שיחת תבנית:קישורי סינגלים/העברת ניווט3/פלט5

לדף הבא: שיחת תבנית:קישורי סינגלים/העברת ניווט3/פלט6

למפרט: שיחת תבנית:קישורי סינגלים/העברת ניווט3

הסבה בדף "אולימפיאדת הנוער קאנגוואן (2024)" (לערוך)

●

טקס הפתיחה

●

תחרות

●

גמרים

●

טקס הנעילה

ינואר/פברואר		19 ו'	20 ש'	21 א'	22 ב'	23 ג'	24 ד'	25 ה'	26 ו'	27 ש'	28 א'	29 ב'	30 ג'	31 ד'	1 ה'	גמרים בענף
טקסים		●													●
ביאתלון			2	1		2	1									6
הוקי קרח			●	●	●	●	●	2		●	●	●	●	2		4
החלקה על קרח	החלקה אמנותית									●	●	2	2		1	5
	החלקה מהירה				2	2		1	2							7
	החלקה מהירה במסלול קצר		2	2	2		1									7
לוז'			2	2		1										5
מזחלות	בובסלי				1	1										2
	סקלטון				1	1										2
סקי	גלישת שלג		2	1			1	1		●	2				2	9
	סקי אלפיני			2	2	1	1	2	1							9
	סקי בסגנון חופשי					2	2	1	1	2	2			2		12
	סקי למרחקים											2	2		1	5
	סקי נורדי משולב											2		1		3
	קפיצות סקי		2	1												3
קרלינג			●	●	●	●	●	1	●	●	●	●	●	●	1	2
סה"כ גמרים ביום			10	9	8	10	6	8	4	2	4	6	4	5	5	81
סה"כ גמרים שנערכו			10	19	27	37	43	51	55	57	61	67	71	76	81

טבלת המדליות

ערך מורחב – מדליות באולימפיאדת הנוער קאנגוואן (2024)

הוועדה המארגנת של משחקי אולימפיאדת הנוער בקאנגוואן (GYOGOC) לא מקיימת רישום של טבלת מדליות רשמית. במשחקים הוענקו סך הכל 243 מדליות ב-81 תחרויות.

מקרא

  מדינה מארחת (קוריאה הדרומית)

מיקום	מדינה	זהב	כסף	ארד	סה"כ
1	איטליה	11	3	4	18
2	גרמניה	9	5	6	20
3	קוריאה הדרומית	7	6	4	17
4	צרפת	7	5	6	18
5	סין	6	9	3	18
6	ארצות הברית	5	11	5	21
7	אוסטריה	5	6	5	16
8	שוודיה	4	4	3	11
9	בריטניה	4	1	1	6
10	יפן	3	4	8	15

המדינות המשתתפות

78 מדינות השתתפו באולימפיאדת הנוער קאנגוואן. איחוד האמירויות הערביות, אלג'יריה, ניגריה, פוארטו ריקו ותוניסיה רשמו את הופעת הבכורה שלהן במשחקי החורף לנוער. לוקסמבורג לראשונה לא שלחה נבחרת למשחקי החורף האולימפיים לנוער. בנוסף, בעקבות מלחמת אוקראינה–רוסיה והמלצת הוועד האולימפי הבין-לאומי למנוע השתתפות של ספורטאים רוסים ובלארוסים בתחרויות בין-לאומיות, ספורטאי נוער מרוסיה ובלארוס לא השתתפו באף תחרות במהלך תקופת ההעפלה. לכן, נבחרותיהם לא השתתפו לראשונה במשחקי החורף האולימפיים לנוער.

ישראל באולימפיאדה

ערך מורחב – ישראל באולימפיאדת הנוער קאנגוואן (2024)

המשלחת הישראלית מנתה ספורטאית יחידה שהתחרתה בענף ההחלקה אומנותית בקטגוריית הנערות. המשלחת ויתרה על המכסה שהושגה בענף זה בקטגוריית הריקוד בסבב הגראנד פרי לנוער לעונת 2023/24. המחליקה סופיה שיפרין סיימה את תחרות הנערות במקום ה-12 עם 152.54 נקודות.

ראו גם

• אולימפיאדת פיונגצ'אנג (2018)

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא קישורי סינגלים/העברת ניווט3/פלט5 בוויקישיתוף

הערות שוליים

●

טקס הפתיחה

●

תחרות

●

גמרים

●

טקס הנעילה

ינואר/פברואר		19 ו'	20 ש'	21 א'	22 ב'	23 ג'	24 ד'	25 ה'	26 ו'	27 ש'	28 א'	29 ב'	30 ג'	31 ד'	1 ה'	גמרים בענף
טקסים		●													●
ביאתלון			2	1		2	1									6
הוקי קרח			●	●	●	●	●	2		●	●	●	●	2		4
החלקה על קרח	החלקה אמנותית									●	●	2	2		1	5
	החלקה מהירה				2	2		1	2							7
	החלקה מהירה במסלול קצר		2	2	2		1									7
לוז'			2	2		1										5
מזחלות	בובסלי				1	1										2
	סקלטון				1	1										2
סקי	גלישת שלג		2	1			1	1		●	2				2	9
	סקי אלפיני			2	2	1	1	2	1							9
	סקי בסגנון חופשי					2	2	1	1	2	2			2		12
	סקי למרחקים											2	2		1	5
	סקי נורדי משולב											2		1		3
	קפיצות סקי		2	1												3
קרלינג			●	●	●	●	●	1	●	●	●	●	●	●	1	2
סה"כ גמרים ביום			10	9	8	10	6	8	4	2	4	6	4	5	5	81
סה"כ גמרים שנערכו			10	19	27	37	43	51	55	57	61	67	71	76	81

טבלת המדליות

ערך מורחב – מדליות באולימפיאדת הנוער קאנגוואן (2024)

הוועדה המארגנת של משחקי אולימפיאדת הנוער בקאנגוואן (GYOGOC) לא מקיימת רישום של טבלת מדליות רשמית. במשחקים הוענקו סך הכל 243 מדליות ב-81 תחרויות.

מקרא

  מדינה מארחת (קוריאה הדרומית)

מיקום	מדינה	זהב	כסף	ארד	סה"כ
1	איטליה	11	3	4	18
2	גרמניה	9	5	6	20
3	קוריאה הדרומית	7	6	4	17
4	צרפת	7	5	6	18
5	סין	6	9	3	18
6	ארצות הברית	5	11	5	21
7	אוסטריה	5	6	5	16
8	שוודיה	4	4	3	11
9	בריטניה	4	1	1	6
10	יפן	3	4	8	15

המדינות המשתתפות

78 מדינות השתתפו באולימפיאדת הנוער קאנגוואן. איחוד האמירויות הערביות, אלג'יריה, ניגריה, פוארטו ריקו ותוניסיה רשמו את הופעת הבכורה שלהן במשחקי החורף לנוער. לוקסמבורג לראשונה לא שלחה נבחרת למשחקי החורף האולימפיים לנוער. בנוסף, בעקבות מלחמת אוקראינה–רוסיה והמלצת הוועד האולימפי הבין-לאומי למנוע השתתפות של ספורטאים רוסים ובלארוסים בתחרויות בין-לאומיות, ספורטאי נוער מרוסיה ובלארוס לא השתתפו באף תחרות במהלך תקופת ההעפלה. לכן, נבחרותיהם לא השתתפו לראשונה במשחקי החורף האולימפיים לנוער.

ישראל באולימפיאדה

ערך מורחב – ישראל באולימפיאדת הנוער קאנגוואן (2024)

המשלחת הישראלית מנתה ספורטאית יחידה שהתחרתה בענף ההחלקה אומנותית בקטגוריית הנערות. המשלחת ויתרה על המכסה שהושגה בענף זה בקטגוריית הריקוד בסבב הגראנד פרי לנוער לעונת 2023/24. המחליקה סופיה שיפרין סיימה את תחרות הנערות במקום ה-12 עם 152.54 נקודות.

ראו גם

• אולימפיאדת פיונגצ'אנג (2018)

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא קישורי סינגלים/העברת ניווט3/פלט5 בוויקישיתוף

הסבה בדף "דווייט אייזנהאואר" (לערוך)

