לדלג לתוכן

טרי מקאוליף

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
טרי מקאוליף
Terry McAuliffe
מקאוליף, 2020
מקאוליף, 2020
מקאוליף, 2020
לידה 9 בפברואר 1957 (בן 67)
סירקיוז, מדינת ניו יורק, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית
השכלה
  • האוניברסיטה הקתולית של אמריקה
  • בית הספר התיכון בישופ לאדן
  • המרכז למשפטים של אוניברסיטת ג'ורג'טאון
  • אוניברסיטת ג'ורג'טאון עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה המפלגה הדמוקרטית
בן או בת זוג דורותי מקאוליף (8 באוקטובר 1988–?) עריכת הנתון בוויקינתונים
www.terrymcauliffe.com
מושל וירג'יניה ה־72
11 בינואר 2014 – 13 בינואר 2018
(4 שנים)
יושב ראש אגודת המושלים הלאומית
17 ביולי 2016 – 16 ביולי 2017
(0 שנים)
יושב ראש הוועדה הדמוקרטית הלאומית
3 בפברואר 2001 – 12 בפברואר 2005
(4 שנים)
→ אד רנדל (יו"ר כללי)
ג'ו אנדרו יו"ר לאומי)
חתימה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

טרנס ריצ'רד מקאוליף (באנגלית: Terence Richard McAuliffe;‏ ‏נולד ב־9 בפברואר 1957) הוא איש עסקים ופוליטיקאי אמריקאי, איש המפלגה הדמוקרטית, שכיהן כמושל וירג'יניה ה-72 בשנים 2014–2018. מקאוליף היה גם יושב ראש שותף של מסע הבחירות של ביל קלינטון בבחירות לנשיאות של 1996, יושב ראש שותף של ועדת ההשבעה הנשיאותית של 1997, יושב ראש הוועידה הארצית של הדמוקרטים ב-2000, יושב ראש הוועדה הדמוקרטית הלאומית בשנים 2001–2005, ויושב ראש מסע הבחירות של הילארי קלינטון בבחירות לנשיאות של 2008.

מקאוליף התמודד ללא הצלחה על משרת מושל וירג'יניה בבחירות של 2009. בבחירות של 2013, לאחר שהתמודד ללא יריבים שניצבו מולו בבחירות המקדימות של הדמוקרטים, הוא הביס בבחירות הכלליות את מועמד המפלגה הרפובליקנית קן קוצ'ינלי, ואת מועמד המפלגה הליברטריאנית רוברט סרוויס. בשל הגבלת הכהונה על מושלי וירג'יניה שלא מאפשרת להיבחר ליותר מתקופת כהונה רצופה אחת, נבחר אחריו לתפקיד המושל מי שכיהן תחתיו כסגן המושל, ראלף נורתם. בבחירות של 2021, התמודד מקאוליף שוב בבחירות לתקופת כהונה שנייה לא רצופה למשרת המושל, אך נוצח בהפרש קל על ידי מועמד הרפובליקנים גלן יאנגקין.

במשך כל תקופת כהונתו של מקאוליף כמושל, שלטה בבית המחוקקים המדינתי המפלגה הרפובליקנית, והוא קבע שיא במספר הטלות הווטו, יותר מכל מושלי וירג'יניה לדורותיהם. כמושל הוא התמקד בעיקר בפיתוח הכלכלי של המדינה וקבע גם שיא במספר ההחלטות שקיבל להשבת זכות הבחירה לעבריינים לשעבר. במהלך שנת כהונתו האחרונה, הגיב מקאוליף לעצרת איחוד הימין האמריקאי בשארלוטסוויל, גינה את העצרת, וקרא להסרתן של אנדרטאות הקונפדרציה במרחב הציבורי ברחבי וירג'יניה. כמה שנים לאחר מכן החל יורשו בתפקיד נורתם בהסרת אנדרטאות אלו.

ראשית חייו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

טרי מקאוליף נולד וגדל בסירקיוז שבמדינת ניו יורק, כבנם של מילדרד קתרין (לבית לונרגן) וג'ק מקאוליף.[1][2] אביו עסק בתיווך נדל"ן והיה פעיל מקומי במפלגה הדמוקרטית. מוצא משפחתו הוא אירי.[3][4]

ב-1975 סיים מקואליף את לימודיו בבית הספר התיכון וחטיבת הביניים על שם הבישוף לודן. ב-1979 הוא קיבל תואר בוגר אוניברסיטה מהאוניברסיטה הקתולית של אמריקה, שם הוא שימש כיועץ במעונות הסטודנטים.[5] לאחר סיום לימודיו הוא עבד במסע הבחירות של הנשיא ג'ימי קרטר בבחירות של 1980, ובגיל 22 היה למנהל הפיננסי הלאומי של המטה של קרטר. לאחר אי-הצלחתו של קרטר להיבחר, למד מקאוליף בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת ג'ורג'טאון, שם הוא קיבל תואר במשפטים ב-1984.[6]

קריירה עסקית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגיל 14 פתח מקאוליף את העסק הראשון שלו לריבוד שבילי גישה ומגרשי חנייה.[7]

ב-1985 סייע מקאוליף לייסד את פדרל סיטי ניישנל בנק, בנק מקומי שבסיסו בוושינגטון די. סי..[8] בינואר 1988, כשהיה בן 30, בחרה בו מועצת המנהלים של הבנק כיושב הראש שלה, ובכך הוא היה ליושב הראש הצעיר ביותר באיגוד הבנקים שתחת הזיכיון של הפדרל ריזרב. ב-1991 הוא ניהל את המשא והמתן למיזוג הבנק עם קרדיט אינטרניישנל בנק, מהלך שהוא הוא הגדיר כ"התנסות העסקית הגדולה ביותר" שלו. מקאוליף היה לסגן יושב הראש של הבנק המאוחד החדש.[9]

ב-1979 הכיר מקאוליף את ריצ'רד סוואן, עורך דין שהיה אחראי על גיוס הכספים למסע הבחירות של ג'ימי קרטר בפלורידה. ב-1988 הוא נשא לאישה את בתו של סוואן, דורותי. מקאוליף רכש נכסים מ-Resolution Trust Corporation בשותפות עם קרן פנסיה בשליטת האחווה הבינלאומית של עובדי החשמל (אנ') ושל איגוד קבלני החשמל הלאומי (אנ'). הם רכשו נכסים בשווי של 50 מיליון דולר בעבור 38.7 מיליון דולר. מקאוליף קיבל מחצית משווי הרכישה[9][10] ב-1996 הוא רכש חברת בנייה בקשיים, "אמריקן הריטייג' הומס", שהייתה על סף פשיטת רגל.[9][11] הוא שימש כיושב ראש החברה.[12] עד 1998 עלה בידו להפוך את החברה לאחת מהחברות הגדולות ביותר לבניית בתים במרכז פלורידה. ב-1999 כבר עמד קצב בניית הבתים החד-משפחתיים של החברה על 1,000 בתים לשנה.[13] בסוף 2022 רכשה חברת KB Home את אמריקן הריטייג' תמורת 74 מיליון דולר.[14]

ב-1997 השקיע מקאוליף 100,000 דולר כאנג'ל בחברת Global Crossing, חברת תקשורת שרשומה בברמודה, ששנה לאחר מכן יצא בהנפקה לציבור. ב-1999 הוא מכר את רוב החזקותיו בחברה תמורת 8.1 מיליון דולר.[15][16]

ב-2000 הצטרף מקאוליף לחברת ZeniMax Media כיועץ.[17]

