פמיניזם משפטי בתאוריה ובפרקטיקה

פמיניזם משפטי בתאוריה ובפרקטיקה
Legal Feminism in Theory and Practice

מידע כללי
מאת	קתרין מקינון
שפת המקור	אנגלית
סוגה	ספר עיון
הוצאה
הוצאה	הוצאת רסלינג
תאריך הוצאה	2005
מספר עמודים	233
עורך	דפנה ברק ארז
הוצאה בעברית
תרגום	עידית שורר
קישורים חיצוניים
הספרייה הלאומית	002643040

פמיניזם משפטי בתאוריה ובפרקטיקה (באנגלית, Legal Feminism in Theory and Practice) הוא ספר המאגד את רעיונותיה המרכזיים של קתרין מקינון פרופסור למשפטים בארצות הברית, אחת ההוגות הבולטות בפמיניזם רדיקלי משפטי.

עידית שורר איגדה ותרגמה את כתביה המרכזיים של מקינון, הנחשבים למשפיעים ביותר בארצות הברית ובעולם, ובעריכתה של פרופ' דפנה ברק ארז הספר יצא לאור בישראל בשנת 2005, בהוצאת רסלינג.

נושאי הספר

מקינון, ברעיונותיה ובפרסומיה האקדמיים הרבים, העמידה במרכז הדיון את העמדה, כי יש לשאול את השאלה הפוליטית העוסקת בחלוקת הכוח בחברה, ולא את השאלה המשפטית של השוני, הכל כך שגורה בעולם המשפט.

ספר זה מאגד את רעיונותיה העיקריים אשר השפיעו בתחום הפמיניזם בכלל ובעולם המשפט בפרט. מקינון ברעיונותיה קוראת לשורה ארוכה של רפורמות בנושאים שבהם זיהתה מצבים של דיכוי נשים באמצעות מין ואלימות, ובעיקר אונס, פורנוגרפיה, זנות, הטרדה מינית והתעללות מינית כפשע מלחמה. ברעיונות המובאים בספר מקינון קוראת תיגר על חיי היומיום הנשיים ותפיסתם בחברה ובבית המשפט, ומציעה דרכים חדשות להתמודדות עמם. פרופ' דפנה ברק ארז, אשר כתבה את המבוא לספר זה, כתבה כי:

"מקינון קראה לשורה ארוכה של רפורמות בתחומים שבהם זיהתה דיכוי נשים באמצעות מין ואלימות, ובעיקר אונס, פונוגרפיה, זנות והטרדה מינית. לשיטתה, במציאות החברתית השוררת, המיניות היא אתר מכונן של הכפפת נשים ודיכוין, ולכן היא חייבת להיות גם תחום מרכזי להתערבות."

ספר זה מחולק לעשרה פרקים על פי הפירוט הבא:

• מבוא הפמיניזם המשפטי של קתרין מקינון והמעבר מן השוליים למרכז מביקורת אל יצירת עולם מושגים משפטי חדש
• שוני ושליטה: על אפליה מינית
• התרבות של מי ? הערה על פסק דין מרטינז נגד פואבלו סנטה קרלה
• מעבר למוסרנות: מגמות בדיני הטרדה מינית
• מין לא שוויוני
• לא בעיה מוסרית
• לשון הרע ואפליה
• אונס, השמדת עם וזכויות האדם של הנשים
• פוסט - מודרניזם וזכויות אדם
• המיניות של השמדת עם

שוני ושליטה: על אפליה מינית

קתרין מקינון קוראת תיגר על הגישה השלטת בפוליטיקה, במשפט ובתפיסה החברתית. הגישה השלטת אותה מקינון מבקרת היא גישת השוני. האידאולוגיה עליה מתבססת גישת השוני היא זו הרואה בכך שאין שוני בין גברים ונשים, על כן זכותן של הנשים לדרוש את מה שיש לגברים. בהתאם לתפיסה זו, סבורה מקינון, הסטנדרט הקיים, לפיו נמדדת הנייטרליות הוא גברי, זכרי. כלומר: אמת המידה לפיה נמדדת הנייטרליות החברתית היא גברית. גישה זו אומנם פתחה בפני הנשים צוהר חלקי לתחומי החיים השונים כמו לתעסוקה, להשכלה, לעיסוקים ציבוריים, בצבא, באקדמיה וכדומה, אך עדיין השאירה הרבה נושאים שנתפסו "נשיים" מחוץ לנייטרליות, מחוץ לסטנדרט שהוא גברי, מה שהשאיר את הנשים בחברה בכלל, בבית המחוקקים ובבית המשפט בפרט, בעמדה של נחיתות. על פי גישה זו יש להכחיש את השוני הקיים על מנת לזכות ביחס שווה.

