לדלג לתוכן

ג'יימס וילקינסון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ג'יימס וילקינסון
James Wilkinson
לידה 24 במרץ 1757
נפת צ'ארלס, פרובינציית מרילנד, אמריקה הבריטית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 28 בדצמבר 1825 (בגיל 68)
מקסיקו סיטי, הרפובליקה המקסיקנית הראשונה מקסיקו (1823–1864, 1867–1893)מקסיקו (1823–1864, 1867–1893) עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה אוניברסיטת פנסילבניה עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג אן בידל וילקינסון עריכת הנתון בוויקינתונים
השתייכות הצבא הקונטיננטלי
צבא ארצות הברית
תקופת הפעילות 1775–1815 (כ־40 שנה)
דרגה גנרל עריכת הנתון בוויקינתונים
תפקידים בשירות
הקצין הבכיר של צבא ארצות הברית
פעולות ומבצעים
מלחמת העצמאות האמריקאית
מלחמת האינדיאנים בצפון-מערב
מלחמת 1812
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ג'יימס וילקינסון (באנגלית: James Wilkinson‏; 24 במרץ 1757 – 28 בדצמבר 1825) היה חייל, פוליטיקאי וסוכן חשאי ספרדי מס' 13 אמריקאי, שהיה קשור לכמה שערוריות ומחלוקות.[1]

הוא שירת בצבא הקונטיננטלי במהלך מלחמת העצמאות האמריקאית, אך הוא נאלץ פעמיים להתפטר. הוא היה פעמיים הקצין הבכיר של צבא ארצות הברית, מונה להיות המושל הראשון של טריטוריית לואיזיאנה ב-1805, [2] ופיקד על שתי מסעות לא מוצלחים בזירת נהר סנט לורנס במהלך מלחמת 1812. הוא מת בזמן שביקש לשרת כדיפלומט במקסיקו סיטי.

בשנת 1854, בעקבות מחקר ארכיוני נרחב בארכיונים הספרדיים במדריד, חשף היסטוריון מלואיזיאנה צ'ארלס גאיאר את וילקינסון כמרגל בשכר גבוה בשירות האימפריה הספרדית.[3] בשנים שחלפו מאז התפרסם המחקר של גאיאר, ווילקינסון ספג גינוי פראי על ידי היסטוריונים ופוליטיקאים אמריקאים. לדברי הנשיא תאודור רוזוולט, "[ב]כל ההיסטוריה שלנו, אין אופי נתעב יותר." עם זאת, הוא קיבל הגנה, במיוחד בפירוק קונספירציית בר.

ביוגרפיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית חייו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'יימס וילקינסון נולד ב-24 במרץ 1757, והיה בנם של ג'וזף וילקינסון ואלת'ה (היי) וילקינסון. מקום הולדתו של וילקינסון היה כשלושה מייל (5 ק"מ) מצפון-מזרח לבנדיקט, מחוז צ'ארלס, מרילנד, בחווה מדרום ל-Hunting Creek במחוז קלברט. [4][5]

סבו של וילקינסון היה עשיר מספיק כדי לקנות נכס גדול הידוע בשם סטוקלי מנור במחוז קלברט.[1] למרות שמשפחתו של ג'יימס וילקינסון חיה באחוזה קטנה יותר מאלה של האליטה של מרילנד, הם עדיין ראו את עצמם כבני המעמד החברתי הגבוה.[1] לפי ההיסטוריון אנדרו לינקלייטר, וילקינסון גדל עם הרעיון ש"דימוי המכובדות תירץ את המציאות של בגידה".[6] אביו ירש את סטוקלי מנור אך עד אז המשפחה הייתה בחובות.[1] ג'וזף וילקינסון נפטר ב-1763 וב-1764 סטוקלי מנור פורקה ונמכרה.[1] אחיו הבכור של וילקינסון ג'וזף ירש את מה שנותר מנכס האחוזה לאחר מותו של אביו.[1]  כבן השני, ג'יימס וילקינסון לא ירש אדמה.[1]

אביו של וילקינסון השאיר אותו עם המילים האחרונות "בני, אם אי פעם תסבול עלבון, אני אנשל אותך מהירושה."[6] הביוגרף אנדרו לינקלייטר טען שחינוך זה הוביל לתגובתו האגרסיבית של וילקינסון כלפי עלבונות נתפסים.[1] השכלתו המוקדמת של וילקינסון על ידי מורה פרטי מומנה על ידי סבתו מצד אמו.[1]  לימודי הרפואה שלו באוניברסיטת פנסילבניה, שמומנו גם על ידי סבתו, הופרעו על ידי מלחמת העצמאות האמריקאית. [7]

נישואים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

וילקינסון התחתן עם אן בידל (1742–1807) ממשפחת בידל הבולטת מפילדלפיה ב-12 בנובמבר 1778, בפילדלפיה. היא הייתה בת דודה ראשונה של צ'ארלס בידל, מקורבו של ארון בר,[8] ונישואיו של וילקינסון לבידל הדינמי עזרו לקריירה שלו כפוליטיקאי וכגנרל. היא נפטרה ב-23 בפברואר 1807.[9]

לבני הזוג היו ארבעה בנים: ג'ון (1780–1796), ג'יימס בידל (בערך 1783–1813), [10] ג'וזף בידל (1785 [11] -1865), ו-וולטר (נולד ב-1791). ג'יימס ווולטר שירתו שניהם כקפטנים בצבא האמריקאי.[12]  [13]