ב-2009 הצטרף מקאוליף לחברת GreenTech Automotive כיושב ראש שלא בתפקיד ניהולי.[18][19] החברה, שהיא חברת החזקות, רכשה את חברת המכוניות החשמליות הסינית EU Auto MyCar תמורות 20 מיליון דולר במאי 2010.[20] מאוחר יותר באותה שנה הוא העביר את מטה החברה למקלין שבווירג'יניה, ומפעל הייצור שלה התמקם מאוחר יותר במיסיסיפי.[21][22][23] בדצמבר 2012 הודיע מקאוליף על התפטרותו מגרין טק כדי להתמקד בהתמודדותו על משרת מושל וירג'יניה.[24] ב-2013 חקרה הוועדה לניירות ערך ולבורסות את גרין טק ואת מקאוליף בחשד להונאת אשרות.[25] הוא ניסה להשיג הטבות מס משותפות הפיתוח הכלכלית של וירג'יניה (Virginia Economic Development Partnership), סוכנות גיוס העסקים של המדינה, כדי לבנות את המפעל של גרין טק בווירג'יניה. הוא סירב לספק לשותפות את התיעוד המתאים בנוגע לאסטרטגיה העסקית והמשקיעים שלהם, מה שגרם לשותפות לדחות את התמריצים עבור גרין טק. מאוחר יותר הוא טען טענת שווא במהלך מסע הבחירות שלו לתפקיד המושל שהשותפות לא שיתפה פעולה ולא גילתה עניין בגרין טק.[26]

ב-2017 תבעו המשקיעים בגרין טק את מקאוליף על הונאה, וב-2018 הוכרזה החברה כפושטת רגל.[27][28] התובעים טענו שמקאוליף סייע להשיג אשרות בקטגוריית EB-5 בתמורה להשקעות של 560,000 דולר בגרין טק, שחרגו מהמכסה של המחלקה לביטחון המולדת.[27] במרץ 2018 דחה שופט פדרלי את התביעה נגד מקאוליף.[29]

על פי הוושינגטון פוסט מקאוליף "הרוויח מיליונים כבנקאי, ביזם נדל"ן, כקבלן בניין, כבעל מלון וכבעל הון סיכון באינטרנט".[30]

ראשית הקריירה הפוליטית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

היחסים עם בני הזוג קלינטון

[עריכת קוד מקור | עריכה]

למקאוליף הייתה קריירה פורייה בגיוס תרומות במסגרת המפלגה הדמוקרטית, והיו לו יחסים אישיים ופוליטיים קרובים עם ביל קלינטון ועם הילרי קלינטון.[9] מקאוליף וצוותו גייסו 275 מיליון דולר, אז סכום חסר תקדים, עבור קלינטון, בעת נשיאותו. לאחר תום נשיאותו של קלינטון, הוא נתן ערבות לבני הזוג קלינטון על המשכנתא בסכום של 1.35 מיליון דולר על ביתם בצ'פקואה שבמדינת ניו יורק, עסקה שהעלתה שאלות אתיות.[31][32] ב-1999 הוא שימש כיושב ראש חגיגות המילניום של ארצות הברית תחת הנשיא קלינטון.[33] ב-2000 הוא עסק בגיוס תרומות יחד עם בני הזוג קלינטון לטובת סגן הנשיא אל גור וקבע שיא של גיוס 26.3 מיליון דולר באירוע אחד.[34]

ב-1999 אמר מקאוליף לניו יורק טיימס, "יצרתי את כל הקשרים העסקיים שלי דרך הפוליטיקה. הכול קשור זה בזה". כאשר הוא יצר קשרים עסקיים חדשים, הוא המשיך, "גייסתי מהם כספים".[9] הוא הודה שהצלחת עסקיו נבעה בין השאר מקשריו עם קלינטון, באומרו, "אין כל ספק, זה חלק מזה". הוא גם ציין את קשריו עם חברי בית הנבחרים לשעבר דיק גפהארדט וטוני קואליו, את פנקס הכתובות שלו של יותר מ-5,000 שמות, ואת יכולתו ליצור קשר אישי עם אנשים.[9] ב-2004 היה מאקוליף לאחד מחמשת חברי מועצת המנהלים של קרן קלינטון (אנ').[35] הוא המשיך להיות חבר במועצה עד 2013 ושב אליה ב-2024.[36] ב-2012 אמר מקאוליף לכתב הניו יורק טיימס מארק לייבוביץ' שפנקס הכתובות שלו מכיל 18,632 שמות.[37]

ועידת הדמוקרטים של 2000

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביוני 2000, כאשר פעלו מארגני הוועידה הארצית של הדמוקרטים לגייס 7 מיליון דולר, התפטר יושב ראש הוועידה רוי רומר כדי להתמנות המפקח על מועצת החינוך המאוחדת של מחוז לוס אנג'לס. מקאוליף קיבל מיד מינוי כמחליפו כאשר התבקש לעשות כן בשיחת טלפון עם מי שהתכוון להיבחר כמועמד המפלגה לנשיאות, אל גור. על רקע השיא של גיוס תרומות יחד עם קלינטון באירוע אחד בסכום של 26 מיליון דולר חודש קודם לכן, הבטיח מקאוליף שהסכום של 7 מיליון דולר לא יהווה בעיה ושהוא יגויס במהירות רבה.[31] רבים במפלגה שיבחו את בחירתו של מקאוליף, מהלך שהראה על העלייה בהשפעתו, וג'יימס קארוויל אמר לניו יורק טיימס ש"המניות שלו נסחרו בשיא של כל הזמנים".[38]

יושב ראש הוועדה הדמוקרטית הלאומית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפברואר 2001 נבחר מקאוליף כיושב ראש הוועדה הדמוקרטית הלאומית, תפקיד בו הוא שימש עד פברואר 2005. במהלך כהונתו בתפקיד גייסה הוועדה 578 מיליון דולר ומחקה את הגרעון שלה בפעם הראשונה בתולדותיה.[39] טרם כהונתו בתפקיד, שימש מקאוליף כיושב ראש פורום המנהיגות העסקית של הוועדה ב-1993 וכיושב ראש הפיננסיים של הוועדה ב-1994.[40]

ב-2001 הקים מקאוליף את המכון לזכויות הצבעה. ביוני אותה שנה הוא הכריז על הקמת מיזם גיוס המצביעים ההיספנים. באותה שנה הוא גם הקים את המרכז להצבעת הנשים, שמטרתו חינוך, מעורבות וגיוס נשים ברמה המקומית להתמודדות על תפקידים.[41]

בתקופה שבין בחירות אמצע הכהונה של 2002 לבין הוועידה הארצית של הדמוקרטים של 2004, יצרה הוועדה הלאומית הדמוקרטית מחדש פעילויות ובריתות פני מפלגתיות. מקאוליף פעל לתכנון מחדש של לוח הזמנים של הבחירות המקדימות, ואפשר לאריזונה, מישיגן, ניו מקסיקו וקרוליינה הדרומית להצביע במועד מוקדם יותר. המהלך אפשר לקהילות אפרו-אמריקאיות והיספניות ולאיגודים מקצועיים שיתוף רחב יותר בבחירות המקדימות לנשיאות. על פי הוושינגטון פוסט, המהלך חיזק את מאמצי גיוס התרומות של הסנאטור ג'ון קרי.[42] הוועדה הלאומית הדמוקרטית בנתה מחדש את המטה שלה ומקאוליף יצר את פנקס הבוחרים הלאומי הראשון של המפלגה, מסד נתונים ממוחשב שהכיל יותר מ-175 מיליון שמות, שנודע בשם "דמזילה" (Demzilla).[43][44] בבחירות לנשיאות של 2004 ארגנה הוועדה הדמוקרטית הלאומית בפעם הראשונה שישה עימותי בחירות.[45]

כיושב ראש הוועדה הדמוקרטית הלאומית, הוביל מקאוליף מהלך של שליחת דואר אלקטרוני ישיר ותרומות מקוונות, ובנה בסיס תרומות קטן שחיסל את החוב המפלגתי, ועל פי הוושינגטון פוסט, "יכול היה ליצור בסיס כוח של המפלגה למשך שנים".[42] תחת הנהגתו של מקאוליף, גייסה הוועדה 248 מיליון דולר מתורמים שתרמו סכומים נמוכים מ-25,000 דולר במהלך מערכת הבחירות של 2004-2003.[46]

בינואר 2005, שבועות ספורים לפני תום כהונתו כיושב ראש הוועדה הדמוקרטית הלאומית, ייעד מקאוליף 5 מיליון דולר מכספי המפלגה לסייע לטים קיין ולדמוקרטים אחרים בווירג'יניה בבחירות המתקרבות. תרומה זו הייתה הגדולה ביותר למועמדים לתפקידים לא נשיאותיים בהיסטוריה של הוועדה, והייתה חלק מניסיונו של מקאוליף להוכיח את חיוניותה של המפלגה במדינות הדרום בעקבות בחירות 2004. קיין הצליח להיבחר וכיהן כמושל וירג'יניה בשנים 2006 - 2010.

