החוקים (דיאלוג אפלטוני)

החוקים
Νόμοι

מידע כללי
מאת	אפלטון
שפת המקור	יוונית עתיקה
סוגה	דיאלוג אפלטוני
סדרה
הספר הבא	אפינומיס

החוקים (ביוונית עתיקה: Νόμοι) הוא הדיאלוג האחרון והארוך ביותר של אפלטון. הדיאלוג עוסק במהות החוק ובפונקציות שלו במדינה. בין הנושאים הנידונים בדיאלוג: החוק האלוהי לעומת חוקי אנוש, מעמד המחוקק, תפקיד התבונה בקביעת החוקים, יחסי המדינה, הפילוסופיה והדת, תפקיד החינוך במדינה ועוד. הדיאלוג מושווה לעיתים קורובות לדיאלוג הפוליטאה (המדינה) (המוכר יותר) בשל העיסוק המשותף בפילוסופיה פוליטית והתיאור של כינון עיר-מדינה. עם זאת הפוליטאה נבדל מהחוקים באופן מהותי משום שבזה האחרון אפלטון זונח את שיטת האידאות (מאפיין ידוע של "הדיאלוגים המאוחרים").

מאפיין ייחודי נוסף הוא שזהו הדיאלוג היחיד של אפלטון בו לא מוצגת דמותו של סוקרטס.

רקע היסטורי

אפלטון

חוקרים נוטים להסכים כי אפלטון כתב דיאלוג זה בסוף ימיו, כאשר הרקע לכתיבתו הוא ניסיונו הכושל להשתלב בחיים הפוליטיים של יוון העתיקה. לאחר מותו של דיוניסיוס הראשון, החליט לשוב לסיציליה (367 לפנה"ס) לבקשתו של דיון מסירקוסאי, במטרה להפוך את שליטה הצעיר של סירקוסאי, דיוניסיוס השני (טיראן סירקוסאי), לפילוסוף. מטרה זאת נכשלה – דיוניסיוס הגלה את דיון, ואפלטון נעצר, עד שהותר לו בסופו של דבר לחזור לאתונה העתיקה. לאחר שכנועים רבים, ביקר אפלטון בשלישית בסירקוסאי (361 לפנה"ס), אולם הוא שוב נכלא שם עקב ביקורתו הנוקבת, ונפדה בידי חבריו. מאז לא שב עוד אפלטון לסירקוסאי, ועסק בהוראה באקדמיה ובכתיבה (אירועים אלו מוזכרים במרומז ב"האיגרת השביעית"). לדעת חוקרים מסוימים, הניסיונות של אפלטון להפוך את השליטים לפילוסופים כשלו, ובסוף ימיו הוא הגיע למסקנה כי השליטים פועלים בראש ובראשונה לטובת שלטונם ולא לטובת העם. לכן יש לוותר על האידיאל של שליט פילוסוף שיוצר מדינה צודקת, ולבחור במדינה השנייה במעלה: זו המנוהלת על ידי חוקים צודקים. חוקרים אחרים, לעומת זאת, טענו שההסבר שמבוסס על אכזבות פוליטיות של אפלטון הוא שגוי, ושלמעשה האידיאלים הפוליטיים של אפלטון לא השתנו באופן מהותי בין חיבור ה"מדינה" ל"חוקים".

תקציר

מסגרת ודמויות

בניגוד לרוב הדיאלוגים של אפלטון, סוקרטס לא מופיע בדיאלוג. הדיאלוג מתקיים באי כרתים. במקומו השיח מתנהל על ידי זר אתונאי (ביוונית: xenos) זקן. עימו משוחחים שני זקנים נוספים, מגילוס הספרטני וקליניאס פוליטיקאי ומחוקק מכרתים.

הזר האתונאי, ששמו אינו מוזכר לעולם, מצטרף לשניים האחרים בעלייה לרגל הדתית לקנוסוס לפולחן זאוס. הדיאלוג כולו מתרחש במהלך המסע הזה, המתכתב עם סיפור שמיוחס למינוס: לפיו מינוס הלך בדרך זו כל תשע שנים על מנת לקבל הדרכה מזאוס בנושאי חקיקה עבור כרתים. בנוסף מוזכר כי הדיאלוג מתרחש ביום הארוך ביותר בשנה, מה שמאפשר את הדיאלוג הארוך (הנפרש על שנים עשר ספרים).

בסוף הספר השלישי מודיע קליניאס כי למעשה ניתנה לו האחריות ליצור את החוקים למושבה כרתית חדשה, וכי הוא מעוניין בסיוע של הזר. שאר הדיאלוג מתנהל עם שלושת הזקנים, צועדים לעבר המערה וקובעים חוקים לעיר החדשה הזו המכונה "עיר המגנטים" (או מגנזיה).

נושאים

השאלה המרכזית שנשאלה בתחילת הדיאלוג אינה "מהו חוק?" כפי שניתן היה לצפות (זוהי השאלה המרכזית בדיאלוג "מינוס", שמקוריותו מוטלת בספק). הדיאלוג מתחיל בשאלה "למי מיוחסת יצירת חוקים?".

השאלות שעולות בחיבור הן רבות, וביניהן:

• התגלות אלוהית, חוק אלוהי ונתינת חוק
• מעמד המחוקק ותפקיד התבונה בקביעת החוקים
• יחסי הפילוסופיה, הדת והפוליטיקה
• תפקיד המוזיקה, הפעילות הגופנית והמחול בחינוך
• חוק טבעי וזכות טבעית

הדיאלוג משתמש בעיקר במערכות החוק האתונאיות והספרטניות (Lacedaemonian) כרקע לאיתור בחירת חוקים, שהדוברים מדמים כמערכת קוהרנטית פחות או יותר לעיר החדשה עליהם הם מדברים.

לפי הדיאלוג, בבסיס המדיניות של המדינה צריכים לעמוד יראת האל (שהוא המקור לחוקים), כיבוד הורים, וטיפוח המידות והצדק. בדיאלוג יש הסכמה כי מטרתו של המחוקק היא לחתור לשלום ולא למלחמה, למתינות וליחסים טובים בין האזרחים, לחלוקת עושר צודקת בין 4 המעמדות השונים, שיתוף האזרחים בממשלה, בניהול המשפט ובחקיקת החוקים. צריך לאזן את הסמכויות במדינה - מאזן הכוחות הציל את ספרטה, בעוד שעודף העריצות בפרס ועודף החירות באתונה היו החורבן של שתיהן. לפי אפלטון - ניהול טוב של המדינה מונע את ניוונה או במילים שלו:'ערים לעולם לא יפסיקו ממחלה עד שהן ינוהלו טוב יותר'. לפי אפלטון המדינה צריכה לדאוג למתן חינוך רחב לילדים - קריאה, כתיבה, נגינה על הליירה, חשבון, גאומטריה, אסטרונומיה, התעמלות ואימונים לצבא. החוקים מצביעים על העונשים שיוטלו על מעשים פליליים בהתאם לחומרתם - במקום הראשון עבירות נגד הקודש, במקום השני עבירות נגד המדינה, ואחרי כן רצח לסוגיו, אי כיבוד הורים, עבירות כלכליות, היחס לזרים, חובות השופטים ועוד.

