מנזר שאולין
 | |||||||
| מבנה שער הכניסה למנזר שאולין | |||||||
 אתר מורשת עולמית | |||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| |||||||
| מידע כללי | |||||||
| סוג |
ויהארה  | ||||||
| על שם |
Shaoshi Mountain | ||||||
| כתובת |
הר סונג | ||||||
| מיקום |
דנגפנג | ||||||
| מדינה |
 הרפובליקה העממית של סין | ||||||
| מייסדים |
Emperor Xiaowen of Northern Wei | ||||||
| הקמה ובנייה | |||||||
| תקופת הבנייה | ?–495 | ||||||
| תאריך פתיחה רשמי |
495 | ||||||
| סגנון אדריכלי |
אדריכלות סינית | ||||||
| מידות | |||||||
| שטח |
182.6 הקטאר | ||||||
| קואורדינטות | 34°30′26″N 112°56′08″E / 34.50709°N 112.93569°E | ||||||
|
www | |||||||
  | |||||||
מנזר שאולין או מקדש שאולין (במנדרינית תקנית: 少林寺, בפין-יין: Shàolín Sì) הוא מנזר בודהיסטי השייך לזרם הצ'אן שנמצא על הר סונג, בסמוך לנפה העירונית דנגפנג, בנציבות העירונית ג'נגג'ואו בצפון מרכז מחוז חנאן שבצפון מרכז סין.
המנזר נוסד במאה החמישית לספירה, ונחשב כמקום הולדתו של זרם הצ'אן, שמוכר יותר בשמו היפני זן. הוא ידוע ברחבי העולם בעיקר בשל אמנויות הלחימה הסיניות שפותחו בו במהלך ההיסטוריה, במיוחד אגרוף שאולין (סינית: 少林拳, פין-יין: Shàolínquán), המוכר במערב כ"קונג פו שאולין", והוא ככל הנראה המנזר הבודהיסטי המפורסם ביותר בעולם המערבי.[1]
ב-2010 הוכרזו מנזר שאולין ו"יער הפגודות" השייך לו אתר מורשת עולמית על ידי ארגון אונסק"ו, חלק מאתר המורשת העולמית מונומנטים היסטוריים של דנגפנג.[2]
מקור השם
[עריכת קוד מקור | עריכה]שמו של המנזר בסינית הוא 少林寺 (נהגה שָׁאוֹלִין סְה). פירוש התו 少 (מתועתק לפין-יין כ-shǎo ונהגה שָׁאו) הוא "קטן" או "צעיר", אבל הוא גם שמו של הר שָׁאושְׁה (少室山), אחת משבע הפסגות של רכס הר סונג, שלמרגלות המדרון הצפוני שלו שוכן המנזר. התו 林 (lín, נהגה לִין) פירושו "יער", והתו 寺 (Sì, נהגה סְה), פירושו מקדש. לכאורה ניתן לפרש את שם המקדש בסינית כ"מקדש ביער צעיר", ופירוש זה נפוץ כיום, אבל ככל הנראה השם משקף את מצבו כ"מקדש ביער על הר שָׁאושְׁה".[3]
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]היסטוריה מוקדמת
[עריכת קוד מקור | עריכה]על פי הכרוניקה "ביוגרפיות נמשכות של נזירים בולטים" (續高僧傳), אותה כתב הנזיר הבודהיסטי דָאושׂוֵ'אן (道宣; 667-596) בשנת 645, נבנה מנזר שאולין בשנת 477 בהוראת הקיסר שְׂיָאווֶן (孝文; שלט בשנים 471–499) משושלת ויי הצפונית על המדרון הצפוני של הר שָׁאושְׁה, פסגה מרכזית בהר סונג, אחד מההרים הקדושים בסין. היסטוריונים אחרים דוגמת יָאנְג שׂוֵ'אנְגְ'ה (בכרוניקה שכתב בשנת 547) או לִי שְׂייֵן (בכרוניקה שכתב בשנת 1461) מסכימים עם התיאור של דָאושׂוֵ'אן. מקור אחר שנכתב ב-1843 טוען שהמנזר נבנה ב-495.