"דיני האפליה המינית שנבעו ממנה, מחפשים ככל הנראה, רק את הדרכים שהשאירו נשים בתחתית, בלי שנארזו בתור שוני- ויהיה השוני טבעי, כפוי או מדומה."

כתוצאה מהבעייתיות בייצוג הנשים על ידי גישת שוני זו, התפתחה תפיסה נוספת של שוני, לפיה יש לקחת בחשבון את השוני המגדרי תוך כדי שיפוט מוסרי. חלוצת תפיסה זו היא קרול גיליגן. דוגלי תפיסה מוסרית זו האמינו, כי קיים שוני בין המינים, ולאישה קיים "קול שונה" ייחודי לה, ובהתאם לכך יש לייחס לה משמעות חברתית, משפטית ייחודית. על פי מקינון, גם תפיסה זו פוליטית, כיוון שעל פיה נשים נאלצו להסתפק בקול הייחודי "השונה" שניתן להן מטעם החברה. על פי מקינון:

"נשללים מכן החיים שמהם עשויות לצמוח התבטאויות. קיום שאיננו נשמע איננו רק תוצאה של היעדר הכרה, של העובדה שאיש אינו יודע כיצד להקשיב לכן, אם כי הוא גם כזה. זו גם השתיקה מהסוג העמוק, שתיקה הנובעת מן העובדה שנמנעים מכם את האפשרות שיהיה לכן מה לומר."

מקינון מציעה גישה חלופית- ביקורתית לשתי גישות המייצגות את השוני, גישה המכונה על ידה הגישה השלטת. על פי גישה זו שאלת השוויון היא שאלה של חלוקת כוח. על פי גישה זו המגדר מובנה מהחלוקה החברתית המתקיימת מיחסי כוח, בהם מתקיימים יחסים של עליונות גברית וכפיפות המין הנשי. מקינון מציעה:

"לחשוף את המצב שנשים בלית בירה היו מוגבלות בו על מנת לשנותו... גישת השליטה מתמקדת בפגיעות המיחדות יותר מכול נשים כמגדר, פגיעות שדיני השויון בין המינים, באצטלת השוני שלהם, לא היו מסוגלים להתמודד עמן."

עצם הדרישה לשינוי בחלוקת הכוח היא דרישה להגנה מיוחדת. מקינון מציעה לבחון את המגדר לא בהיבט של שונות אלא בהיבט של שליטה וכוח. לדעתה של מקינון:

"כל עוד שויון בין המינים מוגבל על ידי השוני בין המינים, בין אם הגנה על נשים מוצאת חן בעינכם ובין אם לאו, בין אם אתן מעריכות אותה ובין אם חותרות לשלול אותה, בין אם אתן תובעות אותה כיסוד לפמיניזם ובין אם אתן מחזיקות בה כמגרש לשנאת נשים, נשים ייוולדו, יושפלו וימותו. נתפשר אם כן, על אותה הגנה שווה של המשפט שעל פיו ניוולד ונחיה ונמות בארץ שבה הגנה איננה מילה גסה ושויון איננו זכות יתר."

התרבות של מי ? הערה על פסק דין מרטינז נגד פואבלו סנטה קרלה

בפרק זה קתרין מקינון מציגה באמצעות פסק דין מרטינז, שנדון בבית המשפט העליון אשר בארצות הברית, את היחס של מערכת המשפט האמריקאית לסוגיית השוויון בין המינים, תוך ביטוי בוטה לעליונות הגברית השלטת שם. מקינון מבקרת את המערכת המשפטית האמריקאית ומכנה אותה "המשפט הלבן". היא טוענת בנוסף, כי אף על פי שקיים איסור על אפליה בארצות הברית, מאז שנות החמישים של המאה ה-20, אפליה קשה נוכחת בבתי המשפט של ארצות הברית, מה שבא לידי ביטוי על ידי ניכוס ערכים לבנים וגבריים כ"סטנדרט" במערכת משפטית זו. מקינון טוענת כי:

"בחברה שבשום פנים אינה עיוורת למין, ואינה עיוורת לצבע עור, מתעקשים בתי המשפט, שעיוורון לצבע ועיוורון למין יהיו הכלל שיבחין באי שויון ויאכוף שויון... משמעות השויון עבור הגבר הלבן היא להיות שווה לו, כלומר להיות זהה לו. שויון במשמעות זו איננו מעריך שום מובחנות תרבותית או מינית פרט לאלה שלו."