ב-5 במרץ 1810, וילקינסון התחתן עם סלסטין לאבו טרודו, אלמנתו של תומאס אורקהרט ובתו של צ'ארלס לאבו טרודו. [14] הם היו הורים לתאומות מארי איזבל ואליזבת סטפני[15] וכן לבן, תאודור. אביה של סלסטין, הידוע בלואיזיאנה כדון קרלוס טרודו, כיהן בממשלה הספרדית של ניו אורלינס.[16] כאשר ארצות הברית השיגה את השליטה בעיר, הוא נשאר בניו אורלינס ואנגלז את שמו.[16]

מארי איזבל וילקינסון מתה בינקות.[15] אליזבת סטפני וילקינסון (1816–1871) נישאה לפרופסור טוסן פרנסואה ביגוט (1794–1869) בשנת 1833.[15] תאודור ג'יי וילקינסון (1819–1853) התגורר בניו אורלינס.

שירותו במהלך מלחמת העצמאות האמריקאית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

וילקינסון שירת לראשונה בגדוד הרובאים של תומפסון בפנסילבניה, 1775–1776, והוסמך לקפטן בספטמבר 1775. הוא שימש עוזרו של נתנאל גרין במהלך המצור על בוסטון, השתתף בהצבת תותחים על דורצ'סטר הייטס במרץ 1776, ובעקבות נטישת הבריטים את בוסטון, נסע עם שאר הצבא הקונטיננטלי לניו יורק, שם עזב את הצוות של גרין וקיבל פיקוד על פלוגת חי"ר.

הוא נשלח לקנדה כחלק מהתגבורת לצבאו של בנדיקט ארנולד שצר על קוויבק, הוא הגיע בדיוק בזמן כדי לחזות בהגעת 8,000 חיילי תגבורת בריטית בפיקודו של גנרל ג'ון בורגוין - מה שהביא לקריסת המאמץ האמריקני בקנדה. הוא הפך לעוזרו של ארנולד ממש לפני הנסיגה האחרונה ועזב את קנדה עם ארנולד בסירה האחרונה. זמן קצר לאחר מכן, הוא עזב את שירותו של ארנולד והפך לעוזרו של הגנרל הורשיו גייטס באוגוסט 1776.

כאשר גייטס שלח אותו לקונגרס עם הודעות רשמיות על הניצחון בקרב סרטוגה ב-1777, וילקינסון המתין לקונגרס הקונטיננטלי בזמן שהוא טיפל בעניינים אישיים. כשהופיע לבסוף, הוא ייפה את תפקידו שלו בניצחון, וקיבל דרגת כבוד של בריגדיר גנרל (למרות היותו רק בן 20 באותה עת) ב-6 בנובמבר 1777, ומונה לוועד המלחמה החדש שנוצר. הקידום על פני קולונלים בכירים יותר עורר סערה בקרב קציני הצבא הקונטיננטלי, במיוחד משום שהרכילויות של וילקינסון הצביעו על כך שהוא משתתף בקבאל קונווי, קונספירציה להחליף את ג'ורג' וושינגטון בהורשיו גייטס כמפקד העליון של הצבא הקונטיננטלי. עד מהרה נמאס לגייטס מווילקינסון, והקצין הצעיר נאלץ להתפטר במרץ 1778. ב-29 ביולי 1779, הקונגרס מינה אותו כגנרל האספקה של הצבא, אך הוא התפטר ב-27 במרץ 1781, בשל "חוסר כישרונו לתפקיד".[1]

מיזמים של קנטקי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר התפטרותו מהצבא הקונטיננטלי, הפך וילקינסון בעל כורחו לבריגדיר גנרל במיליציה של פנסילבניה ב-1782 וגם לאספת המדינה ב-1783, בשל רצונו של ג'ורג' וושינגטון.[1] הוא עבר לקנטקי (באותה תקופה, רק שלושה מחוזות שעדיין השתייכו לווירג'יניה) ב-1784, והוא היה פעיל שם במאמצים להשיג עצמאות מווירג'יניה. בקנטקי, וילקינסון בשנת 1788 התנגד נמרצות לחוקה האמריקאית החדשה. קנטקי כמעט הגיעה למעמד של מדינה במסגרת תקנון הקונפדרציה, והייתה אכזבה רחבה כאשר הדבר התעכב בגלל החוקה החדשה.

לקראת האמנה השביעית של קנטקי בנוגע להפרדה מווירג'יניה בנובמבר 1788, ניסה וילקינסון לאמוד את התמיכה בקנטקי בחיפוש אחר איחוד עם ספרד. יכולתו של וילקינסון למשוך באנשים בקסמו ובכנותו לכאורה הביאו אותו ליושב ראש הוועדה בוועידה. הוא דגל בקנטקי לחפש עצמאות מווירג'יניה תחילה, ולאחר מכן לשקול הצטרפות לאיחוד המדינות כצעד שני. עבור רבים, ההצטרפות לאיחוד הייתה מותנית בכך שהאיחוד ינהל משא ומתן עם ספרד להסדרת ניווט חופשי על נהר המיסיסיפי, נקודה שנויה במחלוקת שרבים פקפקו במדינות המזרחיות שיפעלו על פיה.

