הסיפור של זהרה
 | |
| כריכת המהדורה העברית | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת | חנאן אל-שייח' |
| שפת המקור | ערבית |
| סוגה | רומן אוטוביוגרפי |
| הוצאה | |
| תאריך הוצאה | 1980 |
| הוצאה בעברית | |
| הוצאה | הוצאת אנדלוס |
| תאריך | 2004 |
| תרגום | מוחמד חמזה ע'נאים |
| קישורים חיצוניים | |
| הספרייה הלאומית | 002389946 |
הסיפור של זַהרה (בערבית: حكاية زهرة, سيرة ذاتية, חכאית זהרה) הוא רומן אוטוביוגרפי ערבי משנת 1980 מאת חנאן אל-שייח', סופרת לבנונית שהתפרסמה בעיקר ביצירותיה העוסקות במעמד האישה וקשייה בחברה הערבית המודרנית. הסיפור עוסק בסיפורה של לבנון בעקבות מלחמת האזרחים בלבנון.
ספר זה הוא ספרה השלישי של אל-שייח'. במהלכו היא מבקשת להתמודד הן עם המציאות החברתית-פוליטית הקשה הסובבת אותה והן עם נושאים רגישים אחרים אשר נחשבים לטאבו נפיץ בשיח הציבורי בעולם הערבי. נושאים שיש מעטים בלבד, ובהם רק נשים מעטות, שיש בידם להעיז להעלותם לשיח פומבי, בכלל זה דיון בחיים הפרטיים, לרבות נושא המיניות ומעמד האישה הערבייה. אף שמהדורתו הראשונה של הספר יצאה לאור בהוצאה עצמית, מאחר שלא נמצא מו"ל שיסכים לפרסמו, הרומן הפך לרב-מכר ערבי ובינלאומי ותורגם לשפות שונות. הספר תורגם לעברית על ידי המשורר והסופר מוחמד חמזה ע'נאים וראה אור בשנת 2004 בהוצאת אנדלוס.
הסופרת
[עריכת קוד מקור | עריכה]מחברת הספר, חנאן אל-שייח', היאסופרת, עיתונאית ומתרגמת לבנונית, ילידת ביירות 1945. הספר מהווה אחד משתי אוטוביוגרפיות של אל-שייח', לצד "הסיפור שלי הסבר ארוך" (حكايتي شرح يطول) משנת 2005.
אל-שייח' נחשבת לאחת הסופרות הנועזות והמוכשרות בלבנון.[1] ראייתה הפמיניסטית, אופן כתיבתה והתבטאויותיה האמיצות בשלל נושאים אשר מצביעים על מודעות ורגישות עמוקה למצבה העגום של האישה בחברה הערבית הביאו אותה לקדמת הבמה של עולם הספרות הערבי בכלל והנשי בפרט. ספריה עוסקים במעמד האישה, ביחסים בין המינים ובמוסד הנישואין. "הסיפור של זהרה" עוסק בשלושת הנושאים הללו.
מבנה הספר
[עריכת קוד מקור | עריכה]הסיפור, שכותרתו נושאת את שמה של גיבורת הסיפור, זהרה, נערה צעירה בשנות העשרה לחייה, וזיכרונות ילדותה הם המרכיבים העיקריים של העלילה ברומן. זהרה, נערה מדרום לבנון ובת למשפחה שיעית, אשר עברה בילדותה התעללות מינית בידי בן-דודה, ומנסה בהתבגרותה להימלט מהזיכרונות הקשים של מעשה ההתעללות וכן להתגבר על זכרונות כואבים של אהבה נכזבת שחוותה בעיר ילדותה ביירות. היא נוסעת לאפריקה, היכן שהיא מתחתנת עם בחור בשם מאג'ד, נישואין שאינם עולים יפה ובסופו של דבר היא מתגרשת, מאבדת את שפיותה וחוזרת לביירות השקועה במלחמת האזרחים הלבנונית.
"הסיפור של זהרה" נחלק לשני חלקים: החלק הראשון עוסק בתקופה שלפני מלחמת האזרחים ומתרחש ברובו באפריקה; החלק השני מתרחש בזמן מלחמת האזרחים בביירות (1975). התנהגותה של זהרה בילדותה ובבגרותה נתפסת כחריגה בעיני הסובבים אותה. זהרה, בילדותה ובצעירותה חוותה מעשי אונס מצד גברים שונים ואלימות מצד אביה. היא גורמת לעצמה להראות עוד יותר מכוערת על ידי כך שהיא מחטטת בפניה ופוצעת עצמה. אף בזמן שהותה של זהרה באפריקה התנהגותה נתפסת כחריגה בעיני החברה ובעיני עצמה, זהרה מתוארת באופן דיכאוני כאשר התקפי חרדה מלווים בצרחות אימה חוזרים על עצמם מספר פעמים. עם חזרתה לביירות בה מתרחשת מלחמה מקומה בחברה הסוערת והבלתי יציבה, הופך ליציב יותר, דווקא בשל חריגותה. זהרה רואה עצמה כנורמלית ביחס לסובבים אותה.