ספר ראשון

הספר הראשון נפתח בשאלה מהו המקור לחוקות של כרתים ושל ספרטה, עליה עונים קליניאס ומגילוס שמדובר באלים בזאוס ובאפולו בהתאמה. קליניאס מסביר שהחוקה בכרתים מיועדת בעיקר להכנה למלחמה, על ידי קביעה של סדרות אימונים ושל אכילה משותפת של הגברים המבוגרים כדי שיתרגלו למצב של אכילה במהלך קרב. שלום נתפס רק כאשליה, שכן למעשה כל האומות נמצאות במצב כלשהו של מלחמה זו עם זו. האורח האתונאי ממשיך את קו המחשבה של קליניאס באומרו שאולי נכון גם שכל כפר נמצא במלחמה עם הכפרים האחרים, וכך גם כל משפחה ומשפחה וכל אדם ואדם, ואולי אף כל אדם עם עצמו. במקרה של אזרחים בתוך אותה אומה ברור שחשוב יותר לדאוג לזמן השלום ולמנוע מצב של מלחמת אזרחים. אם כך מטרתו של המחוקק היא לדאוג לקיום התקין בעתות השלום ולחבר תקנות שימנעו מלחמת אזרחים. עליו להתייחס למלחמה כאמצעי לשלום. דיון זה מוביל לשאלות בנוגע למידות הטובות שראוי לטפח במדינה: מבחינת המלחמה כלפי חוץ הרי שהאומץ הוא המידה הטובה החשובה ביותר, אך עבור הניהול התקין של המדינה כלפי פנים דרושים גם המתינות, הצדק והתבונה. האורח טוען כי לטיפוח האומץ יש לדאוג שהאזרחים ילמדו לעמוד לא רק כנגד סבל, אלא גם לעמוד כנגד הנאות מבלי להתערער. בנוגע למתינות, האורח טוען שיש חשיבות גדולה לקיומן של התכנסויות חברתיות ושל חינוך. חינוך טוב אמור ללמד אדם להשתמש בכלים הרלוונטיים לתחום הלימוד שלו, אפילו דרך משחק. חינוך אמיתי הוא חינוך למידה הטובה, והוא מלמד את האדם להשתמש בכלי של חישוב בנוגע להנאות ולסבל, באמצעות החוקים של העיר. בהקשר זה טוען האורח שבן האדם הוא כמו בובה (θαῦμα) שהוכנה על ידי האלים, והיא נמשכת על ידי החוטים של הרגשות או על ידי החוט המוזהב של החישוב. בניגוד לאופן שבא התפרשה אמירה זו לעיתים קרובות, הכוונה ככל הנראה איננה למריונטה אלא לבובה מכנית. כלומר, בני האדם אינם נשלטים בפעולותיהם על ידי האלים, אלא פועלים באופן עצמאי על פי ההרכב של חלקי הנפש שלהם שנבנתה מלכתחילה על ידי האלים, באופן טוב יותר או פחות. לבסוף טוען האורח שאפילו לשתיית אלכוהול יכול להיות ערך חינוכי, שכן היא מספקת הזדמנות להתאמן במתינות.

ספר שני

הספר השני עוסק בהצדקות נוספות לחשיבות של אלכוהול. בפתיחת הדברים, האורח האתונאי טוען שחינוך תפקידו ללמד את ההתחלה של טיפוח המידה הטובה, על ידי לימוד הילד להבין את רגשותיו באמצעות התבונה. המידה הטובה היא למעשה התאמה כזו בין התבונה לבין הרגשות. דרך מרכזית שבה חינוך כזה מתאפשר היא דרך מוזיקה, שירה וריקוד. אלו הם מתנות מן האלים, בפרט המוזות, אפולו ודיוניסוס. האורח בוחן שלושה טיפוסים ותוהה מי מהם הוא המחונך ביותר בריקוד ובשירה. הראשון בעל מושגים נכונים בנוגע למה יפה ומה מכוער, השני יודע להעביר בשירה ובריקוד את מה שהוא תופס כיפה וכמכוער אך אין לו הנאות נאותות בנוגע לנושאים אלו, והשלישי נהנה באופן נאות מדברים יפים ונרתע מדברים מכוערים. האדם השני הוא הנחות מבין השלושה. בשלב הבא האורח תוקף את הטענה על פיה יש להעריך מוזיקה כיפה על פי המידה שבה היא גורמת להנאה. הוא בוחן את האפשרות של מצב שבו אדם מסוים יתפוס אותו דבר כמהנה אך רע. כשאדם מבצע ריקוד ושיר מסוימים הוא מחכה דמות של אדם אחר, אשר יכול להיות תואם לאופי ולטבע שלו, אז הוא יקרא לו טוב, או לא תואם, אז הוא יקרא לו רע. במצב כזה האדם יתייחס לשיר כמהנה אבל רע. החיקוי של דמות רעה יכולה להיות לה השפעות הרסניות על הנפש של המחקה, לכן יש להציב הגבלות מוסריות על התכנים ועל הסגנון של המוזיקה, ואדם שאינו בעל מידות טובות לא יוכל לשפוט מוזיקה כראוי. בין השאר יש להשתמש במוזיקה כדרך נעימה לחינוך למידות טובות, כפי שיש להפוך אוכל בריא לטעים. בין השאר, על מחברי השירים לומר שהמידה הטובה היא המקור לאושר. זוהי טענה נכונה, אבל אפילו אם לא הייתה נכונה היא הייתה בגדר שקר מועיל. האורח מזכיר את מיתוס הייסוד של תבי, כדי לטעון שאנשים צעירים מאמינים למיתוסים ויש לנצל זאת. לאחר מכן הוא מציע להקים שלוש מקהלות עבור ילדים, צעירים מתחת לגיל שלושים, ומבוגרים בין גיל שלושים לשישים. כדי לעודד את המקהלה המבוגרת להמשיך לשיר ולרקוד ניתן להשתמש באלכוהול. השירים של המקהלות הם אמנות מייצגת, ולכן היא צריכה להישפט על פי מידת האמת וההתאמה של הייצוג שבה, ולא על פי המידה שבה היא מהנה. אמנות רק לשם הנאה היא בגדר משחק ותו לא. ההתאמה הזו איננה תלויה בנקודת מבט, כשם שהשאלה אם אובייקטים הם שווים או פרופורציונליים היא עבודה כזו. כדי לשפוט עד כמה דבר מה מצליח לייצג דבר מה אחר יש להכיר את הדבר המיוצג. כך לבסוף האמנות המייצגת נשפטת על ידי השאלות: מה היא מייצגת, עד כמה היא מייצגת אותו בצורה מהימנה, ועד כמה היא מעבירה ייצוג זה היטב באמצעות מקצב ומלודיה.

