משתמש:Ewan2/טיוטה

שגיאות פרמטריות בתבנית:תמונות מרובות
פרמטרים [ ללא גבול, ללא מרווח ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

שגיאות פרמטריות בתבנית:תמונות מרובות
פרמטרים [ ללא גבול, ללא מרווח ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

"אדוורול" ו"אדוורול הולדינג"

היומון "אדוורול" הוא הסמל המסחרי של חברת המדיה "אדוורול הולדינג" שבבעלותו של דינו פטריצ'יו. מנכ"ל החברה הוא פטר ל. אימרה, בעוד שהעורך הראשי של העיתון הוא דן מרינסקו. לקונצרן "אדוורול הולדינג" שייכים גם המגזין הספרותי "

דילמה ווקה" (הדילמה הישנה Dilema Veche) יסודו של אנדריי פלשו, העיתון בפורמט טבלואיד "קליק", המגזין לפוליטיקה בינלאומית "Romania", המהדורה הרומנית של המגזין פורבס, כתב העת הסאטירי "קצוונקו" (Caţavencu) וכתב העת האוקראיני "בליק". החל מדצמבר 2010 הוא מוציא לאור גם מהודרה מולדבית של העיתון "אדוורול" : "אדוורול מולדובה", המופיע בקישינב.

העיתון "אדוורול" ברומניה מכיל עמודים מיוחדים בעלי תכנים אזוריים, הנועדים לעיר הבירה בוקרשט, לטרנסילבניה, מולדובה, לבאנאט וקרישאנה, למונטניה ודוברוג'ה. כמו כן הוא מאכסן דפים מיוחדים הנועדים לתפוצות הרומניות באירופה - בספרד, איטליה. ל"אדוורול" מספר מוספים. בנוסף למוסף התרבות "אדוורול ליטראר וארטיסטיק" המופיע בימי ד', מופיעים עוד חמישה מוספים: בימי ב' מגזין הספורט "אנטי-פוטבל" המתמקד בזירות הספורט ברומניה שבדרך כלל הן פחות חשופות למדיה, בימי ג' "Adevărul Expert Imobiliar - מוסף לענייני נדל"ן, בימי ה "אדוורול סנטאטה" (Adevărul Sănătate), מגזין לענייני בריאות וסגנון חיים, בימי ו' "אדוורול גיד טה-ווה" (Adevărul Ghid TV) מדריך רדיו וטלוויזיה, ובימי א'Magazin de Duminică ("מגזין ליום ראשון") . באוקטובר 2008 הושקה מהדורת ערב Adevărul de Seară שנסגר במאי 2011. העיתון מפרסם את Colecţia Adevărul (אוסף אדוורול), סדרות של ספרות קלאסית ופופולרית עולמית ורומנית. ספרים אלו נמכרים כמוספים יחד עם גליונות העיתון בימי ה'.

ההתחלה

אלכסנדרו ו. בלדימן, צויר בשנת 1879

תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.

Adevĕrulŭ ביאשי,1871

העיתון הראשון בשם "אדוורול", ששמו היה כתוב לפי גרסאות מוקדמות של האלפבית הלטיני הרומני, אך נהגה אותו דבר, הוקם בעיר יאשי ב-15 בדצמבר 1871. מייסדו, אלכסנדרו ו. בלדימן, היה בעבר מפקד משטרת בוקרשט בימי שלטונו של אלכסנדרו יואן קוזה, ובלט כאנטי-מונרכיסט ובייחוד כמתנגד להבאתו לארץ של הנסיך הגרמני קרול הראשון לבית הוהנצולרן. הוא קרא להחזרתו לשלטון של השליט הילידי הקודם, קוזה, שיצא לגלות גרמניה. אולם בגלל מאמריו התקיפים נגד השליט החדש, הואשם בלדימן בפגיעה בכבוד השליט ובחוקה משנת 1866. הוא זוכה לבסוף, אך עיתונו הפסיק להופיע אחרי הגיליון ה-13 מ 5 באפריל 1872.

Adevĕrul בבוקרשט,1888

"אדוורול" חידש את הופעתו בבוקרשט, רק כעבור 16 שנה, ושבע שנים אחרי הכרזת רומניה כממלכה. הלוגו עם הכתיב Adevĕrul הכולל את האות ĕ שהפכה להאנכרוניסטית בתחילת המאה ה-20, שארית לגישה האטימולוגית (והרומזת במקרה הזה למקור הלטיני של המילה:וריטס veritas) נותר סמל מסחרי של העיתון עד שנת 1951. במימונו של בעל בית הדפוס גריגורה לואיס שהסכים לספק אשראי לימים אחדים, העיתון הוקם שוב על ידי אלכסנדרו בלדימן, אך הפעם בשותפות עם אלכסנדרו אל. יואן, בנו של אלכסנדרו יואן קוזה. גם הפעם אימץ העיתון קו פוליטי בקורתי כלפי המלך קרול הראשון ו"השושלת הזרה". צוות המערכת כלל את הסופר גריגורה ונטורה (כעורך ראשי), את בנו קונסטנטין (שחתם "איש גאלאץ"), וכעבור זמן קצר, גם את בעל הטור הפוליטי יוסיף הוסאר. ב-15 בדצמבר 1888 העיתון שינה את הפורמט, ממס.6 למס. 10 מבחינת גודל העמודים, ונטש את הפונט הקליגרפי לטובת הגופן standard serif ששימש אותו עד שנת 1951. בגיליון הראשון הציג בלדימן את 15 היעדים של העיתון. הוא קרא בין השאר לכינון מונרכיה אלקטיבית שבהם תפקידי המפתח במדינה מאוישים על ידי מקומיים בלבד. לפי גישה זו, בחר העיתון כמוטו את קריאתו של וסילה אלכסנדרי:

Să te feresci, Române!, de cuiŭ strein în casă

רומני, תיזהר ממסמר זר בביתך!

(רמז למוצאו הזר של המלך).

בעיני העיתונאים של "אדוורול" משאל העם מ-1866 שאישר ברוב את עלייתו של קרול על כס השלטון ברומניה היה "קומדיה בלתי מכובדת". הם נמנעו מלכתוב "הוד מלכותו המלך" בראשי תיבות גדולים כפי שהיה נהוג, וראו ב-10 במאי, החג הלאומי של הממלכה ויום הכתרתו של קרול - "יום אבל לאומי". בדצמבר 1888 פרסם העיתון רשימה של פגיעות כביכול שפגע קרול בכבודה של רומניה. ב-10 במאי 1889 אנשי משטרה קנו 50 עותקים של העיתון ומסרו אותם ל"מפגינים" שהעלו אותם באש. תפוצת "אדוורול" עלה ב-10 במאי בכל שנה, מסביבות 5,000 ל-25,000 או 30,000. "אדוורול" התפלמס עם העיתונים הגרמנים "נורדדויטשה אלגמיינה צייטונג" ו"קלנישה צייטונג" שהביעו חשש מפני הסתה לרצח המלך קרול ודאג להרגיעם כי המאבק הוא אך ורק פוליטי, "באור היום, במגרש הרחב של דעת הקהל". . בשנת 1891 קרא העיתון להחרים את חגיגות מלאת 25 שנה לעליית קרול לשלטון.

המאבקים המוקדמים

העיתון שכן בהתחלה בקאליה ויקטוריאי (Calea Victoriei), אחר כך ברחוב דואמניי (Strada Doamnei) (בניין בית הדפוס טיל ווייס), ברחוב נואה (Strada Nouă) בשדרות ברטיאנו (Bulevardul Brătianu) וברחוב אניי (Strada Enei). מאוחר יותר עבר לבניין סמוך לבנק הלאומי של רומניה, במספר חדרים בפסאז' וילאקרוס (Pasajul Vilacrosse). משבר רציני פרץ בשנת 1892:מפני שלא רשם את הסמל המסחרי של העיתון, נאלץ בלדימן להתמודד עם פרסומו של עיתון מתחרה בעל אותו שם, שהוצא לאור על ידי תומא בסילסקו. בסילסקו היה קודם לכן שותף שלו וכיהן כמנהל בעיתונו. ביוני 1892 בית משפט לבוררות הכריע לטובת בלדימן והורה לבסילסקו לסגור את עיתונו.

בחלוף הזמן עבר "אדוורול" מתמיכה בהחלפת המלך קרול בשליט ילידי לעמדה רפובליקנית מובהקת. בשנת 1893 בחלק ממסע ציבורי רחב, שבמהלכו גייס מכתבי מחאה של קוראיו, הצליח "אדוורול" להשיג דחיית התוכניות להתרמה ציבורית לחגיגות אירוסי הנסיך פרדיננד עם הנסיכה מרי מאדינבורו. בנוסף דגל "אדוורול" במספר מאבקים רעיוניים פוליטיים וחברתיים, שנראו לו מהותיים לדמוקרטיה. בין 15 הנקודות משנת 1888 שאימץ לעצמו ניתן לציין המאבק לזכות לבחירה כללית במקום שיטת הצנזוס שנקבעה בחוקת 1866, ביטול הסנאט כבית עליון של הפרלמנט, הנהגת יום מנוחה בימי ראשון, גיוס כללי לצבא במקום החזקת כוח צבאי קבוע ושכיר, הנהגת מסי הכנסה פרוגרסיביים וביטול מיסים על מצרכים חיוניים, הקמת קרן לשרותי דת, שיפור במעמד הנשים והענקת אזרחות לצעירים המשכילים ולפועלים בקרב היהודים, העיתון הזדהה עם מאבקם של הרומנים שמחוץ לממלכה הרומנית, בעיקר בטרנסילבניה תחת השלטון האוסטרו-הונגרי, קרא לממשלה להתנתק מהברית המשולשת עם גרמניה ואוסטרו-הונגריה ולהקמת פדרציה בלקנית שתכלול את רומניה.

"אדוורול" הביע עניין פעיל בחיים הקשים של הכפריים ברומניה: פרט לקריאה לרפורמה אגררית, גינה את התברואה המוזנחת האחראית לתדירות פריצת המגיפות, הוקיע את שחיתות השלטונית. העיתון הזדהה עם מרד האיכרים בשנת 1888 ודרש את חנינת העצורים מימי המהומות. "אדוורול" דגל גם ברפורמות בתחום החינוך והתנגד בתקיפות לשימוש בעונשים גופניים בבתי הספר. הוא התמקד גם בתנאי השירות התבאי, ובמיוחד בהתעללויות של קצינים בחיילים, בניצולם כמשרתים, ובתנאי התברואה הגרועים שהתלוו בין השאר בשיעור גבוה של דלקות לחמיות חמורות בקרב החיילים. פעם מחה העיתון נגד התנהגות יורש העצר פרדיננד שנתן סטירה לחייל שלא ביצע נכון את תרגילי הסדר. העיתון תיחקר מקרים רבים של ניצול לרעה של סמכויות מטעם הרשויות וחשף עיוותים וטעויות בהחלטות של בתי המשפט. הוא דגל באמנציפציה של היהודים, על יסוד הבחנה בין מה שהגדיר כמיעוט של יהודים "נצלנים" ובין הרוב המוכן להסתגל ולהתבולל.

