וילה פוג'ו א קאיאנו

וילה פוג'ו א קאיאנו
Villa medicea di Poggio a Caiano

אתר מורשת עולמית
האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 2013, לפי קריטריונים 2, 4 ו-6 שטח האתר 9.31 הקטאר (אתר מורשת עולמית) חלק מתוך הווילות והגנים של משפחת מדיצ'י בטוסקנה
מידע כללי
סוג	גן איטלקי, historical park museum, מוזיאון לאומי איטלקי, גלריה, מוזיאון להיסטוריה, palazzo museum, אוסף אמנות, ארמון, גן אנגלי, מוזיאון דת
כתובת	Piazzetta de' Medici, 16 - Poggio a Caiano
מיקום	פוג'יו א-קאיאנו
מדינה	איטליה
בעלים	איטליה
מבקרים בשנה	8,823 (נכון ל־2020)
הקמה ובנייה
תקופת הבנייה	?–1480
תאריך פתיחה רשמי	1480
אדריכל	ג'וליאנו דה סנגאלו
מידות
שטח	9.31 הקטאר
קואורדינטות	43°48′59″N 11°03′20″E
(למפת איטליה מוגדלת)   בארי נאפולי בולוניה רומא מילאנו טורינו קליארי פלרמו פירנצה ונציה קטנזארו סיציליה סרדיניה קור. צרפת שווייץ אוסטריה סלובניה הונגריה קרואטיה בוסניה והרצגובינה מ. תוניסיה אלג'יריה הים האדריאטי הים הטירני הים הליגורי הים התיכון וילה פוג'ו א קאיאנו (למפת איטליה רגילה)   בארי נאפולי בולוניה רומא מילאנו טורינו קליארי פלרמו פירנצה ונציה קטנזארו סיציליה סרדיניה קור. צרפת שווייץ אוסטריה סלובניה הונגריה קרואטיה בוסניה והרצגובינה מ. תוניסיה אלג'יריה הים האדריאטי הים הטירני הים הליגורי הים התיכון וילה פוג'ו א קאיאנו (למפת טוסקנה רגילה)   פירנצה פראטו ליבורנו ארצו פיסטויה פיזה לוקה גרוסטו מאסה קרארה סיינה אמיליה-רומאניה מאר. אומבריה לאציו ליגו. ס הים הליגורי וילה פוג'ו א קאיאנו (למפת טוסקנה מוגדלת)   פירנצה פראטו ליבורנו ארצו פיסטויה פיזה לוקה גרוסטו מאסה קרארה סיינה אמיליה-רומאניה מאר. אומבריה לאציו ליגו. ס הים הליגורי וילה פוג'ו א קאיאנו

הכניסה מהפארק

וילה מדיצ'י פוג'ו א קאיאנו (באיטלקית: Villa medicea di Poggio a Caiano), המכונה בטעות גם אמברה (Ambra, כינוי לבניין שנהרס), היא וילה השוכנת בקומונה פוג'ו א קאיאנו (Poggio a Caiano) בנפת פראטו במחוז טוסקנה שבמרכז איטליה. הווילה היא אחת מ"הווילות של משפחת מדיצ'י", אתר מורשת עולמית שהוכרז על ידי ארגון אונסק"ו ב-2013. הווילה נמצאת כיום בבעלות המדינה ושוכנים בה שני מוזיאונים: אחת מהדירות ההיסטוריות (קומת הקרקע והקומה הראשונה), ומוזיאון הטבע הדומם (קומה שנייה).

הווילה היא אולי הדוגמה הטובה ביותר לאדריכלות שהוזמנה על ידי לורנצו דה מדיצ'י (המכונה "המפואר"), במקרה זה לג'וליאנו דה סנגאלו (Giuliano da Sangallo) לקראת שנת 1480. לא במקרה זה היא מבנה פרטי, בו ישנם אלמנטים שעיצבו מאוחר יותר את ההתפתחויות העתידיות של סוג הווילות: עירוב בין הפנים והחוץ דרך מסננים כמו לוג'יות, חלוקה סימטרית של אזורים סביב אולם מרכזי (חלל "צנטריפוגלי"), מיקום דומיננטי בנוף, ושחזור במודע של אלמנטים אדריכליים קלאסיים (כגון קמרון חבית וחזית עם גמלון של מקדש איוני).

היסטוריה

דגם של תכנון הווילה המקורית המוצג בה כיום

לונטה של הווילה ב-1599 מאת ג'וסטו אוטנס

התהלוכה של לאונור דה טולדו נכנסת לווילה. פרסקו מאת ג'ובאני סטראדנו בפאלאצו וקיו

התיאטרון בווילה

המאה החמש עשרה

הווילה שוכנת במיקום אסטרטגי במרכז ראש גבעה, שהיא הקצה של הרי מונטאלבנו, על שלוחה לכיוון הנהר אומברונה (Ombrone) והשפלה, ושולטת על הדרך בין פירנצה לפיסטויה המטפסת כאן על הגבעה הקטנה.

היא נבנתה על ידי לורנצו דה מדיצ'י לאחר שקנה חווה כפרית מג'ובאני רוצ'ליי (Giovanni Rucellai), אשר בתורו קנה את מה שהיה אז מבצר פשוט מפאלה סטרוצי (Palla Strozzi), שנבנה על ידי משפחת קאנצ'ליירי מפיסטויה בראשית המאה החמש עשרה.

לאחר תקופה של רכישת קרקעות אינטנסיבית על ידי משפחת מדיצ'י, באזור פוג'ו א קיאנו וגם בגדה השנייה של הנהר אומברונה, סמוך לטבולה (Tavola), בין 1470 ו-1474, הזמין לורנצו את ג'וליאנו דה סנגאלו לבנות וילה שהפכה לאב-טיפוס של בתי המגורים של האצילים במדינה במאות שלאחר מכן. למעשה, לורנצו, באמצעות האדריכל האהוב עליו, היה בין הראשונים לחשוב על חלל כפרי שהטריטוריה בו הוזמנה ועוצבה על פי דרישות ההרמוניה. למעשה באותו הזמן החל להתפוגג רעיון עיצוב הווילה כמבצר (כמו וילה מדיצ'י בקרג'י שהייתה יותר כמו טירה, שנבנתה רק לפני שלושים שנה לפני כן על ידי מיקלוצו עבור קוזימו דה מדיצ'י, סבו של לורנצו). גישה חדשה זו נבעה מסיבות פוליטיות, בזכות תקופת השלום והיציבות שהגיעו תודות לפוליטיקה של לורנצו, ופילוסופיות, שעל פי ההומניסטים ראו באדם מי שמעצב נוף לטובתו.