המשך פעילותו

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מקאוליף במטה הבחירות של הילרי קלינטון ב-2008.

מקאוליף היה יושב ראש שותף של מטה הבחירות של הילרי קלינטון בבחירות לנשיאות של 2008,[47] והיה אחד מצירי-העל שלה בוועידת המפלגה של אותה שנה.[48]

ב-2012 היה מקאוליף מרצה אורח בבית הספר לממשל באוניברסיטת הרווארד.[49]

בחירות 2009 למושל וירג'יניה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-10 בנובמבר 2008 הקים מקאוליף ועדת בדיקה לקראת הבחירות למשרת מושל וירג'יניה של 2009. על פי הוושינגטון פוסט, הוא האמין ביכולתו להיבחר "בגלל שהוא יכול היה לנהל מסע בחירות כמנהיג עסקי שיוכל להשיג מקומות עבודה עבור וירג'יניה". הוא גם ציין את יכולתו לגייס כספים למועמדים הדמוקרטים לתפקידים הזוטרים.[50] הוא גייס יותר מ-7.5 מיליון דולר במהלך מסע הבחירות והוסיף כספים אישיים שלו בהיקף של 500,000 דולר.

בבחירות המקדימות ניצבו מולו שני חברים בכירים במפלגה הדמוקרטית של וירג'יניה, חבר הסנאט המדינתי קריי דידס, שהיה מועמד המפלגה למשרת התובע הכללי של המדינה ב-2005, ובריאן מורן, לשעבר מנהיג סיעת המיעוט בבית הנבחרים של וירג'יניה. ב-9 ביוני 2009 הגיע מקאוליף למקום השני בבחירות המקדימות כאשר זכה ב-26 אחוזים מהקולות מול 50 האחוזים של דידס ו-24 האחוזים של מורן.[51]

מושל וירג'יניה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחירתו

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מקאוליף במערכת הבחירות למושל וירג'יניה ב-2013.

ב-8 בנובמבר 2012 שלח מקאוליף הודעת דואר אלקטרוני לתומכיו בה הוא הודיע על כוונתו להתמודד ב-2013 על תפקיד מושל וירג'יניה. בהודעה הוא כתב, "ברור לי לחלוטין שתושבי וירג'יניה רוצים שהמושל הבא שלהם יתמקד ביצירת משרות ושתהיה לו אחריות פיסקלית של השכל הישר במקום בשיעסוק בסוגיות מפלגתיות פלגניות".[52]

ב-2 באפריל 2013 נבחר מקאוליף כמועמד הדמוקרטים, שכן הוא התמודד מבלי שניצבו מולו מועמדים אחרים.[53] בבחירות הכלליות הוא התמודד מול מועמד המפלגה הרפובליקנית, התובע הכללי המכהן של וירג'יניה קן קוצ'ינלי, ומול מועמד המפלגה הליברטריאנית רוברט סרוויס. הוא זכה ב-47.8 אחוזים של הקולות מול 45.2 האחוזים שקיבל קוצ'ינלי ו-6.5 האחוזים שקיבל סרוויס.[54][55] הוא שבר מגמה של 40 שנה כשהיה הראשון שנבחר לתפקיד מושל וירג'יניה בתקופה זו מטעם מפלגתו של הנשיא המכהן מאז 1973.[56]

כהונתו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-11 בינואר 2014 הושבע מקאוליף כמושל וירג'יניה ה-72. לאחר השבעתו הוא חתם על ארבעה צווי מושל, כולל צו שאסר על עובדי הממשל לקבל מתנות בשווי של יותר מ-100 דולר,[57] ועל צו שאסר על אפליה נגד עובדי מדינה בשל נטייתם המינית וזהותם המגדרית. שני הצווים האחרים עסקו ברציפות הממשל.[58]

כמושל, הטיל מקאוליף וטו על הצעות חוק 120 פעמים.[59] בכך הוא שבר שיא והטיל וטו יותר פעמים מכל שלושת קודמיו בתפקיד גם יחד.[60] הוא הטיל וטו על הצעות חוק שנגעו בעיקר לחקיקה חברתית, כולל הפלות וזכויות להט"ב, לצד הצעות חוק שנגעו לסביבה ולזכות הבחירה.[61] במשך כל תקופת כהונתו, לא עקף בית המחוקקים אף אחת מהחלטות הוטו שלו.[62] בתקופת כהונתו צברה וירג'יניה יותר מ-20 מיליארד דולר בהשקעות הון חדש, 7 מיליארד דולר יותר מכל מושל לפניו.[63][64] הוא השתתף ביותר מ-35 משלחות סחר ושיווק בחמש יבשות, יותר מכל מושל לפניו, כדי לקדם את התיירות ואת המוצרים שמיוצרים בווירג'יניה.[65]

ב-2014 מינה הנשיא ברק אובמה את מקאוליף כחבר במועצת המושלים (Council of Governors).[66] ביולי 2015 הוא נבחר כסגן יושב ראש אגודת המושלים הלאומית, וביולי 2016 נבחר כיושב ראש האגודה.[67][68] ביוני 2016 הכתיר אותו ארגון היזמות הביוטכנולוגי (Biotechnology Innovation Organization) בתואר "מושל השנה".[69]

במהלך תקופת כהונתו, ירד שיעור האבטלה בווירג'יניה מ-5.7 ל-3.3 אחוזים, וההכנסה האישית עלתה בשיעור של 14.19 אחוזים.[70] האתר PolitiFact ציין שלמקאוליף, כמו מושלים רבים אחרים, הייתה השפעה מועטה על מצבה הכלכלי של מדינתם, ושכלכלת וירג'יניה הלכה אחר המגמה הלאומית.[71] באותה שנה, הכתיר אותו המגזין Governing בתואר פקיד הממשל של השנה.[72] החל מ-2015 ועד 2021 שב וחזר מקאוליף על טענותיו שהוא ירש גרעון תקציבי מקודמו, בעוד שלמעשה שני קודמיו בתפקיד השאירו אחריהם תקציבים מאוזנים בהתבסס על הכנסות צפויות, אך אירועים כלכליים שבאו לאחר מכן גרמו להכנסות לרדת.[73][74]

מקאוליף החזיק בשיעור שביעות רצון גבוה בקרב מצביעי וירג'יניה, אך נמוך מזה של בוב מקדונל, טים קיין ומארק וורנר.[75]