בתקופת בעלותו של בלדימן, העיתון התגאה בעצמאותו כלפי שתי המפלגות הדומיננטיות בממלכה - המפלגה הלאומית-ליברלית (נציונל-ליברלית) והמפלגה השמרנית שתמכו בקרול הראשון או השלימו עם שלטונו. גישה זו העניקה לעיתון מעמד מיוחד. לפי האנקדוטות של התקופה, הלידר השמרני לסקר קטרג'י נהג לקרוא "אדוורול" כל פעם שנמצא באופוזיציה, והפרשן הפוליטי של "אדוורול" אלברט הוניגמן היה העיתונאי הראשון ולמשך זמן רב היחיד שהורשה להתחכך בחברה הגבוהה שפקדה את מסעדת "קאפשה". בפברואר 1889 ביקש ראש הממשלה תאודור רוסטי להשתיק את העיתון על ידי מעצר שרירותי של מפיציו בתירוצים פליליים מצוצים מן האצבע (כמו חשד לגנבה). בשנת 1892 פתח העיתון מדור מיוחד לקריקטורות שגיבוריהן היו הדמויות הפוליטיות המשפיעות של התקופה. תעוזתן הפחידה את ה"צינקוגרפים" הרומנים עד כדי כך שהמערכת הצטרכה להכין את פלטות האבץ הנחוצות במעבדות בחו"ל.

באפריל 1893 יזמה ממשלת לסקר קטרג'יו מלחמה נגד "אדוורול". העורך הראשי אדוארד דיוגנידה נעצר ונידון לשנת מאסר בהאשמות של המרדה, ושני עובדים של העיתון, בעל הטור יוסיף הוסאר והמפיץ הצעיר קרול שולדר, שהיו כמו רוב רובם של היהודים במדינה מחוסרי אזרחות רומנית, גורשו מן הארץ. במאי 1894 ,לפי השמועות, מיוזמת הנהגת השמרנים, תקפו סטודנטים מאוניברסיטת בוקרשט את בניין מערכת העיתון, בתירוץ שפורסם בו מאמר בקורתי כלפי התנהגותם.

עם הזמן נקט "אדוורול" באמצעים כדי לבסס יוקרתו כעיתון מתעד. בכורה מקומית התרחשה ביוני1894,כש"אדוורול" אכסן, לראשונה בעיתונות הרומנית, כתבת חוץ בזמן אמת: מברק מהעיתונאי הסוציאליסטי הצרפתי ויקטור ז'אקלאר, שדן ברצח של נשיא צרפת, מארי פרנסואה סדי קארנו ובכניסתו לתפקיד של ז'אן קזימיר-פרייה. תמונה של האחרון הופיעה בעיתון רק יום אחד אחרי עלייתו לשלטון.

בתחום התרבות, ניהל העיתון אג'נדה משלו, תוך שאיפה לקדם קריאת ספרות רומנית. במהדורת יום ראשון פרסם "אדוורול" קטעי שירה ופרוזה מאת ג'ורג'ה קושבוק, חרלמב לקה, יואן נ. רומן או שטפאן או. יוסיף. בשנת 1893 העיתון עובר לבניין ברחוב אקדמיאי 24 (Strada Academiei).

קונסטנטין מילה והמגמה הסוציאליסטית

עורכי "אדוורול" בשנת 1897:בעמידה (משמאל) - רוסה אדמירסקו, יואן בקלבאשה וקונסטנטין בקלבאשה, בישיבה (משמאל):קונסטנטין מילה, ו.י. פלה, ק. בלבן

בסביבות שנת 1893 כתבו בעיתון כמה מפעיליה המובילים של "המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הרומנית של הפועלים", כמו קונסטנטין מילה והאחים אנטון ויואן בקלבאשה. מילה נודע כחדשן בתחום התקשורת וכונה "אבי העיתונאות הרומנית המודרנית", כפי שנכתב לימים על מצבתו בבית הקברות בלו. לאנטון בקלבאשה זוקפים בשנת 1893 את פרסום הראיון הראשון בהיסטוריה של העיתונים ברומניה. באמצעות מילה, בלדימן ובקלבאשה תרם "אדוורול" לליכוד כוחות השמאל ברומניה במאבק למען זכות בחירה אוניברסלית. אולם העיתון נאלץ להרפות מכך בגלל פרשת במעילה שבה היה מעורב אחד מעורכיו, קונסטנטין דוברסקו-ארג'ש, שהואשם כי השתמש לצרכיו האישיים בכספים שניהל מתוקף תפקידו.

ב-5 בינואר 1895 נודע כי "אדוורול" נקנה על ידי קונסנטין מילה, אך, אף על פי שהמוטו של וסילה אלכסנדרי הוסר מעמוד השער, השפיע אלכסנדרו בלדימן הפנסיונר עד יום מותו כעבור שלוש שנים, על המדיניות העצמאית של העיתון. רבים מפעילי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית קיבלו במורת רוח את בשורת קניית העיתון על ידי מילה, מפני שחששו מתחרות עם הביטאונים הרשמיים של מפלגתם - "מונקה" ( "Munca" - "העמל") ו, אחרי 1894 "לומיה נואה" (Lumea Nouă -העולם החדש). בשלהי 1893 הופיעו ב"אדוורול" מאמרים מאת מחבר אלמוני ("הצופה ההיפוכונדרי"),, כנראה קונסטנטין סטרה, מייסד זרם ה"פופורניזם", שלעגו על התוכן האליטיסטי של "מונקה".

בסופו של דבר מילה גורש מן המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של הפועלים בטענה שבגד בסוציאליזם. אנטון בקלבאשה, שקינא בבחירתו של מילה כיורשו של בלדימן, עזב את העיתון והפך לאחד ממבקריו הקולניים ביותר. לעומת זאת בקלבאשה אחר, קונסטנטין בקלבאשה, נשאר והפך, תחת חסותו של קונסטנטין מילה, לעורך הראשי. הוא נודע במיוחד במאבקו בקולוניאליזם העולמי , וכתב ברוח זו מאמרי ההזדהות עם המהפכה בפיליפינים.

שלוש שנים אחרי מותו של בלדימו, כך הגדיר מילה במאמר מערכת את "האני מאמין" של העיתון:

במאבק בין עניים לעשירים, בין הקטנים לגדולים, בין מדוכאים למדכאים, "אדוואול" היה בצד הראשונים וימשיך כך גם בעתיד... קרול הראשון ניכס לעצמו זכויות, שאותן החוקה אינה מעניקה לו, הפך למלך אבסולוטי, העמיד עצמו מעל לממשלה, לפרלמנט, לחוקים, וכיום, בארץ הרומנית לא קיימים אלא שני כוחות בלבד:הוא והעם. ובכן, נילחם, כמו בעבר, לצמצום סמכויות הכתר

בשנת 1904 התארגנה החברה "אדוורול בע"מ" שנועדה להבטיח את שליטת המערכת על זכויותיה המסחריות. בשנת 1898, אחרי שמילה השקיע את הרווחים בנדל"ן, עבר העיתון את הסביבה הצפופה אל בניין חדש שתוכנן בשבילו בקפידה ברחוב סרינדאר (Strada Sărindar), הנושא בימינו את שמו של קונסטנטין מילה, והנמצא בין קאליה ויקטוריאי ובין הגן צ'ישמיג'יו. הבניין המרשים, שקיבל השראה מבניין "לה פיגרו" הפריזאי, היה הראשון מסוגו בתולדות התקשורת המודפסת ברומניה ואחסן לא רק את המערכת, אלא גם בית הדפוס, מחסני הנייר, משרדי ההפצה, חדר דואר, וגם ספרייה, כמה ארכיונים, תחנת טלפון, וקפלה אורתדוקוסית רומנית. פנים הבניין קושט לפי הוראותיו של מילה, בצורה מפוארת, וארח גם פוסטרים מצוירים על ידי אמנים ידועים בעולם כמו טולוז-לוטרק ומוכה ועל ידי האמן המקומי שאייר לפעמים את העיתון, ניקולאיה ורמונט. בסביבות 1900 קנה מילה חלקת אדמה סמוכה עם בית חרושת סן פרר לשעבר, ואיחד את שני הבניינים מאחורי חזית אחת. בבניין הנוסף מיקם את מכונת הלינוטייפ הראשונה שרכש.

"אדוורול" הפך תחת הנהגתו של מילה לעיתון הנפוץ ברומניה. לכך תרמה גישתו החיובית של מילה לשיטות הדפוס החדישות. מכונות דפוס חדשות נקנו כבר בשנת 1895 ומ-10,000 עותקים בשנת 1894 קפצה תפוצת העיתון ל-12,000 ב-1895 ול-30,000 ב-1907. במאמר בשנת 1898 השווה מילה את עיתונו ל"אנציקלופדיה יומית" או ל"קולנוע" שווה לכל נפש, במחיר של 5 באן לגיליון בלבד.

מתוך מאמץ להתמודד עם התחרות מצד העיתון הימני "אוניברסול" ( "היקום" - Universul) של לויג'י קזאווילאן, הקים מילה בשנת 1895 עיתון בוקר בשם Adevărul de dimineaţă ובשנת 1904 החליף אותו ביומון הבוקר "דימיניאצה" ( Dimineata כלומר "הבוקר") שהפך לעיתון עצמאי עם מערכת נפרדת, החל מדצמבר אותה שנה. בשנת 1912 היה "דימיניאצה" לעיתון הראשון בצבעים ברומניה. אחרי שנת 1905 שני העיתונים - "אדוורול" ו"דימיניאצה" הבטיחו לעצמם רווחים קבועים על ידי השכרת שטחי פרסום לסוכנות הפרסום של קרול שולדר.

קידום רעיונות מתקדמים. המרד ב-1907

בהתאם ל"אני מאמין" של קונסטנטין מילה המשיך העיתון לראות את עצמו משרת את האינטרסים של העם."כל אחד מקוראינו יודעים שאם יפלו קרבן לעוול כלשהו, אם השלטון יתנער ממנו, הוא ימצא מפלט מתחת לגג העיתון הזה"

נאמן להשקפותיהם הפוליטיות של בלדימן ומילה, קידם העיתון הקמתו של פסל השליט אלכסנדרו יואן קוזה ביאשי. ואכן פסל של קוזה נחנך שם בשנת 1912

. "אדוורול" התגייס גם למען החגיגות בשנת 1904 לכבוד מלאת 400 השנה למותו של שטפן הגדול, השליט הנערץ של מולדובה מימי הביניים, ותמך בהצבתו בקראיובה של פסל דיוקן לזכרו של המשורר טראיאן דמטרסקו, שכתב בדפי העיתון.

בו זמנית פנה העיתון לקהל הנשים על ידי יצירת מדור מיוחד "כרוניקת האשה" עליו הייתה אחראית העיתונאית אקטרינה רייקוביצ'אנו-פולמן.