ספר שלישי

האורח מציע לבחון כיצד נוצרות ערים וחוקות. הוא טוען שפעמים רבות מבול מחק את הציוויליזציה האנושית מלבד רועי צאן ששכנו בהרים ושלא הכירו את האומנויות השונות ואת הכלים שמשמשים אותן. לפיכך אומנויות אלו הומצאו מחדש על ידי דמויות מיתולוגיות: דדלוס (אדריכלות), אורפאוס (שירה), פלמידס (כתב ומספור), מרסיאס (מוזיקה), ואמפיון (הנבל). גם החכמה המדינית נעדרה אז, ובני האדם נמצאו במעין מצב טבעי, בו לא היו חוקים אך גם לא קלקלות מוסריות. בני האדם פגשו זה את זה רק לעיתים רחוקות ולא נלחמו. המערכת החברתית היחידה הייתה המשפחה הפטריארכלית, והחוקים הלא כתובים היו "דין אבות". בשלב השני משפחות התאגדו לשבטים ולכפרים וכדי ליישב בין דיני האבות השונים היה צורך בחקיקה מפורשת. באופן זה עוגנה בחוק הסמכות של מספר אבות יחידים או אב יחיד אחד, כך שנוצרו האריסטוקרטיה והמונרכיה. בשלב השלישי נוצרו ערי המדינה הגדולות כמו טרויה, והחל משלב זה כבר מוכרים סיפורים היסטוריים. בשלב הרביעי נוצרו בריתות בין ערי מדינה שונות, כמו הברית בין ספרטה, ארגוס ומיקנה, וכמו כן אמנות ושבועות בין מלכים לנתיניהם. האורח טוען שמשאלתם של כל בני האדם, וגם של כל הערים, היא שכל המאורעות יקרו לפי רצונם, ומוסיף שיש לייחל לכך רק אם רצונותינו הם תבוניים. ככלל, רק על אדם תבוני להתפלל לקבל את רצון ליבו, זוהי סכנה עבור אדם לא תבוני להתפלל. כמו כן טוען האורח שהסכלות הגדולה ביותר היא של האדם שאוהב מה שנראה לו כעוול ונהנה ממנו, ושונא מה שנראה לו כטוב. זהו מצב של חוסר הרמוניה קיצוני בין החלק בנפש שחווה הנאה וסבל (זה שאנלוגי להמון העם במדינה) לבין החלק התבוני (שאנלוגי למושל ולחוקים).

האורח מצביע על כמה סוגים של יחסי שררה:

1. הורים על ילדיהם
2. אצילים על נקלים
3. זקנים על צעירים
4. אדונים על עבדים
5. חזקים על חלשים
6. בעלי ידע על חסרי ידע
7. שררתם של מי שזכו בה מתוקף הגרלה.

כדי שהמדינה תתנהל באופן תקני עליה לקיים את המידה הנכונה שתאפשר איזון בין סוגי השררה השונים שמתקיימים בה. כך בספרטה השררה המלוכנית חולקה בין שני מלכים, וכמו כן חולקה יחד עם מועצת זקנים ועם בעלי תפקידים שנבחרו באמצעות הגרלה. קיום מדיני תקין זה אפשר לספרטה לשגשג בזמן המלחמה הפרסית. כך גם היה בפרס בתקופתו של כורש, אשר הצליח לערב כראוי את יסוד השררה המונרכי ואת יסוד החופש הדמוקרטי במדינה. בנו קמביסיס לא הצליח בכך, נכדו דריווש שוב הצליח, ונינו אחשוורוש שוב נכשל. במקרה הפרסי, הכשלונות נבעו מעריצות יתר אשר שללה את רוח האחדות והשותפות של העם, בעוד שייתכן גם המצב ההפוך בו ניתן יותר מדי חופש דמוקרטי לאזרחים. בסיכום הספר השלישי קליניאס מדווח על כך שהתבקש לנסח את החוקים למושבה חדשה של קנוסוס, והוא מבקש את עזרתם של שני המשתתפים האחרים בדיאלוג.

ספר רביעי

האורח האתונאי, קליניאס ומגילוס מתחילים לשרטט את דמותה של העיר העתידית. תחילה תוהה האורח האתונאי על התנאים החומריים של אותה עיר: עד כמה היא קרובה לחוף הים ואם יש לה נמלים או אמצעים לייצר ספינות. לטענתו, טוב שהעיר אינה קרובה מדי לים ושהיא איננה יכולה להתעשר מדי מסחר ימי. הוא מזכיר לשמצה את הצי המיתולוגי של מינוס ושל האכאים שנלחמו במלחמת טרויה, כמו גם את קרב סלמיס שבעיניו חשוב פחות מקרב מרתון היבשתי. לאחר שהוא תוהה על שאלות דמוגרפיות, הוא פונה שוב למקור התוקף של החוק. הוא מסביר שהגורם העיקרי שקובע את החוק הוא דווקא המקרה, בין אם מדובר במזג האוויר, בעוני, במגפות או במלחמות. למעשה, בכל העניינים האנושיים שולט בעיקר המקרה. עם זאת, האלים פועלים יחד עם המקרה, ובין כך לכך יכול לפעול האומן המומחה, שיכול לפעול מתוך ידיעה של האמת ולהתפלל לדברים שיסייעו לו באומנותו. אם כך, נשאלת השאלה מהו הדבר שיכול לסייע למחוקק בחקיקתו: זהו השליט הטוב, שצריך להיות שליט יחיד שניכן גם במהירות תפיסה, זיכרון, ובמידות הטובות, בין השאר מתינות כמו זו שיכולה להיות לבעלי החיים (ולאו דווקא לאדם התבוני). מאידך, השליט הטוב זקוק למחוקק הטוב. הימצאות שניהם תלויה במזל. רק שליט יחיד יכול ליצור שינוי אמיתי במדינה, והוא ייצור מדינה צודקת רק אם האלים חננו אותו בתשוקה לצדק.

האורח פונה בשלב זה למיתוס על תקופת שלטונו של קרונוס. בתקופה זו חייהם של בני האדם היו טובים, והם נשלטו לא על ידי בני אדם אחרים (כפי שפרות אינן רועות פרות) אלא על ידי דיימונים. מטרת החוקים היא לחקות את שלטונם הטוב של הדיימונים באמצעות התבונה, אף שחיקוי זה לעולם אינו יכול להיות מושלם. חוקים גרועים הם כאלו שתכליתם היא רק שימור של השלטון הקיים, ואשר פועלים על פי הגדרה של צדק לפיה משמעותו היא שהחזק שולט על החלש. זוהי ההגדרה שהציע תראסימכוס בדאילוג המדינה. מי שפועל כך עבור קבוצה אחת בלבד בחברה איננו באמת אזרח, אלא חבר מפלגה. לעומת זאת חוקים אמיתיים מכוונים לעניינים המשותפים של המדינה כולה, והשליט איננו נמצא מעליהם אלא כפוף להם. מי שראוי להיבחר לשליט הוא מי שהפגין כפיפות רבה ביותר לחוקים.

