פרעות קישינב

פרעות קישינב (ביידיש: קישינעווער שחיטה או קישנעווער פאגראם) היו פרעות נגד יהודי קישינב בעיר זו שבבסרביה (אז חלק מהאימפריה הרוסית, כיום במולדובה) שהתרחשו בפסחא 1903 בסוף חג הפסח ה'תרס"ג ונמשכו שלושה ימים. הפרעות היו על רקע הסתה אנטישמית מטעם עיתונות רוסית בתמיכת ממשלת רוסיה. בפרעות נרצחו יותר מחמישים יהודים, עוד עשרות נפצעו באופן קשה, מעל 500 נפצעו קל ומעל ל-700 בתים ועסקים רבים נבזזו ונהרסו.

העיתונות הרוסית התעלמה מן הפרעות. לעומת זאת היו מספר סופרים רוסים שגינו את הפרעות והאשימו בהן את ממשלת רוסיה - ביניהם ולדימיר קורולנקו, לב טולסטוי ומקסים גורקי. העיתון הניו יורק טיימס התייחס מיד לפוגרום, וטען כי המשטרה המקומית לא ניסתה לעצור אותו. הדיווחים תפסו את תשומת הלב של הקהילה העולמית וגררו גינויים שונים במערב.

הפרעות השפיעו על הציונים הראשונים - בין היתר הן עודדו את בנימין זאב הרצל להציע את תוכנית אוגנדה והיוו השראה לרעיון ההגנה העצמית של זאב ז'בוטינסקי. הם גם הובילו לקרבה גדולה יותר בין יהדות ארצות הברית לבין יהדות רוסיה. מספר אמנים יהודים כתבו יצירות על הפרעות, הידועות בהן הן פואמה "בְּעִיר הַהֲרֵגָה" והשיר "עַל הַשְּׁחִיטָה" מאת חיים נחמן ביאליק.

התקפה נוספת על יהודי קישינב נערכה שנתיים אחר כך, במשך יומיים, הפעם בסוכות ה'תרס"ה, 1905, בעקבות הכרזת הצאר במנשר אוקטובר על מלוכה חוקתית. התקפה שנייה זו נערכה כחלק מפרעות ארגון "המאות השחורות" שתקפו למעלה מ-600 קהילות יהודיות ברחבי רוסיה, אך בקישינב תוצאות התקפה זו היו מצומצמות יותר מקודמתה, בין היתר גם בגלל התארגנות היהודים להגנה עצמית.

פוגרום 1903 ה'תרס"ג

הרקע

העיתון האנטישמי בשפה הרוסית Бессарабец (בתרגום מילולי "בסרבי"), בעריכתו של פאבל קרושבאנו, אנטישמי ידוע, פרסם בקביעות מאמרים נגד האוכלוסייה היהודית עם כותרות כגון "מוות ליהודים!" ו"מסע צלב נגד הגזע השנוא!". העיתון הסנסציוני נתמך על ידי משרד הפנים הרוסי באמצעות קרן מיוחדת^[1]. כאשר ב-1903 נמצאה גופתו של נער נוצרי אוקראיני, מיכאיל ריבצ'נקו, בעיר דובסרי, כ-25 קילומטרים צפונית לקישינב, (לבסוף התברר שדודו רצח אותו כדי לקבל את הירושה), ונערה שניסתה להתאבד נמצאה מתה בבית חולים יהודי, השתמש העיתון בעלילת דם כשרמז ששניהם נרצחו על ידי יהודים כדי להשתמש בדמם בהכנת המצות לפסח. העיתון גם האשים את היהודים בתמיכה הן במהפכה סוציאליסטית והן בניצול קפיטליסטי של נוצרים^[1]. עיתון נוסף, Свет ("אור") השתמש בטענות דומות. טענות אלה עוררו למהומות נגד היהודים, בעידודו של בישוף הכנסייה הרוסית אורתודוקסית בעיר.

