הפארק הלאומי קנוזרו
 | |||||||||
| כנסיית פטרוס ופאולוס הקדושים בכפר מורשצ'יחינסקאיה | |||||||||
 אתר מורשת עולמית | |||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| |||||||||
| מידע כללי | |||||||||
| תאריך הקמה | 28 בדצמבר 1991 | ||||||||
| נתונים ומידות | |||||||||
| שטח | 1,402.18 קמ"ר | ||||||||
| מיקום | |||||||||
| מדינה |
 רוסיה | ||||||||
| קואורדינטות | 62°03′N 38°06′E / 62.05°N 38.1°E | ||||||||
|
kenozero | |||||||||
  | |||||||||
הפארק הלאומי קנוזרו (רוסית Кенозерский национальный парк) הוא פארק לאומי בדרום-מערבו של מחוז (אובלסט) ארכנגלסק בצפון-מערב רוסיה, המשתרע על-פני שטח של 1,402.18 קמ"ר[1]. הפארק שנוסד ב-28 בדצמבר 1991, שלושה ימים לאחר התפרקות ברית המועצות, מוכרז כשמורה ביוספרית מטעם אונסק"ו מאז 2004, והנוף התרבותי שלו מוכר כאתר מורשת עולמית מאז 2024.
הפארק כולל את אגם קנוזרו ומספר אגמים קטנים יותר דוגמת אגם סווירנוייה ואגם ליוקשמוזרו, ונוף הטייגה שלו, הכולל מישורים מכוסים בעצים נשירים ובעצי אשוחית, אופייני לצפונה של רוסיה. הפארק מתהדר בעושר יוצא דופן של פאונה ופלורה, המשתנה בהתאם לסביבה - אדמת ביצות, חורשים או אגמים ונהרות.
גדות האגמים מיושבים מאז סוף עידן הקרח האחרון. ההשפעה הרוסית החלה בימי הביניים, תחילה עם השתלטות רפובליקת נובגורוד על האזור החל בסוף המאה ה-13, ולאחר מכן עם הגירה שהביאה להקמתם של כ-65 כפרים באזור. הכפרים מתאפיינים במבני עץ מהמאה ה-18 והמאה ה-19 שאופייניים לאדריכלות העץ הרוסית. בנוסף מצויים בפארק עשרות אתרים ארכאולוגיים ובתי קברות.
גאוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הפארק שוכן באזור טבעי המכונה קנוזריה. הוא משתרע על-פני שטח של 1,402.18 קמ"ר והוא הפארק הלאומי ה-25 בגודלו ברוסיה. אורכו מצפון לדרום הוא 72 ק"מ ורוחבו מגיע עד 27 ק"מ. הפארק שוכן בגבול אגני הניקוז של הים הלבן והים הבלטי.
האקלים באזור הוא תת-ארקטי (Dfc בשיטת קפן), והוא מתאפיין בחורף מושלג עם קור מתון, אביב קצר וקיץ חמים יחסית. הטמפרטורה הממוצעת בינואר היא 12°C- וביולי 16.5°C, וכמות המשקעים השנתית נעה סביב 500 מ"מ. האדמה מכוסה שלג באופן יציב במשך 160 ימים בשנה, וגובהה הממוצע של שכבת השלג הוא 40 ס"מ.
מבחינה גאולוגית האזור הוא מישור שחיקה שעוצב על ידי שכבת הקרח היבשתית בעידן הקרח האחרון, ואשר מתאפיין בתופעות נוף אופייניות דוגמת אסקר, קמה (Kame) (גבעות עשויות מחול, חצץ וטיל) ורכסים מוארכים ותלולים. לאורך הקו המפריד בין אגני הניקוז של הים הלבן והים הבלטי מצויים מאפיינים נוספים דוגמת מורנות, גבעות ושדות סלעים. צורות גאולוגיות אלה מקיפות את האגמים הרבים ומאפשרות היווצרות איים.