ג'וליה מרטינז היא אישה ילידה אמריקאית אשר תבעה את השבט האמריקאי שלה, פואבלו סנטה קרלה, על קניין זכויותיה בו. מרטינז תבעה את שבטה בעילת אפליה, כנגד הכלל שלו, הקובע שאם בת השבט נישאת מחוץ לשבט, הילדים של בני הזוג אינם חברים בשבט, לעומת מצבו של גבר הנישא לאישה שאינה בת השבט, ילדיהם ייחשבו כבני השבט. בתביעה זו בחר בית המשפט העליון להשאיר את ההכרעה בריבונות האינדיאנית, כך שהשאיר את פתרון הסוגיה במסגרת השבט. על פי מקינון החלטת בית משפט זו הנכיחה את חשיבות הפיקוח על הנשים בחברה האמריקאית, מאשר הפיקוח על הקרקעות. מקינון סבורה כי:

"הכלל השבטי בתיק מרטינז מבטא את עליונות המין הגברי, לא רק הבחנה מינית."

מעבר למוסרנות: מגמות בדיני הטרדה מינית

בפרק זה דנה מקינון בדיני הטרדה מינית אשר בארצות הברית, אשר יכלו, לדעתה, להביא לשינוי בהבנייה החברתית, כזה שיהפוך את הנשים לשחקניות שוות בזירה החברתית, ויוכלו לשמש ככלי משחק פעיל בה.

על רקע ההיסטוריה של פסיקות בתי המשפט ותהפוכות פוליטיות בארצות הברית ובעולם מקינון מצרה על כך, שדיני ההטרדה מינית לא הביאו את בית המשפט האמריקאי והחברה האמריקאית להבין, כי הטרדה מינית איננה שאלה של קוד מוסרי, אלא תשובה של אפליה מינית. לדידה של מקינון הטרדה היא:

"התנהגות לא שויונית על בסיס מגדר, פעולה שאין להפרידה ממעמד אזרחי נחות בגלל מין, התנהלות של יחס לזולת כאל מישהו שאיננו אדם במלוא המובן החברתי - מפני שאותו אדם הוא אישה או גבר - יחס לא חוקי המבוסס על מעמד בהיררכיה, על שליטה."

עם זאת, התופעה החברתית, המכונה כיום הטרדה מינית, השתנתה כך שהפכה בהתאם למקינון:

"מהתנהגות חסרת שם וכמעט חסרת סיכון, הנתמכת בהבנה שבשתיקה סובלנית בין גברים, לטענה פומבית שהנשים עצמן יכולות להעלות בהתאם לכללים גלויים, והמטרידים עלולים לשלם עליה ביוקר."

עד ליישום דיני ההטרדה המינית היה נהוג לשפוט סוגים שונים של פגיעה מינית וניצול מיני על ידי אמות מידה מוסריות הן דתיות והן חילוניות. אמות מוסר אלו לרוב לא הדירו מעשים אלו, כיוון שבדרך כלל מעשים אלו מופנים כלפי נשים וגברים הנמצאים בעמדות כוח נחותות יותר מאלו של בעלי עמדת הכוח, האחראים למעשים אלו.

מקינון מצאה כי משנות השמונים של המאה העשרים ועד שנות האלפיים, בהתאם לפסקי הדין אשר נדונו בבתי המשפט האמריקאים, דיני ההטרדה המינית מתפרשים בחברה כ"בהלת מין" ותומכים בהשקפה ש"כל מין הוא הטרדה". גישה שכזו עלולה להביא להבנה שגויה של דינים אלו ולהסתת תשומת הלב מהסיבות אשר הביאו ליישום דינים אלו הנובעים מהטרדה.

"הבנת המיניות כמערכת, עשויה להפוך לאחד הכישורים האינטלקטואלים הסטנדרטיים, וחוקי ההתנהלות שלה יראו מוחלטים ומובנים מאליהם כאלה של הכלכלה... אם כך, דיני ההטרדה המינית ישמשו כלי לשחרורן של נשים, חלוצים של ממש - משוחררים מהרגשנות והכחשה של ימינו - להגשמתה של מוסריות מינית שוויונית."

מין לא שוויוני

למרות ההסכמה הגורפת בכל המוסדות הבינלאומיים, ביניהם האו"ם, לביטול האפליה כנגד נשים וגינוי אלימות כלפיהן, מקינון מוצאת, כי עדין בבתי המשפט של ארצות הברית, כאשר דנים במקרי אונס בהם הייתה הסכמה למין, לא נבדקת האפשרות האם הצדדים היו שווים מבחינה חברתית. כמו כן, לא נלקחת בחשבון ההבחנה, שבעלי הכוח החברתי הגדול יותר מנצלים את בעלי הכוח המועט יותר. לצערה של מקינון, מתוך אסמכתאות משפטיות שונות החל משנות התשעים של המאה העשרים ואילך, רק תשומת לב משפטית מעטה, אם בכלל, מוקדשת לשאלה, אם הצדדים מגיעים למגע מיני כשווים מבחינה חברתית. בנוסף, חסרה התייחסות בבתי המשפט לעיסוק באונס הנובע משימוש בכוח, שכן חסרה נקודת מבט כזו המכירה בכך שלמין ולמגדר הגברי מיוחסים סוגי כוח שונים.

