קורבן מנחה

קורבן מנחה
(מקורות עיקריים)

שולחן לחם הפנים, ועליו לחם הפנים, בדגם המשכן בתמנע
מקרא	ספר ויקרא, פרק ב'; ו', ז'–ט"ז
משנה תורה	ספר עבודה, הלכות מעשה הקרבנות, פרק י"ג
ספרי מניין המצוות	ספר המצוות, עשה ס"ז ספר החינוך, מצווה קט"ז

קורבן מנחה הוא קורבן מן הצומח שהיה מובא לבית המקדש. רוב המנחות היו עשויות מסולת חיטים ומיעוטן מסולת שעורים. משמעות המילה מנחה היא מתנה, שמטרתה הנחת דעת מי שמביאים לו את המנחה.

המקור בתורה

קין מקריב מהצומח (ימין) והבל מקריב מהחי (שמאל)

מנחות בסיפורי התורה

קורבן המנחה הראשון בתנ"ך מופיע במעשה קין והבל: ”וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה, מִנְחָה לה'. וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן, וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל וְאֶל-מִנְחָתוֹ. וְאֶל קַיִן וְאֶל-מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה"” (ספר בראשית, פרק ד', פסוקים ג'–ה').

הרשב"ם במקום מפרש שמנחה היא דורון. רש"י במקום מפרש, כי קין הביא "מפרי האדמה" - מהגרועים שבפירותיו, ולכן מנחתו לא התקבלה, אך הבל הביא מבכורות צאנו ומחלביהן - החלק הנכבד שבנכסיו (בעלי חיים), החשוב ביותר - הבכורות, והמעולה ביותר - "מחלביהם" - כינוי לחלק המשובח ביותר בבשר הבהמה שהוא חֵלֶב.

מנחות אחרי מתן תורה

רוב מיני קורבן המנחה, מוזכרים בפרשת ויקרא, בפרשת קורבנות הנדבה. בפרשה זו מוצגים סוגי קורבן מנחה שונים: מנחת סולת, מנחת מחבת, מנחת מרחשת, מנחת מאפה תנור. בנוסף, מוזכר בה האיסור להקריב במנחה שאור או חמץ, מלבד שתי הלחם שבאים מראשית התבואה של החיטים.

וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַה' סֹלֶת יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ וְיָצַק עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְנָתַן עָלֶיהָ לְבֹנָה. וֶהֱבִיאָהּ אֶל בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים וְקָמַץ מִשָּׁם מְלֹא קֻמְצוֹ מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ עַל כָּל לְבֹנָתָהּ וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת אַזְכָּרָתָהּ הַמִּזְבֵּחָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה'. וְהַנּוֹתֶרֶת מִן הַמִּנְחָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו קֹדֶשׁ קָדָשִׁים מֵאִשֵּׁי ה'. וְכִי תַקְרִב קָרְבַּן מִנְחָה מַאֲפֵה תַנּוּר סֹלֶת חַלּוֹת מַצֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן. וְאִם מִנְחָה עַל הַמַּחֲבַת קָרְבָּנֶךָ סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן מַצָּה תִהְיֶה. פָּתוֹת אֹתָהּ פִּתִּים וְיָצַקְתָּ עָלֶיהָ שָׁמֶן מִנְחָה הִוא. וְאִם מִנְחַת מַרְחֶשֶׁת קָרְבָּנֶךָ סֹלֶת בַּשֶּׁמֶן תֵּעָשֶׂה. וְהֵבֵאתָ אֶת הַמִּנְחָה אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מֵאֵלֶּה לַה' וְהִקְרִיבָהּ אֶל הַכֹּהֵן וְהִגִּישָׁהּ אֶל הַמִּזְבֵּחַ. וְהֵרִים הַכֹּהֵן מִן הַמִּנְחָה אֶת אַזְכָּרָתָהּ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה'. וְהַנּוֹתֶרֶת מִן הַמִּנְחָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו קֹדֶשׁ קָדָשִׁים מֵאִשֵּׁי ה'. כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה'. קָרְבַּן רֵאשִׁית תַּקְרִיבוּ אֹתָם לַה' וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יַעֲלוּ לְרֵיחַ נִיחֹחַ. וְכָל קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח. וְאִם תַּקְרִיב מִנְחַת בִּכּוּרִים לַה' אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל תַּקְרִיב אֵת מִנְחַת בִּכּוּרֶיךָ. וְנָתַתָּ עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְשַׂמְתָּ עָלֶיהָ לְבֹנָה מִנְחָה הִוא. וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת אַזְכָּרָתָהּ מִגִּרְשָׂהּ וּמִשַּׁמְנָהּ עַל כָּל לְבֹנָתָהּ אִשֶּׁה לַה'.