לאחר שלא הצליח לאסוף מספיק תמיכה לעמדתו בוועידה, פנה וילקינסון למירו עם הצעה. כוונתו הייתה להשיג מענק של 60,000 אקרים (243 קמ"ר) באדמות יאזו, בצומת של נהר יאזו והמיסיסיפי (ליד ויקסבורג של היום). האדמה הייתה אמורה לשמש כתשלום עבור מאמציו של ווילקינסון למען ספרד, ולשמש מקלט למקרה שהוא ותומכיו ייאלצו לברוח מארצות הברית. וילקינסון ביקש וקיבל פנסיה בסך 7,000 דולר ממירו, תוך שהוא מבקש פנסיה בשם כמה קנטקים בולטים, ביניהם: הארי אינס, בנג'מין סבסטיאן, ג'ון בראון, קיילב וואלאס, בנג'מין לוגן, אייזק שלבי, ג'ורג' מוטר, ג'ורג' ניקולס, ואפילו האמפרי מרשל (שהיה בזמנו יריב מר של וילקינסון).

עם זאת, ב-1788 כנראה איבד וילקינסון את אמון הפקידים בספרד. מירו לא היה אמור להעניק אף אחת מהפנסיות המוצעות ונאסר עליו לתת כסף לתמיכה במהפכה בקנטקי. יתר על כן, וילקינסון המשיך לקבל בחשאי כספים מספרד במשך שנים רבות.

קריירה צבאית שנייה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת האינדיאנים צפון מערב

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאי 1791, לוטננט קולונל ג'יימס וילקינסון הוביל פשיטה נוספת באותו אוגוסט, שנועדה ליצור הסחת דעת שתסייע לצעדתו של סנט קלייר צפונה. בקרב על קנאפקומה, וילקינסון הרג 9 בני ווי ומיאמי, וכבש 34 בני מיאמי כשבויים, כולל בתו של ראש המלחמה של מיאמי צב קטן. [17] רבים ממנהיגי הקונפדרציה שקלו תנאי שלום להציג לארצות הברית, אך כאשר קיבלו ידיעות על הפשיטה של וילקינסון, הם התכוננו למלחמה. הפשיטה של וילקינסון הביאה אפוא את ההשפעה ההפוכה, איחדה את השבטים נגד סנט קלייר במקום להסיח את דעתם. התבוסה הנוראה של סנט קלייר התרחשה זמן קצר לאחר מכן.

בגידה בוויין

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר ממשלת ארצות הברית ארגנה מחדש את הצבא בתור הלגיון של ארצות הברית, הנשיא ג'ורג' וושינגטון עמד בפני ההחלטה את מי למנות בתור הגנרל המפקד שלה. שני המועמדים העיקריים לקידום זה היו וילקינסון ואנתוני וויין. בסופו של דבר, הקבינט בחר בוויין בשל חשד למעורבותו של וילקינסון עם ממשלת ספרד. [18] הקבינט קידם את וילקינסון לבריגדיר גנרל כנחמה, מכיוון שהנשיא היה מודע לאגו השברירי של וילקינסון. [19]

וילקינסון פיתח קנאה בוויין, אבל הוא שמר על כבוד לכאורה כלפי הגנרל. לאורך המערכה באוהיו, וילקינסון ניסה בחשאי לערער אותו. וילקינסון כתב מכתבים שליליים אנונימיים לעיתונים מקומיים על וויין ובילה שנים בכתיבת מכתבים שליליים לפוליטיקאים בוושינגטון די.סי. וילקינסון גם דחק בקבלנים לא לבצע, בתקווה שהקמפיין של וויין ייכשל ושהוא ימונה להחליף את וויין. סירובו של וילקינסון להזמנה למסיבת חג המולד של וויין יצר גם חשד. וויין פיתח בסופו של דבר שנאה מלאה לווילקינסון, לאחר שקיבל טיפ מהנרי נוקס. באוגוסט 1794, וויין הוביל את הלגיון נגד האינדיאנים בקרב הגזעים הנפולים; הקרב היה ניצחון משמעותי עבור ארצות הברית, ובכל זאת וילקינסון מתח ביקורת על מעשיו של וויין במהלך הקרב, פשוט כדי להתנגד לו. [20]

וילקינסון המשיך להגיש תלונות רשמיות נגד וויין והחלטותיו לנשיא וושינגטון. לאחר שנודע לו על התלונות נגדו, וויין החליט לפתוח בחקירה על ההיסטוריה של וילקינסון עם הספרדים. במהלך כל הזמן הזה, וילקינסון חידש את הברית החשאית שלו עם ממשלת ספרד (באמצעות מושל לואיזיאנה פרנסיסקו לואיס הקטור דה קרונדלט), והתריע בפניהם על הפעולות של ארצות הברית ושל הכיבוש הצרפתי בצפון אמריקה. כאשר בלדרים ספרדיים יורטו כשהם נושאים תשלומים עבור וילקינסון, אושרו חשדותיו של וויין והוא ניסה להעמיד את וילקינסון למשפט צבאי על בוגדנותו. עם זאת, וויין פיתח כיב קיבה ומת ב-15 בדצמבר 1796; בעקבות כך וילקינסון לא הועמד בפני בית משפט צבאי. במקום זאת, החל וילקינסון את כהונתו הראשונה כקצין בכיר של הצבא, שנמשכה כשנה וחצי. הוא המשיך להעביר מידע מודיעיני לספרדים בתמורה לסכומים גדולים בזהב, אך רוב המידע שלו היה חסר ערך. וילקינסון טען לזכותו על ערעור התוכנית של ג'ורג' רוג'רס קלארק להפוך ל"מייג'ור גנרל בצבאות צרפת ולמפקד העליון של הלגיון המהפכני הצרפתי על נהר המיסיסיפי" ועל מניעת משלוח האספקה במורד נהר אוהיו. הוא הגיש קבלות בסך 8,640 דולר למושל הספרדי קרונדלט על מאמציו.

