פיידון (דיאלוג אפלטוני)

פיידון
Φαίδων

מידע כללי
מאת	אפלטון
שפת המקור	יוונית עתיקה
סוגה	דיאלוג אפלטוני
סדרה
הספר הבא	המשתה

מותו של סוקרטס מאת ז'אק-לואי דויד

פיידון (ביוונית: Φαίδων) הוא דיאלוג של הפילוסוף היווני אפלטון, הקרוי על שם הדובר בדיאלוג המספר את סיפור המעשה.

החיבור נחשב לאחד מן "הדיאלוגים האמצעיים" שכתב אפלטון. החיבור בנוי מסיפור מסגרת של שיחה בין אֵכֵקְרַטֶס לבין פיידון, בה פיידון מספר לרעו על דיאלוג שניהל סוקרטס עם חבריו-תלמידיו בשעתו האחרונה על משמעותו של המוות עבור הפילוסוף. הדיאלוג הוא סופה של סדרת דיאלוגים אפלטוניים המתארת את משפטו, כליאתו ומותו של סוקרטס וכוללת גם את האפולוגיה, וקריטון, (ובמידה פחותה אותיפרון ותֵאַיִטֶטוֹס). על סוקרטס נגזר ליטול את חייו בשתיית רעל, בעקבות משפט שנערך לו בפני 500 מאנשי אתונה. הדיאלוג אפולוגיה מציג את סצנת המשפט דרך דבר ההגנה של סוקרטס בפני שופטיו. השימוש של הסדרה במאורעות היסטוריים לכאורה מטרתו להציג משנה פילוסופית בנושאי המוות, הציות למדינה, והחיים שראויים או אינם ראויים לחיות. במהלך הדיאלוגים ניתן להווכח בפתיחות רבה יותר של סוקרטס בהשוואה לדיאלוגים המוקדמים, בהם הוא מתיימר שלא לדעת דבר ומתבצר בתפקיד השואל, ומוכנות להוביל בשאלה ואף להרצות בפני תלמידיו משנה סדורה יותר.

נושאים עיקריים:

1. טיעון סוקרטס אודות הטוב שבמוות ותהליך האימון לקראתו.
2. טיעון סוקרטס אודות ההיפרדות בין הגוף לנפש.
3. הצגת תורת האידאות של סוקרטס.
4. טיעון מההפכים (הטיעון הציקלי).
5. טיעון ההזכרות (recollection theory).

מבנה הדיאלוג

מבוא: [57a-63e]

1. מבוא כללי לדיאלוג [57-59].
2. מבוא לתמונה המתוארת [59-61].
3. הצגת תחום הדיון [61-63].

חלק ראשון: [64-84].

1. הגנתו של סוקרטס [63-69].
2. טיעון המחזוריות (cyclic argument) [69-72].
3. טיעון ההיזכרות (recollection argument) [72-77].
4. טיעון הדמיון (affinity argument) [77-80].
5. פירוט ההגנה [80-84].

התנגדויות:

1. התנגדותו של סימיאס [84-86].
2. התנגדותו של קביס [86-88].
3. דיון בהתנגדויות [88-91].
4. תשובה לסימיאס [91-95].
5. תשובה לקביס [95].

חלק שני: [95-107].

1. הסבר והיפותזה: הטיעון הסיבתי [95-102].
2. הטיעון האחרון [102-107].

סיום: [107-118].

1. המיתוס [107-114].
2. מותו של סוקרטס [115-118].

דמותו האירונית של סוקרטס כמיתוס

הוצאתו להורג של סוקרטס נדחתה בעקבות אי הימצאותה של ספינת תזאוס בנמלה של אתונה. לפי החוק היווני הקדום חל איסור מוחלט על ביצוע כל מעשה הנוגד את הטוהרה, ובזאת גם הוצאה להורג, כל עוד הספינה נמצאת במסע השנתי לאי בו חי השור-אדם, המינוטאור, ועליה שבעה נערים ושבע נערות כקורבן ליצור הנולד מהזדווגות של אשת מלך כרתים עם פר. האירוניה בסיפורו של סוקרטס שבעת הגעת הספינה לעיר מתקבצים סביבו 14 מחבריו, סמל ל-14 הקורבנות, שבאים לחלוק לו כבוד אחרון. סוקרטס מדומה לתזאוס, אשר רצח את המינוטאור, ובכך מקבל דרגה מיתית מאפלטון, תלמידו.