בין חידושי התקופה, הפורטיקו הוצב בקומת הקרקע (כמעט אזור מחובר בין הנוף שמסביב לווילה), המרפסת והגמלון הקלאסיים בפיאנו נובילה והיעדר חצר מרכזית. בהדרגה הועשרה הווילה ביצירות ב"רצף" בין אדריכלות, ציור ופיסול. ציורי הקיר של פיליפינו ליפי בלוג'יה בקומה הראשונה, ואולי הגמלון מאריחי מיוליקה מזוגגים המיוחס לאנדריאה סנסובינו (Andrea Sansovino, כמה היסטוריונים מייחסים אותו לשלב שני בבנייה).

מבנה נוסף בתוך האחוזה הגדולה מיוחס גם הוא לג'וליאנו דה סנגאלו. זהו מבנה מרובע עם באסטיונים וחצר מרכזית, המכונה "קשין די טבולה" (Cascine di Tavola) השוכן בצד השני של האומברונה, והוא מרכז הפעילות החקלאית, שנבנה לפני הווילה עצמה, והיווה משקל נגד אידיאלי בעיצוב הטריטוריאלי הכללי.

העבודה על הווילה לא הושלמה ברובה עם מותו של לורנצו בשנת 1492, ונעצרה בין 1495 ל-1513, בגלל הגליית משפחת מדיצ'י מפירנצה. רק שליש מהווילה הושלם, קומת הקרקע עם הפורטיקו הייתה כבר שלמה וקירות הקומה הראשונה הגיעו לקמרון שהיה אמור לכסות את האולם המרכזי.

המאה השש עשרה

בין 1513 ל-1520, לאחר שובה של משפחת מדיצ'י לפירנצה, הסתיימו העבודות ביוזמת ג'ובאני, בנו של לורנצו המפואר, שבינתיים הפך לאפיפיור לאו העשירי. ג'וליאנו דה סנגאלו, שאז כבר היה זקן, הצליח לעקוב אחר העבודות רק מדי פעם, ורק עד 1516, שנת מותו. עם זאת, העבודות נמשכו על פי התכנון המקורי שלו, שתועד ככל הנראה גם על ידי דגם מעץ. הקמרון באולם המרכזי בקומה הראשונה נוצר עם שלט האצולה האפיפיורי (שמאז נקרא אולם לאו העשירי - Salone di Leone X), בניצוחם של אנדריאה די קוזימו פלטריני (Andrea di Cosimo Feltrini) ופרנצ'יאביג'ו (Franciabigio). קמרון החבית הגדול הדאיג כבר מהתחלה את בעלי הווילה, שחששו מהתמוטטות בגלל גודלו, אך הוא נבחן על ידי סנגאלו בפאלאצו שלו (Palazzo Ximenes da Sangallo) בפירנצה שהוא בנה, על פי אנקדוטה שסיפר ג'ורג'ו וזארי. מעבר לכך, קמרון דומה של הפורטיקו בקומה הראשונה של הווילה, שהושלם בין השנים 1492 ל-1494, שימש כאב-טיפוס נוסף.

כמו כן, בתקופת לאו העשירי, התחילו ציורי הפרסקו של האולם, שבוצעו על ידי האומנים הגדולים ביותר של פירנצה באותה תקופה: פונטורמו, אנדריאה דל סרטו ופרנצ'יאביג'ו עצמו. הציורים הושלמו כחמישים שנה לאחר מכן על ידי אלסנדרו אלורי (Alessandro Allori), תוך חשיבה מחודשת על הפרויקט המקורי בגישה מונומנטלית יותר, תוך הענקת מקום רב יותר לדמויות.

הווילה של פוג'ו א קאיאנו הייתה תמיד מעון הקיץ של משפחת מדיצ'י, ובנוסף לאירוח אישים רבים, הייתה זו זירת האירועים החשובים בתולדות השושלת שלהם. בפרט, כלותיהם של בני המשפחה, התקבלו בברכה בווילה על ידי אצולת פירנצה לפני שהגיעו לפירנצה: זהו המקרה של יוהנה מאוסטריה, אשתו הראשונה של פרנצ'סקו הראשון וכריסטינה מלורן, אשתו של פרדיננדו הראשון. בין היתר, הנישואים בין אלסנדרו דה מדיצ'י למרגריטה מפארמה (1536), בין קוזימו הראשון ללאונור דה טולדו (1539), ובין פרנצ'סקו הראשון וביאנקה קאפלו (Bianca Cappello) שכבר הייתה פילגשו (1579). ביאנקה ופרנצ'סקו גם מצאו את מותם בווילה זו, מסיבות שלא הובהרו במלואה (הסיבה הרשמית היא שהם מתו ממלריה) ועם חשד להרעלה.

המאות השבע עשרה והשמונה עשרה

בשנת 1661 הגיעה לפירנצה מרגריט לואיז ד'אורליאן (Marguerite Louise d'Orléans), בת דודה של לואי הארבעה עשר, מלך צרפת ואשתו של קוזימו השלישי. הנסיכה, השונה מאוד מדמותו השמרנית והפוריטנית של קוזימו, והייתה שנואה על ידי חמותה הדוכסית ויטוריה דלה רוברה (Vittoria della Rovere), גורשה למעשה לפוג'ו א קאיאנו. כדי להקל על "השבי", בנוסף לבני לוויה של כמאה וחמישים איש, היא הקימה את התיאטרון בקומת הקרקע, לפני שבסופו של דבר חזרה לצרפת בשנת 1675.

הווילה הייתה מקום מגוריו המועדף של בנו הבכור של קוזימו השלישי, הנסיך פרדיננדו, חובב אמנות גדול שנפטר בטרם עת, מה שהפך אותה למרכז תרבותי פעיל מאוד. לעיתים קרובות הועלו שם קומדיות בתיאטרון, וכאן הרכיב פרדיננדו אוסף יחיד שאותו כינה ארון העבודות הקטנות של כל הציירים המפורסמים ביותר. זו הייתה גלריה הממוקמת בחדר בודד של הווילה, שהכילה 174 ציורים של כמה שיותר ציירים שונים, שהגדול שבהם באורך 100 וברוחב 75 סנטימטרים, ואשר כללו עבודות של ציירים חשובים, ביניהם אלברכט דירר, לאונרדו דה וינצ'י, רפאל, פטר פול רובנס ועוד. אוסף זה לא קיים יותר מכיוון שהוא פורק בשנת 1773 על ידי היורשים של משפחת מדיצ'י בדוכסות הגדולה של טוסקנה, בית הבסבורג-לורן. חדר העבודה נצבע על ידי סבסטיאנו ריצ'י עם "אלגוריה של האומנויות", אולם יצירה זו אבדה במהלך הבנייה מחדש. העוגב המונומנטלי של הרומאי לורנצו טסטה (1703), שקודם היה בפאלאצו פיטי והיום בתיאטרון בווילה, הוא תוצאה של האהבה של פרדיננדו למוזיקה.

