קרול גיליגן

קרול גיליגן
Carol Gilligan

לידה	28 בנובמבר 1936 (בת 88) ניו יורק, ארצות הברית
מקום לימודים	מכללת רדקליף, אוניברסיטת הרווארד, מכללת סווארת'מור
מוסדות	אוניברסיטת הרווארד אוניברסיטת ניו יורק אוניברסיטת קיימברידג'
תחומי עניין	פמיניזם, לימודי מגדר
עיסוק	פסיכולוגית, פעילת זכויות נשים, פילוסופית, סופרת
מדינה	ארצות הברית
יצירות ידועות	בקול שונה
פרסים והוקרה	פרס גרומאייר (1992) Kenneth D. Herman, Ph.D., J.D. Career Contribution Award (1984)
בן או בת זוג	James Gilligan

קרול גיליגן (באנגלית: Carol Gilligan; נולדה ב-28 בנובמבר 1936) היא פסיכולוגית, פילוסופית של המוסר ופמיניסטית יהודייה-אמריקאית. ידועה בעיקר בשל פיתוח תיאוריות הנוגעות למערכות יחסים ולקהילות מוסריות.

כיום היא מכהנת כפרופסורית באוניברסיטת ניו יורק וכמרצה-אורחת באוניברסיטת קיימברידג'. היא ידועה בעיקר בשל ספרה משנת 1982 "בקול שונה". גיליגן נחשבת כמייסדת של זרם הפמיניזם התרבותי. מחקריה של גיליגן התמקדו בפסיכולוגיה של נשים ובהתפתחותן של נערות. היא כתבה במשותף או ערכה מספר ספרים יחד עם תלמידיה.

בשנת 2006, קיבלה תואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת חיפה.

קורות חיים

גיליגן נולדה וגדלה במשפחה יהודית בניו יורק, בתם היחידה של עורך הדין ויליאם פרידמן ואשתו המורה מייבל קמינז. גיליגן סיימה תואר ראשון בספרות אנגלית בקולג' סוורת'מור בפנסילבניה, תואר שני בפסיכולוגיה קלינית בקולג' רדקליף בקיימברידג' (מסצ'וסטס), ותואר דוקטור בפסיכולוגיה חברתית באוניברסיטת הרווארד. החל מ-1967 החלה להרצות בהרווארד, שם עבדה עד 2002, מלבד שנתיים ב-1992–1994 בהן הרצתה באוניברסיטת קיימברידג'. ב-2002 עברה ללמד באוניברסיטת ניו יורק. נשואה לג'יימס גיליגן, שהיה מנהל המרכז לחקר האלימות בבית הספר לרפואה בהרווארד.

תאוריית ההתפתחות המוסרית של גיליגן

לורנס קולברג פיתח תאוריה העוסקת בשלבי ההתפתחות המוסרית של האדם מגיל הגן, בכל אחד מהם מודגש סוג חשיבה מוסרית אחר, מפותח יותר ויותר, המנחה את התנהגות האדם בהתמודדותו מול דילמות מוסריות בחייו. גיליגן טענה כנגדו כי בתאוריה שלו יש הטיית מגדר נגד נשים. זאת, בין השאר, משום שהיא נוצרה על ידי גברים, והנתונים מבוססים על נבדקים-זכרים ועל הפתרונות שהם הציעו לדילמות (שמשקפים נקודת-ראות גברית). קולברג טען שנשים מגיעות רק לשלב 3 מתוך 6 בפתרון הדילמה המוסרית ואילו גברים מגיעים לשלבים גבוהים יותר, ולפיכך נראה כי נשים נוטות להיות פחות מוסריות. גיליגן לא הכחישה את ההבדלים בין המינים, אך פיתחה מודל שיסביר הבדלים אלו, וטענה שיש צורך בשתי תאוריות שונות כדי לתאר את התפתחות המוסר השונה של שני המינים, כי יש יותר מהשקפה אחת על מוסריות, ונשים מפתחות מוסריות שונה מזו של גברים. המוסריות של הגברים מונחית מתוך עקרון הצדק והחוקים, ואילו המוסריות של הנשים מונחית מתוך הדאגה לאחר, שאינה פחותה מבחינה ערכית מהצדק. נטען כי דפוסים אלה נובעים מדרכי החיברות השונות של גברים ונשים בתרבות המערבית.