אב מנזר שאולין הראשון היה בָּטְווֹ (跋陀) או פֿוֹטְווֹ (佛陀) (מכונה גם "בודהאבהדרה"), נזיר בודהיסטי בכיר שהגיע לסין מהודו ב-464 על מנת להפיץ את תורת הבודהיזם.[4] בניהולו של בָּטְווֹ הפך מנזר שאולין למרכז של הפצת הבודהיזם. בָּטְווֹ יזם בניית דגובה מערבית לאתר המנזר ומבנה שבו עסקו בתרגום של סוטרות של תורת הבודהיזם מסנסקריט לסינית, והמנזר משך אליו מאמינים רבים. מסופר ששנים רבות אחר-כך פנה הנזיר הבודהיסטי שׂוֵאנְדְזָאנְג (664-602), שהתפרסם כשעלה לרגל להודו, בבקשה לקיסר טאידזונג, קיסר סין (唐太宗; שלט 626–649) משושלת טאנג לאפשר לו להתגורר במנזר שאולין. הוא יזם את הבקשה בשל המוניטין שיצא למנזר בתרגום כתבי הקודש הבודהיסטיים.
ב-569 יזם הקיסר וו משושלת ג'ואו הצפונית (שלט 560–578) ויכוח תאולוגי בין מלומדים דאואיסטים ובודהיסטיים והשתכנע לבחור בדאואיזם כדת המדינה. עקב כך הוא אסר על האמונה בבודהיזם והמקדש ננטש עד מותו. הקיסר ג'ינג משושלת ג'ואו הצפונית (שלט 579–581) שינה את שם המקום למקדש גְ'ה-חוּ, אבל מיד עם סיום שלטונו הקצר והקמת שושלת סווי הוחזר השם מקדש שאולין. בתמיכת הקיסר ון, מייסד שושלת סווי (שלט 581–604) שגשג המנזר ורבים המירו את דתם לבודהיזם. בין השאר העניק הקיסר למנזר שטח אדמה חקלאית פורייה של 100 צ'ינג (כ-7 קמ"ר) בבָּוֹגוּגְ'וָאנְג, כ-25 קילומטרים מצפון מערב למנזר.
המנזר נבזז, נחרב ונבנה מחדש במרוצת קיומו כמה פעמים. הפעם הראשונה הייתה בשלהי שלטונו של הקיסר גונג משושלת סווי (שלט 617–618), כאשר צבא איכרים מורדים כבש בסערה את המנזר והעלה אותו באש.
על פי המסורת לימד הנזיר ההודי בודהידהרמה, מייסד הצ'אן בבודהיזם (המוכר בשמו היפני, זן) שהגיע למנזר שאולין בשנת 527 את הרעיונות הבסיסיים של אמנות הלחימה של שאולין, שפותחו אחר-כך והועברו בירושה מדור לדור. המנזר קצר את פירות לימוד אומנויות המלחמה במאה השביעית. בשנת 620 תקפו כוחותיו של לִי שְׁמִין, לעתיד הקיסר טאידזונג (唐太宗; שלט 626–649), הקיסר השני משושלת טאנג, את צבאו של המצביא וָאנְג שְׁצ'ונְג (王世充 נרצח ב-621), שהדיח את הקיסר האחרון משושלת סווי ושלט בלוו-יאנג. הקרב המכריע נערך שנה אחר-כך בין לוו-יאנג להר סונג. לעזרתו של לִי שְׁמִין באו 13 נזירים לוחמים ממנזר שאולין שהתגוררו בבָּוֹגוּגְ'וָאנְג וסייעו לו להביס את וָאנְג. כהכרת תודה העניק לִי שְׁמִין למנזר 40 צ'ינג (כ-3 קמ"ר) נוספים של אדמה וטחנת קמח מונעת מים. הודות לחסות הקיסרית יצא שמעו של מנזר שאולין, כמרכז ללימוד אמנויות לחימה, למרחקים. גאודזונג קיסר טאנג השלישי (שלט 649–683), ובת זוגו ואחר כך הקיסרית היחידה בתולדות סין וו דזה טיין (שלטה 690–705), ביקרו במנזר פעמים רבות. בשנת 692 צופה פסל בודהה במנזר בזהב בהוראת הקיסרית ונשלח לארמונה. בשנת 728 הוצבה במנזר אסטלת טאנג הגדולה במקדש סונְגְיְוֵּ'ה במנזר שאולין. האסטלה נשלחה בפקודת הקיסר שׂוֵאנְדְזונְג, הקיסר השביעי משושלת טאנג (שלט 712–756), ובו תוארה העזרה שהגיש המנזר ללי שימין. האסטלה מהללת את המקדש במילים "אף אחד מההרים במדינה אינו בר השוואה להר סונג בעוצמתו כמחולל ניסים; זהו מקום קדוש לביצוע טקסים בודהיסטיים".
