לדלג לתוכן

יקותיאל יהודה הלברשטאם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם מצאנז-קלויזנבורג
הרב יקותיאל יהודה הלברשטאם
הרב יקותיאל יהודה הלברשטאם
הרב יקותיאל יהודה הלברשטאם
לידה 10 בינואר 1905
ד' בשבט ה'תרס"ה
רודניק, אוסטרו-הונגריה
פטירה 18 ביוני 1994 (בגיל 89)
ט' בתמוז ה'תשנ"ד
קריית צאנז, נתניה, ישראל
מקום קבורה נתניה עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה פולין, ישראל, רומניה, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות ? – 18 ביוני 1994 עריכת הנתון בוויקינתונים
רבותיו הרב צבי הירש הלברשטאם (אביו)
חיבוריו ראו בהמשך
בת זוג פסיה טייטלבוים, ובזיווג שני חיה נחמה אונגר
שם השושלת חסידות צאנז-קלויזנבורג עריכת הנתון בוויקינתונים
אב רבי צבי הירש הלברשטאם
אם חיה מינדל
צאצאים אחד עשר ילדיו מאשתו הראשונה נרצחו בשואה;
שבעה ילדים מאשתו השנייה, בהם: הרב צבי אלימלך הלברשטאם והרב שמואל דוד הלברשטאם
אדמו"ר צאנז-קלויזנבורג ה־ראשון
1946 – 18 ביוני 1994
(כ־48 שנים)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם מצאנז-קלויזנבורג (מכונה ע"ש ספריו שפע חיים ודברי יציב; ד' בשבט ה'תרס"הט' בתמוז ה'תשנ"ד, 10 בינואר 190518 ביוני 1994) היה האדמו"ר הראשון של חסידות צאנז-קלויזנבורג, חסידות שמקורה בחסידות צאנז. עמד בראש החסידות משנת 1946 ועד לפטירתו בשנת 1994. מייסד קריית צאנז בנתניה ובית חולים לניאדו. כיהן כרב וכראש ישיבה.

קורות חייו

[עריכת קוד מקור | עריכה]
בצעירותו

נולד ברודניק לרבי צבי הירש הלברשטאם שהיה אב בית דין העיר, ולחיה מינדל. הוא נין לרב חיים הלברשטאם (בעל ה"דברי חיים") מצד אביו, ובן נינתו של הרב צבי אלימלך שפירא מדינוב (ה"בני יששכר") מצד אמו[1]. בגיל 14 התייתם מאביו. באותה שנה הוסמך להוראה בידי רבי מאיר אריק ואחרים[2]. בבחרותו למד בעיקר אצל הרב דוד צבי (טאבלי) זעהמאן מדוקלא, מחבר הספרים "קב זהב" ו"מנחת סולת", שגם הוא הסמיכו. למד גם אצל רבי איציקל, ראש ישיבה בקליינווארדיין, אצל רבי משה צבי לנדא, ואצל רבי משה חיים סגל ליטש רוזנבוים, ראש אב בית דין פרשבורג. בהמשך נסע לפולין ללמוד אצל רבנים נוספים, בהם רבי מאיר יחיאל מאוסטרובצה. הוא נסע לחצרותיהם של אדמו"רי בית צאנז, בפרט רבי חנה מקאלשיץ ורבי ישעיה מטשחיוב, וכן לחצרות אדמו"רים אחרים בפולין, גליציה והונגריה.

כבן 18 התחתן עם קרובת משפחתו פסיה (פעסיל) טייטלבוים, בת האדמו"ר מסיגט הרב חיים צבי טייטלבוים, ונולדו להם אחד עשר ילדים. בשנת ה'תרפ"ו, בגיל 21 נתמנה לרב "הקהילה הספרדית" (דהיינו חסידית) בקלויזנבורג ועמד שם בראש הישיבה. קהילה זו הורכבה מחסידי העיר, בעיקר חסידי סיגט, שהתפלגו מהקהילה האורתודוקסית של הרב משה שמואל גלזנר, בין היתר על רקע תמיכתו של האחרון בציונות[3].

לאחר פלישת גרמניה הנאצית להונגריה ב-1944, הוא גויס באייר ה'תש"ד לשירות העבודה ושהה במחנה בנאדבאניה, בעוד אשתו וילדיו נותרו בגטו קלויזנבורג. התעקש שלא לנטוש את חסידיו. באוקטובר, הביאה הפיכת צלב החץ לגירושו עם משפחתו לאושוויץ. הוא שרד את צעדת המוות, אך אשתו ותשעה מילדיו נרצחו שם[4]. שני בניו הנותרים מתו אף הם בהמשך ממחלת הטיפוס[5].