טיעונו של סוקרטס אודות המוות

סוקרטס מתחיל את דבריו בהצגת שני טיעונים פארדוקסאליים:

1. האדם צריך לקדם בברכה את המוות.
2. אין לאדם הרשות לקחת את חייו בידו, קרי להתאבד.

נראה שהטיעון השני של סוקרטס הוא טיעון המתקבל על הדעת על פי ההשקפה היוונית הדתית, וההשקפות האחרות שהיו מקבלות דאז, שכן התאבדות היא סימן בכפירה באל ובעליונותה לגזירת הגורלות של האדם. נטילת החיים במו ידיך זוהי עקיפת סמכותו של האל, אשר רק לו יש את היכולת לקחת ממך את חייך. בנוגע לטיעון הראשון מתעוררת בעיה, משום שהפילוסוף, כאדם התבוני והשואף לאושר העילאי על ידי רכישת התבונה, הוא אדם שהופך את חייו לטובים - אזי מדוע לו לשאוף למוות? סוקרטס מוסיף ואומר כי אין אנו יודעים אם המוות הוא טוב או רע, לכן אל לנו לפסול את המוות, אך אל לנו גם לשאוף לתמותה. נראה שמקורה של ההימנעות מהמוות היא בכך שבחיים יש עדיין ערך כלשהו של טוב, ולכן גם כשרע לנו אין אנו מבקשים מיתה. הטוב המובלע שבבסיס החיים גורם לנו לתמוה לנוכח האמירה כי על המיושב בדעתו לחכות למותו.

"אם אלה העוסקים בפילוסופיה בדרך הנכונה שואפים לדבר אחד בלבד-שימותו ויהיו מתים". יש כאן חשיבות עליונה למושג "שאיפה" שכן הפילוסוף לא עושה פעולה דה-פקטו שמובילה אותו למצב של תמותה, אלא הוא שואף להגיע למצב הזה - זוהי מעין התכוננות של הפילוסוף לקראת הנקודה בה הוא יעבור מן העולם לעולם המוות. המונח המקורי ל-"שאיפה" ביוונית הוא: EPITEDENO והוא מקביל למונח PRACTICE באנגלית. זהו בעצם תרגול ועשייה עם כוונה. הפילוסוף בחייו עושה פעילויות הקרובות למוות, שואפות למוות ודומות לו.

בתגובה לדבריו של סוקרטס אומר אחד מעמיתיו, צימס, כי נראה שחיי השאיפה לפילוסופיה מגבירים את מתנגדיה, שכן הם רואים את חיי הפילוסוף כחיים עלובים, אשר מן הראוי שאנשים החיים אותם ימותו. סוקרטס בתגובה אומר כי אין זה נכון משום שרוב האנשים רואים את הפנים השליליות של המוות, אך לא כך אצל הפילוסוף.

המוות כהיפרדות של הנפש מהגוף

בהמשך הדיאלוג מבהיר סוקרטס מה כוונתו במושג "מוות", אליו על הפילוסוף להתכונן. לדברי סוקרטס המוות הוא השאיפה להיפרדות הגוף והנפש. בתהליך ההפרדות יוצאת הנפש מהיסוד שמפריע לה להגיע לעולם הרוחני, הנפשי והתבונתי באמת. הגוף מהווה מחסום חושי מפני הנפש להגיע לטוהרה האמיתית שלה. סוקרטס מבהיר כי הגוף הוא תבנית אשר גורמת לאדם, ובזאת גם לפילוסוף, לעסוק בתענוגות גופניים כעיקר. הפורש מהנאות גופניות במובן התודעתי הוא מרוחק מגופו ונפרד ממנו. כשהנשמה מצויה יחד עם הגוף היא שמה לב למה שהגוף מכוון אותה אליו. מי שמרוכז בהנאות הגופניות ולא בתכנים הנפשיים - בעל תלות לפעילות גופנית או למצב גופני, ובצורה זו הופכת הנשמה למשועבדת למצבי גוף ופעילויות גוף אשר מספקות לה הנאה.