האורח מסביר שישנו דין אלוהי וטבעי שאותו מנחיל האל בטבע ועליו משגיחה אלת הנקם נמסיס. רק האדם הטוב, שצפוי לזכות באושר, יכול להימנע מנקמתה, והוא יכול להיות דומה לאלים. האורח טוען, בניגוד לפרוטגורס, שהאדם איננו מידת כל הדברים, אלא "האל הוא מידת כל הדברים". האדם הטוב צריך לקלוע בכמה תחומים:

1. מתן קורבנות לאלים האולמיפיים
2. מתן קורבנות לאלים התחתונים
3. עבודת הדיימונים
4. פולחן במקדשי האבות
5. כיבוד אב ואם
6. דאגה לילדים, לקרובים ולידידים
7. דאגה לנפש, לגוף ולרכוש.

לבסוף מבחין האורח בין רופאים אמיתיים, שמרפאים מתוך ידיעה, ואלו שמרפאים רק כאומנות. הראשונים יודעים להסביר לחולה מדוע הם עושים פעולות מסוימות. כך גם המחוקק, טוב שיידע להסביר מה הסיבה לחוקים שהוא מחוקק, ולכן עליו לתת הקדמה מתאימה לכל חוק ולאוסף החוקים בכלל. הקדמה כזו למשל היא טענתו הקודמת של האורח בנוגע לפעילותם של האל ושל נמסיס.

ספר חמישי

הספר החמישי מתחיל בהקדמות בנוגע לדאגה לנפש, לגוף ולרכוש. הנשמה מוצגת כדבר החשוב והנעלה ביותר אחרי האלים עצמם. האדם מכבד את נפשו כאשר הוא נמשך להנאות ראויות ודוחה כאלו שאינו ראויות, ובעיקר כאשר הוא בעל מידות טובות. עשיית עוול תרחיק אותו מאנשים טובים. בתחום הגוף יש לשאוף למידה האמצעית, כך שהגוף לא יהיה אפילו יפה, חזק, גבוה או בריא יותר מדי או פחות מדי. בנוגע לרכוש, אין להרבות אותו מדי ובפרט לא לשאוף להוריש כסף רב מדי לילדים. במקום זאת, יש להוריש לילדים יראת כבוד לבני אדם אחרים, ובפרט לזרים. זאת יש לעשות באמצעות דוגמה אישית. לבסוף מוסיף האורח כי האמת האמצעי לטפח את המידות הטובות וכך לטפח את הנפש הן של האדם והן של הסובבים אותו. בהקשר זה מזכיר האורח ששום אדם אינו עושה רע מרצונו, וטוען שעל האדם הטוב לנהוג באדיבות וברחמים כלפי מי שניתנים לתיקון, ולעומת זאת לנהוג בזעם ובתקיפות כלפי מי שאינם ניתנים. המקור העיקרי לתחלואים של הנפש, לטענתו, הוא אהבה עצמית עודפת. כהמשך לכך, תוהה האורח כיצד ניתן להעריך מהו אורח החיים הראוי לבני אדם. הוא מוכיח שהציות לחוק והשאיפה למידה הטובה אינם רק ראויים לשבח ותבוניים, אלא גם רצויים ומהנים מנימוקים שאינם בהכרח תבוניים. האורח מוכיח שחיים של מתינות, תבונה, אומץ או בריאות עדיפים מהנים יותר מאלו של פריצות, סכלות, רפיון או חולי. בכך מסיים האורח את ההקדמה לחוקים.

האורח מתחיל את תיאור החוקים עצמם בהערה מתודולוגית בנוגע לכך שהדיון נסוב סביב הקמה של מדינה מאפס, ולא על תיקון של מדינה קיימת. תיקון של מדינה קיימת הוא כמעט בלתי אפשרי, וייתכן רק באמצעות תהליכים שמרניים ואטיים של שינוי. האורח פונה לדון בדמוגרפיה ובחלוקת הקרקע במדינה. על המחוקק להיות בקי באריתמטיקה עבור דיון זה, כשם שזו בעלת תפקיד יסודי במדעים כולם. את המדינה יש לחלק לנחלות של 5040 (מספר המתחלק בכל המספרים בין 1 ל-10), ולא לאפשר שינוי במספר זה. לאחר מכן בוחן האורח שלושה סוגים של מדינות, מן הטובה ביותר לשנייה ולשלישית במעלה, כאשר רק השלישית מביניהן היא באמת אפשרית. המדינה הראשונה היא זו שבה הכל משותף, כולל נשים וילדים, לאנשים ישנן סברות משותפות בנוגע לטוב ולרע, וככלל המדינה מתנהלת כיחידה אחת. המדינה השנייה במעלה אמנם דומה לראשונה, אך קרקעות המדינה משויכות לפי בתי אב. אבות מורישים את נחלותיהם לבניהם, ומוסרים את בניהם לאנשים חשוכי ילדים אם יש להם יותר מבן אחד. לחלופין יהיה צורך לעודד ילודה או לקבל מהגרים כדי לשמור על מספר בתי האב. במדינה זו ישנה הפרדה בין כסף לשימוש פנימי, שהוא מוגבל בסכום שלו, לבין כסף שמשמש רק לעסקים מחוץ למדינה. כיוון שהמחוקק שואף ליצור אושר עליו למנוע עושר רק מדי או עוני רב מדי, שכן לא העשיר ולא העני יכולים להיות באמת מאושרים. בכך גם ימנע סכסוכים ומלחמות אחים. לבסוף דן האורח במיקומה הגיאורפי של המדינה ובחלוקתה לעיר ולספר, ולשבטים. המדינה השלישית במעלה היא זו שתיווצר מניסיון קונקרטי לחקות את המדינה השנייה במעלה, שאפשרית רק באופן תאורטי. לפיכך המשך הדיאלוג דן בסדרי המדינה השנייה במעלה.

ספר שישי

הספר הששי של הדיאלוג עוסק בעיקר ברשויות המדינה ובבחירתם של נושאי משרה. הטענה בבסיסו היא שחוקים אינם יכולים להגשים את תחילתם מבלי רשויות שתואמות להם. האורח מציע שקבוצה ראשונית של 37 שליטים ("שומרי החוק") תיבחר במהלך הקמת העיר, 19 מבין המתיישבים החדשים בעיר ו־18 מעיר האם קנוסוס. לאחר מכן מפורטים תפקידיהם של שומרי החוק והמגבלות על כהונתם. האורח מפרט את אופן בחירתם של נושאי תפקידים נוספים, כמו מצביאים, מועצת עם בת 360 חברים, כוהני דת ונושאי משרות מקומיים יותר שאחראים על השדות ועל השוק. המועצה, למשל, נבחרת בדרך שמערבת הצבעה וגורל: מכל אחת מארבע מעמדות הרכוש נבחרים 180 חברי מועצה פוטנציאלים על ידי בני המעמד, ו־90 מתוכם נבחרים באמצעות הגורל. מבחינת האורח, דרך בחירה כזו מערבת באופן מוצדק את יסוד המונרכיה (הערכה של אדם על פי כישוריו) עם יסוד הדמוקרטיה (שוויון שאינו תלוי במעלותיו של האדם, כפי שמתבטא בבחירה בנושא משרה על פי הגרלה). הנתינה לכל אדם לפי המגיע לו, כלומר על פי כישוריו, היא למעשה הצדק, אך כדי למנוע מרידות של חלקים מסוימים באוכלוסייה אין מנוס מלערב גם נתינה לאזרחים רק מעצם כך שהם אזרחים. במהלך הדיון על אופן הבחירה של המועצה עולה סוגיה נוספת שחוזרת מספר פעמים בספר הששי, והיא זו של עונשים כספיים: האורח מציע ענישה כספית דיפרנציאלית, כך שבני מעמדות רכוש גבוהים יותר יצטרכו לשלם יותר (למשל על חוסר היענות להצביע).