במהלך העשור ארח המדור פעילות למען הנשים כמו לוקרציה קרנבלט, א. מרגיטה, מאורה פריגור, לאורה ואמפה ואידה וריוני.

"אדוורול" תמך בהקמת האיגוד המקצועי של העיתונאים גם בייסוד חברת הסופרים הרומנים. כמו כן טען לאבהות על רעיון הקמת שרות אמבולנסים בבוקרשט, פרויקט שקיבל על עצמו הרופא ניקולאיה מינוביץ' ותורגם למציאות בשנת 1906.

הנהגת המכנות החדישות בבית הדפוס העכיר את יחסי "אדוורול" עם תנועת העבודה הרומנית שתמכה בשביתת עובדי הדפוס.

גם בסוגיית האמנציפציה של היהודים, המשיך אדוורול להיות עקבי. הוא גילה אהדה גם לרעיון הציוני שקרם באותה תקופה עור וגידים. בשנת 1902 "אדוורול" ברך על ביקורו ברומניה של הפעיל הציוני הצרפתי ברנאר לזר, מה שמשך אש מצד החוגים האנטישמיים. בשנת 1906 ההיסטוריון ניקולאיה יורגה, מנהיג המפלגה האנטישמית "המפלגה הדמוקרטית הלאומנית" האשים את מערכת "אדוורול" שמטפחת "רגש לאומי יהודי" שלדבריו מתכוון להרס של רומניה. גם ההוגה הרומני הגרמנופיל מטרנסילבניה אורל פופוביץ' פרסם ב"סמנטולרול" של יורגה סדרת מאמרים תחת הכותרת "לאומנות או דמוקרטיה" שבהם הוקיע את האליטות של אוסטרו-הונגריה על שהפכו למשרתות של האינטרסים היהודים, כשבעיניו בממלכה הרומנית תפקיד מסוכן זה משוחק על ידי העיתונים "אדוורול" ו"דימיניאצה". בשנים הבאות התייחס יורגה ל"אדוורול" כאל "ביטאון העיתונות היהודית" ויחד עם אלכסנדרו ק. קוזה וכותבים אחרים בעיתונו האחר שלו, "ניאמול רומנסק" (האומה הרומנית") טען שכל העיתונות נשלטת על ידי היהודים. התקפות אנטישמיות נגד העיתונים מסרינדאר באו גם מהמשורר הארכישמרן הטרנסילבני אוקטביאן גוגה ועל ידי איש העסקים והעיתונאי סטליאן פופסקו, שהיה החל משנת 1915 לבעלים של העיתון "אוניברסול".

מקום חשוב תפס בדפי העיתון "השאלה האגררית". בימי מרד האיכרים משנת 1907 שדוכא באכזריות על ידי הממשלה הלאומית-ליברלית של דימיטריה סטורדזה "אדוורול" נעשה שופר של המחאה. העיתון נהג לדיווח על השימוש באש חיה והתעללויות באיכרים. היו אומרים שבכירים בממשלה הבטיחו למילה להפסיק את הדיכוי עם הוא יסכים למתן את הפרסומים. חוקרים מסוימים מאשימים את מילה שהפריז בכוונה את ממדי הדיכוי של המרד במטרות פוליטיות. ההיסטוריון אנטון קאראג'ה ראה בעמדת העיתון הסתה מתוזמרת בשרות אוסטרו-הונגריה וטען שהעיתון קיבל שוחד ממרגלים של מעצמה זו.

זמן קצר אחרי סיום המרד, פרסמה ההוצאה לאור "אדוורול" את המסה של יון לוקה קאראג'אלה din primăvară până în toamnă 1907

1907 מן האביב ועד לסתיו, התקפה על מסודות המלוכה וניתוח כישלונותיה ביחס למרד האיכרים. מסה זו הפכה מהר לרב-מכר.

בשנות ה-1910 המוקדמות

אחרי מאורעות 1907, השתתף העיתון בקמפניה אנטימונרכית נרחבת, שבה לקח חלק גם העיתון "פאקלה" (הלפיד) בעריכת חתנו של ק. מילה, ניקולאיה ד. קוצ'ה, עיתונאי רפובליקני וסוציאליסט, וגם חוגים אנרכיסטים. בשנת 1912 לקח חלק "אדוורול" באחד מפעלוליו הפרסומאיים של קוצ'ה, שבמהלכו ביים הלה יחד עם עמיתו, המשורר טודור ארגזי משפט של עצמם באשמת "חילול שם המלך" (לז מז'סטה) תוך כדי חיקוי פרוצדורות משפטיות ואירוח אזהרות כלפי "פאקלה" . "אדוורול" הפיץ סטירות סטראוטיפיות נגד המלך קרול הראשון, תוך כדי שימוש כלפיו בכינויים "ניאמצול" ("הגרמני" בעגה עממית) או "הקרציה".

בשנת 1912 עברה תפוצתם של "אדוורול" ו"דימיניאצה" מעבר למאה אלף עותקים, כשההכנסות ממכירתם היו מיליון ליי. בין ינואר -אוגוסט 1914 נזקקה הדפסתם כ־1284 טון נייר . "אדוורול" הפך לעיתון הרווחי ביותר המשלם גם את המשכורות הגבוהות ביותר, ומשום כך גם המעסיק הכי מבוקש. בשנת 1913 עבדו בו צוות כתיבה וטכני של 250 איש (שמשכורותיהם עלו כ־540,000 ליי, ובנוסף הועסקו בו 60 כתבים ו 1,800 מפיצים. "אדוורול" היה ידוע גם ב אותה מדיניות מערכת מיוזמתו של קונסטנטין מילה והעורך המנהלי סאקה פטריאנו, לפיה היו קונסים את המגיהים על כל שגיאת דפוס. מילה הקפיד על התעדכנות עובדיו לגבי כל מה שמתרחש בעולם. בנוסף להתחברות בקווי טלפון לווינה ולבודפשט, החזיק העיתון כתבים בבירות הבלקן וקידם את השימוש בקצרנות בעת הראיונות. עם השליחים המיוחדים לחו"ל נמנו אמיל פאגורה ובארבו ברנישטיאנו, שדיווחו מן הזירה בשנת 1908 על מהפכת הטורקים הצעירים ועל האווירועים החשובים בנסכות הבולגרית ובממלכת סרביה. מה שלא מנע מכמה כתבים כמו ויקטור אפטימיו בזמנו לעבוד על מעסיקיו ובמקום להגיע לפריז כדי לדווח משם עצר בווינה ושלח למערכת "מכתבים פריזאים" לפי מה שקרא בעיתונים מבית הקפה "ארקאדן" בבירת אוסטריה.

כיסוי הזירה הבינלאומית ב"אדוורול" פתח בפני הרומנים חלון אל המאורעות הפוליטיים והתרבותיים שהסעירו את אירופה ואת העולם. כבר בשנת 1908 סקר "אדוורול" את האוונגרד האירופי, לרבות את זרם הפוטוריזם, תוך כדי הבעת צער על הקץ לכאורה של הריאליזם בספרות. בסוף שנת 1910 בשם "העולם הדמוקרטי" ברך על המהפכה הרפובליקנית בפורטוגל. הודות למאמציו ליצור ולשמור על קשרים בינלאומיים היה, אדוורול", לטענתו, אחד העיתונים הראשונים שדיווח על אירועים בעלי חשיבות יבשתית כמו מהומות המזון בווינה בשנת 1911, פריצת מלחמת הבלקן הראשונה, הסכסוך הדיפלומטי בין יוון ובין בולגריה שהסלים והביא למלחמת הבלקן השנייה. בזירת העימותים המוזכרים החזיק העיתון שליחים מיוחדים מקרב אנשי רוח ודמויות פוליטיות כמו יעקב רוזנטל, לימים מנהל של העיתון, בסופיה, העיתונאי הסרבי פרה טאלטוב בבלגרד, הסופרת הרומניה ארג'נטינה מונטאורו באיסטנבול והנסיך אלברט גיקה בצטיניה. ביולי 1913 דיווח "אדוורול" בהרחבה על מעשי הטבח שביצע צבא יוון בדויראן, קילקיס וביישובים אחרים במקדוניה ודן במקביל ב"משטר הטרור" שהנהג על ידי הצאר פרדיננד הראשון בבולגריה. כעבור זמן קצר באותו חודש כשהצטרפה רומניה לקואליציה נגד בולגריה וכוחותיה חדרו לדרום דוברוג'ה, פרסם העיתון כתבות על מגפה הכולרה שפרצה בקרב החיילים, תוך הטחת האשמות נגד ממשלת טיטו מאיורסקו על שטיאטאה את העניין מתחת לשטיח.

באותה תקופה ארגן העיתון הגרלות מפורסמות נושאות פרסים יקרים כמו נדל"ן ורהיטים. "אדוורול" היה העיתון הראשון שקנה לעצמו אחיזה בכפרים, הודות לחוזה מיוחד עם הדואר הרומני, כשהתאפשר אחסונו ב-300 מחסנים והדוורים שימשו למפיציו. אולם היחסים המעורערים עם הפוליטיקאים מן המפלגה הלאומית ליברלית איימה על המונופול הזה וביום מן הימים אסרה הממשלה הלאומית ליברלית על הדואר להפיץ אותו. מאז נאלץ "אדוורול" לסמוך על מנויים ועל מפיצים פרטיים. מפורסם היה בבוקרשט אותו נער מחלק עיתונים שליווה את קריאותיו הרמות בשירת שירים פוליטיים כדוגמת ה"מרסייז" הרפובליקנית.

מלחמת העולם הראשונה

אחרי פריצת מלחמת העולם הראשונה העיתון המשיך לפצל את שארית המחנה הסוציאליסטי כשתמך בקבוצה שדגלה בהתערבות בעימות הצבאי ובהכרזת מלחמה על מעצמות המרכז. עמדה זו תאמה יותר את זו של עיתונים כמו "אוניברסול", "פלאקרה", מגזין "פורניקה" או "אפוקה" שהתווכחה עם העיתונות הסוציאליסטית, עם הפופורניסטים ועם החוגים הגרמנופילים שמסביב העיתונים "סיארה", "סטיאגול", ,מינרווה" או "אופיניה". בתווך עמדה השאיפה לשחרר את הרומנים שחיו בטרנסילבניה ובבאנאט תחת השלטון האוסטרו-הונגרי. לדעתו של ההיסטוריון לוצ'יאן בויה, עמדת העיתון מוסברת בחלקה על ידי הכותבים היהודים, שבגישתם המתבוללת ביקשו להזדהות עם הלאומנות הרומנית בדרישתה לשחרור האחים מן האימפריה האוסטרו-הונגרית. דעה נפרדת, גרמנופילית, הביע העיתונאי ממוצא יהודי ברנישטיאנו, שנדחק לזמן מה בשוליים.