על פי האגדה נתן הקיסר טאידזונג לנזירים במנזר שאולין אישור קיסרי לאכול בשר ולשתות אלכוהול, המנזר היחיד בכל סין שבו לא נאסר אלכוהול,[5] אם כי כיום הנזירים במקדש שאולין מתנזרים מאלכוהול. אגדה זו אינה נתמכת במסמכים מתקופה זו, כדוגמת אסטלת טאנג הגדולה משנת 728. ההיסטוריון מאיר שחר משער שייתכן שמקורו של הסיפור העממי על צריכת בשר ויין בהפצה של סרטים כדוגמת הסרט מקדש שאולין.
בתקופת שושלת סונג (בין המאה העשירית למאה ה-13) התפרסם המנזר כשסיפורו של בודהידהרמה, מייסד הזן בודהיזם שפעל במנזר שאולין במאה השישית, התפשט בין חסידי הבודהיזם. על מנת להנציח את בודהידהרמה הקימו הנזירים את מקדש צ'וּדְזוּ (初祖) במקום בו האמינו כי ביצע מדיטציה.
שושלת יואן המונגולית (1368-1272) תמכה גם היא בבודהיזם, וב-1245 מונה פֿוּיוּ, מנהיג הזן בודהיזם בצפון סין לאב מנזר שאולין והועמד בראש ההיררכיה של הבודהיזם בסין. תחתיו בוצעו שיפוצים נרחבים במנזר שאולין, כל המקדשים בהר סונג סופחו למקדש שאולין, ו-22 מקדשים ברחבי סין הועמדו תחת ניהול מנזר שאולין. מגדל התוף, מגדל הפעמון והיכל דהרמה הוקמו בתקופה זו.
במהלך מרד המצנפת האדומה (בין 1351 ל-1368) בזזו שודדים את המנזר בחיפוש אחר חפצי ערך קיימים או משוערים. הם הרסו את רוב מבני המנזר ונזיריו נמלטו. קרוב לוודאי שהמנזר ננטש בין 1351 ל-1356 (התאריכים הסבירים ביותר להתקפה) ועד לפחות 1359, כאשר כוחות הממשלה השתלטו מחדש על חנאן. מאורעות תקופה זו הם ברקע האגדות על וג'ראפני, הקדוש הפטרון של המנזר, שבהן שוכתבה ההיסטוריה והנזירים הוצגו כמנצחים במקום כמנוצחים.
מנזר שאולין ואמנויות הלחימה שנלמדו בו שגשגו בתקופת שושלת מינג (בין 1368 ל-1644). כבר בתקופת חונְגְווּ הקיסר הראשון בוצעו שיפוצים במבנים שנפגעו או שמבנים שנהרסו לגמרי נבנו מחדש. היה זה תור הזהב של אמנויות הלחימה בשאולין שהתפתחו למערכת שלמה. בתקופת הקיסר גְ'יָאגִ'ינְג, הקיסר ה-11 בשושלת מינג (שלט 1521–1567) הצטרפו לוחמים מהמנזר לצבא סין בפעילות נגד הפיראטים היפנים. מבנים רבים נבנו ושופצו בתקופה זו. יותר ממחצית ההקדשות החקוקות על אסטלות במנזר הם מתקופת שושלת מינג. מתוך 228 הפגודות ב"יער הפגודות", 143 הם מתקופה זו.
ב-1641 בזזו כוחות המורדים בקיסר שושלת מינג האחרון בפיקודו של לִי דְזְה-צֶ'נְג את המנזר בשל תמיכת הנזירים בשושלת מינג והאיום התאורטי שהיוו למורדים. פעולה זו חיסלה את כוח הלוחמים של המנזר. המקדש נשאר חרב ושימש ביתם של נזירים מועטים עד תחילת המאה ה-18, כאשר ממשל שושלת צ'ינג קיבל החלטה להיות פטרון של המנזר ושיקם את המקדש. שיפוצים בוצעו בשנת 1735 בתקופת הקיסר יוּנְגְגֶ'נְג, הקיסר החמישי בשושלת צ'ינג (שלט 1722–1735), ושיפוצים נרחבים בוצעו בתקופת הקיסר צ'יינלונג, הקיסר השישי (שלט 1735–1796). מאז ועד סוף המאה ה-20 לא בוצעו שיפוצים במנזר ומבניו הוזנחו.