מבחינה הידרולוגית, 90% מהפארק שוכן בגליל מימיו של הים הלבן והיתר באגן הניקוז של הים הבלטי. ברחבי הפארק 67 נהרות ונחלים באורך כולל של 532 ק"מ, רובם באגן הניקוז של אגם קנוזרו שמנוקז בתורו על ידי נהר קנה, יובלו השמאלי של נהר אונגה. בנוסף, ישנם 251 אגמים בפארק, ושטח כל גופי המים באזור מגיע ל-203 קמ"ר המהווים 14.4% משטחו (כשביעית). שני האגמים הגדולים בפארק הם אגם קנוזרו בצפון הפארק ששטחו 68.6 ק"מ ואגם ליוקשמוזרו הקרחוני בדרומו שמשתרע על-פני שטח של 54.4 קמ"ר.
פלורה ופאונה
[עריכת קוד מקור | עריכה]פלורה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הפלורה העשירה של הפארק כוללת 639 מיני צמחים וסקולריים, 494 מיני פטריות, 216 מיני חזזית, 189 מיני טחבים וכן 8 מינים של אצות מים מתוקים.
החורשות הצפופות של הפארק שמכסות כ-77% משטחו צעירות למדי ונוצרו במאה השנים האחרונות, לאחר שפסק הנוהג של חקלאות שריפה (Slash-and-burn). בנוסף לכך, הפארק ידע שלוש שריפות קשות ב-200 השנים האחרונות שכמעט כילו את כל החורשות שבו. יערות בראשית מכסים רק 5,000 הקטאר משטח הפארק ונמצאים בעיקר באיים באגמים או באזורים לא נגישים. מיני העצים העיקריים הם אורן היערות (44%), אשוחית (25%), ועצי שדר (רובם נשתלו על-ידי האדם) וצפצפה מצויה (28%). נוסף על מינים אלה, יש בפארק גם עצי ארזית סיבירית (Larix sibirica) ואלנוס.
ביצות ואדמת ביצה מכסות 33,000 הקטאר משטח הפארק והם נוצרו לאחר נסיגת הקרחונים לפני כ-9,000 שנה. הביצות הן בעיקרן אגמים רדודים עתיקים או ביצות כבול, עשירות בקני שורש, עשבי ביצות וצמחי מים.
פאונה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
היונקים מונים 54 מינים שכוללים טורפים דוגמת הגרגרן, הזאב המצוי, השונר הצפוני, השועל המצוי והדוב החום, ואוכלי-צמחים דוגמת אייל הצפון ואייל קורא. המכרסמים כוללים את הבונה האירופי, הסנאי האדום, הטמיאס הסיבירי, החפרפרת האירופית, חולדת החוף, ונברן מים. בפארק מספר מיני עטלפים כגון נשפון משופם, רמשן לילי ואוזנן חום. עוד מצויים בפארק גירית מצויה, דלק אירופי, חזיר בר, חמוס מבאיש וחדף המים.
באגמים ובנהרות מצויים 29 מיני דגים וביניהם זאב נהרות צפוני, פרקה וסטנודוס לאוכיכטיס.
עם העופות נמנים 263 מינים הכוללים, בין היתר, את השכווי האירופי, אוח השלג, ירגזי הרים, עלווית צפונית, נץ גדול, ברנטה קנדית, ברבור שר, לבנית גדולה, קורמורן גדול, גיבתון גמדי, תחמס אירופי, בז גמדי ואדום-החזה. עם עופות המים נימנים אנפה מסורטטת גדולה, עבראש ירוק, טבלן גמדי, רלית המים, צוללן אדום-גרון ומיני שלדגיים.
עוד מצויים בפארק חמישה מיני דו-חיים (בהם הקרפדה המצויה והצפרדע המצויה), ארבעה מיני זוחלים כולל את הצפע האירופי ושני מיני צמדאים.
