המרכז ההיסטורי של מקאו

המרכז ההיסטורי של מקאו
澳門歷史城區

חורבות סאו פאולו במקאו
חורבות סאו פאולו במקאו
אתר מורשת עולמית
האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 2005, לפי קריטריונים 2, 3, 4, 6 שטח האתר 161.678 דונם שטח אזור החיץ 1,067.91 דונם
מידע
עיר	מקאו
מדינה
קואורדינטות	22°11′28″N 113°32′10″E

המרכז ההיסטורי של מקאו (בכתב סיני: 澳門歷史城區, בפורטוגזית: O Centro Histórico de Macau) הוא קבוצה של מעל לעשרים אתרים במקאו, אזור מנהלי מיוחד ברפובליקה העממית של סין. קבוצה זו מייצגת את המורשת התרבותית והאדריכלית של העיר, וכוללת כיכרות עירוניות, רחובות, גנים, בתי מגורים, כנסיות, מקדשים, בתי קברות ומבצרים.

בשנת 2005 הוכר המרכז ההיסטורי של מקאו על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית. בכך, הפך האתר לאתר ה-31 ברשימת אתרי המורשת העולמית של סין.

מאפיינים

מאז התיישבו הפורטוגזים במקאו ב-1557 והקימו בה את תחנת המסחר האירופית הראשונה בסין, היוותה המושבה שער חשוב דרכו הופצו תרבות המערב לסין והתרבות הסינית לאירופה, באמצעות המפגש הישיר בין אירופאים לסינים. במהלך חמש מאות השנים מאז היווסדה, שימשה עיר קטנה זו בימה חשובה לחילופי תרבויות בין המזרח והמערב ולסימביוזה ביניהן, שעיצבו זהות ייחודית למקאו. לזהות זו היו כמה מאפיינים, שהבולט שבהם הוא צמיחת קהילת צאצאים של פורטוגזים וסינים, בעלת מאפייני תרבות (ולתקופה מסוימת אף שפה, הפטואה של מקאו) ייחודיים, המקנזים.

מאפיין נוסף לזהות זו הוא יצירת סגנונות אדריכליים ייחודיים, המהווים מיזוג בין האדריכלות האירופאית, הסינית והשפעות ממקומות אחרים באסיה של אותה תקופה. למורשת אדריכלית ייחודית זו יש ערך אוניברסלי בהיותה עדות חיה למגוון התרבותי הרב של העיר, לחילופי התרבויות בין מזרח ומערב ולדו-קיום ביניהן, לשמירה על מסורות של תרבויות שונות, ולתרומה של מקאו בהפצת הדת הקתולית במזרח הרחוק והמסורות העממיות הסיניות במערב.

בסגנונות אדריכליים ייחודיים אלו השתמשו בעת בניית מרבית המבנים של המרכז ההיסטורי של מקאו. ערכם של האתרים במרכז ההיסטורי אינו נמדד רק בצורתם החיצונית ובהשתלבותם בנוף העירוני, אלא גם בכך שהם הצליחו לשמר עד עצם היום הזה הן את הרוח המקורית של בוניהם והן את התפקידים שיועדו להם במקור. מורשת אדריכלית זו, שהיא בעיקרה אירופאית, בולטת על רקע המבנים בסגנון סיני מסורתי או בסגנון המודרני, ויוצרת ניגוד חריף במרקם האורבני של העיר. ניגוד זה מדגים את המגוון והסובלנות התרבותית הקיימת בעיר קטנה בשטחה זו.

המרכז ההיסטורי של מקאו כולל 22 אתרים:

• כנסיות: הכנסייה של סאו לורנסו, הסמינריון והכנסייה של סאו ז'וזה, כנסיית סאו אגושטיניו, הקתדרלה, כנסיית סאו דומינגוש, חורבות כנסיית אם האלוהים וקולג' סאו פאולו וכנסיית סנטו אנטוניו.
• מוסדות נוצריים: בית החמלה הקדוש ובית הקברות הפרוטסטנטי (כולל הקפלה).
• מקדשים: מקדש א-מה, מקדש סם קאי וואי קון ומקדש נא טצ'ה.
• מבנים צבאיים: הקסרקטין המורי, קטע מחומת העיר העתיקה, מבצר ההר ומבצר גיאה (כוללת קפלת גיאה והמגדלור).
• מבני ציבור: ליאל סנאדו, תיאטרון פדרו החמישי, גן קאזה וספריית סר רוברט הו טונג.
• מבני מגורים: בית המנדרין ובית לואו קאו.

בקבוצת אתרים זו ניתן לראות סממנים של הרב-תרבותיות של מקאו. מקדשים סיניים, דוגמת מקדש סם קאי וואי קון ומקדש נא טצ'ה, מצויים לצד כנסיות, ובתי מגורים של סינים אמידים, דוגמת בית המנדרין ובית לואו קאו, שוכנים בלב האזור הנוצרי. את ההשפעה התרבותית הסינית על הפורטוגזים ניתן לראות בחזית כנסיית אם האלוהים ששרדה, שבה, לצד מוטיבים נוצריים אירופאים, מופיעים מוטיבים יפניים וסיניים מובהקים. גם בקפלה שבמצודת גיאה, שבציורי הפרסקו שבה מתוארים סיפורי התנ"ך, מופיעים אלמנטים סיניים דוגמת אריות ועננים. את ההשפעה האדריכלית של הסינים על האדריכלות האירופאית ניתן לראות בשימוש בלבנים הסיניות האפורות במבנים מערביים ובהתאמתן לתנאי מזג האוויר של דרום סין. את ההשפעה האירופית על הסינים ניתן לראות בשימוש בדר ובתקרות שכבה מעץ. הסינים גם חיקו את מבנה המבצרים שראו במקאו כאשר הקימו רשת מבצרים לאורך חופה הדרומי של סין. השפעה נוספת הייתה בתחום הדתי. עיקר הפעילות המיסיונרית בסין מקורה במקאו. מוסדות דוגמת הקולג' של סאו פאולו (שחרב ב-1835) והסמינריון של סאו ג'וזה הכשירו מעל לאלף מיסיונרים שפעלו אחר כך בסין, ביפן ובמקומות נוספים באסיה. בקולג' סאו פאולו פעל בית דפוס שהדפיס ספרים בסינית, ובכנסיית סאו דומינגוש הודפס לראשונה בסין עיתון בשפה זרה. בית הקברות הפרוטסטנטי מייצג פן נוסף ברב-תרבותיות של מקאו, ובו קבור המיסיונר רוברט מוריסון, המתרגם הראשון של התנ"ך לסינית ועורך המילון הראשון סינית-אנגלית-סינית.

כיוון שמרבית המבנים מתפקדים עד היום, הם שייכים לגופים הרלוונטיים ואלו אחראים על ניהולם ועל שימורם: הכנסיות שייכות לכנסייה הקתולית, המקדשים הסיניים לוועד המקדשים, התיאטרון לוועד המנהל של התיאטרון וכו'. שאר האתרים: המצודות, הקסרקטין המורי, חורבות סאו פאולו, ובתי האחוזות הסיניים שייכים לממשלת האזור המנהלי המיוחד של מקאו.

אתר מורשת עולמית

ב-15 ביולי 2005 הוכר המרכז ההיסטורי של מקאו על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית, האתר ה-31 ברשימת אתרי המורשת העולמית של סין. בהחלטה של אונסק"ו להכיר במקום כאתר מורשת עולמית נכתב:

הרחובות, בתי המגורים, והמבנים הציבוריים והדתיים הפורטוגזיים והסינים ההיסטוריים של המרכז ההיסטורי של מקאו מהווים עדות ייחודית למפגש בין ההשפעות האסתטיות, התרבותיות, האדריכליות, והטכנולוגיות ממזרח וממערב... המרכז ההיסטורי של מקאו מעיד על אחד המפגשים המוקדמים והארוכים ביותר בין סין למערב, המבוסס על חיוניותו של המסחר הבינלאומי.

— המרכז ההיסטורי של מקאו אתר אונסק"ו

בתגובה להכרה זו נערכו בעיר חגיגות. פרנסי מקאו פעלו למען הכרה במרכז ההיסטורי כאתר מורשת עולמית מכמה סיבות. מצד אחד הם ראו בה אמצעי ליצירת תדמית משופרת ומאוזנת יותר של עירם בעולם, הן כמקום היסטורי הדואג לשימור מורשתו ולשרידי עברו, והן כמקום המעודד פיתוח, גלובליזציה ומודרניזציה. הכרזה זו, כך קיוו, תשנה את התדמית של מקאו מעיר של בתי קזינו ומלונות בלבד ותעזור לקדם ולפתח את התיירות, אחד מעמודי התווך של כלכלת העיר. מצד שני הם קיוו כי הכרה בינלאומית זו תעזור לטפח את ההערכה של תושבי מקאו לערכי המורשת של עירם ומכאן שתסייע לשימור המורשת ההיסטורית והאדריכלית במיזמים אורבניים עתידיים. מסעי הסברה שיזמו השלטונות הרחיבו את הידע וההבנה של התושבים לגבי ערכו של אתר מורשת עולמית זה.

המרכז ההיסטורי של מקאו כולל שני אזורי ליבה במרכז העיר, ששטחם הכולל 37 דונם, והם מוקפים באזור חיץ בשטח של 861 דונם. אזור הליבה הראשון הוא רצועה צרה המשתרעת בין כיכר בארה בדרום לרחוב תומאש ויירה (Tomás Vieira) בצפון. אזור הליבה השני מרוכז סביב הר גיאה (Colina da Guia) וכולל אתר אחד - מבצר גיאה. כל שאר האתרים מצויים באזור הליבה הראשון. בנוסף למבנים הכלולים באתר המורשת העולמית, כלולים באזורי הליבה גם הרחובות, הכיכרות והגנים הבאים: כיכר בארה, רואה דיריטה (Rua Direita - "רחוב ישר". סדרת רחובות המחברת את הנמל הסיני העתיק לעיר הנוצרית), כיכר לילאו, כיכר סנטו אגושטיניו, כיכר הסנאדו, כיכר הקתדרלה, כיכר סאו דומינגוש, כיכר הישועים, וגן קמואש.

