דומה שכל זה חלף עם הוויכוח המר על "דמותה" של האמנות הישראלית.

— נתן זך, "בדידותו של הרץ למרחקים קצרים", 22 בנובמבר 1991

18

... אפשר למצוא בשנות ה-90 עבודות חשובות שעסקו דווקא במזרחיות היהודית, אם כי לא במשמעות התרבותית שלה אלא בתחושת הפליטות ובקשיי ההגירה של יוצאי מדינות ערב.

— יגאל צלמונה, מאה שנות אמנות ישראלית, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2010

19

אני גרסתי שתפקידו של המוזיאון לחשוף עבודה ולא לתת ציון לשבח לאמן. לא תערוכות זיכרון, לא תערוכות שאומרות: אנחנו נותנים ביטוי לקונצנזוס, אלא חשיפה, בין אם זה דבר שמוכר ובין אם זהו דבר שיש לגלות אותו.

— יונה פישר, "מושגים + אינפורמציה", סטודיו, מס' 40, ינואר 1993.

20

קיימת אמירה שה"אלוהים שוכן בפרטים". אפשר להרחיב ולהוסיף לאמירה הזאת שאלוהים שוכן גם בחומר.

— יחיאל שמי, כמה דברים מלווים למבקרים בתערוכה, כברי, 1982.

21

מה עשו לנוף היפה הזה? מבנה בטון, הכול אפור, אין כמעט פיסת ירק. נעלמו הצבעים שאפיינו נוף זה עד שבאה עליו המודרניזציה.

— אריה לובין

22

עם כל אהבתי לפריז, כמעט שלא רשמתי שם, לא את מראות הרחוב ולא את האנשים. כך היה גם כשביקרתי באנגליה, בגרמניה ובארצות-הברית. הנוף בארצות אלה לא היה קרוב לי. הוא היה אפור, גשום. כשניסיתי לצייר, הרגשתי שאני מאבד את הקו שלי, עובר לצייר בקו עבה. אותו הדבר קרה כשציירתי במחנות הפליטים בגרמניה. הקו שלי נולד, כנראה בתל-אביב, באור של הארץ.

— אריה נבון, בקו ובכתב, עם עובד, 1996.

23

מאחר ש"חזרו מפריס" הגיע השעה לשאול: למה נסעו? ואין זו שאלה רטורית, אף לא נסיון להטיל דופי בכוונות טובות. שאלה זו מופנית כלפי דור הציירים הצעיר כולו, זה שכבר "חזר מפריס" וזה החולם ללכת לשם. גם כותב הטורים האלה חזר מפאריס...

— בנימין תמוז, "הם חזרו מפאריס", הארץ, 17 בדצמבר 1951

24

אמנים פלסטינים במדינת ישראל אינם מזדהים עם הרעיון הציוני, ובמיוחד לא עם רעיון "העם הנבחר" ו"הארץ המובטחת". לאמן הפלסטיני החי בישראל אין מקום במסגרת האמנות הישראלית, אלא אם הוא משתמש באותם סמלים כדי לנהל באמצעותם דיאלוג עם האידיאולוגיה הציונית.

— חוסני אלח'טיב שחאדה, "אסד עזי - הגלוי והנסתר", בתוך: "אסד עזי: פרש נודד", מלצר, גלעד (עורך), גלריה לאמנות אום אל-פחם ומשכן לאמנות עין חרוד, 2015.

25

כמורה העובד במוסד זה מיומו הראשון ועכשיו כמנהלו של המוסד במשך השנתיים האחרונות, יכולתי לעמוד יום יום על ערכו של בית הספר הזה, היחיד בארצנו והיחיד לעמנו. על אף הזמנים הטרופים ממלא בית ספרנו את תעודתו לטובת הארץ, וחשיבותו עוד תגדל בהרבה לאחר המלחמה, כשישמש מקלט לכל הצעירים בעלי הכישרון אשר יישארו לנו לפליטה לאחר חורבן העולם המתהווה.

— מרדכי ארדון, תזכיר לחברי הוועד המפקח של "בצלאל החדש", 1942

26

"פסל סביבתי" אינו פוליטי, ואינו מגרה פולמוס פוליטי כאנדרטה לזכר לוחמי האצ"ל. ל"פסל סביבתי" מוטב בדרך כלל להיות מופשט, חוויה צורנית, גיאומטרי, מופשט גיאומטרי, או ריאליסטי, במובנו כמספר סיפור: דמות אדם, דמות חיה. כלומר תצורה אמנותית שאינה מעוררת יצרים, והיא נמסה לה בעצלות בתודעת הצופה.

