לדלג לתוכן

חיים נחמן ביאליק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף ח. נ. ביאליק)
המונח "ביאליק" מפנה לכאן. אם הכוונה למשמעות אחרת, ראו ביאליק (פירושונים).
חיים נחמן ביאליק
חיים נחמן ביאליק ב-1923
חיים נחמן ביאליק ב-1923
לידה 9 בינואר 1873
י' בטבת ה'תרל"ג
ראדי, האימפריה הרוסית (באוקראינה של ימינו)
פטירה 4 ביולי 1934 (בגיל 61)
כ"א בתמוז ה'תרצ"ד
וינה, אוסטריה הפדרלית
מדינה האימפריה הרוסית, פלשתינה (א"י) עריכת הנתון בוויקינתונים
לאום יהודי
מקום קבורה ישראלישראל בית הקברות טרומפלדור, תל אביב
עיסוק משורר, סופר, מסאי, מתרגם, עורך ומו"ל
שפות היצירה עברית
תחום כתיבה שירה, סיפורים, מסות, תרגומים
יצירות בולטות שירים: על השחיטה, בעיר ההרגה
תקופת הפעילות 1890–1934 (כ־44 שנים) עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג מאניה ביאליק עריכת הנתון בוויקינתונים
חתימה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

חיים נַחמן ביאליק (9 בינואר 1873, י' בטבת[א] ה'תרל"ג – 4 ביולי 1934, כ"א בתמוז ה'תרצ"ד) היה משורר לירי, מגדולי משוררי ישראל בעת החדשה, סופר, מסאי, מתרגם, עורך ומו"ל שהשפיע רבות בשירתו ובפעליו על התרבות העברית החדשה, וזכה לתואר "המשורר הלאומי". יצירותיו תורגמו למספר שפות זרות.

ביוגרפיה

ילדותו ונעוריו

ביאליק, 1903 ה'תרס"ג
בית סבו של ביאליק בז'יטומיר

נולד בכפר ראדי[2] הסמוך לז'יטומיר, בחבל ווהלין שבתחום המושב של האימפריה הרוסית (בימינו בתחומי אוקראינה), לדינה פריבה ויצחק יוסף ביאליק.[ב] בגיל שש עברה המשפחה לז'יטומיר, ואביו פתח שם בית מרזח. באותה שנה התייתם מאביו, ועבר לגור אצל סבו יעקב משה ביאליק, ששקד על התורה כל העת, ולא השגיח בהתעללות שעבר חיים נחמן בידי בני דודיו שקינאו בכישרונו. ההתייתמות וחוויותיו ממראות בית המרזח, שבו התבזה אביו בהענקת שירותים לאנשים שתויים, באו לידי ביטוי בהמשך ביצירתו של ביאליק, ובמיוחד במחזור שיריו "יתמות".

בשנת 1890 ה'תר"ן הגיע ביאליק בן ה-17 לישיבת וולוז'ין, בראשות הרב נפתלי צבי יהודה ברלין (הנצי"ב), ושהה בה כשנה וחצי. לימוד גמרא לא היה הסיבה המרכזית בגינה הגיע לישיבה, אלא רצונו העז לרכוש השכלה כללית.[4] ביאליק חשב שהוא מגיע לישיבה שבה לומדים גם לימודי חול, אך התאכזב כשגילה כי בסדרי הישיבה לומדים רק לימודי קודש. במהלך החודשים הראשונים לשהותו בישיבה התמיד ביאליק לשקוד על תלמודו,[5] אך בהמשך השתלב בחברה ה"משכילית" שבישיבה, שעסקה גם בלימודי חול ובפעילות ציונית. ביאליק היה מהבחורים הפופולריים בחוג ה"משכילי", ויצאו לו מוניטין של צעיר רהוט ושנון הבקיא בתנ"ך ובעברית.[6]

בישיבה כתב ביאליק את שירו "אל הציפור", ונמנה עם מקימי האגודה הציונית הסודית "נצח ישראל". הוא אף חיבר את המניפסט שלה ופרסמו בעילום שם בעיתון "המליץ".[6]

בעת המרד נגד הנצי"ב מצד חלק מהבחורים, על רקע הכוונה למנות את בנו הרב חיים ברלין לראשות הישיבה, לא התערב ביאליק. הוא רק השאיר לנצי"ב מכתב עלום שם, מנומס ומליצי. ראש הישיבה השתבח באיכות הלשון במכתב והבטיח פרס למי שיחשוף את הכותב. עקב הסכסוך החמור, ששיתק את הלימודים, עזב ביאליק את וולוז'ין. יותר ממאה תלמידים ליוו אותו לתחנת הרכבת "שתי פרסאות" עד תחנת הרכבת. הוא כתב מאוחר יותר בפואמה המתמיד: ”אַךְ זוֹכֵר עוֹדֶנִּי אֶת כֻּלְּכֶם, אֶת כֻּלְּכֶם, תְּמוּנַתְכֶם תִּלְוֵנֵי, לֹא תָמוּשׁ מִלִּבִּי.” הגבעה מעליה נפרד מחבריו כונתה לימים "גבעת ביאליק". יחסו הדו-ערכי לשהותו בוולוז'ין, שנמסכו בו נוסטלגיה וכבוד ללומדי התורה לצד תסכול וסלידה מצרות האופקים והניוון של העולם המסורתי, התבטא בשירים כמו "עַל סַף בֵּית-הַמִּדְרָשׁ".

באודסה

ביאליק, מנדלי, בן עמי ושלום עליכם

בשנת 1892 (ה'תרנ"ב) הגיע ביאליק לאודסה, מוקדה של ההשכלה והתרבות היהודית החדשה בדרום רוסיה. ביאליק חשש מתגובת סבו האדוק לכך שישתקע במוקד של פריקת עול, והסתיר את נסיעתו.[7] אודסה הפכה בהמשך למקום מגוריו העיקרי: הוא שהה בה כמעט ברצף בין 1900 ל-1921 (תר"ס-תרפ"א), למעט שנה בוורשה ב-1904 ה'תרס"ד, וכתב בה את רוב יצירותיו.[8]

הבית בו התגורר ביאליק באודסה

עם הגעתו לראשונה העירה, התארח ביאליק במשך מספר חודשים בביתו של הרב אברהם יואל אבלסון, שם נתן לליליינבלום את מחברת השירים שלו, וזה הפנה אותו לאחד העם, אשר המליץ עליו בפני עורך ה"פרדס" י"ח רבניצקי.[9] רבניצקי היה לימים שותפו במפעלותיו. בחוברת הראשונה של "הפרדס", בשנת תרנ"ב, התפרסם שירו של ביאליק "אל הצפור".

לקראת ציון שנת היובל של ביאליק, תיאר אחד העם את הפגישה עימו באודסה כפגישה מכוננת, שבה החל ביאליק לרכוש את אהדתו:

ואני הלא עודני זוכר – כאִלו תמול היה הדבר – אותו היום, לפני יותר משלשים שנה, שבא אלי באודיסא עלם בישן ובידו צרוֹר שירים ביחד עם מכתב מאת מ.ל. ליליענבּלוּם אלי, אשר בו יבקשני לשׂים לב לעלם זה, שנראים בו סימני כשרון, ולהשתדל שיבוא איזה משיריו בה“פרדס” הראשון שעמד אז לצאת, כי ידע ליליענבלום שאני משתתף במדה ידועה בענייני ה“פרדס” ודברי נשמעים לעורכו.