מעין מלחמה עם צרפת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

וילקינסון הועבר לגבול הדרומי ב-1798. במהלך המשבר המשבר הדומה למלחמה של סוף שנות ה-1790 בין צרפת לארצות הברית, הוא קיבל את המקום השלישי בצבא האמריקני אחרי ג'ורג' וושינגטון (שאחרי שהוחלף במשרת הנשיא על ידי אדמס, מת בדצמבר 1799) ואלכסנדר המילטון. בין שאר התפקידים, וילקינסון הואשם על ידי המילטון בהקמת "חיל מילואים" של חיילים אמריקאים בעמק נהר אוהיו התחתון, שיתפסו את עמק נהר המיסיסיפי התחתון וניו אורלינס במקרה של מלחמה עם צרפת ובעלת בריתה ספרד.

למרות סיום המשבר באמצע שנת 1800 ושחרור המילטון מהצבא, וילקינסון, מסיבות לא ידועות, המשיך בתוכנית להקמת הבסיס שאותו כינה "קנטונמנט וילקינסון" על שמו. ממוקם בטריטוריית אינדיאנה (כיום דרום אילינוי), הבסיס פעל מינואר 1801 עד סוף 1802 לפני שננטש לבסוף. ארכאולוגים מאוניברסיטת דרום אילינוי איתרו את שרידי הבסיס הזה, שמעניק מידע וחפצים לא ידועים עד כה מחיי היומיום של צבא הגבול. [21] [22]

וילקינסון שירת את כהונתו השנייה, הארוכה יותר, כקצין בכיר של הצבא מ-15 ביוני 1800, עד 27 בינואר 1812, כאשר שר המלחמה לשעבר הנרי דירבורן הועלה לדרגת מייג'ור גנרל על פני וילקינסון.

ב-30 באפריל 1801, וילקינסון הוציא הוראה לבטל את כל התסרוקות או הצמות, שנלבשו בצבא מאז המהפכה. פקודה זו הייתה מאוד לא פופולרית בקרב קצינים וחיילים, והובילה לכמה עריקות ואיומים בהתפטרות. קצין בכיר אחד, לוטננט קולונל תומאס באטלר, הועמד בסופו של דבר בפני בית דין צבאי בשנת 1803 בגלל שלא גזר את שערו. [23]

שירות תחת הנשיא ג'פרסון

[עריכת קוד מקור | עריכה]

וילקינסון נשאר קצין בכיר של צבא ארצות הברית תחת הנשיא תומאס ג'פרסון. יחד עם מושל טריטוריית מיסיסיפי ומושל טריטוריית אורלינס החדשה, ויליאם קלייבורן, חלק וילקינסון את הכבוד להשתלט על רכישת לואיזיאנה מטעם ארצות הברית ב-20 בדצמבר 1803. בשלב זה, וילקינסון חידש את מערכת היחסים הבוגדנית שלו עם פקידים בקולוניאליזם הספרדי, והציע להם עצות כיצד להכיל את ההתפשטות האמריקאית בתמורה להשבת הפנסיה שלו. בין היתר, וילקינסון הפנה את הספרדים למשלחת לואיס וקלארק וסיפק עצות למרקיז קאסה קלבו כדי לסייע במשא ומתן שלו על גבול טקסס-לואיזיאנה. וילקינסון גם סיפק עצות לספרדים כיצד ליירט לפחות שתי משלחות אחרות בחסות ג'פרסון כדי לחקור את רכישת לואיזיאנה.

המושל הטריטוריאלי של לואיזיאנה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

וילקינסון מונה על ידי הנשיא ג'פרסון להיות המושל הראשון של טריטוריית לואיזיאנה באביב 1805 עם שכר נוסף של 2,000 דולר. [24] מזכירו, ד"ר ג'וזף בראון, היה גיסו של סגן הנשיא ארון בר, ומרכזם היה בסנט לואיס.

קשרים עם ארון בר

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים 1804–1805, וילקינסון נפגש באופן אישי עם אהרון בר, והם החליפו מכתבים בנוגע לקונספירציה של בר. לאחר מעצרו של בר, הוא טען שהוא מוביל קבוצת מתיישבים להתגורר בקרקע בטקסס שאותה חכר מהממשלה הספרדית במקסיקו. הממשלה האשימה את בר בבגידה וטענה שהוא מתכוון להפריד את המדינות והטריטוריות המערביות דאז מארצות הברית ולהקים אומה עצמאית.

מאחר שווילקינסון היה גם הבריגדיר הבכיר של צבא ארצות הברית וגם מושל לואיזיאנה, בר טיפח את תמיכתו. בשנת 1806 בר שלח מכתב מקודד ולא חתום ("מכתב הצופן", שבר מאוחר יותר הכחיש שכתב) לווילקינסון, שקבע שהוא מוכן להתחיל בתנועתו לטקסס. מאמציו הבאים של בר לגייס משתתפים בתוכניותיו התפרסמו, והעלו חשש שהוא קושר קשר עם בריטניה לפתוח במלחמה עם ספרד. וילקינסון החל לחשוש שתפקידו בתוכניותיו של בר ו/או הריגול שלו עבור ספרד ייחשף. באוקטובר 1806 שלח וילקינסון לנשיא ג'פרסון מכתב שבו צייר את מעשיו של בר באור הגרוע ביותר האפשרי, תוך שהוא מציג את עצמו כחף מכל מעורבות. ג'פרסון הורה על מעצרו של בר, ובור נתפס ליד נאצ'ס, מיסיסיפי.