במאה ה-19 החלו לצוץ סיפורים על כך שמנזר שאולין נחרב בפקודת ממשל צ'ינג ונזיריו נטבחו בשל פעילויות שכוונו כנגד ממשל צ'ינג לכאורה. נטען כאילו החורבן התרחש ב-1647 תחת ממשלו של הקיסר שונג'ה (שלט 1643–1661), או ב-1674 תחת שלטונו של הקיסר קאנגשי, או ב-1732 תחת ממשל הקיסר יונגג'נג (שלט 1722–1735). על פי אותם סיפורים סייע חורבן המנזר להפצת אמנויות הלחימה של שאולין בכל רחבי סין באמצעות חמישה נזירים שנמלטו מהחורבן. בכמה מהסיפורים נטען[דרושה הבהרה] כי המקדש שנהרס היה כביכול מנזר שאולין בדרום, במקום, או בנוסף למנזר בחנאן. ג'וּ' קֶה כתב ב"צ'ינְג בָּאי לֵיי צָ'או" שמנזר זה שכן במחוז פוג'יין. סיפורים אלו נפוצים בתיאורים היסטוריים, עממים או אגדתיים, של היסטורית אמנויות הלחימה ובסוגת הספרות המכונה "וושיה".
אף שתיאורים היסטוריים מאוחרים אלו נפוצים בקרב המומחים באמנויות לחימה, ולעיתים קרובות משמשים כתיאור של המקור לסגנונות הלחימה השונים, סוברים החוקרים כי מדובר בבדיה. הם מופיעים בתיאורים המפוקפקים של ההיסטוריה של הארגונים החשאיים מהסיפורת הפופולרית, ונראה שהמקורות לסיפורים אלו היו הפולקלור של פוג'יין וסיפורים פופולריים כדוגמת הרומן הקלאסי "גדת המים". ההתייחסות של חוקרים מודרניים לסיפורים אלו היא בעיקר אל תפקידם בפולקלור הסיני.[6] בפועל היה הקיסר קאנגשי משושלת צ'ינג מתומכי מנזר שאולין וכתב את ההקדשה בקליגרפיה שעדיין תלויה מעל היכל המלך השמימי והיכל בודהה כיום.
קיימת עדות לכך שאמנויות הלחימה של שאולין יוצאו ליפן במאות ה-18 וה-19. פירוש השם שורין ריו (小林流), סוג פופולרי של קראטה שמקורו באוקינאווה הוא "דרך היער הקטן", ללא ספק תרגום של שם המנזר. קווי דמיון נוספים ניתן למצוא בספרי הדרכה עתיקים לאמנויות לחימה יפניים וסיניים.
היסטוריה מודרנית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1928 העלה המצביא שְׁה יוּאוּסָאן (石友三 1940-1891) את המנזר באש, והוא נשרף במשך 40 יום, מרבית המנזר ורוב כתבי היד בספריית המנזר עלו באש.[7]
מהפכת התרבות בסין שהחלה ב-1966 כללה בין מטרותיה חיסול המסדרים הדתיים, כולל מנזר שאולין. בזמן שהמשמרות האדומים תקפו את המנזר נותרו בו רק חמישה נזירים מתוך חמישים הנזירים ששהו עד אז במנזר. הם נאסרו, ידיהם הושמו באזיקים, והם אולצו לשאת שלטים שהכריזו על הפשעים שבהם הם נאשמים. הצליפו בהם בפומבי והם הוצעדו ברחובות כשהמון משליך עליהם אשפה. על מנת לשרוד הם קיבצו נדבות ועסקו בסתר בתיקון הנזקים למנזר.[7] הממשל טיהר את המנזר מכל הסממנים הבודהיסטים והותיר אותו שומם במשך שנים.
קבוצות שעסקו באמנויות לחימה ברחבי העולם העלו תרומות לתחזוקת המנזר וחצרותיו, והמנזר מכבד את מעשיהם באמצעות חקיקת שמותיהם על אבנים בסמוך לכניסה למקדש.