וכשיצא ה“פרדס” ובו בא השיר הידוע “אל הצפור” מאת ח. נ. ביאליק, הרגיש אמנם הקהל כי כוכב חדש עלה על שמי ספרותנו, אך איש לא פלל עוד אז, כי עתיד הכוכב הזה להיות…. ל“ביאליק”

— אחד העם בעיתון הארץ גיליון 1035, טבת תרפ"ג[10]

אחרי כחצי שנה שב לז'יטומיר אל סבו, ששכב על ערש דווי. מאחר שישיבת וולוז'ין נסגרה, לא היה יכול עוד לטעון שהוא שוהה שם.[11] השיבה לז'יטומיר הייתה כרוכה בייאוש גדול, שלימים קיבל ביטוי בשירו "בתשובתי", ונראה היה לו שנסתם הגולל על שאיפותיו. במהלך השנה בה ישב בבית סבו בעל כרחו, כתב כעשרים שירים, בהם הוא מציג את עצמו כאסיר מדוכא השואף למרחבים.[12]

בשנת 1893 שידכו לו סבו ובני המשפחה את מאניה לבית אָוֶרְבּוּך, בת למשפחת סוחרי עצים אמידה מהעיירה הסמוכה קורוסטישיב.[13] לאחר נישואיו נכנס ביאליק לעסקיהם. לו ולאשתו לא היו ילדים כל חייהם. בתקופה זו כתב כמה יצירות שנחשבות למרכזיות בשירתו, בהם השירים: "עַל סַף בֵּית-הַמִּדְרָשׁ", "מֵתֵי מִדְבָּר הָאַחֲרוֹנִים", ואת הפואמה "הַמַּתְמִיד".[ג]

בשנת ה'תרנ"ז (1897) כתב ביאליק את שיר התוכחה הראשון שלו, "אָכֵן חָצִיר הָעָם", על רקע ההכנות לכינוס הקונגרס הציוני הראשון בבזל בסוף אותה שנה עברית. כמו כן כתב באותה תקופה את השיר "אִם-יֵשׁ אֶת-נַפְשְׁךָ לָדַעַת", והחל בכתיבת סיפורים. הראשון בסיפוריו הוא "אריה בעל גוף". משם עבר לסוסנוביצה לעסוק בהוראה.

בשנת ה'תרנ"ט (1899) נפתח באודסה החדר המתוקן בהנהלת הסופר והפדגוג ש. בן-ציון, וחברי הוועד הציעו לביאליק להורות ב"חדר" החדש. ביאליק הסכים והחל לעבוד כמלמד בחדר. עם התלמידים בחדר המתוקן נמנה נחום גוטמן.[15] שנותיו הראשונות באודסה היו תקופה מאושרת בחיי ביאליק, ובה חיבר שירים רבים, ביניהם "צפרירים", "שירתי", "זהר" ו"משירי החורף".[16] קובץ השירים הראשון שלו ראה אור בשנת ה'תרס"א 1901.

יחד עם י"ח רבניצקי, ש. בן ציון, אלחנן ליב לוינסקי ומאיר דיזנגוף, ייסד ב-1902 את הוצאת "מוריה", שמטרתה הייתה להוציא לאור ספרי לימוד הכתובים בשפה העברית.[17]

בשנת ה'תרס"ג (1903), בגיל שלושים, חיבר רשימה אוטוביוגרפית לבקשת פרופ' יוסף קלוזנר.

בעקבות פרעות קישינב, שהיו בסוף פסח של אותה שנה, כתב ביאליק שתיים מיצירותיו הידועות ביותר, שהיו גם הקשות והחריפות ביניהן: "עַל הַשְּׁחִיטָה" ו"בְּעִיר הַהֲרֵגָה". פואמה זו, "בעיר ההרגה", פורסמה לראשונה בעיתון "הזמן". בגלל דרישת הצנזור הרוסי קוצצו ממנה מספר שורות, ושמה שונה ל"משא נמירוב", כאילו הייתה אודות גזירות ת"ח-ת"ט.

פרסום הפואמה, שכללה תיאורי זוועה וביקורת נוקבת על החולשה וחוסר האונים של היהודים שהסתתרו והתפללו בעוד נשיהם ובנותיהם נאנסות, עורר הד גדול. היא נתפשה בציבור כקריאה לאימוץ ערכי גבורה וגבריות, ולצורך בארגון הגנה עצמית ועמידה נחושה מול הפורעים.

כִּי-קָרָא אֲדֹנָי לָאָבִיב וְלַטֶּבַח גַּם-יָחַד:
הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט.

— בְּעִיר הַהֲרֵגָה, תמוז–תשרי תרס"ד

בשנת הפרעות הכיר ביאליק את הציירת אירה יאן, שהתגרשה מבעלה בשל הקשר עם המשורר. ביאליק היה אז נשוי ומיואש מכך שהוא ואשתו לא הצליחו להביא ילדים. היא הפכה בהשפעתו ממהפכנית סוציאליסטית לציונית, ועלתה עם בתה לארץ ישראל ב-1906. ביאליק חי בפחד מתמיד פן תתגלה פרשת האהבים ותעיב על שמו הטוב, וניתק את הקשר עמה זמן מה לאחר שעלתה לארץ. הקשר התגלה לציבור רק ב-1972.

בשנים הבאות חיבר ביאליק שירי אהבה בעברית כמו "הָעֵינַיִם הָרְעֵבוֹת", "הַלַּיְלָה אָרַבְתִּי", קוּמִי צְאִי (אֲחוֹתִי כַלָּה)", "רַק קַו-שֶׁמֶשׁ אֶחָד" ו"הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ".הוא יצר גם בשפת העם, ובין 1899 ל-1915 חיבר כתריסר שירים ביידיש.

ביאליק השתתף בשלושה קונגרסים ציוניים, הקונגרס השמיני ב-1907, הקונגרס ה-11 ב-1913 והקונגרס ה-17 ב-1931. ביאליק ביקר בארץ ישראל בפעם הראשונה (ביחד עם רבניצקי) בשנת 1909. הוא נחת בחוף יפו ב-29 במרץ.[18] הוא התקבל בהערצה רבה על ידי היישוב היהודי הקטן בארץ. מיפו יצא לסיור במושבות ארץ ישראל. נלווה אליו לחלק מסיור זה הסופר הצעיר ש"י עגנון, שהתגורר ביפו. בכך החלה ידידותם, שנמשכה עד לפטירתו של ביאליק.

באותה עת כתב בין היתר את סיפורו "מאחורי הגדר"[19] סיפור אהבה בין נער יהודי בשם נֹח (היפוך הצירוף ח"נ – חיים נחמן) לנערה גויה, המנכר את הגיבור ממשפחתו. סיפורים מרכזיים נוספים שלו הם "סָפִיחַ", "יום הששי הקצר" ו"החצוצרה נתביישה". בין השנים 1910 ל-1920, בנוסף לחיבורם של שירים חשובים כמו "מְגִלַּת הָאֵשׁ", ו"צָנַח לוֹ זַלְזַל", עסק ביאליק בייחוד בכתיבת מסות. הוא חיבר את "הלכה ואגדה" ו"גילוי וכיסוי בלשון", שהן מהחשובות ביותר במסות בספרות העברית החדשה.