אחר השואה הוא שהה במחנה העקורים פרנוואלד בגרמניה, והחל בהקמת מוסדות תורה וחינוך בשם "שארית הפליטה" במחנות העקורים[6]. הוא הקים מטבחים וחדרי אוכל כשרים, טיפל ביתומים והשיא זוגות. הגנרל דווייט אייזנהאואר, שהתרשם מפעילותו, סייע לו[דרוש מקור]. כחלק מפעילותו דחף להקמת 'אגודת הרבנים בגרמניה', וביקש מידידו הקרוב, הרב אברהם אליקים שיף לעמוד בראשה, והלה נעתר לבקשתו. בתקופה זו פעלו השנים לחיזוק היהדות, וקשריהם הקרובים נמשכו גם בישראל, בין היתר בהקמת בית החולים לניאדו.

ב-1946 הגיע לארצות הברית לגייס כספים לעזרה לניצולי השואה והקים במקסיקו ובניו יורק מוסדות תורה שיועדו לניצולי השואה שהיגרו לארצות הברית. הקים גם בישראל תלמודי תורה בשם "שארית הפליטה" בצפת, בבאר שבע, בכפר אז"ר ובכפר הניצחון. הוא פתח ישיבה בוויליאמסבורג ועמד בראשה, וכן ישיבה במונטריאול בראשה העמיד את הרב שמואל אונסדורפר (לימים מחותנו). חסידים רבים[דרושה הבהרה] התלכדו סביבו.

עם האדמו"ר מצ'רנוביל רבי משולם זוסיא טברסקי
עם האדמו"ר מחסידות לעלוב הרב משה מרדכי בידרמן
עם הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא, ראש ישיבת מרכז הרב (מימין)
האדמו"ר עם חסידיו ביציאה מביתו של הרב אלעזר מנחם מן שך
לוחית זיכרון לרב הלברשטאם ברח' יהודה הלוי בבני ברק

בארצות הברית הקים משפחה חדשה עם חיה נחמה, בתו של הרב שמואל דוד אונגראב בית דין נייטרא, ונולדו להם שבעה ילדים. היה גיסו של הרב חיים מיכאל דב ויסמנדל מנישואין אלה.

הוא עסק רבות בזיכרון השואה וקהילות אירופה שנחרבו. לאחר השואה הוא גילה יחס מתון כלפי מדינת ישראל, בשונה מהשקפת דוד אשתו הראשונה רבי יואל טייטלבוים. על רקע זה נוצרו ביניהם חיכוכים.

בשנת ה'תשט"ו (1955) ביקר לראשונה בארץ ישראל והחליט להקים קריה חסידית בנתניה. בליל ח"י באדר ה'תשט"ז (29 בפברואר 1956) הגיע האדמו"ר לארץ עבור הנחת אבן הפינה להקמת קריית צאנז, בה ייסד מוסדות חינוך וישיבה גדולה[7] שבראשם עמד, ואת מפעל הש"ס. הוא ייסד גם את בית חולים לניאדו בנתניה בעקבות נדר שנדר בתקופת השואה, שאם יינצל מהתופת ינסה תמיד להציל יהודים[8].

בי"ט בכסלו ה'תש"ך עלה לישראל והתיישב בנתניה[9], וראה במהלך זה כחזרה בתשובה: "כי אני לא עשיתי די למען ארץ ישראל, ועתה הקב"ה נותן לי אפשרות לתקן את דרכי, ולכן חייב אני להיכנס בעניין זה בכל כוחותי, להקים יד ושם [להרוגי השואה] בארץ ישראל"[10]. בשנת ה'תשכ"ג פתח ישיבה לצעירים המיועדת לבחורים ספרדים, והעמיד בראשה את הרב יעקב בן שושן. הישיבה התקיימה במשך 10 שנים.

בשנת תשכ"ד הוא הודיע על כוונתו לחזור לארצות הברית. לדבריו הוא התאכזב מיחסה של המדינה ליהדות ולשמירת תורה ומצוות, ומכך שישנו "קומץ קטן של מתנכרים מטילים חתתם ומוראם על כל העם היושב בציון ומועדדים לשמד ולהתחתם ולהתערב בין הגויים". שלמה זלמן שרגאי ושר הדתות זרח ורהפטיג, חששו שמהלך זה יפגע בהתיישבות בארץ ויגביר את כוחו של 'אותו קומץ'. הם פעלו רבות כדי לשכנעו לחזור בו מכוונתו, גם חסידיו הפעילו עליו לחץ שלא יעזוב.[11] בפועל התוכנית נדחתה בכמה שנים, ורק בשנת ה'תשל"ב חזר לארצות הברית והתגורר ביוניון סיטי.