תורת האידאות האפלטונית

העיסוק של סוקרטס בהפרדה בין הגוף לנפש הוא לא בכדי, שכן הפרדה זו מהווה את הבסיס לכך שהנפש תגיע לעולם הידיעה האמיתי בו תתפסנה האידאות בפעם הראשונה, כאשר הגוף על כל חושיו לא מונע מבעד לאדם להבין באמת את התוכן התבונתי של העולם, האידאות. מטרת החיים של הפילוסוף היא השגת החכמה, אך הגוף, כנאמר, מהווה מכשול לכך. הסברה שלו אומרת כי מי שלא ייצור ידיעה ללא תלות גופנית, לעולם לא יגיע לחכמה האמיתית - הבנה בעזרת התבססות על חושים היא לא חכמה! אפלטון, בייחסו את הדברים לסוקרטס, מסמן בדברים אלה את האידיאל של החשיבה הראויה - החשיבה אודות האידאות.
אם כן, מהן האידאות? האידאות הן מונח של אפלטון לתיאור ישויות. האידאות הן תוכן מחשבתי אודות ההוייה של האובייקטים בעולם. האידאות הן תכנים נפשיים ומטא-פיזיים אשר לא נוכל להגיע אליהן בעזרת החוויה החושית שלנו, אלא נוכל להגדירן רק בעזרת פעילות הרוח והתבונה. כדוגמה לאידאות נוכל להגדיר את המושגים: הווייה, ישות, גודל, כמות, צבע, צורה, משולש ועוד. מושגים שאנו לא תופסים אותם בעזרת הפעילות החושית, אלא מושגים שעלינו לתפוס את הקיום וההווייה שלהם. זהו דבר קשה מאוד לנסות ולתפוס הווייה מבלי שנתפוס את החושים, אך פה בדיוק טמונה הבעיה, שכן יש לנו קושי רב בהגדרת ההוויה של דבר, אך אנו יכולים להגדיר בזכות חושינו את קיומו, וזאת כאשר אין אנו מבינים כלל מה זה קיומו - מן תרגיל מחשבתי עמוק וקשה שגם סוקרטס לא מוצא את הפתרון אליו, וזאת משום שבזמן השיחה עם חבריו הוא עדיין נמצא בכלא הגופני ממנו הוא עתיד להיחלץ על ידי מוציא גזר הדין לפועל. דוגמאות לאידאות:

• צדק וחסידות - אינם מאופיינים על ידי משהו ראייתי. כשאנו מכירים במשהו שמשותף לכל המעשים הטובים בעולם, אזי אנו חושבים על מה שלא ניתן לראות.
• חשיבה על העובדה שמשהו ישנו.
• חשיבה על מושג האדום שבכוח. תמיד התייחסנו לאדום כאדום, אבל אף פעם לא התייחסנו למושג האדום בחשיבתנו.
• גודל, בריאות, וחוזקה - דברים שאיננו רואים כמו שגם לא ראינו את החסידות.

דברים המשותפים לאידאות:

1. הדבר הראשון שהנפש תראה בהפרדותה מהגוף.
2. האידאות הן ישויות הנתפסות על מגוון רחב של אובייקטים כל אחת.
3. האידאות קשורות מבחינה דיאלקטית לשמות תואר.
4. האידאות הן קניין נפשי ולא חומרי - אובייקטים לחשיבה טהורה.
5. לא זמניות.
6. לא חלליות.
7. מרכיבות את שאר הדברים.