ביאליק תרגם שורה של יצירות קלאסיות אירופיות לעברית, ביניהן, נוסח מקוצר ברוסית של יצירת המופת הספרדית "דון קישוט" מאת מיגל דה סרוואנטס, "יוליוס קיסר" מאת שייקספיר, "וילהלם טל" מאת שילר, ושירים של היינריך היינה. הוא תרגם מיידיש את "הדיבוק" לש. אנ-סקי. הקים יחד עם רבניצקי ושמריהו לוין את הוצאת "דביר", וערך עם רבניצקי את "ספר האגדה" (1908–1911). מאחורי העיסוק המוגבר במסות, והתרגום והליקוט של מעשיות זרות, ניצב משבר קשה בחייו של ביאליק. במקביל להפיכתו למשורר לאומי, הוא חש כי יבש מעיין יצירתו השירית. "צָנַח לוֹ זַלְזַל" שנכתב באלול תרע"א (1911) היווה מעין קינה מראש על האובדן הצפוי:

וְשׁוּב יִפְרַח אָבִיב, וְאָנֹכִי לְבַדִּי
עַל-גִּזְעִי אֶתָּלֶה –
שַׁרְבִיט קֵרֵחַ, לֹא צִיץ לוֹ וָפֶרַח,
לֹא-פְרִי וְלֹא-עָלֶה.

— צנח לו זלזל, אלול תרע"א

לאחר מכן, כמעט שלא הוסיף ביאליק לכתוב שירה. עד מותו בשנת 1934 כתב רק עוד תשעה שירים. ארבעה שירים נכתבו בתרע"ה-תרע"ו (1915–1916), שניים בתרפ"ג (1923) ושלושה בתרצ"א (1931).

בשנת 1918 ייסד באודסה עם רבניצקי ודרויאנוב את המאסף לזכרונות, אתנוגרפיה ופולקלור, "רשומות". המאסף שם לו למטרה לבטא את ההוויה והמסורת של כל תפוצות ישראל. עד 1921 התגורר ביאליק כמעט ללא הפסקה באודסה. באותה שנה, הוצאת "מוריה" נסגרה על ידי השלטון הקומוניסטי החדש. בעקבות התערבותו האישית של הסופר הרוסי מקסים גורקי, ובהוראתו המיוחדת של לנין, ניתנה לביאליק רשות לעזוב את ברית המועצות עם קבוצה של כמה סופרים יהודים.

בארץ ישראל

הספרייה בביתו של ביאליק בתל אביב

בשנת 1921 הגיע ביאליק לברלין, שם עסק רבות בהוצאת ספרים בשפה העברית במסגרת הוצאות הספרים "מוריה" ו"דביר". בשנת 1922 עבר, בעצת רופאו, לעיר המרחצאות באד הומבורג, והתגורר בה כשנתיים. באותה תקופה הכיר את הציירת וסופרת הילדים תום זיידמן פרויד, אחייניתו של זיגמונד פרויד. הם הקימו ביחד את הוצאת "אופיר" לספרי ילדים בעברית, וביאליק תרגם את חרוזיה של פרויד בספר "מסע הדג" מ-1924. ההוצאה התפרקה עקב חילוקי דעות עם בעלה.

ב-1924 עלו ביאליק ורעייתו לארץ ישראל. כעבור שנה וחצי עברו להתגורר בבית בתל אביב, ואליהם הצטרפו חותניו. ביאליק ואשתו אמצו כלב לו קראו "קאפי".[20]

בשבתו בתל אביב, תרם ביאליק להפיכתה למרכז התרבותי והספרותי של היישוב. בתחילת 1927 הנהיג את מסורת "עונג שבת" – מפגשי תרבות שנערכו מדי שבת אחר הצהריים, ובמסגרתם ניתנו הרצאות בקשת רחבה של נושאים ובהם ספרות, היסטוריה, יהדות והגות, על ידי טובי המרצים והמלומדים. ב-1929 הקים הנדבן שמואל בלום את בית "אוהל שם" כאכסניה למפגשי "עונג שבת".

קברו של ביאליק בבית הקברות טרומפלדור

ב-1928 פרסם את "אלוף בצלות ואלוף שום", מקאמה הומוריסטית לילדים שהומחזה מאז כמה פעמים. ב-1933, חגג היישוב את יום הולדתו השישים בטקסים ובאירועים, וכל תלמידי בתי הספר בתל אביב הוכרחו לנכוח ולחלוק לו כבוד.[21] לרגל האירוע יצאה מהדורה מחודשת של כתביו וכן יצא הספר "שירים ופזמונות לילדים". זמן קצר לאחר מכן עבר לגור ברמת גן, והחל בהכנות לבנות שם את ביתו.

לאורך שבע שנותיו האחרונות סבל ביאליק מאבנים בכליות. ב-1934 נסע לווינה לצורך טיפול. לפני נסיעתו פנה מעל בימת "עונג שבת" במסר אודות חמשת חוליי היישוב:

הנני יוצא להו"ל מפאת מחלה, מרגיש הנני כי גם תל אביב שלנו והישוב בכלל חולים בשעה זו. סימני המחלה נתגלו בזמן האחרון, קודם כל ביחס לאחינו, פליטי החרב... הסימן השני למחלה הוא — הספסרות הבזויה... סימן שלישי למחלתנו הוא — הבריחה מן הכפר אל העיר... סימן רביעי למחלת השעה — העבודה הזרה... הסימן העיקרי למחלת השעה — ההתפוררות הפנימית האיומה, ריבי המפלגות, שנאת־אחים, האוכלת בנו בכל פה

ביאליק נפטר בווינה ב-4 ביולי 1934 (כ"א בתמוז תרצ"ד),[22][23] עקב סיבוך בניתוח. מותו גרם לאבל כבד ביישוב.[24] לאחר העברת גופתו לארץ ישראל, עברו על פני ארונו והשתתפו בהלווייתו כ-100,000 איש.[25] הוא נטמן בבית הקברות טרומפלדור.[26]

הערכת שירתו

יצירת ביאליק כוללת שירים ליריים, שירי תוכחה, סיפורים, אגדות, מאמרים, פירושים, וגולת הכותרת: הפואמות "המתמיד", "מתי מדבר", "בעיר ההרגה", "הבריכה", ו-"מגילת האש". ביאליק החשיב את מראות הטבע שחזה בילדותו כמקור השראתו. הוא השתמש באגדה למבע לירי ובעולמו הנפשי האוטוביוגרפי כלבוש לדברי אגדה. כמעט כל צירופי-המלים שבשיריו מבוססים על מקורות מהמקרא או מספרות חז"ל או מאוצר היצירה העממי, תוך הקניית משמעויות חדשות למטבעות לשון עתיקים. שירתו מתאפיינת בצמצום ופשטות, באמת-בניין חמורה, בקיפול עולמות מלאים תחת ניבים מעטים.[27]

כתב יעקב פיכמן: "הוא הביא תמיד רק את הפרי אשר גידל בגן־נשמתו ימים רבים, העניק רק מאשר הצמיח בעצמו – ויתר על כל שלל מקרי, על מה שאינו כולו שלו; לא זכה מעולם מן המוכן גם בצורה... בשירתו נתכוון תמיד ליותר משירה – לנעלה גם ממנה... יצר לנו שוב את הניב המוצק, הקדמוני, – הניב המצומצם והחריף, שבו רוכזו הכוחות הפזורים, האבודים, שבו שבה ואזרה עוז הרוח הנחשלת... בכל יצירה של ביאליק, הייתה תמיד מעין השתחררות של כוחות אסורים, שיצאו לאור־עולם.... ביצירתו נתגלם בניין האומה בכוח".[27]