מקינון קוראת לבתי המשפט להתמודד עם דיני התקיפה המינית באמצעות מונחים של אי שוויון, כך שחוסר שוויון הוא תנאי של כפייה. מקינון מבקשת לאפשר פירוש משפטי אחר מזה המקובל בבתי המשפט, במקרים של אונס ותקיפה מינית, כזה שיתחשב בסוגי הכוח המאפיינים את היררכיה בין הצדדים, הקיימת בחברה. מקינון מתארת זאת כך:

"מאחר שבטבע נשים אינן נחותות מינית מגברים מטבען, אך מדורגות כנחותות בחברות שבהן משגשגת במיוחד התעללות מינית בנשים בתמיכתה של החברה האוכפת, ומבטאת את הנחיתות הזאת, ומאחר שהתפקידים והסטריוטיפים המיניים שנהפכים למציאות ממגדרים תקיפות מיניות באופן לא שוויוני ומובהק, ומאחר שמגדר הוא הצורה החברתית שלובש המין, התעללות מינית מנותחת בצדק כמעשה של אי שוויון מיני."

לא בעיה מוסרית

בפרק זה חושפת מקינון את היעדר הביקורת המגדרית בתחום המשפט על פורנוגרפיה, מה שיוצר מצב של השתקה כפויה על נשים. לדידה של מקינון דיני התועבה, שעל פיהם נשפטה הפורנוגרפיה בארצות הברית בבתי המשפט ובבית המחוקקים, משחזרים את היחס לנשים בידי הגברים. יחס זה לנשים מעודד כפייה נשית בכלל ומיניות נשית בפרט. מקינון כאן חושפת את המתח הקיים בין התאוריה הפמיניסטית, על כל זרמיה השונים, לבין דיני התועבה, המשמשים כבסיס התפיסה בבית המחוקקים ובבתי המשפט שנמצאים בשליטה גברית.

הפורנוגרפיה בהתאם להשקפה הפמיניסטית הרחבה, אפילו זו השייכת לזרם הליברלי הפמיניסטי, רואה בארוטיות כטבעית ואף בריאה, אך עם זאת מושחתת ופוגענית עקב ה"מוח הפורנוגרפי" העומד מאחורי פרסומה בעולם. התאוריות הפמיניסטיות, על כל זרמיהן, מתנגדות לאופן ראיית המציאות ופרשנותה בהיבט הפורנוגרפי.

אנדריאה דבורקין, היא אחת הפמיניסטיות הבולטות בקרב אלו המתנגדות לפורונוגרפיה. דבורקין רואה במיניות כתוצר של הבניה חברתית, מגדרית. הפורנוגרפיה, לדעתה, היא מציאות מינית המשקפת אי שיויון מגדרי. לדידה של דבורקין:

"האופן שבו פורנוגרפיה מייצרת את משמעותה, מבנה ומגדיר גברים ונשים כפי שהם."

בהתאם לגישה זו שחרור מיני, במובן הפמיניסטי, משמעותו שחרור התוקפנות הגברית מהמציאות הקיימת השוררת בחיי היום יום. לעומת גישה זו, בבתי המשפט ובבית המחוקקים שופטים פורנוגרפיה בהתאם לדיני התועבה. באמצעות דיון בדיני תועבה מתקיים שיח במונחים של טוב ורע, המושפעים מאמות המוסר המקובלות הנשלטים על ידי הגברים. מקינון קוראת ל:

"בחינה מחודשת של דיני התועבה לאור הביקורת הפמיניסטית על פורנוגרפיה שהפכה לאפשרית. מתברר שהמוסריות הגברית תופסת כטוב את מה ששומר על כוחה, ותופסת כרע את מה שמערער ומגביל אותו וחולק על האבסולוטיות שלו."

אם בעבר, הדיון בדיני התועבה בבתי המשפט ובבית המחוקקים אשר בארצות הברית שימר וחיזק את המגדר באמצעות פורנוגרפיה, כך שהיא נמנעה מן המרחב הציבורי, אך התאפשרה במרחב הפרטי. כיום הפורנוגרפיה חוגגת בכל מקום. גבולות סטנדרט התועבה, עליו מבוסס התיקון הראשון לחוקת ארצות הברית, המאפשר פורנוגרפיה, על בסיס חופש הביטוי, מתגלים כחמקמקים למול המציאות הקיימת בחיי היום היום, המאפשרת פורנוגרפיה בכל תחומי החיים. כתוצאה מכך נשים חיות בעולם שמייצר פורנוגרפיה.