וילקינסון העיד במשפטו של בר, והמסמכים שהוצגו כראיה כללו את "מכתב הצופן", שמסר וילקינסון לתביעה. עם זאת, המכתב שונה בבירור כדי למזער את אשמתו של וילקינסון. הזיוף הזה, יחד עם עדותו של וילקינסון המשרתת את עצמו בעליל, הביא לכך שבר נראה כקורבן של ממשלה נלהבת מדי. חבר המושבעים הגדול כמעט השיג מספיק קולות בעד הגשת כתב אישום נגד וילקינסון בגין ידיעתו על הבגידה ללא שדיווח על כך, [25] וראש המושבעים ג'ון רנדולף אמר על וילקינסון שהוא "חוטא עצום", "הנוכל המוגמר ביותר", ו"האיש היחיד שראיתי אי פעם שהיה נבל מהקליפה ועד הליבה". [26]

במהלך משפטו של בר, וילקינסון העמיד את ניו אורלינס תחת חוק צבאי, בניגוד לרצונו של המושל קלייבורן, [27] וכלא כמה אנשים שלדעתו יוכלו לקשר אותו לבר, יחד עם עורכי דין שניסו להגן עליהם. [28]

הוא הודח מתפקיד המושל הטריטוריאלי לאחר שספג ביקורת פומבית על ניהול כבד וניצול לרעה של כוח (והוחלף בMeriwether Lewis). בנוסף, מעשיו סביב מזימת בר הפכו לפומביים, מה שעורר את הציבור נגדו והוביל לשתי חקירות של הקונגרס על מיזמים פרטיים ותככים שלו. הנשיא ג'יימס מדיסון, שירש את ג'פרסון ב-1809, הורה על בית דין צבאי ב-1811, אשר יזכה את וילקינסון.[29][30]

מלחמת 1812

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-2 במרץ 1813, וילקינסון הוסמך למייג'ור גנרל במהלך מלחמת 1812 עם בריטניה, איתה הייתה ספרד בעלת ברית. מחוז מוביל, כיום חופי מיסיסיפי ואלבמה, נותר בשליטה ספרדית לאחר הסיפוח של רפובליקת מערב פלורידה בידי ארצות הברית ב-1810. ב-14 במאי 1812, החלק הנטען של מערב פלורידה ממזרח לנהר הפנינה הוקצה לטריטורית מיסיסיפי, אם כי באותו זמן, האזור סביב מפרץ מוביל נשאר בשליטה של פלורידה הספרדית. [31] בעקבות אותה הכרזת סיפוח של הקונגרס, [32] וחוק מ-12 בפברואר 1813, (3 Stat. L. 472) המסמיך את הנשיא לכבוש את האזור הזה, הפליג וילקינסון מניו אורלינס למוביל באפריל 1813 עם כוח של 600 חיילים. שם הוא קיבל את כניעתו של המפקד הספרדי, ובכך יישם למעשה את הכללת מחוז מוביל בטריטוריית מיסיסיפי.

לאחר מכן הוא הוצב בזירת המלחמה של נהר סנט לורנס, לאחר השיבוץ מחדש של הנרי דירבורן. וילקינסון השתתף בשני מסעות כושלים (הקרב על חוות קרייזלר והקרב השני על לאקול מילס). הוא שוחרר משירות פעיל והובא לבית דין צבאי בתחילת 1815, אך בסופו של דבר הוא זוכה. [33] [34][30] הוא שוחרר מהצבא ב-15 ביוני 1815. בשנת 1816, וילקינסון פרסם את "זכרונותי על הזמנים שלי", בניסיון אחרון לטהר את שמו.

גנרל וילקינסון אולי לא היה מפקד מוכשר במבצעים קונבנציונליים בקרב על חוות קרייזלר ובקרב לאקול מילס, אבל הוא הצטיין בטקטיקות לוחמת גרילה. לפני הקרב על בלדנסבורג, הגנרל וילקינסון עזר להגות אסטרטגיה של שימוש בכוחות הנשלטים על ידי המיליציה כלוחמי גרילה נגד המתקפה הבריטית על הקפיטול. וילקינסון ומפקדים אמריקאים אחרים ניסו לשכנע את הממשל האמריקאי להשתמש בכל המיליציות בטקטיקות פגע וברח, מארבים והטרדות נגד הכוחות הבריטיים מהאגפים והעורף. אבל הנשיא ג'יימס מדיסון וג'יימס מונרו פסלו את התוכנית. מדיסון ומונרו רצו להילחם בקרב קבע על ידי הצבת המיליציה בתצורות הגנה ליניאריות כדי להילחם מול הבריטים. זה הוביל לאסון ותבוסה אולטימטיבי, כאשר הבריטים כיתרו בקלות את המיליציה ושרפו את הקפיטול. [35]