— אדם ברוך, "בית הבובות של האצ"ל", מה נשמע בבית, כנרת זמורה-ביתן, דביר, אור יהודה, 2004

27

בכל פעם שאני שואלת לפשר ההתעלמות של ספרי תולדות האמנות הישראלית מרוב האמניות, עונים לי שתי תשובות: היו מעט נשים אמניות, וכנראה הן לא היו חשובות או טובות דיין. משמע, אם ההיסטוריה שכחה אותן – סימן שהגיע להן. זו בעצם לולאה לוגית, כי אולי הן לא נחשבו לחשובות דיין דווקא משום שלא הציגו אותן מספיק ומפני שהדירו אותן מספרי ההיסטוריה?

— רות מרקוס, "מדוע נשים מודרות מההיסטוריה של האמנות הישראלית?", אתר ערב רב, 8 באוגוסט, 2015

28

אלו שקראו לעצמם ציירי א"י השתמשו ב"צבע האדום הבא מן התרבוש" הערבי, סחבו את החמור הא"י באזניו והעמידוהו לראווה על הבד, היה בכך משום אסכזוטיקה כמובן...

— אורי צבי גרינברג, טיוטת מאמר על תערוכת יוסף זריצקי בבית הנכות הלאומי בצלאל, 1930
(מצוטט בתוך: סטודיו, מס' 56, ספטמבר 1994)

29

שׁ לִי סִימְפַּטְיָה / לְאָמָנוּת קוֹנְסֶפְּטוּאָלִית בְּתֵל-אָבִיב / עִיר בְּלִי קוֹנְסֶפְּצְיָה / טִיחַ נוֹפֵל / תְרִיס מִתְיַפֵּחַ / אוֹטוֹבּוּס מֵת

— מאיר ויזלטיר, מתוך "יש לי סימפטיה", דבר אופטימי, עשיית שירים, סימן קריאה, תל אביב, 1976

30

עם ראשית הוויתנו המדינית העצמאית נפתחים בפני אמנותנו אפקים רחבים לאומיים ובינלאומיים. עוד לא היינו מצווים כעכשיו לשקול על בגרות ולעקור כל בוסר ודילטאנטיות. לפיכך רצינו, שהתערוכה הכל־לית הראשונה במדינת ישראל תהיה ביטוי לשיא יכלתנו ומנוקה ממלאכות, שאינן לפי כבוד זמננו ושאינן הולמות את רמת הציור הטוב בארץ.

— גילוי דעת של קבוצת אמנים, לימים חברי "אופקים חדשים", "על התערוכה הכללית של אמני א"י", על המשמר, 5 ביולי 1948.

31

כשהייתי נער, כל החברה האלה, גם ראובן המוקדם, למשל, ציירו ציורים שהיו שייכים לפלסטינה, כמו שדה-קונינג ופולוק ציירו ציור אמריקאי. לחבורת הציירים הישראלים של אותה תקופה, היתה הנועזות התמימה הזאת, השמיים הבהירים האלה, השמש החזקה הזאת, ופתאום כולם חזרו לפריס, עם האפורים של פריס. מהר מידי ויתרו פה. בספרות זה לא קרה, כי הספרות קשורה לשפה העברית, ואי אפשר ללכת נגד השפה. אתה חייב להיות עברי. בציור אין שפה מקומית, אבל יש צבע מקומי. חלק מזה היה קיטש, חלק בוטה ונאיבי, וחלק, שסטימצקי הצעיר תרם לו הרבה, היה יוצא-מן-הכלל, והלך לאיבוד.

— יורם קניוק, סטודיו, מס' 15, אוקטובר 1990

32

מלאכת ציור-אור (צילום) התפתחה מאוד בזמן החדש וצעדה צעדי ענק בשנים האחרונות. האומנת היתה לאמנות. [...] והנה רצה המקרה כי גם ארצה ישראל באו זה אחר זה שני ציירי אור אמנים במלאכתם: שלמה נרוני (נרינסקי) ויעקב בן דב, והמלאכות שעשו עד תוכלנה לעמוד בשור אחת עם המלאכה היותר יפה באר[ו]פה או באמריקה.

— "אמנות ומדע ארצישראלים", הצבי, 24 בדצמבר 1912

33

אֶכְרַע לַחַיִּים, לַגְּבוּרָה וְלַיֹּפִי, / אֶכְרַע לְכָל שְׂכִיּוֹת-הַחֶמְדָּה, שֶׁשָּׁדְדוּ / פִּגְרֵי אֲנָשִׁים וּרְקַב זֶרַע אָדָם, / מוֹרְדֵי הַחַיִּים מִיַּד צוּרִי שַׁדַּי, / אֵל אֱלֹהֵי מִדְבְּרוֹת הַפֶּלִי, / אֵל אֱלֹהֵי כּוֹבְשֵׁי כְּנַעַן בְּסוּפָה, - / וַיַאַסְרוּהוּ בִרְצוּעוֹת שֶׁל תְּפִילִין...