מקינון חושפת את המתח שבין בתי המשפט ובית המחוקקים בארצות הברית, הרואים בדיני תועבה סטייה חברתית, לעומת הגישה הפמיניסטית, הרואה בפורנוגרפיה, בסיס לסדר חברתי סקסיסטי, בו הפורנוגרפיה היא הפעולה המנכיחה את עליונות המין הגברי. מקינון מאמינה כי:

"הסוגיה הבוערת של חופש הביטוי אינה בראש ובראשונה מניעת התערבות מצדה של המדינה, כי אם מציאת אמצעים מתקנים שישיגו ביטוי עבור אלה שהגישה אליו נמנעת מהן."

לדידה של מקינון, הן דיני התועבה כמו דיני האונס והפורנוגרפיה עוסקים בכוח, באידאולוגיה השלטת הגברית, זו הדוגלת בהכפפת נשים על ידי גברים. בהתאם לכך מקינון מאמינה כי:

"הפורנוגרפיה מציגה את עצמה כפנטזיה, כאחיזת עיניים או כרעיון, ולכן היא עשויה להיות טובה או רעה, כשם שהיא מדוייקת או לא מדוייקת, בעוד שלמעשה, ולכן בדייקנות, היא מחלקת כוח... על פני השטח, הן פורנוגרפיה והן דיני התועבה עוסקים במין. למעשה, מעמד הנשים הוא שנמצא על כף המאזניים."

לשון הרע ואפליה

מקינון בפרק זה מציגה את המציאות המשפטית הקיימת בשנות האלפיים בארצות הברית ביחסה לתופעת הפורנוגרפיה, ומסבירה בעקבות כך מה הביא אותה ואת שותפתה לכך, אנדריאה דבורקין, להציע חוק האוסר על פורנוגרפיה. חוק זה יחייב להגדיר את הפורנוגרפיה, ככל חומר הן של מילים והן של תמונות, בעל קונוטציה מינית, כזו המכפיפה נשים באמצעותו. מקינון מנסה להציג כיצד הפורנוגרפיה היא תופעה חברתית אשר מדירה, מכפיפה ופוגעת בנשים בכל תחומי חייהן, כאשר החברה לא מכירה בכך.

מקינון מאמינה, כי בארצות הברית קיימת הגנה על פורנוגרפיה, כך שהרגולטור המשפטי בנושא זה בוחר להתייחס לנושא זה כחופש ביטוי תוך שמירה בוטה על צד יצרני הפורנוגרפיה וצרכניהם. פורנוגרפיה מטופלת, נשקלת ונבחנת בבתי המשפט כ"ביטוי", כלשון הרע, ולא כאפליה.

"כאשר מגדירים פורנוגרפיה כ"ביטוי", מניחים על כף המאזניים מתן הגנה חוקתית לעשיית דברים שהפורנוגרפיה עושה: הכפפת נשים באמצעות מין... מילים ודימויים הם האמצעי להצבת נשים בהיררכיות, הם האמצעי שהופך את הריבוד החברתי לבלתי נמנע ולצודק כביכול, האמצעי למגדור תחושות של נחיתות ושל עליונות והאמצעי לתרץ ולהפוך לשגרה אדישות לנוכח אלימות המכוונת כלפי אלה המצויים בתחתית."

מקינון ושותפתה להצעת החוק, דבורקין, קוראות תיגר על כך ש:

"מאות בשנים לא הורשו נשים מושתקות לומר שפורנוגרפיה היא מציאות."

אונס, השמדת עם וזכויות האדם של נשים

"זכויות האדם עדיין אינן זכויות הנשים - לא בתיאוריה ולא במציאות. לא מבחינה משפטית ולא מבחינה חברתית, ולא במשפט הפנימי ולא בזירה הבינלאומית...המונחים "אנושי" ו"נשי" מוציאים זה את זה מעצם הגדרתם. אי אפשר להיות אישה ואדם בעת ובעונה אחת."

מקינון בפרק זה, מצרה על מצבן של הנשים בכל העולם אשר חשופות לפגיעות הקשורות במין, מיניות ורבייה. לדעתה:

"נשים נפגעות פגיעות הקשורות במיניות וברבייה בכל יום ובכל ארצות תבל."

אחת הדוגמאות הבולטות שמקינון מביאה לפגיעות זו, היא התוקפנות כלפי נשים במלחמה שהתרחשה בין סרביה לבוסניה והרצגובינה בשנים 1992 - 1995 . במלחמה זו הסרבים אנסו את הנשים הבוסניות בקנה מידה המוני מתוך חתירה להשמדת עם באמצעות מלחמה -הם כינו זאת "טיהור אתני". בהתאם לכך מקינון מאמינה כי:

"כמו כל אונס, אונס למטרת השמדת עם הוא בעת ובעונה אחת ייחודי וחלק מתופעה גנרית, והייחודיות שבו היא חשובה. זהו אונס אתני כמדיניות פורמלית של מלחמה במערכה להשמדת עם למען השגת שליטה פוליטית.... זהו באופן חד משמעי אונס על פי פקודה...זהו אונס מתוך שליטה...זהו אונס כהשמדת עם."