01 !2–5 בדצמבר 1952 | |סיאול |ביקר כנשיא הנבחר באזורי הקרבות. |- |2 |02 !19 באוקטובר 1953 | |נואבה סיאודד גאררו |חניכת סכר פלקון במעמד הנשיא אדולפו רואיס קורטינס. |- |3 |03 !15-13 בנובמבר 1953 | קנדה |אוטווה |ביקור ממלכתי. נפגש עם ראש הממשלה לואי סן-לורן ונאם בפני הפרלמנט. |- |4 |04 !8-4 בדצמבר 1953 | איי ברמודה |המילטון |נכח בוועידה עם ראש הממשלה וינסטון צ'רצ'יל וראש הממשלה הצרפתי ז'וזף לניאל. |- |5 |05 !16-23 ביולי 1955 | שווייץ |ז'נבה |נכח בוועידת ז'נבה עם ראש הממשלה הבריטי אנתוני אידן, ראש הממשלה הצרפתי אדגר פור וראש הממשלה הסובייטי, ניקולאי בולגנין. |- |6 |06 !21-23 ביולי 1956 | פנמה |פנמה סיטי |נכח בפגישת נשיאי הרפובליקות האמריקניות. |- |7 |07 !20-24 במרץ 1957 | איי ברמודה |המילטון |פגישה עם ראש הממשלה הרולד מקמילן. |- |8 |08 !14-19 בדצמבר 1957 | צרפת |פריז |נכח בוועידת נאט"ו הראשונה. |- |9 |09 !8-11 ביולי 1958 | קנדה |אוטווה |ביקור בלתי רשמי. נפגש עם ראש הממשלה ג'ון דיפנבייקר. נאם בפני הפרלמנט. |- |10 |10 !19-20 בפברואר 1959 | מקסיקו |אקפולקו |פגישה בלתי רשמית עם הנשיא אדולפו לופס מטאוס. |- |11 |11 !26 ביוני 1959 | קנדה |מונטריאול |הצטרף אל המלכה אליזבת השנייה בפתיחת נתיב המים סנט לורנס. |- |rowspan=4|12 |12 !26-27 באוגוסט 1959 | גרמניה |בון |פגישה בלתי רשמית עם הקאנצלר קונראד אדנאואר והנשיא תיאודור הויס. |- |13 !27 באוגוסט-2 בספטמבר 1959 | הממלכה המאוחדת |לונדון,
טירת בלמורל,
צ'קרס |ביקור בלתי רשמי. נפגש עם ראש הממשלה הרולד מקמילן ועם המלכה אליזבת השנייה. |- |14 !2-4 בספטמבר 1959 | צרפת |פריז |פגישה בלתי רשמית עם הנשיא שארל דה גול וראש הממשלה האיטלקי אנטוניו סניי. נאם בפני המועצה הצפון אטלנטית. |- |15 !4-7 בספטמבר 1959 | הממלכה המאוחדת |טירת קולזין |מנוחה לפני שחזר אל ארצות הברית. |- |rowspan=12|13 |16 !4-6 בדצמבר 1959 | איטליה |רומא |ביקור בלתי רשמי. נפגש עם הנשיא ג'ובאני גרונצ'י. |- |17 !6 בדצמבר 1959 | קריית הוותיקן |ארמון האפיפיור |סיור עם יוחנן העשרים ושלושה. |- |18 !6-7 בדצמבר 1959 | טורקיה |אנקרה |ביקור בלתי רשמי. נפגש עם הנשיא ג'לל באייר. |- |19 !7-9 בדצמבר 1959 | פקיסטן |קראצ'י |ביקור בלתי רשמי. נפגש עם הנשיא איוב חאן. |- |20 !9 בדצמבר 1959 | אפגניסטן |קאבול |ביקור בלתי רשמי. נפגש עם המלך מוחמד זאהיר שאה. |- |21 !9-14 בדצמבר 1959 | הודו |ניו דלהי,
אגרה |נפגש עם הנשיא ראג'נדרה פראסאד וראש הממשלה ג'ווהרלל נהרו. נאם בפני הפרלמנט. |- |22 !14 בדצמבר 1959 | איראן |טהראן |נפגש עם השאה מוחמד רזא שאה פהלווי. נאם בפני הפרלמנט. |- |23 !14-15 בדצמבר 1959 | יוון |אתונה |ביקור רשמי. נפגש עם פבלוס, מלך יוון וראש הממשלה קונסטנדינוס קרמנליס. נאם בפני הפרלמנט. |- |24 !17 בדצמבר 1959 | תוניסיה |תוניס |נפגש עם הנשיא חביב בורגיבה. |- |25 !18-21 בדצמבר 1959 | צרפת |טולון,
פריז |ועידה עם הנשיא שארל דה גול, ראש הממשלה הבריטי הרולד מקמילן והקאנצלר הגרמני קונראד אדנאואר. |- |26 !21-22 בדצמבר 1959 | ספרד |מדריד |נפגש עם גנרליסימו פרנסיסקו פרנקו. |- |27 !22 בדצמבר 1959 | מרוקו |קזבלנקה |נפגש עם המלך מוחמד החמישי. |- |rowspan=4|14 |28 !23-26 בפברואר 1960 | ברזיל |ברזיליה,
ריו דה ז'ניירו,
סאו פאולו |נפגש עם הנשיא ז'וסלינו קוביצ'ק. נאם בפני הקונגרס הברזילאי. |- |29 !26-29 בפברואר 1960 | ארגנטינה |בואנוס איירס,
מאר דל פלאטה,
בארילוצ'ה |נפגש עם הנשיא ארתורו פרונדיזי. |- |30 !29 בפברואר-2 במרץ 1960 | צ'ילה |סנטיאגו דה צ'ילה |נפגש עם הנשיא חורחה אלסנדרי. |- |31 !2-3 במרץ 1960 | אורוגוואי |מונטווידאו |נפגש עם הנשיא בניטו נרדון. חזר לארצות הברית דרך בואנוס איירס וסורינאם. |- |rowspan=2|15 |32 !15-19 במאי 1960 | צרפת |פריז |ועידה עם הנשיא שארל דה גול, ראש הממשלה הבריטי הרולד מקמילן ומנהיג ברית המועצות ניקיטה חרושצ'וב. |- |33 !19-20 במאי 1960 | פורטוגל |ליסבון |ביקור רשמי. נפגש עם הנשיא אמריקו תומאס. |- |rowspan=3|16 |34 !14-16 ביוני 1960 | הפיליפינים |מנילה |ביקור ממלכתי. נפגש עם הנשיא קרלוס גרסייה. |- |35 !18-19 ביוני 1960 | טאיוואן |טאיפיי |ביקור ממלכתי. נפגש עם הנשיא צ'יאנג קאי שק. |- |36 !19-20 ביוני 1960 | קוריאה הדרומית |סיאול |נפגש עם ראש הממשלה האו ג'ונג. נאם בפני האספה הלאומית. |- |17 |37 !24 באוקטובר 1960 | מקסיקו |אקוניה |ביקור בלתי רשמי. נפגש עם הנשיא אדולפו לופס מטאוס. |}

מדיניות פנים

בלתי מפלגתיות

אייזנהאואר בחדר הסגלגל, 29 בפברואר 1956.

בענייני פנים, התאמץ אייזנהאואר לדבוק בעמדה בלתי-מפלגתית ככל שיכל. כאשר השיגו הדמוקרטים רוב בסנאט ובבית הנבחרים, בשנת 1954, דבר שמטבע הדברים הגביל את כוחו של הנשיא בענייני פנים, דווקא עמדתו הבלתי-מפלגתית אפשרה לו לעבוד בצורה חלקה עם מנהיג הרוב בסנאט, לינדון ג'ונסון, ועם יושב ראש בית הנבחרים סם רייבורן הדמוקרטים. ג'ין אדוארד סמית', מהביוגרפים של אייזנהאואר, תיאר את הקשר ביניהם כך:

אייק, לב"ג [ג'ונסון] ו"מר סם" [רייבורן], לא בטחו אחד בשני בצורה מלאה, ולא ראו עין בעין בכל נושא, אך הם הבינו אחד את השני ולא התקשו לעבוד יחד. אייזנהאואר המשיך להיפגש באופן שגרתי עם ההנהגה הרפובליקנית. אך פגישותיו עם רייבורן וג'ונסון... היו פוריות הרבה יותר. אייזנהאואר היה פופולרי מאוד במדינה... בכך שתמכו באייזנהאואר כנגד אנשי הגווארדיה הישנה מתוך מפלגתו שלו, קיוו הדמוקרטים לחלוק בפופולריות שלו.

מדיניות פיסקלית

אייזנהאואר היה שמרן פיסקלי, שמדיניותו הייתה קרובה לזו של טאפט - שניהם תמכו במדיניות שוק חופשי. במהלך תקופת נשיאותו של אייזנהאואר שיעור המס השולי עמד על 91% - בין הגבוהים בהיסטוריה האמריקנית. כאשר הרפובליקנים שלטו בבית הנבחרים ובסנאט לאחר הבחירות לנשיאות ב-1952, לחצו השמרנים על הנשיא לתמוך בהפחתת מיסים; אייזנהאואר, מצידו, העניק חשיבות רבה יותר לאיזון התקציב, והאמין שלא ניתן יהיה להפחית את שיעור המס עד שדבר זה יתרחש. "איננו יכולים לאפשר הפחתת מיסים", כך אמר, "עד אשר נכין תוכנית הוצאות אשר תציג מאזן של גורמי ההכנסות וההוצאות". אייזנהאואר שמר על החוב הלאומי ועל האינפלציה בשיעור הקרוב לאפס.

היו שלוש תקופות מיתון במהלך נשיאותו של אייזנהאואר: יולי 1953-מאי 1954, אוגוסט 1957-אפריל 1958 ואפריל 1960-פברואר 1961. הסיבות לכך היו הגבלת היצע הכסף בידי מועצת הנגידים של הבנק הפדרלי בניסיון לחסל את האינפלציה מתקופת המלחמה. בשמונה שנותיו בבית הלבן הייתה הצמיחה בתמ"ג בשיעור ממוצע של 2.5%. ההוצאה הממשלתית כאחוז מהתוצר ירדה מ-20.4% ל-18.4%. מאז תקופת אייזנהאואר, לא התרחשה הורדת הוצאות כאחוז מהתוצר. שוק המניות עלה במהלך כהונתו, כשמדד דאו ג'ונס הכפיל את עצמו (מ-288 נקודות ל-634), וההכנסה האישית עלתה ב-45%.

הגירה

בעקבות לחצו של אייזנהאואר, העביר הקונגרס ב-1953 חוק סיוע לפליטים, שאישר כניסת 214,000 פליטים ממדינות אירופאיות לתחומי ארצות הברית בין 1953 ל-1956, מעבר למכסות ההגירה. הנוסחה לחישוב המכסות הפכה למגבילה יותר כתוצאה מחוק ההגירה והלאום של 1952 שהעביר הקונגרס למרות הווטו של הנשיא טרומן.

בתגובה למחאה הציבורית, בעיקר מקליפורניה, בנוגע לעלות השירותים למהגרים הבלתי חוקיים ממקסיקו, מינה אייזנהאואר את ג'וזף סווינג, יו"ר סוכנות ההגירה והאזרוח של ארצות הברית, להשתלט על המצב בגבול עם מקסיקו. ב-17 ביוני 1954, החל סווינג במבצע לסילוק פליטים מקליפורניה, אריזונה וטקסס. משמר הגבול של ארצות הברית דיווח על 1.3 מיליון אנשים (מספר שרבים החשיבו למנופח) שסולקו או עזבו את ארצות הברית ב-1954. מספר המהגרים החוקיים ממקסיקו גדל במהירות, מ-18,454 ב-1953 ל-65,047 ב-1956.

מקארתיזם

הדמוקרטים תקפו את אייזנהאואר על כך שלא התנגד לרדיפת הקומוניסטים של הסנאטור ג'וזף מקארתי. באופן פרטי שנא אייזנהאואר את האסטרטגיה של מקארתי. אייזנהאואר ניסה לפעול כנגד מקארתי מאחורי הקלעים, והרכיב כוח משימה שהורכב משרמן אדמס והנרי קבוט לודג' הבן, כדי להגן על הצבא מפני מקארתי, מה שהוביל לנפילתו במהלך ניסיונו לחקור את הצבא.

זכויות האזרח

ב-17 במאי 1954, פסק בית המשפט העליון את פסק דין בראון נגד מועצת החינוך, והכריז שהקמת בתי ספר ציבוריים נפרדים עבור תלמידים שחורים ולבנים אינה חוקתית. תגובתו של הנשיא הייתה צוננת יחסית, בטענה שהוא הושבע למלא אחר הוראות החוקה ולכן מחויב למלא את פסק הדין. בשש השנים הבאות, לא התבטא אייזנהאואר בחיוב לגבי פסק הדין. שתיקתו הובילה את מנהיגי זכויות האזרח להתרשם שלא היה אכפת לו ממאבקם של השחורים. בנוסף, שתיקתו עודדה את תומכי ההפרדה הגזעית להתנגד לעירוב גזעי.