רפורמת הבריאות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שבית הנבחרים של וירג'יניה, שנשלט על ידי הרפובליקנים, בלם את תוכניותיו של מקאוליף להרחיב את תוכנית המדיקאייד, הוא חשף את תוכניתו שלו ששמה היה "וירג'יניה בריאה" (A Healthy Virginia). הוא הוציא ארבע תקנות חירום וצו מושל אחד שאפשר את השימוש בכספים פדרליים שהיו זמינים במסגרת חוק הגנת החולה וטיפול בר השגה לכל מדינה שביקשה להרחיב את תוכנית המדיקאייד שלה כדי להגדיל את מספר האזרחים הנזקקים בעלי גישה לביטוח רפואי.[76] תקוותו האחרונה להרחבה מלאה של המדיקאייד נגוזה כאשר חבר הסנאט המדינתי, הדמוקרט פיליפ פוקט התפטר ממושבו שייצג מחוז שהיה מעוז רפובליקני. כתוצאה מכך, עבר הרוב הדחוק של הדמוקרטים בסנאט אל הרפובליקנים, ונתן להם את השליטה על שני בתי בית המחוקקים.[77]

הפיתוח הכלכלי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקאוליף סייע לסגור עסקה להבאתה של מבשלת הבירה סטון (Stone Brewing) לריצ'מונד והצליח להקים בפרברי העיר מפעל נייר. הוא סייע בתיווך עם חברת CEB להעביר את המטה העולמי שלה למחוז ארלינגטון, כך שנוצרו שם 800 משרות חדשות.[78] מקאוליף פעל להשבת השירות של קרניבל קרוז ליין לנורפוק ואת השירות של אייר צ'יינה לנמל התעופה הבין-לאומי וושינגטון דאלס.[79] בפברואר 2016 הוא הודיע שווירג'יניה תהיה המדינה הראשונה שתשים קץ לתופעת הווטרנים חסרי הבית.[80] ב-2017 הוא הודיע שנסטלה ארצות הברית תעביר את המטה שלה מקליפורניה לווירג'יניה. הוא פעל במשך שנה כדי להבטיח את ההעברה.[81] הוא גם סייע בהעברת המטה המשני של אמזון לווירג'יניה ב-2018.[82]

זכויות ההצבעה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

באפריל 2016 חתם מקאוליף על צו מושל להשבת זכות ההצבעה ליותר מ-200,000 עבריינים לשעבר בווירג'יניה שריצו את עונשי המאסר ואת תקופת המבחן שלהם. הצו אפשר לאנשים אלו להירשם להצבעה.[83] באותה עת הייתה וירג'יניה אחת מ-12 מדינות ששללה מעבריינים את זכות ההצבעה לכל החיים, גם לאחר ריצוי עונשיהם.[84]

בתחילה הפך בית המשפט העליון של וירג'יניה את הצו של מקאוליף על פניו, זאת על בסיס הטענה שחוקת וירג'יניה לא מאפשרת למושל להעניק חנינות גורפות ולא להשיב זכויות.[85] באוגוסט 2016 הודיע מקאוליף שהוא השיב את זכות ההצבעה לכמעט 13,000 עבריינים.[86] מנהיגי הרפובליקנים במדינה הגישו בקשה לבזיון בית המשפט נגד מקאוליף, אך זו נדחתה.[87][88] עד לתום תקופת כהונתו כמושל, השיב מקאוליף את זכות ההצבעה ל-173,000 אסירים משוחררים, יותר מכל מושלי מדינות ארצות הברית לדורותיהם.[84] השבת זכויות ההצבעה הגורפת הייתה שנויה במחלוקת. כמה תובעים מחוזיים מטעם הדמוקרטים התנגדו אליה, כולל תיאו סטמוס ממחוז ארלינגטון ומפולס צ'רץ סיטי, רי מורו ממחוז פירפקס, ופול אברט ממחוז הנסיך ויליאם. יריביהם בבחירות של 2019 שתמכו בצעדו של מקאוליף, הביסו אותם והחליפו אותם בתפקיד.[89][90]

חקירת ה-FBI

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-23 במאי 2016 דווח ב-CNN שה-FBI חקר את מקאוליף בנוגע לשאלה אם התרומות למסע הבחירות שלו היו מנוגדות לחוק. בדוגמה אחת הוזכרה תרומה של 120,000 דולר מאיש עסקים סיני בשם ואנג ונליאנג. לא ננקטו שום צעדים, שכן מעמדו של ואנג כתושב קבע בארצות הברית אפשר לו לתרום באופן חוקי על פי חוקי הבחירות בארצות הברית.[91]

הגירה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-31 בינואר 2017 הופיע מקאוליף יחד עם התובע הכללי מארק הרינג והודיע שווירג'יניה תצטרף לתביעה בתיק "עזיז נגד טראמפ" (Aziz v. Trump), שקראה תיגר על הצו הנשיאותי של דונלד טראמפ.[92] ב-27 במרץ אותה שנה הטיל מקאוליף וטו על הצעת חוק למניעת קיומן של ערי מקלט (אנ') בווירג'יניה.[93]

עונשי מוות וחנינות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעוד שהוא תיאר את עצמו כמתנגד לעונש מוות באופן אישי, בתקופת כהונתו של מקאוליף כמושל בוצעו שלושת עונשי המוות האחרונים בווירג'יניה לפני שב-2021, בעת כהונתו של יורשו, ראלף נורתם, בוטל עונש המוות בווירג'יניה.[94][95] מנגד, הוא המתיק את עונשם של שני נידונים למוות.[96]

במהלך כהונתו כמושל העניק מקאוליף חנינה ל-227 איש, יותר מכל מושלי וירג'יניה לדורותיהם, ופי שלוש בהשוואה לקודמו בתפקיד בוב מקדונל.[97] ב-2017 הוא חנן את "רביעיית נורפוק" (Norfolk Four), קבוצה של מלחים מצי ארצות הברית שהורשעו בטעות ב-1997 באונס וברצח והוכרזו כחפים מפשע על ידי בית משפט פדרלי ב-2016.[98] הוא דחה את בקשת החנינה של ג'נס סורינג (אנ') שהורשע ברצח כפול.[99] בינואר 2018 חנן מקאוליף שישה תושבי וירג'יניה שנדונו לעונשים מופרזים, כולל טרוויון בלונט שהורשע בעוון שוד ובגיל 15 נדון לשישה מאסרי עולם.[100]

עצרת איחוד הימין האמריקאי בשארלוטסוויל

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – עצרת איחוד הימין האמריקאי בשארלוטסוויל

במהלך כהונתו של מקאוליף כמושל התרחשה עצרת איחוד הימין האמריקאי בשארלוטסוויל. הוא גינה את העצרת, באומרו, "יש לי הודעה לכל אנשי העליונות הלבנה ולנאצים שהגיעו לשארלוטסוויל היום. המסר שלנו ברור ופשוט: לכו הבייתה... אין לכם מקום כאן, אין לכם מקום באמריקה". אף על פי שבתחילת כהונתו כמושל התנגד מקאוליף להסרת אנדרטאות של הקונפדרציה מהמרחב הציבורי, הוא שינה את דעתו לאחר העצרת.[101]

לאחר כהונתו כמושל

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הבחירות לנשיאות של 2016 נחשב מקאויף כמועמד אפשרי להיבחר כמועמד הדמוקרטים לנשיאות ב-2020.[102][103] ב-2017 אמרו מקרוביו של מקאוליף לאתר The Hill שהוא "שקל ברצינות להתמודד על הנשיאות ב-2020".[104] מקאוליף אמר לקבוצה של מנהיגי איגודים מקצועיים ש"שאם אני יכול להיאבק באליגטור, אני בהחלט יכול להיאבק בדונלד טראמפ", בהתייחס לתחרות ההיאבקות שלו באליגטור שהתקיימה כדי להבטיח תרומה פוליטית. באפריל 2019 הודיע מקאוליף שהוא לא ישאף להתמודד לנשיאות ב-2020 ושהוא יתמקד בתמיכה בדמוקרטים בבחירות 2019 בווירג'יניה.[105]

בפברואר 2018 החל מקאוליף לשמש כיושב ראש הצוות בווירג'יניה של הוועדה הלאומית של הדמוקרטים לחלוקה מחדש של מחוזות הבחירה.[106]

הבחירות למושל וירג'יניה 2021

[עריכת קוד מקור | עריכה]
לוגו הקמפיין של מקאוליף ב-2021.