לכל אורך ההיסטוריה האנושית נשים חשופות לפגיעות בחיי היום יום ובטח במהלך מלחמה. מקינון מאירה על כך, שבמלחמה שהתנהלה בין סרביה ובוסינה הרצגובינה, היה השימוש לרעה בטכנולוגיה של התקשורת, על ידי הסרבים כדי להעביר מסר לגברים הלוחמים, כי פורנוגרפיה אלימה נחשבת ללגיטימית, כזו המעודדת עונג מיני מעינוי של נשים. העברת מסר פוגעני זה באמצעות התקשורת כלפי נשים עודד את הלוחמים הסרבים לאנוס, לפגוע ולרצוח את הנשים, לא רק מתוך מטרה מלחמתית אלא גם עבור עונג אישי.

דוגמה נוספת שמקינון מביאה היא אניסתן של הנשים המוסלמיות באותה מלחמה על ידי חיילי האו"ם, מה שמעורר את השאלה ואת הבעייתיות איתה נשים ניצבות לאורך כל ההיסטוריה:

"מי ישמור על הגברים ששומרים על הגברים שאמורים לשמור עלינו ?"

בעקבות מלחמה זו, בפעם הראשונה עלו למשפט הבינלאומי בבית הדין הבינלאומי לצדק סוגיות לדיון כמו: שאלת אינוס נשים בעת מלחמה, שאלת הפגיעה בהן ושאלת האחריות על כך. מקינון מתארת זאת כך:

"מעשי האונס כהשמדת העם שבוצעו במלחמה זו מציגים בפני העולם הזדמנות היסטורית: לראות במקום ובזמן הנוכחיים ובנשים אלה פרשת דרכים, ומכאן ואילך להכיר בכך שאלימות נגד נשים היא הפרה של זכויות האדם... זה הזמן שהעולם יאמר - לעולם לא עוד - לא במלחמה, לא בשלום - והפעם יתכוון לכך."

פוסט - מודרניזם וזכויות אדם

מקינון מתארת את השפעותיה של התנועה הפמיניסטית, החל משנות השבעים של המאה העשרים, על המציאות החברתית והיצירה של תודעה חדשה, כזו אשר חשפה את תפקידי הכוח הגבריים, וחשפה מציאות חברתית נשית שקודם לכן התעלמו ממנה. לדעתה של מקינון:

"התנועה הפכה במהירות לתנועה עולמית, מכיון שנשים בכל מקום זיהו אי שיויון בין המינים בניסיון חייהן ונוכחו לדעת שהוא המונע מהן לחיות חיים מלאים... הייתה זו מציאות שבאמצעות התודעה הקולקטיבית הזמינה דרך חדשה על הידוע."

בספרה Toward a Feminist Theory of the state משנת 1989 מנסה מקינון לנסח את הידע החדש שנוצר עקב המהפכה הפמיניסטית והביא לשינוי בתאוריות הקיימות. מקינון שואפת להביא לשינוי בבית המשפט בארצות הברית, כזה שיחשוף את עמדת האי שיויון בחברה ואת עמדת הכוח הגברית בה. בפרק זה מציגה מקינון כיצד יישום התאוריה אותה כתבה בספר זה הביא לשינוי: ראשית, בהכרה משפטית בהטרדה מינית כאפליה על בסיס מין, ומכאן בסיס לעילה לתביעה משפטית. שנית, הכרה באלימות כלפי נשים כמעשה של אפליה על בסיס מין, ושלישית, הגשת הצעת חוק אשר רואה בפורנוגרפיה סוג של אפליה מינית. לפי מקינון:

"אפילו דוגמאות בודדות אלה של יישום התאוריה הזאת מוכיחות שמתחוללת תמורה."

"התברר, שמהרגע שהמציאות שהנשים חיות חולצה מן המסתור, וחדלה להיות סמויה מן העין באופן מחפיר כל כך, ניתן בדרך כלל לתעד אותה בדרכים אחרות, והתברר, שעם מעט מאמץ אוהד כמעט שאין מי שאיננו מבין אותה. נשים שינו את המציאות של היעדר כוח לצורה של כוח: אמינות."

מקינון בפרק זה מוחה על כך שהזרם האיפסטמי בפוסטמודרניזם של המאה העשרים ואחת, מנסה לדחוק הצידה את העשייה התאורטית הענפה של התנועה הפמיניסטית, והיא מראה זאת תוך התמקדות בשלושה נושאים בהם עוסק הפמיניזם והפוסטמודרניזם: נשים, שיטה ומציאות.

בתחום הנשים, לדעתה של מקינון:

"הביקורת שמותח הפוסטמודרניזם על הפמיניזם מניחה ככל הנראה ש"הנשים" בתיאוריה הפמיניסטית כולן זהות, הומוגניות, יחידה אחידה."