"אדוורול" התגייס במרץ נגד אוסטרו-הונגריה בסוגיה הטרנסילבנית, בעוד הדגישה פחות את בעיות הרומנים בחבר בסרביה, שהוחזק על ידי רוסיה הצארית. העיתון ארח בעמודיו מאמר של מלומד רומני טרנסילבני בשם יואן אורסו שהוקיע את הרוסופוביה כחסרת בסיס, וגם מסות פרו-מלחמתיות של ההיסטוריון הוותיק אלכסנדרו ד. קסנופול. ה"אדוורול" פרסם את דבר ביקורו של איש הרוח הבריטי רוברט ויליאם סטון-ווטסון שעשה יחסי ציבור למען מעצמות ההסכמה ותמך את מאמציה של בליגה התרבותית למען אחדות כל הרומנים העד כניסת רומניה במלחמה לצד מעצמות אלה. בראיון ב"אדוורול" זיהה סטון-ווטסון את מטרות הרומנים עם אלו של הסרבים ושל הקרואטים, תוך הדגשה על האינטרס המשוף שלהם בפירוק האימפריה האוסטרו-הונגרית שתשים קץ, כדבריו, ל"שלטון הברוטלי והמלאכותי של הגזע ההונגרי". אחד המאמרים של "אדוורול" באפריל 1916 התמקד בסקסונים הטרנסילבנים ועל יחסיהם עם הרומנים באימפריה האוסטרו-הונגרית וטען:"פרט להונגרים, היה לנו לאורך תולדותינו, כפי ישי לנו גם היום, אויב נחוש לא פחות, ושביקש את העלמותנו באותה מידה: הסקסונים". לפי היסטוריון הספרות דומיטרו חנקו גישה זו שהופיעה בגרסאות חוזרות בתעמולה בעד מעצמות ההסכמה, ציינה התרחקות זמנית מהמסורת המקומית של סטריאוטיפ אתני חיוביים יותר לגבי הגרמנים.

הקמפיין בעד הכניסה למלחמה הגיע לשיאו בקיץ 1916 כשהיה כבר ברור שהממשלה הלאומית ליברלית של יון י.ק. ברטיאנו אכן שקלה לקחת צד במלחמה בברית עם מעצמות ההסכמה. קונסטנטין מילה עצמו הסביר שהמלחמה תהיה מענה "מתקן" לבעיותיה החברתיות של רומניה ותהווה "הטיה" (דיוורסיה) לגבי הכפריים הנוטים להתמרד העיתון שתואר על ידי החוקר האמריקאי גלן טורי כ"עיתון סנסציות" סיפק לקוראים תאורים נלהבים של מתקפת ברוסילוב שייצבה את החזית המזרחית בקרבת רומניה, מה שנראה כרגע בשל עילאי להתחלת ההתערבות של רומניה בקרבות. גישה זו הביאה את "אדוורול" בפני התנגשות עם הסיעה הסוציאליסטית העיקרית ברומניה, המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הרומנית ותנועת העבודה שבשליטה סוציאליסטית. "אדוורול" מסר את העמדה הרשמית של הממשלה בנושא העימותים האלימים בין הפועלים ובין הצבא הרומני בעיר גאלאץ, שהתלוו בשפיכות דמים. תוך שימוש בסגנון שטורי כינה "מסית", "אדוורול" תקף את המנהיג הסוציאל-דמוקרטי אז, ד"ר כריסטיאן רקובסקי, אחד ממארגני הועידה האנטי-מלחמתית בצימרוולד, תוך גנותו כ"הרפתקן" ושכיר חרב של האימפריה הגרמנית. במכתב אל טרוצקי, התלונן רקובסקי שמילה שוחד על ידי טאקה יונסקו, המנהיג הפרו-הסכמה של המפלגה השמרנית ושעיתוניו עוסקים התעמולה במסווה של "עצמאות" כביכול.

בסופו של דבר רומניה חתמה בשנת 1916 עם מעצמות ההסכמה הסכם בבוקרשט וכרתה ברית איתן. התערבותה במלחמה למרות נגמרה אחרי קרבות קשים בכי רע כשכל החלק הדרומי שלה עם הבירה בוקרשט נכבשו על ידי צבאות גרמניה ואוסטרו-הונגריה. המלך והממשלה נמלטה ליאשי בשטח שנשאר חופשי במולדובה. קונסטנטין מילה עצמו נמלט ליאשי ואחר כך לפריז, בעוד עיתוניו נאסרו על ידי שלטונות הכיבוש הגרמנים. בניין "אדוורול" ברחוב סרינדאר הופקע לטובת העיתון בשפה הגרמנית "בוקרשטר טאגבלאט". ברנישטיאנו שנשאר בבוקרשט הצטרף לעיתון הפילו-גרמני "לומינה" ("האור") של קונסטנטין סטרה. בעקבות הפסד מלחמת העולם על ידי גרמניה ובנות בריתה בסוף שנת 1918, שלטון הכיבוש הגרמני הסתיים והמלך פרדיננד הראשון והממשלה הרומנית שבו לבוקרשט כמנצחים. בתחילת שנת 1919 חזר גם קונסנטין מילה לרומניה והעיתונים "אדוורול" ודימיניאצה" חזרו להופיע. קונסנטין קוסטה-פורו דיווח ב"אדוורול" ברוח פייסנית על משפטי הבגידה של משתפי הפעולה עם הגרמנים, ביניהם כמה עמיתים עיתונאים כמו סטרה, טודור ארגזי, סניאל גרוסמן ואחרים.

העיתון דיווח גם על אכזבתו של סטון-ווטסון מהאג'נדה של רומניה הגדולה שקמה בעקבות המלחמה ושל ממשלה הריכוזית.

בין מלחמות העולם

שנות ה-1920 המוקדמות

קובץ:Constantin Graur.jpeg

קונסטנטין גראור

תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.

עם חידוש הופעתו היה "אדוורול" לעיתון דומיננטי של התקופה שבין מלחמות העולם ושמר על תפקידו המחנך ועל גישתו הליברלית- שמאלית, שאותה אימצו עוד כמה עיתונים נפוצים כמו "קובנטול ליבר" (Cuvântul liber - הדבר החופשי, 1924) ,רמפה (Rampa) וכו'. אף על פי שיחד עם "דימיניאצה" יכלו עורכיו להתגאות עדיין בתפוצה של 150,000 עותקים, היריב הוותיק, העיתון השמרני "אוניברסול" עלה עליו בעת הזאת בפופולריות.

בשנת 1920 פרש מילה מתפקידו כעורך ראשי והקדיש את זמנו להקמת עיתון חדש בשם "לופטה" (Lupta - המאבק). נטען שבלחץ חוגי עסקים יריבים הוא מכר את העיתון לאיש העסקים היהודי אריסטידה בלנק, בנקאי וקבלן, איש המפלגה הלאומית ליברלית ובעלים של ההוצאה לאור "קולטורה נציונאלה" (Cultura naţională). את מניותיו שלו מכר לאנשי העסקים, יהודים גם הם, אמיל וסימיון פאוקר, אביו ודודו של המנהיג הקומוניסטי העתידי מרצ'ל פאוקר. את תפקידו של מילה בעיתון ירש העיתונאי היהודי קונסטנטין גראור, שניהל אותו עש שנת 1936. המוצא האתני של בעלי העיתון, של העורך הראשי ושל חלק מעובדיו משך אש מחוגים האנטישמיים הפעילים מאוד במדינה. בעשור הזה אהד "אדוורול" בדרך כלל את מפלגת האיכרים הלאומית, הכוח הפוליטי העיקרי שהתנגד לממסד הנציונל-ליברלי.

העיתון קיבל לשורות עובדיו דור חדש של כותבים, מרביתם אוהדי רעיונות השמאל. בנוסף לעיתונאים במקצוע כדוגמת ברנישטיאנו, קונסטנטין בקלבאשה, טובור תאודורסקו-ברנישטה, הוא העסיק סופרים כמו מיכאיל סדוביאנו ששמו הלך לפניו כמחבר רומנים ונובלות, המסאי המתחיל פטרה פנדריה, וסופר של רבי מכר צ'זאר פטרסקו. בעמודי העיתון התארחו גם סופרים בעלי נטייה פציפיסטית או סוציאליסטית כמו אלנה פאראגו, אאוג'ן רלג'יס, יון מרין סדוביאנו וג'ורג'ה מיכאיל זמפירסקו. בין העיתונאים הצעירים המזוהים עם השמאל התבלט פיליפ ברוניה-פוקס. אחרי ששימש זמן מה כפרשן פוליטי, ברוניה-פוקס הפך ל"נסיך הרפורטרים" באמצעות כתבות תחקיר שפרסם בעיקר ב"דימיניאצה".

למרות השפעות המשבר הכלכלי הגדול, ההנהלה החדשה רכזה בניין נוסף ברחוב סרינדאר, החריבה אותו והוסיפה במקומו אגף חדש מבטון מזוין בהמשך לבניין הקיים. הבית המורחב, שהשתרע על שטח של 1,700 מ"ר, כלל מכונת דפוס סיבובית ששימשה גם את המגזין "ריאליטאטיה אילוסטראטה" (Realitatea Ilustrată - המציאות המאוירת), אודיטוריום, קפיטריה ומקומות לינה של השוערים. הגליונות משנות ה-1920 עברו כמה שינויים בפורמט שלהם. התחילו להתפרסם בהם קטעי צילום עיתונאי מאת יוסיף ברמן, אחד הצלמים המפורסמים של רומניה, שהתחיל את דרכו בשנת 1913 בעיתון "דימיניאצה". בעמוד הראשון למעלה הבליט "אדוורול" את הכותרות העיקריות של חדשות היום, המלוות לעיתים קרובות בפרשנויות סרקסטיות של המערכת.

מצאו מקום בעיתון עוד כמה חידושים, כמו מדורים קבועיים שדנו בהתפתחויות בספרות ובפילוסופיה תחת חתימתם של שני כישרונות צעירים ומודרניסטים, בנימין פונדויאנו ויון ויניה. מאמריו של ויניה נסובו סביב האותנטיות הספרותית, האקלקטיזם ושבחים עקביים לליריקה המודרנית. בכמה ממאמריו של ויניה השתקפה יריבותו עם עמיתו לשעבר טריסטן צארה והביעו גינוי של הדאדאיזם, הזרם האוונגרדי הרדיקלי שהקימו צארה ואחרים בשווייץ בימי המלחמה. ויניה הקים לאחר מכן את העיתון "קונטימפוראנול", במה מודרניסטית וסוציאליסטית בעלת השפעה, ששמרה על מגעים חמים עם אדוורול. באותה תקופה חתם "אדוורול" חוזה בתחום הדפוס עם אלכסנדרו צראן, פעיל סוציאליסטי וקבלן, שהחברה שברשותו עסקה גם בפרסום ספרים אוונגרדיים ובחן את האפשרות ליצירת מוסף ספרותי. אכן בשנת 1920 הופיע לראשונה המוסף : Adevărul Literar şi Artistic ( "אדוורול של הספרות והאומנות") שהפך לאחד העיתונים הרומנים הבולטים בתחום התרבות.