מ-1974 התבצעו במנזר עבודות שיפוצים נרחבות במשך כעשר שנים שכללו טיפול בשער הכניסה בגגות המקדשים, בהמשך נבנו מחדש מבנים שנשרפו ב-1928 על בסיס צילומים משנת 1922.
במרץ 2006 היה ולדימיר פוטין, חובב אמנויות לחימה (חגורה שחורה דאן 6 בג'ודו) למנהיג הזר הראשון שביקר במקדש.
מקדש שאולין, מקדש צ'ודזו ויער הפגודות צוינו כבר ב-1963 על ידי ממשל מחוז חנאן כחלק מהקבוצה הראשונה של אתרים היסטוריים מוגנים. ב-1996 צורפו מקדש צ'ודזו ויער הפגודות לקבוצה הרביעית של אתרים היסטוריים שהמדינה מחויבת להגן עליהם. ב-2010 הוכרזו מנזר שאולין ו"יער הפגודות" השייך לו אתר מורשת עולמית על ידי ארגון אונסק"ו, חלק מאתר המורשת העולמית מונומנטים היסטוריים של דנגפנג.
בעבר ניסו רבים להפיק רווחים מהמוניטין של מנזר שאולין ובנו בתי ספר לאמנויות לחימה על הר סונג. בסופו של דבר אסר הממשל הסיני על כך, ובתי הספר הועתקו לעיירות הסמוכות. עם זאת, נכון ל-2010 ממשיך בית הספר "טה גואו קונג פו", אחד מבתי הספר הגדולים ביותר בסין לאמנויות לחימה, לפעול בשטח השוכן מתחת למקדש שאולין.[8]
כיום ישנה הפרדה במנזר בין נזירי זן קלאסיים שלקחו על עצמם את שבועות הנזיר הקלאסיות (כולל התנזרות ממין ומבשר) ויומם מתרכז בלימוד ותרגול בודהיסטים, לנזירים לוחמים שמרכז עיסוקם הוא אמנויות הלחימה ושבועותיהם פחות מגבילות בתחום המזון והמין. כיום יש במנזר כ-300 נזירים רגילים ו-100 נזירים לוחמים.[9]
תיאור
[עריכת קוד מקור | עריכה]
מכלול המבנים של מנזר שאולין שוכן על המדרון הצפוני של הר שָׁאושְׁה (少室山), אחת משבע הפסגות של רכס הר סונג, כ-13 קילומטרים צפונית-מערבית לדנגפנג. המבנים ההיסטוריים ששרדו עד ימינו כוללים את המתחם המרכזי, את מקדש צ'וּדְזוּ ואת יער הפגודות. מקדש צ'ודזו נבנה לזכר מורה הדת בודהידהרמה ויער הפגודות הוא קבוצה של פגודות שהוצבו על קבריהם של נזירים בולטים.
המתחם המרכזי
[עריכת קוד מקור | עריכה]המתחם המרכזי משתרע על שטח של 36 דונם על מדרון מתון כשהוא פונה כלפי הר שָׁאושְׁה שמדרום לו, מאחוריו הר ווּז'וּ (Wuru) ולפניו הנהר שָׁאושִׂי (Shaoxi), כששער הכניסה שוכן 65 מטרים מהנהר. אורכו (מצפון לדרום) מעל ל-300 מטרים ורוחבו (ממזרח למערב) 120 מטרים. בשל המדרון עליו בנוי המנזר יש הפרש גובה של 23 מטרים בין השער לחומה בחלקו האחורי של המנזר. לאורך הציר המרכזי של המנזר יש שבעה מבנים: השער, היכל המלך השמימי, היכל שקיאמוני (על שם גאוטמה הבודהה, הידוע גם בשם שקיאמוני) מגדל הכתבים הבודהיסטים, חדר אב המנזר, היכל לִישׂוֵּ'ה והיכל אלף הבודהות. מרבית המבנים מתקופות שושלת צ'ינג ומינג הם בני קומה אחת כשגגותיהם בנויים בסגנונות שונים, אבל כולם בנויים ממזחילה אחת ומחופים ברעפים מזוגגים. כל המבנים, למעט היכל אלף הבודהות הם צנועים יחסית במידותיהם. היכל אלף הבודהות הוא ברוחב של שבעה פתחים, ובו כ-300 ציורי קיר.