— ספר ויקרא, פרק ב'.

מנחת חוטא מוזכרת בפרשת קורבן חטאת בפרק ה' שבחומש ויקרא.

סוגי המנחות

קורבנות חובה של ציבור

שלושה מבין קורבנות המנחה הם קורבנות ציבור הבאים כקורבנות חובה.

• לחם הפנים - שתים עשרה החלות שהיו מסודרות על שולחן לחם הפנים בבית המקדש בכל שבת, ונאכלות על ידי הכהנים בשבת שלאחריה.
• מנחת העומר - באה מן השעורה החדשה וקרבה על המזבח בט"ז בניסן, ובכך הייתה מתירה את התבואה החדשה באכילה. מנחת העומר הייתה נקמצת ושייריה היו נאכלים על ידי הכהנים.
• שתי הלחם - הקורבן הראשון מן החיטה של אותה השנה. נאפה מבצק חמץ, אינו קרב על המזבח אלא נאכל על ידי הכהנים בחג השבועות.

קורבנות חובה של יחיד

חמישה מבין קורבנות המנחה הם קורבנות יחיד. ארבעה מתוכם הם קורבנות חובה, ואחד - קורבן נדבה.

• מנחת חוטא - מביא אותה המתחייב בקורבן עולה ויורד, אם ידו אינה משגת את הקרבנות היקרים יותר.
• מנחת סוטה - מביא אותה בעלה של סוטה, כחלק מהתהליך העובר עליה במקדש (נקראת גם מנחת קנאות).
• מנחת חינוך - מביא אותה כהן ביום שבו הוא מתחיל לעבוד בבית המקדש (לשון: חונכות), או כהן המתמנה לכהן גדול, לפני עבודתו.
• מנחת חביתין - מביא אותה הכהן הגדול בכל יום. מורכבת משתים עשרה חלות וקרבה מחציתה בבוקר ומחציתה בין הערביים. מנחת חביתין נשרפת כולה על המזבח (נקראת גם מנחת כהן משיח).

קורבן נדבה של יחיד

קורבן נדבה של יחיד יכול לקבל אחת מארבע הצורות הבאות:

• מנחת סולת - לא אופים אותה ולא מטגנים אותה אלא מקריבים אותה סולת בלולה בשמן.
• מנחת מחבת - מטוגנת על מחבת שטוחה, ללא שפה.
• מנחת מרחשת - מטוגנת במחבת עמוקה עם שפה.
• מנחת מאפה תנור - נאפית בתנור כחלות או כרקיקין (מאפה דק מעין מצות).

נסכים

מנחת נסכים היא מנחה הבאה עם קורבן עולה או שלמים, וכן עם חטאת ואשם של מצורע, הן כאשר קורבנות אלה הם קורבנות חובה והן כאשר הם קורבנות נדבה, הן כאשר הם קורבנות ציבור והן כאשר הם קורבנות יחיד. מנחה זו נעשית מסולת חיטים בלולה בשמן, ובנוסף לה מביאים יין לניסוך על המזבח. כמויות הסולת, היין והשמן במנחה זו תלויות בסוג בהמת הקורבן אליה מנחה זו מצורפת - פר, כבש או איל, והן מפורטות בתורה בספר במדבר.

הכנת המנחה

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הטבלה איננה שלמה.