הבחירות המקדימות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

על אף הנדירות של תקופת כהונה שנייה של מושלי וירג'יניה, שמאפשרת להם להיבחר שוב כמושל רק לאחר תקופת כהונה של מושל אחר אחריהם, ועל אף קריאות כלפיו בחוגי המפלגה בווירג'יניה שלא להתמודד על תפקיד המושל בבחירות 2021, זאת כדי לאפשר לשתי נשים מחוקקות אפרו-אמריקאיות דמוקרטיות להתמודד על כס המושל ולהיות המושלת השחורה הראשונה בארצות הברית, בדצמבר 2020 הודיע מקאוליף על כוונתו להתמודד על תקופת כהונה שנייה כמושל.[107][108]

ב-8 ביוני 2021 ניצח מקאוליף בבחירות המקדימות של הדמוקרטים, כאשר גרף 62 אחוזים מהקולות, הביס ארבעה מועמדים, וניצח בכל עיר ויישוב בווירג'יניה.[109][110]

הבחירות הכלליות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבחירות הכלליות התמודד מקאוליף מול הרפובליקני גלן יאנגקין. העימות הראשון שלהם בוטל לאחר שיאנגקין סירב להתייצב, בציינו את התנגדותו למנחה ג'ודי וודרף בשל תרומתה לקרן האיטי קלינטון-בוש לסיוע לקורבנות רעידת האדמה בהאיטי ב-2010.[111] בסופו של דבר התעמתו מקאוליף ויאנגקין פעמיים. עלות מסע הבחירות הייתה גבוהה, כששני הצדדים וקבוצות חיצוניות גייסו והוציאו עשרות מיליוני דולרים.[112][113]

מתוך עקביות להתנהלותו במסעות הבחירות הקודמים שלו, סגנון מסע הבחירות של מקאוליף היה חביב וחברותי.[114] הוא ביסס את הקמפיין שלו על התנהלותו בתחום הכלכלי בעת כהונתו הקודמת כמושל,[71] תמיכתו בעבודות תשתית, בזכויות ההצבעה,[115] ובתוכנית ההצלה האמריקאית (אנ') של ג'ו ביידן.[116]

מדיניות החינוך הייתה נושא מרכזי במערכת הבחירות. מקאוליף מתח ביקורת על יאנגקין על פרסום מודעות בחירות עם תמיכה בניסיון לאסור את לימוד ספרה של טוני מוריסון "חמדת" בבתי הספר בווירג'יניה.[117] כאשר התבקש מקאוליף במהלך עימות להסביר את החלטתו להטיל וטו על הצעת חוק, שעל פי הוושינגטון פוסט, היה אמור לאפשר להורים לבקש להסיר ספרים שהם התנגדו להם ממדפי ספריות בתי הספר או מתוכנית הלימודים, הוא השיב, "אני לא סבור שהורים צריכים לומר לבתי הספר מה הם צריכים ללמד". אף על פי שהוכח שהערתו זו זכתה לאהדה בקרב ציבור בוחריו, הוושינגטון פוסט פרסם ניתוח שבו נמצא שלעמדתו של מקאוליף בתחום החינוך הייתה השפעה מועטה על אופן הצבעתם של הורים לתלמידים. במדגמי הבחירות, יותר מ-8 מתוך 10 מצביעים אמרו שלהורים צריכה להיות לכל הפחות השפעה כלשהי על תכני הלימוד. בקבוצת מצביעים זו ניצח מקאוליף, אך יאנגקין ניצח בקרב מצביעים שאמרו שלהורים צריכה להיות השפעה רחבה על תכני הלימוד.[118]

במהלך מערכת הבחירות ציטט מקאולף שוב ושוב מספרים מנופחים של המקרים היומיים של נגיף הקורונה בווירג'יניה ואת מספר הילדים שאושפזו בגינו בבית החולים במדינה,[119] בעוד שיאנגקין טען כמה טענות שגויות ומטעות בנוגע לעמדותיו ועברו של מקאוליף.[120][121][122]

דמויות מרכזיות במפלגה הדמוקרטית תמכו במקאוליף, כולל ג'ו ביידן, ברק אובמה, סטייסי אברמס וקמלה האריס.[123][124]

בבחירות הכלליות הביס יאנגקין את מקאוליף, לאחר שזכה ב-50.6 אחוזים מול הקולות. מקאוליף קיבל 48.6 אחוזים מהקולות ונוצח בהפרש של כ-64,000 קולות.[125]

חיים אישיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מקאוליף ומשפחתו, 2015.

ב-8 באוקטובר 1988 נשא מקאוליף לאישה את דורתי סוואן.[126] השניים מתגוררים במקלין שבווירג'יניה, ולהם חמישה ילדים. בנם ג'ק עבר הכשרה באקדמיה הימית של ארצות הברית ושירת בחיל הנחתים.[127][128]

במרץ 2018 מונה מקאוליף כמרצה אורח באוניברסיטת ג'ורג' מייסון.[129]

ספריו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקאוליף פרסם שני ספרים ששניהם הופיעו ברשימת רבי-המכר של הניו יורק טיימס.[130][131]

ספר זיכרונותיו, "איזו מפלגה! חיי בקרב דמוקרטים: נשיאים, מועמדים, תורמים, פעילים, אליגטורים, וחיות פרא אחרות" (What a Party! My Life Among Democrats: Presidents, Candidates, Donors, Activists, Alligators, and Other Wild Animals), יצא לאור ב-2007 בשיתוף עם סטיב קטמן, והגיע בפברואר אותה שנה למקום החמישי ברשימת רבי-המכר של הניו יורק טיימס.[131] בין האנקדוטות שנכללו בספר היה סיפור היאבקותו של מקאוליף עם אליגטור באורך של כמעט 2.5 מטרים ובמשקל של כמעט 120 ק"ג במשך שלוש דקות כדי להבטיח תרומה של 15,000 דולר עבור מסע הבחירות של הנשיא ג'ימי קרטר ב-1980. הוא הופיע יחד עם האליגטור על שער המגזין לייף.[132] סיפורים אחרים כללו יציאה לציד עם חואן קרלוס הראשון, מלך ספרד, משחקי גולף עם ביל קלינטון, והחייאת הוועידה הדמוקרטית הלאומית.[133] מקאוליף כתב גם על פיגועי 11 בספטמבר ועל חוויותיו בוועדה הדמוקרטית הלאומית מיד לאחר מכן.