בשנת ה'תשמ"ו יזם את הקמת ה"מועצה להגנה משפטית על ערכי היהדות", גוף שמטרתו לנקוט באמצעים משפטיים נגד פגיעה בערכים מקודשים ביהדות. בראשותה עמד שופט בית המשפט העליון יצחק קיסטר, ובין חבריה היו בין היתר הרב שמחה קוק, שופט בית המשפט העליון בן ציון שרשבסקי, וכן פרופסור זאב לב[12].

קבר האדמו"ר מצאנז בנתניה (על פי הוראתו בצוואתו לא נכתבו על המצבה תוארי כבוד)

נפטר בשבת, ט' בתמוז ה'תשנ"ד. שני בניו מונו לאדמו״רים לאחר מותו (אחד בישראל והשני בארצות הברית), ואחד מחתניו שכיהן בארצות הברית כאדמו״ר מצאנז זוועהיל.

הוא עמד בראשות הישיבות בארצות הברית ובהמשך בישראל. מדי שבוע הוא מסר 3 שיעורים בגמרא, 3 שיעורים ביורה דעה ושיעור לקבוצת בחורים בחושן משפט. הוא דיבר רבות על השאיפה לדעת את כל הש"ס, ואמר שעיקר החסידות היא ללמוד גמרא, ובתקופות מסוימות אף סירב שהבחורים ישתתפו בטיש. הוא לקח כחתנים לבנותיו את הבחורים ה"עילויים" מהישיבה, אף שלא היו בעלי ייחוס. הוא כתב תשובות רבות בארבעת חלקי השולחן ערוך אשר לימים יצאו בספרי "שו"ת דברי יציב".

הרב הלברשטאם יזם שני מפעלים לעידוד לימוד זה: מפעל הש"ס העולמי וכוללי אברכים שבהם הנהיג תוכנית של עשר שנות לימוד. הוא הטיף ללימוד בקיאות. הוא דרש למקד את הלימוד בצמידות לטקסט ויצא נגד ההפשטה וההמשגה בעולם הישיבות הליטאי. הוא ייעץ ללומדים לשמור את הקושיות שלהם לעתיד וטען שאלו יתבררו מאליהן מתוך המשך הלימוד.

הוא נהג למסור שיעור חומש עם פירוש רש"י מדי ליל שישי. השיעור החל בפרשנות הפסוקים ועבר לנושאי חסידות, השקפה ואקטואליה. שיעור זה משך אליו שומעים רבים.

בטיש בליל שבת ובהזדמנויות נוספות הוא נהג למסור פלפול למדני ארוך, כמנהג אדמו"רי גליציה.

נושאים נוספים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבי יקותיאל יהודה נהג להתפלל בשעות מאוחרות.

בעוד שטרם השואה היה אנטי-ציוני מובהק, הוא שינה את טעמו והפגין גישה פרגמטית כלפי מדינת ישראל. הוא אף כתב שההימנעות מעלייה לפני המלחמה הייתה טעות. לצד הפרגמטיות לא נטה בשום אופן לציונות, עם זאת הוא טען כי רעיונו של הרצל אמנם העלה מעט את ההתבוללות אך שיפר בהחלט את מצבו של העם היהודי בארץ ובעולם[13] ונהג לשמור על שיח פתוח עם רבני הציונות הדתית. המפורסמים שהיה בקשר אישי אתם היו הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא והרב עדין שטיינזלץ (היה מהרבנים החרדים היחידים שתמכו ברעיון הוצאת תלמוד שטיינזלץ); את הקמת מוסדותיו וקהילתו בשטח המדינה ראה לא כאימוץ רעיונות התנועה, אלא כתיקון נזקיה וצמצום פגעיה[14].

הרב הלברשטאם התנגד בחריפות למסירת שטחים לערבים, ובעת פינוי סיני הספיד בדמעות ואמר שזהו יום אבל[15].

בשל מנהג אדמור"י צאנז לא להדפיס ספרים בחייהם, נמנע מהדפסת ספריו במשך רוב חייו. בשלהי ימיו, לאחר שהפסיק לדרוש עקב חולשתו, נדפסו כמה מספריו.