עם מותו של ג'אן גסטונה דה מדיצ'י (1737), אחיו של פרדיננד וצאצא אחרון של משפחת מדיצ'י, עברה הווילה לדוכסים הגדולים החדשים של טוסקנה, בית הבסבורג-לורן, שהמשיכו להשתמש בה כמעון קיץ או כנקודת עצירה במהלך מסעותיהם לפראטו או לפיסטויה. עבודות התחזוקה והשיקום התקופתיות הנדרשות התבצעו, גם אם על פי האסטרטגיה הכלכלית של הדוכסים החדשים הם התכוונו לצמצם את הנכסים הכפריים: הם החלו להפסיק להשתמש בכמה וילות (כמו לאפג'י ואמברוג'אנה), כשהם מעבירים את הריהוט מווילות אלו לפאלאצו פיטי ולמגורים האחרים ששרדו. פוג'ו א קאיאנו לא סבלה מגורל זה, ורק רהיטים בודדים מעידים על אותה תקופה, כמו שידות קטנות מעץ יקר עם שיבוץ המתאר תצפיות ונופים. האדריכלים ג'וזפה וג'ובאני בטיסטה רוג'רי דאגו לשיפוץ כללי, כולל חידוש התיאטרון והצבת השעון בחזית.

בתקופת פרדיננד השלישי, הדוכס הגדול של טוסקנה היה הפארק מול הווילה מצויד בכמה מבנים ייחודיים להנאה: "גלגל ענק", נדנדה, "קרוסלה של חמורים" ו"קרוסלה של סוסים", אשר עדיין מוחזקים במחסן.

המאה ה-19

ציור של הווילה משנת 1800 או 1801

חממת ההדרים (האורנז'רי) בווילה

החדר שהוכן לויטוריו אמנואלה השני, מלך איטליה

חדר האוכל

עם הכיבוש הנפוליאוני נכנסה טוסקנה לתחום ההשפעה הצרפתי, תחילה כממלכת אטרוריה, ואחר כך כחלק מהאימפריה הצרפתית עצמה. הווילה עברה שינויים פנימיים וחיצוניים (במיוחד על ידי פסקוואלה פוצ'יאנטי) ביוזמתה של העוצרת מריה לואיסה, דוכסית לוקה ואחריה על ידי אליסה בונפרטה, אחותו של נפוליאון בונפרטה, שהייתה מ-1804 נסיכת לוקה ופיומבינו ומשנת 1809 הדוכסית הגדולה של טוסקנה. וילה די פוג'ו הפכה לאחת ממקומות המגורים האהובים עליה, ונראה כי רומן לכאורה בינה לבין הכנר המפורסם ניקולו פאגאניני, שערך קונצרטים רבים בתיאטרון הווילה, התרחש ממש כאן. בין היתר הופיעו בתיאטרון גם ג'ובאני פאיזלו, אטיין מאול וגספרה ספונטיני. ציורי הקיר הנאו-קלאסיים של הצייר לואיג'י קטאני מפראטו באולם הכניסה בקומה הראשונה ובשבעה-עשר חדרים של הווילה מתוארכים לתקופה זו, ובביצועם שיתפו פעולה אומנים שונים, תמיד בהנהגת קטאני.

בשנת 1811 תכנן ג'וזפה מנאטי (Giuseppe Manetti) על פי הזמנתה של אליסה בונפרטה גנים אנגלים חדשים, כשהוא מייצר שדרות לא סדירות, אגם קטן, וביתנים נאו-קלאסיים קטנים, כמו מקדש דיאנה. הפרויקט הושלם רק מאוחר יותר ורק בחלקו.

כאשר פירנצה הפכה לעיר בירה, דאג ויטוריו אמנואלה השני, מלך איטליה, חובב סוסים וציד, לסדר מחדש את הווילה: נבנו אורוות חדשות וכמה חדרים בקומת הקרקע עוצבו מחדש, כמו חדר הביליארד בקומת הקרקע או חדר האוכל בפרויקט של האדריכל אנטוניו סיילר. יחד עם ויטוריו הגיעה לפוג'ו גם "רוזינה היפה", או רוזה ורצ'לנה, פשוטת עם מפיימונטה ופילגש המלך ואחר כך אשתו בנישואים מורגנטיים. עדות לסיפורי האהבה שהווילה שימשה כרקע בפעם המי יודע כמה הם חדרי השינה של המלך ואשתו בהתאמה, אותם ניתן לבקר בקומה הראשונה.

בשנת 1828 הוכנו שעוני השמש בצידי הבניין, ואילו פנים הווילה עודכן בריהוט משובח מארמונות המלוכה של מודנה, פיאצ'נצה, פארמה, טורינו, לוקה ובולוניה, אשר מוזגו למורשת הממלכה.

המאה ה-20 וימינו

בשנת 1919 תרמה מנהלת בית המלוכה את הווילה למדינה האיטלקית. בית החווה בפוג'ו א קאיאנו-טבולה והאורוות, שביחד עם הווילה היוו קומפלקס מאוחד בעל ערך אדריכלי רב, נמכרו בתקופה הראשונה שלאחר המלחמה, לארגון הסיוע לחיילים משוחררים (Opera Nazionale Combattenti) ולאחר מכן לאנשים פרטיים. הריהוט והטפטים בקומה השנייה נעלמו בתקופה זו.

במהלך מלחמת העולם השנייה הבית שימש כמקום מפלט מההפצצות ליצירות אמנות חשובות מכל רחבי טוסקנה, כמו פסלי לשכת כלי הקודש החדשה של מיכלאנג'לו או המונומנט של ארבעת המורים (Monumento dei Quattro mori) מליבורנו וכו'. בנוסף, כשחזית המלחמה עברה באזור, הווילה סיפקה מחסה לאוכלוסיית העקורים שמצאו מפלט במרתפים הגדולים.

בשנת 1984 היא הפכה למוזיאון לאומי ומאז החל בה מחזור חשוב של שיפוצים בזכות רישום מלאי מ-1911. המשפצים ניסו לשחזר כמה שיותר את פנים הווילה לאותה תקופה, לשחזר את כל החפצים, הריהוט ויצירות האמנות שהתפזרו בין המוזיאונים השונים והמחסנים של המדינה.