ב-2019 כתב מקאוליף את ספרו השני לאחר עצרת איחוד הימין האמריקאי בשארלוטסוויל, שכותרתו הייתה "מעבר לשארלטוסוויל, נקיטת עמדה נגד הלאומנות הלבנה" (Beyond Charlottesville, Taking a Stand Against White Nationalism).[134][135] באוגוסט אותה שנה נכנס הספר לרשימת רבי-המכר של הניו יורק טיימס.[136]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא טרי מקאוליף בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ "Terry McAuliffe Candidate Profile". WAVY.com. October 16, 2013. Archived from the original on November 9, 2013.
  2. ^ "Millie McAuliffe, governor's mother, dies at 92". The Washington Post. Archived from the original on June 19, 2018.
  3. ^ Dowd, Maureen (July 7, 1987). "Money for politics: One man's relentless pursuit". The New York Times. Archived from the original on June 16, 2008.
  4. ^ "Define 'practicing Catholic'; report the Virginia options". Patheos.com. October 30, 2013. Archived from the original on November 4, 2013.
  5. ^ Tomaino, Joseph (Fall 2014). "Forum". The Catholic University of America Magazine: 3. Archived from the original on January 19, 2015
  6. ^ "Financing the Road to the White House". Leaders Magazine. July 3, 2007. Archived from the original on July 13, 2011.
  7. ^ McAuliffe, Terry (January 22, 2007). "Life of the party: McAuliffe and the Democrats". MSNBC. Archived from the original on September 21, 2013.
  8. ^ Hayes, Stephen F. (April 13, 2013). "National Editorial: Virginia doesn't need Terry McAuliffe's brand of crony capitalism". The Washington Examiner. Archived from the original on April 30, 2013.
  9. ^ 1 2 3 4 5 6 Gerth, Jeff (December 12, 1999). "Friendship Counts; Clinton's Top Fund-Raiser Made Lots for Himself, Too". The New York Times. Archived from the original on May 17, 2013.
  10. ^ "The Heat On Clinton's Moneyman". Bloomberg.com. Businessweek.com. December 22, 1997. Archived from the original on August 5, 2014.
  11. ^ "Terry McAuliffe". Biography. Archived from the original on December 29, 2018.
  12. ^ Schmidt, Markus (August 31, 2013). "Democrat's career adds controversy to longtime mix of business, politics". The Roanoke Times. Archived from the original on February 2, 2019.
  13. ^ "American Heritage Homes Gives 4 Promotions". tribunedigital-orlandosentinel. July 17, 1999. Archived from the original on December 29, 2018.
  14. ^ Stark, Judy (October 26, 2002). "KB Home to build locally after buying Florida builder". St. Petersburg Times. p. 6F.
  15. ^ Bob Lewis, Associated Press (May 27, 2009). "Questions about investment windfalls dog McAuliffe in Va. governor's race". Startribune.com. Archived from the original on September 27, 2013.
  16. ^ Jackson, Brooks (September 11, 2013). "More (Mostly Accurate) Virginia Attacks". factcheck.org. Archived from the original on May 22, 2021.
  17. ^ "ZeniMax Media business advisory board". Archived from the original on October 27, 2000.
  18. ^ Burns, Alexander (April 5, 2013). "McAuliffe left car firm in December". Politico.
  19. ^ Korngold, Alice (September 21, 2010). "CGI: Four Companies Paving the Way for Greener Transportation". Fast Company.
  20. ^ Kunkle, Fredrick (April 12, 2013). "Car company founded by McAuliffe files $85 million suit over Web site articles". The Washington Post. Archived from the original on April 18, 2013.
  21. ^ "As he runs for governor, McAuliffe wheels and deals electric cars in Mississippi". Watchdog.org. Archived from the original on September 29, 2013.
  22. ^ "Terry McAuliffe says Virginia officials "decided not to bid" on his electric automobile plant". Politifact.com. Archived from the original on July 27, 2013.
  23. ^ Fredrick Kunkle (February 12, 2013). "Cuccinelli raps McAuliffe over location of green car plant". The Washington Post. Archived from the original on November 29, 2014.
  24. ^ Kunkle, Fredrick (August 13, 2013). "McAuliffe's business partners receive scrutiny through federal inquiry into GreenTech". The Washington Post. Archived from the original on December 29, 2018.
  25. ^ Atiyeh, Clifford (August 8, 2013). "GreenTech Automotive Under Investigation by SEC and Senate Committeeurl". Car and Driver. Archived from the original on May 9, 2021.
  26. ^ Madson, Nancy (January 24, 2013). "Terry McAuliffe says Virginia Officials Decided No". Politifact. Archived from the original on May 9, 2021.
  27. ^ 1 2 Gerstein, Josh (November 28, 2017). "Chinese investors sue McAuliffe, Rodham over green-car investments". Politico. Archived from the original on May 10, 2021.
  28. ^ Yerak, Becky (February 27, 2018). "GreenTech Automotive Files for Bankruptcy". The Wall Street Journal. Archived from the original on May 9, 2021.
  29. ^ Barakat, Matthew. "Judge dismisses defendants from lawsuit over failed Mississippi electric car factory". The Clarion-Ledger.
  30. ^ Gardner, Amy (May 3, 2009). "McAuliffe's Background Could Prove A Liability". The Washington Post. Archived from the original on February 4, 2011.
  31. ^ 1 2 Leeds, Jeff (June 9, 2000). "Democrats Pick Convention Chief". Los Angeles Times. Archived from the original on October 24, 2013.
  32. ^ Clinton's Home Loan Deal Raises Questions Archived September 2, 2017, at the Wayback Machine The Washington Post
  33. ^ "Weekly Compilation of Presidential Documents". January 10, 2000. Archived from the original on March 27, 2019.
  34. ^ Weisskopf, Michael (May 28, 2000). "The Kingmaker". Time. Archived from the original on February 11, 2001.
  35. ^ "William J. Clinton Foundation Annual Report 2004". Archived from the original on March 5, 2021.
  36. ^ "Board of Directors". Clinton Foundation. Retrieved October 26, 2024.
  37. ^ Terry McAuliffe and the Other Green Party Archived May 31, 2017, at the Wayback Machine, nytimes.com, July 22, 2012; accessed November 13, 2014.
  38. ^ Van Natta, Don Jr. (June 9, 2000). "THE 2000 CAMPAIGN: THE CONFIDANT; New Duty for the Democrats' Main Money Man: Running the Convention". The New York Times. Archived from the original on November 8, 2017.
  39. ^ Roberts, Roxanne (October 5, 2005). "Terry McAuliffe, Fundraising Client". The Washington Post. Archived from the original on November 6, 2012.
  40. ^ Balz, Dan (January 27, 1994). "DNC Chairman Restructures Senior Staff". The Washington Post. Archived from the original on December 29, 2018.
  41. ^ "Election Focus Newsletter". usa.usembassy.de. Archived from the original on October 3, 2014.
  42. ^ 1 2 Edsall, Thomas B. (July 26, 2004). "McAuliffe Is Dems' Comeback Kid". The Washington Post. Archived from the original on November 5, 2012.
  43. ^ "Demzilla". Thehill.com. February 17, 2005. Archived from the original on December 26, 2008
  44. ^ "McAuliffe presides over a stronger party". UPI. Archived from the original on December 29, 2018.
  45. ^ Debenedetti, Gabriel (September 19, 2015). "McAuliffe: 6 debates are enough for Democrats". POLITICO. Archived from the original on December 29, 2018.
  46. ^ Balz, Dan (February 11, 2005). "Supercharged McAuliffe Revels in Closing Days of Tenure". The Washington Post. Archived from the original on August 18, 2020.
  47. ^ "Hillary Clinton's first test". Politico. April 3, 2013. Archived from the original on July 20, 2013.
  48. ^ "Clinton has reason to count on superdelegates". Articles.baltimoresun.com. March 16, 2008. Archived from the original on October 19, 2013.
  49. ^ "Terry McAuliffe". Harvard University Institute of Politics. Archived from the original on July 17, 2012.
  50. ^ Craig, Tim. "McAuliffe Takes Steps To Run for Va. Governor" Archived March 27, 2019, at the Wayback Machine. The Washington Post. Page B01. November 11, 2008.
  51. ^ "2009 June Democratic Primary Official Results". Virginia State Board of Elections. Archived from the original on June 12, 2012.
  52. ^ ALEXANDER BURNS, McAuliffe emails: 'I plan on running for Governor of Virginia in 2013', Politico, 11/08/2012.
  53. ^ Walker, Julian (April 2, 2013). "McAuliffe named Dem governor nominee, 4 others make ballot". The Virginian-Pilot. Archived from the original on May 22, 2013.
  54. ^ "2013 election results:Terry McAuliffe edges Ken Cuccinelli, Chris Christie coasts". Politico. November 5, 2013. Archived from the original on July 21, 2015.
  55. ^ Ourcampaigns - VA Governor Nov 05, 2013 General Election
  56. ^ "Terry McAuliffe ekes out victory in Virginia". USA Today. Archived from the original on March 27, 2019.
  57. ^ "EO-2: Personnel Directive Prohibiting the Receipt of Certain Gifts; Establishment of Executive Branch Ethics Commission". Archived from the original on January 23, 2014.
  58. ^ "Terry McAuliffe, Virginia's 72nd governor, signs new executive orders following swearing in". Archived from the original on February 2, 2014.
  59. ^ Vozzella, Laura (April 18, 2018). "Legislature fails to override Northam vetoes but pushes back on amendments". The Washington Post. Archived from the original on December 29, 2018.
  60. ^ Fiske, Warren (May 2, 2021). "Kirk Cox says McAuliffe has vetoed more bills than last three governors". PolitiFact. Archived from the original on September 25, 2021
  61. ^ Schutte, Dan. "McAuliffe looks back at his term". www.cbs19news.com. Archived from the original on December 29, 2018.
  62. ^ Rothey, Julie. "McAuliffe keeps a perfect veto record". vagazette.com. Archived from the original on March 27, 2019.
  63. ^ Times-Dispatch, JEFF E. SCHAPIRO Richmond (January 12, 2018). "Schapiro: 'Happy warrior' is symbol of the new Virginia". Richmond Times-Dispatch. Archived from the original on January 14, 2018.
  64. ^ Turyn, Noreen (December 13, 2017). "Governor McAuliffe reflects on his term- will he run for President next?". WSET. Archived from the original on December 29, 2018.
  65. ^ "Investments in tourism generating big returns for Virginia". www.cbs19news.com. Archived from the original on December 29, 2018.
  66. ^ "Council of Governors". Archived from the original on April 13, 2016.
  67. ^ "NATIONAL GOVERNORS ASSOCIATION 2015–2016 COMMITTEES". Archived from the original on March 14, 2016.
  68. ^ National Governors Association - Post Chairs.
  69. ^ Virginia Governor Terry McAuliffe Presented 2016 BIO Governor of the Year Award
  70. ^ "Gov. McAuliffe's final budget focuses on education, Medicaid". WTVR.com. December 18, 2017. Archived from the original on December 29, 2018.
  71. ^ 1 2 "Terry McAuliffe is mostly right about his jobs record". Politifact. Archived from the original on June 15, 2021