קבוצת האתרים, הכוללת את המבנים האירופאים העתיקים ביותר בסין שעדיין עומדים על תלם, שוכנת בחלקו הדרומי והדרום-מערבי של חצי האי מקאו. הסיבה לכך היא היסטורית - השלטונות הסיניים, שהחכירו את המקום, אסרו על הפורטוגזים (שבנו את מרבית המבנים במרכז ההיסטורי של מקאו) להתגורר בחלקו הצפוני של חצי האי, אזור שיועד לחקלאות עבור איכרים סינים. רק באמצע המאה ה-19 ניצלו הפורטוגזים את חולשתה של שושלת צ'ינג ששלטה בסין, ולאחר תבוסתה במלחמת האופיום הראשונה החלו להרחיב את העיר לחלקו הצפוני של חצי האי (ולאחר מכן השתלטו גם על האיים הסמוכים, טייפה וקולואן).

האתרים המתוארים להלן מסודרים מדרום לצפון.

מקדש א-מה

הכניסה למקדש א-מה

מקדש א-מה (מנדרינית תקנית: 媽閣廟, סינית מפושטת: 妈阁庙, ג'וטפינג: Maa1 Gok3 Miu6, פין-יין: Mā Gé Miào, פורטוגזית: Templo de A-Má קרוי גם מקדש בארה 22°11′10″N 113°31′52.10″E) שוכן בכניסה לנמל הפנימי (בחלקו הדרומי של חצי האי מקאו), בערך באמצע המדרון המערבי של גבעת בארה (Barra), כשבין הכניסה אליו לנהר משתרעת כיכר בארה (Largo da Barra). המקדש הוקם לפני שהוקמה המושבה הפורטוגזית במקאו. ההשערה המקובלת היא שאת המקדש בנו דייגים סיניים במאה ה-15 על מנת לחלוק כבוד ולסגוד לאלה מָאדְזוּ ("האם הקדמונית"). מָאדְזוּ, המכונה גם טיין האו ומאטסו ובכינוי חיבה א-מה ("אמא"), היא אלת הים בפנתאון הטאואיסטי הנערצת גם כיום בדרום סין ובדרום-מזרח אסיה, ונחשבת לפטרונית המגנה על הדייגים ויורדי הים. הפורטוגזים הגיעו לראשונה למקאו כנראה ב-1554 או 1557 ונחתו בקצה חצי האי, שם היה מקדש א-מה. כאשר שאלו את המקומיים מה שם המקום, נענו "א-מה קאו" כלומר "מפרץ א-מה". השם "א-מה קאו" עוות בידי הפורטוגזים ל"מקאו" והפך לשם המקום בפיהם.

הקסרקטין המורי

האתר הוא דוגמה מייצגת לתרבות הסינית שקיבלה השראה מקונפוציוניזם, מטאואיזם, מבודהיזם ומאמונות עממיות רבות. אף שהמקדש נבנה לכבוד אלת הים, סוגדים הבאים בשעריו גם לאלים משניים אחרים. על הכניסה לאתר מגנים, כמקובל במבנים סיניים מסורתיים, ארבעה אריות אבן. האתר כולל את ביתן השער, קשת הזיכרון, אולם התפילה, אולם הנדיבות (המבנה העתיק ביותר במקדש), אולם גואנין (אלת הרחמים בבודהיזם) וגֶ'נְגְגְ'יָאו צָ'אנְלִין (ביתן המוקדש לבודהיזם). הביתנים נבנו בתקופות שונות, ועברו כמה סבבים של שיפוצים, בעיקר בסוף המאה ה-20. על הסלעים בין הביתנים חקוקים ציורים של ספינות ושירים שנכתבו על ידי מלומדים שונים. האלה א-מה פופולרית בין תושבי מקאו וביום הולדתה (היום ה-23 בחודש השלישי על פי לוח השנה הסיני - סביב החודשים מרץ-אפריל) מתמלאת הכיכר שלפני המקדש במופעי רחוב. קהל גדול של מעריצים של האלה באים לחלוק כבוד ולהתפלל לברכתה בתקופת פסטיבל האביב הסיני.

הקסרקטין המורי

הקסרקטין המורי (פורטוגזית: Quartel dos Mouros‏ 22°11′15″N 113°31′57″E) שוכן במעלה רחוב בארה על המדרון של גבעת בארה, בסמוך לנמל הפנימי. זהו מבנה עשוי מאבן ולבנים שמידותיו 67 על 37 מטרים. הקסרקטין נבנה על בימה מאבני גרניט והוא גבוה מהרחובות סביבו. המבנה בנוי קומה אחת, למעט חלקו האחורי הכולל שתי קומות. הבניין מוקף במרפסת מקורה ברוחב 4 מטרים המופרדת מהרחוב על ידי תשע עשרה קשתות מוריות מחודדות ברוחב מטר וחצי. הבניין צבוע בצהוב בהיר היוצר ניגוד עם הבסיס הכהה מאבני הגרניט ומעוטר בקישוטים בלבן. את המבנה תכנן אדריכל איטלקי בשם קסוטו (Cassuto) ב-1871 והוא הושלם ב-1874. במקור נועד המבנה לשכן כוח בן 200 שוטרים הודים מגואה שהובאו למקאו על מנת לחזק את ביטחון הפנים. ב-1905 אכלס המבנה את משרדי המשטרה הימית ומשטרת המכס וכיום שוכנים בו משרדי המנהלה הימית של מקאו.

בית המנדרין

בית המנדרין

בית המנדרין (פורטוגזית: Casa do Mandarim‏ 22°11′22″N 113°32′04″E) הוא מכלול מבנים סיני מסורתי מגודר בשטח של ארבעה דונם בפינת רחוב בארה וסמטת אנטוניו דה סילבה (António da Silva), הנשקף על כיכר לילאו (Largo do Lilau). המכלול נמצא במרכז אחד מאזורי המגורים הראשונים של הפורטוגזים בחצי האי. הכניסה למכלול מסמטת אנטוניו דה סילבה נעשית דרך מבנה שער גדול בן שתי קומות המקורה ברעפים. גרם מדרגות מגרניט יורד משער הכניסה למכלול חצר פנימית נרחבת. אחרי החצר שורת מבנים בני קומה אחת המכילים את מגורי המשרתים. משם עוברים דרך חצר פנימית גדולה אל מגורי האדון - שני מבנים בעלי גג משופע הבנויים על מסד מגרניט בני שתיים ושלוש קומות. במבנים שבמכלול יש עירוב בין סגנון בנייה סיני קלאסי (שימוש בלבנים אפורות, צורת הגג, השלד, המבנים, חומרי הבנייה, צורת החלונות והכניסות), סגנון בנייה אירופאי (השימוש בקישוטים מגבס, התקרות, הקשתות מעל החלונות והדלתות, הלזבז לאורך הרעפים בגג) וסגנון בנייה הודי (משקופי החלונות מדר). בית המנדרין נבנה סביב שנת 1881. תחילה שימש המקום כמגוריהם של גֶ'נְג גְווָאנְיִינְג, משכבת המשכילים הסיניים, שפרסם כמה ספרים שנחשבים קלאסיים עד ימינו, ואביו גֶ'נְג וֶנְזְ'ווֵי. במשך השנים החליף המכלול ידיים כמה פעמים, עד שביולי 2001 רכש המכון לתרבות של ממשל האזור המנהלי המיוחד של מקאו את המכלול, ובאתר התבצעו עבודות שחזור על מנת להשיבו למצבו המקורי.

כנסיית סאו לורנסו

כנסיית סאו לורנסו

כנסיית סאו לורנסו (פורטוגזית: Igreja de São Lourenço‏ 22°11′27″N 113°32′12″E) היא אחת הכנסיות העתיקות במקאו. הכנסייה נבנתה במקור כמבנה עץ פשוט על ידי הישועים בין 1558 ל-1560 ואחר נבנתה מחדש ב-1618. המבנה הנוכחי הוא תוצאה של הרחבה ב-1850 על פי התוכניות של אדריכל מקומי טומאש ד'אקווינו (Tomás D’Aquino), ואף שבוצעו במבנה שיפוצים נרחבים ב-1954 וב-1994 הוא משמר את הסגנון הנאו-קלאסי של המאה ה-19.

כנסיית סאו לורנסו קרויה על שם לאורנטיוס מרומא ומוקדשת ל"גבירתנו של החסד הנצחי". הכנסייה שוכנת על צלע גבעה מצדו השמאלי של הקטע שבין רחוב פדרה אנטוניו (Padre António, בעברית "הכומר אנטוניו") לרחוב סאו לורנסו. חצר הכנסייה נבנתה על מסד גרניט המגביה אותה ממפלס הרחוב. חזית הכנסייה מורכבת משלושה חלקים כשהחלק המרכזי שגובהו 16.5 מטרים גובל בשני מגדלים תואמים בגובה 21 מטרים, באחד פעמון ארד ובשני שעון. הכנסייה עצמה בצורת צלב, כשציר האורך אורכו 37 מטרים והרוחב 28 מטרים. הקצוות של החלק הקצר של הצלב (הטרנספט) נוצלו ליצירת קפלות. החלק הארוך הוא אולם התווך שאין בו סיטראות. אורכו 27 מטרים, רוחבו 15 מטרים וגובהו 21 מטרים. בחלונות אולם התווך קבועים ויטראז'ים המתארים אירועים מהתנ"ך. בנוסף יש בכנסייה אולמות נוספים למטרות שונות: ללימודי דת, להתכנסויות חברתיות ולחגיגות נישואים. הכנסייה מתהדרת בגן נרחב מטופח.