בספטמבר, 1957, שלח אייזנהאואר חיילים אל ליטל רוק, ארקנסו, לאחר שהמושל אורוול פובוס הפר את הפקודה שקראה לעירוב גזעי בבתי הספר הציבוריים. החיילים ליוו תשעה תלמידים שחורים אל התיכון. אייזנהאואר כתב חקיקה שנועדה ליצור ועדה לנושא זכויות האזרח במחלקת המשפטים, ולהגן על זכויות ההצבעה שלהם. ניקסון מנע פיליבסטר בסנאט והוביל להעברת חוק זכויות האזרח של 1957. החוק, יחד עם חוק דומה מ-1960, היו חוקי זכויות האזרח הראשונים מאז 1875.

טרומן החל את שילובם של השחורים בצבא האמריקני ב-1948, אולם היישום היה איטי. אייזנהאואר הבהיר בנאום מצב האומה שלו בפברואר 1953, שישתמש בסמכותו כדי לבטל כל הפרדה גזעית במחוז קולומביה, בממשלה ובצבא. הוא השתמש בשליטתו בתקציב הביטחון כדי להשיג את תמיכת הקצינים. מזכיר הצי ביקש להכיר באזורים מסוימים בהם לא יוכל לפעול לעירוב גזעי, אולם אייזנהאואר סירב לכך.

במהלך המלחמה הקרה, השתמשו הסובייטים בגזענות באמריקה לצורך תעמולה. בכהונתו השנייה, כתב העיתון הסובייטי איזבסטיה כתבות נגד המשטרה בליטל רוק, מה שגרם לאייזנהאואר להפוך את נושא השילוב הגזעי לנושא של ביטחון לאומי.

מערכת הכבישים הבין-מדינתיים

ערך מורחב – מערכת הכבישים הבין-מדינתיים

הנשיא אייזנהאואר הצהיר פעמים רבות על הצורך ב"מערכת כבישים מהירים גדולה חדשה". אחת מהן הייתה ב-19 באוקטובר 1954 במהלך נאום שנשא בקאדילק סקוואר, דטרויט, מישיגן, לטובת המועמדים הרפובליקניים לקונגרס. נאום זה נישא כ-3 שנים לפני הקמת מערכת הכבישים הבין-מדינתיים. (לחצו כאן לטקסט באנגלית)

מערכת הכבישים הבין-מדינתיים ב-48 המדינות הרציפות של ארצות הברית

אחד מהישגיו של אייזנהאואר היה הקמת מערכת הכבישים הבין-מדינתיים, אותה אישר הקונגרס ב-1956. אחת מהסיבות לפיתוח המערכת היה החשש ממתקפה גרעינית על הערים. הלוביסטים טענו שהכבישים יסייעו לפינוי האוכלוסייה וגם יעודדו פיזור אוכלוסין. אחרים הדגישו את התרומה לכלכלה ואת התמריץ למשק.

תמיכתו של הנשיא בפרויקט הושפעה מחוויותיו בתור חייל צעיר בדרכים. אייזנהאואר העריך את מערכת הכבישים הגרמנית שאותה הכיר מתקופתו כמפקד כוחות בעלות הברית באירופה. הוא הכיר בכך שהמערכת תאפשר נתיבי מילוט לאזרחים ותאפשר גם העברה מהירה של אספקה צבאית.

אייזנהאואר מינה את חברו, הגנרל בדימוס לוציוס קליי, לעמוד בראש הוועדה לנושא. בינואר 1955 הומלץ על תוכנית של עשר שנים בעלות של 101 מיליארד דולרים לבניית 41,000 מייל של כבישים שיקשרו בין הערים. קליי ביקש להשתמש גם בכבישי אגרה. הפשרות עם הדמוקרטים אילצו את מימון המערכת במס על צמיגים ומס דלק זעום. הממשלה מימנה תשעים אחוז מהפרויקט, כשהמדינות בנו ושלטו בכבישים.

בטווח הארוך הייתה התוכנית הצלחה כבירה. למרות ההתנגדות לפינוי שכונות מהערים, המערכת עצמה התקבלה בצורה טובה. מערכת הרכבות הידרדרה, אולם עלות הנסיעות צנחה. תהליך הפרוור גדל, ונוצר שפע של דיור זול. גם התיירות צמחה, ודרשה עוד שירותים לתיירים. רבים עברו לגור באזור חגורת השמש משתרע מדרום מזרח ארצות הברית עד דרום מערבה.

תוכנית החלל

ערך מורחב – המרוץ לחלל

ארצות הברית הייתה המעצמה השולטת בתחילת שנות החמישים. טיסות ריגול של מטוס הלוקהיד U-2 מעל ברית המועצות חשף את יתרונה של ברית המועצות בנושאי הגרעין. ב-1955, החלו ארצות הברית וברית המועצות לבנות טילים בליסטיים שיוכלו לשגר חפצים אל החלל. שתי המדינות הכריזו במרחק קצר שתכננו לשגר לוויינים מלאכותיים בתוך כמה שנים. ארצות הברית הכריזה שבין 1 ביולי 1957 ו-31 בדצמבר 1958, תשגר לוויין לחלל כתרומה אל השנה הגאופיזית הבינלאומית.

המדינה נדהמה לגלות ב-4 באוקטובר 1957, שברית המועצות שיגרה את לוויין ספוטניק 1 אל מסלול לווייני נמוך. רבים חשבו שהסובייטים התקדמו מבחינה טכנולוגית ועמדו לפגוע בביטחון הלאומי. אייזנהאואר התעלם בהתחלה מההישג, אולם החשש הציבורי הוביל לביקורת כלפיו. הסובייטים התרברבו על ניצחונם במירוץ, והאמריקנים החלו לבנות מקלטים גרעיניים. ראש הממשלה הרולד מקמילן, שביקר ביוני 1958 במדינה, גילה שהנשיא ספג ביקורת ממשית לראשונה.

השיגור הוביל להשקעה רחבה של הממשלה בתחומים מביטחון עד חינוך. הוחלט להדגיש שוב את תוכנית אקספלורר (שהושלמה בידי תוכנית ואנגארד), ששיגרה לבסוף את אקספלורר 1 ב-31 בינואר 1958 אל החלל. אייזנהאואר הקים את הסוכנות הצבאית לפרויקטים מחקריים מתקדמים בתוך מחלקת ההגנה, וב-29 ביולי 1958 חתם על חוק האווירונאוטיקה והחלל הלאומי שהקים את נאס"א כסוכנות חלל אזרחית. הוא ציווה על טייסי מבחן צבאיים להפוך לאסטרונאוטים הראשונים.

נאס"א שהוקמה הייתה חזקה יותר מחזונו של אייזנהאואר. היא השתלטה על המחקר החללי של הסוכנות לפרויקטים מחקריים מתקדמים, והחלה בתוכנית מרקורי, שהכשירה את שבעת האסטרונאוטים הראשונים ב-9 באפריל 1959.

בתוך פחות משנה לאחר שיגור ספוטניק, בספטמבר 1958, חתם אייזנהאואר על חוק הגנת החינוך הלאומי, תוכנית ארבע שנים שהשקיעה מיליארדי דולרים במערכת החינוך. ב-1953 השקיעה הממשלה 153 מיליון דולרים, עשרה מיליון מתוכם למכללות. ב-1960 הסכום גדל פי שישה. בסוף שנות החמישים ותחילת שנות השישים, פיתחה נאס"א תוכניות שונות, וכך גם תאגידים פרטיים.

איגודים מקצועיים

האיגודים המקצועיים היו מטרה מועדפת לרפובליקנים בשנות הארבעים והחמישים, בעיקר לאחר חקיקת חוק ניהול יחסי העבודה מ-1947, חוק טאפט-הארטלי. העסקים והרפובליקנים רצו להחליש את האיגודים שתמכו בדמוקרטים. כשליש מהפועלים היו חברי איגודים בשנות החמישים. ממשל אייזנהאואר חיזק את האכיפה של החוק. מחלקת המשפטים ומחלקת העבודה החלו לחקור פשע באיגודים מקצועיים חזקים, כדי לפגוע במעמדם. ועדה מיוחדת הוקמה בינואר 1957 כדי לבחון שיטות לא הוגנות ביחסי העבודה. רוברט קנדי עבד בוועדה, שסימנה את ג'ימי הופה, נשיא איגוד נהגי המשאיות, כאויב. הציבור החל להתנער מהאיגודים המקצועיים. הקואליציה השמרנית, בעזרת האחים קנדי, הצליחו להגביל את העבודה המאורגנת בעזרת חוק ב-1959. החוק הכריח את האיגודים לפעול ביתר דמוקרטיה. בבחירות של 1958, שהתרחשו במהלך מיתון, לחמו האיגודים והובילו לתבוסת פוליטיקאים רפובליקניים.

תיקון חוקתי

תחת החוקה המקורית, חבר האלקטורים הגיע אך ורק ממדינות ארצות הברית. לכן תושבי מחוז קולומביה (העיר וושינגטון די. סי.) לא יכלו להצביע בבחירות הנשיאותיות. בשנות החמישים נעשה ניסיון לתקן את החוקה ולהקצות גם לאזרחי המחוז אלקטורים. אייזנהאואר תמך בנושא. ב-16 ביוני 1960, אישר הקונגרס תיקון חוקתי שיאפשר לאזרחי מחוז קולומביה להצביע במערכת הבחירות. לאחר שהמועצות המחוקקות אשררו את התיקון, נכנס התיקון ה-23 לחוקת ארצות הברית לתוקף ב-29 במרץ 1961.

מדינות שצורפו לאיחוד

שתי מדינות חדשות צורפו אל האיחוד במהלך כהונתו של אייזנהאואר:

• אלסקה- 3 בינואר 1959
• הוואי- 21 באוגוסט 1959

בעיות בריאות

אייזנהאואר החל לעשן סיגריות בווסט פוינט, ונגמל ב-1949. הוא היה הנשיא הראשון שפרסם תצהיר רפואי בהיותו מכהן. למרות זאת, הסתירו האנשים סביבו מידע רפואי שיכול היה לעורר ספקות בנוגע לבריאותו. ב-24 בספטמבר 1955, במהלך חופשה בקולורדו, חווה התקף לב. הרופא הפרטי שלו סבר שהיה מדובר בקלקול קיבה ולא קרא לסיוע. לאחר מכן פוברקו הפרוטוקולים כדי להגן על אייזנהאואר. התקף הלב דרש אשפוז של שישה שבועות. ניקסון, דאלס, ושרמן אדמס תפסו פיקוד. לאחר שקיבל אישור רפואי להמשיך לכהונה שנייה, בריאותו הייתה טובה באופן כללי.