  72. ^ "Magazine names Governor McAuliffe 'Public Official of the Year'". CBS 6 News Richmond WTVR. November 14, 2017.
  73. ^ Kessler, Glenn (June 14, 2021). "McAuliffe doubles down on false budget claim that has been fact-checked three times". The Washington Post. Archived from the original on June 14, 2021.
  74. ^ Fiske, Warren (June 15, 2021). "Terry McAuliffe keeps repeating bogus budget claim". Politifact. Archived from the original on October 21, 2021.
  75. ^ Laura Vozzella; Gregory S. Schneider; Emily Guskin (August 20, 2016). "Majority of Virginians approve of Terry McAuliffe, but less so than his predecessors". The Washington Post. Archived from the original on November 10, 2020.
  76. ^ A HEALTHY VIRGINIA
  77. ^ "No criminal charges to be filed in Puckett case". Daily Progress. December 12, 2014. Archived from the original on August 6, 2019.
  78. ^ "Corporate Executive Board signs for 350,000 square feet at new office tower in Arlington". Virginia Business. July 21, 2014. Archived from the original on January 24, 2016.
  79. ^ Vozzella, Laura (July 12, 2014). "Gov. Terry McAuliffe's connections can pay off for business in Virginia". The Washington Post. Archived from the original on May 8, 2015.
  80. ^ Ramsey, John (November 11, 2015). "McAuliffe: Va. is first state to 'effectively end' veteran homelessness". Richmond Times-Dispatch.
  81. ^ Bhattarai, Abha (February 2017). "Nestle USA moving headquarters from California to Virginia". The News & Advance. The Washington Post. Archived from the original on August 8, 2020.
  82. ^ Martz, Michael (November 16, 2018). "How Virginia sealed the deal on Amazon's HQ2, 'the biggest economic development project in U.S. history'". Richmond Times-Dispatch. Archived from the original on May 7, 2021.
  83. ^ Eckholm, Erik; Stolberg, Sheryl Gay (April 22, 2016). "Virginia Governor Restores Voting Rights to Felons". The New York Times. Archived from the original on April 23, 2016.
  84. ^ 1 2 Jane C. Timm (January 28, 2018). "Millions of felons can't vote. That might be about to change". NBC News. Archived from the original on December 26, 2018.
  85. ^ Domonoske, Kamila (July 22, 2016). "Virginia Court Overturns Order That Restored Voting Rights To Felons". NPR. Archived from the original on July 26, 2016.
  86. ^ Office of the Governor (August 22, 2016). "Governor McAuliffe Announces Process for Case-by-Case Restoration of Former-Felons' Civil Rights". Office of the Governor. Virginia. Archived from the original on August 23, 2016.
  87. ^ Vozzella, Laura. "Virginia Republicans file contempt-of-court motion against McAuliffe over felon voting rights". Virginian-Pilot. Archived from the original on March 27, 2019.
  88. ^ Vozzella, Laura (September 15, 2016). "Va. Supreme Court finds McAuliffe not in contempt on felon voting actions". The Washington Post. Archived from the original on March 27, 2019.
  89. ^ Weiner, Rachel; Vozzella, Laura (January 7, 2019). "Former Virginia governor Terry McAuliffe aims to unseat Democratic prosecutor who opposed him on felon rights". The Washington Post. Archived from the original on June 8, 2020.
  90. ^ "Longtime Commonwealth's Attorneys Upset in Democratic Primaries". WRC-TV. June 11, 2019. Archived from the original on August 11, 2021
  91. ^ Brown, Pamela; Prokupecz, Shimon; Perez, Evan (May 23, 2016). "First on CNN: Virginia Gov. Terry McAuliffe under federal investigation for campaign contributions". CNN. Archived from the original on May 24, 2016.
  92. ^ "Virginia brings action against President Trump for unlawful and unconstitutional executive order on immigration". Office of the Attorney General. January 31, 2017. Archived from the original on June 28, 2021.
  93. ^ "McAuliffe vetoes anti-sanctuary cities bill". WSET-TV. March 27, 2017. Archived from the original on June 26, 2021.
  94. ^ Elizabeth Weill-Greenberg, Terry McAuliffe’s Record on the Death Penalty Is Out of Step With National Trends, The Appeal, Dec 11, 2020.
  95. ^ "Virginia abolishes the death penalty, becoming first southern state to end capital punishment". CBS News. March 25, 2021. Archived from the original on July 1, 2021
  96. ^ "List of Clemencies Since 1976". Archived from the original on February 5, 2021.
  97. ^ Sandy Hausman, McAuliffe Pardoned Record Number of Prisoners, But Hundreds Are Still Waiting Archived October 23, 2021, at the Wayback Machine, WVTF (January 23, 2018).
  98. ^ Priyanka Boghani, "Norfolk Four" Pardoned 20 Years After False Confessions Archived July 15, 2021, at the Wayback Machine, Frontline, PBS (March 22, 2017).
  99. ^ Laura Vozzella, McAuliffe won’t act on Soering pardon before leaving office Archived January 4, 2018, at the Wayback Machine, Washington Post (December 14, 2017).
  100. ^ "McAuliffe pardons Travion Blount, who was given six life sentences as teenager". WAVY.com. January 12, 2018.
  101. ^ Vozzella, Laura (August 22, 2017). "McAuliffe emerges from Charlottesville crisis as a counterbalance to Trump". Washington Post.
  102. ^ McAuliffe looks past the Clintons, toward 2020 Archived November 13, 2017, at the Wayback Machine (Politico)
  103. ^ McAuliffe may be on his way out in Va., but nationally he's just arriving Archived November 13, 2017, at the Wayback Machine (Washington Post)
  104. ^ Evans, Garrett (November 30, 2017). "McAuliffe 'seriously' considering 2020 run". The Hill. Archived from the original on September 15, 2021.
  105. ^ Martin, Jonathan. "Terry McAuliffe Will Not Run for President". The New York Times. Archived from the original on April 18, 2019.
  106. ^ Sherer, Michael (February 15, 2018). "Former Governor Terry McAuliffe to Travel Country on Redistricting Effort". The Washington Post. Archived from the original on March 27, 2019.
  107. ^ "Terry McAuliffe launches bid for second term as Virginia governor," December 9, 2020, CNN.
  108. ^ "Terry McAuliffe wants to be governor again. Women: Not so fast," December 8, 2020, Politico.
  109. ^ "Virginia Primary Election Results". The New York Times. June 8, 2021. Archived from the original on June 8, 2021.
  110. ^ Steve Peoples (October 22, 2021). "McAuliffe's backslapping political brand put to test in 2021". Associated Press. Archived from the original on October 29, 2021.
  111. ^ Vozzella, Laura. "Youngkin to skip marquee debate over moderator's donation to Clinton Bush Haiti Fund". The Washington Post. ISSN 0190-8286. Archived from the original on July 14, 2021.
  112. ^ Zach Montellaro & Myah Ward (September 28, 2021). "McAuliffe, Youngkin unload in feisty final Virginia debate". Politico. Archived from the original on October 29, 2021.
  113. ^ Karina Elwood (October 26, 2021). "McAuliffe and Youngkin continue heavy fundraising into final weeks of Virginia governor's race". The Washington Post. Archived from the original on October 27, 2021.
  114. ^ שם=סטיב
  115. ^ Steve Peoples (October 13, 2021). "McAuliffe urges Dems to use muscle on voting, infrastructure". Associated Press. Archived from the original on October 29, 2021.
  116. ^ Fiske, Warren (September 1, 2021). "Did Youngkin call COVID relief unnecessary?". PolitiFact. Archived from the original on October 27, 2021.
  117. ^ Henry J. Gomez (October 26, 2021). "Battle over 'Beloved': McAuliffe criticizes Youngkin for ad he calls 'racist dog whistle'". NBC News. Archived from the original on October 29, 2021.
  118. ^ Clement, Scott (November 5, 2021). "Analysis : McAuliffe's quote on schools was a clunker, but polls suggest parental backlash didn't swing the election". The Washington Post.
  119. ^ Kessler, Glenn (October 26, 2021). "Terry McAuliffe keeps inflating coronavirus numbers". The Washington Post. Archived from the original on October 26, 2021.
  120. ^ Kessler, Glenn (October 11, 2021). "Youngkin's false claim that McAuliffe 'opposes' election audits". The Washington Post. Archived from the original on October 13, 2021.
  121. ^ Glenn Kessler (October 12, 2021). "Youngkin fancifully links McAuliffe to federal order on school meetings". Archived from the original on October 26, 2021.
  122. ^ Glenn Kessler (September 22, 2021). "Youngkin campaign targets McAuliffe's parole record through dubious links". The Washington Post. Archived from the original on October 28, 2021.
  123. ^ Jill Colvin (October 29, 2021). "In Virginia, McAuliffe brings big names, Youngkin goes solo". Associated Press. Archived from the original on October 29, 2021.
  124. ^ Myah Ward. "Biden lays into Trump while campaigning for Terry McAuliffe in Virginia". Politico. Archived from the original on October 29, 2021.
  125. ^ "2021 Virginia governor election results - CNN Politics". CNN.
  126. ^ Terry McAuliffe. "Happy 30th Anniversary @DSMcAuliffe. 5 great children & a ton of fun. Here's to 30+more". Twitter. Archived from the original on June 8, 2020.
  127. ^ "Terry McAuliffe wins: Time to meet the new first family". The Washington Post. November 7, 2013. Archived from the original on March 27, 2019.
  128. ^ Vozzella, Laura (November 8, 2016). "'The greatest hour of my life': Va. Gov. Terry McAuliffe waits to vote for Clinton". The Washington Post. Archived from the original on March 27, 2019.
  129. ^ Larimer, Sarah (March 26, 2018). "Former Virginia governor Terry McAuliffe appointed visiting professor at George Mason University". The Washington Post. Archived from the original on March 27, 2019.
  130. ^ Diaz, By John (August 10, 2019). "Ex-Virginia Gov. McAuliffe reflects on Charlottesville, white nationalism". San Francisco Chronicle. Archived from the original on November 8, 2019.
  131. ^ 1 2 "BEST SELLERS: February 11, 2007". The New York Times. February 11, 2007. Archived from the original on October 16, 2013.
  132. ^ Cubbison, Brian (January 30, 2007). "The Terry McAuliffe gallery". Syracuse.com. Archived from the original on September 7, 2013.
  133. ^ Perlstein, Rick (February 4, 2007). "The Operator". The New York Times. Archived from the original on December 12, 2013.
  134. ^ "Former Virginia Gov. Terry McAuliffe Is Writing A Book About The Lessons From Charlottesville". WAMU. Archived from the original on March 27, 2019.
  135. ^ Mcauilffe, Terry (July 30, 2019). "The Inside Story of Charlottesville—And How the Violence Could Have Been Avoided". Newsweek. Archived from the original on July 31, 2019.
  136. ^ "Hardcover Nonfiction Books – Best Sellers – Aug. 18, 2019 – The New York Times". The New York Times. ISSN 0362-4331. Archived from the original on September 22, 2019.