כעבור שבע שנים התחיל להתפרסם גם מגזים לאוהדי הרדיו הרומנית, תחת השם Radio Adevĕrul ("רדיו אדוורול"). העיתון לקח חלק בפולמוסים התרבותיים שהסעירו את שני העשורים הבאים. הוא משך השתתפותם של אידאולוגים שונים בתחום התרבות, ביניהם מבקרי הספרות שרבאן צ'וקולסקו, פטרו קומרנסקו, אאוג'ן לובינסקו ופאול זריפופול, הספורים דמוסטנה בוטז, אאוג'ניו בוטז, ויקטור אפטימיו, אאוג'ן ז'בליאנו, וקמיל פטרסקו, וכן הפעיל הארומני בתחום התרבות ניקולאיה קונסטנטין בצאריה. החל משנת 1928 צ'וקולסקו היה לאחראי על המדור הספרותי של "אדוורול". באותה שנה על דפי העיתון התנהל חלק מהפולמוס בין צ'וקולסקו ובין מבקר ספרות אחר, מן המכובדים של התקופה, פרפסיצ'וס, כשהראשון האשים את השני שהוא אקלקטי מדי ונדיב מדי בהערכותיו. בשנת 1931 פרסם העיתון את מאמריו של המבקר הצעיר לוצ'יאן בוז, שלימד סנגוריה על טריסטן צארה ושיבח את הפסל קונסטנטין ברנקוש שהביאו, לדעתו, "אוויר רומני צח לתוך התרבות המערבית". עד 1932 התארח ב"אדוורול" גם ג'ורג'ה קלינסקו, כתב, בין השאר, בקורות על תלמידו לשעבר לוצ'יאן בוז. כמו כן פורסמו קטעים מזכרונותיו של לובינסקו. בשנת 1937 בלטה המחלוקת בין לובינסקו ובין תלמידו, פליקס אדרקה בנוגע לגבור האוונגרדי אורמוז. באותה שנה פורסם גם מדור על נשים ותרבות, שנכתב אולי על ידי המחברת הפמיניסטית איזבלה סדוביאנו-אוואן, שהייתה כבר ידועה לקוראי "אדוורול" כמומחית בספרות האנגלית. התארחו במדור זה כמה מהנשים החשובות של אותן השנים.

העיתון חתם על חוזים עם כמה סופרים ידועים כמחברי רבי מכר כמו סדוביאנו, קלינסקו, אאוג'ניו בוטז (הידוע תחת כינוי העט "ז'אן בארט"), ליביו רבריאנו וגאלה גלקטיון. כמו כן הוציא לאור כמה ספרים פופולריים כמו הזכרונות והמסות שכתבה המלכה מריה, הקומדיה הכובשת קופות "טיטאניק ואלס" מאת טודור מושאטסקו ומאוחר יותר, אחרי 1934, מספר ספרי לימוד לבית הספר היסודי.

באמצע שנות ה-1930 השיק "אדוורול" מגזינים כמו "ריאליטאטיה אילוסטראטה" (Realitatea Ilustrată - המציאות המאוירת) שהוקדשה לפוטו-רפורטאז'ות, "פילם" (Film) שעסק בסרטי הוליווד, ו"מדיקול נוסטרו" (Medicul Nostru - הרופא שלנו) בענייני בריאות.

המאבק נגד הימין הקיצוני

"אדוורול" ו"דימיניאצה" בלטו בשנות ה-1920 וה-1930 בהתנגדותם לאנטישמיות שהתחזקה והלכה בתקופה שבין מלחמות העולם ובגינוים את הימין הקיצוני והפלגים הפאשיסטים והפרו-נאציים שבזירה הפוליטית הרומנית. הפאשיזם הרומני התארגן באותן השנים מסביב לליגת ההגנה הנאציונל-נוצרית LANC שבראשותו של הפרופסור א.ק. קוזה, יריב ותיק של "אדוורול". בשנת 1921 לגלג אמיל פאגורה הליברלי על הדיבורים, שנפוצו בעיתון "אוניברסול" בקשר לשאיפה כביכול של היהודים להנהיג בולשביצזיה בבסרביה שהפכה לא מזמן חלק מן הממלכה הרומנית הגדולה. "אדוורול" לא נמנע מבקורת גם על דיכוי זכויות האדם ברית המועצות, למשל באחד ממאמריו של ברוניה פוקס הצעיר. בשנת 1923 הופיעה חוברת מאל אמנואיל סוקור, שבה הוכחות על כך שכל הקריירה האקדמית של א.ק. קוזה התבססה על מעשי פלגיאט.

באותה שנה בוצעו מעצרים בקרב חברי הקבוצות הפארה-צבאיות של LANC,לרבות הפעיל הצעיר קורנליו זליה קודריאנו. השלטונות חשפו תוכניות של הפשיסטים המקומיים לרצוח פוליטיקאים מן המפלגה הלאומית ליברלית, את עורכי העיתון "לופטה" ואת ראש ההנהלה של "אדוורול", יאקוב רוזנטל. מאוחר יותר פרסם "אדוורול" את תוצאות תחקיר של הכתב האנטי-פאשיסטי דינו דומבראווה על מעורבות אנשי LANC בפרעות נגד היהודים בעיר פוקשאן בשנת 1925 וגילה כי מערכת החינוך הרומנית שורצת אנטישמים. בשנת 1927 הצטרף "אדוורול" לגינוי מעשי האלימות שבוצעו בחסות LANC בטרנסילבניה. אחד מהכותבים בעיתון, עורך הדין דם י. דוברסקו התייחס לקודריאנו כעל "החרפה" של רומניה. בדצמבר 1930 הסוציולוג מיכאי ראליה, שנודע בדעותיו השמאליות, ונמנה עם הדמויות המובילות של החוג "ויאצה רומניאסקה", בחר לפרסם ב"אדוורול" את מסתו "Răzbunarea noţiunii de democraţie" (נקמת המושג "דמוקרטיה"), שבה גינה את התאוריה הפופולרית אז לפיה המשטרים הדמוקרטיים נחותים לעומת המשטרים הטוטליטריים "אדוורול" דיווח בדאגה מספר מזימות פוליטיות נגד הממשל הלגיטימי, לרבות ניסיון ההתנקשות של הקצין ויקטור פרקופ נגד המלך קרול השני ביום שישי הטוב 1934.

במקביל התעניין "אדוורול" בקידום אלטרנטיבות לגישות הלאומנית. בשנת 1923 ניסתה מערכת העיתון לתווך במחלוקות בין רומניה ובין הונגריה בהזדמנות ביקורו בבוקרשט של האינטלקטואל ההונגרי הגולה אוסקאר יאסי. בהקשר זה פרסם "אדוורול" את הראיון של קונסנטין קוסטה-פורו עם האורח ההונגרי, שבו הציג יאסי תוכנית לקונפדרציה של הדנובה, תוך כדי הטחת בקורת על מחשבות המלחמה ורגשי השנאה המצויים אצל הרומנים וההונגרים כאחד. במקום אחר ב"אדוורול" החזון של יאסי מוצג כאלטרנטיבה דמוקרטית לאוטוריטריזם של המשטר ההונגרי שבין מלחמות העולם, מה שעורר מורת רוח אצל השגריר ההונגרי, איוואן רובידו-זיצ'י. גם מאוחר יותר, כשיאסי עורר חשדנותם של רומנים רבים והקהילה ההונגרית ברומניה נרתעה ממנו, עדיין ביטא "אדוורול" אהדה להשקפתו, כך למשל באמצעות מסה פרי עטו של העיתונאי הרומני טרנסילבני יון קלופוצל משנת 1935. העיתון הוקיע את הניסיונות רפובליקת ויימאר לבלוע את אוסטריה, בראש ובראשונה מפני שראו בכך עידוד למדיניות רבנשיסטית של הונגריה. האו דיווח בנימה סרקסטית על המגעים הידידותיים שבין הלאומנים הרומנים ממפלגת "LANC" ובין עמיתיהם ההונגרים מה"איגוד להגנה הלאומית" בעיר סגד.

"אדוורול" היה בקורתי מאוד כלפי המדיניות הריכוזית של ממשלות רומניה הגדולה שאחרי 1920, במיוחד בחבלי הארץ טרנסילבניה ובסרביה. מאמרים על הנושא נתרמו על ידי אוניסיפור גיבו, מן הפעילים הוותיקים של המאבק הלאומי של הרומנים בטרנסילבניה.

אחד הרעיונות החדשים ש"אדוורול" הפך לנושא דלגם היה תכנון המשפחה שנתמך מנקודת מבט אוגנית. הדובר המוביל של השקפה זו היה "דוקטור איגרק" (כלומר "דוקטור Y"). תחת כינוי עט זה עמד רופא ופובליציסט יהודי בשם יוסיף גליקסמן (1938-1871) שהציע במדור הרפואי הקבוע שלו משנת 1923 הנהגת בדיקות חובה טרום-חתונה וחופש ההפלות. הסוגיה עוררה עניין רב במיוחד אחרי המחלוקת הפומבית שנפתחה למשך חודש בין דוקטור איגרק ובין יריבו בעיתון "אוניברסול" שהעלה טענות-נגד מוסריות וחברתיות. תוך כדי התעסקות בנושא, פרסם אף "אדוורול" טענות מוטות על ידי דעות קדומות, למשל המאמר משנת 1928 של הרופא ג'ורג'ה ד. יונשסקו, שתיאר את ההגירה המתמדת של תושבי אולטניה אל בוקרשט הבירה כ"סכנה חברתית" שהביאה איתה "ריבוי מעשי זימה, זוהמה ומגיפות" וקרא להגבלות של ההגירה הפנימית. בדרך כלל אנטי-גזעני, העיתון ניסה לפרסם אלטרנטיבה של גישה אנטי-פשיסטית לסוגיית הגזעים, לפי הצעתו של הנריק סניילביץ' בשנות ה-1930.

בשנת 1929 פרסם "אדוורול" מחזה מאת ניקולאיה קונסטנטין בצאריה שהביע התנגדות לצורות הרדיקליות של פמיניזם והציע שהנשים תמצאנה את רווחתם במסגרת הנישואים.

באמצע שנות ה-1930, המתח בין "אדוורול" ובין "אוניברסול" שהתקרב מיום ליום לעמדות הפשיסטיות ירד לפסים של עימות פתוח.