סוכן חשאי ספרדי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

באפריל 1787, וילקינסון ערך סיור שנוי במחלוקת מאוד לניו אורלינס, שהייתה בירת לואיזיאנה הקולוניאלית הספרדית.[1] באותה תקופה, האמריקנים הורשו לסחור בנהר המיסיסיפי, אך הם נאלצו לשלם תעריף גבוה. וילקינסון נפגש עם המושל הספרדי אסטבן רודריגס מירו והצליח לשכנע אותו לאפשר לקנטקי להיות בעלת מונופול מסחר על הנהר; בתמורה הוא הבטיח לקדם את האינטרסים הספרדים במערב. [36] ב-22 באוגוסט 1787 חתם וילקינסון על הצהרת גולה ונשבע אמונים למלך ספרד כדי לספק את צרכיו המסחריים שלו.[1] "הקונספירציה הספרדית", נוצרה על ידי "האנדרטה הראשונה" של ווילקינסון, דו"ח בן 7,500 מילים שנכתב לפני שעזב את ניו אורלינס לצ'ארלסטון, לספרדים בנוגע ל"עתידם הפוליטי של המתיישבים המערביים" וכדי לשכנע את ספרד "להכניס אותנו [קנטקים] תחת הגנה כווסאלים".[1] זה היה מקודד באינספור סמלים, מספרים ואותיות שפוענחו באמצעות צופן אנגלי-ספרדי מורכב בשם הקוד "מספר 13", שהפך לבסיס לשם הבדוי שלו, "סוכן 13".[1] מעורבותו של וילקינסון עם הספרדים (כסוכן 13) נחשדה רבות בימיו, והיא הוכחה ב-1854, עם פרסום של ההיסטוריון בלואיזיאנה צ'ארלס גאיאר על התכתבות של הגנרל האמריקאי עם אסטבן רודריגז מירו, המושל הקולוניאלי של לואיזיאנה בין 1785 ו-1791.[37]

אחרית חייו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר תום הקריירה הצבאית שלו, וילקינסון ביקש ללא הצלחה להתמנות כשגריר ארצות הברית למקסיקו. זה היה בתקופת מלחמת העצמאות המקסיקנית נגד ספרד, שהסתיימה בניצחון מקסיקני ב-1821. באותה שנה ביקש וילקינסון מענק קרקע מטקסס. בעודו ממתין לאישור ממשלת מקסיקו על תוכנית הקרקע שלו, מת ווילקינסון במקסיקו סיטי ב-28 בדצמבר 1825, בגיל 68. הוא נקבר במקסיקו סיטי.[5]

השקפה מאוחרת יותר

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כ-65 שנים לאחר מעלליו של הגנרל, מושל ניו יורק דאז, תאודור רוזוולט, גינה אותו בדפוס: "בכל ההיסטוריה שלנו, אין אופי נתעב יותר".[38] ההיסטוריון רוברט לקי אפיין אותו כ"גנרל שמעולם לא ניצח בקרב או הפסיד בבית דין צבאי", בעוד שפרדריק ג'קסון טרנר כינה את וילקינסון "האמן המושלם ביותר בבגידה שהאומה אי פעם גידלה". הביוגרף של ג'ורג' רוג'רס קלארק, טמפל בודלי, אמר על וילקינסון, "היה לו כישרון צבאי ניכר, אבל הוא השתמש בו רק למען הרווח שלו".[37] עלו השערות אך מעולם לא הוכח שווילקינסון רצח את אנתוני וויין ברעל. וילקינסון מתועד כשהוא מערער אותו בחשאי לאורך הקריירה המאוחרת שלו, נהנה ממותו, והחליף אותו כמפקד לאחר מותו. [39] [40]