לפיכך, שני הקולות השונים בהתפתחות המוסרית לפי גיליגן הם:

• אוריינטציית הצדק, המזוהה עם העולם הגברי, מדגישה שמירה על זכויות, קריאה לצדק, נאמנות לחוקים, לוגיקה, אינדיבידואליות ואוטונומיה.
• אוריינטציית הדאגה לאחר, קול שמדגיש דאגה לזולת, רגישות וקשר לאחרים, תוך דגש על אחריות למין האנושי, ופחות על עקרונות מופשטים. יש רצון להימנע מפגיעה באחרים ולשמור על יחסים וקשרים, גם במחיר של הקרבה עצמית.

גיליגן ניסחה שלוש רמות מוסר של דאגה לאחר (וגם שלבי מעבר ביניהן), לפי התאוריה שלה. רמות המודל שפיתחה דומות מבנית לרמות של קולברג, אך הרמות של גיליגן מבוססות על דילמות אחרות, שאמורות, לדעתה, להיות קרובות לעולמו של הנבדק. כמו כן, הרמות מבוססות על אוריינטציה שונה, של דגש על יחסים בין-אישיים, אשר מעמידה את האינטרס האישי מול הדאגה לאחר.

השלבים לפי התאוריה של גיליגן:

• רמה 1 – אוריינטציה של אינטרס אישי: דגש על צורכי העצמי וההישרדות בעולם. האדם תופס את עצמו כישות חסרת אונים ועליו להתמודד עם החוקים הנכפים על ידי החברה. בשלב זה, שיקולים מוסריים יופעלו רק אם שני צרכים עצמיים יעמדו בקונפליקט ביניהם. ההחלטה תהיה מבוססת על מה שטוב לעצמי, בהתחשב בנסיבות, מבלי להתחשב באחר.
• המעבר הראשון – מעבר מאנוכיות לאחריות: תקופת מעבר שבה האדם מתחיל להיות מודע להבדל בין מה שהוא רוצה (אנוכיות) לבין מה שעליו לעשות (אחריות). במעבר זה מתחילים להבין שלפעמים מה שנחוץ בא לפני מה שרוצים.
• רמה 2 – "טוב" משמעו אחריות כלפי אחרים: דגש על דאגה לאחרים ותחושת אחריות כלפיהם. האדם תופס עצמו כ"טוב", אם הוא מוכן להקרבה עצמית ומרצה את האחר. דאגה לעצמי נדחקת לטובת הרצון לרצות אחרים, גם במחיר של התעלמות מהקול הפנימי. הישרדות נשארת העניין המרכזי, האדם רואה כצורך את אישור האחרים והסתמכות עליו, ואפילו תלות בו.
• המעבר השני – מעבר מקונפורמיות לשיפוט פנימי מחודש: תקופת מעבר שבה האדם מתחיל לתהות האם שיקוליו המוסריים הם אנוכיים או שאחריות משמעה גם התחשבות בערכים ובצרכים של העצמי ולא רק של האחר, האם אפשר להימנע מפגיעה באחר ובאותו זמן להיות נאמן לעצמך. עם זאת, בשל חוסר ביטחון מספיק בערך העצמי, האדם עדיין לא פועל לשוויון מלא בין צורכי העצמי והאחר.
• רמה 3 – התמקדות בדינמיקה בין העצמי לאחר: האדם גם עומד על זכויותיו וגם נותן מקום בשיקוליו לאחריותו כלפי אחרים. האדם מעוניין להיות רגיש לאחר ולא להכאיב לו, אך גם לא לפגוע בעצמו. הוא כבר לא רואה את עצמו כחסר כוח, ומעוניין להפחית את הנזק לאחרים ולעצמו. האדם בשלב זה למד לאמת את יכולת השיפוט שלו ואת הלגיטימציה לדעה העצמית.

חלק מהמחקרים שנערכו בעקבות תאוריה זו לא מצאו הבדל בין גברים לנשים בחשיבתם המוסרית, ואילו חלק תומכים בביקורת של גיליגן – הם הראו כי רוב הנבדקים והנבדקות הראו אוריינטציה גם לצדק וגם לדאגה לאחר, וחלקם שמו דגש על אחת האוריינטציות, ואכן נשים נטו יותר לאוריינטצית הדאגה לאחר והגברים לאוריינטצית הצדק. ממצאים אלה מלמדים על שתי דרכים שונות של תפיסת עולם. גיליגן הציעה שרק אם יאוחדו שתי התפיסות, הנשית והגברית, ניתן יהיה להבין את הפוטנציאל האנושי בהתפתחות המוסרית^{[דרוש מקור]}.

