יחסי לבנון–קנדה
יחסי לבנון–קנדה | |
---|---|
![]() |
![]() |
![]() | |
לבנון | קנדה |
שטח (בקילומטר רבוע) | |
10,400 | 9,984,670 |
אוכלוסייה | |
5,838,555 | 40,030,567 |
תמ"ג (במיליוני דולרים) | |
17,937 | 2,140,086 |
תמ"ג לנפש (בדולרים) | |
3,072 | 53,461 |
משטר | |
רפובליקה | מונרכיה חוקתית פדרלית ודמוקרטיה פרלמנטרית |
יחסי לבנון–קנדה הם היחסים הדו-צדדיים בין הרפובליקה הלבנונית לבין קנדה.
לבנונים רבים חיים בקנדה. בנוסף, שתי המדינות חברות בארגון לה פרנקופוני.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ההגירה הלבנונית הראשונה בקנדה נערכה בשנת 1882, כאשר לבנון הייתה עדיין חלק מהאימפריה העות'מאנית.[1] בשנת 1946, כשלוש שנים לאחר שקיבלה את עצמאותה מצרפת, פתחה לבנון קונסוליה ממונטריאול.[2] הקונסוליה שודרגה לדרגת קונסוליה כללית ב-1949. ב-1954, קנדה כוננה יחסים דיפלומטים רשמיים עם לבנון,[2] וב-1958 לבנון פתחה שגרירות באוטווה וקנדה פתחה שגרירות בביירות.[2]
בין 1975 ל-1990, נכנסה לבנון למלחמת אזרחים בין פלגים דתיים שונים במדינה. ב-1985, קנדה סגרה את שגרירותה בלבנון. במהלך מלחמת האזרחים, אלפי פליטים לבנונים היגרו לקנדה, דבר שהפך את קנדה למדינה בה ישנה הכי הרבה גולים לבנונים.[1] קנדה פתחה מחדש את שגרירותה בביירות.[2]
בקנדה יש כ-190 אלף קנדים ממוצא לבנוני, ו-45 אלף קנדים מתגוררים בלבנון.
יחסי מסחר
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 2015, הסתכם הסחר בין לבנון לקנדה בכ-142 מיליון דולר קנדי.[2] הייצוא העיקרי של קנדה ללבנון כולל: חלקי כלי רכב, מוצרי רוקחות, חלקי מטוסים, ירקות, מכונות, נייר ועץ. הייצוא העיקרי של לבנון לקנדה כולל: מזון משומר, משקאות, קפה, תבלינים, שמן זית, סוכר וממתקים.[2]
יחסים דו-צדדיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]שתי המדינות חתמו על מספר הסכמים דו-צדדיים כגון הסכם הגנה על השקעות זרות (1997), הסכם הובלה אווירית (1998) ומזכר הבנות (2013) במטרה לחזק את שיתוף הפעולה בסחר וההשקעות בין המדינות.
ביקורים מדיניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]ביקורי ראשי ממשלות ונשיאי לבנון בקנדה:
- הנשיא אמין ג'ומאייל (1987)
- ראש הממשלה רפיק אל-חרירי (1997)
- הנשיא אמיל לחוד (1999)
- הנשיא מישל סלימאן (2008)
ביקורי ראשי ממשלות קנדה בלבנון:
- ראש הממשלה ז'אן קרטיין (2002)
יחסים דיפלומטים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
לבנון מחזיקה בשגרירות באוטווה וקונסוליה בהליפקס ומונטריאול.[3] מאידך, קנדה מחזיקה בשגרירות בביירות.[4]