זלמן אפשטיין
 | |
| לידה |
16 בספטמבר 1860 ליובאן, פלך מינסק, רוסיה (רוסיה הלבנה) |
|---|---|
| פטירה |
21 בנובמבר 1936 (בגיל 76) רמת גן, ארץ ישראל |
| לאום | יהודי |
| מקום קבורה |
בית הקברות טרומפלדור  |
| עיסוק | בוגר ישיבת וולוז'ין, סופר, פעיל ציוני, משכיל |
| שפות היצירה |
עברית, יידיש |
| תחום כתיבה | עורך, עיתונאי |
| נושאי כתיבה | הרעיון הציוני ויישוב ארץ ישראל |
  | |
זלמן אפשטיין (בכתיב היידי, שנהג בזמנו: עפשטיין; כ"ט באלול תר"כ, 16 בספטמבר 1860, ליובאן, פלך מינסק, רוסיה (רוסיה הלבנה) – ז' בכסלו תרצ"ז, 21 בנובמבר 1936, רמת גן, ישראל) היה סופר עברי משכיל ופעיל ציוני. בלט בכתיבתו המליצית.
קורות חיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]זלמן אפשטיין נולד לפייגה ביילה ונחום אפשטיין. בשנת 1874, כשהיה בן 14, החל אפשטיין ללמוד בישיבת וולוז'ין ונשאר בה למעלה משנה. כשהיה בן 16 עקרה משפחתו לעיר אודסה, ובעקבות כך נחשף ללימודים ולהשכלה כללית, אך עדיין, על פי עדותו, המשיך לשמור על ההלכה. אפשטיין נשאר באודסה 30 שנה ושם, בסביבות 1880, החל לכתוב. מאמרו המשמעותי הראשון התפרסם בכתב העת "המליץ" בשנת 1881 או 1882, ונקרא "רוח הלאומי ותוצאותיו בעת החדשה". המאמר נסב על הרעיון הציוני של יישוב ארץ ישראל והיווה יריית פתיחה למאמריו הבאים, בהם נלחם בחרדים שהתנגדו לרעיון הציוני. רבים מהמאמרים שפרסם אפשטיין בהמשך היו תחת שמות העט "שלמה האלקושי" ו"בן עזאי". החל משנת 1882 שימש אפשטיין סופר קבוע של "המליץ" ונשאר בתפקיד זה כחמש עשרה שנים. כמו כן, משנת 1890 עד 1900,[1] שימש אפשטיין פנקסן ומזכיר בוועד האודסאי של תנועת חובבי ציון ובמסגרת תפקידו היה איש סודו של משה לייב ליליינבלום - מראשי התנועה.
בהמשך התגורר אפשטיין בפטרבורג - שם עסק בחינוך יהודי והיה חבר ב"אגודת חובבי שפת עֵבֶר" וכמו כן המשיך לפרסם מאמרים בעיקר על חיבת ציון והיה מעורכי העיתון "דער טאג". לאחר מכן עבר לוורשה ולמוסקבה. מאמריו מאותה התקופה פורסמו בעיקר בעיתון "השילוח" ובעיתון "הצפירה". באותה התקופה כתב אפשטיין על דוסטויבסקי, טולסטוי, טורגנייב ואחרים והיה הראשון שכתב עליהם בעברית.[2] בשנת 1913 שימש אפשטיין כציר בקונגרס הציוני ה-11 בווינה.
בקיץ 1925 עלה לארץ ישראל.[3]
תחילה גר בתל אביב, שם הספיק, באחת עשרה שנות שהותו בארץ, להיות חבר מערכת עיתון "הארץ" ובאגודת עונג שבת של חיים נחמן ביאליק. בערך בשנת 1935, עבר אפשטיין לרמת גן, ושם נפטר מעט יותר משנה לאחר מכן. נקבר בחלקת הסופרים בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב.[4]
אחיו הצעיר הוא המחנך והסופר ד"ר יצחק אפשטיין (1862–1943).
בת אחותו היא הסופרת והעיתונאית רחל פיגנברג.
ב-1941 מסרה רחל פיגנברג את ארכיונו לידי הספרייה הלאומית בהתאם לצוואתו.[5]
השקפת עולמו
[עריכת קוד מקור | עריכה]במאמרו "אבותי",[6] שבו מביא אפשטיין מזיכרונותיו, הוא מתאר בערגה את נעוריו תחת השפעתו של אמו התרבותית אך הלא-משכילה, ויותר, את השפעת אביו האדוק וה"מתנגד", אך לא קיצוני או קנאי אלא נעים הליכות, מקפיד במצוות ובלימוד מסורתי של התלמוד ומאידך מתעניין גם ב"חכמות חיצוניות" - מדעים ותרבות. על אמו הוא כותב:”לפעמים הייתי שומע ממנה אופני-דִבור טרקליניים ומושגים מגוהצים מחיי הנימוס, כל-כך רחוקים ומוזרים בתוך הסביבה הפוליטית של העיירה הקטנה.” ואביו מתואר על ידו באופן הבא: ”עולמו הרוחני והשכלי הצטמצם בעיקרו בתלמוד ופוסקים וביהדות המעשית (אך) כאיש-מעשה ובעל שכל בריא מטבעו, לא היה יכול להתייחס בביטול-היש של בטלנות למדעים אשר מחוץ לגבול היהדות”.
