לדלג לתוכן

לארי אברמסון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
לארי אברמסון
לארי אברמסון (2005)
לארי אברמסון (2005)
לידה 23 בינואר 1954 (בן 70)
דרבן, דרום אפריקה
לאום ישראלי
תחום יצירה ציור
יצירות ידועות קין והבל עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה פרס שר החינוך והתרבות, פרס קרן מנדל ואווה פונדיק לאמנות ישראלית, פרס סנדברג
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

לארי אברמסון (נולד ב-23 בינואר 1954) הוא צייר ופעיל שלום ישראלי, יליד דרום אפריקה. שימש כראש בית הספר לאמנות בשנקר בין השנים 2013 ל-2016. יצירותיו, החל משנות השמונים של המאה ה-20, עושות שימוש באלמנטים ארס פואטים כחלק מביקורת החברה הישראלית.

אברמסון נולד בשנת 1954 בדרום אפריקה, ובשנת 1961 עלתה משפחתו לישראל והתיישבה בירושלים. למד בליד"ה, התיכון ליד האוניברסיטה העברית בירושלים. שם גם פגש את מי שלימים הפכה לבת זוגו, הסופרת שלומית אברמסון. בשנת 1970 היה אחד מן החותמים על "מכתב השמיניסטים". בשנת 1973 למד אברמסון אמנות בבית הספר לאמנות בצ'לסי שבלונדון. עם שובו ארצה הצטרף כדפס וכאוצר תערוכות בסדנת ההדפס ירושלים, שם עבד ופעל בין השנים 19751986.

את תערוכת היחיד הראשונה שלו הציג בשנת 1975. עבודותיו במהלך שנות השמונים של המאה ה-20 עסקו במבחר סמלים של האמנות המודרניסטית האירופית, ובראשם "הריבוע השחור" של קזימיר מלביץ', דרכם יצר מצבים דינמיים המשלבים בין הפשטה לסגנון ציור פיגורטיבי.

בין השנים 19931994 יצר אברמסון את סדרת העבודות "צובה", שהוצגה בגלריית "הקיבוץ". הסדרה כללה 38 ציורי נוף (שמן על בד), 38 הטבעות על ניירות עיתון של ציורי הנוף, וכן ציורי טבע דומם על פי דגימות צמחייה שנלקחו מן האתר.

סדרת עבודות זו מתייחסת לחורבות הכפר סובא הסמוכות לקיבוץ צובה, אתר אותו צייר עשר שנים קודם לכן הצייר יוסף זריצקי (תחת השם "צובא"). בעוד שזריצקי התעלם מנוף החורבות הערביות המצויות במקום והשטיח בכך את המרחב, הרי שאברמסון צייר את הנוף באופן ריאליסטי, כשהוא כולל את חורבות הכפר הערבי, ובכך מבקר למעשה את נקודת המבט הישראלית המבקשת למחוק את הנוכחות הערבית מהציור.

בשנת 1984 הצטרף אברמסון לצוות המורים במחלקה לאמנות בבצלאל. בשנת 1992 התמנה לראש המחלקה לאמנות וכראש תוכנית בצלאל לאמנים צעירים (תואר שני).

בין השנים 20022003, הוזמן לשמש כמרצה אורח בבית הספר הגבוה לאמנות בסן פרנסיסקו, כשבמקביל החל להקים מחלקה לאמנות בבית הספר הגבוה לעיצוב שנקר.

במאי 2002 פרסם אברמסון בכתב העת "סטודיו" מאמר שכותרתו "כולנו פליקס נוסבאום", ובו העלה את הבעייתיות של יצירת ציור היסטורי בעידן שלאחר השואה. בשנת 2004 הציג אברמסון תערוכת עבודות בשם "ערימות", שכללה רישומי פחם של ערימות פסולת בניין, שהתייחסו אל הנושא של תיאורי חורבות באמנות ואל דמותו של הצייר היהודי-גרמני פליקס נוסבאום. סדרה זו שהוצגה במוזיאון פליקס נוסבאום באוסנבריק, גרמניה ומשכן לאמנות על שם חיים אתר.

בשנת 2007 וב-2012 הציג אברמסון תערוכות ציורים ב"גלריה גורדון" בתל אביב.

הציג מאז סוף שנות ה-70 בתערוכות יחיד וקבוצתיות רבות בישראל ובעולם. תערוכתו "tsooba" (גלריה הקיבוץ, תל אביב, 1995) הפכה למוקד בדיון על האידאולוגיה של הנוף הישראלי וייצוגיו, ותערוכתו "מיני ישראל" (מוזיאון ישראל, 2006, בהשתתפותם של 45 אמנים) הציעה מודל אוטופי אלטרנטיבי של המרחב הישראלי. ב-25 השנים האחרונות השתתף בתערוכות ובפרויקטים רבים למען דו-קיום שוויוני בין ישראלים לפלסטינים. היה ממייסדי "אמנים ללא חומות", קבוצה משותפת של אמנים ישראלים ופלסטינים נגד הכיבוש.