עם 455 מינים, חסרי החוליות מייצגים את החלק הגדול ביותר של הפאונה בפארק. החרקים לבדם מונים 264 מינים מתשע סדרות הכוללות את הבריומאים, הפשפשאים, הדבוריים, החיפושיות, שעירי-הכנף, הפרפראים, הזבובאים, התיקנאים, ארוכי הכנף והמגלופטרה (Megaloptera). נוסף על אלה ישנם בפארק 78 מיני עכבישנים, 58 מיני סרטנאים, 37 מיני רכיכות, 13 מיני גלגיליות, שני מיני קפזנבאים, ומין בודד של תולעים טבעתיות, צורבים וספוגיים.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בני האדם הראשונים באזור קנוזרו הגיעו אליו ככל הנראה לאחר נסיגת הקרחונים בסוף עידן הקרח האחרון, בין האלף ה-10 לפנה"ס לאלף ה-7 לפנה"ס. מספר אתרים שהתגלו מתוארכים לתקופת האבן המאוחרת (האלף ה-7 לפנה"ס-האלף ה-6 לפנה"ס)[2], ואלה כוללים את ורשינינו, אוסט-פוצ'ה, קוסיצינו וצ'יולמה. האוכלוסייה הפרה-היסטורית של האזור עסקה בצייד ובדייג. בתקופה הנאוליתית, היגרה אוכלוסייה חדשה שהגיעה לקנוזרו מאזור הוולגה. בסביבות האלף ה-3 לפנה"ס האוכלוסייה החלה להמיר את אורח החיים הנוודי ביישובי קבע, ומתקופת הברונזה המוקדמת בראשית האלף ה-2 לפנה"ס, התגלו מבני קבע קבורים באדמה שנבנו בקבוצות על טרסות גבוהות על הגדות. באותה תקופה הגיעה אוכלוסיית רועים חדשה מאזור הדנייפר ודחקה את האוכלוסייה הקודמת צפונה. באלף ה-1 לפנה"ס שוב הגיעה אוכלוסיית מהגרים לאזור, הפעם מהרי אוראל, ונוצרה קהילה פינו-אוגרית שהתקיימה באזור עד אמצע המאה ה-11 לערך.
החל במאה ה-11 ועד המאה ה-13 הגיעו הרוסים הראשונים לאזור מנובגורוד מטעמים מסחריים, בעיקר סחר בפרוות. באזור החלה מורגשת השפעה סלבית, והאוכלוסייה הפינו-אוגרית החלה לאמץ את השפה הרוסית, התרבות ואורח החיים הרוסיים, כמו גם את האמונה האורתודוקסית. במקביל הייתה גם הגירה מרוסטוב ומנסיכות ולדימיר. האזור ידע תנופת פיתוח החל במאה ה-14, מגמה שנמשכה עד המאה ה-16, וכפרים וקהילות נזיריות הופיעו. במקביל חקלאות החלה מתפתחת - החורשות בורו והאדמות החלו משמשות לחקלאות ולמרעה. בד בבד החלה מתפתחת תעשייה זעירה של מתכת, עץ וחרס, ותקופה זו הייתה חשובה להופעת המסורות המשתמרות באזור עד היום. ב-1478 נסיכות מוסקבה השתלטה סופית על הרפובליקה של נובגורוד וסיפחה את חלקה הצפוני. החל במאה ה-16 החלה חשיבותן של דרכי המסחר באזור לרדת, דבר שתרם לשימור התרבות והמבנה הכלכלי של אזור קנוזרו שנותר מבודד הלכה למעשה. בתקופה זו הושלמה הרוסיפיקציה של האזור[3]. בתקופת האימפריה הרוסית העיסוק הרווחי ביותר באזור היה יערנות וסחר בעץ, אך רוב האוכלוסייה המשיך ועסק בחקלאות ואופיו המסורתי של האזור נשמר בשל בידודו. בסוף המאה ה-18 ובמאה ה-19 בכל כפר הייתה כנסייה או קפלה, בעוד שקודם לכן רק כפרים מסוימים יכלו להתהדר בכך. הכפרים הגדולים ביותר מנו כ-15 בתים לכל היותר.