שגריר רוסיה בארצות הברית, הרוזן קאסיני, טען בראיון במאי 1903: "יש ברוסיה, כמו בגרמניה ובאוסטריה, תחושה מסוימת נגד היהודים. סיבה ליחס עוין זה מצויה בעובדה שהיהודים לא עובדים בשדה או בחקלאות. הם מעדיפים להיות מלווי כסף... המצב ברוסיה, עד כמה שנוגע הדבר ליהודים הוא רק זה: זה האיכר נגד המלווה בריבית, ולא הרוסים נגד היהודים. אין הרגשה נגד היהודים ברוסיה בגלל הדת"^[2].

הפוגרום

פוגרום קישינב החל בחג הגלות אחרון של פסח כ"ב בניסן ה'תרס"ג, 19 באפריל 1903 (6 באפריל לפי הלוח היוליאני), לאחר שהאוכלוסייה הנוצרית של העיר יצאה מהכנסייה ביום ראשון של הפסחא, והוא כלל שלושה ימים של מהומות נגד היהודים. 49 יהודים נרצחו, 92 נפצעו קשה, 500 נפצעו קל ומעל ל-700 בתים ועסקים רבים נבזזו ונהרסו^[3]. הפורעים נעצו מסמרים בראשי קורבנותיהם, ניקרו עיניים והשליכו תינוקות מהקומות העליונות אל המדרכות. הם סירסו גברים ואנסו נשים. במהלך הפרעות עבר הבישוף המקומי במרכבתו ובירך את ההמון. שר הפנים הורה למושל המחוז שלא לעשות מאמץ כדי להגן על היהודים ובפקודתו של המושל נסגר הצבא בבסיסו^[1]. לא נעשה כל ניסיון מצד המשטרה או הצבא להתערב כדי להפסיק את המהומות, אלא רק לאחר שלושה ימים. אי התערבות זו היא ראיה תומכת בדעה שהפוגרום היה בחסות המדינה או לפחות נסבל על ידה. היהודים וגורמי אופוזיציה האשימו בעיקר את שר הפנים, ויאצ'סלב פלבה, באי מניעת הפוגרום. הממשלה הרוסית השתמשה בקישינב כדי לבחון טכניקה חדשה שבאמצעותה יכבו את הלהט המהפכני: פוגרום נגד היהודים^[4].

העיתונות הרוסית לא דיווחה על הפרעות, אלא רק הזכירה בקצרה התפרצות פתאומית שנגרמה באשמת היהודים^[4]. העיתון הניו יורק טיימס תיאר כך את פוגרום קישינב מיד לאחר התרחשותו^[5]:

המהומות האנטי יהודיות בקישינב הן יותר גרועות ממה שהצנזורה תאפשר לפרסם. הייתה תכנית מסודרת שיצאה לפועל לטבח כולל של יהודים ביום שלאחר חג הפסחא הרוסי. האספסוף הונהג בידי אנשי דת, והקריאה הכללית "להרוג את היהודים" נזעקה בכל רחבי העיר. ליהודים היתה זו הפתעה מוחלטת, והם נטבחו כמו צאן. מספר המתים הוא 120 והפצועים בערך 500. הזוועות מהטבח הם מעבר לכל תיאור. תינוקות נקרעו לגזרים, פשוטו כמשמעו, על ידי המון משולהב וצמא דם. המשטרה המקומית לא עשתה כל ניסיון לרסן את האימה. בשעת השקיעה הרחובות היו עמוסים בגופות ופצועים. מי שיכול היה לברוח נמלט בבהלה, והעיר עכשיו למעשה שוממה מיהודיה.