לאידאות יש שתי השלכות: האחת רעיונית, והשנייה לשונית. הרעיונית: בתורת האידאות של סוקרטס ישנו חידוש, שכן הפעם סוקרטס מפנה אותנו לעובדה שיש שתי ישויות והן- האובייקט והאידאה עליו היא מופעלת, ובכך יש לנו: האדם הצודק, כלומר גם אובייקט (אדם) וגם הצדיקות שלו בגלל שכלולה בו אידאת הצדק. בהשלכה הרעיונית אנחנו תופסים את האדם כבאמת בעל תכונות של צדיקות. הלשונית: מבחינה דקדוקית האמירה "סוקרטס צודק" היא (נושא+נשוא) - הצודק היא אידאה שמרחיבה את ההסבר אודות סוקרטס.

טיעון ההפכים (טיעון המחזוריות)

זהו הטיעון של סוקרטס בדבר נביעת המוות מהחיים, ובהופכי לכך: נביעת החיים מהמוות. הטיעון נקרא לפעמים גם "טיעון כך וכך..." (Argument so and so). סוקרטס מסביר שעבור כל זוג של תכונות מנוגדות, המעבר של דבר מהיותו בעל תכונה מסוימת לבעל התכונה המנוגדת, כולל תהליך של התהוות. כך למשל, דבר אינו יכול להפוך מקטן יותר לגדול יותר מבלי תהליך של גדילה. נוסף על כך, תהליך ההתהוות של תכונה כזו יכול להיעשות רק מתוך התכונה המנוגדת לה. לפיכך אם דבר מה נעשה גדול, ניתן לומר שהוא גדל, ושקודם לכן הוא היה קטן.

החיים והמוות הם תכונות מנוגדות. לפיכך אם דבר מה נעשה חי, הרי שישנו תהליך של התהוות שבו הוא נעשה לחי, כלומר תהליך הלידה, ולפני כן הוא היה מת. בשלב זה סוקרטס טוען שלכל תהליך התהוות כזה חייב להיות תהליך הופכי שמתקיים בפועל, אחרת כל הדברים היו הופכים לבעלי אותה תכונה. כיוון שישנן שינה וערות, ותהליך של הירדמות, אילולא היה מתקיים גם תהליך של יקיצה כל הדברים היו ישנים. באותו אופן, אילולא היה מתקיים בפועל תהליך שבו המתים הופכים לחיים, כל הדברים היו מתים. המסקנה אם כך היא שהנפשות עוברות באופן מחזורי לידה ומוות, וממשיכות להתקיים לאורך המחזוריות הזו.

טיעון ההזכרות

הבסיס של הטיעון הוא הרפלקסיה שאנו עושים על מקור הזיכרון בחיינו. לפי סוקרטס, כשאנחנו זוכרים דבר מסוים, אז הדבר בו אנו נזכרים הוא דבר שכבר ידענו אותו. כאשר אנו לומדים או חווים דברים חדשים, וכתוצאה מכך אנו חושבים בתבונתנו על דבר אחר - זהו הדבר שאנו נזכרים בו. זוהי כפיות הכרתית: מקבלים מופע אחד הגורם למופע אחר - ההזכרות. כשאנחנו רואים שני דברים הנראים כי אינם שווים, אזי מושג השוויון מופיע אצלנו כ'הזכרות'. באמירה "זה לא בדיוק" - אנחנו נזכרים בסטנדרט. הדבר ההשוואתי, הסטנדרט, זה דבר שאף פעם לא נפגשנו עמו ישירות. אנו נזכרים במשהו כשאנחנו מיישמים מושגים, והלמידה של המושגים האלה היא בעצם פעולת ההזכרות של הרעיונות הטמונים בנו, או כפי שסוקרטס היה מגדיר זאת - טרם החיבור בין הנפש לגוף. טיעון ההזכרות בא לידי ביטוי גם בדיאלוג מנון.

תרגום לעברית

• הפתיחה לפיידון, באתר של שמעון בוזגלו
• פיידון, בתרגום שמעון בוזגלו (ספרי עליית הגג/ידיעות אחרונות, 2005).
• כתבי אפלטון, כרך שני, בתרגום יוסף ג. ליבס (הוצאת שוקן, ירושלים/תל אביב)

ראו גם

• משפט סוקרטס

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא פיידון בוויקישיתוף

• אפלטון (428-347 לפנה"ס.), פידון, דף שער בספרייה הלאומית