הכנסייה ובניין הסמינריון על שם סאו ז'וזה

חזית כנסיית סאו ז'וזה

המזבח המרכזי בכנסיית סאו ז'וזה

הכנסייה ובניין הסמינריון על שם סאו ז'וזה (פורטוגזית: Seminário e Igreja de São José‏ 22°11′33″N 113°32′15″E) - צמד מבנים מחוברים הכוללים גם קלויסטרים פנימיים וחיצוניים. הסמינריון נבנה ראשון, אבל אין מידע מוסמך על תאריך הקמתו, אם כי ידוע כי השטח היה שייך לישועים החל מפברואר 1728. הקמת המבנה ארכה כ-30 שנים והוא שימש להדרכת כמרים לשמש כמיסיונרים ברחבי אסיה, ובייחוד בסין. על פי המסמכים, למדו במשך השנים בקולג' סאו פאולו (ראו בהמשך) ובסמינריון סאו ז'וזה מעל ל-1,000 מיסיונרים שהמשיכו למיסיונים בסין ובאסיה. מלבד בלימודיהם, עסקו המיסיונרים בתרגום ספרות סינית לשפות אירופאיות ולהפך, ובכך מהווים שני המוסדות דוגמה כיצד שימשה מקאו שער מעבר בין התרבויות. ב-1800 העניקה מריה הראשונה, מלכת פורטוגל לסמינריון תואר אצולה "בית הקונגרגציה של המיסיון", כהכרה בהישגיו האקדמיים. במקור היו במבנה הסמינריון שתי קומות ובסוף המאה ה-19 נוספה קומה שלישית. המבנה עבר שיפוץ שלוש פעמים במהלך המאה ה-20.

הסמינריון הוא, כאמור, מבנה בן שלוש קומות בסגנון נאו-קלאסי הבנוי מלבנים אפורות על מסד של אבני גרניט. הכניסה הראשית אליו היא מרחוב סמינריו (Seminário). בפנים מובילים מסדרונות רחבים אל חדרי הלימוד. אורכו של המסדרון הראשי 80 מטרים, רוחבו 3.8 מטרים וכיוונו צפון-דרום. מצדו האחד דלתות קשתיות ומצדו השני חלונות קשתיים המשקיפים על חצר פנימית. קומת הקרקע מרוצפת באבן והקומות העליונות מרוצפות בעץ. הגג עשוי בסגנון סיני ומקורה ברעפים סיניים.

בניית כנסיית הסמינריון החלה ב-1746 והושלמה ב-1758. הבניין עבר שיפוצים רבים, כשב-1953 בוצע שיפוץ יסודי והבניין צופה מבחוץ בטיח מגורען המכונה "טיח שאנגחאי", ששינה לגמרי את צבעו החיצוני של הבניין. בין 1998 ל-1999 עבר הבניין שיקום והוחזר למראהו המקורי. הבניין נפתח לציבור בדצמבר 1999. לאחר השרפה שכילתה את כנסיית אם האלוהים (חורבות סאו פאולו), הועברו לכנסיית הסמינריון כמה חפצי אומנות ושרידי קדושים ששרדו בשרפה. השריד החשוב ביותר השמור בכנסייה הוא עצם הזרוע של פרנסיסקו חאווייר.

כנסיית הסמינריון בנויה בסגנון בארוק. הכנסייה בנויה על מסד מוגבה ואל הכניסה אליה מובילות 54 מדרגות גרניט. רוחב חזית הכנסייה 26.4 מטרים וגובהה 17.5 מטרים. החזית צבועה בצבע צהוב בהיר, מעוטרת בלבן ובנויה בשלושה מפלסים. היא מורכבת מחזית מרכזית קשתית, שבחלקה העליון סמלם של הישועים, ומשני מגדלים סימטריים המקורים ברעפים אדומים מזוגגים. מבנה הכנסייה הוא בצורת צלב. אורך אולם התווך 27 מטרים ואורך הטרנספט 16 מטרים. פנים הכנסייה הוא בסגנון בארוק אופייני צבוע בצהוב בהיר עם קישוטי גבס בלבן, המעוטרים מדי פעם בעלי זהב. מעל החלל המרכזי יש כיפה צבועה לבן שקוטרה 12.5 מטר וגובהה מהרצפה 19 מטרים. כמקובל בנצרות קתולית, יש בכנסייה שלושה מזבחות המקושטים בגמלונים של קשת שבורה מעל שתי קבוצות של עמודים סליליים המעוטרים בעלי זהב. במרכז המזבח המרכזי ניצב פסלו של יוסף הקדוש שעל שמו הסמינריון והכנסייה. ברצפת הכנסייה ובקירות מצויים קבריהם של שבעה נכבדים מקומיים.

חזית תיאטרון פדרו החמישי

חזית ספריית סר רוברט הו טונג

כנסיית סנטו אגושטיניו

לסמינריון יש כניסה נוספת הנפתחת לכיכר סנטו אגושטיניו (Largo de Santo Agostinho‏ 22°11′33″N 113°32′17″E). סביב כיכר זו נמצא הריכוז הגבוה ביותר של מבנים השייכים למרכז ההיסטורי של מקאו. מלבד הכניסה הנוספת לסמינריון סאו ז'וזה נשקפים אליה כנסיית סאו אגושטיניו, תיאטרון פדרו החמישי וספריית סר רוברט הו טונג.

תיאטרון פדרו החמישי

תיאטרון פדרו החמישי (פורטוגזית: Teatro D. Pedro V‏ 22°11′32″N 113°32′17″E) - התיאטרון המערבי הראשון בסין. נבנה ב-1860, כחלק מהתוכנית למצב את מקאו כעיר תיירות, והוא קרוי על שם פדרו החמישי, מלך פורטוגל (מלך 1853–1861). ב-1873 שופצה חזית התיאטרון לצורה יותר נאו-קלאסית, הכוללת גמלון ופילסטרים. המקום הפסיק לפעול בסוף המאה ה-20 בשל בעיית טרמיטים, אבל חזר לפעול ב-1993 לאחר שיפוץ נרחב וכיום הוא משמש לחגיגות ואירועים ציבוריים.

המבנה הוא נאו-קלאסי, צבוע בירוק בהיר ומעוטר בלבן, כשלדלתות ולחלונות צבע ירוק תואם. גג הבניין מקורה ברעפים אדומים. גובה חזית הבניין 16 מטרים, יש בה שלוש כניסות קשתיות המעוטרות בפילסטרים יוניים, והיא מסתיימת בגמלון משולש. בפנים הבניין יש לובי, אולם נשפים קטן, אודיטוריום סגלגל שבקצהו במה ומסדרונות ארוכים משני הצדדים. מן המסדרונות מובילות מדרגות אל הקומה השנייה שבה יש יציע בצורת סהר.

ספריית סר רוברט הו טונג

ספריית סר רוברט הו טונג (פורטוגזית: Biblioteca Sir Robert Ho Tung, מנדרינית תקנית: 何東圖書館‏ 22°11′30″N 113°32′14″E) - בית אחוזה שנבנה ב-1894 והיה בתחילה בבעלותה של דונה קרולינה קוניה (Dona Carolina Cunha). בית האחוזה החליף כמה בעלים עד שב-1918 רכש אותו סר רוברט הו טונג, איש עסקים אירואסייתי מהונג קונג. הבית שימש את הו טונג כמקום מגורים חלופי, למעט בזמן הכיבוש היפני של הונג קונג בין השנים 1941 ל-1945, תקופה שבה התגורר רוברט הו טונג בבניין דרך קבע. הוא מת ב-1955 ובצוואתו הוריש את בית האחוזה לממשל המקומי במטרה להקים במקום ספרייה ציבורית, ולשם כך הקציב בצוואתו 25,000 דולרים הונג קונגיים לרכישת ספרים.

ספריית סר רוברט הו טונג נפתחה רשמית לציבור ב-1958. ב-2005 נבנה מבנה נוסף בגן האחורי של הבניין ובכך הפך האתר לספרייה הציבורית הגדולה ביותר במקאו. הספרייה מכילה אוסף של כ-5,000 ספרים עתיקים, כולל מילונים ראשונים פורטוגזית-סינית ואנגלית-סינית, ספרי דת עתיקים וספרים סיניים עתיקים, אוסף גְ'יָה יֵה טָאנְג וספרים נדירים אחרים.

המבנה הוא בית מידות מפואר בסגנון מערבי נאו-קלאסי צבוע בצהוב בהיר והוא בן שלוש קומות. בחזית המבנה ארקדה המקושטת בפילסטרים ובעמודים יוניים הצבועים לבן וחלונות בכחול. פנים המבנה מעוצב בסגנון סיני. למבנה צמודים גנים מטופחים המעוצבים בסגנון מערבי וכוללים כמה מיני צמחים נדירים. זוהי הספרייה היחידה שצמודים אליה גנים במקאו ובהונג קונג.

כנסיית סנטו אגושטיניו

כנסיית סנטו אגושטיניו (פורטוגזית: Igreja de Santo Agostinho‏ 22°11′33″N 113°32′18″E) - הכנסייה הקרויה על שם אוגוסטינוס נשקפת לכיכר סנטו אגושטיניו. הכנסייה עברה כמה גלגולים. תחילתה במנזר פשוט שנבנה מלוחות עץ וקש על ידי נזירים אוגוסטינים ספרדיים ב-1586, ולא החזיק מעמד זמן רב. ב-1589 לקחו נזירים פורטוגזים מהמסדר על עצמם לנהל את המנזר והעבירו אותו ב-1591 למבנה בנוי אבן במקומה הנוכחי של הכנסייה. דון פרנסישקו דה מָשְקָרֶנִיאָש (Dom Francisco de Mascarenhas), המושל הרשמי הראשון של מקאו (1626-1623), מצא מקלט בכנסייה מזעם ההמון שכעס על החלטותיו והגבלת הממשל המקומי (הסנאט). סוף המאה ה-17 ותחילת המאה ה-18 הייתה תקופה של רגשות אנטי קלריקליים בפורטוגל, וב-1713 גורש המסדר האוגוסטיני ממקאו. החל מתקופה זו שימשה הכנסייה כקסרקטין וכבית חולים. ב-1873 חזר המבנה לתפקד ככנסייה. הטייפון של 1874 גרם נזק ניכר למבנה והמבנה הנוכחי הוא תוצאה של שיפוצים נרחבים שבוצעו בשנים 1874 ו-1887. עיקר חשיבותה של הכנסייה כיום הוא בהיותה מרכז דתי פעיל עבור קהילת הפיליפינים במקאו, ובמסורת של ארגון תהלוכת יום ראשון של הלנט. התהלוכה עוברת מהכנסייה לקתדרלה ובראשה נישא פסלו של ישו המוצב דרך קבע בכנסייה, כשאלפי מאמינים מתלווים אליה.