ביאליק ראה חיזוק ליצירה בכל המשך לספרות העבר. המקורות הכתובים העיקריים שהשפיעו על יצירת ביאליק היו המקרא, מדרשי חז"ל ואגדותיהם, ושירת יהדות ספרד של ימי הביניים. בנוסף לכך השפיעו עליו במיוחד המשוררים הבאים. ביאליק העריץ את יל"ג, ראה בו את רבו ומורו כל ימיו, כפי שהתבטא למשל בשיר הקינה "אל האריה המת", והתרשם מהאופן בו שילב יל"ג את שפת המקרא והתלמוד.[28] במחזות הרמח"ל ראה אבטיפוס לשירה העברית החדשה, וראה עצמו כממשיך מהלכו הספרותי. בתחילת דרכו חיבר שירים בהשפעה מובהקת של שירת פרוג. כמשורר לירי ביאליק הושפע מהשירים והמאמרים של מרדכי צבי מאנה. הוא חיבר את השיר "אל הציפור" בעקבות שירו של מאנה "משאת נפשי", כן שירי טבע אחרים שלו שואבים משירתו.[29] ביאליק הקפיד על אמת-בניין חמורה, ברוח "נוסח אודסה" של מנדלי מוכר ספרים ואחד העם, בהם ראה את רבותיו.[30] מחוץ למקורות יהודיים, ביאליק הכיר היטב את השירה הרוסית. הוא אהב מאוד את שירת פושקין, ויש קוים מקבילים בין שירתו לבין משוררי הרומנטיקה, הריאליזם והסימבוליזם הרוסי.[31]

שתי תקופות בהתפתחות ביאליק כמשורר. האחת, המשורר הלירי שרבים מיהודי מזרח אירופה הזדהו עם שיריו בהם ראו את בבואת עצמם.[32]השנייה, משורר הייסורים והתוכחה שהוכתר כמשורר הלאומי.

שירי ביאליק בתרגום לרוסית של ז'בוטינסקי, 1917

כתב שאול טשרניחובסקי: ”בכל מלה ומלה משלו, בכל שורה ושורה שיצאה מתחת ידו אי-אפשר היה שלא להרגיש ושלא להכיר את הקשר האינטימי והעמוק עם העם ואותה 'היניקה' הגדולה והקדושה מתוך מקור המקורות - הוא ההמון העברי הגדול... הקהל הגדול הרגיש זאת תיכף ומיד; הקהל הגדול הבין אותו עד מהרה - ויאהבנו.”

לאחר ששירת ביאליק תורגמה ללשון רוסית, כתב עליו הסופר הרוסי מקסים גורקי:

עבורי ביאליק הוא משורר גדול, התגלמות נדירה ומושלמת של רוח עמו... ככל הרוסים אינני מכיר היטב את ספרותם של היהודים, אבל כיון שאני מכיר אותה, נראה לי שלא היה לעם ישראל – לכל הפחות במשך המאה התשע עשרה – משורר בעל עוצמה שכזו, יופי שכזה. ברוסית שיריו של ביאליק מאבדים, מן הסתם, חצי מכוחם.[33]

ברוך קורצווייל, מחשובי המפרשים של ביאליק, כתב:

ביאליק, המשתווה אשר למודרניות אמיתית שבשיריו ובמיוחד בשירתו הפרסונאלית ובשירי תוכחה, לסופרי העולם הגדולים ביותר.[34]

ביאליק והתרבות העברית

חוברת של ביאליק על הוצאות הספרים "מוריה" ו-"דביר", תרפ"ו (1926)

יעקב רבינוביץ ראה את ביאליק כמי שלא רק פעל בכל שדות הספרות העברית המתחדשת, משירה ועד הגהה ותיקון גופנים, אלא היה מעורב למכביר ביצירתם של רבים אחרים.[35] ביאליק עודד משוררים וסופרים וחוקרים צעירים, בשיחות בעל-פה, בתשובות למכתבים שנשלחו אליו, בעריכת ספריהם והוצאתם לאור.

ביאליק היה ממייסדי "ברית עברית עולמית" בברלין בשנת 1931. ביאליק החל בפעולות לחידוש השפה העברית עוד בישיבת וולוז'ין והתמיד בעיסוק בתחום זה כל חייו. הוא היה שותף בוועדות לחידושי מילים בתחומים כתברואה, חשמל, טכניקה ודפוס.[36] ביצירתו חידש ביאליק מילים עבריות אשר רבות מהן נקלטו בשפה[37] ובהן המילים "מטוס", "תגובה", "גחלילית", "שלדג", "פַקָּח", "קדחתני", "מצלמה", "מענק" ו"פריון". כך גם המילים "יבוא" ו"יצוא". הוא חידש יותר מ-300 מילים, והעניק משמעות חדשה לכ־100 מילים מן המקורות.[38] ביאליק העיר פעם על התקבלות תחדישיו:[37]

הנה הפועל "רשרש" למשל שאני הפושע חידשתי, פשוט בדיתיו מן הלב... מה תמהתי בראותי מקץ שבועיים לצאת המחברת והנה פשט שימושה של מילה זו כמעט בכל כתבי הסופרים.

כינוס אוצר המילים הקדום היה חשוב משום שביאליק העדיף לנצל מילים קיימות מרבדים קדומים של השפה על פני המצאת מילה חדשה. ביאליק התנגד ליצירת מילים חדשות באמצעות הוספת הסיומת "יה" או "יון". כך, למשל, הציע "סוכך" ו"אספוג" במקום חידושיו של בן יהודה מטרייה וסופגנייה.

מה חָכמה היא להוסיף למילה ישנה איזו הברה נדושה, או יה או יון וחסל... כשמבקשים לחדש מילה צריך להתבונן כיצד עשו זאת הם, העברים הקדמונים. צריך ללוש את השורש מפנימו, ולא בהדבקת הברות."

— דניאל לייבל, "ביאליק שבעל-פה", מולד, יז חוברת 131, יולי 1959[36]

לביאליק מייחסים[39] פניני-לשון וחידודים מרובים. למשל הגדרתו את משחק הביליארד (מתחרז בהברה אשכנזית): "עומדים שני לצים, אוחזים בעצים, מכים בביצים; והמטיב להכניס ללוך (חור), הרי זה משובח". בפסח, כשראה מצות עם מי סודה, הוא קרא לזה: "לחם צר ומים לחץ".

משנתו היהודית

ביאליק הפריד בין אמונות דתיות לבין המשכיות התרבות היהודית. על פי תפיסתו,[40] אין להבין את כל גודל ועומק היצירה והמסורת היהודית רק במונחים דתיים, ויש להמשיכה תוך התאמתה לימינו. במובנים אלה היה הוא תלמידו המובהק של אחד העם. ניתן לזהות מספר יסודות במשנתו להמשכיות זו. הוא הטיף ל"כינוס", לאיסוף של הנכסים הספרותיים מן המסורת היהודית והפיכתם למקור לתרבות הציונית החדשה. ביאליק שלל את הטענה שליצירות העבר אין תוקף ותועלת, וראה בהן משאב ראשון במעלה לרוח הלאומית. הוא עצמו ורבניצקי ערכו ביחד את "ספר האגדה", לקט של מדרשים מכל כתבי חז"ל.