העיתונים של אמיל פאוקר הפכו למטרה קבועה לתנועה הפאשיסטית החדשה שנודעה כ"התנועה הלגיונרית" בראשות קורנליו זליה-קודריאנו, חבר LANC לשעבר. בשנת 1930 אחד העורכים נורה על ידי מתנקש מהחוגים של קודריאנו, אך נשאר בחיים. לפי זכרונותיו של הפעיל הקומוניסטי סילביו ברוקן, הלגיונרים של "משמר הברזל" (שם תחתיו רצה לבחירות התנועה הלגיונרית), הקרואים גם "גרדיסטים" ושתמכו ב"אוניברסול", תקפו את המפיצים של "אדוורול" ו"דימיניאצה", מה שדחף את הנוער הקומוניסטי והסוציאליסטי להתארגן גם הוא בקבוצות של שומרי סדר שיאבקו בהם. בהתחלת שנת 1935 פרצו שערוריות שעירבו את העיתון "ספארמה פיאטרה" הלאומני-קיצוני שבניהולו של ניקיפור קרייניק ושמומן על ידי סטליאן פופסקו, המוציא לאור החדש של "אוניברסול". תוך התגייסות בעימות עם הימין הקיצוני, עמד "אדוורול" דרך עיתונים מקומיים לצידה של המפלגה הקומוניסטית הרומנית בימי המשפטים נגד פעיליה בקראיובה שבהם על דוכן הנאשמים עמדה, בין השאר, גם כלתו של סימיון פאוקר, אנה פאוקר. קונסטנטין ארג'טויאנו, אחד מהפוליטיקאים הרומנים הידועים באותה תקופה, ציטט בזכרונותיו אחד מהעיתונאים ב"אדוורול" שאמר שאמיל פאוקר, למרות דעותיו האנטי-קומוניסטיות ניסה להגן על אנה פאוקר יותר בגלל קרבתה המשפחתית.

בעקבות השינויים בהנהלת העיתון, כמה הכותבים הוותיקים של "אדוורול" ערקו ל"אוניברסול". כך למשל בשנת 1935 קונסטנטין בקלבאשה וב-1936 ניקולאיה קונסטנטין באצאריה. בהגיעו ל"אוניברסול" חשף ה"עריק" בצאריה אהדה מסוימת לתנועות הימין הקיצוני.

בקיץ 1936 משפחת פאוקר מכרה את מניותיה בעיתון לקונסורציום של אנשי עסקים מחוברים למפלגה הלאומית ליברלית ובראשם אמנואיל טטרסקו, אחי ראש הממשלה, גאורגה טטרסקו. מיכאיל סדוביאנו ירש מגראור את תפקיד העורך הראשי ואואג'ן לובינסקו הפך לחבר ההנהלה. שינויים אלה בצוות המנהל של העיתון הביא לשלב חדש בעימות בין "אדוורול" ובין העיתונות של ימין הקיצוני. באמצעות קולותיהם של ניקיפור קרייניק, אלכסנדרו גרגוריאן ונ. קרבדיה, שני העיתונים הקיצוניים "פורונקה ורמי" ו"ספארמה-פיאטרה" הדביקו פעמים חוזרות את סדוביאנו בכינויים אנטישמיים ואנטי-מסוניים, תוך טענה שהוא הפך לכלי בידי היהודים ושבתור מנהיג של ההבונים החופשיים ברומניה, קידם כביכול אמונות נסתרות. סלע מחלוקת נוסף היו האשמות העיתונות הלאומנית נגד המשורר טודור ארגזי שהוצג כפורנוגרף למרות מחאותיו של סדוביאנו. מצד שני גם "אדוורול" העלה האשמות דומות של "ארוטומניה" (לפי התבטאותו של דוקטור איגרק) נגד הסופר מירצ'ה אליאדה שהיה שרוי בסכסוך עם תאדורסקו-ברנישטה.

סגירת העיתון על ידי הממשלה הלאומנית בשנת 1937

עם הרכבת הממשלה הלאומית נוצרית של אוקטביאן גוגה, יורשת של הלאנ"ק" ויריבה של התנועה הלגיונרית, נאסרה, בין השאר, הוצאתם לאור של העיתונים "אדוורול", "דימיניאצה" ו"לופטה" ההחלטה הייתה ראשונה בסדרה של חוקי אפליה נגד יהודים שאושרו באותה תקופה בהסכמתו של המלך קרול השני, שאימץ מדיניות יות ויותר סמכותנית. יחד עם סגירת העיתונים, הולאמו כל נכסיהם, כולל חלק גדול מארכיון התשלילים של הצלם יוסיף ברמן. באחר הגליונות האחרונים של "אדוורול" הזהיר תאדורסקו ברנישטה נגד זיהוי הדמוקרטיה "תוך מגבלות של מונרכיה חוקתית" עם ה"בולשביזם. הוא הדגיש שאויבי העיתון זרעו במיזיד את הבלבול הזה. ביומנו הנוגע לאירועי מלחמת העולם השנייה, ברנישטיאנו תיאר את האיסור על הופעת העיתונים הדמוקרטיים כאות לתחילת עידן ה"ברבריות". דבריו התייחסו למרחץ הדמים שליווה את העימות בין קרול השני ובין התנועה הלגיונרית, לנפילתו של גוגה ולהשכנתם של שלושת משטרי הדיקטטורה לאומניים - זה של "חזית התחייה הלאומית" של המלך קרול השני, "המדינה הלאומית לגיונרית" בהנהגת יון אנטונסקו והתנועה הלגיונרית והמשטר הרודני הבלעדי של יון אנטונסקו. שלושת המשטרים הנ"ל ביצעו טיהורים חוזרים בשורות העיתונאים היהודים והשמאלנים והצרו את צעדיהם של רבים מהעובדים לשעבר של "אדוורול" תוך מניעת העסקתם במקצועם. אחרי 6 בספטמבר 1940 עלתה לשלטון התנועה הלגיונרית בברית עם מרשל אנטונסקו. אנשיה תכננו מעשי נקם נגד העיתונאים מ"אדוורול". לדידם חברי מערכת העיתון השתייכו לשלוש קבוצות:"יהודונים", "בוגדים" ו"משרתים". שר התעמולה תחת השלטון הלאומי-לגיונרי ותחת הרודנות של אנטונסקו, המשורר ניקיפור קרייניק התפאר על מלחמלתו נגד השפעת "היהדות" בתקשורת ולרגל היובל ב-1941 של עיתונו, "[גנדיריה", הזכיר את סגרית העיתון "אדוורול" ב-1937 על ידי ממשלת גוגה כ"מעשה מפואר של צדק".

חידוש הופעת העיתון אחרי שנת 1946

שני העיתונים "אדוורול" ו"דימיניאצה" חזרו להופיע ב-13 באפריל 1946, שנתיים אחרי ההפיכה מ-אוגוסט 1944, שבה הדיח המלך מיכאי הראשון בעזרת הצבא שת המרשל אנטונסקו ושם קץ לברית של רומניה עם גרמניה הנאצית. בראש מערכת העיתון עמד ברניזטיאנו, כשהבעלים החדש היה חברת "סרינדר בע"ם". העיתון לא חזר לבניינו ברחוב סרינדר, שאיכסן אז את בית הדפוס "לוצ'אפרול", אך נשאר באותו אזור, ברחוב מטיי מילו ומאוחר יותר ברחוב ברזויאנו. בגיליון הראשון הבטיח בנישטיאנו להמשיך בדרכו של קונסטנטין מילה ופרסם מחדש את הצוואה הפוליטית של הלה. במאמר הדגיש ברנישטיאנו: "לא השתייכנו ואיינו משתייכים לאיש, לאף ממשלה, לאף מפלגה". העיתון הביע התפעלות מהפלורליזם הפוליטי במאמרים ברוח הפלורליזם הפוליטי הקיים במדינה שעמד למעשה בסתירה עם המגמה שהצטיירה בשטח - של הכיבוש הצבאי הסובייטי, התחזקות שליטת הקומוניסטים על ענייני המדינה והצעדים לקראת השכנת משטר קומוניסטי. ברנישטיאנו ציין את ההתפתחויות האלה ברוח חיובית:

היינו עיוורים לולא הסכמנו שבזמנים חדשים אלה, אנשים חדשים צריכים לצוץ ולהגיע אל המנהיגות, איננו מתביישים להגיד שבקווים כלליים, השקפתנו תואמת את זו של הדמוקרטיה הסוציאליסטית, שאל השכנתה שאפנו כל חיינו, ושעומדת להתגשם כאן, בדומה למרבית היבשת האירופית, אחרי שהוגשמה ברוסיה

.

הצנזורה הקומוניסטית

בארבו ברנישטיאנו נפטר בדצמבר 1947, ימים ספורים לפני הדחת המלך והחלפת המונרכיה על ידי רפובליקה עממית בראשות המפלגה הקומוניסטית. העיתון חגג את השינוי הפוליטי ופרסמו את החלטת ההכרזת הרפובליקה, פירש את הדברים כלהלן: "אתמול ההיסטוריה הרומנית התחילה להראות פנים חדשות. כתוצאה מכך המדינה הרומנית, כיום ומחר תזדקק לעבודה ממושמעת ומרוכזת של כל אחד מאיתנו". במקום ברנישטיאנו לראש מערכת העיתון הגיע ה. סוריאנו, בעבר עורך של עיתון מקומי בעירו, רומן. מכאן ואילך העיתון עמד תחת השגחה צמודה של הצנזורה הקומוניסטית. כפי שציין ההיסטוריון כריסטיאן וסילה, למרות השפעתה של תעמולת המשטר, עדיין התמהמה העיתון לעבור את השינוי מרחיק הלכת הנדרש על ידי הקומוניסטים. דפיו נתנו מקום לשבחים ליוזמותיה של המפלגה הקומוניסטית ושל ברית המועצות, למשל תוכניות החומש, קידום האתיאזים והפצת הספרות הרוסית. עם זאת, המשיכו להתפרסם בו מאמרים ברוח מסורתו החופשית, לרבות רפורטז'ות מאת ברוניה פוקס ומאמרים של המשורר דמוסטנה בוטז, המדורים הקבועים "פנקסינו" (Carnetul nostru), "כרוניקת האירועים בחו"ל", "כרוניקה מוזיקלית", "גלוסות פוליטיות", "השעה האחרונה" (מדור לחדשות האחרונות) ומדור הקומיקס "העניין דיומא" (Chestia zilei). מדור סאטירי אחר שכותרתו "טבליות" (Tablete) בעריכתו של טודור ארגזי משך את זעמו של סורין תומא, עורך הביטאון של המפלגה הקומוניסטית, "סקנטייה", שראה בו דוגמה של שירה "דקדנטית" "בורגנית". בתחילת שנת 1948 איכסן "אדוורול" כמה מהקולות העצמאיים בתחום בקורת התיאטרון, לרבות כרוניקות חתרניות מאת מוניקה לובינסקו, שבחרה לחיות בגלות פריז, והתייחסה משם אל הניסוי הקומוניסטי כאל משהו "קפקאי".

בסופו של דבר הועמד העיתון בהשגחת ועד מוציא לאור בראשות הפעיל הקומוניסטי לאונטה לראוטו, אמצעי שנועד להכין את חיסול מפעלו. בתחילת שנת 1951 סגר המשטר הקומוניסטי את כל העיתונים האוטונומיים, כולל "אדוורול". בגיליון האחרון, מס. 18,039, ב-31 במרץ 1951 העיתון הודיע:

מעמד הפועלים הקים עיתונות חדשה, שקמה מתוך ההתפתחות החדשה של החברה:עיתנות להמונים, קרויה וכתובה על ידי מיליוני אנשים. היא מבטאת את המגמות ואת הרמה הגבוהה יותר של התרבות הסוציאליסטית; היא דנה על בסיס יומי בסוגיות של אידיאולוגיה, תאוריה חברתית ופוליטית, של מדע וטכנולוגיה, בקשר עם הדאגות, המאבקים והנצחונות בשדה העבודה, כרוכות בצורה הדוקה בשאלות הרחבות של מאמץ הבניין הסוציאליסטי. שליחותו של העיתון "אדוורול" הסתיימה.