משני צדי הציר המרכזי יש מבני עזר הכוללים את מגדל התוף ומגדל הפעמון, היכל לְיוֹדְזוּ, היכל גִ'ינָּאלְווֹ, היכל מנג'וסרי, היכל סמנטבהדרה, היכל בָּאיְיִי והיכל קסיטיגרבהה.[10] בהיכל בָּאיְיִי יש ציורי קיר מההיסטוריה של המנזר, ומההיסטוריה של פיתוח אמנויות הלחימה במנזר.
בנוסף, יש ממערב לציר המרכזי חצר פגודות, וממזרח לו אולם מדיטציה ומגורים לנזירים. בחצר הפגודות שרדו פגודת שקיאמוני, ופגודת מאיטריה, מתקופת שושלת סונג, וכן 174 אסטלות ועצים עתיקים (כולל גינקגו דו-אונתי שגילו מוערך ב-1,500 שנים). לאסטלות יש חשיבות מיוחדת בכך שהן תורמות למחקר ההיסטוריה, התרבות ואומנויות המלחמה של סין בתקופות השונות.
מקדש צ'ודזו
[עריכת קוד מקור | עריכה]מקדש צ'ודזו שוכן על גבעה כשני קילומטרים מצפון-מערב למתחם העיקרי, כשפסגת ווּז'וּ מאחוריו. המקדש שוכן 1,800 מטרים ממערת בודהידהרמה בפסגת ווּז'וּ שמצפון לו, ונבנה לזכר בודהידהרמה. אורכה של החצר מצפון לדרום כ-88 מטרים ורוחבה ממזרח למערב כ-39 מטרים ושטחה 3.4 דונם. לאורך הציר המרכזי יש שלושה מבנים: השער, ההיכל הראשי, וביתן אלף הבודהות. משני צדי הציר המרכזי שוכנים ביתן מְייֵנְבִּי וביתן ההורים הקדושים. ההיכל הראשי, נבנה בתקופת שושלת סונג, על פי כללים שפורטו ביִינְגְדְזָאו פָאשְׁה, ספר נודע ללימוד ארכיטקטורה. בולטים במבנה הקישוטים המגולפים בעץ ובאבן. בנוסף יש חמישה מבנים היסטוריים ובחצר יש מעל ל-50 אסטלות מהתקופה שאחרי שושלת סונג, ועץ ברוש מפורסם המתוארך לתקופת שושלת טאנג.
יער הפגודות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
על שטח של כ-20 דונם השוכן על המדרון כ-280 מטרים מערבית למתחם הראשי של המנזר בנויות בצפיפות 241 פגודות עתיקות שקיבלו את השם יער הפגודות. הפגודות נבנו על קבריהם של נזירים בולטים והן מתוארכות לשנים בין 689 ל-1803, תקופה המשתרעת על שבע שושלות ששלטו בסין: טאנג (שש פגודות), חמש השושלות (פגודה אחת), סונג (שתי פגודות), ג'ין (שמונה פגודות), יואן (44 פגודות), מינג (143 פגודות) וצ'ינג (14 פגודות). תאריך ההקמה של 23 פגודות נוספות אינו ידוע.
מרבית הפגודות הן מבני אבן ולבנים הבנויים בין קומה אחת לשבע קומות, וגובהם פחות מ-15 מטרים. על מרביתן חקוקים שנת בנייתן וכתובות והקדשות נוספות, ובנוסף יש כתובות נוספות על 14 אסטלות. לפגודות סגנונות רבים, אבל הן בעיקר מרובות מזחילות ובצורת היכל סיני. צורתן מגוונת, כולל מרובי צלעות, גליליים, בצורת אגרטל, חרוטיים או בנויים כגוש מונוליתי. מספר השלבים או הקומות בפגודות חייב להיות אי-זוגי (מאחד עד שבעה) ומייצג את הישגיו של המורה הבודהיסטי שהפגודה נבנתה לכבודו. התקופה שבה נבנתה הפגודה משפיעה על צורתה (עגולה או ריבועית) ועל מספר צלעותיה (ארבע או שש).