סוף נשיאותו

ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1960

התיקון ה-22 לחוקת ארצות הברית אושרר ב-1951 והגביל את אייזנהאואר לשתי כהונות באופן תקדימי. אייזנהאואר תמך בניקסון בבחירות המקדימות של 1960, תמיכתו, יחד עם אחרים ממנהיגי המפלגה העניקה לניקסון מערכת בחירות קלה יחסית כשיריבו העיקרי, רוקפלר, מהווה אתגר קטן. בבחירות הכלליות, בהן התמודד ניקסון מול הדמוקרט ג'ון קנדי, רצה ניקסון לנצח בעצמו ולא הקשיב לעצותיו של אייזנהאואר. כששאלו כתבים את אייזנהאואר האם הוא זוכר רעיון אחד של ניקסון שאימץ במהלך כהונתו, התבדח אייזנהאואר "אם תתנו לי שבוע, אולי אחשוב על אחד". קנדי תקף את ניקסון על בסיס הציטוט. אייזנהאואר וניקסון הפכו לסוג של חברים, למדו אחד מהשני וכיבדו אחד את השני. אייזנהאואר, הנשיא המבוגר ביותר, בגיל שבעים, הוחלף בנשיא הנבחר הצעיר ביותר: קנדי היה בן ארבעים ושלוש בלבד.

נאום הפרידה של אייזנהאואר, 17 בינואר 1961. אורך 15:30.

ב-17 בינואר 1961, נאם אייזנהאואר בפעם האחרונה נאום משודר לאומה מהחדר הסגלגל. בנאומו, התייחס אל המלחמה הקרה ואל תפקיד הצבא האמריקני. הוא תיאר את המלחמה: מלחמה מול אידאולוגיה עוינת וגלובלית, אתאיסטית, אכזרית וערמומית. הוא הזהיר מפני הצעות תקציב ממשלתיות לא מוצדקות והמשיך באזהרתו ש"עלינו להישמר מפני רכישת השפעה בלתי מוצדקת, רצויה או לא רצויה, על ידי הקומפלקס הצבאי-תעשייתי."

פרישתו, מותו ולווייתו

אייזנהאואר נואם בפני הוועידה הרפובליקנית הלאומית של 1964

אייזנהאואר נפגש עם הנשיא לינדון ג'ונסון, אוקטובר 1965

לווייתו של אייזנהאואר

קבריהם של דווייט, דאוד דווייט "אייקי" ומיימי אייזנהאואר בקנזס

אייזנהאואר פרש אל המקום בו הוא ומיימי בילו את רוב זמנם לאחר המלחמה, חווה ליד שדה הקרב בגטיסבורג, פנסילבניה, במרחק קטן מבית אבות אבותיו. גם היה להם בית קיץ בקליפורניה. ב-1967 תרמו את החווה לשירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית.

גם לאחר פרישתו, לא יצא אייזנהאואר לחלוטין מהחיים הפוליטיים. הוא טס אל סן אנטוניו כדי לתמוך במועמד רפובליקני בבחירות לקונגרס. בנוסף נאם בפני הוועידה הרפובליקנית הלאומית של 1964, והופיע עם המועמד בארי גולדווטר בתשדיר בחירות. גולדווטר היה ממבקרי ממשל אייזנהאואר בטענה שאייזנהאואר אימץ את מדיניות הניו דיל.

בבוקר 28 במרץ 1969, בגיל שבעים ושמונה, מת אייזנהאואר בוושינגטון, כתוצאה מאי-ספיקת לב. למחרת היום הועברה גופתו אל הקתדרלה הלאומית של וושינגטון למשך עשרים ושמונה שעות. ב-30 במרץ הובאה גופתו אל הקפיטול, וב-31 במרץ הוחזרה אל הקתדרלה לצורך טקס לוויה אפיסקופלי.

באותו הערב, הועברה גופתו של אייזנהאואר ברכבת אל טקסס. הייתה זאת הפעם האחרונה בה גופתו של נשיא הועברה בעזרת רכבת. גופתו הגיעה לשם ב-2 באפריל, ונטמנה ליד ספרייתו הנשיאותית. המשפחה הלבישה את גופתו בז'קט המפורסם שלו עם מדליות הכבוד. הוא נקבר ליד בנו הפעוט שמת ב-1921. אשתו נקברה שם גם היא לאחר מותה ב-1979.

הנשיא ניקסון ספד לאייזנהאואר וטען שגם בשמונה השנים בהן לא הוביל צבא או מדינה, נחשב אייזנהאואר לאדם המכובד ביותר בעולם.

מורשתו וזכרו

מיד לאחר עזיבתו את התפקיד, התעמעמה מורשתו של אייזנהאואר. מבקריו טענו שהיה נשיא לא פעיל ולא מעורר השראה, בהשוואה ליורשו הצעיר ג'ון קנדי. למרות שימושו בצבא כדי לאכוף את העירוב הגזעי במשבר ליטל רוק, היו שביקרו אותו על כך שלא תמך בתנועה לזכויות האזרח. גם מעשיו בעת משבר מטוס הריגול U-2 זכו לביקורת, וכך גם הזנחתו, לכאורה, את מרוץ החימוש הגרעיני, תבוסתו במרוץ לחלל וחוסר יכולתו לבקר את המקארתיזם. בין השאר על כך שלא הגן על ג'ורג' מרשל מפני ג'וזף מקארתי, על אף שבאופן פרטי התנגד למקארתי ^{[דרושה הבהרה]}.

ב-1 ביוני 1954, הופך את יום שביתת הנשק ליום יוצאי הצבא.

למרות זאת, ההיסטוריונים נטשו את הטענה שהיה נשיא כושל. הוא הוביל לסיום המלחמה בקוריאה ולא נכנס אל אחרות. הוא ייצב, ולא הסלים, את היריבות עם הסובייטים. הוא חיזק את הבריתות באירופה והתנגד לקולוניאליזם. הוא חילץ את מפלגתו מפני בדלנות ומקארתיזם. הוא שמר על שגשוג, איזן את התקציב, קידם את החדשנות הטכנולוגית, תמך (גם אם בחוסר רצון) בזכויות האזרח והזהיר, בנאום הפרידה הזכור ביותר מאז זה של וושינגטון, מפני הקומפלקס הצבאי-תעשייתי. רק עם סיום כהונתו של רונלד רייגן, עזב נשיא את התפקיד בתחושה שהשיג את מה שרצה לבצע.

אף על פי שהשמרנות הייתה חזקה בפוליטיקה, ואייזנהאואר היה שמרן באופן יחסי, הוא התעסק בעיקר בנושאי חוץ (נושא בו ניסיונו הצבאי הוביל לידע) ופחות במדיניות פנים. הוא תמך במתינות ובשיתוף פעולה.

אף על פי שרצה להאט או לבלום את הניו דיל ותוכניות ממשלתיות אחרות, הוא לא ביטל אותן מיד וזכה לאהדת הליברלים במפלגה. המבקרים השמרנים במפלגתו טענו שלא עשה מספיק כדי לקדם את מטרות הימין. הנס מורגנטאו טען שניצחונותיו של אייזנהאואר לא השפיעו על מורשת המפלגה.

אייזנהאואר נפגש עם הנשיא ג'ון פ. קנדי, 22 באפריל 1961, שלושה ימים לאחר הפלישה למפרץ החזירים.

מאז המאה התשע עשרה, נעזרו כל הנשיאים בידי מזכיר אישי, לפעמים ללא שם רשמי. אייזנהאואר היה זה שהפך את התפקיד לראש סגל הבית הלבן, רעיון ששאל מהצבא.

כנשיא, תמך אייזנהאואר במדיניות לפיה קצינים בצבא שלא זכו לקידום פעמיים יודחו כדי לפנות מקום לצעירים. (הוא עצמו נשאר בדרגת מייג'ור במשך שש עשרה שנים בין המלחמות.)

ב-20 בדצמבר 1944, מונה לגנרל הצבא, והיה בדרגה שווה לג'ורג' מרשל, הנרי ארנולד ודאגלס מקארתור. הם היו ארבעת האנשים היחידים שהחזיקו בתפקיד במלחמת העולם השנייה, ויחד עם עומר בראדלי, היחידים שהשיגו את הדרגה מאז מותו ב-5 באוגוסט 1888 של הגנרל פיליפ שריידן, וחמשת האנשים היחידים שהפכו לגנרלים של חמישה כוכבים.

אייזנהאואר הקים ב-1956 ארגון לתקשורת בינלאומית כדי לקדם תקשורת בין אזרחים, כולל תוכנית לשליחת נערים אמריקניים לטיולים לימודיים במדינות אחרות.

בכהונתו השנייה העניק לאזרחים מדליה מיוחדת כביטוי להערכה.

הנצחה

שלט של מערכת הכבישים הבין-מדינתיים על שמו של אייזנהאואר מדרום לסן אנטוניו, טקסס

בשנת 2020 נחנכה בוושינגטון די. סי. אנדרטה נשיאותית לכבודו של אייזנהאואר

על שמו של אייזנהאואר נקראת מערכת הכבישים הבין-מדינתיים. ברחבי המערכת ישנם שלטים עם שמו של אייזנהאואר. גם רכס הרים ביבשת אנטארקטיקה נקרא על שמו.

בית ספר לביטחון לאומי בוושינגטון נקרא על שמו.

אייזנהאואר הופיע על מטבע בן דולר אחד בין 1971 ל-1978.

סרט הטלוויזיה "אייק: הספירה לאחור" מתמקד בדמותו.

נושאת המטוסים דווייט אייזנהאואר, נקראת על שמו.

אייזנהאואר תועד בעשרות ספרים, ביוגרפיים, בספרי סיקור וניתוח של פועלו הצבאי והנשיאותי, ובספרים בהקשרים נוספים.

ערים רבות בארצות הברית קראו על שמו רחובות, דרכים ושבילים. בפלורידה: טלהאסי. בטקסס: קרולטון. בקנזס: פורט ריילי. בקליפורניה: סלינס, דייוויס. במיזורי: מונט, בניו ג'רזי: לייקווד, רוזלנד, ליווינגסטון. ברוד איילנד: קובנטרי. בווירג'יניה: אלכסנדריה. אילינוי: שיקגו (דרך I-290). פנסילבניה: בסטייט קולג'.

פארקים המנציחים את אייזנהאואר נקראו בין השאר בטקסס: סן אנטוניו. בקונטיקט: מילפורד. בקליפורניה: ארקדיה.

כיכרות הנושאות את שמו: ניו יורק: איסט מדו.

צורות הנצחה אחרות בארצות הברית: בניין משרדים בוושינגטון הבירה, בניין תיאטרון באקדמיה הצבאית ווסט פוינט בניו יורק, וגם פסלו ניצב שם. מרכז רפואי אייזנהואואר בקנזס. חלקים מדרך 80 הבין מדינתית, בין קליפורניה לניו ג'רזי. בפנסילבניה- בגטיסבורג יש אתר זיכרון לאומי אייזנהאואר. בקנזס אבילנה קיימת ספריה לאומית הנושאת את שמו. פסלו מוצב בעיר הולדתו - דניסון, טקסס.