למעשה "ההסבר הרשמי" היה, לדברי וסילה, "מגוחך ובלתי משכנע". העיתון נסגר, ככל הנראה מיום למחר, ללא התרעה, ולא הספיק אפילו לבטל את מינוייו.

מנהלי העיתון

• אלכסנדרו בלדימן 1871–1872, 1898-1888
• קונסטנטין מילה 1898–1920
• קונסטנטין גראור 1936-1921
• מיכאיל סדוביאנו - 1937
• בארבו ברנישטיאנו - 1947-1946
• ה. סוריאנו -1947–1951

מקורות נוספים

• Povestea lui Beldiman, fondatorul "Adevărului", Adevărul, 17.06.2013
• Ciprian Chirvasiu Constantin Mille, geniul fondator al "Adevărului, Adevărul 23.06.2013 "
  • Lucian Boia,"Germanofilii". Elita intelectuală românească în anii Primului Război Mondial, Humanitas, Bucharest, 2010.
• Eugen Simion (coord.) Dicţionarul general al literaturii române, vol. I, (A-B), 2004, Editura Univers Enciclopedic, pag. 44-46

לקריאה נוספת

Adevĕrul.25 de ani de acţiune. (1888-1913)".

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא Ewan2/טיוטה בוויקישיתוף

• אדוורול - לוח כרונולוגי
• אדוורול כותב היסטוריה מזה 124 שנה

Adevărul scrie istorie de 124 ani, 15.08.2012 (ברומנית)

• ספור מייסדו של העיתון "אדוורול" ב- Adevarul 16.12.2008

Povestea fondatorului ziarului Adevărul, Adevărul 16.12.2008

• Nerva Hodoş, Al. Sadi Ionescu -Publicaţiunile periodice româneşti, descriere bibliografică, Socec, Sfetea, Bucureşti 1913
• ספורו של בלדימן, מייסד "אדוורול"

Ciprian Chirvasiu

הערות שוליים

רנאטו קארוזונה - טיוטה

ילדות וצעירות

קרוזונה נולד בשנת 1920 בנאפולי כבכור בין שלושת הילדים של אנטוניו קרוזונה (Carusone) ושל קרולינה לבית דאינו (Daino) . בית הוריו נמצא בסימטת ויקו די טורניירי, קרוב מאוד לפיאצה דל מרקאטו בעיר. שמות אחיו היו אולגה ואוטביו. האב, שעבד בקופת התיאטרון מרקדנטה והיה נגן חובב במנדולינה, דאג שיקבל חינוך מוזיקלי. כילד ניגן קרוזונה תחילה בפסנתר הישן ללא כנף של אמו. בגיל 7 הוא איבד את האם שמתה משחפת. אביו המשיך לדאוג לחינוכו ומימן לו שיעורי פסנתר אצל אורפאו אלבנזה, אחיה של זמרת האופרה המפורסמת ליצ'ה אלבנזה. אחרי שב-1929 היגרו הזמרת ואחיה לארגנטינה למד הנער אצל מורים אחרים - וינצ'נצו רומניילו והחל מ-1932 אצלל צ'לסטה קפואנה, אחות המנצח ידוע פרנקו קפואנה. בינתיים אב המשפחה היה מובטל וקרוזונה הנער נאלץ להשתתף בפרנסת המשפחה. החל מ- 11 במאי 1935 עבד כפסנתרן ב"אופרת הבובות" של צ'ירו פרנה, בה הרוויח 5 לירות כל ערב. מוזיקת הבמה שניגן כליווי לסיפורי הגבורה של האבירים אורלנדו ורינלדו, כללה שירי לכת מהאופרות "כרמן" , "אאידה" ווילהלם טל. בבאותן השנים בגיל 14 הלחין קרוזונה את יצירתו הראשונה לפסנתר, "טריקה-טראקה". בהמשך עבד בהוצאה לאור "א.א מאריו" כ"רפטיטור" כשנדרש הוא לימד את הזמרים שירים חדשים. ב-1937 סיים תחת הדרכתו של הכנר והמלחין אבלרטו קורצ'י לימודי מוזיקה בקונסרבטוריון סן פייטרו א מאיילה בנאפולי עם דיפלומה בפסנתר. בקרן אפריקה

באותה שנה, ב-1937, חתם קרוזונה על חוזה עם להקת אלדו רוסו שהפליגה ב-27 ביולי ל"מזרח אפריקה האיטלקית". אחרי עשרת ימי מסע על סיפון אוניית הקיטור "טוורה" ב־7 באוגוסט הגיעו למסאווה באירתריאה, בה היו אמורים להופיע במסעדת-התיאטרון "אצל מריו" של מריו אאוריטנו. הפועלים האיטלקים שפקדו אותה מסעדה היו רובם מצפון איטליה ולא שבעו נחת מהרפרטואר הנפוליטני של קרוזונה ושל הלהקה. כחצי שעה אחרי התחלת המופע דרשו את כספם בחזרה. כעבור שבוע החליט אלדו רוסו לשוב לנאפולי. למי שרצה להישאר כמו קרוזונה וכמה רקדניות, השיג היתר שהייה מהרשויות האיטלקיות המקומיות. קרוזונה נסע אז לאסמרה ההררית, בה מצא עבודה כפסנתרן בתזמורת של ג'יג'י פראצ'ולי שניגנה במועדון "אודיאון" ב"צ'ירקולו איטליה". שם הוא התאהב ברקדנית איטליה לווידי, שנודע כ"ליטה", ונציאנית במקור. השניים התחתנו במסאווה ב-2 בינואר 1938. קרוזונה אימץ את פינו הילד בן חמש של הרקדנית (לימים ג'זופה קרוזונה, מהנדס חשמל). אחרי זמן קצר עבר קרוזונה לשטח אתיופיה הכבוש ("קיסרות חבש"), באדיס אבבה, בה ניצח על תזמורת במועדון האיטלקי "אקווילה בלנקה". הרפרטואר שלו כלל תערובת של מוזיקת ביג בנד, שירים נאפוליטנים ומוזיקת הקשה מקרן אפריקה. ביוני 1940 עם כניסת איטליה למלחמת העולם השנייה, גויס האמן לצבא ונשלח לחזית בסומליה האיטלקית. ב-1941 נכבשה אדיס אבבה על ידי הבריטים. קרוזונה חזר לאסמרה עם האקורדיון שלו והועסק בתיאטרון "אודיאון" שנוהל על ידי בן דוד שלו. התמנה למנהל מוזיקלי של התיאטרון ושל מועדון הלילה הצמוד. הרפורטואר שלו כלל בעיקר קטעי ריקוד אמריקאים, כמו Begin the Beguine מאת קול פורטר (מהסרט Night and Day) Blue Moon מאת ריצ'רד רוג'רס, A Tea for Two מאת וינסנט יומנס. הלקוחות היו אנשי צבא איטלקים שרצו לשכוח לכמה רגעים את המלחמה ואת המרחק מהבית. אחרי המלחמה, ב-28 ביולי 1946 נסע קרוזונה הבייתה באונייה היוונית "דורוטאה פאקסוס" יחד עם אשתו ליטה והבן פינו. שלישיית קרוזונה

באיטליה שמו כבר נשכח והצטרך קרוזונה להתחיל את הקריירה מחדש. עבד שוב כפסנתרן בליווי תזמורות ריקודים קטנות. כישרונו ושליטתו על המקצבים והסגנונות שקלט בעת שהותו באריתריאה ובאתיופיה עוררו עניין בזירה המקומית. הופיע בנאפולי וברומא במועדונים כמו "איל קוליברי" ו"ברניני" . ב-28 באוקטובר 1949 הוזמן להופיע עם שלישייה משלו בפתיחת מועדון חדש בשם Shaker Club בנאפולי. בהתחלת ספטמבר גילה את הגיטריסט ההולנדי פטר ואן ווד שהיה הראשון שהוסיף לגיטרה שלו דוושות עם אפקטים חשמליים. אחר כך הצטרף אליהם המתופף ה"פנטזיסט" הנפוליטני ג'ג'ה די ג'אקומו, אחיין של המשורר המפורסם סלבטורה די ג'אקומו. המופע שלהם שהתחיל עם "מיוזיק מיוזיק מיוזיק" מאת סטיבן וייס וברני באום קטף הצלחה רבה. לבקשת סוחר עשיר השליישה ביצעה בקצב מהיר את הקטע "השייח" שהפך לדוגמה לסגנונם המקורי. עם זאת באודישן הראשון בחברת התקליטים "פוניט" נכשלו. אז הזמר סרג'ו ברוני הציג אותם בפני המלחין הנפוליטני נינו אוליביירו שסידר להם הקלטה בחברת פאטה. התקליט שכלל "או, סוזנה" ו Scalinatella היה להצלחה. השלישייה הוזמנה בהמשך לנגן בחנוכת המועדון "אופן גייט" ברומא ובמועדון הלילה La canzone del mare בקאפרי. התרחבות ההרכב

ב-1952 עזב ואן ווד את השלישייה ונסע לניו יורק כדי להמשיך את הקריירה שלו כסולן. קרוזונה וג'גה צירפו אליהם לזמן קצר את הגיטריסט אלק בצ'יק שניגן עד אז בלבנון ואת הזמר ריי מרטינו שהקליט עד אז שירים נפוליטנים כמו Luna rossa (ירח אדום) ו Nu quarto 'e luna (רבע ירח) וכן קטעי הומור כמו Papaveri e papere (פרגים וברווזים) ו-Buona Pasqua (חג פסחא שמח). ההרכב הפך על ידי כך לרביעייה. ב-1953 בצ'יק ומרטינו התחלפו בגיטריסט פרנקו צ'רי ובזמר קלאודיו ברנרדיני. אחר כך במקום ברנרדיני הצטרף פיירו ג'ורג'טי. בסופו של דבר הרבייעה התייצבה עם נוכחותם של אלברטו פיציגוני בגיטרה וריקרדו ראוקי בכלי נשיפה (סקסופון וקלרנית). ב-3 בינואר 1954 בשעה שלוש אחרי הצהרים הופיעו קרוזונה וחבריו במסך הטלוויזיה עם תכוניתם המוזיקלית "התזמורת של השעה 15" (L'orchestra delle quindici). לארבעתם היה הכבוד להיות המוזיקאים הראשונים שהופיעו בטלוויזיה האיטלקית שנולדה באותו יום. בפסטיבל סאן רמו בשנת 1954 שירו של מרקו רוצ'ונה וג'וזפה פיורלי ...e la barca tornò sola ("והסירה חזרה לבדה..") שהתייחס למותם בים של שלושה דייגים התמקם במקום השלישי, כשהמבצעים היו ג'ינו לטילה ופרנקו ריצ'י. קרוזונה לא אהב את הנימה הדרמטית של השיר וכעבור חדשים אחדים הציע לקהל גרסה פרודית יותר עליזה. האפקט הקומי הושרה על ידי תגובתו של ג'ג'ה שחזרה בקצב " e a me che me ne importa (ולי מה אכפת לי?) אחרי כל בית מלדורמתי בביצועו של ג'ורג'טי ועל ידי מקהלה קטנה של קולות צווחניים מעוותים על ידי שינוי קצב הרצועה המוקלטת שזעקו: "Mare crudele, mare crudele, mare crudele!" (ים אכזר, ים אכזר, ים אכזר!) ובסוף המכה הסופית שבאה בצורת זמרת הגרגורים של ג'ורג'טי. ההצלחות הראשונות