ביאליק ורבניצקי, עורכי מפעל ה"כינוס"

לטענת ביאליק חיי תרבות כרוכים בשפה, בספרות, ביצירה ובאמנות, אך הם קשורים יותר מכך באורחות חיים, בהכרעות משותפות, בבניית רשות רבים בעלת אופי מסוים ובמחויבות עמוקה. בשפתו של ביאליק תרבות נבנית על יסודות של אגדה והלכה.[41] ביאליק טען שתרבות שאין בה הלכה היא "תרבות אוננית". במרכז תפיסתו התרבותית-הלכתית העמיד ביאליק את השבת, שבה ראה יסוד חברתי ותרבותי ראשון במעלה לעיצוב קלסתרו הרוחני של העם. הרעיון והיישום של יום שבועי שבו נוהגים בקדושה, מהווה לטעמו של ביאליק את היסוד של התרבות העברית ואת מתנתה הגדולה לתרבויות העולם.

בניסיון להחיות את רעיון השבת בארץ, ייסד ביאליק את פרויקט "עונג שבת".[42] הוא עישן בביתו בשבת, אך ראה בשבת יסוד מכונן של התרבות היהודית, ויצירת פרהסיה ללא שבת עלולה הייתה לדעתו למוטט את המפעל הציוני.[43] בעניין זה הזהיר את החלוצים: "ארץ-ישראל בלי שבת לא תיבנה, אלא תחרב, וכל עמלכם יהיה לתוהו... בלי שבת אין ישראל, אין ארץ ישראל ואין תרבות ישראל".[44]

ב-1930 התנגד ליצירת טקסים מחודשים עבור הפסח, אלא קבע שיש לחוג בצורה מסורתית, ולהוסיף רק מעט ובצורה אורגנית, ללא חידוש יתר.[45]

ביאליק בזמר העברי

שירי ביאליק מעטרים קרן רחוב בהרצליה

לביאליק שירים רבים המולחנים בזמר העברי. החל משירו הראשון "אל הציפור" והמשך בשירים כמו "ברכת עם" ("תחזקנה"), "ביום קיץ, יום חום", "ים הדממה פולט סודות", "אחרי מותי", "הכניסיני תחת כנפך" או "קומי צאי".

מלחינים הרבו לעסוק במזמורים ובפזמונות של ביאליק. נחום נרדי התאים בין היתר מנגינות בעלות אופי "ים תיכוני" לשירים כמו "בין נהר פרת ונהר חדקל" או השיר "יש לי גן", שהולחנו במיוחד עבור הזמרת ברכה צפירה. צפירה הרבתה לשלב בהופעותיה משירי ביאליק, בליווי נרדי ליד הפסנתר. פזמונות אחרים שהולחנו הם "מנהג חדש" ("מנהג חדש בא למדינה"), "שיר העבודה והמלאכה" ("מי יצילנו מרעב?"), "שבת המלכה", "תרזה יפה", "לא ביום ולא בלילה", "בין העצים הירקרקים - (אונטער די גרינינקע בוימעלעך)", "לא ידע איש מי היא" ואחרים.

רבים משירי הילדים של ביאליק הולחנו גם כן, כגון "קן ציפור", "שתי בנות" (צילי וגילי), "מקהלת נוגנים" (יוסי בכינור), "פרש" (רוץ בן סוסי), "נדנדה" (נד-נד, נד-נד), "בגנת הירק" (בערוגת הגינה, מסביב לחבית), "הפרח לפרפר" (פרפר, פרפר, פרח חי), "מעבר לים", ו"לכבוד החנוכה" (אבי הדליק נרות לי).

בתקופות מאוחרות יותר שבו מלחינים ועסקו בשירי ביאליק ובפזמוניו, כשהם מלחינים (ולעיתים קרובות שבים ומלחינים פעם נוספת) שירים כמו "קומי צאי" (נעמי שמר), "בשל תפוח" (שלמה ארצי), "היא יושבה לחלון", "תאמר אהיה רב", ו"הכניסיני תחת כנפך" (מיקי גבריאלוב), "אחרי מותי" (ציפי פליישר) ו"מאחורי השער".

שיריו גם הולחנו לתחרויות זמר אחרי קום המדינה, כגון "מנהג חדש" (פסטיבל הזמר תשכ"ו) ו"תִרזה יפה" (פסטיבל הזמר תשכ"ז 1967, ו-תש"ל 1970).

בין מבצעי שיריו של ביאליק מוכרים במיוחד ביצועיה של נחמה הנדל באלבום שהוקדש לשירי ביאליק,[46] הביצועים ל"הכניסיני תחת כנפך" של אסתר עופרים וריטה, הביצוע של אריק איינשטיין בלחן חדש של מיקי גבריאלוב והלחן של נורית הירש בביצועו של יהורם גאון.

בשנת 1967 יצא תקליט שירי ילדים של ביאליק בעיבודי ג'אז של מוני אמריליו, אלברט פיאמנטה ובני נגרי בשם "ח.נ. ביאליק - שירים ופזמונות" ובו ביצעו את השירים יהורם גאון, אופירה גלוסקא, שולה חן וליאור ייני.

בשנת 1991 הוציא גיל אלדמע את המחרוזת זר שירי ביאליק לילדים, שכלל את תווי השירים : נד נד (נדנדה (שיר)), פרפר פרפר, קן ציפור, רוץ בן סוסי, בגינה, בערוגת הגינה, מקהלת נוגנים, גדוד העיר, אופניים, גד גדי, עלי באר, מעבר לים, שתי בנות, היש כעוללי, שיר העבודה והמלאכה, ליצירותיו של ביאליק, בהשתתפות המלחינים מנשה רבינא, יצחק אדל, נחום נרדי, דניאל סמבורסקי, ולעיבודו של גיל אלדמע.

בשנת 2008 יצא אלבום אוסף המאגד את שיריו המולחנים של ביאליק, ובו נכללו גם שירים חדשים, ביניהם "רועת הכוכבים" של נתן סלור ויסמין אבן.

בשנת 2010 הוציאה להקת "אל המשורר" אלבום הנושא את שם הלהקה ובו שירו הגנוז של ביאליק "אל המשורר". חברי הלהקה הלחינו את כל שירי האלבום וביצעו בעיבודים מודרניים שירים נוספים שלו, שלא נכנסו לאלבום.

דמותו הציבורית

עוד משלב מוקדם של דרכו האמנותית זכה ביאליק להכרה רחבה כמשורר הלאומי, ונודעה לו השפעה רבה בחיי הציבור. יצירתו נכנסה לקאנון הספרותי העברי, והיא נלמדת בבתי הספר היסודיים והתיכוניים ונחקרת באוניברסיטאות. ספרות עיונית ענפה העוסקת בה התפרסמה לאורך השנים. מספר מהדורות של מכלול יצירת ביאליק יצאו לאור, בהן "ספר היובל" שיצא לאור בשנת החמישים לחייו, ב-1923. מהדורות שיצאו לאחר מותו כוללות גם כתבים נוספים על היצירות שפורסמו בחייו - מכתבים, נאומים, רשימות שונות ויצירות גנוזות מתוך ארכיונו.