סוג המנחה	רכיב עיקרי	הכמות	רכיבים נוספים וכמותם	סוג הבצק	שיטת האפייה	הגשה	תנופה	דרך ההקרבה
מנחת העומר	סולת שעורין	עישרון אחד במדויק (לא פחות ולא יותר)	לוג שמן וקומץ לבונה	גרעיני השעורים קלויים טחונים ומנופים	בלילה בלתי אפויה	כן	כן	מוקטר הקומץ
שתי הלחם	סולת חיטין	2 חלות, עישרון אחד במדויק לכל לחם	ללא תוספות	בצק חמץ (שהחמיץ)	בתנור	לא	כן	לא עולה למזבח כלל
לחם הפנים	סולת חיטין	12 חלות, שני עשרונים לכל חלה	שני בזיכי לבונה, קומץ בכל בזך	בצק שלא החמיץ	בתנור	לא	לא	לא עולה למזבח כלל
מנחת חוטא	סולת חיטין	עישרון אחד במדויק	ללא תוספות	בצק שלא החמיץ	לא נאפה	כן	לא	מוקטר הקומץ
מנחת סוטה	קמח שעורין	עישרון אחד במדויק	ללא תוספות	בצק שלא החמיץ	לא נאפה	כן	כן	מוקטר הקומץ
מנחת חינוך	סולת חיטין	12 חלות מעישרון אחד במדויק	שלושה לוגין שמן וקומץ לבונה אחד	בצק שלא החמיץ	חולטה בשמן רותח ואופה מעט (נא) ומטגנה במחבת	כן	לא	מוקטרת כולה
מנחת חביתין	סולת חיטין	12 חלות מעישרון אחד במדויק	שלושה לוגין שמן וקומץ לבונה אחד	בצק שלא החמיץ	חולטה בשמן רותח ואופה מעט (נא) ומטגנה במחבת	כן	לא	מוקטרת כולה
מנחת סולת	סולת חיטין	לא פחות מעישרון אחד	לוג שמן לכל עישרון וקומץ לבונה אחד	בצק שלא החמיץ	מוקרבת בלילה בלתי אפויה	כן	לא	מוקטר הקומץ
מנחה על מחבת	סולת חיטין	לא פחות מעישרון אחד	לוג שמן לכל עישרון וקומץ לבונה אחד	בצק שלא החמיץ	מטוגנת	כן	לא	מוקטר הקומץ
מנחת מרחשת	סולת חיטין	לא פחות מעישרון אחד	לוג שמן לכל עישרון וקומץ לבונה אחד	בצק שלא החמיץ	מטוגנת	כן	לא	מוקטר הקומץ
מנחת מאפה תנור	סולת חיטין	לא פחות מעישרון אחד	לוג שמן לכל עישרון וקומץ לבונה אחד	בצק שלא החמיץ	בתנור	כן	לא	מוקטר הקומץ
מנחת נסכים של פר	סולת חיטין	שלשה עשרונים במדויק	שישה לוגים שמן	בצק שלא החמיץ	מוקרבת בלילה בלתי אפויה	לא	לא	מוקטרת כולה
מנחת נסכים של איל	סולת חיטין	שני עשרונים במדויק	ארבעה לוגים שמן	בצק שלא החמיץ	בלילה בלתי אפויה	לא	לא	מוקטרת כולה
מנחת נסכים של כבש	סולת חיטין	עישרון אחד במדויק	שלושה לוגים שמן	בצק שלא החמיץ	בלילה בלתי אפויה	לא	לא	מוקטרת כולה
לחמי תודה	סולת חיטין	40 חלות מ-20 עשרונים: 10 עשרונים ל-10 חמץ 10 עשרונים ל-30 מצה	חצי לוג שמן: שמינית לחלות (מצה) שמינית לרקיקין ורביעית לרבוכה	10 בצק חמץ (שהחמיץ) 30 בצק שלא החמיץ	10 חלות חמץ (תנור) 10 חלות (תנור) 10 רקיקין (תנור) 10 רבוכה (חלוט)	לא	4 לחמים [אחד מכל מין]	כולם נאכלים: 4 לכהן השאר לבעלים
רקיקי נזיר	סולת חיטין	20 חלות מ-62/3 עשרונים	רביעית הלוג שמן	בצק שלא החמיץ	10 חלות 10 רקיקין	לא	חלה אחת ורקיק אחד	כולם נאכלים: 2 לכהן השאר לבעלים

הבאת המנחה

הקמיצה

יציקה

החלק הראשון בקורבן המנחה, הוא ה"יציקה" - יציקת הסולת לכלי השרת. בכל המנחות, חוץ מכמה סוגי מנחות שיפורטו להלן, מביא הקורבן, מביא את המנחה מביתו, ומניחה בכלי שרת, ובכך הוא מקדשה בקדושת המנחה. לכל הדעות במשנה ובתלמוד, דין זה הוא חיוני לחלות דין הקורבן על המנחה, וללא שהוא מקדשה בכלי שרת לפני הקמיצה, אין חל על הקורבן דין קורבן מנחה.