החלק השני של הרומן מתאר את התגברותה של זהרה על מחלת הנפש שלה תוך כדי מלחמת האזרחים ואת אותה השפיות הזמנית, אותה היא מוצאת בכאוס המתרחש לנגד עיניה. ההתייחסות של אל שיח' בכתיבתה, היא בעיקר ל"חופש הרגעי" שיוצר העיסוק היומיומי במלחמה, עיסוק שמדחיק ומשכיח את הבעיות הקיומיות הנפשיות העמוקות של זהרה בפרט ושל החברה הלבנונית בכלל. אמנם, בתחילה, תגובתה הראשונה של זהרה למלחמה היא שינה מרובה והסתגרות בחדר- בין הקירות זהרה מרגישה מוגנת. אך בתהליך איטי זהרה מתחילה להיות מודעת להתנהגותה ולהשלכותיה. היא מודעת לשתיקתה, לשינה המוגזמת ולחטטים שהיא גורמת בעצמה. התנהגותה החריגה, החולנית לעיתים, מתחילה לקבל צורה ממשית עבורה. עם עליית המודעות העצמית זהרה מתחילה להרגיש שהיא כמו כולם, או יותר נכון, שכולם כמוה, כולם סגורים בבתיהם: " אפילו הנשים היפות שראיתי במדורי החברה בעיתונים נאלצו להישאר בבית, כמוני." בתוך המלחמה רווית ההרס זהרה מוצאת את זהותה, לפתע יש לה מקום משלה. באופן אבסורדי, היא אינה רוצה שהמלחמה תגמר: "כשנחלשו קולות המלחמה נכנסתי לבהלה איומה. ידעתי שברגע שתהיה באמת הפסקת אש אתפרק לחתיכות." זהרה יודעת שבמלחמה היא יכולה להישאר בין כותלי הבית ולהיות במיטה שעות רבות מבלי שיעירו לה, אך כאשר תפסק המלחמה יהיה עליה לצאת מן הבית ולפגוש אנשים, החיים יחזרו למסלולם הנורמלי, מסלול אליו היא אינה שייכת. המלחמה הפכה להיות עבורה מעין תרופה, סם אותו היא צורכת יום יום, בעיקר מן הרדיו וממראות הרחוב הנשקפים אליה מחלון ביתה וממיטתה.
היחסים בין הבת והאם השתפרו, הקרבה ביניהן התחילה להתחזק לא רק בגלל המחלה של "זהרה" אלא בגלל פריצת המלחמה בלבנון, מלחמת האזרחים שבעצם מאפשרת שיפור משמעותי ביחס בין אל-שייח' לבין אמה, הפחד מעמיד אותן שוב בסיטואציה דומה שוב”כמו אז, כשעמדנו רועדות מאחורי הדלת". "אמא ואני צעקנו יחד, כאילו שוב אנחנו קרובות האחת לשנייה כמו תפוז וטבורו”.[1]
יחסיה של אל-שייח' עם הקרובים לה ב"הסיפור של זהרה"
[עריכת קוד מקור | עריכה]יחסי אב ובת
[עריכת קוד מקור | עריכה]אל-שייח' מציגה ביצירתה הספרותית את דמות האב כגבר שתלטן, כוחני, אכזרי, ואלים ביחסים שלו כלפיה וכלפי אמה. ”ידעתי רק שאני פוחדת מאבא שלי. פוחדת מהמכות שהוא מכה אותה באותה מידה שאני פוחדת מהמכות שהוא מכה אותי. היא רעדה וייללה,...”.[2] ההתייחסות של אביה בגיל ההתבגרות אליה הייתה אכזרית, היא מדגישה בסיפור שאביה נטש אותה בשנות נעוריה הראשונות בגלל פצעי הבגרות בפניה, אל-שייח' מציינת שאבא שלה פחד מזה שתישאר רווקה ולא תתחתן בשל המראה החיצוני שלה. דבר שהביא אותו להכות אותה בכל פעם שראה פצעונים מעטרים בדם קרוש את פניה.”אבא היה משתגע בכל פעם שהתפנה לשים לב לפנים שלי. פעם תפס אותי עומדת מול הראי ופותחת פצעים ישנים, ונותן לי סטירה”.[1] למעשה אפשר לראות בפצעיה של אל-שייח' סמל לפצעיה הפנימיים, לא רק אלה הפיזיים חיצוניים.