מאז תחילת המאה ה-20 החלה אוכלוסיית קנוזרו לקטון, וכתוצאה מכך שטחים חקלאיים שבו והפכו לשטחי חורש. בשנות ה-30 של המאה ה-20 החלו השלטונות הסובייטים לחבל באופן מכוון בסגנון החיים המסורתי ובעצמאות החקלאים ובבעלותם בקרקע. למרות המאבק הממלכתי בדת וסגירת כנסיות ומנזרים, האמונה הדתית והמסורת הצליחו לשרוד. לקראת סוף שנות ה-30 מספר תושבים נרדפו פוליטית על בסיס האשמות שוא, ובשנות ה-40 של המאה ה-20 רוב הגברים גויסו ונשלחו לחזית במלחמת העולם השנייה. בשנות ה-50 של המאה ה-20 כפרים רבים התרוקנו מתושביהם בשל תנאי המחיה הקשים שהביאו להגירה, ומגמה זו התגברה בשנות ה-60 של המאה ה-20 כאשר הרשויות החלו לחלק את הכפרים לבני קיום ולכאלה שאינם בני קיום[4]. רק בשנות ה-70 של המאה ה-20 החל דיון בחשיבות שימור המאפיינים המסורתיים של האזור, דבר שהביא לבסוף להכרזת הפארק הלאומי ב-28 בדצמבר 1991, שלושה ימים לאחר התפרקות ברית המועצות. בתחילת המאה ה-21 קיימים בפארק כ-45 כפרים (במקום 102 כפרים שהיו בו מאה שנים קודם לכן), וכ-2,000 איש מתגוררים בתחומו.
הנוף התרבותי
[עריכת קוד מקור | עריכה]
.jpg)
הנוף התרבותי בפארק הלאומי קנוזרו הוכרז כאתר מורשת עולמית בשנת 2024 בשל כך שהוא משמש דוגמה יוצאת דופן של נוף תרבותי צפון אירופי, אשר התפתח החל במאה ה-12 והגיע לשיאו בסוף המאה ה-19, ואשר כולל מספר יישובים כפריים מסורתיים עם אדריכלות עץ. האתר משקף את הניהול המשותף של החקלאות והטבע שהתפתח כתוצאה מהמפגש בין תרבות החורש הפינו-אוגרית ותרבות השדות הסלבית[5]. בפארק למעלה ממאה מונומנטים אדריכליים הכוללים, בין היתר, 65 קפלות, 22 טחנות מים, ו-18 כנסיות, וכן בתי מגורים, מבני רחצה, אסמים, גשרים, גדרות עץ של חצרות כנסייתיות וצלבים מונומנטליים.
אחד המאפיינים של המבנים הכנסייתיים הוא ה"רקיע" (Heaven) - תקרת עץ מצוירת, הבנויה בצורת פירמידה שבה 8, 12 או 16 פאות בצורת טרפזים ובשיאה מדליון מרכזי[6]. בארבע פינות הרקיע נמצאים לוחות בצורת משולשים המקבילים לרצפת המבנה. התקרות הללו החלו מופיעות בכנסיות ובקפלות החל במאה ה-17 כאשר כנסיות עץ מסוג חדש וגדול יותר החלו מופיעות באזור, כמו גם מתוך רצון לחקות כיפות בכנסיות אבן. בכיפות מתוארים ישו, מרים הבתולה, מלאכים, שליחים וקדושים אחרים, המסודרים לפי כללים קפדניים, בדומה למקובל באיקונוסטזיס. באזור קנוזרו, התקרות האלה נבנות בגובה נמוך למדי, לעיתים במרחק יד מורמת, דבר היוצר רושם של קרבה לעולם הרוחני. המסגרת של התקרה דומה לקרני שמש הקורנות מהמדליון המרכזי השמור לדמותו של ישו, ועל הקורות מצוירים כוכבים. במרכז התקרה נעשה שימוש בצבעים בהירים יותר, בעיקר צהוב או ורוד, ורקע תכלת מדמה את השמיים. בסך הכל השתמרו בקנוזריה 17 רקיעים שלמים ו-4 נוספים השתמרו באופן חלקי, והם מתוארכים לתקופה שבין השליש האחרון של המאה ה-18 וראשית המאה ה-20.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של הפארק הלאומי קנוזרו- האתר הרשמי
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ General information
- ^ Nomination for Inscription on the World Heritage List - Testament of Kenozero Lake, p.87
- ^ Nomination for Inscription on the World Heritage List - Testament of Kenozero Lake, p.88
- ^ Nomination for Inscription on the World Heritage List - Testament of Kenozero Lake, p.90
- ^ Kenozero National Park
- ^ Nomination for Inscription on the World Heritage List - Testament of Kenozero Lake, p.48
| הפארקים הלאומיים של רוסיה | ||
|---|---|---|
|
בקרת זהויות  |
|
|---|