מורשת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • העיר התחתית של פרנקפורט, קנטקי הוקמה מקרקע בבעלותו של וילקינסון, והוא עיצב את פריסתה. רחוב מרכזי, העובר לאורך היכל החירות ההיסטורי, נקרא רחוב וילקינסון. [41]
  • לניו אורלינס יש רחוב קצר בשם וילקינסון על שם ג'יימס וילקינסון, ברובע הצרפתי ליד כיכר ג'קסון. [42] יש גם רחוב ווילקינסון במנדוויל, לואיזיאנה. רבים מהרחובות העתיקים ביותר במנדוויל, קרוב לאגם פונטצ'רטריין, נקראים על שם תושבי ניו אורלינס הבולטים של סוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19 או על שם גיבורי קרב ניו אורלינס.
  • מחוז וילקינסון, ג'ורג'יה, נקרא על שמו של וילקינסון. סמן היסטורי של ג'ורג'יה בכיכר בית המשפט נותן ביוגרפיה קצרה של הגנרל ומזהה אותו כמקור שם המחוז. (הערך על המחוז בהתייחסות האמינה בדרך כלל Georgia Place Names, מאת קנת קרקוב המנוח, מבלבל את ג'יימס וילקינסון עם ג'יימס מריון וילקינסון, פוליטיקאי ומנהל רכבת ולדוסטה שנולד עשרות שנים לאחר הקמת המחוז.)
  • מחוז וילקינסון, מיסיסיפי, נקרא גם על שם הגנרל וילקינסון. שם במחוז אולד נאצ'ס בילה וילקינסון חלק ניכר מזמנו, כביכול בתכנון קונספירציית בר; פורט אדמס (אז עמדת חשובה של צבא ארצות הברית) נבנה על ידי וילקינסון כנקודה הדרום-מערבית ביותר בארצות הברית והתחנה האמריקאית האחרונה על נהר המיסיסיפי לפני הכניסה לשטח ספרד.
  • וילקינסון היה תומך נלהב של קודים של הצבא עם שיער קצר. הוא ניסה להעמיד לדין את קולונל תומאס באטלר, מוותיקי המהפכה והמלחמה האינדיאנית כאחד, על כך ששמר על שערו הארוך. קולונל באטלר מת לפני סגירת המשפטים. הוא מעולם לא חתך את הצמה הארוכה והקלועה שלו לפני מותו וסיפור אולי אפוקריפי מספר שבקשתו האחרונה הייתה לקדוח חור בארון שלו כדי שהתור יוכל להסתובב ולהתגרות בווילקינסון אפילו במוות. [43]
  • וילקינסון נבחר לאגודת הפילוסופיה האמריקאית בשנת 1789. [44]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ג'יימס וילקינסון בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 Linklater, Andro (2009). An Artist in Treason: The Extraordinary Double Life of General James Wilkinson. Walker Publishing Company. ISBN 978-0-8027-1720-7.
  2. ^ Bell, William Gardner (2005). "James Wilkinson". Commanding Generals and Chiefs of Staff: Portraits and Biographical Sketchs. United States Army Center of Military History. pp. 64–65. אורכב מ-המקור ב-2021-04-10. נבדק ב-2010-06-14.
  3. ^ "The Man Who Double-Crossed The Founders". Morning Edition. NPR. נבדק ב-2017-04-04.
  4. ^ "James Wilkinson, portrait by Charles Willson Peale". U. S. National Park Service. 9 באוקטובר 2001. נבדק ב-2007-12-15. {{cite web}}: (עזרה)
  5. ^ 1 2 "Joseph & James Wilkinson Marker". Historical Marker Database. 11 בנובמבר 2007. נבדק ב-2007-12-16. {{cite web}}: (עזרה)
  6. ^ 1 2 Andro Linklater (9 באוגוסט 2010). An Artist in Treason: The Extraordinary Double Life of General James Wilkinson. Bloomsbury Publishing. p. 10. ISBN 978-0-8027-7772-0. {{cite book}}: (עזרה)
  7. ^ "Guide to the James Wilkinson Papers, 1790-1818". Historic Pittsburgh. Pittsburgh, PA: University of Pittsburgh Library System. נבדק ב-8 במאי 2020. {{cite web}}: (עזרה)
  8. ^ Wheelan, p. 117
  9. ^ "Journals of the Lewis and Clark Expedition Online". The University of Nebraska. אורכב מ-המקור ב-2011-05-17.
  10. ^ Hay, p. 35(הקישור אינו פעיל, July 2023)
  11. ^ Wilkinson, Ann Biddle; Wilkinson, N.; Hay, Thomas Robson (1932). "Letters of MRS. Ann Biddle Wilkinson from Kentucky, 1788-1789: With an Introduction and Notes". The Pennsylvania Magazine of History and Biography. 56 (1): 33–55. JSTOR 20086789.
  12. ^ Hay, Thomas Robson, ed. (2006). Letters of Mrs. Ann Biddle Wilkinson from Kentucky 1788–1789. Kessinger Publishing. ISBN 1-4286-6212-X.
  13. ^ Wheelan, Joseph (2005). Jefferson's Vendetta: The Pursuit of Aaron Burr and the Judiciary. Carroll & Graf Publishers. ISBN 0-7867-1437-9. james wilkinson ann biddle.
  14. ^ "Dictionary of Louisiana Biography". LA History.org. New Orleans, LA: Louisiana Historical Association. אורכב מ-המקור ב-31 במאי 2022. נבדק ב-9 במאי 2020. {{cite web}}: (עזרה)
  15. ^ 1 2 3 Arthur, Stanley Clisby, ed. (1931). Old Families of Louisiana. New Orleans, LA: Harmanson. p. 392. ISBN 9780806346885 – via Google Books.
  16. ^ 1 2 "A Brief Outline of Louisiana History, 1682-1815". The Louisiana Purchase: A Heritage Explored. Baton Rouge, LA: Louisiana State University. נבדק ב-9 במאי 2020. {{cite web}}: (עזרה)
  17. ^ "Little Turtle (1752 – July 1812)". The Supreme Court of Ohio & The Ohio Judicial System. נבדק ב-9 בנובמבר 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  18. ^ Gaff, Alan D. (2004). Bayonets in the Wilderness: Anthony Wayne's Legion in the Old Northwest. Norman, OK: University of Oklahoma Press. pp. 11, 22–33. ISBN 978-0-8061-3585-4 – via Google Books.