על דמותו הציבורית של ביאליק העיבה עוד בחייו עלילת שווא כאילו התבטא נגד הספרדים, שמקורה בעיוות אמירה של אריה לייב סמיאטיצקי. במקור, אמר סמיאטיצקי כי 'איך אפשר לשנוא את הערבים, הלא הם דומים לפרענקים', אך הציטוט המעוות, שיוחס לביאליק ולא לסמיאטיצקי, היה 'אני שונא את הערבים על שהם דומים לפרענקים'. ביאליק עצמו הזדעזע כששמע שהדברים יוחסו אליו: "שמע, בני, הדברים שהשמעת פסולים מעיקרם, ואיני יודע אם הם מופצים בזדון או כהומור-נפשע. ורק זאת אומר: אין עלילה נוראה מזו, והשם ירחם על עמו כשהם חוטאים".[47] כתוצאה מעלילה זו התעורר בסוף שנות ה-60 פולמוס ציבורי כאשר נכנס למחזור שטר כסף בן 10 לירות עם דיוקנו, והיא אף מצאה את ביטויה באזכורים לדמות ביאליק בכתביהם של משוררים וסופרים כגון קובי אוז, איתן נחמיאס גלס ויוסי סוכרי.[48]

הנצחתו

בול ישראלי משנת 1959 לזכר 25 שנים לפטירתו של ביאליק
רחוב ביאליק, כפר סבא

לכבוד יום הולדתו ה-60 קבעה עיריית תל אביב פרס ספרותי על שמו, פרס ביאליק, לספרות יפה ולמחשבת ישראל. רחוב ביאליק בתל אביב, שבו התגורר, נקרא על שמו עוד בחייו, וכן נקראו על שמו הרחובות בתל אביב: שדרות ח"ן (ראשי תיבות של שמותיו: חיים נחמן) ו"אלוף בצלות" על שם יצירתו "אלוף בצלות ואלוף שום".

לאחר מותו הונצח ביאליק במספר רב של אופנים. ימי ביאליק היה מפעל הנצחה שהופק בשנת פטירתו, כלל תערוכה ומופעים שחגגו את התרבות העברית המתחדשת, והתקיים בין התאריכים 16 באפריל 1935 עד 25 במאי 1935 ביריד המזרח בתל אביב.

הציבור חש לקרוא בשם המשורר חשוך הילדים את בניו ובנותיו, ובדרך זו נפוץ שם המשורר באופנים שונים בתפוצות הגולה וברחבי ארץ ישראל, ממטולה ועד אילת: חן, בת־חן, ביאליק, ביאליקה ועוד.[49]

על שמו נקראו העיר קריית ביאליק, המושב גבעת ח"ן והיישוב השיתופי כפר ביאליק, שהוקם על ידי עולים מגרמניה בשנת מותו של ביאליק. בשנת 1935 נקראה על-שמו הוצאת הספרים "מוסד ביאליק". כן נקראו על שמו בתי ספר, ורחובות בחמישה עשר מערי ישראל, ביניהן: רמת גן, בית שמש, באר שבע, ראשון לציון, רעננה, אשדוד, חולון, פתח תקווה ונס ציונה.

ב-18 בנובמבר 1951 נחנך בית ספר יהודי על שם ביאליק בבואנוס איירס ארגנטינה. לרגל האירוע נופקה מדליה שעליה נטבעה דמות דיוקנו. המדליה מוצגת במוזיאון בית ביאליק השוכן בביתו הישן (ששופץ) של ביאליק בתל אביב.

בשנת 1959, במלאת 25 שנים לפטירתו, הונפק בול דואר עם דיוקנו.[50]

באוגוסט 1970 נכנס למחזור שטר כסף בן 10 לירות עם דיוקנו.[51]

בשנת 1977 הופיע שירו "למתנדבים בעם" על שובל הבול "התנדבות".[52] בשנת 1984 הופיע שיר הילדים שלו, "מעבר לים" על בול בסדרה "ספרי ילדים".[53] בשנת 2013 הופיע שיר הילדים שלו, "רוץ בן סוסי" על בול בסדרה "מוזיקה ישראלית -שירי ילדים".[54] בשנת 2017 נכלל בול עם מילות שירו "הכניסיני תחת כנפך" בסדרה "מוזיקה ישראלית - שירי אהבה".[55]

ביבליוגרפיה של ביאליק

יצירתו

ספרי יצירותיו של ביאליק: קובץ סיפורים, קובץ שירים וספר ניתוח שיריו

כתביו של ביאליק יצאו לאור בחייו בארבע מהדורות: כינוס ראשון בוורשה ב-1901, כינוס שני בקרקוב ב-1908, כינוס שלישי בברלין ב-1923 וכינוס רביעי בתל אביב ב-1933. שתי המהדורות הראשונות כוללות רק שירים, ובמהדורה השלישית נוסף לכרך השירים כרך של סיפורים ומסות ושני כרכים של תרגומים (דון קישוט ווילהלם טל). המהדורה הרביעית (בכרך אחד) כללה את השירים, הסיפורים והמסות (ללא התרגומים).

בעריכתו

  • דברי נביאים: עם ציורים: פרקים מספרי הנביאים לנערים, / מסודרים ומפורשים על ידי יהושע חנא רבניצקי, ח"נ ביאליק, ושמחה בן-ציון, מוציא לאור: מוריה, קראקוי, תרס"ו, 1906
  • דברי משל ואמרות חכמים < לתלמידים > : מלקטים מתוך התלמוד והמדרשים ושאר ספרים / סדורים לפי העניינים על ידי יהושע חנא רבניצקי וח"נ ביאליק, אודיסא, דפוס ח"נ ביאליק וש. בורישקין, תרע"א, 1910
  • די יודישע אגדות: פאלקסטימליכע ערצעהלונגען, זאגען, לעגענדען, משלים, אפאריזמען און שפריכווערטער, געקליבען פון תלמוד און מדרשים נאכ'ן העברעאישען "ספר האגדה" בערבייט און גרופירט נאכ'ן אינהאלט דורך י.ח. רבניצקי און ח.נ. ביאליק, דפוס מוריה, אדעסא, תרע"ב, 1911, 2 כרכים
  • דברי כתובים: עם ציורים: פרקים מתהילים, משלי, ואיוב, / מסודרים ומפורשים על ידי יהושע חנא רבניצקי, ח"נ ביאליק, וש. בן-ציון, מוציא לאור: מוריה, אודיסה, תרע"ט, 1918, 137 עמודים
  • ספר המשלים והפתגמים-מלקטים מתוך המקרא, התלמוד והמדרשים והספרות שלאחריהם- סדורים, מנקדים ומבארים על ידי יהושע חנא רבניצקי וח.נ. ביאליק, הוצאת " דביר " תל אביב ,(ברלין, תרפ"ד),מנחם-אב, תרפ"ד, ברלין, (1924). 232 עמודים
  • שירי שלמה אבן גבירול, מקובצים על פי ספרים וכתבי יד, סדורים, מוגהים ומבוארים על ידי ח.נ. ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, (אוצר שירת ישראל בספרד, כרך א'-ז'), הוצאת דביר תל אביב / ברלין, ברלין תרפ"ד - תרצ"ב
  • שירי משה בן יעקב אבן עזרא, מקובצים על פי ספרים וכתבי יד, סדורים, מוגהים ומבוארים על ידי ח.נ. ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, הוצאת דביר תל אביב, ירושלים תרפ"ח
  • נתן שיפריס, יחיאל גרינפלד, מלון למונחי התכניקה: סדר על פי..."מלוני התכניקה המצוירים", בהשתתפות חיים נחמן ביאליק, ויוסף טישלר, ונערך בידי "הועדה למונחי התכניקה" בתל אביב, על ידי ועד הלשון העברית בירושלים, הוצאת שלומן-אולדנבורג, תרפ"ט, 1929
  • סדר זרעים של שישה סדרי משנה מנוקדים ומפורשים על ידי ח. נ. ביאליק, הוצאת דביר, תל אביב, תרצ"ב, 1932 (פירוש למסכת כלאים כאן)
  • ספורי המקרא לילדים, נסדרו על ידי ח.נ. ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, שמחה בן-ציון, התמונות מעשה ידי נחום גוטמן, הוצאת דביר, תל אביב, 1938
  • דור דור וסופריו : אנתולוגיה ספרותית לתלמידים ולעם, המסדרים : חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, ובהשתתפות יעקב פיכמן, הוצאת דביר, תל אביב, 1957, 2 כרכים