סצנות מהסרט דרלינג משנת 1965 שבוים על ידי ג'ון שלזינגר צולמו בווילה ובגנים.

הארגון מחדש של הווילה הסתיים רק בשנת 2007, עם פתיחתה של קומה השנייה לציבור, שם הוקם המוזיאון לטבע דומם, מקום בו מצאו הציורים הגדולים של ברתולומאו בימבי (Bartolomeo Bimbi) משכן הולם, כמו גם יצירות אחרות מווילות של משפחת מדיצ'י וילה די קסטלו, וילה לה טופאיה, וילה מדיצ'י דל'אמברוג'אנה ואחרות.

בליל 6 במרץ 2017 קרס חלק (כ-20 מטר) מקירות הווילה, עקב סערה קשה.

הצעות לעתיד

פעילותם של חוקרים ומשקמים מתמקדת בשיקום כדי להנגיש לציבור סביבות אחרות של הווילה. ביניהן ניתן למנות את ה"קוצ'ינון" (Cucinone) מהמאה ה-17 וה"קריפטופורטיקו" (Criptoportico) התת-קרקעי המחבר בינו לבין הווילה. סביבה זו היא אחת הדוגמאות השמורות ביותר לאדריכלות המותאמת לצרכים הביתיים של חצר אצולה: היא כוללת מספר חדרים לשימוש בכביסה, וגם גינת ירק עם עשבי תיבול ארומטיים לשימוש במטבחים. יחד עם "אולם הנשפים", שהיה בעבר מגרש משחקים, ניתן היה להשתמש בחדרים אלה לתערוכות מהמאה השמונה-עשרה.

תיאור

החלק החיצוני

הלוג'יה בין שני גרמי המדרגות

סצנה באפריז המתארת "שכר ועונש של נשמות לאחר המוות", טרקוטה מזוגגת

החלק החיצוני של הווילה שמר על עיצוב הרנסאנס המקורי של סנגאלו, למעט שני גרמי המדרגות המעוגלים המובילים אל המרפסת, שנבנו בראשית המאה התשע-עשרה כדי להחליף את גרמי המדרגות הישרים והניצבים לגוף הווילה, הנראים היטב בתוך הלונטה הידועה של ג'וסטו אוטנס. מי שעיצב אותם בשנת 1807 היה פסקואלה פוצ'יאנטי שתכנן "גרם מדרגות חיצוני עם מעבר נוח לכרכרות מקורות" (כלומר עם אכסדרה מרכזית עמוקה מספיק כדי להיות מסוגלת, בניגוד לפורטיקו שהיה קיים, לאפשר גישה במזג אוויר גרוע לכרכרות מכוסות). גרמי המדרגות נבנו בשנים שלאחר מכן על ידי ג'וזפה קצ'יאלי. גם הגג עבר שינויים, כאשר בשנת 1575 החליף אלפונסו פאריג'י את המרזבים, במקום בו הייתה מרפסת היקפית והוסיף ארובה עם כדים, ועם גג בולט יותר שהגביה בכך את הווילה, ושינה באופן משמעותי את הפרופורציות של הפרויקט הראשוני של סנגאלו. החלונות שונו גם הם, וחולקו לארבעה חלקים עם מעין צלב אבן מרכזי, לפי מודל של שלהי המאה החמש עשרה שהומצא על ידי באצ'ו ד'אניולו. במאה השבע-עשרה נוסף הצריח עם השעון, בקנה אחד עם הגמלון המרכזי המקורי.

גוף הבניין מוקף במרפסת עם אכסדרת עמודים. בחלקו העליון של המדרגות יש לוג'יה שמעליה טימפנון וקמרון חבית מעוטרים בעדינות בתבליט. על הקיר הימני של הלוג'יה יש קישוט פרסקו המתאר את "קורבן לאוקואון" מאת פיליפינו ליפי: לאחר השחזור שהושלם בשנת 2014 מוצג בתוך הווילה.

אפריז

האפריז בן שלושת הצבעים (לבן, כחול וירוק) שנראה היום על הטימפנון בחזית הראשית של הווילה הוא העתק שנעשה בשנת 1986 על ידי היצרן ריקרד ג'ינורי, בעוד המקור נמצא בחדר בקומה הראשונה של הווילה. אורכה של עבודה זו היא 14.22 מטרים וגובהה 58 סנטימטרים. היוצר ותאריך הביצוע אינם ידועים בוודאות. נוהגים לייחס בעיקר לאנדריאה סנסובינו, בהנחה שהוא נוצר בשלב הבנייה של לורנצו דה מדיצ'י, מכיוון שהוא מתייחס לנושא החזרה ל"תור הזהב", או בביצוע של ג'וליאנו דה סנגאלו או ברטולדו די ג'ובאני. היצירה הוכנה בשני שלבים, שהשני מהם הסתיים בזמנו של לאו העשירי.

הנושא המעודן והסמלי יכול גם לייצג את בחירת הנשמות על פי המיתוס האפלטוני. בכל מקרה ברור טיב הביטוי של האקלים המורכב המקורי, הנוגע לחוג הפילוסופי של לורנצו, דרך סדרה של אלגוריות סמליות, המזכירות את הקלאסיציזם.

פנים הווילה

האח שיצר בואנטלנטי

גרם המדרגות של ביאנקה קאפלו

פנים הווילה עבר לאורך השנים כמה טרנספורמציות ששינו את המראה המקורי שלו.

קומת הקרקע

מאחורי גרם המדרגות, מתחת למרפסת המקיפה את הווילה, בה נמצאים ארבעה סרקופגים רומיים, יש גישה לדירות בקומת הקרקע. במאה השש-עשרה אזור זה עדיין נחשב משני לפיאנו נובילה, ולכן שיפור החדרים הללו מתוארך בעיקר למאות שלאחר מכן, למעט המגורים של ביאנקה קאפלו.

אולם הכניסה מטויח בצבע צהוב בהיר ויש בו כמה כתובות על ויטוריו אמנואלה השני, מלך איטליה ועל משאל העם שאיחד את טוסקנה עם ממלכת איטליה המתהווה.

ואז נכנסים ל"תיאטרון הקומדיה" (Teatro delle Comedie) מתחילת 1675, פרי רוחה של מרגריט לואיז ד'אורליאן, הכלה הדחויה של קוזימו השלישי. היא גורשה בפועל לפוג'ו א קאיאנו, ולהקל על חייה כמתבודדת חשבה לבנות תיאטרון, שמוזכר לראשונה בכתובים בשנת 1697. השימוש בתיאטרון נעשה תכוף יותר עם פרדיננדו דה מדיצ'י, נסיך טוסקנה.