חזית הכנסייה פשוטה, צבועה בצהוב בהיר ולה כניסה בודדת מעוטרת בעמודים דוריים. מעל הכניסה גמלון משולש שבו גומחה ובה פסלה של מרים. חזית פשוטה זו היא בניגוד לפנים הכנסייה העשיר בקישוטים. הפנים הוא ערוב של סגנונות, אם כי הוא נאו קלאסי במהותו. אורך אולם התווך 30 מטרים ורוחבו 13.5 מטרים. תקרת אולם התווך עשויה מעץ מתחת לגג רעפים ומעוטרת בציורים. הקירות מקושטים בסגנון בארוק, ששימש כהשראה לעיצוב הפנים של כנסיית סאו דומינגוש.

ליאל סנאדו

מבט על חזית הליאל סנאדו מכיכר סנאדו

ליאל סנאדו (פורטוגזית: Leal Senado, מילולית "הסנאט הנאמן" 22°11′42″N 113°32′19″E) - מבנה זה, השוכן בשדרת אלמיידה ריביירו (Avenida Almeida Ribeiro) מול אחת מצלעות הכיכר הנושאת את שמו (כיכר ליאל סנאדו), שימש מקום מושבה של ממשלת מקאו בתקופה שבה הייתה מושבה פורטוגזית. מאז שמקאו הועברה לסין ב-1999 מצויים בו משרדי "המכון לעניינים אזרחיים ומוניציפליים" ("Instituto para os Assuntos Cívicos e Municipais) של האזור המנהלי המיוחד של מקאו. התואר "הסנאט הנאמן" הוענק לממשל של מקאו (ומכאן גם לבניין) ב-1810 על ידי הנסיך העוצר (ולעתיד מלך פורטוגל) ז'ואו השישי, כפרס על הנאמנות של מקאו לפורטוגל בתקופת האיחוד האיברי בין 1580 ל-1640. המבנה הוקם ב-1784 על אדמה שנרכשה מבעליה הסיני. הבניין נפגע קשה מטייפון פעמיים: ב-1874 (שופץ ב-1876 וב-1887) וב-1936 (שופץ בשנים 1938–1940). ב-1904 בוצע שיפוץ משמעותי שנועד לשפר את הפונקציונליות של המבנה.

הבניין בנוי בסגנון נאו-קלאסי בצורת האות חי"ת, החזית בשדרת אלמיידה ריביירו והזרועות נצבות לשדרה. חלקו האחורי של הבניין הוא פאטיו ובין הזרועות גן. הבניין צבוע בלבן. גובה חזית הבניין 14.5 מטרים, רוחבה 44 מטרים והיא מחולקת לשלושה חלקים על ידי עמודי גרניט, כשבחלקה המרכזי, הבולט במקצת, גמלון משולש בגובה 17 מטרים. הכניסה הראשית מעוטרת על ידי עמודי גרניט דוריים. חלונות צרפתיים, שמשקופיהם עשויים גרניט, ובחלקם התחתון מעקות ברזל ובהם אדניות עם פרחים, מפוזרים באופן סימטרי לרוחב הבניין.

בקומת הקרקע אולם כניסה נרחב המשמש לקבלות פנים ולתערוכות פומביות. מהאולם מובילות מדרגות מגרניט לקומה הראשונה ובה קפלה קטנה; ספרייה ציבורית מחופה בעץ ועשירה בעיטורים המכילה, בין השאר, ספרים וכתבי יד נדירים מאוניברסיטת קוימברה, וחדרי ישיבות. כמו כן ניתן להגיע משם אל הגן האחורי הקטן המעוצב בפשטות. פרט עיצובי ייחודי לבניין הם אריחי קרמיקה פורטוגזיים לבנים וכחולים המעטרים את גרם המדרגות המרכזי.

כיכר סנאדו - מבט על "בית החמלה הקדוש"

הכניסה למקדש סם קאי וואי קון

מול חזית הליאל סנאדו מתחילה כיכר סנאדו (פורטוגזית: Largo do Senado - מילולית "כיכר הסנאט" סינית: 議事亭前地‏ 22°11′36.9″N 113°32′22.8″E) - כיכר במרכז מקאו שהייתה ועודנה הכיכר הפופולרית ביותר למפגשים, חגיגות ואירועים רשמיים. הכיכר מרוצפת בריצוף פורטוגזי אופייני של שיבוץ באבנים כהות ובהירות בדגם גלי. שדרת אלמיידה ריביירו (Avenida Almeida Ribeiro), הרחוב הראשי של המרכז ההיסטורי של מקאו, עובר דרך הכיכר. אל הכיכר נשקפים מבני ציבור רבים: הליאל סנאדו (שנתן את שמו לכיכר), בית הדואר הראשי, "בית החמלה הקדוש", וכנסיית סאו דומינגוש.

מקדש סם קאי וואי קון

מקדש סם קאי וואי קון (סינית: 三街會館 פורטוגזית: Templo de Sam Kai Vui Kun‏ 22°11′39″N 113°32′22″E) הוא מקדש סיני בסמוך לשוק הסיני הישן (כיום שוק סאו דומינגוש). תאריך הקמתו אינו ידוע, אך הוא קדם ל-1792, שנה הנקובה בלוחיות שנתגלו במקום כתאריך בו עבר המקדש שיפוץ.

המקדש שוכן ברחוב סול דו מרקדו דה סאו דומינגוש (Rua Sul do Mercado de S. Domingos - מילולית "דרומית לשוק סאו דומינגוש") ושימש בעבר כמקום המפגש של האגודה שייצגה את העסקים של הסוחרים הסיניים ברחובות דוש מרקדורש (Rua dos Mercadores - רחוב הסוחרים), דאש אשטלאגנש (Rua das Estalagens - רחוב האכסניות) ודוש ארווריוש (Rua dos Ervários) שהיוו את מרכז המסחרי של מקאו בעבר. תחרות בין הסוחרים הסיניים, שהגיעו לשוק המשגשג של מקאו מרחבי סין, הביאה למלחמת מחירים שאיימה על פרנסתם וגרמה לסוחרים להתאגד במטרה לפקח על מחירי המוצרים. האגודה קיבלה את השם " סם קאי וואי קון" שפירושו "אגודת שכונת שלושת הרחובות" (על שם הרחובות של המרכז המסחרי). תאריך ההקמה של האגודה אינו ידוע אך ברור שהתרחש לפני 1792. מטרות האגודה התרחבו עם השנים. הממשל הפורטוגזי הכיר באגודה כמייצגת את התושבים הסיניים והם הוזמנו לדיונים פומביים על ניהול העיר שהתנהלו בכיכר סנאדו. ממשל שושלת צ'ינג השתמש באגודה להעברת הודעות מטעמו לציבור במקאו. על פי המסורת הסינית קיים המנהג לסגוד לאלים ולשליטים מיתולוגיים במקומות מפגש ציבוריים. משום כך הוצבו פסליהם של גְווָאנְדִי, המייצג את רוח האחדות והמסחר ההגון, ואל העושר, המייצג את מטרת המסחר, במבנה שבו נהגה האגודה להיפגש. בהדרגה נוסף למבנה ייעוד נוסף, מקדש סיני לתושבים בסביבה.

כאמור, המבנה, שתאריך הקמתו אינו ידוע, שופץ ב-1792, שיפוץ נוסף בוצע ב-1804 ובשיפוץ שבוצע ב-1835 קיבל המבנה את צורתו הנוכחית. מקאו גדלה והמסחר, שקודם התנהל בשלושת הרחובות, התפשט בהדרגה למקומות נוספים. ב-1912 החליפה לשכת המסחר של מקאו, שייצגה את כלל הסוחרים בעיר, את האגודה. המבנה הפסיק לשמש כמקום המפגש של האגודה, אבל ייעודו כאתר לפולחן דתי נמשך עד ימינו. מול המבנה נהוג לבצע אופרות קנטונזיות בימי ההולדת של גְווָאנְדִי ואל העושר, והן מהוות חלק מהמרקם התרבותי העשיר של המיזוג בין תרבות המערב לתרבות הסינית בעיר.

המקדש הוא מבנה פשוט הבנוי בסגנון סיני אופייני מלבנים אפורות. הגג מקורה ברעפים ירוקים מזוגגים וצלעותיו (מפגש פאות הגג) מסתיימות בעיקול כלפי מעלה כמקובל במבנים סיניים. האפריז שמתחת לגג הבולט מקושט באלמנטים פיסוליים ומעוטר בציורים המתארים אירועים מסיפורי אגדה.

בית החמלה הקדוש

בית החמלה הקדוש, מבט מכיוון כיכר סנאדו

בית החמלה הקדוש (פורטוגזית: Santa Casa da Misericórdia‏ 22°11′46″N 113°32′18″E) - מבנה נאו-קלאסי השוכן בצדה המזרחי של כיכר סנאדו. תחילתו של המבנה הנוכחי ב-1569 בהנחיה של בלשיור קרניירו לייטאו (Belchior Carneiro Leitão), אב ישועי שהיה אז מנהלן אפוסטולי (Administrator Apostolicus) של האפיפיור לסין ויפן, לבנות מבנה שישכן את הסניף המקומי של ארגון הצדקה הקתולי בית החמלה הקדוש, ארגון שייעודו היה לספק מזון לרעבים ובגדים לעניים, ולטפל בחולים שאינם מסוגלים לממן את הטיפול בעצמם. במקאו היה הארגון אחראי להקמת בית חולים למצורעים, שהיה בית החולים המערבי הראשון באסיה. אחד התפקידים החשובים ביותר של המוסד היה לתמוך באלמנות ויתומים של מלחים שמתו בים, תפקיד שנגזר מהיותה של מקאו צומת מסחר ימי חשובה. הארגון פעיל גם בימינו. על פי מסמכים בארכיונים ואיורים, המבנה כלל במקור קפלה ומגדל פעמונים, אבל עבר כמה שיפוצים משמעותיים במאה ה-18 וחזיתו אף שונתה במאה ה-19 והותאמה לסגנון הנאו-קלאסי.