בהקשר הזה, היחס של אביה אליה היה מבליט את הסכסוכים בתוך ביתה שהשאירו את חותמם על גופה, העוני הגדול של זהרה ופניה המלאים בפצעי בגרות, לא הבליטו רק את פצעיה הרגשיים בלבד, שצמחו מסביבתה הביתית כנערה רגישה, אלא מסבירים גם כן, באופן מילולי, את הסכסוך המחריף והמתמשך בחברה. כלומר "המאבק" הקיים בין הגברים והנשים סביב השליטה בגוף הנשי והיחס כלפיו. אביה של אל-שייח' סבור כי בעיה זו גורמת לה להפוך להיות זקנה בתולה... בלי שום תקווה לנישואין. והדבר דוחף אותו להכות אותה ולהתנהג אליה בברוטאליות ללא רחמים בכל פעם שהוא רואה אותה מגרדת את פצעי פניה באצבעותיה. היא מתארת את אביה כאיש ברוטאלי, אופיו ניכר בפניו הזועפות, בשפם ההיטלר שיש לו מעל שפתיו המלאות, בגופו הכבד, ומדגישה את התיאור שלו כאיש אלים, חסר חמלה. הוא אף התמיד בהערות עוקצניות מעליבות ונדנד בפני אמה בנימה צינית נוקבת באמרו: ” היום שזהרה תתחתן יהיה יום חג לחטטים שלה... איזו חתונה... הפנים שלה נראים כמו לחם מחורר”.[1] כלומר זה יהיה היום ביחס אליה ולפניה המלאים בפצעים. ההתנהגות הברוטאלית של אביה של זהרה הצליחה אך ורק להעמיק את רגשות הבדידות שלה בחברה פטריארכלית שגורמת לה להרגיש את האפליה נגדה, בתחושה שהיא בלתי אהודה, ולא נאהבת מקרב האנשים הקרובים ביותר אליה.
בסוף היצירה אל-שייח' מתארת את השפעת המלחמה שפרצה בלבנון על ההתנהגות של אביה, המלחמה בעצם עיכבה את הדיכוי של אביה כלפיה, התפקיד האבהי, נסוג.
המחברת מתארת את אביה בצורה חדשה, הוא נהיה חלש, ”הוא כבר לא היה אותה מפלצת שמנה עם שיער שחור, כמו ג'וקים קטנים שחורים, שמכסה לו את החזה והכתפיים. גופו נעשה כחוש. ראשו אחוז רעד מתמיד, כמו הזקן ההוא שישב ליד בית-הספר ומכר תורמוס צהוב”.[1] המלחמה גרמה לו לעזוב את ביירות ולחזור יחד עם אשתו לכפר סביו, הדבר מהווה אינדיקציה ברורה להתנגדותו למלחמה. והם השאירו את זהרה הבת שלהם בביירות, וזאת אף על פי שלא הורשתה לפני המלחמה לגור לבד, בלי הדיכוי והמשמר של המשטר הפטריארכלי. אל-שייח' אומרת שהסתכלתי על אבי וראיתיו כפי שמעולם לא ראיתיו, כה חלש וכנוע. הוא נראה כאילו שהוא בלי קול ובלי כוח. עודנו ממשיך לנדנד את ראשו ומנסה לשכנע את אחמד (אח שלה) לעזוב את הכול וללכת איתנו לכפר. אפילו חגורת אביה, זו שבאמצעותה היה מלקה את אמה, אינה מהווה יותר איום עליה. המלחמה הפכה אותו לכלי ללא נשמה וללא כוח. אך המלחמה לא הסירה את הכוחות הפטריארכליים המסורתיים המצדיקים והמרשים לפי השארע (חוקי ההלכה האסלאמית) את היחס המתנשא של מה שנקרא דיכוי ושליטה באישה.