בהמשך חדר הביליארד בסגנון סבויה, כאשר הקמרון מעוטר בפרסקו כמו פרגולה שממנה נשקפים הכרובים והקופידונים, ואילו על בד צבוע מוצג הסמל המלכותי של בית סבויה.

המגורים של ביאנקה קאפלו

מצד ימין יש גישה למגורים של ביאנקה קאפלו, שם ניתן להבין בצורה ברורה יותר מאשר במקומות אחרים את הפן הרנסאנסי של הווילה. ביאנקה קאפלו הייתה אשת אצולה ונציאנית משכילה ומעודנת, שניהלה מערכת יחסים עם הדוכס הגדול פרנצ'סקו הראשון. מערכת יחסים סודית זו שכללה את שליט העיר, שכבר היה נשוי ליוהנה מאוסטריה, ואישה שגם היא הייתה נשואה, הייתה אחת מהשערוריות הגדולות של הרנסאנס ואחד מהסיפורים המרתקים בסאגת בית מדיצ'י. גם אם שני האוהבים עשו הכול כדי שהפרשה לא תיחשף, סיפורם היה נושא לשמועות והכפשות מההתחלה.

בפוג'יו א קיאנו התרחשו כמה מהרגעים החשובים ביותר בהיסטוריה שלהם, למעשה לכאן האישה, שהייתה שנואה על ידי משפחת מדיצ'י וחצר האצולה שלה שתמכו בכלה הלגיטימית, הורחקה אסטרטגית מפירנצה. בתחילה היא נשלחה לווילה משנית בגבעות של פוג'ו א קאיאנו בשם איל סרטינו (Il Cerretino), ובהזדמנות זו נולדו כמה פנטזיות פופולריות, כמו קיומו של מסדרון תת-קרקעי בין שתי הווילות שאיפשר לזוג האוהבים להיפגש בסתר. עם מותם של בעלה של ביאנקה ויוהנה מאוסטריה, שני האוהבים הצליחו סוף סוף להתחתן ובילו כמה מהרגעים היפים ביותר בחיי הנישואים שלהם בפוג'ו א קאיאנו. המגורים של ביאנקה קאפלו בקומת הקרקע עדיין מעידים על קשר זה עם הווילה. בווילה גם מתו השניים בהפרש של יום באוקטובר 1587. מחקר משנת 2004–2006 מדבר על הרעלת ארסן ברקמות של השניים, אם כי לא ניתן להבחין בין הרעלה בפועל לבין הטיפול שניתן לאחר המוות לגופות הקבורות יחד בכנסיית בוניסטלו (Chiesa di Santa Maria Assunta a Bonistallo). עם זאת, הכרוניקות הרשמיות מדברות על מוות ממלריה.

בחדר הראשון של המגורים, חדר שינה פשוט, ישנם שלושה ציורים מקראיים המיוחסים לפאולו ורונזה: משה והסנה הבוער, חציית ים סוף ותחיית לזרוס; כאן, לאחר השיקום, הוצבה גם הפייטה מאת ג'ורג'ו וזארי, שהגיעה מהקפלה של הווילה ששייכת היום לאחווה נוצרית מקומית.

החדר הבא במגורים של ביאנקה קפלו הוא "חדר הקמין". החדר, אף ששוחזר בצורה אקלקטית במאה התשע עשרה, עדיין שומר על אח השיש הלבן והיפה, כאשר לזבז האח נתמך בשני טלמונים המפוסלים באופן יוצא דופן. הפַּסָּל שיצר אותם אינו ידוע בוודאות, אך קרוב לוודאי שהיה זה ברנרדו בואנטלנטי (Bernardo Buontalenti), כפי שניתן להסיק מהפיסול של פלג גוף עליון וראשי הפסלים חרושי הקמטים. אולי אפשר לייחס אותם לתקופה בה שהה אלפונסו פאריג'י בווילה בשנת 1575, שעבד באותה תקופה עם בואנטלנטי בווילה אחרת של משפחת מדיצ'י, וילה די צ'רטו גווידי.

דלת באותו המפלס מובילה לחדר השינה של הדוכסית ביאנקה, שקירותיו מצופים בעיסת נייר דחוסה המחקה את הקוראמי (לוחות עור מעוטרים) וריהוט נאו-רנסאנס, תוצאה של עיצוב חדש כללי בסגנון סביב 1865 (החדר לא פתוח למבקרים).

גרם מדרגות מאבן, בן זמנו של הקמין, מחבר בין שני פתחים עליונים באותו החדר, אשר מקשרים את החדרים הללו עם המפלס העליון, שם כיום נמצא החדר של המלך ויטוריו אמנואלה השני, והיכן שהיו בעבר כנראה המגורים של פרנצ'סקו הראשון.

הקומה הראשונה (פיאנו נובילה)

התקרה של אולם לאו העשירי

בקומה הראשונה יש את האזור המעניין ביותר בווילה: אולם לאו העשירי, הממוקם במרכז הבניין, ובנייתו הסתיימה בסביבות 1513. לטענת ג'ורג'ו וזארי, שייך עיטור הקמרון רק בחלקו לסנגאלו, השאר היו יצירתם של אנדריאה די קוזימו פלטריני (Andrea di Cosimo Feltrini) ופרנצ'יאביג'ו (Franciabigio). עיטור הפרסקו הוא אחד ממחזור הציורים החשובים ביותר של תקופת המנייריזם.

בקומה הראשונה ניתן לבקר גם באולם הכניסה עם ציורים מונוכרומטיים של ראשית המאה התשע-עשרה, יצירתו של לואיג'י קטאני, המשחזרים נושאים חגיגיים המתייחסים להקמת הווילה: הסצנות המתוארות הן: לורנצו המפואר המקבל את הדגם של הווילה מג'וליאנו דה סנגאלו, ואניולו פוליציאנו המכתיר פרוטומה של הומרוס בזרי עלי דפנה.