המבנה בן שתי הקומות צבוע לבן, למעט בסיס העמודים של הקשתות שבחזית הבניין העשוי גרניט. מעל לקשתות שבקומת הקרקע יש מרפסת מקבילה בקומה הראשונה. רוחב החזית 22 מטרים וגובהה 16 מטרים והיא מקושטת בפילסטרים מרובעים ועגולים. מרכז החזית בולט במקצת והוא מסתיים בגמלון משולש.

הקתדרלה

כיכר הקתדרלה - מבט על הקתדרלה

הקתדרלה (פורטוגזית: "Igreja da Sé" או Igreja da Natividade de Nossa Senhora מילולית "כנסיית גבירתנו של הולדת ישו" 22°11′39″N 113°32′30″E) - מבנה כנסייה בכיכר הקתדרלה (Largo da Sé), כיכר קטנה בסגנון בארוק, סמוך לכיכר הסנאדו. הקתדרלה החלה כקפלה קטנה מעץ. ב-1622 נבנה המבנה הראשון מאדמה נגוחה ששימש כמרכז הדיוקסיה של מקאו (קודם לכן שימשה כנסיית סאו לאזארו למטרה זו). הכנסייה שופצה ב-1743, ושוב ב-1780 (ואז שימשה הקפלה בבית החמלה הקדוש כתחליף זמני). ב-1836 נפגעה הקתדרלה קשה בטייפון ועבודות השיפוץ והשיקום נמשכו בהדרגה עד 1850 על פי תוכניות שהתווה האדריכל תומאש ד'אקווינו. הקתדרלה נפגעה שוב בטייפון הגדול של ספטמבר 1874. ב-1937 נבנתה הקתדרלה מחדש. בנוסף לתפקידה הדתי ככנסייה וכמקום מושבו של הבישוף היה לקתדרלה גם תפקיד סמלי בהפגנת שליטתה של פורטוגל במקום. כל מושל חדש שהגיע למקאו נהג לבקר בקתדרלה בתחילת תפקידו ולהניח את שרביטו, סמל סמכותו, בסמוך לפסל מרים שבקתדרלה.

חזית הקתדרלה בנויה מגרניט, מחולקת על ידי פילסטרים לשלושה חלקים ומסתיימת בגמלון משולש. בחזית חקוקה הכתובת "S.S.M.V. Mariae Nascenti" (לטינית "מוקדש להולדת הבתולה מרים"). משני צדי הבניין מגדלי פעמונים מרובעים. קרניז מחבר בין החלק המרכזי למגדלים. האלמנט הקישוטי הבולט בתוך הקתדרלה הוא הויטראז'ים ובהם סיפור הולדת הבתולה מרים ודמויותיהם של שנים עשר השליחים ושל קדושים אחרים. דוכני המטיפים והמזבחות עשויים שיש. מתחת למזבח הראשי כמה קברים ובהם קברי בישופים.

בית לוֹאוּ קָאוֹ

הכניסה לבית לוֹאוּ קָאוֹ

בית לוֹאוּ קָאוֹ (סינית: 盧家大屋 פורטוגזית: "Casa de Lou Kau"‏ 22°11′39″N 113°32′28″E) - בית אחוזה ברחוב טראווסה דה סה (Travessa da Sé) מספר 7, סמטה המסתעפת מכיכר סנאדו. הבית נבנה ב-1889 עבור לוֹאוּ קָאוֹ, סוחר סיני עשיר שעשה את הונו מהימורים ובנקאות. לוֹאוּ קָאוֹ ידוע בתולדות מקאו כנדבן שתמך בארגוני צדקה, סייע בהקמת בתי ספר ובתי חולים, בשיפוץ מקדשים, ובטיפול בקרבנות של אסונות טבע בסין. מעשיו זיכו אותו במדליות מטעם מלך פורטוגל ב-1890 וב-1894. כהכרה על מעשיו זכה שיקרא רחוב (רחוב לוֹאוּ קָאוֹ) על שמו. גם בנו, לוֹאוּ לים איוק, נודע הן בשל פעילותו הפוליטית (הוא תמך בסון יאט-סן שביקר בביתו ב-1912), ובפעילותו הנדבנית, שבעטייה זכה לעיטורים מטעם ממשלת סין ב-1913 וממשלת פורטוגל ב-1925. הגן, שהקימה המשפחה בסמוך לבית מגורים נוסף שרכש לוֹאוּ קָאוֹ, הקרוי "גן לוֹאוּ לים איוק" נרכש על ידי הממשל ונפתח לציבור ב-1974 והוא אחד מהאתרים הפופולריים במקאו. בית לוֹאוּ קָאוֹ שימש ביתם של משפחת לוֹאוּ קָאוֹ עד 1910. עם השנים הלך מצבו והתדרדר. הוא החליף ידיים, וחולק לדירות משנה, כשבשנות ה-70 של המאה ה-20 התגוררו בו 20 משפחות. ב-2002 רכש ממשל מקאו את הבית, שיפץ אותו ומ-2005 הוא פתוח לציבור.

מיקום המבנה בלב האזור הנוצרי, ובסמוך לקתדרלה ולסנאט, מפגין את ההשתלבות של הסינים בחברה המערבית. בדומה, הבית עצמו הוא שילוב בין אדריכלות סינית מסורתית לאלמנטים אדריכליים שנלקחו מהתרבות האירופית. הבית בגובה שתי קומות בנוי מלבנים אפורות בסגנון שִׂיגְווָאן. כמקובל באדריכלות הסינית, הכניסה לבניין שקועה, ומובילה אל הפרוזדור המרכזי בקומת הקרקע המחבר בין שלושה אולמות - אולם הכניסה, אולם התה, ואולם הבכיר - המופרדים על ידי שתי חצרות. עבור המשרתים הוכנו פרוזדורים בשני קצות הבניין, המאפשרים גישה מהחוץ אל המטבח מבלי לעבור באזורים המיועדים לבעלי הבית ואורחיהם. הבית משלב אלמנטים קישוטיים מקובלים מאזור גואנגדונג, כדוגמת משקופי חלונות מדר, ומתרבות המערב, כדוגמת תקרות השבכה (בדומה לתקרות המצויות בכנסיות במקאו), קשתות גבס מעל הכניסה ומעקות מברזל יצוק.

כנסיית סאו דומינגוש

חזית כנסיית סאו דומינגוש

פנים כנסיית סאו דומינגוש

כנסיית סאו דומינגוש (פורטוגזית: "Igreja de São Domingos"‏ 22°11′42″N 113°32′25″E) - הכנסייה, שלה רקע היסטורי עשיר, קרויה על שם דומיניקוס הקדוש, ושוכנת בכיכר הקרויה על שמה, כיכר סאו דומינגוש (Largo de São Domingos), המרוצפת בריצוף פורטוגזי אופייני של שיבוץ באבנים כהות ובהירות בדגם גלי. תחילתה של הכנסייה בספטמבר 1587, במבנה מעמודים ולוחות עץ שהקימו שלושה נזירים דומיניקנים ספרדים שהגיע למקאו מאקפולקו שבמקסיקו, שמטרתו הייתה לשמש ככנסייה וכמנזר המוקדשים ל"גבירתנו של תפילת המחרוזת הקדושה" (Nuestra Señora del Rosario). חצי שנה אחר כך הורה המשנה למלך פורטוגל, שישב בגואה, על גירוש הנזירים הספרדים ממקאו והכנסייה והמנזר עברו לרשות נזירים דומיניקנים פורטוגזיים. עם זאת, הדומיניקנים של מקאו המשיכו לנסות לקדם את האינטרסים של ספרד באזור. כך למשל, הלינו הנזירים מיסיונרים ספרדים בדרכם לסין, למרות איסור של השלטונות הסיניים. בתקופת המחלוקת על הטקסים הסיניים היו הדומיניקנים המתנגדים העיקריים לדרכם של הישועים - לשלב מסורות מקומיות סיניות (כדוגמת קונפוציוניזם ופולחן האבות) בפולחן הקתולי. אף שהאפיפיור, קלמנס האחד עשר תמך בהם, הייתה עמדה זו במיעוט במקאו. האפיפיור שלח משלחת לקיסר סין קאנגשי על מנת לבשר לו על האיסור על קיום הטקסים הסיניים אצל הנוצרים. המשלחת בראשות שארל-תומא מאיאר דה טורנון (Charles-Thomas Maillard De Tournon) מילאה את משימתה ודיווחה לקיסר על האיסור בינואר 1707 – ובתגובה גורשה בחזרה למקאו. למרות היותו שליח הוותיקן, נאסר טורנון על פי דרישת הסינים וגורמים מקומיים, ומת בכלא במקאו. עקב היותם יוזמי המחלוקת, היו הדומיניקנים בעין הסערה וכנסיית סאו דומינגוש נסגרה על פי צו ונפתחה מחדש ב-1709. ב-1822 היו הדומיניקנים אחראים להדפסת העיתון הפורטוגזי הראשון בסין המכונה "הדבורה של סין" (A Abelha da China).