חשוב למקינון להדגיש כי לפי התאוריה הפמיניסטית הנשים הן:

"דבר קונקרטי, הן אינן דבר מופשט. הן אינן מין ומגדר, אלא מסומנות, מוגדרות ונשלטות על ידי מין ומגדר... אנחנו הבאנו את בקורת החברה כמבנה חברתי לעומק חדש בכך שהראינו, כיצד אפילו מיניות, הנחשבת לרוב בעיני אחרים לביולוגית, היא סוגיה חברתית המתווה גבולות של כוח."

מקינון חולקת על התפישה הפוסטמודרניסטית המערערת על הקיום ה"נשי" ורואה בפמיניזם כגזעני, ככזה שלא רואה את השוני. לדבריה:

"הפמיניזם המכיר במשותף לנשים למרות רבגוניותן, הוא זה שדוחה את הדעה ש"אישה" היא קטגוריה קדם חברתית, דהיינו נקבעת באופן ביולוגי, ואת התפיסה של הנשים זהות. פמיניזם ומהותנות אינם יכולים לדור בכפיפה אחת."

מקינון טוענת כי הפוסטמודרניזם הוא בעל שיטה, מתודה, כזו המאמינה כי הכל נמצא בראשנו, גם המציאות החברתית ותרגומה. בהתאם לכך מקינון מאמינה כי:

"הפוסטמודרניסטים יודעים שקיימת שליטה, אך אינם אומרים לנו כיצד, היכן ומדוע."

מקינון תוקפת את העמדה הפוסטמודרניסטית המאמינה שהכל פתוח לפרשנות (כולל העובדות), וטוענת כי גישה זו תביא למוות של התאוריה הפמיניסטית.

"כן, החברה עשויה במידה רבה ממודעותם של בני האדם ליחסים חברתיים. אין פירוש הדבר שהמודעות של כל אחד יוצרת את המציאות החברתית באופן שווה. כל עוד המציאות החברתית היא תוצר של אי שיויון, והפוסטמודרניסטים מסרבים להתמודד עם האי שיויון החברתי באופן מתודולוגי, ימשיך הפוסטמודרניזם לאמץ את העמדות המתודולוגיות של הכוח הגברי, והפוליטיקה של תנועת הנשים של שנות ה-70 תמות, בתיאוריה."

מקינון תוהה האם קיים קשר בין עלייתה של התאוריה הפוסטמודרנית, המערערת על האנושי, הסמכותי הקיים בחברה, לבין עלייתן של הנשים בחברה והכרה בזכויותיהן. לטענתה של מקינון, הגישה הפוסטמודרנית משמרת תפיסות קדם מודרניות ומנותקת מהמציאות כפי שהיא בחיי היומיום. כמו כן, היא משקפת "אליטה אקדמית" שיכולה להביא לפגיעה בזכויות אדם בעתיד.

המיניות של השמדת עם

מקינון מבהירה כי השמדת עם לא בהכרח חייבת להתבצע על ידי רצח, שכן המין הוא בעל תפקיד משמעותי בכך. תפקיד המין בהכחדת עם בא לידי ביטוי בשלוש מלחמות אשר התרחשו במאה העשרים: השואה במלחמת העולם השנייה (בשנים 1939–1945 ), המלחמה שבין סרביה ובוסניה והרצגובינה (בשנים 1992–1995 ) והמלחמה ברואנדה, אשר באפריקה (בשנת 1994).

בפרק זה מקינון מנסה להתחקות אחר השאלה, כיצד תקיפות מיניות נעשות במטרה לבצע השמדת עם, מפרספקטיבה משפטית. ההכרה בתקיפות מיניות כמטרה להשמדת עם הובאו למודעות הציבורית הבינלאומית בעקבות הודאתן של הנשים הבוסניות בתקיפות שהן חוו מצד הלוחמים הסרבים. מקינון מתארת זאת כך:

"בהתפתחות חסרת תקדים קמו נשים שנאנסו על רקע אתני/דתי/לאומי, השמיעו את קולן בפומבי, וסיפרו על מה שנעשה לנשים בזמן שהשמדת העם עדיין הייתה בעיצומה. בבוסניה נחשפו מעשי הזוועה המיניים לאחר מפנה היסטורי, שבו הוגדר האונס מחדש באופן ציבורי כמעשה נבלה פוליטי נגד נשים, דבר שתמך בחשיפה."