בלילה

ערך מורחב – כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו

החלק השני, בקרבנות בהם יש מלבד הסולת גם שמן (כל המנחות חוץ ממנחת חוטא), יש לבלול את השמן והסולת יחד כאמור בתורה ”מנחה בלולה”. דין זה אינו מעכב לריצוי המנחה, והמנחה כשרה גם בלעדיה.

למרות זאת, הציווי של "מנחה בלולה", תופס חלק חשוב בריצוי המנחה, שכן המנחה צריך לבוא בצורה שבה היא יכולה הייתה להיבלל. מסיבה זו, פסק רבי זירא כי מנחה בנפח ששים סאה, הראויה ליבלל בכלי שרת, כשרה; לעומת זאת, מנחה בנפח ששים ואחת סאה – שלא ניתן לבלול אותה בעודה בכלי השרת מבלי שיישפך ממנה – אינה כשרה.

שני חלקים אלו, היציקה והבלילה, כשרים לכתחילה גם אם נעשו על ידי זר (יהודי שאינו כהן). כאמור בתורה ”והביאה אל בני אהרון הכוהן - וקמץ”, שמכאן אנו רואים שיש להביאה לכוהן רק החל משלב הקמיצה, אך השלבים הקודמים יכולים ליעשות גם על ידי זר.

בהקשר לכך, נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש בדין מנחה שנבללה מחוץ לחומת העזרה. ריש לקיש סבר, כי מכיוון שהמנחה אינה צריכה להיעשות על ידי כהן, נראה שאין זו עבודה מעבודת הקורבן, ולכן גם אין צריכה להיעשות בפנים. רבי יוחנן, החלוק עליו, סבר שמכיוון שהיציקה והבלילה נעשות בכלי שרת כשאר העבודות, לא ייתכן שֶׁיוּתַּר לעשות שלבים אלו מחוץ לעזרה. להלכה, פסק הרמב"ם כדעת רבי יוחנן.

קמיצה

ערך מורחב – קמיצה

הכהן המקריב נוטל בידו (באמצעות שלוש אצבעותיו האמצעיות) חלק מהמנחה (הנקרא קומץ) ונותן אותו בכלי שרת. את כלי השרת הוא מוליך למזבח, שם הוא מגיש ומניף את המנחה (בהתאם לסוגה) ומקטיר אותה למזבח.

במנחת כהנים אין קמיצה, ולכן המנחה כולה מוכנסת לכלי שרת ומוקטרת. גם בשתי הלחם, בלחם הפנים ובלחם המונף מלחמי התודה ומרקיקי הנזיר אין קמיצה; את חלקן מניפים אך הם אינן מוקטרות, אלא נאכלות כולן לכהנים.

הנחה בכלי שרת לאחר הקמיצה

נחלקו החכמים אודות השלב האחרון, של הנחת הקמיצה בכלי שרת, שכן לפי רבי שמעון אין שלב זה מעכב בהקטרת המנחה, והמנחה כשרה בלעדיו, ובפירוש דעתו נחלקו ראשוני אמוראי ארץ ישראל:

לפי רבי יהודה בריה דרבי חייא, סבר רבי שמעון שהפסוק ”קודש קדשים היא כחטאת וכאשם” אומר כי כמו שזריקת הדם של דם החטאת, נעשה ביד ימין ולא על ידי כלי, כך גם ניתן להקטיר קורבן זה ללא כלי כקורבן חטאת אלא בהקטרה הנעשית על ידי יד ימין, וכמו זריקת דם החטאת, אף אין כל צורך לקדשה בכלי. או לחלופין להקריבה כדם קורבן אשם בכלי שרת.

לפי שיטת רבי ינאי, חותנו של רבי יהודה בריה דרבי חייא, המקיל ביותר בנושא זה, אין כלל דין באופן ההקטרה של קורבן מנחה, אלא מיד לאחר שנקמצה, אין צורך לקדשה בכלי שרת, ואין הגבלות בנוגע לדיני ההקטרה על המזבח, אם ביד ימין או שמאל, ובכך הוא חלוק על רבי יהודה בריה דרבי חייא, הסבור שיש להקטיר דווקא ביד ימין.