— מתוך "לְנֹכַח פֶּסֶל אַפּוֹלוֹ" (1899), מאת שאול טשרניחובסקי

34

היו גם תערוכות חשובות של אמנינו. הצייר יוסף זריצקי טען נגד העיניין שמתעורר אצלנו לגבי ה'מסביב', במקום שיהיה עניין רב בנוגע לעצם האמנות ובעיותיה. על העסקנות המופרזת התריע הצייר רפי לביא.

— יואב בר-אל, "אמנות ישראלית ב-1963", הארץ, 27 בספטמבר 1963

35

עוד הרבה לפני שעקרונות "כלכלת החליפין" של רפי לביא הועלו על הכתב, ידענו גם אנחנו, תלמידיו ומקורביו, להבחין בבעייתיות של מערכות יחסי הכוח וההשפעה שהוא במרכזן. [...] דומה שרק רפי לא יודע כמה שעות הוקדשו, במשך שנים, בכל החוגים החברתיים שבהם הייתי, לשיחות, ויכוחים ופרשנויות שנסבו סביבו. לעיתים קרובות בוטאו בהם רגשות עזים וכעס רב. יחס אמביוולנטי כלפי רפי אופייני לחוג האנשים שהיו עימו אי-פעם בקשר, יותר מאשר הערכה או הערצה פשוטה.

— דגנית ברסט, "רפי ואני", 1999

36

הציירים המנציחים את ירושלים, מתחלקים לשתי קבוצות: אלה המקיפים את עצמם בסמטאות וכנגדם אלה היוצאים אל הנוף. אל הגבעות החשופות. הם מתבוננים בעיר ובסמטאותיה או מעבר לה, אל המדבר והגאיות.

— דוד בן-שאול, מתוך "רישומי נוף", בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב, ירושלים, 1992

37

בשרטוט גס של ההסטוריה של האמנות הישראלית ידועות שנים אלו כשנות צמיחתו של המופשט הישראלי ("אופקים חדשים") - האמנות הפחות חברתית שאפשר להעלות על הדעת. אך בפועל התנגשו אמני המופשט בכל הפלגים היריבים, האנטי-מופשטים, אשר ניתן לקרוא להם בשם הכולל "הריאליזם של שנות ה-50", פלגים אשר הופיעו בשיא כוכם דוקא בתקופה זו.

— שרה ברייטברג סמל, מתוך "אמן - חברה - אמן", מוזיאון תל אביב, תל אביב, 1978

38

כולנו חדורי הכרה זו כי הדרך אל ההישג היא מתוך הצמדות למציאות, ופירושו של דבר - למציאות חיינו אנו, הארצ-ישראלית, בתקופה זו. [...] ריחפנו ברקיעים של מה שנהוג לקרוא 'מודרניזם' (והוא כבר אינו מודרני) - ואנו חוזרים אל הארץ, המוחשית.

— שמעון צבר, משא, 7 ביולי 1953

39

“בכנותנו את התערוכה: “צורה היום”, התכוונו לכלול בשם זה ולהגדיר דרכו אספקטים רבים ככל האפשר של האמנות הצעירה בארץ…”צורה” היא כל תפיסה אמנותית שאנו יכולים להגדיר את מושגיה וערכיה, ביטוי הדברים שנועדו להיות, אם תרצו: סגנון”

— יונה פישר, “צורה היום: אמנים צעירים בישראל", בית הנכות הלאומי בצלאל, ירושלים, 1963

40

הצייר ראובן אחרי כל גלגוליו ותמורותיו, עודנו לפי שעה בחצי-דרכו. [...] ובכל זאת, כמעט שנעשה שם זה בית מדרש: "מעשי ראובן", "מעין ראובן". "כמעט ראובן". יש כבר "ראובנים". עוד מעט ויבואו "לא ראובנים"

— ח. נ. ביאליק, "הציר ראובן (לתערוכתו)", הארץ, 18 בפברואר 1927

41

מצד אחד חותרת היצירה לתת תוקף לחיים, לשים בהם את הדגש על חשבון האמנות גופה ולמצוא את הגיונה הפניני בהקשרים שמחוץ לתחומיה; ומצד שני מבטאת האמנות את עצמה באמצעות צורותיה שלה, כלומר ללא קשר עם תכנים וצורות שבמציאות.

— יונה פישר, מושג + אינפורמציה, מוזיאון ישראל, 1971

42

בשבילי להעתיק זה כמו להתפלל. להתפלל ממש אני לא מסוגל, אבל אני מנסה להתבונן בעיון, עם סיגריה ביד.