תרגומים

  • ש. אנ-סקי, הדיבוק: בין שני עולמות, מו"ל לא ידוע, גרמניה?, 1922, הוצאה מחודשת: הוצאת אור-עם, תל אביב, 1983
  • נובק וילהלם, הליכות המדינה של העברים בימי קדם עד ימי חורבן בית שני, (תורגם במשותף עם א. זליצ'נקו), הוצאת אחיאסף, ווארשא, 1904, הוצאה מחודשת: מקור, ירושלים, תשל"א, 1970
  • תום זיידמן-פרויד, עשר שיחות לילדים, (מבחר מאגדות האחים גרים, הנס כריסטיאן אנדרסן ועוד), הוצאת פרגרין בבעלות בילה יעקב זיידמן ותום זיידמן-פרויד, (1922), תורגם על ידי ביאליק ב-1923
  • תום זיידמן-פרויד, מסע הדג, הוצאת פרגרין, 1923, תורגם על ידי ביאליק ב-1924, הוצאה מחודשת : הוצאת אבן חושן, 2003
  • תום זיידמן-פרויד, ספר ספורי הארנבת, 1924, תורגם על ידי ביאליק בשם : על הארנבת, 1938, הוצאת דביר, מהדורה שנייה - 1947
  • ח.נ. ביאליק, י.ח. רבניצקי, חיים פרל, Sefer Ha-aggadah, הוצאת דביר, תל אביב, 1988. תרגום לאנגלית של קטעים חשובים מתוך "ספר האגדה"
  • ח.נ. ביאליק, י.ח. רבניצקי, agada, תרגום לרוסית של "ספר האגדה", שתי הוצאות: הוצאת ס.ד. זלצמן, ברלין, גרמניה, 1922. הוצאת ספרית עליה, ירושלים, ישראל, 1993

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: חיים נחמן ביאליק
ויקיטקסט טקסט בוויקיטקסט: מחבר:חיים נחמן ביאליק
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: חיים נחמן ביאליק

ביאורים

  1. ^ כפי הנראה. ייתכן שנולד בי"ט בטבת.[1]
  2. ^ בשנת 2003 התגלה מסמך רישום הלידה המקורי בארכיון הממלכתי המחוזי בז'יטומיר, על ידי שמואל אבנרי. שם הסתבר שביאליק נולד באיווניצה, עיירה השוכנת כשלושים קילומטר מזרחית לז'יטומיר, בקרבתו של אזור יערות גדול. אלא שבגיל צעיר עברה משפחתו לראדי, וכך זכר את מקום הולדתו.[3]
  3. ^ על פי עדות הרב יהודה ליב דון יחיא, הדמות שככל הנראה שימשה מודל לשירו זה של ביאליק היה תלמיד בישיבת וולוז'ין שכונה "המתמיד מלודז'". תלמיד זה למד כ-20 שעות ביום, לא ישן במיטה אלא רק בבית המדרש כשעתיים או שלוש בלבד וכמעט שלא דיבר עם חבריו.[14]