גם במדינות נוספות הנציחו את זכרו, במיוחד בצרפת. כך בפריז, בטולוז, באביניון, ובסנט מר אגליז. בריסל כיבדה אף היא את זכרו וקראה רחוב על שמו, וכך גם גאפסה בתוניסיה. פסלו של אייזנהאואר מוצב בלונדון, בכיכר גרוונור, ובבאייה בצרפת.

ספרו

• מסע שחרור אירופה, דווייט ד. אייזנהאור, תורגם מאנגלית Crusade in Europe על ידי י. נדבה וי. נאור, הוצאת כתבים, תל אביב, תשי"א 1951.

פרסים והוקרה

• עיטור הניצחון (5 ביוני 1945)
• מדליית השירות המצוין
• מדליית הניצחון במלחמת העולם הראשונה (9 באפריל 1919)
• מדליית הניצחון במלחמת העולם השנייה (2 באפריל 1947)
• מסדר הפיל (19 בדצמבר 1945)

ביבליוגרפיה

• Bogle, Lori Lyn (2001). "The Cold War: Cold War espionage and spying", volume 4, Routledge publishing, ISBN 978-0815332411.
• Ambrose, Stephen (1983). Eisenhower: Soldier, General of the Army, President-Elect (1893–1952). I. New York: Simon & Schuster.

ראו גם

• הקבינט של ארצות הברית בממשל דווייט אייזנהאואר

לקריאה נוספת

• Robert A. Divine, Eisenhower and the Cold War, Oxford University Press, 1981 (הספר בקטלוג ULI)
• Stephen Ambrose, Eisenhower: Soldier, General of the Army, President-Elect 1893–1952, כרך 1, Simon & Schuster, 1983
• Stephen Ambrose, Eisenhower: The President 1952–1969, כרך 2, Simon & Schuster, 1984
• Robert R. Bowie, Waging Peace: How Eisenhower Shaped an Enduring Cold War Strategy, Oxford University Press, 1998 (הספר בקטלוג ULI)
• Louis Galambos (ed.), Daun Van Ee (ed.), The Papers of Dwight David Eisenhower: The Presidency: Keeping the Peace, Johns Hopkins Press, 2001 (הספר בקטלוג ULI)
• Peter G. Boyle (ed.), The Eden-Eisenhower Correspondence, 1955-1957, University of North Carolina Press, 2005 (הספר בקטלוג ULI)
• Carlo D'Este (2002). Eisenhower: A Soldier's Life. ISBN 0-8050-5686-6.
• Burton Ira Kaufman, The A to Z of the Eisenhower Era, Scarecrow Press, 2009 (הספר בקטלוג ULI)
• Jim Newton, Eisenhower: The White House Years, Doubleday, 2011, ISBN 978-0-385-52353-0
• Herbert S. Parmet (1972). Eisenhower and the American Crusades. OCLC 482017.
• Peter G. Boyle, Eisenhower, Routledge, Taylor & Francis Group, 2014 (הספר בקטלוג ULI)

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא קישורי סינגלים/העברת ניווט3/פלט5 בוויקישיתוף

ציטוטים בנושא קישורי סינגלים/העברת ניווט3/פלט5 בוויקיציטוט

• ביוגרפיה, באתר הבית הלבן (באנגלית)
• הספרייה והמוזיאון הנשיאותיים על שם דווייט ד. אייזנהאואר (באנגלית)
• קישורי סינגלים/העברת ניווט3/פלט5, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• קישורי סינגלים/העברת ניווט3/פלט5, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• כתבי קישורי סינגלים/העברת ניווט3/פלט5 בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
• דויט דוד איזנהאור (1890-1969), דף שער בספרייה הלאומית

אחר

• דוויט דיוויד אייזנהאואר, באתר nrg
• "דילמת הנשיאות המודרנית - מדוע שינו היסטוריונים את דעתם על הנשיא דייוויד ד. אייזנהאואר?" הרצאה קצרה של ד"ר פנינה לוי, אוניברסיטת בר-אילן
• נאום הפרידה של אייזנהאואר – מרתף ספרים 2022

הערות שוליים

01 !2–5 בדצמבר 1952 | |סיאול |ביקר כנשיא הנבחר באזורי הקרבות. |- |2 |02 !19 באוקטובר 1953 | |נואבה סיאודד גאררו |חניכת סכר פלקון במעמד הנשיא אדולפו רואיס קורטינס. |- |3 |03 !15-13 בנובמבר 1953 | קנדה |אוטווה |ביקור ממלכתי. נפגש עם ראש הממשלה לואי סן-לורן ונאם בפני הפרלמנט. |- |4 |04 !8-4 בדצמבר 1953 | איי ברמודה |המילטון |נכח בוועידה עם ראש הממשלה וינסטון צ'רצ'יל וראש הממשלה הצרפתי ז'וזף לניאל. |- |5 |05 !16-23 ביולי 1955 | שווייץ |ז'נבה |נכח בוועידת ז'נבה עם ראש הממשלה הבריטי אנתוני אידן, ראש הממשלה הצרפתי אדגר פור וראש הממשלה הסובייטי, ניקולאי בולגנין. |- |6 |06 !21-23 ביולי 1956 | פנמה |פנמה סיטי |נכח בפגישת נשיאי הרפובליקות האמריקניות. |- |7 |07 !20-24 במרץ 1957 | איי ברמודה |המילטון |פגישה עם ראש הממשלה הרולד מקמילן. |- |8 |08 !14-19 בדצמבר 1957 | צרפת |פריז |נכח בוועידת נאט"ו הראשונה. |- |9 |09 !8-11 ביולי 1958 | קנדה |אוטווה |ביקור בלתי רשמי. נפגש עם ראש הממשלה ג'ון דיפנבייקר. נאם בפני הפרלמנט. |- |10 |10 !19-20 בפברואר 1959 | מקסיקו |אקפולקו |פגישה בלתי רשמית עם הנשיא אדולפו לופס מטאוס. |- |11 |11 !26 ביוני 1959 | קנדה |מונטריאול |הצטרף אל המלכה אליזבת השנייה בפתיחת נתיב המים סנט לורנס. |- |rowspan=4|12 |12 !26-27 באוגוסט 1959 | גרמניה |בון |פגישה בלתי רשמית עם הקאנצלר קונראד אדנאואר והנשיא תיאודור הויס. |- |13 !27 באוגוסט-2 בספטמבר 1959 | הממלכה המאוחדת |לונדון,
טירת בלמורל,
צ'קרס |ביקור בלתי רשמי. נפגש עם ראש הממשלה הרולד מקמילן ועם המלכה אליזבת השנייה. |- |14 !2-4 בספטמבר 1959 | צרפת |פריז |פגישה בלתי רשמית עם הנשיא שארל דה גול וראש הממשלה האיטלקי אנטוניו סניי. נאם בפני המועצה הצפון אטלנטית. |- |15 !4-7 בספטמבר 1959 | הממלכה המאוחדת |טירת קולזין |מנוחה לפני שחזר אל ארצות הברית. |- |rowspan=12|13 |16 !4-6 בדצמבר 1959 | איטליה |רומא |ביקור בלתי רשמי. נפגש עם הנשיא ג'ובאני גרונצ'י. |- |17 !6 בדצמבר 1959 | קריית הוותיקן |ארמון האפיפיור |סיור עם יוחנן העשרים ושלושה. |- |18 !6-7 בדצמבר 1959 | טורקיה |אנקרה |ביקור בלתי רשמי. נפגש עם הנשיא ג'לל באייר. |- |19 !7-9 בדצמבר 1959 | פקיסטן |קראצ'י |ביקור בלתי רשמי. נפגש עם הנשיא איוב חאן. |- |20 !9 בדצמבר 1959 | אפגניסטן |קאבול |ביקור בלתי רשמי. נפגש עם המלך מוחמד זאהיר שאה. |- |21 !9-14 בדצמבר 1959 | הודו |ניו דלהי,
אגרה |נפגש עם הנשיא ראג'נדרה פראסאד וראש הממשלה ג'ווהרלל נהרו. נאם בפני הפרלמנט. |- |22 !14 בדצמבר 1959 | איראן |טהראן |נפגש עם השאה מוחמד רזא שאה פהלווי. נאם בפני הפרלמנט. |- |23 !14-15 בדצמבר 1959 | יוון |אתונה |ביקור רשמי. נפגש עם פבלוס, מלך יוון וראש הממשלה קונסטנדינוס קרמנליס. נאם בפני הפרלמנט. |- |24 !17 בדצמבר 1959 | תוניסיה |תוניס |נפגש עם הנשיא חביב בורגיבה. |- |25 !18-21 בדצמבר 1959 | צרפת |טולון,
פריז |ועידה עם הנשיא שארל דה גול, ראש הממשלה הבריטי הרולד מקמילן והקאנצלר הגרמני קונראד אדנאואר. |- |26 !21-22 בדצמבר 1959 | ספרד |מדריד |נפגש עם גנרליסימו פרנסיסקו פרנקו. |- |27 !22 בדצמבר 1959 | מרוקו |קזבלנקה |נפגש עם המלך מוחמד החמישי. |- |rowspan=4|14 |28 !23-26 בפברואר 1960 | ברזיל |ברזיליה,
ריו דה ז'ניירו,
סאו פאולו |נפגש עם הנשיא ז'וסלינו קוביצ'ק. נאם בפני הקונגרס הברזילאי. |- |29 !26-29 בפברואר 1960 | ארגנטינה |בואנוס איירס,
מאר דל פלאטה,
בארילוצ'ה |נפגש עם הנשיא ארתורו פרונדיזי. |- |30 !29 בפברואר-2 במרץ 1960 | צ'ילה |סנטיאגו דה צ'ילה |נפגש עם הנשיא חורחה אלסנדרי. |- |31 !2-3 במרץ 1960 | אורוגוואי |מונטווידאו |נפגש עם הנשיא בניטו נרדון. חזר לארצות הברית דרך בואנוס איירס וסורינאם. |- |rowspan=2|15 |32 !15-19 במאי 1960 | צרפת |פריז |ועידה עם הנשיא שארל דה גול, ראש הממשלה הבריטי הרולד מקמילן ומנהיג ברית המועצות ניקיטה חרושצ'וב. |- |33 !19-20 במאי 1960 | פורטוגל |ליסבון |ביקור רשמי. נפגש עם הנשיא אמריקו תומאס. |- |rowspan=3|16 |34 !14-16 ביוני 1960 | הפיליפינים |מנילה |ביקור ממלכתי. נפגש עם הנשיא קרלוס גרסייה. |- |35 !18-19 ביוני 1960 | טאיוואן |טאיפיי |ביקור ממלכתי. נפגש עם הנשיא צ'יאנג קאי שק. |- |36 !19-20 ביוני 1960 | קוריאה הדרומית |סיאול |נפגש עם ראש הממשלה האו ג'ונג. נאם בפני האספה הלאומית. |- |17 |37 !24 באוקטובר 1960 | מקסיקו |אקוניה |ביקור בלתי רשמי. נפגש עם הנשיא אדולפו לופס מטאוס. |}

מדיניות פנים

בלתי מפלגתיות

אייזנהאואר בחדר הסגלגל, 29 בפברואר 1956.