בעקבות האירועים שהתרחשו בבוסניה, החלה בחינה מחודשת של התרחשויות שקרו בשואה. התגלה, כי מעשי הזוועה המיניים לא צוינו, מתוך בחירה של הניצולות לשתוק. עם זאת ככל שמעמיק המחקר נראה כי:

"עדויות של ניצולים מאותה תקופה מספקות הקשר רחב, המעיד על קיומם של מאפיינים של זנות בחיי היומיום של הנשים בקבוצה המיועדת להשמדה, הן במחנות והן מחוצה להם. המשמעות של החולשה הקיצונית של היהודים הנתונים בתנאים של השמדת עם, מורעבים, נואשים ונתקלים במוות בכל פינה, הייתה שאפשר היה לתבוע מין, ולכן לעתים קרובות הוא נתבע, כדי לאפשר חיים."

מקינון מנסה להראות כיצד מבחינה משפטית האמנה הבינלאומית, שנוסדה בבית המשפט הבינלאומי בשנת 1949 (לאחר השואה) והכירה בהשמדת עם כפשעי מלחמה, לא כללה בהגדרותיה מעשי זוועה מיניים. ההכרה באונס כהשמדת עם, נוצרה בעקבות עדויות שמסרו נשות בוסניה, על מעשי הזוועות שחוו במהלך מלחמה זו, עדויות שבית המשפט הבינלאומי לא היה יכול להתעלם מהן עוד.

"כל מעשה התעללות מינית המבוצע מתוך כוונה לחסל את הנשים (בדרך כלל) של קבוצה המוגדרת על פי לאום, מוצא אתני, דת או גזע נחשב אפוא משפטית לפשע של השמדת עם. מעשי אונס המתבצעים מבחינה עובדתית כחלק מהשמדת עם, הם על כן השמדת עם מבחינה משפטית, כפי שהכיר בית הדין הבינלאומי בפסק הדין אקאייסו."

מקינון בפרק זה מנסה לעמוד על דקויות ההגדרה של השמדת העם, בהתאם למשפט הבינלאומי, לפיו ניתן להגדיר השמדת עם, כאשר יש לקבוצה אחת תכלית להכחיד קבוצה מסוימת. עם זאת מקינון שמה לב, כי כל מעשי הזוועה המיניים המפורטים בדיני השמדת העם בהקשר המיניות, ניתן להכילם על נשים בחיי היומיום שלהם, כתוצאה מתנאי השוויון בהן הן חיות. בהתאם לכך, טוענת מקינון, כי אותה התנהגות מינית אשר מביאה להכפפת נשים, קבוצה השרויה במצב של אי שוויון, מביאה לחיסול נשים כ"עם". לדידה של מקינון:

"מבחינה פונקציונלית, תקיפה מינית על בסיס גזע, מוצא אתני, דת ולאום עושה מה שעושה תקיפה מינית על בסיס מין: היא יוצרת קבוצה מאויימת, כנועה, ניתנת לשליטה, נפחדת ומפוררת של אנשים היודעים שכך וכך עלול להיעשות בהם בכל עת, שחשים בושה על כך שהם מי שהם..."

מקינון קוראת להכרה נרחבת של המשפט הבינלאומי העוסק בהשמדת עם, כזו שתכלול את מצב הנשים בחיי היומיום ובעיתות מלחמה בפרט, כזו שתכיר בכוח של העמדה השלטת הגברית, המנצלת את כוחה ההרסני לאורך ההיסטוריה.

השפעותיה המרכזיות של מקינון

רעיונותיה המרכזיים של מקינון, כפי שהובאו בספר, מהווים אבן דרך במשפט בישראל ובעולם. להלן מספר דוגמאות:

• החוק הקנדי כנגד מעשים מגונים משנת 1985.
• החלטת בית המשפט העליון הקנדי כנגד פורנוגרפיה משנת 1992.
• ייצוג הנשים הבוסניות בשנת 1992 בבית המשפט הבינלאומי במאבק להכרה בפגיעתן המינית באמנת האו"ם בדבר מניעת רצח עם .
• החוק למניעת הטרדה מינית בישראל משנת 1998.

ראו גם

• מהותנות
• מישל פוקו
• נויה רימלט

קישורים חיצוניים

• פמיניזם משפטי בתאוריה ובפרקטיקה, באתר OCLC (באנגלית)
• עידית שורר, פמיניזם משפטי בתיאוריה ובפרקטיקה, הוצאת רסלינג, ‏2005
• שולמית אלמוג, הפקולטה למשפטים אוניברסיטת חיפה, חושבת שכל הזונות הן קורבנות וכל הלקוחות הגברים מנצלים את הגופות, משנת 2015.
• הרצאתה של פרופ' קתרין מקינון בנושא זנות, זילות הגוף הנשי ואי שוויון: הרצאה באוניברסיטת שיקגו משנת 2011.
• אורית קמיר, בבואה מכוערת ואכזרית, באתר הארץ, 7 בנובמבר 2005 - על תרגום ספרה של מקינון "פמיניזם משפטי בתאוריה ובפרקטיקה" לעברית.
• אורית קמיר, זה מטריד אותי: לחיות עם החוק למניעת הטרדה מינית, ‏2009