בשנת 1698 צייר אנטון דומניקו גביאני (Anton Domenico Gabbiani) בפרסקו את התקרה של מה שמכונה "חדר האוכל" בקומה הראשונה מטעם פרדיננדו דה מדיצ'י, נסיך טוסקנה, או את החדר שנמצא מיד אחרי האולם הגדול, המכונה גם "חדר הסטוקו". בגין עבודה זו קיבל גביאני תשלום בסך 400 סקודו איטלקי ב-30 ביולי 1698. הפרסקו מייצג את ההאלהה של קוזימו דה מדיצ'י. קוזימו נחשב כמי שהקים ממשלה טובה בפירנצה המבוססת על שלום וצדק שממנה החל "תור זהב" חדש שאפשר את פריחתם של האומנויות השונות בפירנצה, שמואנשות בפרסקו משמאל לקוסימו, ואילו החטאים המיוצגים מימין לו מגורשים מהעיר. מסיבות אלה, בזמן מותו, אותה האנשה של העיר פירנצה מעלה את קוזימו לשמיים, מתווכת בינו לבין זאוס, כך שהאחרון יקבל את פניו באולימפוס, וזאוס, כפי שמעידה מחוותו, נענה לבקשה זו. ליד מלך האלים יושבים אסקלפיוס, פרסאוס והרקולס, נוכחים כיוון ששלושתם היו מגני שושלת מדיצ'י, ולכן באים לברך את מי שהפך לראשונה את המשפחה המוגנת על ידם לגדולה.

החדר הזה היה ידוע גם כ"אולם הסטוקו", אולם עיטורי הסטוקו שהיו בחדר, עם דיוקנאות המדיצ'י בתוך מדליונים וקישוטים אחרים, הוסרו בשנת 1812 מכיוון שהם נחשבו למיותרים. בתקופות מסוימות בשנה השולחן מכוסה במפה בעיצובים מוריים שיצר אניולו ברונצינו בין השנים 1533–1548, ארוגה להפליא במשי השזור בחוטי זהב וכסף.

את הקומה הראשונה משלימה דירתו של ויטוריו אמנואלה השני, שבה ארבעה חדרים: מלתחה, חדר עבודה, חדר קבלה וחדר שינה, והדירה של הרוזנת מיראפיורי ("בלה רוזינה") המורכבת משלושה חדרים עם ריהוט עתיק. החדר של בלה רוזינה בפרט מעוטר במיטת אפיריון וקירות מכוסים לגמרי בווילונות ממשי ורוד עם מוטיבים פרחוניים (1865), תלויים בצורה המאפשרת לראות במרכז את הפרסקו הנאו-קלאסי שבקירות. האמבטיה הצרפתית, שתוכננה על ידי אדריכל החצר ג'וזפה קצ'יאלי, הוזמנה על ידי אליסה בונפרטה והייתה כרוכה בהריסת כמה חדרים ישנים. כיום היא שמורה היטב, עם גיגית השיש עם גילופים ופסל של ונוס וקופידון בגומחה, בנוסף לריהוט המקורי של שולחן האיפור. שני ציורי הקיר המיתולוגיים מתארים את "אכילס הטובל בנהר לתה" ו"תטיס נפרדת מאכילס".

בשנת 1807 תכנן פוצ'יאנטי, בנוסף למדרגות החיצוניות, את גרם המדרגות הפנימי המחבר את קומת הקרקע לקומות הבניין הנותרות. הוא גם היה אחראי על כמה עבודות שיקום בקומה העליונה של הווילה. ציורי הפרסקו בכמה חדרי ישיבה, בסגנון נאו-קלאסי בלבד, עם נושאים שנלקחו מהמיתולוגיה העתיקה, גם הם מתוארכים לאותה תקופה.

פרסקו מהרנסאנס

"קורבן לאוקואון" מאת פיליפינו ליפי

"ורטומנוס ופומונה" מאת פונטורמו

הפרסקו העתיק ביותר של הווילה, השייך לתקופת לורנצו המפואר, הוא מה שמכונה "קורבן לאוקואון" מאת פיליפינו ליפי, שנשמר תחת הלוג'יה בקומה הראשונה, שנותק פעם אחת לשיקום ועכשיו הועבר למקום חדש, אף על פי שהוא די דהוי כתוצאה מאיתני הטבע. הפרסקו מתואר על ידי ג'ורג'ו וזארי כ"קורבן, בפרסקו, בלוג'יה שנשארה לא מושלמת" ואשר מתוארכת לפני מותו של לורנצו, או בכל מקרה הושלמה עד שנת 1494. ציור זה אינו קשור לפסל לאוקואון של מוזיאוני הוותיקן, שזכה לכל כך הרבה הערצה בחצרות האצילים באיטליה, אך נמצא רק בשנת 1506.

הנושא הדומיננטי של שלב הבנייה הראשון היה הפרשנות לנושאים קדומים בגישה מודרנית ודקורטיבית ופרסקו זה מעיד במלואו על כך, כמו גם האפריז על הטימפנון בחזית הראשית של הווילה, אולי מאת אנדריאה סנסובינו, והלונטה המעוטרת הראשונה של האולם שלימים יקרא אולם לאו העשירי של פונטורמו.

הוא נוצר בין השנים 1519–1521, והוא מתאר את האלים הרומאים ורטומנוס ופומונה המוצבים בנוף קלאסי יוצא דופן.

מאוחר יותר השתנה נושא הקישוטים, ככל הנראה עקב קבלת תוארי האצולה הראשונים של משפחת מדיצ'י: לורנצו דה מדיצ'י, דוכס אורבינו וג'וליאנו דה מדיצ'י, דוכס נמור ועסק באיור התהילה של משפחת מדיצ'י, מה שנרמז בבירור מהנושאים הרשמיים בציורים, כלומר "תהילת של ההיסטוריה הרומית".

בין השנים 1519–1521 עבד בווילה אנדריאה דל סרטו, שצייר את "המחווה לקיסר", רמז למתנות שקיבל לורנצו המפואר מסולטן מצרים בשנת 1487. הפרסקו הסתיים בערך בשליש משטח הקיר, שם קרוב יותר לקיר החיצוני היה צבוע בקיר עמוד גדול, אשר לאחר מכן הוסר והפרסקו משולב על ידי אלסנדרו אלורי, שצרף את חתימתו לזו של אנדריאה דל סרטו ליד הילד עם תרנגול ההודו בקדמת הציור. עם הזמן המסגרת של הפרסקו הקודם צצה מחדש, וחתכה את הסצנה לשניים, אך היא הוסתרה שוב על ידי השחזורים האחרונים.

פחות או יותר באותה תקופה, הכין פרנצ'יאביג'ו את "שובו של קיקרו מהגלות" על הקיר שממול באלכסון, מטפורה ברורה לאירועים שהתרחשו בחייו של קוזימו דה מדיצ'י, גירושו ואז שובו כמנצח לאחר מכן לפירנצה. פרסקו זה נשלט בחלקו העליון על ידי מבנים פנטסטיים הממוקמים בנוף עשיר ומוצגים בפרספקטיבה מהאוויר. גם סצנה זו הורחבה על ידי אלורי, והגבול המקורי מוסתר על ידי האובליסק מפורפיר המתנשא באופן יוצא דופן קרוב למרכז הציור ועד לראשו. העמוד המצויר השתמר בחלקו בציור הקיר, למעשה אלורי הכניס אותו ליד האובליסק.