נושא המשרה החשוב ביותר בעיר, לטענת האורח, הוא זה שאחראי על חינוכם של הילדים. עליו להיבחר על סמך כישוריו מבין 37 שומרי החוק, ולכהן 5 שנים. תכליתם של החוקים כולם היא ליצור את המידה הטובה בקרב האזרחים. החינוך, יחד עם הלך רוח נכון שניתן כמתנה מן האלים, הם התנאים ההכרחיים לכך שאדם יוכל להפוך לבעל מידה טובה, במקום לאדם בלתי "מאולף" שהוא החיה הרעה ביותר.

לאחר פירוט נוסף על מערכות המשפט, האורח טוען שמלאכת החקיקה אינה יכולה להסתיים עם הקמת העיר. הוא מדמה את העיר לציור שבו תמיד ניתן לחדד את הפרטים. המחוקקים הראשונים (שהם במקרה זה האורח, מגילוס וקליניאס) רק מניחים את קווי המתאר של החוק, באופן שהוא בהכרח לקוי במידת מה, ועליהם להעביר את מלאכת החקיקה לדור השני של שומרי החוק.

נושא נוסף שנידון הוא ההגנה על העיר, לגביה טוען האורח שישנה חשיבות רבה יותר לכושרם של האזרחים להילחם מאשר לחומה שעשויה להפוך אותם לשאננים. ביחס לעבדים טוען האורח שיש להימנע מלעשות להם מעשי עוול, שכן אדם נבחן עוד יותר במידה הטובה כאשר הוא נוהג באדם שבו הוא יכול לפגוע כרצונו. בסיכום הספר דן האורח בסוגיות שנוגעות לנישואין ולהולדה. הוא מסביר שיש לכוון את תאוות המין למטרות טובות ולא רק נעימות, כמו גם את תאוות השתייה והאכילה, באמצעות הפחדה, הסבר וחקיקה, אף שחקיקה זו אינה יכולה להשתמש בכפייה. כדי להסביר זאת מתאר האורח תקופה פרה-היסטורית שבה עוד לא התקיימו צמחי מאכל, ובני אדם היו צריכים לווסת את תשוקתם לאכילה כדי לא לאכול בני אדם אחרים. על הגבר והאישה לדאוג לכך שיביאו צאצאים טובים וידאגו ליחסים התקינים בין המעמדות בחברה על ידי נישואים בין מעמדות שונים. על נשים להשתתף בחיים הציבוריים כמו גברים, אך יש להתחשב בכך שהן נחותות מהם אינטלקטואלית ומוסרית.

ספר שביעי

בתחילת הספר השביעי ממשיך האורח לדון בהוראות שנוגעים לתחום הפרט והמשפחה. החשיבות בקביעת הוראות במקום חוקים היא בין השאר בכך שבתחום הפרט סביר מאוד שהפרטים יפרו חוקים שיינתנו להם, מה שיוריד מכבודם של החוקים כולם. האורח דן בגידול של פעוטות ואף באופן בו צריכות נשים בשעת ההיריון לנהוג. כדי למנוע מילדים להתרגל לאורח חיים שגוי של רדיפה אחר הנאות ובריחה מסבל, הנשים ההריוניות צריכות לנהוג בנחת רוח ולהימנע מהנאות ומסבל מופרזים. יש לנהוג לעיתים בענישה כלפי ילדים, אך לא בהשפלה. יש להימנע משינויים ומהבדלים גדולים בצעצועי הילדים ובצורות ובצבעים שמוכרים להם, כדי שתתפתח בהם הסכמה כמה שיותר משותפת בנוגע לנאה ולבלתי נאה. ככלל, כל שינוי שאיננו מדבר רע לדבר טוב הוא חסר ערך ואף מזיק, כאשר הנזק הגדול ביותר נוגע לשינויים בנוגע למה שמוסכם בנוגע למוסר.

בהתאם לרצון להימנע משינויים מיותרים, יש לשמור גם על צורות הריקוד והמוזיקה קבועות בעיר. האורח טוען שמשוררים אינם כשירים לשפוט מה טוב ומה רע, ולכן יש לאסור עליהם לכתוב בניגוד למה שנתפס במדינה כטוב וכצודק. אין לדאוג מדי לסגנון המוזיקלי, שכן ניתן להפיק הנאה מכל סגנון מוזיקלי. לדעת האורח, ענייני אנוש אינם ראויים לכובד ראש אלא יש לראות בהם יותר שעשוע של האלים, וכיוון שכך יש לבחון כיצד בני האדם משחקים. המלחמה למשל איננה "משחק" נכון, בניגוד לשירים, לריקודים ולהקרבת הקורבנות לאלים. בהקשר זה שוב טוען האורח שבני האדם הם בובות, טענה עליה מגיב מגילוס שהאורח מקניט מדי את המין האנושי. האורח טוען כמו כן שעל נשים לקחת חלק בכל העיסוקים בעיר, אחרת אותה עיר מאבדת מחצית מהפוטנציאל שלה.

בהמשך הדיון על חינוך הילדים, טוען האורח שהשיחה הזו עצמה שהוא מנהל עם קליניאס ומגילוס יכולה לשמש דגם לטקסט חינוכי. באופן דומה הוא טוען שהוא, מגילוס וקליניאס למעשה מחברים את ה"טרגדיה האמיתית ביותר". האורח פונה לדון בשלושת תחומי הלימוד המתמטיים:

1. חשבון ואריתמטיקה
2. מדידת קווים, שטחים ונפחים
3. אסטרונומיה

במדעים אלו יש צד "הכרחי" שאותו יצטרכו ללמוד גם מי שלא יהפכו למומחים בהם. ההכרח הזה חל גם על האלים עצמם. אף אדם או אל לא יוכל להפוך למנהיג לבני האדם מבלי להכיר את המספרים, את הזוגי והאי־זוגי, את הספירה, ואת המחזורים של גרמי השמיים. לימודם של תחומים אלה גם כן צריך להיעשות על ידי משחק. אף המבוגרים צריכים לשחק בכך שיתהו אילו קווים הם מדידים זה ביחס לזה, ואילו אינם.