ניכר באופן בולט מכתיבתו על הוריו, יחס של שניוּת שהיה בו כלפי מסורת היהדות המזרח-אירופית לבין ההשכלה והמהפכה התרבותית שהביאה בכנפיה התנועה הציונית.
דוגמה בולטת ליחסו האוהד עד מאוד למסורת נמצאת בשנת 1905, עת הוקמה הגימנסיה העברית "הרצליה" ביפו (רק בשנת 1909 עברה הגימנסיה לתל אביב). בנאום לכבוד פתיחתה של הגימנסיה בירך אפשטיין מחד את העובדה כי כל המקצועות נלמדים בה בעברית, אך מאידך, הביע אפשטיין חשש כי שינוי זה יוביל לנתק במסורת הלמדנית, וזאת, כי בתוכנית הלימודים בגימנסיה הפחיתו את כמות לימוד התלמוד. כמו כן חשש אפשטיין כי לימוד התנ"ך יהיה על פי שיטת ביקורת המקרא - חשש שהתגשם לבסוף בידי המחנך והמורה לתנ"ך, בן ציון מוסינזון.
במשפט קצר בנאומו תימצת אפשטיין את גישתו הדואלית למסורת מול הקידמה: ”האינטליגנט העברי צריך להיות בן-תורה במובן המקובל באומה מקדמת דנא.”
כתיבתו
[עריכת קוד מקור | עריכה]כאמור, אפשטיין עסק במאמריו המוקדמים ברעיון הציוני ובישוב ארץ ישראל ובמסגרתם תקף את החרדים שהתנגדו לכך. אך הוא כתב רבות גם ביקורת ספרות, רשימות פיוטיות וסקירות על סופרים רוסים מפורסמים שכאמור, היה הראשון לכתוב זאת בעברית. כשהיה באודסה כתב גם מאמר אחד שהתפרסם בשנת 1894 בשם "הספר והחיים", בו הוא קרא לסופרים העבריים של תקופתו, לעסוק בכל הנושאים האנושיים ולא רק בנושאי היהדות. כשעלה לארץ ישראל עסק אפשטיין גם בכתיבת זכרונותיו.
כתיבתו של אפשטיין בולטת במליציותה ובהשפעה המקראית שעליה וסגנונו מלא-פאתוס וחגיגי.
רשימת כתביו
[עריכת קוד מקור | עריכה]- כתבי זלמן עפשטין, סנקט פטרבורג: דפוס י' לוריא, תרס"ה. (כרך א' של "כל כתבי", אך לא יצא עוד; בשנת תרצ"ח יצא כרך נוסף בהוצאת "עונג שבת") (הספר סרוק באתר הספרייה הלאומית)
- "בין הזמנים: מזכרונות הילדות לשלמה האלקושי", ורשה: תושיה ('בִּכורים: ביבליותיקה לבני הנעורים', חוברת 6–7), תרס"ז 1907.
- "לשאלת תחית שפת עבר: מכתב גלוי לראשי הסתדרות "עבריה"", סנקט פטרסבורג: י' לוריא, תרס"ט. (חוברת) (הספר סרוק באתר הספרייה הלאומית)
- מִשָם: אמת מרוסיה הסובייטית בנוגע ל"שאלת קרים": לשאלת התיישבות החקלאית של המוני היהודים באוקריינה ובקרים, עפ"י התכנית הבולשביסטית (שאלת קרים), תל אביב: תלפיות ('לפרקים: חוברות ארעיות בשאלות הספרות, החיים והצבור', ב), תרפ"ו. (בחתימת שלמה האלקושי) (הספר סרוק באתר הספרייה הלאומית)
- "אל החלוצים": דרוש בביהכ"נ ... אחרי קריאת התורה ... במעמדם של החלוצים, ירושלים: דפוס "ציון", תרפ"ו. (בחתימת שלמה האלקשי)
- אזכרת יצחק בן זלמן אפשטיין; מאת אביו המתאבל עליו כל הימים זלמן אפשטיין, תל אביב: דפוס אתין ושושני, תר"ץ. (התפרסם במקור ב"רשומות", ה–ו) (הספר סרוק באתר הספרייה הלאומית)
- זלמן אפשטיין (עורך), יוסף חיים דורוז'קה: ציון לסופר עברי אומלל, איש הרוח ... , תל אביב: דפוס שושני, תרצ"ד. (הספר סרוק באתר הספרייה הלאומית)
- משה ליב ליליינבלום: שיטתו והלך מחשבותיו בשאלות הדת ובדבר תחית עם ישראל בארץ אבותיו: מונוגרפיה מאת זלמן אפשטיין, תל אביב: דביר, תרצ"ה.[7] (הספר סרוק באתר הספרייה הלאומית)