התאריך שבו נבנו המנזר, שאינו קיים כיום, והכנסייה כפי שהיא נראית כיום, לא נקבע בצורה מוחלטת. ידוע כי הבניין נחרב ב-1738 בסופת טייפון ונבנה מחדש, וכן כי הבניין נבנה שוב מחדש ב-1828. בשל סופת טייפון נוספת ב-1836, שפגעה קשה בקתדרלה של מקאו, הועברו הטקסים ומושב הבישוף לכנסיית סאו דומינגוש עד 1850. ב-1874 נפגעה הכנסייה מברק, ופעילותה הועברה לקתדרלה עד גמר השיפוץ ב-1876. לכנסייה היה צמוד מנזר דומיניקני גדול. במאי 1834 הוצא צו מלכותי להחרמת נכסי דת והוא בוצע בספטמבר 1835. המבנה, שהיה בעבר המנזר הצמוד לכנסיית סאו דומינגוש, שימש את מחלקת העבודות הציבוריות, מכבי האש וחברת הטלפונים עד שנהרס באמצע המאה ה-20.

ב-1929 התחיל הנזיר מנואל ז'ואקין פינטדו (Manuel Joaquim Pintado) את פולחן "גבירתנו מפאטימה" והוא התפשט לקהילות נוצריות נוספות במזרח דוגמת טימור, סינגפור ומלאקה. הכנסייה שופצה ונפתחה לציבור מחדש ב-1997 והיא אחת הכנסיות הפעילות ביותר במקאו.

הכנסייה צבועה בצהוב חיוור מעוטר בעבודות גבס בלבן. דלתות וחלונות הכנסייה צבועים בירוק כהה. חזית הכנסייה סימטרית ומחולקת לשלושה חלקים. החלק המרכזי מסתיים בגמלון משולש בגובה 20 מטרים שבו סמלם של הדומיניקנים ומתחתיו גילוף סגלגל. ההפרדה בין שלושת החלקים מודגשת באמצעות שמונה פילסטרים מעוגלים בעל כותרות קורינתיות. בפנים בנויה הכנסייה מאולם תווך, אפסיס ומגדל פעמונים בגובה 3 קומות, בחלקה האחורי של הכנסייה. אורך אולם התווך 32 מטרים ורוחבו 15 מטרים והוא מחולק לשלושה חלקים על ידי שתי שורות עמודים המחוברים ביניהם בקשתות מלבנים. אורך האפסיס 18 מטרים ורוחבו 12.2 מטרים, ובו מזבח בסגנון בארוק. הכנסייה צבועה מבפנים בצהוב בהיר ומעוטרת בקישוטי גבס לבנים. תקרת העץ הפנימית צבועה בכחול בהיר ובה אשנבים לאוורור. גג הכנסייה המשופע מתנשא לגובה של 17 מטרים וקצהו לגובה של 13.5 מטרים. בצדה הימני של הכנסייה יש פרוזדור (אליו יש גישה מהחזית ומחמש דלתות בכנסייה) שמאפשר גישה לחדר תשמישי הקדושה ולמגדל הפעמונים. הקומות השנייה והשלישית של המגדל משמשות כמוזיאון לתשמישי קדושה קתוליים, שחלקם מתוארכים למאה ה-16 ורובם יוצרו בגואה או במקאו. הפעמונים במגדל נוצקו באמצע המאה ה-17 ועדיין תלויים בחלונות המגדל שבקומה השלישית.

חורבות סאו פאולו

חזית כנסיית אם האלוהים - השריד היחיד שנותר מהכנסייה והקולג'

חורבות סאו פאולו (פורטוגזית: "Ruínas de São Paulo"‏ 22°11′51″N 113°32′26″E) - חזית גרניט מרשימה של כנסייה ישועית שחרבה בשרפה בשנת 1835, הוא כל שנותר ממכלול מבנים שכלל כנסייה וקולג' ישועיים. הכנסייה שחזיתה שרדה הייתה קרויה כנסיית אם האלוהים (Mater Dei), אבל שם האתר - "חורבות סאו פאולו" - משמר את שם הקולג' שחרב, שהיה קרוי על שמו של השליח פאולוס (סאו פאולו בפורטוגזית). החזית, המצויה על גבעה שעליה מטפסים ב-69 מדרגות מכיכר הישועים (Largo da Companhia de Jesus), היא אחד הסמלים המזוהים עם מקאו כיום.

הכנסייה הישועית הראשונה במקאו נבנתה מאדמה נגוחה ועץ ב-1563, במקום שבו מצויה כיום כנסיית סאו אנטוניו. הכנסייה נשרפה כמה פעמים והישועים החליטו להעבירה. ב-1583 נבנתה הכנסייה לראשונה במקום הנוכחי על גבעת סאו פאולו (Monte de São Paulo), בסמוך למבצר ההר הישועי, אבל גם שם היא עלתה באש ב-1595 ושוב ב-1601. בשנים 1602–1603 נבנתה כנסיית אם האלוהים מחדש על פי תוכניות של האדריכל הישועי האיטלקי קרלו ספינולה (Carlo Spinola) ובפיקוחו של אלסנדרו ואליניאנו, "המבקר הכללי של המיסיונים בהודו המזרחית" (כלומר, ראש מסדר הישועים במזרח הרחוק). חזית הגרניט של הכנסייה נבנתה כמעט 40 שנים אחר כך, בשנים 1637–1640, ונראה שבתקופה זו נבנו גם מדרגות הגרניט המובילות לכנסייה.

הקולג' על שם סאו פאולו נחשב לאוניברסיטה המערבית הראשונה במזרח הרחוק והתנהלו בו לימודים אקדמיים ברמה גבוהה שכללו תאולוגיה, פילוסופיה, מתמטיקה, גאוגרפיה, אסטרונומיה ושפות (לטינית, פורטוגזית וסינית). הקולג' גם הנחיל השכלה בסיסית - קריאה, כתיבה וחשבון - לתושבי העיר. הוא נבנה בשנים 1572–1575, הורחב ב-1578 ושופץ ב-1594. בקולג' לימדו מיסיונרים ידועים דוגמת מטאו ריצ'י, אדם של (Johann Adam Schall von Bell) ופרנדינד פרביסט (Ferdinand Verbiest), ופעלה בו מכונת הדפוס המערבית הראשונה בסין. בנוסף לקולג' ולכנסייה כלל המכלול הישועי אזור מגורים, מיסיון עבור יפן ובית אוצר שבו נשמרו חפצי ערך וכספים מעסקאות המסחר של הישועים. הישועים נטשו את הקולג' ב-1762, כאשר גורשו על ידי השלטונות הפורטוגזיים ממקאו בתקופה שבה נערך מסע לדיכוי המסדר, שהסתיים בביטול המסדר על ידי האפיפיור קלמנס הארבעה עשר ב-1773. ב-1835 פרצה שרפה שהחלה במטבח הקולג' וכילתה את כל מבני המכלול הישועי, למעט חזית כנסיית אם האלוהים. המבנים לא נבנו מחדש והמקום שימש כאתר קבורה זמני עד 1854. בשנים 1990–1996 נערך מחקר ארכאולוגי מקיף. החזית עברה חיזוק ושימור ובמקום הוקמו מוזיאון וקריפטה עבור המרטירים שמתו ביפן, כאשר הממשל בארץ זו פעל נגד הכנסייה הקתולית במאה ה-17.

רוחב חזית כנסיית אם האלוהים 28 מטרים וגובהה 38.5 מטרים. החזית מחולקת לשלושה מקטעים לאורך ולחמישה מפלסים לגובה ומסתיימת בגמלון משולש. המבנה הכללי נועד לסמל את רעיון רוממות הרוח האלוהית, כאשר כל מפלס מייצג מדרגה גבוהה יותר במסע הרוחני של המאמין לגן עדן, בעודו מתגבר על הפיתויים שמעמיד השטן בדרכו. המפלס החמישי והאחרון, הגמלון, מייצג את השיא בדרך הזו בדמות פסל יונה מארד - הסמל המקובל בנצרות לרוח הקודש. החזית עשויה בסגנון מנייריסטי / בארוקי, הכוללת גם פילסטרים יוניים וקורינתיים, בתוספת מוטיבים דקורטיביים מזרחיים, דוגמת שימוש בכתב סיני, עצי דקל, אריות סיניים ועיטורים בצורת פרחי חרציות האופייניים לאומנות היפנית. החזית מעוטרת מדמויות מהביבליה, סמלים מיתולוגיים, כתובות דתיות בסינית, פסלי ארד ופסלים של המייסדים של מסדר הישועים, מרים, ישו התינוק, מלאכים ושדים. מעל הכניסה המרכזית שבחזית כתוב שם הכנסייה (כנסיית אם האלוהים) ודמויות מרים הבתולה (אמו של ישו) תופשות חלק מרכזי בחזית זו. החזית משקפת את הסגנון האדריכלי של הישועים, מיזוג בין השפעות אירופאיות, סיניות ויפניות, כשאת מרבית העבודה עשו אמנים יפנים נוצרים גולים.

מקדש נא טצ'ה

הכניסה למקדש נא טצ'ה

מקדש נא טצ'ה צמוד לקטע מחומת העיר העתיקה

מקדש נא טצ'ה (סינית: 大三巴哪吒廟, פורטוגזית: "Templo de Na Tcha"‏ 22°11′44″N 113°32′32″E) - מקדש קטן שנבנה בסמוך מאוד לחורבות סאו פאולו ובצמידות לקטע ששרד מחומת העיר העתיקה, ובכך מדגים יפה את הרב-תרבותיות של מקאו. המקדש נבנה ב-1888 כמקדש בודהיסטי וטאואיסטי המוקדש לפולחן האל נא טצ'ה (בפין-יין Nézhā), אל טאואיסטי שמקורו במיתולוגיה הבודהיסטית. ב-1901 הוא נבנה מחדש ובשנים 1995 ושוב ב-2000 הוא עבר שיפוץ שהחזיר לו את מראהו המקורי.