לפגודות יש תרומה חשובה למחקר ההיסטוריה והתרבות של סין משום שהן משקפות את השינויים שחלו בצורה ובסגנון האמנותי של מצבות הקבורה בצורת הפגודות מתקופת טאנג ואילך. באופיין המשתנה הן משקפות את פעולות הגומלין שבין תרבות הזן בודהיזם לתרבויות אחרות. אין אף מקום אחר בסין שבו יש שפע כזה של פגודות, מה שמצדיק את כינויו של יער הפגודות - "מוזיאון של אומנות הפגודות העתיקות".
סניפי המנזר בעולם
[עריכת קוד מקור | עריכה]
מנזר שאולין התפרסם ברחבי העולם המערבי עקב סדרת הטלוויזיה קונג פו, שבו הגיבור הראשי, אותו גילם דייוויד קאראדין, הוא נזיר שאולין בן לאב אמריקני ואם סינית הפועל במערב הפרוע, וסרטי קונג פו שהופקו בהונג קונג (המכונים "מזרחונים" על משקל המערבונים) שבהם ניתן דגש לאמנויות הלחימה של שאולין או שהוקדשו לאגדת הנזירים הלוחמים של שאולין.
הפופולריות הרבה לה זכה הפכה את המנזר לאתר תיירות מושך שבו מבקרים כ-2 מיליון תיירים בשנה, מתוכם מעל ל-150,000 תיירים זרים.[11] היא גם גרמה להקמת סניפים של מנזר שאולין ברחבי העולם שבהם הושם דגש על אמנויות הלחימה. המרכז של מנזר שאולין באירופה נמצא בברלין[12] עם מנזרים בגרמניה[13] ואוסטריה.[14] מנזרים נוספים נמצאים בארצות הברית,[15] ובישראל מלמדים את אמנויות הלחימה של שאולין.[16]
בראיון שהתפרסם בסין ב-2011 אמר שי יונגשין, אב מנזר שאולין, כי קיימים בעולם כ-40 סניפים שהם בבעלות ישירה של המנזר.[11]
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- מאיר שחר, שאולין - היסטוריה, דת ואמנויות הלחימה הסיניות, תרגם דורון מגן, הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2022.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של מנזר שאולין (בסינית)- אתר האינטרנט הרשמי של מנזר שאולין (באנגלית)
- הנזירים משאולין באתר בעברית של China Radio International.
- מתחם מנזר שאולין מתוך אתר מנזר שאולין בישראל
- סוכנויות הידיעות, האימפריה העסקית של מנזר שאולין: 40 חברות ונדל"ן ברחבי העולם, באתר TheMarker, 10 בינואר 2011
- אסף קמר, אגדות ואמיתות: הקונג פו של מנזר שאולין, באתר מאקו, 31 במאי 2009
- טיול מאורגן לסין - מנזר שאולין
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ מאיר שחר, Ming-Period Evidence of Shaolin Martial Practice מתוך Harvard Journal of Asiatic Studies]
- ^ Historic Monuments of Dengfeng in “The Centre of Heaven and Earth”
- ^ מאיר שחר, The Shaolin Monastery: History, Religion, and the Chinese Martial Arts עמ' 11
- ^ מאיר שחר, The Shaolin Monastery: History, Religion, and the Chinese Martial Arts עמ' 9
- ^ Shi Yan Ming, The Shaolin Workout עמ' 14
- ^ Brian Kennedy, Elizabeth Guo, Chinese Martial Arts Training Manuals: A Historical Survey, עמוד 70
- ^ 1 2 Kungfumagazine.com
- ^ Reflections on Return To China 2010
- ^ The extraordinary final test to become a Shaolin Master | Sacred Wonders - BBC|url=https://www.youtube.com/watch?v=Zbow21FKJS4%7Caccessdate=2019-08-24%7Clanguage=iw
- ^ יחד עם אוולוקיטסוורה נחשבים מנג'וסרי, סמנטבהדרה וקסיטיגרבהה לארבעת הבודהיסטוות העיקריים בזרם המהאיאנה
- ^ 1 2 האימפריה העסקית של מנזר שאולין: 40 חברות ונדל"ן בערים גדולות בעולם, באתר הארץ, 11 בינואר 2011
- ^ Shaolin Europe Association
- ^ Shaolin Tempel Deutschland
- ^ Shaolin Tempel Österreich
- ^ USA Shaolin Temple
- ^ מנזר שאולין בישראל