מושלי וירג'יניה וירג'יניהוירג'יניה
פטריק הנרי • תומאס ג'פרסון • ויליאם פלמינג • תומאס נלסון הבן • דייוויד ג'יימסון • בנג'מין הריסון החמישי • פטריק הנרי • אדמונד רנדולף • בוורלי רנדולף • הנרי לי השלישי • רוברט ברוק • ג'יימס ווד • ג'יימס מונרו • ג'ון פייג' • ויליאם קאבל • ג'ון טיילר האב • ג'ורג' ויליאם סמית' • ג'יימס מונרו • ג'ורג' ויליאם סמית' • פייטון רנדולף • ג'יימס ברבור • וילסון קרי ניקולס • ג'יימס פטון פרסטון • תומאס מאן רנדולף הבן • ג'יימס פלזנטס • ג'ון טיילר • ויליאם ברנץ' ג'יילס • ג'ון פלויד • ליטלטון וולר טאזוול • וינדהאם רוברטסון • דייוויד קמפבל • תומאס גילמר • ג'ון פטון • ג'ון רתרפורד • ג'ון מנפורד גרגורי • ג'יימס מקדואל • ויליאם סמית' • ג'ון פלויד • ג'וזף ג'ונסון • הנרי וייז • ג'ון לצ'ר • ויליאם סמית' • פרנסיס הריסון פיירפונט • הנרי ולס • גילברט קרלטון ווקר • ג'יימס קמפר • פרדריק הולידיי • ויליאם קמרון • פיציו לי • פיליפ מקיני • צ'ארלס טריפלט אופרול • ג'יימס הוג' טיילר • אנדרו ג'קסון מונטגיו • קלוד סוואנסון • ויליאם הודג'ס מאן • הנרי קרטר סטיוארט • וסטמורלנד דייוויס • אלברט לי טרינקל • הארי פ. בירד • ג'ון גרלנד פולארד • ג'ורג' פירי • ג'יימס יוברט פרייס • קולגייט דרדן • ויליאם טאק • ג'ון בטל • תומאס סטנלי • ג'. לינדזי אלמונד • אלברטיס הריסון • מילס גודווין • לינווד הולטון • מילס גודווין • ג'ון דלטון • צ'אק רוב • ג'רלד בלילס • דאגלס ויילדר • ג'ורג' אלן • ג'ים גילמור • מארק וורנר • טים קיין • בוב מקדונל • טרי מקאוליף • ראלף נורתם • גלן יאנגקין
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=טרי_מקאוליף&oldid=40203171"