בביאור שורש המחלוקת, הסביר הגרי"ז מבריסק שהמחלוקת בדין בחובת יד ימין בעבודה משקפת מחלוקת יסודית יותר: לפי רבי יהודה בריה דרבי חייא, קיימים שני מיני עבודות, עבודת כלי שרת - הכלי שרת מכשיר את העבודה, ועבודת יד - התורה ייעדה והכשירה את ידי הכוהן כמקום מיועד לזריקת הדם, ובכך אמרה התורה, שהמקום המיועד הוא דווקא בימין. נמצא שחובת ה"ימין" היא דין דווקא בעבודת יד, אבל לפי רבי ינאי, אין כלל דין של עבודת יד, שהרי יכול להקטירו אפילו בשרוולו, ולכן סבר גם שאין צורך שהעבודה תעשה דווקא ביד ימין.

רב נחמן בר יצחק, חלק על רבי ינאי ורבי יהודה בריה דרבי חייא, וסבור שהכול מודים שהקומץ צריך קידוש לאחר קמיצתו, ולכן יש להניחו שוב בכלי שרת, המקדשו כדי להקטירו למזבח.

התנופה

תיאור הנפת קורבן מנחה בכלי שרת בבית המקדש (לפי שיטת רש"י), כשידיו של הכוהן מתחת לידי הבעלים

ערך מורחב – תנופה

בקורבנות מסוימים, וביניהם בחלק מקורבנות המנחה (למשל, מנחת סוטה), יש לבצע תנופה בחלק המוקרב, לפני ההקרבה. הכוהן מניח את הקורבן על ידיו של מי שמחויב בקורבן והביאו, אוחז בידי מביא הקרבן כשהם מעל ידיו, ומניף את הקורבן לארבעת צדדים: מוליך ומביא לארבע רוחות השמים, מעלה לכיוון מעלה, ומוריד לכיוון מטה.

הגשה

ערך מורחב – הגשה

תיאור הגשת הקומץ המונח בתוך כלי השרת, לקרנה הדרומית מערבית של מזבח החיצון

תיאור מקום ההגשה בקרנה הדרומית מערבית של המזבח

לפני הקטרת המנחה על גבי המערכה שעל המזבח, יש להגישה אל המזבח, על ידי נגיעה בקרנה הדרומית מערבית של המזבח החיצון. אין צורך שהמנחה עצמה תגע במזבח, ודי בכך שהוא מונח בכלי השרת הנוגע במזבח.

הקטרת הקמיצה

לאחר שלבים אלו, יש להקטיר את הקורבן על המזבח. נחלקו החכמים, האם ההקטרה צריכה להיות דווקא בשיעור כזית, או לא. לפי שיטת רבי יהושע בן לוי, כל הקטרה צריכה להכיל כזית מהקמיצה, ולכן, ניתן להקטיר את הקמיצה בפעמיים בלבד (כמובא במשנה) - שכן הכמות הנכנסת בכף היד כתוצאה מהקמיצה היא כשני זיתים, וניתן לחלק את הכמות לפעמיים. לעומת זאת סבור רבי יוחנן שלפעמים הקמיצה היא גם בפחות מכשני זיתים, ולמרות זאת מתירה המשנה לחלק את הכמות של הקמיצה לפעמיים, ומכאן שאין נחוץ שיעור כזית כדי להקטיר את המנחה.

פיגול

ככל קורבן הקרב בבית המקדש, אם הקרבן הוקרב במטרה לעשות בו אחת מהעבודות חוץ לזמנו, הוא נעשה פיגול, וחייבים על אכילתו כרת.

השלבים הנחשבים לעבודות הקורבן, כך שאם הכוהן חשב בהם מחשבת פיגול נעשה הקרבן כ"פיגול", הם קמיצה, נתינת הקומץ בכלי, הולכת הקומץ בכלי השרת למזבח, והקטרת הקומץ על המזבח.

בכללי הפיגול נחלקו חכמי המשנה: לפי שיטת רבי מאיר, מפגלין בחצי "מתיר" (לעניין זה, "מתיר" הוא עבודה אשר מתירה את המנחה לאכילה). כך שאם אדם חישב בשעת הקטרת הקומץ (שהוא הסולת והשמן) אך לא בהקטרת הלבונה - שמוקטרת בנפרד, סובר רבי מאיר שהקורבן נחשב לפיגול, אך שאר החכמים סוברים שאין מפגלין בחצי מתיר, והמנחה נחשבת לפיגול רק אם חישב מחשבות פיגול בשעת הקטרת כל המנחה. רק במנחת חוטא ומנחת סוטה המוקטרות ללא לבונה, נחשבת מחשבת הפיגול בעת הקטרת הקומץ למחשבת פיגול, שכן אין שלב נוסף בהקטרת המנחה, מלבד הקטרת הקומץ.