בענייני פנים, התאמץ אייזנהאואר לדבוק בעמדה בלתי-מפלגתית ככל שיכל. כאשר השיגו הדמוקרטים רוב בסנאט ובבית הנבחרים, בשנת 1954, דבר שמטבע הדברים הגביל את כוחו של הנשיא בענייני פנים, דווקא עמדתו הבלתי-מפלגתית אפשרה לו לעבוד בצורה חלקה עם מנהיג הרוב בסנאט, לינדון ג'ונסון, ועם יושב ראש בית הנבחרים סם רייבורן הדמוקרטים. ג'ין אדוארד סמית', מהביוגרפים של אייזנהאואר, תיאר את הקשר ביניהם כך:

אייק, לב"ג [ג'ונסון] ו"מר סם" [רייבורן], לא בטחו אחד בשני בצורה מלאה, ולא ראו עין בעין בכל נושא, אך הם הבינו אחד את השני ולא התקשו לעבוד יחד. אייזנהאואר המשיך להיפגש באופן שגרתי עם ההנהגה הרפובליקנית. אך פגישותיו עם רייבורן וג'ונסון... היו פוריות הרבה יותר. אייזנהאואר היה פופולרי מאוד במדינה... בכך שתמכו באייזנהאואר כנגד אנשי הגווארדיה הישנה מתוך מפלגתו שלו, קיוו הדמוקרטים לחלוק בפופולריות שלו.

מדיניות פיסקלית

אייזנהאואר היה שמרן פיסקלי, שמדיניותו הייתה קרובה לזו של טאפט - שניהם תמכו במדיניות שוק חופשי. במהלך תקופת נשיאותו של אייזנהאואר שיעור המס השולי עמד על 91% - בין הגבוהים בהיסטוריה האמריקנית. כאשר הרפובליקנים שלטו בבית הנבחרים ובסנאט לאחר הבחירות לנשיאות ב-1952, לחצו השמרנים על הנשיא לתמוך בהפחתת מיסים; אייזנהאואר, מצידו, העניק חשיבות רבה יותר לאיזון התקציב, והאמין שלא ניתן יהיה להפחית את שיעור המס עד שדבר זה יתרחש. "איננו יכולים לאפשר הפחתת מיסים", כך אמר, "עד אשר נכין תוכנית הוצאות אשר תציג מאזן של גורמי ההכנסות וההוצאות". אייזנהאואר שמר על החוב הלאומי ועל האינפלציה בשיעור הקרוב לאפס.

היו שלוש תקופות מיתון במהלך נשיאותו של אייזנהאואר: יולי 1953-מאי 1954, אוגוסט 1957-אפריל 1958 ואפריל 1960-פברואר 1961. הסיבות לכך היו הגבלת היצע הכסף בידי מועצת הנגידים של הבנק הפדרלי בניסיון לחסל את האינפלציה מתקופת המלחמה. בשמונה שנותיו בבית הלבן הייתה הצמיחה בתמ"ג בשיעור ממוצע של 2.5%. ההוצאה הממשלתית כאחוז מהתוצר ירדה מ-20.4% ל-18.4%. מאז תקופת אייזנהאואר, לא התרחשה הורדת הוצאות כאחוז מהתוצר. שוק המניות עלה במהלך כהונתו, כשמדד דאו ג'ונס הכפיל את עצמו (מ-288 נקודות ל-634), וההכנסה האישית עלתה ב-45%.

הגירה

בעקבות לחצו של אייזנהאואר, העביר הקונגרס ב-1953 חוק סיוע לפליטים, שאישר כניסת 214,000 פליטים ממדינות אירופאיות לתחומי ארצות הברית בין 1953 ל-1956, מעבר למכסות ההגירה. הנוסחה לחישוב המכסות הפכה למגבילה יותר כתוצאה מחוק ההגירה והלאום של 1952 שהעביר הקונגרס למרות הווטו של הנשיא טרומן.

בתגובה למחאה הציבורית, בעיקר מקליפורניה, בנוגע לעלות השירותים למהגרים הבלתי חוקיים ממקסיקו, מינה אייזנהאואר את ג'וזף סווינג, יו"ר סוכנות ההגירה והאזרוח של ארצות הברית, להשתלט על המצב בגבול עם מקסיקו. ב-17 ביוני 1954, החל סווינג במבצע לסילוק פליטים מקליפורניה, אריזונה וטקסס. משמר הגבול של ארצות הברית דיווח על 1.3 מיליון אנשים (מספר שרבים החשיבו למנופח) שסולקו או עזבו את ארצות הברית ב-1954. מספר המהגרים החוקיים ממקסיקו גדל במהירות, מ-18,454 ב-1953 ל-65,047 ב-1956.

מקארתיזם

הדמוקרטים תקפו את אייזנהאואר על כך שלא התנגד לרדיפת הקומוניסטים של הסנאטור ג'וזף מקארתי. באופן פרטי שנא אייזנהאואר את האסטרטגיה של מקארתי. אייזנהאואר ניסה לפעול כנגד מקארתי מאחורי הקלעים, והרכיב כוח משימה שהורכב משרמן אדמס והנרי קבוט לודג' הבן, כדי להגן על הצבא מפני מקארתי, מה שהוביל לנפילתו במהלך ניסיונו לחקור את הצבא.

זכויות האזרח

ב-17 במאי 1954, פסק בית המשפט העליון את פסק דין בראון נגד מועצת החינוך, והכריז שהקמת בתי ספר ציבוריים נפרדים עבור תלמידים שחורים ולבנים אינה חוקתית. תגובתו של הנשיא הייתה צוננת יחסית, בטענה שהוא הושבע למלא אחר הוראות החוקה ולכן מחויב למלא את פסק הדין. בשש השנים הבאות, לא התבטא אייזנהאואר בחיוב לגבי פסק הדין. שתיקתו הובילה את מנהיגי זכויות האזרח להתרשם שלא היה אכפת לו ממאבקם של השחורים. בנוסף, שתיקתו עודדה את תומכי ההפרדה הגזעית להתנגד לעירוב גזעי.

בספטמבר, 1957, שלח אייזנהאואר חיילים אל ליטל רוק, ארקנסו, לאחר שהמושל אורוול פובוס הפר את הפקודה שקראה לעירוב גזעי בבתי הספר הציבוריים. החיילים ליוו תשעה תלמידים שחורים אל התיכון. אייזנהאואר כתב חקיקה שנועדה ליצור ועדה לנושא זכויות האזרח במחלקת המשפטים, ולהגן על זכויות ההצבעה שלהם. ניקסון מנע פיליבסטר בסנאט והוביל להעברת חוק זכויות האזרח של 1957. החוק, יחד עם חוק דומה מ-1960, היו חוקי זכויות האזרח הראשונים מאז 1875.

טרומן החל את שילובם של השחורים בצבא האמריקני ב-1948, אולם היישום היה איטי. אייזנהאואר הבהיר בנאום מצב האומה שלו בפברואר 1953, שישתמש בסמכותו כדי לבטל כל הפרדה גזעית במחוז קולומביה, בממשלה ובצבא. הוא השתמש בשליטתו בתקציב הביטחון כדי להשיג את תמיכת הקצינים. מזכיר הצי ביקש להכיר באזורים מסוימים בהם לא יוכל לפעול לעירוב גזעי, אולם אייזנהאואר סירב לכך.

במהלך המלחמה הקרה, השתמשו הסובייטים בגזענות באמריקה לצורך תעמולה. בכהונתו השנייה, כתב העיתון הסובייטי איזבסטיה כתבות נגד המשטרה בליטל רוק, מה שגרם לאייזנהאואר להפוך את נושא השילוב הגזעי לנושא של ביטחון לאומי.

מערכת הכבישים הבין-מדינתיים

ערך מורחב – מערכת הכבישים הבין-מדינתיים

הנשיא אייזנהאואר הצהיר פעמים רבות על הצורך ב"מערכת כבישים מהירים גדולה חדשה". אחת מהן הייתה ב-19 באוקטובר 1954 במהלך נאום שנשא בקאדילק סקוואר, דטרויט, מישיגן, לטובת המועמדים הרפובליקניים לקונגרס. נאום זה נישא כ-3 שנים לפני הקמת מערכת הכבישים הבין-מדינתיים. (לחצו כאן לטקסט באנגלית)

מערכת הכבישים הבין-מדינתיים ב-48 המדינות הרציפות של ארצות הברית

אחד מהישגיו של אייזנהאואר היה הקמת מערכת הכבישים הבין-מדינתיים, אותה אישר הקונגרס ב-1956. אחת מהסיבות לפיתוח המערכת היה החשש ממתקפה גרעינית על הערים. הלוביסטים טענו שהכבישים יסייעו לפינוי האוכלוסייה וגם יעודדו פיזור אוכלוסין. אחרים הדגישו את התרומה לכלכלה ואת התמריץ למשק.

תמיכתו של הנשיא בפרויקט הושפעה מחוויותיו בתור חייל צעיר בדרכים. אייזנהאואר העריך את מערכת הכבישים הגרמנית שאותה הכיר מתקופתו כמפקד כוחות בעלות הברית באירופה. הוא הכיר בכך שהמערכת תאפשר נתיבי מילוט לאזרחים ותאפשר גם העברה מהירה של אספקה צבאית.

אייזנהאואר מינה את חברו, הגנרל בדימוס לוציוס קליי, לעמוד בראש הוועדה לנושא. בינואר 1955 הומלץ על תוכנית של עשר שנים בעלות של 101 מיליארד דולרים לבניית 41,000 מייל של כבישים שיקשרו בין הערים. קליי ביקש להשתמש גם בכבישי אגרה. הפשרות עם הדמוקרטים אילצו את מימון המערכת במס על צמיגים ומס דלק זעום. הממשלה מימנה תשעים אחוז מהפרויקט, כשהמדינות בנו ושלטו בכבישים.

בטווח הארוך הייתה התוכנית הצלחה כבירה. למרות ההתנגדות לפינוי שכונות מהערים, המערכת עצמה התקבלה בצורה טובה. מערכת הרכבות הידרדרה, אולם עלות הנסיעות צנחה. תהליך הפרוור גדל, ונוצר שפע של דיור זול. גם התיירות צמחה, ודרשה עוד שירותים לתיירים. רבים עברו לגור באזור חגורת השמש משתרע מדרום מזרח ארצות הברית עד דרום מערבה.