יחסי אם ובת
[עריכת קוד מקור | עריכה]אל-שייח', בדמותה של "זהרה", מתארת את היחסים בינה לבין אמה כיחס של ניצול ושקר. אמה, שמופיעה בשם "פאטמה", משתמשת בבתה "זהרה" הצעירה ככיסוי לפגישותיה האסורות. המחברת נפגעה תמיד מנטישת אמה כל פעם שהיה מגיע המאהב שלה, היא הייתה לוקחת את זהרה לכסות אותה במהלך פגישתה עם אהובה, שחיה איתו את הרגעים הכי יפים של אהבה ותענוג גוף: ”אני זוכרת אותה יושבת מתחת לעץ אגוז ירוק, ראשו בחיקה, עיניו עצומות והיא שרה לו אהובי הישן”.[1] כילדה, חשה ומגלה אל-שייח' שאמה בוגדת באבא שלה בעקביות ומשתמשת בה כעלה התאנה שלה, וגם כמגן. היא תמיד משקרת לבעלה בהמצאת כל מיני תירוצים כמו שחשוב לה שתבקר אביה החולה בכפר. ”מחר אני רוצה לקחת את זהרה אתי לכפר, אבא שלי חולה”.[1] והיא בעצם נפגשת עם המאהב שלה. אל-שייח' שיקפה ומגלה מערכת יחסים חשאיות של אימה ואדם לא מזוהה ורואה בו אדם שלוקח את אימה ממנה. ”היא התעלמה ממני. הגבר הזה נעשה מרכז חייה, וכל השאר היה לאפר מרחף”.[1] בעצם הגבר הפך להיות מרכז חייה. אל-שייח' פותחת את הספר כשהיא כותבת ”עמדנו רועדות מאחורי הדלת. הרגשתי איך לבי פועם עם הדופק ביד שלה שחסמה לי את הפה”.[1] בעצם כשחזרו לבית אל-שייח' מתארת הפחד שלהן מאביה. היא כועסת מעצם העובדה שהיא מנוצלת כדי לרמות את אביה.
בעקבות הרומן של אמה התחילה להתרחק ממנה, והדילמה שהייתה לה כשהתחילה לשאול את עצמה שאלות, האם זו הרגשה של קנאה? או רחמים כלפי אביה? הדבר גרם לערבוב ברגשות האהבה והשנאה שלה כלפי אמה. היא כבר לא יודעת מה היא מרגישה, ולמי היא חייבת לשמור אימונים. המחברת תארה את הרגשתה בתוך הסיפור ואמרה: ”המרחק ביני לבין אמא גדל והעמיק, למרות שהיינו קרובות כמו תפוז וטבורו”.[1]
אל-שייח' מביאה עוד סוגיה של אפליה מצד אמה, האם התעסקה יותר בבן שלה "אחמד" הדאגה שלה בבית הייתה תמיד ל "אחמד", היא הזניחה אותה ולא התייחסה לקיום שלה בבית, אפילו כשהייתה מגישה את האוכל, היא ממלאת את הצלחת של אחמד, ומנצלת את כל הזמן שלה כדי למצוא עבורו את חתיכת הבשר הטובה ביותר, שמרה תמיד את הבשר והעוף לבן שלה, ”כל ערב אותו דבר, אימא לא נותנת לי לא עוף ולא בשר. היא שומרת אותם תמיד לאחמד ולפעמים גם לאבא”.[1] אל-שייח' מצהירה על אהבת אמה לאח שלה. מערכת הקשרים שלה עם אמה מעצימים את תחושת אפסותה. גם בעוד דוגמאות המאששות תחושה זו - הזלזול במראה החיצוני שלה. אמה תמיד נעצה מבטים והסתכלה על הפצעים שעל הפנים שלה, והצהירה שאף אחד לא יתחתן איתה. ”תמיד שאלתי את עצמי מי יסכים להתחתן אתך. הרי את כמו ספינקס, לא מדברת, לא מחייכת”.[1]
אל- שייח' מציינת אחרי שהתגרשה וחזרה מארץ אפריקה, שהייתה בעצם המקום שהפך להיות בשבילה הבור העמוק שהטמינה בו את הסודות הנוראים שחוותה בחייה, גם כלפי אמא שלה, וגם החוויות של מערכת היחסים עם בעלה, והאונס שהיא עברה בחייה. המחברת מדגישה שהיחס בינה לבין אימה השתנה לטובה בעקבות הדיכאון וההתקפים ההיסטריים שהיו לה, לאחר שהתגרשה. שיפור זה ניכר בכך שהאם התחילה לדאוג לה, להתקרב אליה, לרחם עליה, ועוד להתחיל לתת הסברים, ולחשוב מדוע הגיעה הבת שלה למצבים כאלה. המחברת אף מתארת את תגובת אמה בשעות בהם הסתגרה בחדרה והרגישה בודדה: ”ואמא, דמעות בעיניה הייתה אומרת, "רחמי על עצמך, על הנעורים שלך, רחמי עלי”