— מיכאל סגן-כהן, "היומנים השחורים" (17)

43

המסחר באמנות בשנת 90', סובב בעיקר סביב גלריה גורדון. זה עשור שכאן האקשן. כ-40 אחוזים ממחזור המכירות השנתי של האמנות הישראלית, מתגלגלים בגורדון. [...] שוק האמנות המקומית, גם בשנת 90', תלוי בשנים וחצי אספנים. כלומר, לאחר פריחה קצרה, במחצית שנות ה-80, חזרנו לאותה קבוצה, שבראשה עומד האספן יוסי חכמי. כמו תמיד, למוזיאונים אין כסף לרכישת אמנות ישראלית.

— שולמית שקד, "מה זה משנה איפה דיתי אלמוג, ומה בעצם היה לנו באמנות בשנת 90'", מעריב⁩⁩, 7 בדצמבר 1990

44

היחסים של עולם האמנות הישראלית עם החברה המקומית הם נורמליים, אין בהם חדש. לרוב האנשים אין עניין באמנות, ואולי טוב שכך, אפרופו סטאלין

— פיליפ רנצר, "שמש העמים זורחת על סטודיו", סטודיו, כתב עת לאמנות, 100, עברית, 1999

45

אין לצייר סתם את הרי ירושלים. לא הר זה ולא אחר. קפל תחילה, עזריהו, את כל אדמת-ישראל והנח אותה למראשות נשמתך, ואז צייר - ואולי תצליח אז לצייר את הנוף הזה. ולא חשוב אז לאן תפנה עם מכחולך, מכחול אמן עברי, אם ימה או קדימה, אם צפונה או נגבה - מאחר שתהיה מוטל בזרועותיה של אדמתך שלך, הרי תשכיל לבטאה בכל אשר תצייר

— מרדכי ארדון, "האמן והאדמה", קמה, ספר השנה של הקרן הקיימת לישראל לבעיות העם והארץ, (1949)

46

הצייר כשהוא מבקש לצייר צורה מסיר עיניו מכל דבר שבעולם חוץ ממה שהוא חפץ לצייר. מיד הכל מסתלק חוץ מאותה צורה. וכיוון שהיא רואה את עצמה יחידה בעולם הרי היא מתמתחת והולכת ומתפשטת ועולה וממלאה את כל העולם

— ש"י עגנון, "מזל דגים" (1956)

46

הצייר כשהוא מבקש לצייר צורה מסיר עיניו מכל דבר שבעולם חוץ ממה שהוא חפץ לצייר. מיד הכל מסתלק חוץ מאותה צורה. וכיוון שהיא רואה את עצמה יחידה בעולם הרי היא מתמתחת והולכת ומתפשטת ועולה וממלאה את כל העולם

— ש"י עגנון, "מזל דגים" (1956)

47

זריצקי היה אומר, אם יהיו תמונות טובות במוזיאון, יהיו ציירים טובים בארץ. מדוע סוטין היה טוב? כי היה באפשרותו לבקר מדי יום ביומו בלובר ולהסתכל על ציורים של רמברנדט. (…) לפני הכל, צייר לומד מהסתכלות על ציור. מהמפגש הזה הוא מקבל את הגירוי והאתגר.

— מרק שפס, מצוטט בתוך: לאה ענבל, "שפס בן עשר", כותרת ראשית, 4 בפברואר 1987

48

למדתי שיש לצייר בין השמשות או השכם בבוקר והבנתי שהבעיה היא לא רק חיצונית, אלא גם פנימית, אצלי. יום אחד גיליתי שאם אני מציירת על בד שאינו לבן אלא ורדרד, אני מצליחה לצייר אור ירושלמי. ההברקה עשתה לי טוב בלב. פיצחתי את הקוד לציור נוף ירושלמי

— ליליאן קלאפיש, "אור וירושלים"", ידיעות אחרונות, 7 במרץ 2003

49

נולדתי יחף, בארץ הזו. אני 'צבר'. לא היה לי חלק בכנעניות היקית. כמו בנמרוד של דנציגר, של אלו שחטפו מכת חום כשנחתו בחוף יפו. אני משייך עצמי לנוודים מדבריים, עבריים, אולי מונותאיסטים, באלפים הרביעי, השלישי והשני לפני הספירה. המולדת שלי כיום היא כדור הארץ. העם שלי הוא המין האנושי.

— עזרא אוריון, מצוטט בתוך: יעקב בסר, "עזרא אוריון: מהחללים שבין המלים עד לקיום הבינגלקטי", עתון 77, גיליון 140, 1991, עמ' 33

50

כן, ה"גלות" מצאה כבר את אמנה. מכחולו הביע הכל. התמצא גם תחיתנו הלאומית את אמנה? והיהיה האמן זה הירשנברג עצמו שעובד כעת בארץ-התחיה, או זה אולי אחד מתלמידיו, שנולד בארץ-המכבים?

— א. ח-י, בתערוכה (ציוני-עיפרון), העולם, 4 בדצמבר 1907