  19. ^ Jones, Landon Y. (2004). William Clark and the Shaping of the West. New York, NY: Hill and Wang. p. 42. ISBN 978-1-4299-4536-3 – via Google Books.
  20. ^ "This Day in History: The Secret Plot Against General Mad Anthony Wayne". 25 בינואר 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  21. ^ "Cantonment Wilkinson (Helm) Site, Pulaski County, Illinois". אורכב מהמקור ב-2015-07-23. נבדק ב-2010-07-15.{{cite web}}: תחזוקה - ציטוט: bot: original URL status unknown (link)
  22. ^ "Ohio River Valley Forts: Cantonment Wilkinsonville", Southernmost Illinois History (אורכב 02.08.2010 בארכיון Wayback Machine)
  23. ^ Borch, Fred L. (במרץ 2012). "Lore of the Corps - The True Story of a Colonel's Pigtail and a Court-Martial". The Army Lawyer (Special Edition): 1–2. נבדק ב-20 במאי 2022. {{cite journal}}: (עזרה)
  24. ^ Arthur M Schlesinger, Jr.; Roger A Bruns, editors.
  25. ^ Harris, Matthew L.; Buckley, Jay H. (2012). Zebulon Pike, Thomas Jefferson, and the Opening of the American West. Norman, OK: University of Oklahoma Press. p. 213. ISBN 978-0-8061-4243-2.
  26. ^ Isenberg, Nancy (2004). Beyond the Founders: New Approaches to the Political History of the Early American Republic. Chapel Hill, NC: University of North Carolina Press. p. 148. ISBN 978-0-8078-2889-2.
  27. ^ "James Wilkinson | United States military officer | Britannica".
  28. ^ "Founding Traitor". 2 בדצמבר 2010. {{cite web}}: (עזרה)
  29. ^ Nelson, 1999
  30. ^ 1 2 Cox, Howard (2023). American Traitor (באנגלית). Washington, DC: Georgetown University Press. pp. 277–285. ISBN 9781647123420.
  31. ^ Van Zandt, Franklin (1966). United States Geological Survey Bulletin 1212: Boundaries of the United States and the Several States. pp. 105–106, 167. ארכיון מ-25 באפריל 2016. נבדק ב-30 ביוני 2015. {{cite book}}: (עזרה)
  32. ^ Tucker, Spencer C. (1993).
  33. ^ "Brigadier General James Wilkinson – The Campaign for the National Museum of the United States Army" (באנגלית אמריקאית). 21 בינואר 2015. נבדק ב-2022-12-16. {{cite web}}: (עזרה)
  34. ^ "James Wilkinson". American Battlefield Trust (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2022-12-16.
  35. ^ "Neither Victor nor Vanquished: America in the War of 1812" by William Weber Page.136.
  36. ^ Buescher, John.
  37. ^ 1 2 Broadwater, Robert P. (2012-02-23). American Generals of the Revolutionary War: A Biographical Dictionary. McFarland. p. 158. ISBN 978-0-7864-6905-5.
  38. ^ Stewart, David O. (2011). American Emperor. New York, NY: Simon & Schuster. p. 299. ISBN 978-1-4391-5718-3.
  39. ^ Harrington, Hugh T. (20 באוגוסט 2013). "Was General Anthony Wayne Murdered?". Journal of the American Revolution. {{cite web}}: (עזרה)
  40. ^ "Why I Believe Meriwether Lewis Was Assassinated | History News Network". historynewsnetwork.org.
  41. ^ Frankfort.ky.gov (אורכב 08.11.2010 בארכיון Wayback Machine)
  42. ^ Elaine Lacoste (1997). Street Names & Picayune Histories of New Orleans. Ho'olauna Hawaii, Ltd.
  43. ^ Hickey, Donald R. "The United States Army Versus Long Hair: The Trials of Colonel Thomas Butler, 1801–1805", Pennsylvania Magazine of History and Biography 101 (October 1977): 462–74 (in print F146. P65).
  44. ^ "James Wilkinson". American Philosophical Society Member History. American Philosophical Society. נבדק ב-15 בדצמבר 2020. {{cite web}}: (עזרה)
הקצינים הבכירים, הגנרלים המפקדים וראשי המטה של צבא ארצות הברית
המפקד העליון ג'ורג' וושינגטון
דגל הדרגה של ראש מטה צבא ארצות הברית
דגל הדרגה של ראש מטה צבא ארצות הברית
הקצינים הבכירים הנרי נוקס • ג'ון דופטי • ג'וסיה הרמר • ארתור קלייר • אנתוני ווין • ג'יימס וילקינסון • ג'ורג' וושינגטון • אלכסנדר המילטון • ג'יימס וילקינסון • הנרי דירבורן • ג'ייקוב בראון
הגנרלים המפקדים ג'ייקוב בראון • אלכסנדר מקומב • וינפילד סקוט • ג'ורג' מקללן • הנרי האלק • יוליסס ס. גרנט • ויליאם שרמן • פיליפ שרידן • ג'ון סקופילד • נלסון מיילס
ראשי המטה סמואל יאנג • אדנה צ'אפי • ג'ון בייטס • פרנקלין בל • לאונרד ווד • ויליאם וות'רספון • הודג' סקוט • טסקר בליז • פייטון מרץ' • ג'ון פרשינג • ג'ון היינס • צ'ארלס סומראל • דאגלס מקארתור • מאלין קריג • ג'ורג' מרשל • דווייט אייזנהאואר • עומר בראדלי • ג'וזף לוטון קולינס • מת'יו רידג'וויי • מקסוול טיילור • ליימן למניצר • ג'ורג' דקר • ארל ווילר • הארולד ג'ונסון • ויליאם וסטמורלנד • ברוס פאלמר • קרייטון אברמס • פרידריק וינד • ברנארד רוג'רס • אדוארד מאייר • ג'ון וקהאם • קארל ואונו • גורדון סאליבן • דניס ריימר • אריק שינסקי • פיטר סקומייקר • ג'ורג' קייסי‎ • מרטין דמפסי • ריימונד אודיירנו • מארק מילי • ג'יימס מקונוויל • רנדי ג'ורג'
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=ג%27יימס_וילקינסון&oldid=39532144"