אלסנדרו אלורי היה אפוא זה ששילב והשלים את התוכנית הדקורטיבית של האולם, ועבד בו בין 1578 ל-1582, יותר מחמישים שנה לאחר תחילת עבודות הקישוט של שאר הציירים, מטעם הגדול פרנצ'סקו הראשון, שהתגורר במיוחד בווילה בשל מערכת היחסים שלו עם האצילה הוונציאנית ביאנקה קאפלו. בנוסף להרחבת הציורים הקיימים, הוא צייר שניים מהתחלה: "סיפאקס מנומידיה מקבל את פניו של סקיפיו", רמז למסע שעשה לורנצו המפואר לנאפולי לפרננדו השני, מלך אראגון ו"הקונסול פלמיניוס משוחח עם מועצת האכאים", שמרמז על התערבותו של לורנצו המפואר במפגש קרמונה.

הוא גם צייר בפרסקו, בעזרת עזרים רבים, את שני הפנלים שמעל הפתחים, את הלונטה השנייה עם "גן ההספרידות" ואת המרחב בין הלונטות לחלונות ואת הלונטות. הקומפוזיציות המפורטות והפנטסטיות עם דמויות פרחוניות, דמויות חיות ודמויות אנוש אופייניות לטעם של הגחמות האופייניות לאותה תקופה.

אלורי הגה אפוא אדריכלות מפוארת בכל החדר, שכמעט מתנגשת באדריכלות האמיתית, עם דמויות שנראות מגולפות בצבעיהן החזקים האופייניים למנייריזם, ויוצרים תפאורה מפוארת ורבת חן.

את הקישוט הציורי השלימה סדרת שטיחי קיר מעולים שהוזמנו על ידי קוזימו הראשון ובנו פרנצ'סקו הראשון, שתוכננו תחילה על ידי סטראדנו, ואחר כך על ידי אלורי. הוצגו מספר סצנות ציד, שעוצבו מתוך השראה ממסעות הציד האמיתיים שהתקיימו בפארק הענק סביב הווילה (שהיה גדול בהרבה מהיום). עם זאת, לא ניתן להעריץ אותם בכללותם מכיוון שהאוסף מפוזר כעת בין כמה מוזיאונים בפירנצה, מאוחסן ושגרירויות מחוץ לאיטליה.

קומה שנייה

בקומה השנייה שוכן "המוזיאון לטבע דומם", שהוא ייחודי מסוגו ומציג כ-200 ציורים משלהי המאה השש-עשרה ועד אמצע המאה השמונה-עשרה ומקורם מאוספי מדיצ'י. רבים מהציורים הללו, עד פתיחת המוזיאון, היו במחסנים בפירנצה ובגופים ציבוריים אחרים, ובכך נראו ברובם לראשונה לקהל הרחב. בחדר יש טפטים מייצור צרפתי, עם נושאים אקזוטיים של ראשית המאה התשע עשרה. הנופים המתוארים רחבים עם קו אופק נמוך ודמויות קטנות המתארים את "הפראים של האוקיינוס השקט" (Les sauvages de la Mer Pacifique‏, 1804).

חדר האפריז

החדר מוקדש לשתי יצירות מופת חשובות מתקופת מדיצ'י ששוקמו לאחרונה: האפריז המרשים של אנדריאה סנסובינו שעיטר את חזית הווילה והוזמן על ידי לורנצו עצמו, ושטיחי הקיר היקרים של ציד הברבור, אחד מ-36 השטיחים המעוצבים של ג'ורג'ו וזארי שהוזמנו על ידי קוזימו הראשון, במיוחד עבור הווילה. לבסוף, גם אם באופן זמני, החדר מקושט בציור מהמאה השבע עשרה של עץ גנאלוגי יפהפה של משפחת דה מדיצ'י.

בניינים סמוכים לווילה ולגנים

חממת ההדרים

בסמוך לווילה ישנם כמה מבנים כמו הקפלה, (שם הפייטה עם הקדושים קוזימו ודמיאנו, שצוירו בשנת 1560 על ידי ג'ורג'ו וזארי, ממתינים לשיקום), שוכנו בקומת הקרקע של הבאסטיון הדרום-מזרחי; ה"קוצ'ינון" שנבנה בראשית המאה השבע-עשרה והחממה הנאו-קלאסית לצמחים (באיטלקית limonaia) "עם שמורות מים צמודות", מאת פוצ'יאנטי (בערך 1825). "חדר משחקי הכדור" (Sala della Pallacorda) הוא מבנה בפינת הגן, שתחילתו בשלהי המאה השמונה עשרה כדי להתאמן על משחק זה, הטניס של ימינו, וכיום משמש את הקונסיירז' והמלתחה.

באמצע המאה ה -16, תחת קוזימו הראשון, סידר ניקולו טריבולו (Niccolò Tribol) את הגנים מחדש וסיים את בניית האורוות (1548). ניתן לראות הנוף הכללי של מתווה הגן והאורוות לאחר העבודה של טריבולו בלונטה המפורסמת של ג'וסטו אוטנס משנת 1599 שמוצגת כיום בווילה לה פטראיה.

הווילה ב-1599 בלונטה של ג'וסטו אוטנס

החלל הפנימי הגדול של האורוות

המזרקה במרכז הגן האיטלקי

פרט ממקדש דיאנה

הכניסה לווילה

האורוות

מבנה האורוות נרכש בסוף שנות השבעים על ידי עיריית פוג'ו א קאיאנו, והוא שוכן צמוד לחומת הגבול של הווילה, לאורך הדרך לפראטו. בקומת הקרקע שש ספינות עם קמרון צולב (מחולקות לשני מסלולים עם שלוש ספינות כל אחד) ששימשו למגורי סוסים ופרדות. בצד אחד, חדרים גדולים המיועדים לכלבי ציד; בחזית הדרומית חדר גדול עם קמרון שבו אוחסנו הכרכרות. בקומה הראשונה גלריה מרכזית ארוכה, מוארת בקצוות על ידי שני חלונות גדולים, חילקה את מקום הלינה של צוות הווילה משני הצדדים. לבניין יש מידות מרשימות שגורמות לו להראות כמו בזיליקה חילונית ולהתעלות מעל הפונקציה אליה נועד. לאחר תקופה של נטישה והידרדרות, יצא לדרך פרויקט כולל של שיקום ושיפור בתכנון האדריכל פרנקו פוריני. נכון לעכשיו שוכן בקומת הקרקע מרכז תערוכות וקונגרסים, עם ספריה ומשרד מידע לתיירים. מאז 2009 הוא מאכלס את מוזיאון הצייר, המשורר והסופר האיטלקי ארדנגו סופיצ'י שהתגורר בפוג'ו א קאיאנו. הקומה הראשונה עדיין מחכה לשיקום.