ספר שמיני

הספר השמיני עוסק בתחילה בחגים. האורח טוען בין השאר שיש לערוך חגיגה גם להאדס, שמיטיב עם בני האדם בכך שהוא משחרר את נשמותיהם מגופם בשעת המוות. כמו כן הוא טוען שלצורך האושר במדינה יש צורך שלאזרחים יהיה זמן פנוי, שלא יעשו עוול ולא יסבלו עוול זה מזה. מדינה שתהיה טובה לא תסבול עוול ממדינות אחרות ולא תחווה מלחמות פנימיות. למרות זאת יש צורך באימונים ובתחרויות צבאיות. תחרויות כאלו מתרחשות בחגים, ובאימונים משתתפים הן הגברים והן הנשים של העיר, אף שאת הנשים אין להכריח לכך. האורח מצביע על שתי סיבות שבגללן מתדרדרת היכולת הצבאית של ערים:

1. תאוות בצע, שמסיתה את האזרחים מלעסוק בכל דבר מלבד כסף
2. משטר בלתי תקין, שמוביל למלחמות אזרחים (στασιωτεία), כמו הדמוקרטיה, האוליגרכיה והרודנות. במשטרים כאלו השליט פוחד מן האזרחים ולכן מעדיף שלא יהיו בעלי יכולת צבאית גבוהה מדי

בהמשך הדברים פונה האורח לדון בפריצות המינית. הוא קובע שיש למנוע בעיר יחסי מין שאינם למטרת רבייה, בין אם מדובר במין בין גברים ונשים או בין גברים. אהבה בין גברים צריכה להיות בלתי מינית, אהבה בה האוהב אוהב את נפשו של האהוב ולא את גופו, ומנסה לטפח בו את המידות הטובות. כיוון שאלו חוקים שהציבור אינו יכול לעמוד בהם באופן מלא, יש לקדם אותם כהוראות בלבד, ובאמירה שהפרתן מהווה חילול קודש. יחד עם זאת יש לשלול מן האיש שמפר הוראות אלו את הכיבודים של המדינה.

הספר מסתיים במנייתם של חוקים רבים שנוגעים לחקלאות, למלאכה ולמסחר.

ספר תשיעי

הספר התשיעי עוסק בדין ובענישה. האורח טוען מספר פעמים שבחברה של אלים, או של בני אדם שפועלים באופן תבוני לחלוטין, לא היה צורך בחקיקה ובענישה, אך בכל חברה אנושית קונקרטית בהכרח יהיה צורך בכך. הדיון מתחיל בעבירות כלפי האלים, כמו שדידת מקדשים. על חלק מן העבירות הללו צריכים להינתן עונשים כבדים, כמו הגליה ואף עונש מוות. עונש המוות אמור להינתן רק במקרה של אדם חסר תקנה לחלוטין, שכן תכלית הענישה היא לתקן את הפושע. במהלך הדברים דן האורח גם בסדרי הדין ובליטיגציה. עבירות חמורות אחרות הן אלו שמערערות את סדרי המשטר, או מנסות לעורר מלחמת אחים. במהלך דיון בעבירות של גניבה חוזר האורח על מספר טענות שכבר הועלו בספרים הקודמים: המחוקק הטוב הוא כמו רופא שיכול להסביר את פעולותיו ולא רק לפעול על סמך הניסיון, חוקים מסוימים צריכים להיחקק על ידי דורות המחוקקים הבאים, ספר החוקים עצמו מתפקד כחלופה עליונה לשירה ולפרוזה. במהלך הדברים טוען האורח גם שהוא, מגילוס וקליניאס רק נמצאים בתהליך של הפיכה למחוקקים, ועדיין אינם כאלו.

האורח פונה בשלב מסוים לדון במקור לעשיית הרע. ראשית הוא טוען שיש להבדיל בין נזק, שעשוי להיעשות בטעות, לבין עוול. שנית, הוא מצביע על שלושה חלקים של הנפש שבהם עשוי להיווצר העוול. החלוקה זהה לזו שבספר המדינה: התאווה, עוז הנפש, וההיגיון. גם ההיגיון עשוי להיכשל בכמה דרכים שונות. הצדק בנפש הוא המצב בו היא מונחית על ידי ידיעה מהו הטוב.

הספר מסתיים בדיון בעבירות של הריגה, רצח והסבת נזק גופני, כולל אונס. האורח מבחין בין פגיעה במצב של שפיות או אי שפיות, ולאחר מכן בשוגג או במתכוון, ולבסוף בלהט רגעי או בכוונה תחילה. יש חומרה מיוחדת לעבירות אלו כשהן נעשות לאדם מבוגר יותר, לבן משפחה או אורח, והן חמורות ביותר כלפי אב ואב.

ספר עשירי

בספר העשירי האורח מציג שלוש סיבות שבגללן אדם עשוי לחלל קודש:

1. הוא אינו מאמין באלים
2. הוא מאמין שהאלים אינם מתייחסים לבני האדם
3. הוא מאמין שקל לפייס את האלים בתפילות ובמתנות

כדי לענות לבעיה הראשונה יש להוכיח את קיומם של האלים. ניתן לעשות זאת על ידי הצבעה על הסדר המופלא של הקוסמוס. לחלופין ניתן להצביע על כך שכל היוונים מאמינים בקיומם של האלים. אולם, לדעת האורח הוכחות אלו אינן מספיקות. ראשית, משום שישנם "חכמים", פילוסופים ומחברים אחרים, שמערערים באופן משכנע על קיום האלים, בין השאר בטענה שהכוכבים עשויים רק מן היסודות של החומר. שנית, כיוון שהקיום של האלים, ועובדת היותם טובים, היא מקור תוקף לחוקים כולם. לדעת החכמים ישנם שלושה גורמים להיווצרותם של דברים: הטבע, המקרה והמלאכה. לדעתם, ניתן להסביר את הטבע באופן מכניסטי, באמצעות הטבע והמקרה, בעוד שהמלאכה היא תוצר לוואי מאוחר. גם הצדק והאלים אינם שייכים לטבע, אלא למנהג. הנשמה בהסבר זה עשויה מן היסודות. כנגד ה"חכמים" טוען האורח שהנשמה דווקא קודמת לחומר, ולפיכך גם הדברים שקשורים לנשמה (מלאכה, אומנות, חוק, אופי, רצון, סברה, ידיעה) קודמים לדברים שקשורים לגופים (אורך, רוחב, עומק, כוח). לאחר דיון בסוגים שונים של תנועות מצביע האורח על שני סוגים מרכזיים של תנועה: זו שמניעה את עצמה ואת זולתה, לעומת זו שמונעת על ידי זולתה ומניעה את זולתה. ראשית התנועה ביקום חייבת הייתה להיות בתנועה שהניעה את עצמה, אחרת כל דבר הונע על ידי דבר אחר שקדם לו אד אינפיניטום. כשם שלכל דבר ישנם הוויה, הגדרה ושם, הרי שההגדרה של הנפש היא "התנועה שמסוגלת להניע את עצמה". לפיכך הנשמה קדמה לגופים, והיא המקור האמיתי לתנועתם של הדברים ביקום. אם היא טובה, הרי שהיא גוררת תנועה סדורה והרמונית, אך נשמה רעה מסוגלת לגרור תנועה חסרת סדר ומזיקה. התנועה שקרובה ביותר לטבע התבוני של נשמה טובה, כלומר לשכל, היא התנועה המעגלית של גרמי השמיים. הנשמות המניעות את גרמי השמיים הן לפיכך נשמות טובות ותבוניות, ולמעשה הן נשמות של אלים.