רבים מספריו יצאו בשם שפע חיים. הסדרה כוללת כרכים של ליקוטי דברי תורה: 4 כרכי "דרשות חומש ורש"י שיעורים על חומש ורש"י (מהשנים: ה'תשמ"א, ה'תשמ"ב, ה'תשמ"ד, ה'תשמ"ה); 5 כרכי "רעוא דרעוין דרושים ודברי תורה בסעודות שבת ועוד על פרשיות השבוע (מבראשית עד קדושים); 6 כרכי "מכתבי תורה (במהדורה חדשה - 3 כרכים); 3 כרכי "חידושים ופלפולים; 2 על חנוכה, וכרך נוסף על תשרי. 2 כרכי מועדים, על חנוכה וראש השנה.

  • עץ חיים – על ט"ו בשבט
  • יציב פתגם – תמצית פלפולים ארבעה כרכים
  • שו"ת דברי יציב – שבעה כרכים
  • אוצרות דברי יציב – על הש"ס (שני כרכים, ברכות ושבת)
  • אמרי יציב – שיעורים שמסר לבנות בית ספר "בית חנה"
  • שפע טהרה – על הלכות נידה
  • מנחת יהודה וירושלים – שיחות
  • ישראל סבא – לקט עלונים שקובצו בספר
  • חוברות דברי תורה
  • חוברות באוצר החיים
  • דרך חיים – שיעורים שערך לבנות בית ספר "בית חנה" על דרך החסידות בכלל ודרך צדיקים בפרט (ונמסרו על ידי בתו)
  • הליכות חיים – חמישה כרכים הלכות והליכות ליום יום ושבת מועדי השנה
  • אות יציב – על הלכות סת"ם מיוסד על הספר קסת הסופר, ביתר עילית ה'תש"ע
  • בית יציב – על הלכות מזוזה, דירה חדשה, וספר תורה, ביתר עילית ה'תש"ע

רחוב "שפע חיים" בשכונת קריית צאנז בירושלים מנציח את זכרו.

משפחתו ומתלמידיו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניו

בנותיו וחתניו

מתלמידיו לפי סדר הא'-ב'

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • יחזקאל פרנקל, לפיד האש, הוצאת מוסדות צאנז, 1997

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ אמו חיה מינדל בת הרב מאיר משולם שפירא בן הרב שמואל שפירא מפשמישל בן הבני יששכר.
  2. ^ מאיר וונדר, אנציקלופדיה לחכמי גליציה, חלק ב', עמ' 499
  3. ^ לקורות היהדות בטרנסילבניא, עמוד 141
  4. ^ בערב שבת פרשת נשא, י"א בסיון ה'תש"ד
  5. ^ בנו חיים צבי, מת כחודש לפני השחרור, בפסח ה'תש"ה. בנו בכורו, חנניה יום טוב ליפא מת לאחר המלחמה, בגרמניה, בשנת ה'תש"ו
  6. ^ דרשה שמסר ביום הכיפורים תש"ו, סתיו 1945, במחנה העקורים פרנוואלד.
  7. ^ בא האדמו"ר מקלויזנבורג, שערים, 1 במרץ 1956
    הגיע האדמו"ר מקלויזנבורג, הַבֹּקֶר, 1 במרץ 1956
  8. ^ האדמו"ר יקותיאל יהודה הלברשטאם מספר למה בחר להקים את בי"ח לניאדו, באתר צופר
  9. ^ תיעוד וידאו מהגעתו לישראל - 1959
  10. ^ ראה: י' אדלשטיין, "האדמו"ר מקלויזנבורג", א"ב יפה ואחרים (עורכים), ספר השנה של העיתונאים: תש"ך, תל אביב 1960, עמ' 215–217. ראה 'בסוד השיח החרדי', קימי קפלן, עמ' 139.
  11. ^ תיק גל-14923/8 (עמ' 24-35), באתר ארכיון המדינה
  12. ^ בנימין קלוגר, "עבר והווה" תוספת להמודיע כ"ו בשבט ה'תש"פ
  13. ^ השואה בהגותו של רבי יקותיאל יהודה הלברשטם מצאנז-קלויזנברג | תורת הר עציון, באתר etzion.org.il
  14. ^ בן אוהבי, האדמו"ר מצאנז- קלויזנבורג: ממשבר לצמיחה. מכללת אורות ישראל, 2014.
  15. ^ סיכון אישי במלחמה לטובת הכלל | בית המדרש | שיעורי תורה, באתר ישיבה
  16. ^ אתר למנויים בלבד יקי הפשטיין, ‏פנים אל מול פנים, בעיתון מקור ראשון, 24 באוקטובר 2018