רבי יוחנן וריש לקיש נחלקו בפרטי מחלוקת זו ובהסברה. לפי רבי יוחנן, כלל זה האומר כי אין מפגלין בחצי מתיר, הוא רק כאשר שני חלקי העבודה (כמו הקטרת הקומץ והלבונה) הם שלבים שיש לעשותם כדי להתיר את המנחה באכילה ולרצות אותה, ואז יש להחשיב את שני השלבים כ"מתיר", אך עבודה כדוגמת הולכת הקומץ למזבח, שאין מן ההכרח לעשותה (שהרי ניתן לקמוץ את המנחה בסמוך למזבח ולהקריבה בהושטה), אין להחשיב את העבודה ל"מתיר" כלל, שהרי היא אינה נחוצה להקרבת הקורבן. ריש לקיש חלוק על הכלל, והוא סבור שהכלל "אין מפגלין בחצי מתיר" לא אמור דווקא בעבודה נחשבת ל"מתיר", אלא גם בעבודה שאינה נחשבת לעבודה המתרת, אך היא נעשית בחלק מהקורבן שהקטרתו מכשרת את הקורבן ומתירתו, אם פיגל בחציה של העבודה ולא בחצי השני, מכיוון שלא פיגל בעבודה שנעשית בכל החלק המוקטר על המזבח ומתיר את הקורבן, אין הקורבן נחשב לפיגול. ובתלמוד אף הובאו ראיות לשיטתו.

אכילת המנחה

לאחר שנקמצה המנחה, הוקטרה ומשלה האש שעל המזבח במקצתו או ברובו שיירי המנחה (הנשאר מן המנחה) נילושים ונאכלים על ידי הכהנים בעזרה תוך זהירות שלא לעבור על איסור החמצת שיירי המנחות.

עם זאת, מנחה המובאת על ידי כהן (ובכלל זה המנחה הקבועה של הכהן הגדול - מנחת חביתין) אינה נאכלת, אלא מוקטרת בשלמותה על גבי המזבח, ככתוב: "וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל". כך גם דינה של מנחת נסכים.

מנחת העני

מנחת סולת נקראת גם מנחת העני, שכן גם העני רוצה לזכות במצוות קרבן נדבה, ולעיתים מימון המנחה שמרכיביה זולים על ידי העני כרוך בקשיים העולים על אלו שבמימון פר ואיל על ידי העשיר.

בעוד שבשאר הקורבנות נאמר: "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה', מִן-הַבְּהֵמָה, מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם", בקורבן מנחה נאמר: "וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַה' סֹלֶת יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ, וְיָצַק עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְנָתַן עָלֶיהָ לְבֹנָה". רש"י שם מביא את דברי חז"ל המסבירים את ההבדל כך: "לא נאמר נפש בכל קורבנות נדבה, אלא במנחה. מי דרכו להתנדב מנחה? - עני. אמר הקדוש ברוך הוא: מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו". כלומר: לא רק שאלוהים רוצה את מתנת העני הצנועה - הוא אף מקבל אותה ביתר חפץ מאשר את מתנת העשיר.

מנחת העני בספרות

במדרש

נאמר בספר קהלת: "טוֹב מְלֹא כַף נָחַת מִמְּלֹא חָפְנַיִם עָמָל וּרְעוּת רוּחַ". פסוק זה נדרש בקהלת רבה:

ואף הקדוש ברוך הוא אמר: חביב עלי מלא קמצו של עני, מנחת נדבה, ממלא חפנים של כהן גדול, קטרת הסמים. למה? שזו באה כפרה וזו אינה באה כפרה. שנאמר: "ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה'

— קהלת רבה ד', ו

בפיוט

בסליחה "תְּמוּר עבודת" שכתב רבי מאיר ש"ץ, העוסקת בייסוריו, פרנסתו וכפרתו של העני נאמר:

חֲשׁוֹב בכיו ואנחתו / זכר נסכו ומנחתו
וְדַי תאמר לייסוריו / העביטנו די מחסוריו.

— תמור עבודת, רבי מאיר ש"ץ

קישורים חיצוניים

• הרב משה אודס, המנחות ומשמעותן, אתר אל ישועתי
• המחשת קרבן המנחה, על ידי הרב ישראל אייזנבלאט
• מנחה באתר ויקימקדש