לאחר מותו:
- כתבי זלמן אפשטיין; בצירוף מבוא מאת יעקב פיכמן, תל אביב: אגודת עונג שבת – אֹהל שם, תרצ"ח.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 'אפשטין, זלמן', בתוך: דוד קלעי, ספר האישים: לכסיקון ארצישראלי, תל אביב: מסדה – אנציקלופדיה כללית, תרצ"ז, עמ' 57–58. (הספר בקטלוג ULI)
- יעקב פיכמן, "זלמן אפשטיין", בתוך: כתבי זלמן אפשטיין, תל אביב: אגודת עונג שבת – אֹהל שם, תרצ"ח, עמ' 8–16
- גדליהו אלקושי, "אפשטיין, זלמן", האנציקלופדיה העברית, חברה להוצאת אנציקלופדיות, ירושלים - תל אביב, תשכ"ה, כרך ה', עמ' 431–432
- זלמן אפשטיין, "ישיבת וולוז'ין", בתוך: עמנואל אטקס ושלמה טיקוצ'ינסקי (עורכים), ישיבות ליטא - פרקי זכרונות, ירושלים: מרכז זלמן שזר ומרכז דינור, 2004
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- זלמן אפשטיין, ב"לקסיקון הספרות העברית החדשה" (ביוגרפיה מאת אבנר הולצמן)
- דוד תדהר (עורך), "זלמן אפשטיין (שלמה האלקושי)", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ב (1947), עמ' 799
- אבנר הולצמן, זלמן אפשטיין, באנציקלופדיית ייִוואָ ליהודי מזרח אירופה (באנגלית)
- זלמן רייזען, עפּשטיין זלמן, בספרו: לעקסיקאָן פון דער ייִדישער ליטעראַטור, פּרעסע און פילאָלאָגיע, מהדורה 2, כרך ב, וילנה: ווילנער פערלאג פון ב. קלעצקין, תרפ"ז 1927, עמודות 796–797, בארכיון האינטרנט (ביידיש)
- זלמן אפשטיין באתר WorldCat Identities
- ח"ב צלאל (=י"ח ברנר), 'מִכִּתְּבֵי סופר', המעורר ט (תרס"ו, ספטמבר 1906), בפרויקט בן-יהודה
- זלמן אפשטיין, דבר, 22 בנובמבר 1936 (עם מותו)
- לוית זלמן אפשטיין, דבר, 23 בנובמבר 1936
- מ. ד., דבר היום | מכאוב הסופר, דבר, 22 בדצמבר 1936
- מצוואתו של זלמן אפשטין ז"ל: (ליום השלושים לפטירתו), דבר, 20 בדצמבר 1936
- הרב שמואל מנחם פיין, הסופר זלמן אפשטיין ז"ל: (למלאת שנה לפטירתו, ז' כסלו תרצ"ז-צ"ח), היהודי ג, ד (כח) (טבת תרצ"ח), 83–84, באתר היברובוקס
זלמן אפשטין (1860-1936), דף שער בספרייה הלאומית- זלמן אפשטיין, בלקסיקון הספרות העברית החדשה
מפרי עטו:
- כתבי זלמן אפשטיין בפרויקט בן-יהודה
- יובל נשכח: (לחברי הקונגרס, מתלמידי בימ"ד הישן–ישיבת ולוזין), הצפירה, 21 באוגוסט 1903, המשך, 21 באוגוסט 1903, המשך, 23 באוגוסט 1903, המשך, 24 באוגוסט 1903
- רשימה אוטוביוגרפית, י"ד בכסלו תרצ"ו
- שתי רשימות אבטוביוגרפיות של זלמן אפשטיין, דבר, 1 בינואר 1937 (מסרו לדפוס: א. ז. בן-ישי, צבי קרול)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ לפי גרסה אחרת שימש בתפקיד זה עד שנת 1905, אך הוא מעיד על עצמו ב"רשימה אוטוביוגרפית" כי לא כך.
- ^ בירחון "בן עמי", בעיתון "הזמן" וב"הבוקר אור" (ע"פ האנציקלופדיה העברית).
- ^ תל אביב: זלמן אפשטין בא"י, דבר, 25 באוגוסט 1925.
- ^ זלמן אפשטיין באתר חברה קדישא ת"א–יפו.
- ^ ארכיון זלמן אפשטיין, בספרייה הלאומית
- ^ אבותי, מאזנים א, כ–כב, לח–לט (תרכ"ט), בפרויקט בן-יהודה.
- ^ בספרות ובאמנות, דבר, טור 1, 1 בפברואר 1935.