סטנסיל

איור של מכונת מימאוגרפיה

סְטֶנְסִיל (מאנגלית: stencil duplicator) הוא הכינוי הנפוץ שניתן בישראל למימאוגרפיה (Mimeograph machine), שיטה לשכפול מסמכים שקדמה למכונת צילום ולמדפסות מחשב. בשפה העברית המונח "סטנסיל" שימש הן לתיאור האביזר והן לתוצר שהופק באמצעותו. בשפה האנגלית (Stencil) המונח שימש בעיקר לתיאור השבלונה ששימשה לשכפול. אין לבלבל שיטה זו עם משכפלת כהל או מכונת ספירט (Spirit Duplicator), שהייתה טכנולוגיה מתחרה לשיטת הסטנסיל ושכפלה באמצעות המסת צבע של נייר קופי באמצעות ממס כהלי שהיה מעניק לדפים המשוכפלים ריח אופייני, ואשר מראה המכונה דמה לזה של הסטנסיל.

הממציא

מכונות שונות הומצאו עבור ההדפסה בשיטה זו, ואחד מראשוני הממציאים היה תומאס אדיסון. ממציא מאוחר יותר של מכונה יעילה שעבדה בשיטה זו היה דייוויד גסטטנר (1854-1939), יהודי יליד הונגריה, שהמציא את המכונה במהלך עבודתו בבורסה של וינה. הוא עבר ללונדון, שם ייסד את חברת גסטטנר ב-1881. החברה החלה לייצר מכונות ב-1906, וזכתה להצלחה מרובה עד לכניסתן של מכונות הצילום לשימוש המוני ודעיכת השימוש במכונה. ב-1996 נרכשה החברה על ידי חברת ריקו היפנית.

תהליך השכפול

הגדה של פסח שנכתבה ושוכפלה בסטנסיל עבור חיילי הבריגדה היהודית בנאפולי, 1945

השבלונה לשכפול הוכנה משעוונית דקה. השעוונית חוברה בקצה העליון אל דף נייר לבן, מסוג מיוחד, עם נייר העתקה (קופי) שחור בין השניים. ההדפסה על גבי השעוונית נעשתה בהקלדה במכונת כתיבה ללא סרט דיו, בניגוד לפעולת ההדפסה על גבי נייר רגיל. המקשים החשופים נקבו בשעוונית המתוחה חורים בצורת האותיות שבקצותיהם ואלה הוטבעו דרך נייר ההעתקה על גבי הנייר שמתחת. לאחר סיום ההדפסה אפשר היה להגיה את הכתוב על ידי הגבהה זהירה של השעוונית המחוררת ושל נייר ההעתקה. במקרה של טעויות מעטות, אפשר היה לסתום את חריר האות השגויה בנוזל תיקון מיוחד, ורוד, ואחרי שהתיקון יבש, להדפיס עליו מחדש את האות הנכונה. במקרה של טעויות רבות, עדיף היה לזרוק את השעוונית השגויה ולהתחיל הכל מחדש. אפשר היה לכתוב על השעוונית גם בכתב יד ולעטרה באיורים, באמצעות חרט מיוחד. הודות לנייר ההעתקה נותר על הדף התחתון העתק מיידי של המסמך, שאפשר היה להשתמש בו לצורך ארכוב או השוואת גרסאות.

עם השלמת הפעולה, הופרדה השעוונית (השבלונה המוכנה) משני הדפים האחרים והועברה אל מכונת השכפול, שם הוצמדה אל גליל גומי מרוח בדיו מיוחד. סיבוב הגליל בידית הצמיד את השעוונית המחוררת אל הדפים הריקים שמתחתיו, הדיו עבר בלחץ דרך חרירי האותיות ואלה הוטבעו על גבי הנייר, שסולק הצידה לפנות את מקומו לבא אחריו.

בדרך מייגעת זו הודפסו עלונים, מבחנים, ספרי לימוד וכל מסמך אחר, שדרש תפוצה רחבה מעבר לשניים-שלושה העתקים במכונת כתיבה. במשך השנים פותחה מכונת שכפול חשמלית, שהוציאה מספר רב של דפים ללא יגע, אך עם הזמן עברה שעוונית הסטנסיל בהדרגה מן העולם כשאת מקומה תפסו תחילה מכונת הצילום ובהמשך, מדפסת המחשב.

השימוש בטכנולוגית השכפול בימינו

בשנת 1986, חברת Riso Kagaku Corporation, פיתחה מכונת שכפול דיגיטלית שעובדת על טכניקת הסטנסיל. המכונה שונה ממכונת הסטנסיל המסורתית בכך שאין צורך להכין את השבלונה לשכפול באופן ידני. הכנת השבלונה (שנקראת מאסטר) מתבצעת על ידי סריקת הדף שאותו רוצים לשכפל, וראש תרמי אשר יוצר חורים קטנים במאסטר בצורת הדמות המיועדת להדפסה על ידי הדף. המאסטר נכרך סביב גליל, ודיו עובר דרך החורים ויוצר על הדף את הדמות המיועדת להדפסה. עם הכנת מאסטר חדש, המאסטר הישן נזרק למיכל עודפים, ובצורה הזו, המפעיל לא צריך לגעת במאסטר המצופה בדיו.

מכונות שכפול דיגיטליות משמשות בדר"כ לשכפול מסמכים בכמויות גדולות (אלפי עותקים), והן מגשרות בין מכונת צילום, שמותאמת להדפסה של עד 100 עותקים לפחות, ובין מכונת דפוס אופסט שמתאימה להדפסות של מאות אלפי עותקים אם לא מיליון עותקים.

קישורים חיצוניים

• סטנסיל, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)