שנית, האורח מעוניין להוכיח את מעורבותם של האלים בעניינים אנושיים. האורח ושאר המשוחחים מסכימים שהאלים טובים, מסוגלים לעשות לפחות כל מה שבני תמותה מסוגלים לו, ויודעי כל. האלים אם כך מודעים אף לקטנים שבפרטים של היקום ומעורבים בהם. הסיבה לכך שנראה לעיתים שהאלים אינם מתערבים היא שהם אינם דואגים לטוב עבור כל אחד מן הפרטים הקטנים ביקום, אלא לטוב של המכלול. גם בני האדם הם רק חלק מתוך המכלול של היקום, ולפיכך היקום אינו קיים לשמם אלא הם קיימים לשמו. בנוסף, האלים מתערבים בעניינים אנושיים כאשר הם שופטים את נשמות בני האדם לאחר מותם, בין גלגול אחד של הנשמה למשנהו.

לבסוף טוען האורח כנגד האפשרות לפייס את האלים במתנות ובתפילות. בקביעה זו אפלטון יוצא כנגד אלמנטים מרכזיים בדת היוונית, בפרט כנגד קיומם של טקסי קורבנות וטהרה שנעשים בידי אנשים פרטיים ולא בידי כהנים. האורח טוען שקיים בעולם מאבק מתמיד בין טוב לרע, כאשר מה ששומר עלינו מפני הרע הוא המידה הטובה, שמתקיימת במלואה אצל האלים ומופיעה לעיתים נדירות גם בקרב בני האדם. הנשמות שנוטות להרבות את הרע בקרב בני האדם הן אלו שלוקות בתאוות בצע, ששקולה למחלה של הנפש, למגפה בסדרי הטבע או לעוול במדינה. האלים הם השומרים של בני האדם, והם לא יתנו מקום לבצע, שהוא הגורם שמסכן את בני האדם, בקבלם מתנות מן האדם שעושה עוול.

ספר אחד־עשר

בספר האחד־עשר דן האורח בדינים שנוגעים לרכוש פרטי ולמטמון, וכמו כן לעבדים ולבהמות. האורח דן גם במסחר וברוכלות, ובזיוף של סחורות ומטבעות. הוא טוען שיש לאסור על הסוחרים לפאר את הסחורות שלהם, לנקוב במחירים שונים עבור אותה סחורה, ולשנות את מחיר הסחורה במהלך אותו יום. כמו כן הוא טוען שהרוכלות היא דבר חיובי, שכן היא מאפשרת חלוקה שקולה ומדודה של משאבים בקרב האזרחים. בנוגע לנושאים כלכליים, ובפרט בנוגע למחירים של סחורות, על המחוקקים העתידיים להתייעץ עם המומחים הרלוונטיים לכל תחום ומוצר.

האורח דן גם בדיני ירושה ושארות. הוא טוען שניתן לחוקק חוקים הנוגעים לירושה כיוון שהרכוש של אדם, ואף האדם עצמו, אינם באמת רכושו של אותו אדם אלא של המדינה. החוקים בנושא זה, אם כך, צריכים לראות לנגד עיניהם את טובת המדינה. חוק כזה למשל הוא שעל כותב צוואה לכתוב מי יקבל את רכושו במקרה שבו היורש הראשון שציין נפטר גם הוא. האורח מוסיף ודן גם בהשאה של בנות לקרובי משפחתן במקרה שאביהן נפטר. הוא מסביר שזהו נושא שבו יכולה להיות אי הסכמה מהותית בין המחוקק לבין האזרח, למשל כאשר רוצים להשיא אזרח או אזרחית למי שבעל מום גופני או נפשי. על האזרח להבין מדוע המחוקק חוקק את חוקיו ועל המחוקק להבין מדוע אינו יכול האזרח לעמוד באותו חוק. לצורך כך יש למנות בורר שיגשר בין האזרח לחוק.

הנושא הבא בו דן האורח הוא סכסוכים במשפחה, בין בני זוג, הורים וילדים וכדומה. במקרה של ההורים, יש התייחס אליהם כייצוגים של האלים ולנהוג בהם בהתאם. נושאים נוספים שנידונים בספר זה הם הרעלה וכישוף, מתן עדות, ורווחה.

ספר שנים־עשר

הספר האחרון נפתח בדיון בענייני הצבא. לאחר מכן, האורח מתאר את תפקידם של מבקרי המדינה. המדינה, כמו ספינה, יכולה להיהרס ולהתפרק, לעבור ממצב של אחדות לריבוי ולהתכלות במלחמת אזרחים. תפקידם של המבקרים למנוע התפרקות זו. על האזרחים לבחור את מבקרי המדינה ביום נקודת ההיפוך הקיצית (אותו יום בו מתרחש דיאלוג זה). במקרה של מבקרים שפועלים לא כראוי, יש לבחור בית דין מיוחד שיבקר את המבקרים עצמם. כמו כן, יש צורך שבאופן רשמי ותדיר אזרחים מבוגרים מן המדינה יעברו במדינות אחרות וילמדו על חוקיהן ומשטרן. גם במדינות גרועות תמיד יהיה ממי ללמוד.

בשלב זה מסביר האורח על המועצה הלילית, המועצה המפקחת על החוקים. על מועצה זו להתכנס רק לפני הזריחה, ועליה לדון בטבעם של חוקים שונים ממדינות שונות, ובמדעים השונים שרלוונטיים לחקיקת החוקים. על האדם שהלך להשגיח בחוקי מדינה אחרת לחזור ולדווח על ממצאיו למועצה זו, כדי שזו תלמד איך לשמר ולשפר את החוקים של המדינה.

האורח מתאר מספר נושאים אחרונים של חקיקה: מבקרים זרים, מיסים, שוחד, דינים שנוגעים לערבויות. הוא חוזר על כך שספר החוקים עצמו עליו להיות ספר חינוכי. לאחר דיון בחוקים שנוגעים למותם של אזרחים, הוא מסביר שהנשמה נפרדת מן הגוף והיא למעשה החלק האמיתי של כל אחד מאיתנו.