המקדש הוא מבנה קטן עשוי מלבנים אפורות ובו מרפסת קדמית שאורכה 8.4 מטרים ורוחבה ו-4.5 מטרים. במקדש עצמו אולם אחד שאורכו 5 מטרים בלבד. הקירות מטויחים באפור וכמעט אין קישוטים במקדש, למעט ציורים על הקירות ועל הגמלון מעל הכניסה. כמקובל במבנים הסינים, קצה גג הרעפים נמשך מעבר לקירות המבנה וגובהו 5 מטרים ועל קו הרכס שלו פסלי חיות מיתולוגיות.

קטע מחומת העיר העתיקה

קטע מחומת העיר העתיקה (פורטוגזית: "Troço das Antigas Muralhas de Defesa"‏ 22°11′44″N 113°32′32″E) - הפורטוגזים הקימו ביצורים במקאו לראשונה ב-1569, השלטונות הסיניים לא ראו ניסיונות אלו בעין יפה והורו לפרקם כמה פעמים. אבל הפורטוגזים חששו, ובצדק, מהתקפות ההולנדים והקימו מחדש את הביצורים ובנו כמה מבצרים במקומות אסטרטגיים. ההולנדים תקפו כמה פעמים, כשההתקפה העיקרית הייתה ב-1622 ובה הצליח כוח מצב פורטוגזי קטן להביס את כוח הפלישה ההולנדי. בעקבות התקפה זו קיבלו הפורטוגזים רשות מהשלטונות הסיניים להקים ביצורים. מפה של מקאו משנת 1632 מראה כי היישוב היה מוגן באמצעות שורת מבצרים והיה מוקף חומות מצפון, מזרח ודרום. הקטע שהוא חלק מהמרכז ההיסטורי של מקאו היה חלק מאותם ביצורים, וחשיבותו בהיותו חלק מההיסטוריה הצבאית של מקאו.

הקטע ששרד מצוי בסמוך לחורבות סאו פאולו ובצמוד למקדש נא טצ'ה. אורך הקטע 18.5 מטרים גובהו 5.6 מטרים ורוחבו 1.08 מטרים. בחומה יש פתח קשתי ברוחב 1.8 מטרים ובגובה של 2.8 מטרים. החומה עשויה מחומר מקומי המכונה צ'ונמבו - אדמה נגוחה מתערובת של חימר, חול, קש מצמחי אורז, חצץ וקונכיות.

מצודת ההר

תותחים על חומת מצודת ההר

מצודת ההר (פורטוגזית: "Fortaleza do Monte de São Paulo" מילולית "מצודת ההר של סאו פאולו" 22°11′50″N 113°32′32″E) הייתה המבנה הצבאי העיקרי במקאו. היא הוקמה בתגובה להתקפת ההולנדים ב-1602 וחוזקה לאחר ניסיון הכיבוש ההולנדי ב-1622. תחילתה בגדר שהקימו הישועים ב-1606 שהקיפה את פסגת גבעת סאו פאולו (Monte de São Paulo). ב-1617 החלה בניית המצודה והיא הושלמה ב-1626. המצודה נבנתה כחלק מהמכלול שכלל גם את הקולג' הישועי וכנסיית אם האלוהים (כיום חורבות סאו פאולו), המכונה לעיתים "האקרופוליס של מקאו". משנת 1623 (השנה בה הגיע המושל הראשון של מקאו, דון פרנסישקו דה מָשְקָרֶנִיאָש) ועד 1746, התגוררו המושלים של מקאו במצודה. עם מעברם של המושלים לבית המושל (השוכן בפאריה גרנדה), ננטשה המצודה בפועל.

בספטמבר 1808, בתקופה שבה הייתה פורטוגל בת ברית של צרפת תחת שלטון נפוליאון בונפרטה, נכבשה מקאו לזמן קצר על ידי חיל משלוח בריטי בראשות תת-אדמירל ויליאם אובראיין דרורי (William O'Brien Drury), בתואנה של הגנה מאיום צרפתי. חיל המשלוח התרכז במצודת ההר ובמצודת גיאה, אבל נאלץ להתפנות זמן קצר אחר כך, לאחר שהסינים ריכזו צבא גדול בשערי היישוב.

ב-1835 השמידה שרפה גדולה את כנסיית אם האלוהים ואת קולג' סאו פאולו והותירה רק את חזית האבן של הכנסייה (כיום חורבות סאו פאולו). האש אחזה גם במבנים שעל המצודה ורק מבנה אחד עשוי אבן, שחלקו מתחת לקרקע, ניצל. המקום הפך לפארק ציבורי, לאחר שצמחייה טבעית גדלה באדמות המצודה הנטושה. ב-1965 שוכנה במצודה התחנה המטאורולוגית של מקאו עד להעברתה לאי טייפה ב-1996. הסוללות והחומות שופצו בין 1992 ל-1996. ב-1998 נפתח בבניין ששרד "מוזיאון מקאו", והמצודה היא כיום אחד מאתרי התיירות הפופולריים ביותר במקאו.

המצודה שוכנת על פסגת גבעת סאו פאולו בגובה 52 מטרים מעל לפני הים. היא משתרעת על שטח של כעשרה דונם וצורתה טרפזית. בארבע פינות המצודה נבנה בסטיון (התרחבות המאפשרת ירי לאורך החומה). החומות שכיוונן צפון-מזרח, דרום-מזרח ודרום-מערב בנויות על בסיס מגרניט. רוחבן בבסיס 3.7 מטרים. גובהן 9 מטרים, ורוחבן בקצה 2.7 מטרים. הן בנויות מאדמה נגוחה ומצופות בטיח עשוי מקונכיות טחונות. בחלקים מקצה החומה נבנו שינות שבהן מוצבים 32 תותחים, ובשני קצות החומה הדרום-מזרחית נבנו מגדלי שמירה. בקטעי החומה הפונים לכיוון סין לא נבנו שינות, על מנת לסמל לסינים כי המבצר אינו מכוון כלפיהם אלא רק להגנה מפני תוקף מהים. השער הראשי למצודה ממוקם בחומה הדרום-מזרחית וממנו מוביל שביל מתפתל לרחבה שבפסגת הגבעה. על הרחבה ומתחתיה היו מבנים צבאיים שכללו מחסן תחמושת (כיום אולם תצוגה), מאגר מים קטן (כיום חלק ממוזיאון מקאו) ומאגרי מזון שהיו אמורים לעמוד במצור של שנתיים. ברחבה יש גן וממנו תצפית אל העיר.

כנסיית סנטו אנטוניו

כנסיית סנטו אנטוניו

כנסיית סנטו אנטוניו (פורטוגזית: "Igreja de Santo António" ‏ 22°11′56″N 113°32′22″E) - כנסייה קתולית, אחת משלוש הכנסיות העתיקות ביותר במקאו. נבנתה לראשונה מחזרן ולוחות עץ ב-1560 והייתה המקום הראשון שבו התיישבו הישועים במקאו. הכנסייה נבנתה מחדש מאבן ב-1638 ושוב ב-1810 וב-1875, בעקבות שריפות בכנסייה. צורתה הנוכחית של הכנסייה נקבעה ב-1930 (שוב לאחר שרפה). ב-1940 שופצו החזית ומגדל הפעמונים. הכנסייה קרויה על שם אנטוניוס מפאדובה הנחשב לקדוש הפטרון של הנישואים, ולכן נהגו חברים בקהילה הפורטוגזית לערוך טקסי נישואים בכנסייה זו. הסינים שראו את המשתתפים עם זרי הפרחים בידיהם קראו לכנסייה "פָה ווֹנְג טוֹנְג" (מקדש מלך הפרחים).

אנטוניוס מפאדובה הוא גם הקדוש הפטרון של פורטוגל ושל הצבא הפורטוגזי. בהתאם לכך, עד 1999 (שנת המסירה של מקאו לסין) נערך כל שנה ב-13 ביוני (שהוא יום חגו של הקדוש) טקס מול הכנסייה, ואחר כך נישא פסל הקדוש לכיכר קמואש.

הכנסייה היא מבנה אפור בן שתי קומות, שדלתותיו וחלונותיו צבועים בירוק. החזית היא בסגנון נאו-קלאסי ומסתיימת בגמלון. צמוד אליה מגדל פעמונים בגובה 3 קומות. בקומה השנייה עובר ארכיטרב לרוחב הבניין. הפרט הבולט בתוך הכנסייה הוא פסלו של אנטוניו הקדוש עם ישו התינוק בחיקו.

גן קאזה

גן קאזה

גן קאזה (אנגלית: "Casa Garden" ‏ 22°12′02″N 113°32′23″E) חווילה וגן קטן, בתוך גן קמואש (Jardim Luís de Camões), הפארק הגדול והעתיק ביותר במקאו. החווילה נבנתה לראשונה ב-1770 כבית מגוריו של מנואל פריירה (Manuel Pereira), סוחר פורטוגזי עשיר. בשלב מאוחר יותר הושכר המקום לחברת הודו המזרחית הבריטית והוא שימש מטה של החברה שניהלה את הסחר עם סין ממקאו (עד יסודה של הונג קונג). בחווילה התגוררו נשיא ועדת ההיגוי (President of the Select Committee - מנהל הסניף במקאו) ופקידים רמי דרג אחרים של החברה בדרכם לסין. גן קאזה הוחרם על ידי הממשל הפורטוגזי ב-1885. ב-1960 הוסב המבנה למוזיאון המוקדש ללואיש דה קמואש - המשורר הלאומי של פורטוגל, שהתגורר במקאו שנתיים ובה כתב חלק נכבד מהלוזיאדים (Os Lusíadas), יצירתו האפית הידועה ביותר. כיום המקום הוא המטה במקאו של "הקרן המזרחית" (Fundação Oriente) - ארגון תרבות פרטי שנוסד בפורטוגל ב-1988 ומטרתו ליזום אירועים תרבותיים, אומנותיים ומדעיים, במטרה לשמר את הקשרים בין פורטוגל והמזרח הרחוק, ובייחוד סין.