הערות שוליים

  1. ^ שמואל אבנרי, "מתי נולד המשורר הלאומי? לפתרונה של חידה שנעלמה אף מביאליק עצמו", מתוך הבלוג של רן יגיל, אתר מעריב nrg
  2. ^ דוד אסף‏, 'מקום יערות ושדות': מסע לראדי, כפר הולדתו של ביאליק, בבלוג "עונג שבת", 27 בספטמבר 2019
  3. ^ הולצמן תשס"ט, עמודים 31–32
  4. ^ עדות עצמו, במכתב מוולוז'ין לחבריו בז'יטומיר, מיום ז' באלול תר"ן; הולצמן תשס"ט, עמ' 47
  5. ^ מנחם מנדל זלוטקין, "ישיבת וולוז'ין בתקופת ביאליק". בתוך: עמנואל אטקס ושלמה טיקוצ'ינסקי (עורכים), ישיבות ליטא – פרקי זכרונות, ירושלים: מרכז זלמן שזר ומרכז דינור, 2004, עמודים 182–192; מכתבו הנ"ל מיום ז' באלול תר"ן; הולצמן תשס"ט, עמוד 50.
  6. ^ 1 2 במאמרו "ביאליק בוולוז'ין", בתוך: עמנואל אטקס ושלמה טיקוצ'ינסקי (עורכים), ישיבות ליטא – פרקי זכרונות, "ביאליק בוולוז'ין", מרכז זלמן שזר ומרכז דינור, ירושלים, 2004, עמודים 164–181
  7. ^ הולצמן תשס"ט, עמ' 56
  8. ^ דוד אסף‏, ממאניה ועד טאניה: בעקבות ביאליק באודסה, בבלוג "עונג שבת", יולי 2018
  9. ^ שמואל אבנרי, המבוע הנסתר: רבניצקי שבביאליק, באתר הארץ, 6 במאי 2004.
  10. ^ העם, אחד. 1956. "ח: לביאליק". פרויקט בן־יהודה. אוחזר בתאריך 2023-09-23
  11. ^ הולצמן תשס"ט, עמוד 61
  12. ^ הולצמן שם, עמוד 67
  13. ^ הולצמן שם, עמודים 69–72
  14. ^ יהודה ליב דון יחיא, "בישיבת וולוז'ין", בתוך: עמנואל אטקס ושלמה טיקוצ'ינסקי (עורכים), ישיבות ליטא – פרקי זכרונות, מרכז זלמן שזר ומרכז דינור, ירושלים, 2004, עמוד 158
  15. ^ נחום גוטמן ואהוד בן עזר, בין חולות וכחול שמיים, תל אביב: הוצאת יבנה, 1980, עמ' 24-12
  16. ^ יהושע חנא רבניצקי, דור וסופריו: רשימות ודברי-זכרונות על סופרי דורי, חיים נחמן ביאליק (קטעי זכרונות), תל אביב: דביר, תרפ"ז
  17. ^ חיים נחמן ביאליק, "דביר ומוריה" – סקירה קצרה על גדולם והתפתחותם, באתר פרויקט בן-יהודה
  18. ^ זאב פרי, "יהודים, לכו אל הרכבת, המשורר ביליק יבוא היום", באתר הארץ, 27 במרץ 2009
  19. ^ מאחורי הגדר, בוויקיטקסט
  20. ^ יעקב בר און, מנהיג בעל כורחו, מתוך מוסף "שבת" לתורה, הגות, ספרות ואמנות של "מקור ראשון", 17 בדצמבר 2010 - שיחה עם שמואל אבנרי, מנהל הארכיון והמחקר בבית ביאליק
    סרטונים יאיר קדר, לובה אליאב על ביאליק, חלק א' מתוך שתי שיחות וידאו מתוך מיזם "העברים"; דקה 02:46
  21. ^ יום טוב של התרבות העברית - יום חיים נחמן ביאליק, דבר, 8 בינואר 1933
  22. ^ נסתלק פאר ישראל וגאונו - ביאליק איננו, הארץ, 5 ביולי 1934;
    נתיתם ישראל: חיים נחמן ביאליק איננו, דבר, 5 ביולי 1934;
    ביאליק איננו!, דואר היום, 5 ביולי 1934
  23. ^ מותו נרשם בפנקס הפטירות של הקהילה היהודית של וינה, ה-IKG, בספר מס' 1297 שנת 1934.
  24. ^ חיים באר, "מות המשורר - דרכו האחרונה של ביאליק, מווינה לתל אביב", בתוך מזיכרונותיה של תולעת ספרים, הוצאת עם עובד, 2011, עמודים 162–172
  25. ^ תיאור ההלוויה, דבר, 17 ביולי 1934
    סרטונים לווית חיים נחמן ביאליק, 1934 - מתוך "יופי של מולדת", סרטו של יעקב גרוס, באתר יוטיוב
  26. ^ ברק בר-זוהר, השיר לא תם: סיקור מותם של חיים נחמן ביאליק, ש"י עגנון ונתן אלתרמן בעיתונות העברית, קשר 53, עמ' 50-38
  27. ^ 1 2 יעקב פיכמן, המבוע, התקופה יז
  28. ^ יעקב פיכמן, שירת ביאליק, ירושלים: מוסד ביאליק, תש"ו
  29. ^ צבי קרול, בצלו של יל"ג (לשנת החמשים למות מרדכי צבי מאנה), העולם, 18 בפברואר 1937
  30. ^ חיים נחמן ביאליק, דברי ספרות, תל אביב: דביר, תשכ"ה
  31. ^ חמוטל בר-יוסף, ביאליק והשירה הרוסית, מאזנים, אייר-סיון תש"ן
  32. ^ גדעון קצנלסון, חמישים שנה ל"הבריכה", מאזנים, שבט תשט"ו
  33. ^ מקסים גורקי, על ח"נ ביאליק, "יברייסקאיה ז'יזן", 1916, עברית: זורח אנפולסקי, בפרויקט בן-יהודה
  34. ^ ברוך קורצווייל, אמונה או דימונולוגיה בכתבי פ.קאפקא?, הארץ, 5 בספטמבר 1956
  35. ^ מאזנים, כח-עט (קעח-קעט), גיליון ביאליק, תרצ"ג (1933).
  36. ^ 1 2 שמואל אבנרי, מי פרץ את הלשון לשדים ולמלאכי חבלה? ביאליק נגד אליעזר בן-יהודה, באתר הארץ, 17 בדצמבר 2010
  37. ^ 1 2 יצחק אבינרי, "מלון חדושי ח"נ ביאליק", תרצ"ב
    אתר למנויים בלבד עופר אדרת, באקדמיה ללשון מתגעגעים לביאליק, באתר הארץ, 5 ביולי 2014
  38. ^ ביאליק והעברית, בדף פייסבוק של האקדמיה ללשון העברית, 14 ספטמבר 2017
  39. ^ כך למשל בספרה של לאה נאור "המשורר: סיפורו של ביאליק" (הוצאת יד בן צבי).
  40. ^ ליאור טל, "יהדות חילונית וצהל", בתוך: "בין הכיפה לכומתה - דת, פוליטיקה וצבא בישראל", עורך: ראובן גל, מודן, 2012
  41. ^ הלכה ואגדה / חיים נחמן ביאליק, באתר benyehuda.org
  42. ^ שמואל אבנרי, ‏איך חישמל "עונג שבת" של ביאליק את היישוב? : תרפ"ז-תשס"ז - שמונים שנה ל"מפעלו השלישי" של המשורר הלאומי, מים מדליָו 18, תשס"ז, עמודים 357–370(הקישור אינו פעיל, 21.10.2019)
  43. ^ שמואל אבנרי, השבת של ביאליק: "קומדיה" או נדבך בתרבות יהודית חילונית?, באתר הארץ, 6 ביולי 2001
    אהרן ליטאי, "התבטלות הייתה בי", "הארץ", 6 ביולי 2001
  44. ^ ביאליק, איגרות ביאליק כרך ה, עמוד רטו
  45. ^ ביאליק, אגרות ביאליק, כרך ה, עמוד נד
  46. ^ שלום רב שובכם, באתר הארץ, 16 בדצמבר 2003
  47. ^ יוסף צדוק, מאבקים ותמורות, תל אביב, 1989, עמוד 130
  48. ^ שמואל אבנרי, ביאליק ועדות המזרח: אנטומיה של עלילה ועלבון שווא, באתר הארץ, 30 בדצמבר 2003
  49. ^ שמואל אבנרי, ביאליקה, בעמוד הפייסבוק של בית ביאליק, 8 במרץ 2018
  50. ^ בול חיים נחמן ביאליק, באתר של התאחדות בולאי ישראל
  51. ^ ישראל 50 בעמוד על שנת 1970
  52. ^ התנדבות, באתר של התאחדות בולאי ישראל
  53. ^ ספרי ילדים, באתר של התאחדות בולאי ישראל
  54. ^ מוזיקה ישראלית -שירי ילדים, באתר של התאחדות בולאי ישראל
  55. ^ מוזיקה ישראלית - שירי אהבה, באתר של התאחדות בולאי ישראל


חיים נחמן ביאליק
שירים אל הציפור • תחזקנה • אם יש את נפשך לדעת • הכניסיני תחת כנפך • על השחיטה • בעיר ההרגה • המתמיד • מתי מדבר • הבריכה • מגילת האש • לא זכיתי באור מן ההפקר • שיר העבודה והמלאכה • למתנדבים בעם • אכן חציר העם • ראיתיכם שוב בקוצר ידכם • שירתי • זוהר • ביום קיץ יום חום • בגינה • עציץ פרחים • שיר לחמוטל • שבת המלכה • פרש • קן ציפור • הפרח לפרפר • הפרפר לפרח • בין העצים הירקרקים‎ • היא יושבה לחלון • נדנדה • מעבר לים • מתי מדבר האחרונים • יהי חלקי עמכם • לכבוד החנוכה • בערוגת הגינה • מקהלת נוגנים • קומי צאי • יש לי גן • הקיץ גווע • אחרי מותי • לבדי • תרזה יפה • לא ביום ולא בלילה • בין נהר פרת ונהר חדקל • בשל תפוח
סיפורים ספר האגדה • אלוף בצלות ואלוף שום • גילוי וכיסוי בלשון • החצוצרה נתביישה • אריה "בעל גוף" • התרנגולים והשועל • שירים ופזמונות לילדים • אגדת שלושה וארבעה • ויהי היום • מסע הדג‎ • ספיח • יום השישי הקצר • מאחורי הגדר
הנצחה קריית ביאליק • בית ביאליק • גבעת ח"ן • פרס ביאליק • כפר ביאליק • שדרות ח"ן (תל אביב) • כיכר ביאליק • מוסד ביאליק • רחוב ביאליק (תל אביב) • קמפוס ביאליק-רוגוזין • שדרות ח"ן (רחובות) • רחוב ביאליק (רמת גן)
ערכים קשורים מאניה ביאליק‎ • אירה יאן • מרדכי עובדיהו • משה אונגרפלד • ראדי • אהל שם • עונג שבת
נשיאי ועד הלשון העברית והאקדמיה ללשון העברית
ועד הלשון העברית אליעזר בן-יהודה • דוד ילין • אהרן מאיר מזי"א • חיים נחמן ביאליק • נפתלי הרץ טור-סיני • יוסף קלוזנר
האקדמיה ללשון העברית נפתלי הרץ טור-סיני • זאב בן-חיים • יהושע בלאו • משה בר-אשר • אהרן ממן
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=חיים_נחמן_ביאליק&oldid=40059555"