ביקורת

ביקורת נמתחה על שיטות המחקר של גיליגן ועל סירובה לפרסם את נתוני המחקר שלה לביקורת עמיתים. הביקורת העיקרית נכתבה על ידי החוקרת כריסטינה הוף סומרס, שביקרה את גיליגן על שימוש במתודולוגיה בלתי מדעית, על חוסר קוהרנטיות, על הסתרת נתוני מחקר ועל השפעה של אידאולוגיה פמיניסטית רדיקלית על ממצאיה.

עיקר ביקורתה של סומרס הייתה על מחקריה של גיליגן שהראו צניחה בביטחון העצמאי של נשים בגיל ההתבגרות. סומרס השוותה את מחקריה של גיליגן למחקרים אחרים והראתה שמחקרים אלו אינם תומכים בממצאיה של גיליגן. כמו כן, סומרס סקרה את המחקר של גיליגן עצמה והצביעה לטענתה, על טעויות מתודולגיות קשות ועל הטיה אידאולוגית. לבסוף, ביקרה סומרס את גיליגן על מה שלטענתה היא השפעה של תפיסתה המגדרית על יצירת מדיניות חד-צדדית ומפלה כלפי בנים במערכת החינוך בארצות הברית.

ספריה

• בקול שונה, הוצאת אוניברסיטת הרווארד, 1982.
• Mapping the Moral Domain: A Contribution of Women's Thinking to Psychological Theory and Education, הוצאת אוניברסיטת הרווארד, 1989.
• Making Connections: The Relational Worlds of Adolescent Girls at Emma Willard School, הוצאת אוניברסיטת הרווארד, 1990.
• Meeting at the Crossroads: Women's Psychology and Girls' Development, הוצאות אוניברסיטת הרווארד, 1992.
• Between Voice and Silence: Women and Girls, Race and Relationships, הוצאת אוניברסיטת הרווארד, 1997.
• הולדת העונג, הוצאת משכל, 2006. תרגום: דריה שועלי.
• קיירה (רומן), הוצאת ראנדום האוס, 2008.
• The Deepening Darkness: Patriarchy, Resistance, & Democracy's Future (יחד עם א.ג'. ריצ'רדס), הוצאת אוניברסיטת קיימברידג', 2009.
• Joining the Resistance, הוצאת פוליטי, 2011.
• להצטרף להתנגדות, הוצאת הקיבוץ המאוחד, סדרת קו אדום, 2016. תרגום: דנה ג' פלג. עריכה מדעית: צבי טריגר.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא קרול גיליגן בוויקישיתוף

• קרול גיליגן, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
• הספרים של קרול גיליגן, באתר "סימניה"
• קרול גיליגן, מהיכן אנו באים/ות ולאן אנו הולכים/ות? הרהורים על חייהן של נשים, המשפט ט"ז (1–2), מאי 2011
• הספר "הולדת העונג", באתר "טקסט"
• ארנה קזין, שתיקת הסדינים, באתר הארץ, 5 במרץ 2003
• שיחות עם פרופ' קרול גיליגן, אתר אוניברסיטת חיפה, 22 במאי 2006
• עדנה שמש, ביקורת על הספר 'הולדת העונג' של קרול גיליגן(הקישור אינו פעיל), 27 בינואר 2008
• צפי סער, מדוע האהבה כה מאיימת?, באתר הארץ, 31 במאי 2011
• אביבה לורי, פרופ' קרול גיליגן היא חוקרת המגדר החשובה בעולם, באתר הארץ, 3 ביוני 2011
• שני ליטמן, פמיניזם לכולם: הקריאה של קרול גיליגן להצלת הדמוקרטיה מהפטריארכיה, באתר הארץ, 21 בדצמבר 2016
• אריאל הורוביץ, "פיצול המחשבה והרגש הוא לא סימן לרציונליות, אלא לטראומה", שיחה עם קרול גיליגן, בעיתון מקור ראשון, 5 במרץ 2021
• צבי טריגר, להעז להביט באל האהבה: שיחה עם קרול גיליגן, בתוך: ארנה בן-נפתלי וחנה נוה (עורכות), משפטים על אהבה, הוצאת הפקולטה למשפטים על שם בוכמן, אוניברסיטת תל אביב, 2005
• יעל חלק, "מה שקרה ב–7 באוקטובר בייש את הגבריות הישראלית. התגובה לכך היא אלימות", באתר הארץ, 7 בדצמבר 2023
• קרול גיליגן באנציקלופדיה לנשים יהודיות
• קרול גיליגן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)