תוכנית החלל

ערך מורחב – המרוץ לחלל

ארצות הברית הייתה המעצמה השולטת בתחילת שנות החמישים. טיסות ריגול של מטוס הלוקהיד U-2 מעל ברית המועצות חשף את יתרונה של ברית המועצות בנושאי הגרעין. ב-1955, החלו ארצות הברית וברית המועצות לבנות טילים בליסטיים שיוכלו לשגר חפצים אל החלל. שתי המדינות הכריזו במרחק קצר שתכננו לשגר לוויינים מלאכותיים בתוך כמה שנים. ארצות הברית הכריזה שבין 1 ביולי 1957 ו-31 בדצמבר 1958, תשגר לוויין לחלל כתרומה אל השנה הגאופיזית הבינלאומית.

המדינה נדהמה לגלות ב-4 באוקטובר 1957, שברית המועצות שיגרה את לוויין ספוטניק 1 אל מסלול לווייני נמוך. רבים חשבו שהסובייטים התקדמו מבחינה טכנולוגית ועמדו לפגוע בביטחון הלאומי. אייזנהאואר התעלם בהתחלה מההישג, אולם החשש הציבורי הוביל לביקורת כלפיו. הסובייטים התרברבו על ניצחונם במירוץ, והאמריקנים החלו לבנות מקלטים גרעיניים. ראש הממשלה הרולד מקמילן, שביקר ביוני 1958 במדינה, גילה שהנשיא ספג ביקורת ממשית לראשונה.

השיגור הוביל להשקעה רחבה של הממשלה בתחומים מביטחון עד חינוך. הוחלט להדגיש שוב את תוכנית אקספלורר (שהושלמה בידי תוכנית ואנגארד), ששיגרה לבסוף את אקספלורר 1 ב-31 בינואר 1958 אל החלל. אייזנהאואר הקים את הסוכנות הצבאית לפרויקטים מחקריים מתקדמים בתוך מחלקת ההגנה, וב-29 ביולי 1958 חתם על חוק האווירונאוטיקה והחלל הלאומי שהקים את נאס"א כסוכנות חלל אזרחית. הוא ציווה על טייסי מבחן צבאיים להפוך לאסטרונאוטים הראשונים.

נאס"א שהוקמה הייתה חזקה יותר מחזונו של אייזנהאואר. היא השתלטה על המחקר החללי של הסוכנות לפרויקטים מחקריים מתקדמים, והחלה בתוכנית מרקורי, שהכשירה את שבעת האסטרונאוטים הראשונים ב-9 באפריל 1959.

בתוך פחות משנה לאחר שיגור ספוטניק, בספטמבר 1958, חתם אייזנהאואר על חוק הגנת החינוך הלאומי, תוכנית ארבע שנים שהשקיעה מיליארדי דולרים במערכת החינוך. ב-1953 השקיעה הממשלה 153 מיליון דולרים, עשרה מיליון מתוכם למכללות. ב-1960 הסכום גדל פי שישה. בסוף שנות החמישים ותחילת שנות השישים, פיתחה נאס"א תוכניות שונות, וכך גם תאגידים פרטיים.

איגודים מקצועיים

האיגודים המקצועיים היו מטרה מועדפת לרפובליקנים בשנות הארבעים והחמישים, בעיקר לאחר חקיקת חוק ניהול יחסי העבודה מ-1947, חוק טאפט-הארטלי. העסקים והרפובליקנים רצו להחליש את האיגודים שתמכו בדמוקרטים. כשליש מהפועלים היו חברי איגודים בשנות החמישים. ממשל אייזנהאואר חיזק את האכיפה של החוק. מחלקת המשפטים ומחלקת העבודה החלו לחקור פשע באיגודים מקצועיים חזקים, כדי לפגוע במעמדם. ועדה מיוחדת הוקמה בינואר 1957 כדי לבחון שיטות לא הוגנות ביחסי העבודה. רוברט קנדי עבד בוועדה, שסימנה את ג'ימי הופה, נשיא איגוד נהגי המשאיות, כאויב. הציבור החל להתנער מהאיגודים המקצועיים. הקואליציה השמרנית, בעזרת האחים קנדי, הצליחו להגביל את העבודה המאורגנת בעזרת חוק ב-1959. החוק הכריח את האיגודים לפעול ביתר דמוקרטיה. בבחירות של 1958, שהתרחשו במהלך מיתון, לחמו האיגודים והובילו לתבוסת פוליטיקאים רפובליקניים.

תיקון חוקתי

תחת החוקה המקורית, חבר האלקטורים הגיע אך ורק ממדינות ארצות הברית. לכן תושבי מחוז קולומביה (העיר וושינגטון די. סי.) לא יכלו להצביע בבחירות הנשיאותיות. בשנות החמישים נעשה ניסיון לתקן את החוקה ולהקצות גם לאזרחי המחוז אלקטורים. אייזנהאואר תמך בנושא. ב-16 ביוני 1960, אישר הקונגרס תיקון חוקתי שיאפשר לאזרחי מחוז קולומביה להצביע במערכת הבחירות. לאחר שהמועצות המחוקקות אשררו את התיקון, נכנס התיקון ה-23 לחוקת ארצות הברית לתוקף ב-29 במרץ 1961.

מדינות שצורפו לאיחוד

שתי מדינות חדשות צורפו אל האיחוד במהלך כהונתו של אייזנהאואר:

• אלסקה- 3 בינואר 1959
• הוואי- 21 באוגוסט 1959

בעיות בריאות

אייזנהאואר החל לעשן סיגריות בווסט פוינט, ונגמל ב-1949. הוא היה הנשיא הראשון שפרסם תצהיר רפואי בהיותו מכהן. למרות זאת, הסתירו האנשים סביבו מידע רפואי שיכול היה לעורר ספקות בנוגע לבריאותו. ב-24 בספטמבר 1955, במהלך חופשה בקולורדו, חווה התקף לב. הרופא הפרטי שלו סבר שהיה מדובר בקלקול קיבה ולא קרא לסיוע. לאחר מכן פוברקו הפרוטוקולים כדי להגן על אייזנהאואר. התקף הלב דרש אשפוז של שישה שבועות. ניקסון, דאלס, ושרמן אדמס תפסו פיקוד. לאחר שקיבל אישור רפואי להמשיך לכהונה שנייה, בריאותו הייתה טובה באופן כללי.

סוף נשיאותו

ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1960

התיקון ה-22 לחוקת ארצות הברית אושרר ב-1951 והגביל את אייזנהאואר לשתי כהונות באופן תקדימי. אייזנהאואר תמך בניקסון בבחירות המקדימות של 1960, תמיכתו, יחד עם אחרים ממנהיגי המפלגה העניקה לניקסון מערכת בחירות קלה יחסית כשיריבו העיקרי, רוקפלר, מהווה אתגר קטן. בבחירות הכלליות, בהן התמודד ניקסון מול הדמוקרט ג'ון קנדי, רצה ניקסון לנצח בעצמו ולא הקשיב לעצותיו של אייזנהאואר. כששאלו כתבים את אייזנהאואר האם הוא זוכר רעיון אחד של ניקסון שאימץ במהלך כהונתו, התבדח אייזנהאואר "אם תתנו לי שבוע, אולי אחשוב על אחד". קנדי תקף את ניקסון על בסיס הציטוט. אייזנהאואר וניקסון הפכו לסוג של חברים, למדו אחד מהשני וכיבדו אחד את השני. אייזנהאואר, הנשיא המבוגר ביותר, בגיל שבעים, הוחלף בנשיא הנבחר הצעיר ביותר: קנדי היה בן ארבעים ושלוש בלבד.

נאום הפרידה של אייזנהאואר, 17 בינואר 1961. אורך 15:30.

ב-17 בינואר 1961, נאם אייזנהאואר בפעם האחרונה נאום משודר לאומה מהחדר הסגלגל. בנאומו, התייחס אל המלחמה הקרה ואל תפקיד הצבא האמריקני. הוא תיאר את המלחמה: מלחמה מול אידאולוגיה עוינת וגלובלית, אתאיסטית, אכזרית וערמומית. הוא הזהיר מפני הצעות תקציב ממשלתיות לא מוצדקות והמשיך באזהרתו ש"עלינו להישמר מפני רכישת השפעה בלתי מוצדקת, רצויה או לא רצויה, על ידי הקומפלקס הצבאי-תעשייתי."

פרישתו, מותו ולווייתו

אייזנהאואר נואם בפני הוועידה הרפובליקנית הלאומית של 1964

אייזנהאואר נפגש עם הנשיא לינדון ג'ונסון, אוקטובר 1965

לווייתו של אייזנהאואר

קבריהם של דווייט, דאוד דווייט "אייקי" ומיימי אייזנהאואר בקנזס

אייזנהאואר פרש אל המקום בו הוא ומיימי בילו את רוב זמנם לאחר המלחמה, חווה ליד שדה הקרב בגטיסבורג, פנסילבניה, במרחק קטן מבית אבות אבותיו. גם היה להם בית קיץ בקליפורניה. ב-1967 תרמו את החווה לשירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית.

גם לאחר פרישתו, לא יצא אייזנהאואר לחלוטין מהחיים הפוליטיים. הוא טס אל סן אנטוניו כדי לתמוך במועמד רפובליקני בבחירות לקונגרס. בנוסף נאם בפני הוועידה הרפובליקנית הלאומית של 1964, והופיע עם המועמד בארי גולדווטר בתשדיר בחירות. גולדווטר היה ממבקרי ממשל אייזנהאואר בטענה שאייזנהאואר אימץ את מדיניות הניו דיל.

בבוקר 28 במרץ 1969, בגיל שבעים ושמונה, מת אייזנהאואר בוושינגטון, כתוצאה מאי-ספיקת לב. למחרת היום הועברה גופתו אל הקתדרלה הלאומית של וושינגטון למשך עשרים ושמונה שעות. ב-30 במרץ הובאה גופתו אל הקפיטול, וב-31 במרץ הוחזרה אל הקתדרלה לצורך טקס לוויה אפיסקופלי.

באותו הערב, הועברה גופתו של אייזנהאואר ברכבת אל טקסס. הייתה זאת הפעם האחרונה בה גופתו של נשיא הועברה בעזרת רכבת. גופתו הגיעה לשם ב-2 באפריל, ונטמנה ליד ספרייתו הנשיאותית. המשפחה הלבישה את גופתו בז'קט המפורסם שלו עם מדליות הכבוד. הוא נקבר ליד בנו הפעוט שמת ב-1921. אשתו נקברה שם גם היא לאחר מותה ב-1979.

הנשיא ניקסון ספד לאייזנהאואר וטען שגם בשמונה השנים בהן לא הוביל צבא או מדינה, נחשב אייזנהאואר לאדם המכובד ביותר בעולם.