קירות בית האחוזה בן שתי הקומות צבועים לבן, כשמשקופי החלונות, הדלתות, הארכיטרב ומפגש הקירות צבועים בוורוד. החלק המרכזי בחווילה בולט והחלונות והדלתות בו קשתיים. צמוד לכניסה גזוזטרה משיש ומובילות אליה מדרגות אבן. האולם המרכזי מקושט בפאר בסגנון דרום אירופאי.

בית הקברות הפרוטסטנטי

בית הקברות הפרוטסטנטי

קפלת מוריסון

בית הקברות הפרוטסטנטי (פורטוגזית: "Cemitério Protestante" ‏ 22°12′00″N 113°32′25″E) בית קברות קטן וקפלה צמודים לגן קמואש (Jardim Luís de Camões), הפארק הגדול והעתיק ביותר במקאו. בתחילה אסרו השלטונות על קבורת פרוטסטנטים בין חומות העיר, משום שהפורטוגזים החשיבו את מקאו כאדמה קתולית קדושה. גם הסינים שמעבר לחומת ההפרדה שבין מקאו לסין, סירבו להרשות קבורת זרים באדמתם. מצב דברים זה אילץ את הקהילה הפרוטסטנטית של סוחרים בריטים, אמריקניים וצפון אירופאים לקבור את מתיהם בלילה בחשאי בקרקע שבין חומות העיר לחומת ההפרדה, תוך נטילת סיכון של עימות עם הסינים במקרה שיתגלו, או גרוע מכך, חילול הקברים.

הבעיה נפתרה לבסוף ב-1821 לאחר מותה של מרי מוריסון, אשתו של רוברט מוריסון, המיסיונר הפרוטסטנטי הראשון בסין. הוועדה המקומית של חברת הודו המזרחית הבריטית החליטה לרכוש חלקת אדמה ולשכנע את הממשל המקומי להרשות לקבור בה פרוטסטנטים עובדי החברה. מאוחר יותר אפשרה חברת הודו המזרחית הבריטית קבורה של כל הזרים בחלקה זו, וקברים אחדים הועברו ממקומות אחרים בעיר (דבר המסביר מדוע תאריך הקבורה בחלק מהקברים קודם ל-1821). במקום קבורים נתינים של בריטניה, ארצות הברית, הולנד, דנמרק, שוודיה וגרמניה. בית הקברות נסגר לשימוש ב-1858.

בית הקברות משתרע על שטח של 2,800 מטרים רבועים ויש בו 162 מצבות, כולל קבריהם של המיסיונר הסקוטי רוברט מוריסון (Robert Morrison‏ 1834-1782), מחבר המילון הראשון אנגלית/סינית והמתרגם הראשון של הביבליה לסינית, שהצורך בקבורה מכובדת לאשתו מרי היה הסיבה להקמת בית הקברות. כמו כן קבור שם הצייר האנגלי ג'ורג' צ'ינרי (George Chinnery‏ 1852-1774) שחי בערוב ימיו במקאו וציוריו הם מקור חשוב לתיעוד ההיסטוריה האדריכלית של העיר. בית הקברות מחולק לשני מפלסים. המפלס העליון, שמידותיו 30 על 10 מטרים, מכיל 40 קברים, כששביל מוביל אל קברו של צ'ינרי בקצה. המפלס התחתון, שמידותיו 60 על 30 מטרים, מוקף בעצים גבוהים, כשהמצבות משני צדי השטח. המצבות עשויות בדרך כלל מגרניט בצורות, גדלים וסגנונות שונים.

בצמוד לבית הקברות ולכיכר קמואש (Largo de Camões) מצויה קפלת מוריסון (אנגלית: Morrison Chapel, פורטוגזית: Capela Protestante), קפלה אנגליקנית קטנה. העובדים בחברת הודו המזרחית הבריטית חויבו בחוזה העבודה שלהם להשתתף בתפילות, וכמרים נשלחו מאנגליה לטפל בצרכים הרוחניים של העובדים. עד 1821 נערכו התפילות במשרדי החברה. עם מותה של מרי מוריסון, אשתו של המיסיונר רוברט מוריסון, החליטה הנהלת החברה על רכישת קרקע עבור בית הקברות והקימה עליה גם את הקפלה. אין מידע על בניית הקפלה הראשונה. הטקס הראשון שעליו יש מידע הוא חתונה שנערכה בקפלה ב-1833. בשנת 1834 איבדה חברת הודו המזרחית הבריטית את המונופול על הסחר למזרח הרחוק והממשלה הבריטית קיבלה אחריות על בית הקברות והקפלה. ב-1870 הועברה אחריות זו בחוק לחבר נאמנים, הכולל נציגים של לפחות שתי מדינות להן נתינים פרוטסטנטיים במקאו. ב-1921 היה צורך לבנות את הקפלה מחדש (למעט היסודות). הממשל הפורטוגזי נתן את אישורו בכפוף לכך שהקפלה תהיה מוסתרת מהרחוב באמצעות חומה גבוהה, וכי לא יותקנו בקפלה פעמונים. מבנה הקפלה לא עבר שינוי מתום הבנייה המחודשת ב-1922. הקפלה פעילה גם כיום כמקום תפילה של בני זרמים פרוטסטנטיים שונים במקאו.

מצודת גיאה

המגדלור והקפלה במצודת גיאה

גבעת גיאה במרכז התמונה, ועליה הקפלה והמגדלור

מצודת גיאה (פורטוגזית: "Fortaleza da Guia" ‏ 22°11′48″N 113°32′59″E) - מכלול מבנים היסטורי הכולל מצודה, קפלה ומגדלור על פסגת גבעת גיאה (Colina da Guia), המקום הגבוה ביותר בחצי האי מקאו - 94 מטרים מעל פני הים. אין מידע מדויק על תאריך הקמת המצודה, אך ידוע כי ב-1622 כבר היה מבנה צבאי באתר, שהוקם בתגובה לניסיון הפלישה הכושל של ההולנדים באותה שנה. מכתובת שנמצאה באתר עולה כי המצודה הנוכחית נבנתה בין ספטמבר 1637 למרץ 1638. בספטמבר 1808, בתקופה שבה הייתה פורטוגל בת ברית של צרפת תחת שלטון נפוליאון בונפרטה, נכבשה מקאו לזמן קצר על ידי חיל משלוח בריטי בראשות תת-אדמירל ויליאם אובראיין דרורי (William O'Brien Drury), בתואנה של הגנה מאיום צרפתי. חיל המשלוח התרכז במצודת גיאה ובמצודת ההר, אבל נאלץ להתפנות זמן קצר אחר כך, לאחר שהסינים ריכזו צבא גדול בשערי היישוב. האתר היה שטח צבאי סגור עד 1975, למעט טקס דתי שנערך פעם בשנה בקפלה. שטח המצודה כ-800 מטרים רבועים, צורתה טרפזית, גובה חומותיה כ-6 מטרים והן מסתיימות בשינות שנועדו להכיל תותחים.

הקפלה נבנתה ככל הנראה ב-1622. היא צבועה בלבן כאשר המשקופים, הגמלון והפילסטרים צבועים בצהוב בהיר. קירות הקפלה עבים ותומכים בגג הפנימי. הגג משופע, גובהו 7 מטרים והוא מקורה ברעפים אדומים. אולם התווך הוא באורך 16 מטרים וברוחב 4.5 מטרים. בזמן שיפוצים שנעשו בקפלה ב-1996 נתגלו בה פרסקאות וצוות מומחים שחזר אותן בין 1998 ל-2001. הפרסקאות נוצרו בכמה תקופות, כשהעתיקות ביותר הן בנות 300 שנים. על פי סגנון הציורים, נראה כי הם נעשו בידי אומנים סיניים משום שלצד סיפורים מהתנ"ך משולבים בהם מוטיבים של אריות ועננים, המקובלים באמנות הסינית. הקפלה מוקדשת ל"גבירתנו אשר על ההנחיה" (Capela de Nossa Senhora da Guia), והטקס הדתי היחיד הנחגג בקפלה זו מתבצע ב-15 באוגוסט, יום חגה של הקדושה שעל שמה הכנסייה.

המגדלור במצודה שנבנה בשנים 1864–1865, הוא המגדלור העתיק ביותר בחוף סין. בתחילה היה מקור האור מנורת פרפין, שהותקנה לצורך סיבובה על גלגל מעץ שהונע באמצעות חבל (תכנון של פורטוגזי יליד מקאו). טייפון פגע במגדלור ב-1874 וגרם להפסקת פעילותו למשך 36 שנים. לאחר שיפוץ ממושך שכלל התקנת מראות מחזירות אור, הופעל המגדלור מחדש ב-1910 והוא פועל עד היום. המגדלור עבר שיפוץ ב-2005. בדומה לקפלה הסמוכה, המגדלור צבוע בלבן ומשקופי החלונות בצהוב בהיר. גובהו 15 מטרים וצורתו חרוטית, קוטרו בבסיס 7 מטרים ובקצהו 5 מטרים. בחלק העליון יש בימת תצפית, אליה מגיעים מבפנים במדרגות לולייניות, ובה מותקן הפנס. בתנאי ראות טובים ניתן לראות את האור מהמגדלור במרחק של עד 20 מיל ימי ממנו. סמוך למגדל ניצב מוט שנוהגים להעלות עליו דגל אזהרה במקרה של טייפון מתקרב. המגדלור הוא אבן דרך אפס של מקאו, כלומר הקואורדינטות של מקאו ('21º 11 צפון ו-'113º 55 מזרח) נמדדות ממנו.

לקריאה נוספת

• Porter, Jonathan: Macau: The Imaginary City, Culture and Society 1557 to the present, WestviewPress, 1996, ISBN 9780813337494

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא המרכז ההיסטורי של מקאו בוויקישיתוף

מדיה וקבצים בנושא המרכז ההיסטורי של מקאו בוויקישיתוף

• אתר האינטרנט הרשמי של המרכז ההיסטורי של מקאו
• Nomination File - המסמך הרשמי שהגישו הסינים לאונסקו כבקשה להכיר במרכז ההיסטורי של מקאו כאתר עולמי.

הערות שוליים

ערך מומלץ