ב-2019 התפטר מחברותו במועצה להשכלה גבוהה במחאה על הרחבת סמכויותיה לשטחים הכבושים. את התפטרותו נימק בכך ש"לפני כשנה החליטה הכנסת להרחיב את סמכויות המל"ג אל מוסדות שאינם בגבולות מדינת ישראל ומיועדים ליהודים בלבד. זוהי חקיקת אפרטהייד, שמחילה עקרונות גזעניים על מערכת ההשכלה הגבוהה. אני לא יכול לשרת בגוף שמקור הסמכות שלו הוא חוק גזעני."[1]

תערוכה מקיפה של ציוריו הוצגה במוזיאון תל אביב ב-2010.[2]

עד שנת 2011 התגורר ויצר בירושלים, לאחר מכן עבר לתל אביב. אברמסון הוא אב לשלושה.

ב-2022 זכה בפרס סנדברג לאמנות ישראלית מטעם מוזיאון ישראל.[3] מנימוקי השופטים להענקת הפרס: "יצירתו הענפה שואלת שאלות יסוד על הרלוונטיות של מעשה הציור בימינו. למעלה מארבעה עשורים שוקד אברמסון על ניסוח של שפת ציור מובחנת ובאמצעותה הוא מציף שאלות אמנותיות, חברתיות ופוליטיות".[3]

תערוכות יחיד

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • 1975 הגלריה הקטנה, ירושלים
  • 1977 גלריה שרה לוי, תל אביב-יפו
  • 1978 גלריה ברטה אורדנג, ניו יורק
  • 1978 גלריה רוס, תל אביב-יפו
  • 1979 "הריבועים השחורים", גלריה גימל, ירושלים
  • 1980 "הריבוע הצהוב", גלריה ברטה אורדנג, ניו יורק
  • 1984 גלריה דביר, תל אביב-יפו
  • 1986 "נבו", סדנאות האמנים, ירושלים
  • 1987 גלריה לאמנות ארטיפקט, תל אביב-יפו
  • 1989 "ציורים", מוזיאון ישראל, ירושלים[4]
  • 1990 "ציורים חדשים", גלריה לאמנות ארטיפקט, תל אביב-יפו
  • 1991 מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב-יפו
  • 1993 "צירופי מקרים", מוזיאון תל אביב לאמנות, ביתן הלנה רובינשטיין, תל אביב-יפו
  • 1993 "כתב חרובים", אורנים - גלריית המכון לאמנות, טבעון
  • 1994 "צירופי מקרים", גלריה הוברטוס וונשיק, דיסלדוף
  • 1995 "tsooba", הקיבוץ גלריה לאמנות ישראלית, תל אביב-יפו
  • 1996 "Giornata", הגלריה של המדרשה לאמנות בתל אביב, תל אביב-יפו
  • 1998 "שלוםשלום", הגלריה של המדרשה לאמנות בתל אביב, תל אביב-יפו
  • 1998 "שלוםשלום", נגא, גלריה לאמנות עכשווית, תל אביב-יפו
  • 1998 "על דעת המקום", בית האמנים, ירושלים
  • 1999 "אימפרסיון", גלריה רפוסלון, סן פרנסיסקו
  • 2001 "לארי אברמסון - מקרה לילה", מוזיאון חיפה לאמנות, חיפה
  • 2001 גלריה פולה אנגלים, סן פרנסיסקו
  • 2003 "1906", גלריה פולה אנגלים, סן פרנסיסקו
  • 2004 "שושנת יריחו", סדנת ההדפס ירושלים
  • 2005 "הערימה, 2004-2002", מוזיאון פליקס נוסבאום, אוסנברוק, גרמניה
  • 2005 "הערימה, 2004-2002", המשכן לאמנות ע"ש חיים אתר, עין חרוד
  • 2005 "החיפוש אחר העיר האידיאלית", מוזיאון ג'ודה ל. מגנס, ברקלי
  • 2005 "השבר הסורי אפריקאי", הגלריה החדשה, בית גבריאל, צמח
  • 2007 "ציורים חדשים, 2007-2004", גלריה גורדון, תל אביב-יפו
  • 2010 "בית", גלריה גורדון ביריד צבע טרי 3, תל אביב-יפו
  • 2010 "לארי אברמסון: ציורים 2010-1975", מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב-יפו
  • 2019 "נעצים, כפתורים", גלריה גורדון, תל אביב-יפו[5]
  • 1973-74 בית הספר צ'לסי לאמנות, לונדון
  • 1973 שנת יסוד, בית הספר צ'לסי לאמנות, לונדון
  • 1984-2002 בצלאל, ירושלים
  • 1992-1999 ראש המחלקה לאמנות וראש התוכנית לאמנים צעירים (תואר שני באמנות), בצלאל, ירושלים
  • 2003, 2000 מרצה אורח במכון לאמנות, סן פרנסיסקו
  • 2002-2013 פרופסור לאמנות בבית-הספר לאמנות רב-תחומית, שנקר, רמת גן
  • 2013-2016 - ראש בית הספר לאמנות רב-תחומית, שנקר, רמת גן

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]


הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]