לבסוף טוען האורח שחקיקת החוקים אינה מספיקה, ויש גם להבטיח את המשך קיומם. על המדינה להיות עמידה כמו החוט שטוות אלות הגורל. המועצה הלילית היא זו שאחראית לעמידות זו של החוקים ושל המדינה. כדי להבין מה נדרש ממנה, משווה האורח את המדינה ליצור חי. הדברים ששומרים על קיומו של היצור החי הם הנשמה והראש (הכולל את חושי הראייה והשמיעה). באופן אנלוגי, בכל פעולה דרושה ידיעה של המטרה (שכל) ושל האמצעים להשגתה (תחושה). המטרה של המדינה היא המידה הטובה. האורח טוען שניתן לחקור, למשל על ידי דיאלוג של שאלות ותשובות בינו לבין קליניאס, באיזה מובן המידה הטובה היא דבר אחד, ובאיזה מובן יש בה ריבוי. על כל פנים תפקידם של שומרי החוקים הוא לחנך את הצעירים במדינה בנוגע לטבעה של המידה הטובה. על השומרים הצעירים יחסים לנהוג כמו התחושה של המדינה, ואילו על הזקנים לנהוג כמו הזיכרון והשכל שלה. על השומרים לא להסתפק רק בהכרה של הריבוי של הביטויים של המידה הטובה, אלא לשאוף להכיר אותה באחדותה, וכמו כן גם את היופי ואת הטוב באחדותם. לאחר מכן עליהם לחזור וליישם הבנה זו ביחס למעשים פרטיקולריים. כמו כן, על השומרים להתחנך במדעים השונים וגם להכיר את ההוכחות לקיומם של האלים. סוף סוגיית החינוך של השומרים נותר פתוח בסוף הדיאלוג. נושא זה, כמו אחרים, יכול להתברר כראוי רק במהלך ניהול המדינה ולא מראש. לפיכך מציע האורח "להטיל את הפור" ולנסות להקים את המדינה, בתקווה שתעלה ותצליח מלאכה זו.

השוואות

השוואות לדיאלוגים אחרים של אפלטון

החוקים בה בעת דומה להמדינה ונבדל ממנו במידה רבה. הדומה הוא בכך ששני הדיאלוגים נוגעים לכינון עיר בדיאלוג. העיר ב'החוקים' מתוארת כ"שנייה הטובה ביותר", לא משום שהעיר ב'המדינה' (קליפוליס) היא הטובה ביותר, אלא משום שהיא שנייה לעיר האלים וילדיהם. העיר ב'החוקים' שונה מקליפוליס הפרוטו-קומוניסטית, בכך שניתן להחזיק בה ברכוש פרטי ומתקיימות משפחות פרטיות, ובעצם קיומם של חוקים כתובים. כמו כן, בעוד ש"הרפובליקה" היא דיאלוג בין סוקרטס למספר גברים צעירים, "החוקים" הם דיון בקרב זקנים, בה אסור לילדים להתגורר ותמיד מתקיימת העמדת פנים של אדיקות וטקסים.

באופן מסורתי, מינוס נחשב כפרולוג ואפינומיס כאפילוג ל'החוקים', אך קיימת הסכמה בקרב חוקרים רבים כי אלו אינם דיאלוגים אותנטיים של אפלטון.

השוואות לחיבורים של אחרים אודות החוק היווני

אפלטון לא היה הסופר היווני הקדום היחיד שכתב על מערכות המשפט של ימיו, והשווה בין החוק האתונאי לחוקים הספרטניים. בנוסף, גם "חוקת הספרטנים" מאת קסנופון, "חוקת האתונאים", המיוחסת בטעות לקסנופון, ו"חוקת האתונאים", שאולי חובר על ידי אריסטו או אחד מתלמידיו, ששרדו. הפוליטיקה של אריסטו הושפע במידה רבה מן "החוקים", עד כדי כך שקשה להבין מדוע אריסטו דן בספר זה בנושאים מסוימים בנפרד מן העובדה שאפלטון עסק בהם קודם ב"חוקים".

כמה מאות שנים מאוחר יותר הקדיש פלוטארכוס תשומת לב לנושא מערכות המשפט היווניות העתיקות, למשל "בחייו של ליקורגוס" . ליקורגוס היה המחוקק האגדי של הלקדמונים. פלוטארכוס משווה את ליקורגוס וחוקיו הספרטניים למערכת החוק שנומה פומפילוס הציג ברומא בסביבות 700 לפני הספירה.

כתבי יד

• פפירוס אוקסירינקוס 23

תרגומים

תרגום לעברית

• "חוקים", כתבי אפלטון כרך ד', תרגום: יוסף ליבס, הוצאת שוקן.

תרגומים לאנגלית

• (1804). Evens, R. H. (ed.). The laws.
• (1845). Lewis, Taylor (ed.). Against the atheists, or the tenth book of the dialogue on laws. New York: Harper & Brothers. (Greek text only)
• (1859). Burges, George (ed.). The laws. The Works of Plato: A new and literal version chiefly from the text of Stallbaum / Bohn's Classical Library. Translated by Cary, Henry. London: Henry G. Bohn. (literal translation) Also available in audio.
• (1875). Laws . Translated by Jowett, Benjamin – via Wikisource. (nonliteral translation) Also available via Project Gutenberg, and Laws public domain audiobook at LibriVox
• (1921). England, E. B. (ed.). The Laws of Plato. Classical Series. University of Manchester. (Greek text only, no English translation)
• (1926). Capps, E.; Page, T. E.; Rouse, W. H. D. (eds.). Plato in twelve volumes: Laws. Loeb Classical Library. Translated by Bury, Robert Gregg. Harvard University Press / Heinemann. (Greek and English text parallel) Volume 1, Volume 2
• (1934). Taylor, A. E. (ed.). The laws of Plato. Translated by Taylor, A. E. London: J. M. Dent & Sons.
• (1961). Hamilton, E.; Cairns, H.; Cooper, L. (eds.). The Collected Dialogues of Plato. Bollingen Series (General). Princeton University Press. pp. 1225ff. ISBN 978-1-4008-3586-7.
• (2008). Mayhew, Robert (ed.). Plato: Laws 10: Translated with an Introduction and Commentary. Clarendon Plato Series. Translated by Mayhew, Robert. Oxford University Press. ISBN 978-0-19-922596-5.
• (2015). Meyer, S. S. (ed.). Plato: Laws 1 and 2. Clarendon Plato series. Translated by Meyer, S. S. Oxford University Press. ISBN 978-0-19-960408-1.
• Plato (1988). Pangle, Thomas L. (ed.). The Laws of Plato. Classics, political science, philosophy. Translated by Pangle, Thomas L. University of Chicago Press. ISBN 978-0-226-67110-9.
• (2016). Schofield, Malcolm (ed.). Plato: Laws. Cambridge Texts in the History of Political Thought. Translated by Griffith, Tom. Cambridge University Press. ISBN 978-1-316-49529-2.

ראו גם

• המדינה

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא החוקים בוויקישיתוף

• החוקים, גרסה מלאה באתר פרויקט גוטנברג (באנגלית)
• הערך אפלטון: החוקים, באתר האנציקלופדיה האינטרנטית לפילוסופיה (באנגלית)