מורשתו וזכרו

מיד לאחר עזיבתו את התפקיד, התעמעמה מורשתו של אייזנהאואר. מבקריו טענו שהיה נשיא לא פעיל ולא מעורר השראה, בהשוואה ליורשו הצעיר ג'ון קנדי. למרות שימושו בצבא כדי לאכוף את העירוב הגזעי במשבר ליטל רוק, היו שביקרו אותו על כך שלא תמך בתנועה לזכויות האזרח. גם מעשיו בעת משבר מטוס הריגול U-2 זכו לביקורת, וכך גם הזנחתו, לכאורה, את מרוץ החימוש הגרעיני, תבוסתו במרוץ לחלל וחוסר יכולתו לבקר את המקארתיזם. בין השאר על כך שלא הגן על ג'ורג' מרשל מפני ג'וזף מקארתי, על אף שבאופן פרטי התנגד למקארתי ^{[דרושה הבהרה]}.

ב-1 ביוני 1954, הופך את יום שביתת הנשק ליום יוצאי הצבא.

למרות זאת, ההיסטוריונים נטשו את הטענה שהיה נשיא כושל. הוא הוביל לסיום המלחמה בקוריאה ולא נכנס אל אחרות. הוא ייצב, ולא הסלים, את היריבות עם הסובייטים. הוא חיזק את הבריתות באירופה והתנגד לקולוניאליזם. הוא חילץ את מפלגתו מפני בדלנות ומקארתיזם. הוא שמר על שגשוג, איזן את התקציב, קידם את החדשנות הטכנולוגית, תמך (גם אם בחוסר רצון) בזכויות האזרח והזהיר, בנאום הפרידה הזכור ביותר מאז זה של וושינגטון, מפני הקומפלקס הצבאי-תעשייתי. רק עם סיום כהונתו של רונלד רייגן, עזב נשיא את התפקיד בתחושה שהשיג את מה שרצה לבצע.

אף על פי שהשמרנות הייתה חזקה בפוליטיקה, ואייזנהאואר היה שמרן באופן יחסי, הוא התעסק בעיקר בנושאי חוץ (נושא בו ניסיונו הצבאי הוביל לידע) ופחות במדיניות פנים. הוא תמך במתינות ובשיתוף פעולה.

אף על פי שרצה להאט או לבלום את הניו דיל ותוכניות ממשלתיות אחרות, הוא לא ביטל אותן מיד וזכה לאהדת הליברלים במפלגה. המבקרים השמרנים במפלגתו טענו שלא עשה מספיק כדי לקדם את מטרות הימין. הנס מורגנטאו טען שניצחונותיו של אייזנהאואר לא השפיעו על מורשת המפלגה.

אייזנהאואר נפגש עם הנשיא ג'ון פ. קנדי, 22 באפריל 1961, שלושה ימים לאחר הפלישה למפרץ החזירים.

מאז המאה התשע עשרה, נעזרו כל הנשיאים בידי מזכיר אישי, לפעמים ללא שם רשמי. אייזנהאואר היה זה שהפך את התפקיד לראש סגל הבית הלבן, רעיון ששאל מהצבא.

כנשיא, תמך אייזנהאואר במדיניות לפיה קצינים בצבא שלא זכו לקידום פעמיים יודחו כדי לפנות מקום לצעירים. (הוא עצמו נשאר בדרגת מייג'ור במשך שש עשרה שנים בין המלחמות.)

ב-20 בדצמבר 1944, מונה לגנרל הצבא, והיה בדרגה שווה לג'ורג' מרשל, הנרי ארנולד ודאגלס מקארתור. הם היו ארבעת האנשים היחידים שהחזיקו בתפקיד במלחמת העולם השנייה, ויחד עם עומר בראדלי, היחידים שהשיגו את הדרגה מאז מותו ב-5 באוגוסט 1888 של הגנרל פיליפ שריידן, וחמשת האנשים היחידים שהפכו לגנרלים של חמישה כוכבים.

אייזנהאואר הקים ב-1956 ארגון לתקשורת בינלאומית כדי לקדם תקשורת בין אזרחים, כולל תוכנית לשליחת נערים אמריקניים לטיולים לימודיים במדינות אחרות.

בכהונתו השנייה העניק לאזרחים מדליה מיוחדת כביטוי להערכה.

הנצחה

שלט של מערכת הכבישים הבין-מדינתיים על שמו של אייזנהאואר מדרום לסן אנטוניו, טקסס

בשנת 2020 נחנכה בוושינגטון די. סי. אנדרטה נשיאותית לכבודו של אייזנהאואר

על שמו של אייזנהאואר נקראת מערכת הכבישים הבין-מדינתיים. ברחבי המערכת ישנם שלטים עם שמו של אייזנהאואר. גם רכס הרים ביבשת אנטארקטיקה נקרא על שמו.

בית ספר לביטחון לאומי בוושינגטון נקרא על שמו.

אייזנהאואר הופיע על מטבע בן דולר אחד בין 1971 ל-1978.

סרט הטלוויזיה "אייק: הספירה לאחור" מתמקד בדמותו.

נושאת המטוסים דווייט אייזנהאואר, נקראת על שמו.

אייזנהאואר תועד בעשרות ספרים, ביוגרפיים, בספרי סיקור וניתוח של פועלו הצבאי והנשיאותי, ובספרים בהקשרים נוספים.

ערים רבות בארצות הברית קראו על שמו רחובות, דרכים ושבילים. בפלורידה: טלהאסי. בטקסס: קרולטון. בקנזס: פורט ריילי. בקליפורניה: סלינס, דייוויס. במיזורי: מונט, בניו ג'רזי: לייקווד, רוזלנד, ליווינגסטון. ברוד איילנד: קובנטרי. בווירג'יניה: אלכסנדריה. אילינוי: שיקגו (דרך I-290). פנסילבניה: בסטייט קולג'.

פארקים המנציחים את אייזנהאואר נקראו בין השאר בטקסס: סן אנטוניו. בקונטיקט: מילפורד. בקליפורניה: ארקדיה.

כיכרות הנושאות את שמו: ניו יורק: איסט מדו.

צורות הנצחה אחרות בארצות הברית: בניין משרדים בוושינגטון הבירה, בניין תיאטרון באקדמיה הצבאית ווסט פוינט בניו יורק, וגם פסלו ניצב שם. מרכז רפואי אייזנהואואר בקנזס. חלקים מדרך 80 הבין מדינתית, בין קליפורניה לניו ג'רזי. בפנסילבניה- בגטיסבורג יש אתר זיכרון לאומי אייזנהאואר. בקנזס אבילנה קיימת ספריה לאומית הנושאת את שמו. פסלו מוצב בעיר הולדתו - דניסון, טקסס.

גם במדינות נוספות הנציחו את זכרו, במיוחד בצרפת. כך בפריז, בטולוז, באביניון, ובסנט מר אגליז. בריסל כיבדה אף היא את זכרו וקראה רחוב על שמו, וכך גם גאפסה בתוניסיה. פסלו של אייזנהאואר מוצב בלונדון, בכיכר גרוונור, ובבאייה בצרפת.

ספרו

• מסע שחרור אירופה, דווייט ד. אייזנהאור, תורגם מאנגלית Crusade in Europe על ידי י. נדבה וי. נאור, הוצאת כתבים, תל אביב, תשי"א 1951.

פרסים והוקרה

• עיטור הניצחון (5 ביוני 1945)
• מדליית השירות המצוין
• מדליית הניצחון במלחמת העולם הראשונה (9 באפריל 1919)
• מדליית הניצחון במלחמת העולם השנייה (2 באפריל 1947)
• מסדר הפיל (19 בדצמבר 1945)

ביבליוגרפיה

• Bogle, Lori Lyn (2001). "The Cold War: Cold War espionage and spying", volume 4, Routledge publishing, ISBN 978-0815332411.
• Ambrose, Stephen (1983). Eisenhower: Soldier, General of the Army, President-Elect (1893–1952). I. New York: Simon & Schuster.

ראו גם

• הקבינט של ארצות הברית בממשל דווייט אייזנהאואר

לקריאה נוספת

• Robert A. Divine, Eisenhower and the Cold War, Oxford University Press, 1981 (הספר בקטלוג ULI)
• Stephen Ambrose, Eisenhower: Soldier, General of the Army, President-Elect 1893–1952, כרך 1, Simon & Schuster, 1983
• Stephen Ambrose, Eisenhower: The President 1952–1969, כרך 2, Simon & Schuster, 1984
• Robert R. Bowie, Waging Peace: How Eisenhower Shaped an Enduring Cold War Strategy, Oxford University Press, 1998 (הספר בקטלוג ULI)
• Louis Galambos (ed.), Daun Van Ee (ed.), The Papers of Dwight David Eisenhower: The Presidency: Keeping the Peace, Johns Hopkins Press, 2001 (הספר בקטלוג ULI)
• Peter G. Boyle (ed.), The Eden-Eisenhower Correspondence, 1955-1957, University of North Carolina Press, 2005 (הספר בקטלוג ULI)
• Carlo D'Este (2002). Eisenhower: A Soldier's Life. ISBN 0-8050-5686-6.
• Burton Ira Kaufman, The A to Z of the Eisenhower Era, Scarecrow Press, 2009 (הספר בקטלוג ULI)
• Jim Newton, Eisenhower: The White House Years, Doubleday, 2011, ISBN 978-0-385-52353-0
• Herbert S. Parmet (1972). Eisenhower and the American Crusades. OCLC 482017.
• Peter G. Boyle, Eisenhower, Routledge, Taylor & Francis Group, 2014 (הספר בקטלוג ULI)

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא קישורי סינגלים/העברת ניווט3/פלט5 בוויקישיתוף

ציטוטים בנושא קישורי סינגלים/העברת ניווט3/פלט5 בוויקיציטוט

• ביוגרפיה, באתר הבית הלבן (באנגלית)
• הספרייה והמוזיאון הנשיאותיים על שם דווייט ד. אייזנהאואר (באנגלית)
• קישורי סינגלים/העברת ניווט3/פלט5, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• קישורי סינגלים/העברת ניווט3/פלט5, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• כתבי קישורי סינגלים/העברת ניווט3/פלט5 בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
• דויט דוד איזנהאור (1890-1969), דף שער בספרייה הלאומית

אחר

• דוויט דיוויד אייזנהאואר, באתר nrg
• "דילמת הנשיאות המודרנית - מדוע שינו היסטוריונים את דעתם על הנשיא דייוויד ד. אייזנהאואר?" הרצאה קצרה של ד"ר פנינה לוי, אוניברסיטת בר-אילן
• נאום הפרידה של אייזנהאואר – מרתף ספרים 2022