אל-שייח' מתארת איך אמה רצתה להתקרב אליה, ולקרב אותה אליה יותר והפחד מההרג בגלל המלחמה מעמיד אותן שוב בסיטואציה דומה שוב. ”כמו אז, כשעמדנו רועדות מאחורי הדלת". "אמא ואני צעקנו יחד, כאילו שוב אנחנו קרובות האחת לשנייה כמו תפוז וטבורו”.[1]
יחסי אח ואחות
[עריכת קוד מקור | עריכה]המלחמה פוגעת בכל רקמות הקיום ולאו דווקא בפציעות פיזיות ואבדות בנפש. כך קרה הדבר עם אחיה "אחמד" אשר המלחמה שינתה אותו והניעה אותו מהייעוד שאביו ייחל לו. אביהם רצה לשלוח את אחמד לארצות הברית. המחברת מתארת איך אביה היה חוסך אגורה לאגורה כדי שהבן שלו יסע ללמוד בחו"ל:” החלום שלו היה לאסוף אגורה לאגורה כדי לשלוח את אחי אחמד לארצות- הברית ללמוד הנדסת חשמל”.[1] אבל הוא הפך להיות חבר בלתי מתורבת במיליציות, כאשר הוא מנופח מגאווה, שכן הרצח לגבי אחמד משמעותו זכריות גברית – הוא עתה במעמד עדיף על הנשים אשר כלואות בבתיהן, מפחדות וכנועות. אחמד הופך להיות סמל הדיכוי הזכרי נגד הנשים בחברה. המלחמה סיפקה לאחמד כוח מעל האחרים, ודרך להרוויח כסף על ידי גנבה ושוד, עד כדי כך שסיום המלחמה הדאיג אותו: ” אחמד התחיל להביא הביתה כל מיני דברים, בנוסף לרובה ולחשיש. הוא ניסה להסתיר אותם מאחורי גבו כשעבר בסלון בדרכו אל חדר – השינה של הורי”.[1] המחברת מתארת שנעלמו הערכים של אחיה בגנבת חפצים מהבתים של פליטי המלחמה.
המילים של אחמד משקפות את הדרך שבה המלחמה סיפקה עבודה לו ולחבריו "שלא הייתה נגישה להם לפני כן, ובלעדיה לא ידעו מה לעשות". הוא היה גאה בשייכותו למשטר הפטריארכלי, ואימץ ערכים גבריים. אל-שייח' מציירת תמונה כיצד המלחמה פירקה את החברה הלבנונית. והשאירה חלק גדול מאנשיה ללא ערכים, דבר אשר הוביל גם להתמכרויות וסחר בסמים.
זהרה יכלה למתוח ביקורת על התמוטטות הערכים, ומתרחקת בעצמה מהמשטר הפטריארכלי כדי שתוכל לפתח ערכי שלום, סובלנות ושוויון. היא מודעת שהמלחמה היא פעילות זכרית, וכי הנשים הן הקורבן הסופי למאורעותיה. ובהקשר הזה, ורג'יניה וולף אומרת: "הרחקת הנשים מהמסורת הפטריארכלית הפך אותן לחופשיות בצורה נדירה מרדיפת הבצע והאנוכיות שהשתרשו בגלל המסורת הזאת, ועם רצון חזק יותר למתוח ביקורת עליה. והואיל והנשים נמצאות בחסך מהזכויות הכלכליות והחברתיות לטובת התקיפה ורדיפת הבצע המוענקים לגברים, הן יותר חופשיות לפתח ערכים הנחוצים לשלום, כגון שיתוף הפעולה והשוויון והיצירתיות".
מוטיב הנערה הצעירה, שגדלה בחברה מסורתית הנשלטת באופן מלא על ידי הזכרים, כפי שגדלה זהרה, חושף אישיות מבולבלת ומתוסכלת ממצבה כאישה בחברה זו, מגלה אכזבה לא רק מהגברים אלא גם חוסר בסולידריות הנשית אשר הפגיעה בעולם שבו תמיד "הגברים נראים יותר חשובים מהנשים".
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- חנאן אל-שייח', הסיפור של זהרה; תרגם: מחמד חמזה ע'נאים, תל אביב: אנדלוס, 2004.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ששון סומך, אונס מתמשך – על "הסיפור של זהרה" לחנאן אלשיח', באתר "אנדלוס הוצאה לאור", במקור, מתוך "המוסף לשבת" של ידיעות אחרונות, 2 בספטמבר 2004 - ביקורת על הספר
- מרב מנוח, עם עמוס עוז לא נעשה שלום, מקסימום גדר הפרדה, באתר nrg, 25 באוקטובר 2004
- ורד לי, מחלת הנפש של לבנון, באתר הארץ, 1 בפברואר 2005
- הסיפור של זהרה - מחקר אנליטי (בערבית)