פוגרום 1905

הנוצרים תקפו את היהודים בפוגרום שני בחול המועד סוכות, כ' בתשרי ה'תרס"ו - 19 באוקטובר 1905, ולמחרת בהושענה רבה ה-20 באוקטובר. הפעם המהומות החלו כמחאה פוליטית נגד הצאר, אך הפכו להתקפה על יהודים בכל מקום שבו נמצאו. בפוגרום זה נרצחו 19 יהודים ו-56 נפצעו. ליגות יהודיות להגנה עצמית שאורגנו אחרי הפוגרום הראשון עצרו כמה ממקרי האלימות, אבל לא הצליחו למנוע את כל הפגעים.

פוגרום זה היה אחד מתוך למעלה מ-600 פוגרומים, פרעות המאות השחורות, ששטפו את האימפריה הרוסית לאחר מנשר אוקטובר שהוכרז יומיים קודם לכן, ב-17 באוקטובר 1905, (במהלך חג הסוכות היהודי).

תוצאות

פרעות קישינב תפסו את תשומת הלב של הקהילה העולמית אך למרות זעקת העולם, רק שני גברים נשפטו לשבע וחמש שנות מאסר, ועשרים ושניים איש נידונו לשנה או שנתיים מאסר. גנריך סליוזברג ייצג את הנפגעים בבתי המשפט.

מספר רב של אמנים וסופרים רוסים נקטו עמדה ביחס לפרעות: הסופר הרוסי ולדימיר קורולנקו כתב על פרעות קישינב ב"בית 13", ואילו טולסטוי וגורקי כתבו גינויים המאשימים את ממשלת רוסיה - בשונה מהפוגרומים הקודמים של 1880–1890, כאשר האינטליגנציה הרוסיה שתקה.

הפרעות האיצו אלפים מיהודי בסרביה להגר, רובם למערב ומיעוטם הגיעו לארץ ישראל. הם היוו מוקד התייחסות מרכזי של הציונים הראשונים. הפוגרום הראשון ב-1903 שכנע את בנימין זאב הרצל להציע בקונגרס הציוני השישי את תוכנית אוגנדה כפתרון למצוקת יהודי רוסיה. לציונות הרוויזיוניסטית הוא שימש השראה לרעיון ההגנה העצמית תחת מנהיגותו של זאב ז'בוטינסקי.

בעקבות הפרעות שגרמו זעזוע בעולם היהודי ושבעקבותיהן נשמעו קריאות רבות להתקוממות יהודית, פרסם פנחס דשבסקי עם חבריו מכתב הקורא ליהודי רוסיה להתעורר להתנגדות ולהגנה עצמית. לאחר מכן, החליט דשבסקי לנקום את נקמת הנרצחים בעצמו, נסע לסנט פטרסבורג ותקף בסכין את העיתונאי האנטישמי פאוול קרושבאן (Pavel Krushevan), מבכירי האימפריה הרוסית. אחרי התקיפה הסגיר עצמו לידי המשטרה.

הפרעות הוזכרו במסקנת תאודור רוזוולט לדוקטרינת מונרו כדוגמה לסוג של הפרת זכויות האדם שיצדיק את מעורבות ארצות הברית באמריקה הלטינית.

עד הפרעות ניסו יהודי ארצות הברית להתנער מיהודי רוסיה, שהיו ברובם שומרי מצוות ולא התאימו לתדמית ה"משתלבת" שניסו יהודי ארצות הברית לטפח. לאחר פרעות קישינב הבינו יהודי ארצות הברית כי עליהם לסייע לאחיהם יהודי רוסיה.^[^{דרוש מקור]}

לאחר מהפכת פברואר 1917 התנצל נשיא הנהגת הפלך על הפרעות וטען שאלו נבעו מהמשטר הצארי הישן^[6].

באמנות

מספר אמנים יהודים כתבו יצירות על הפרעות: המחזאי מקס ספרבר בחר בפוגרום קישינב כנושא לאחד ממחזותיו הראשונים. שאול טשרניחובסקי ביסס על הפרעות את הבלדה בת הרב ואמה.