הגנים

הגנים המקיפים את הווילה, מתוארכים בעיקר למאה התשע עשרה.

למעשה עד המאה השבע-עשרה, היה הגן של הווילה פשוט למדי בהשוואה לגנים של וילות אחרות של משפחת מדיצ'י כדוגמת וילה די קסטלו או של וילה לה פטראיה: שבילים לא סלולים ואזורים מיוערים מסודרים, עם גן איטלקי מימין, והכל ללא מזרקות וקישוטים פיסוליים, כפי שנראה מהלונטה של ג'וסטו אוטנס.

במאה השמונה עשרה הוסדרו מחדש כמה אזורים בגן, והרחיבו את היער בו נהגו לצוד, מה שכונה הפסיון. באזור הגן האיטלקי ממוקמת מזרקה במרכז במקום חורשת עצים, הניזונה ממאגר מים חדש.

הגנים עוצבו מחדש לאחר 1811, אך מבלי לעקוב אחר כל הפרויקט המקורי, בתכנון המהנדס ג'וזפה מנאטי, שהוזמן על ידי אליסה בונפרטה. לואי מרטין ברטהולד ציין בשנת 1813 את הכיכר השוממה מול הווילה והציע לתקן את העובדה שמקומות הבילוי השונים בפארק, שיהיו נרחבים מאוד, הם בפועל מבודדים זה מזה: הווילה והיער מאחוריה צמודים, אך הגן האיטלקי נחתך בדרך לפראטו ויער המיועד לציד המכונה "Bargo mediceo di Bonistallo", שעדיין קיים כפארק ציבורי, על גבעה מול הווילה לכיוון כנסיית סן פרנצ'סקו, נחתך באמצעות הדרך לפיסטויה; וחורש נוסף, הפבונייר, מופרד מהווילה על ידי נהר אומברונה.

כדי לתקן את החסרונות הללו ננקטו כמה יוזמות: הדרך לפראטו הוסטה, הקירות הרבים המפרידים בין שטחי האחוזה נהרסו ואוחדו לגדר אחת, בעוד כמה שבילים מתפתלים הוקמו בכיכר הווילה והוא קושטה בעזרת צמחים שונים. מסלול נהר האומברונה יושר ונבנה גשר ברזל חדש שחיבר לקאסצ'ין די טבולה והפבונייר.

בכך קיבל הפארק צורה לא סדירה, שתנוצל בבניית גן אנגלי, עם יצירת אגם קטן ומקדש המוקדש לדיאנה. המטבחים, מכלי המים והקפלה הוסתרו על ידי קבוצות עצים חדשות.

נכון לעכשיו רק חלק הגנים המשתרע מעבר לחזית האחורית של הווילה, לכיוון האומברונה, נראה כמו גן אנגלי, עם שדרות מוצלות ופינות אופייניות. בצד ימין של הווילה הם שמרו במקום זאת על מראה של גן איטלקי, עם מיכל מים מרכזי וכמה כדי לימונים. הגן מוקף משלושה צדדים וסגור ברביעי על ידי חממת ההדרים המוזכרת לעיל של פוצ'יאנטי. הגנים עשירים במיני צמחים נדירים ובכמה פסלים, כמו פסל הטרקוטה המתארת את לכידת הנימפה אמברה על ידי אומברונה כפי שתואר על ידי לורנצו דה מדיצ'י בפואמה "אמברה".

לקריאה נוספת

• Isabella Lapi Ballerini, The Medici Villas. Complete Guide, Giunti 2003.
• Giardini di Toscana, Edifir, Florence 2001
• La Villa medicea di Poggio a Caiano [The Medici villa at Poggio a Caiano], Sillabe, Livorno 2000.
• Mignani Daniela, The Medici Villas of Giusto Utens, Arnaud, 1993
• Medri Litta Maria, The Myth of Lorenzo the Magnificent in the Villa Decorations of Poggio a Caiano, Editions Medicea, Florence 1992.
• Foster Philip Ellis, The Villa of Lorenzo de' Medici in Poggio a Caiano, Poggio a Caiano, Poggio a Caiano 1992.
• Marchi Annalisa, edited by, Laurenziani Itineraries: from the Villa of Cafaggiolo to the Villa of Poggio a Caiano through the Prese area, Giunti, Prato, 1992.
• The Villa of Poggio a Caiano (Library of "Lo Studiolo"), Becossi Editore, Florence 1986.
• Agriesti Luciano, Memory, Landscape, Project: The Cascine of Tavola and the Medici Villa of Poggio a Caiano from the historical use of resources, Trevi, Rome 1982.
• Bardazzi Silvestro, The Medici Villa of Poggio a Caiano, Prato Savings Bank and Deposit, Prato 1981.
• Gurrieri Francesco, The Stables of Villa Medicea of Poggio a Caiano, Autonomous Tourism Company, Prato 1980.
• Borea Evelina, edited by, La Quadreria di Don Lorenzo de' Medici: Villa Medicea di Poggio a Caiano, Centro Di, Florence 1977.
• Elisabetta Pieri, Luigi Zangheri, edited by, Niccolò called the Tribe of Art, Architecture and Landscape, Acts of the Conferential Study for the Centenary of Birth, Municipality of Poggio a Caiano, 2000.
• Pierluigi De Vecchi and Elda Cerchiari, The Times of Art, Volume 2, Bompiani, Milan 1999. ISBN 88-451-7212-0

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא וילה פוג'ו א קאיאנו בוויקישיתוף

• כל הקישורים להלן באיטלקית

• "The town of Poggio a Caiano, the Villa, from which is a part of the text, kindly licensed to GDFL". אורכב מ-המקור ב-2002-09-29.
• "Pro Loco di Poggio a Caiano – The villa".
• "The villa among the Tuscan Gardens". אורכב מ-המקור ב-2013-03-11. נבדק ב-2017-08-16.
• "Lawn art and history – The Villa Medicea "Ambra"".
• "The love between Francesco I and Bianca Cappello". אורכב מ-המקור ב-2005-03-28.