בעקבות הפרעות כתב חיים נחמן ביאליק את הפואמה "בְּעִיר הַהֲרֵגָה" וכן את שירו המפורסם "עַל הַשְּׁחִיטָה"^[7].

הפואמה "בעיר ההרגה" נדפסה לראשונה תחת השם "משא נמירוב" בעיתון "הזמן" בעריכת בן ציון כ"ץ, בעיר פטרבורג. שינוי השם והשמטת מספר שורות בשיר היו דרושים על מנת לקבל את אישור הצנזור, היהודי המומר לנדאו, לפרסום השיר. בתחילה הגיב ביאליק בכעס רב על השמטת השורות, אך בהמשך קיבל את השינוי בהבנה ואישר את פרסום השיר. השיר תורגם לרוסית על ידי זאב ז'בוטינסקי, וכך הגיע לקהל הרחב, כולל קהל יהודי שאינו קורא עברית^[8].

אבל פן, שהיה שותף לביאליק בביקור בקישינב, יצר את סדרת העבודות "נאד הדמעות" בעקבות הפרעות. אלו זכו לפרסום רב בשנות ה-20–30 של המאה ה-20.

גם החזן המפורסם יוסלה רוזנבלט הוציא שיר על הפרעות בשם "דער פאגראם אין קישינעוו".

ראו גם

פנחס דשבסקי

לקריאה נוספת

יצחק קורן, יהודי קישינב, תל אביב, תש"י
דוד ויטל, המהפכה הציונית, עם עובד, כר' ב', עמ' 178–180

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא פרעות קישינב בוויקישיתוף

הפרעות בקישינוב מבחר מאמרים באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
לוסיאן-זאב הרשקוביץ', Lucian Zeev Herşcovici Chişinău 1903 : Oraşul măcelului (קישינב 1903 - עיר ההריגה) באתר ברומנית Acum ‏ 27/12/2009
בן ציון כץ, על עיתונים ואנשים , תל אביב, 1983
רשימת הרוגי הפוגרום ב-1903, באתר היוּחסין JewsihGen
טבח קישינב, קישינב, מולדובה, 1903, דף שער בספרייה הלאומית
ארכיון אוסף תצלומים וקטעי עתונות על הפרעות ברוסיה, בספרייה הלאומית

הערות שוליים

^ ¹ ² ³ עמוס אילון, הרצל, עמ' 410.
^ Current Literature: A Magazine of Contemporary Record (New York). Vol. XXXV., No.1. July, 1903. Current Opinion. V.35 (1903). p. 16
^ דוד ויטל, המהפכה הציונית, עם עובד, 1991-1978, כר' ב', עמ' 180-178
^ ¹ ² עמוס אילון, הרצל, עמ' 411.
^ Jewish Massacre Denounced", New York Times, April 28, 1903, p 6.
^ משבוע לשבוע, העברי, 24 באוגוסט 1917
^ על השחיטה
^ רות בקי-קולודני, כיצד הפך חסיד חב"ד לצנזור הראשי לענייני יהודים, באתר הארץ, 30 במרץ 2013

[עמוס_אילון_410-1] ¹ ² ³ עמוס אילון, הרצל, עמ' 410.

[2] Current Literature: A Magazine of Contemporary Record (New York). Vol. XXXV., No.1. July, 1903. Current Opinion. V.35 (1903). p. 16

[3] דוד ויטל, המהפכה הציונית, עם עובד, 1991-1978, כר' ב', עמ' 180-178

[עמוס_אילון_411-4] ¹ ² עמוס אילון, הרצל, עמ' 411.

[5] Jewish Massacre Denounced", New York Times, April 28, 1903, p 6.

[6] משבוע לשבוע, העברי, 24 באוגוסט 1917

[7] על השחיטה

[8] רות בקי-קולודני, כיצד הפך חסיד חב"ד לצנזור הראשי לענייני יהודים, באתר הארץ, 30 במרץ 2013

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]