ההצלחה הראשונה של האמן הנאפוליטני הייתה הלהיט מרוצלה (Maruzzella) אותו הלחין בשנת 1954 על מילים של אנצו בונאגורה. בנוסף אימץ קרוזונה כמה מהלהיטים הנאפוליטנים מאותן השנים ועיבד אותם לפי טעמו. עם אלה נמנו Malafemmena של טוטו, Scapricciatiello, הצלחה של אורליו פרו משנת 1954 בחג המוזיקה "פיידיגרוטה" בנאפולי (פורסם על ידי בית ההוצאה לאור בידרי) ו Anema e core שהושר על ידי קרוזונה לפי בקשתו של אדם מהקהל באחד הליUfemiaלות של 1955. התווספו לרפרטואר שלו גם La donna riccia של מודוניו, (שבוצע עם תוסופת של קולות מתכתיות כמו ב- e la barca tornò sola ), Eh, cumpari!, Ufemia, גם שירו של די ג'אקומו La pansè (שזכה למשך 15 שבועות במקום הראשון במצעד הפזמונים של הולנד) ו- Eternamente (או Arlecchinata) - גרסתו של קרוזונה לקטע Limelight מהפסקול של הסרט "אורות הבמה" של צ'ארלי צ'פלין. כמה מהשירים האלה נכנסו לתקליט הראשון של הלהקה ב-33 סיבובים Carosello Carosone nº 1. באותה תקופה הפיק קרוזונה גם את השיר האירוני Stu fungo cinese אותו כתב ביחד עם דאנפה ואת הקטע הכלי Pianofortissimo, כששתי יצירות אלה נכללו בתקליט ארוך הנגן השני של ההרכב.

ב-4 ביוני 1955 נחנך בוורסיליה בניהולו של סרג'ו ברנרדיני מועדון בשם Bussola di Focette . ב-2 ביולי, ימים ספורים אחרי השקת התקליט Carosello Carosone nº 2 חנך קרוזונה את עונת הקיץ במועדון. באותה שנה יצר שיר מקורי Mo' vene Natale וביצע גרסה מחודשת של השיר הנפוליטני הקלאסי של די ג'אקומו E spingole frangese . בסוף השנה יצא קרוזונה עם השיר המצחיק של פאצאליה ומודוניו Io, mammeta e tu כשהסולן היה ג'ג'ה די ג'אקומו. ב-1956 נוסף גם ?Ricordate Marcellino של טאטה ג'קובטי ווירג'יליו סבונה, שיר שהוקדש לפבליטו קאלבו, הילד שכיכב בסרט Marcellino pane e vino, של לדיסלאו ויידה. באותו זמן קטף קרוזונה הצלחה עם Giuvanne cu' 'a chitarra גרסה נפוליטנית של השיר ג'וני גיטאר ( Johnny Guitar ) מתוך הסרט בעל אותו השם של ניקולאס ריי. הצלחה נוספת עם התקליט Carosello Carosone nº 3 שכנעה את הרבייעה להכין מיד גם את התקליט הרביעי (Carosello Carosone nº 4). אלבום זה כלל את T'è piaciuta (של רנדינה וקפיליו, שדמה בסגנון ל La pansè ), את השירים האופייניים לקרוזונה T'aspetto e nove, Boogie woogie italiano, O russo e 'a rossa (האחרון - פרי נוסף לשיתוף פעולה עם אנצו בונאגורה) וכן גרסת כיסוי ל- Rock Around the Clock ,הלהיט הבינלאומי של ביל היילי שהפיץ בכל העולם את בשורת הרוק אנד רול. השותפות עם ניזה וההצלחה הבינלאומית

ב־1956 במילנו בעת תחרות רדיופונית שאורגנה על ידי בית ריקורדי פגש קרוזונה במקרה את הפזמונאי ניזה (שם העט של ניקולה סלרנו). ניזה וקרוזונה נרשמו לתחרות יחד על ידי מריאנו ראפטי, שנודע כפזמונאי תחת השם "קאליבי" והיה מנהל אמנותי של בית ריקורדי ואביו של הטייקון לעתיד ג'וליו ראפטי, היו אמורים ליצור שלושה שירים. ניסה הציג לקרוזונה את המלים עבור הלחנים. אחד מהטקסטים נקרא Tu vuò fà l'americano (אתה רוצה להיות כמו אמריקאי). המלים נתנו השראה לקרוזונה לשלב מוזיקת סווינג וג'אז בפסנתר, תוך כדי יצירת בוגי-ווגי בקטע סולו של רבע שעה. כך נולד הלהיט המפורסם ביותר של קרוזונה. כתוצאה מן השותפות עם ניזה נולדו עוד שמונה שירים, כולל O suspiro (האנחה) ו- Buonanotte (לילה טוב). זאת הייתה ההתחלה של שיתוף פעולה פורה. בסתיו של אותה שנה לקראת סיור בינלאומי, החליט קרוזונה להפוך את רביעתו לשביעייה. חוץ מהזמר פיירו ג'ורג'טי צורף לצד ג'ג'ה הגיטריסט ראף מונטראזיו, כמו כן הקלרניתן טוני גרוטולה והסקסופוניסט ג'אני טוצי. קרוזונה גילה אותם בברי הלילה של מילנו, נאפולי וסן רמו.

בשנת 1957 יצא לאור "טוררו", להיט גדול של ניזה וקרוזונה. השיר תפס במשך שבועיים את המקום הראשון במצעד הפזמונים של ארצות הברית. בארצות הברית הוקלט הלהיט ב 32 גרסאות ובנוסף הוא תורגם בעולם בשתים עשרה שפות . "טוררו" בוצע בגרסאות כיסוי על ידי כמעט שלושים אמנים ר רק באצרצות הברית, ביניהם האחיות אנדרוז, קוני פרנסיס והאחים קינג. יחד עם Chella llà (להיט משנת 1956 מאת מרינו מריני ועם Il pericolo numero uno ("אויב הציבור מס.1") של הצמד ג'ינו לטילה וקלאודיו וילה הרפרטואר החדש של קרוזונה הביא להוצאת האלבום Carosello Carosone nº 5 בעל 33 סיבובים, שיצא לשוק בהוצאה עצמית בשנת 1957 . אחרי סיור ארוך של הופעות באירופה, שישיית קרוזונה, שאליה הצטרף גם נגן ההקשה אלדו פגאני, הגיעה לקובה בה התחילה את סיורה המפורסם באמריקה. אחרי קראקס וריו דה ז'ניירו, ב-6 בינואר 1958 היא עלתה על במת קרנגי הול בניו יורק שבדרך כלל אירחה עד אז רק קונצרטים למוזיקה קלאסית וכשהיוצא מן הכלל היחיד הייתה ב-1938 הופעתם של קלרניטן הז'אז המפורסם בני גודמן ורביעייתו .

בינתיים, בד בבד עם "Piccolissima serenata" (הסרנדה הקטנטנה - מאת אנטוניו אמוריו וג'ובני פריו), A sunnambula (סהרורית - מאת אדוארדו אלפיירי וג'יג'י פיזאנו), A casciaforte (כספת) (מאת אלפונזו מנג'ונה וניקולה ולנטה, מהרפרטואר של רוברטו מורולו) ול Lazzarella (לזארלה - מאת ריקרדו פזאליה ודומניקו מודוניו), כולן להיטים נפוליטנים שקרוזונה עיבד לפי טעמו האישי) נולד עוד להיט גדול של הצמד קרוזונה-ניזה 'Pigliate 'na pastiglia' (קח גלולה) . כל הלהיטים הנ"ל נכללו באלבום Carosello Carosone nº 6 (ב-33 סיבובים) שבזמן היעדרות הלהקה זכה במולדת להצלחה רבה. בפברואר 1957 חזרה השישייה לאיטליה ומתוך רצון לחזור על ההישג של האלבום הקודם עבדו קשה למשך כל השנה. אחרי תקליט ב־45 סיבובים שכלל את המנגינות Allegro motivetto ו- Colonel Bogey (קולונל בוגי), שיר לכת בריטי ששימש בפסקול הסרט "הגשר על הנהר קוואי " של דייוויד לין נוצרו עוד שני תכשיטים של הרפרטואר של קרוזונה, בהשתתפותו החיונית של ניזה:O sarracino (שחרחר) ו-Caravan petrol (שיירת נפט). בנוסף הקליטה השישייה את היצירות של קרוזונה וניזה - Atene (אתונה) ‏, O mafiuso (מאפיוזו) ‏ Giacca rossa ('e russetto) (מעיל אדום ושפתון) ‏,Tre guagliune e 'nu mandolino (שלושה בנים ומנדולינה) וכן A-Tisket, A-Tasket, אחד הלהיטים של אלה פיצג'רלד (וצ'יק וב)

אחרי הוצאת התקליט Carosello Carosone n. 7 בנובמבר 1958, ריקרדו ראוקי וטוני גראטולה עזבו את השישייה והוחלפו על ידי סרג'ו לומברדיני וסילבנו סנטוריו. באותם הימים הקים קרוזונה בית תקליטים משלו La Stereo עם אולפן הקלטה ברחוב אוארליו סאפי 11 במילאנו. במרץ 1959 ערכו סיור הופעות ברחבי איטליה והחל מיוני יצאו לסיור בארצות ערב - מרוקו, תוניסיה, מצרים, לבנון וירדן. ביולי נסעו לסיור קונצרטים נוסף בדרום אמריקה:ארגנטינה, צ'ילה, אורוגוואי, פרו וברזיל. בסן פאולו יהנה קרוזונה להופיע במופע רוויו לצידה של מרלן דיטריך. שישיית קרוזונה הצטטינה במופעים-קונצרטים שמשכו את הקהל עם הטקסטים ההומוריסטיים של ניזה, הקטעים הקומיים של ג'ג'ה די ג'אקומו ולחניו של קרוזונה מושפעים מג'אז וסווינג מעורבבים במקצבים שונים אחרים. הפרישה מהבמה צילום מ-1995 מאת הצלם אוגוסט דה לוקה

ב-7 בספטמבר 1959 בשיא ההצלחה, פרש קרוזונה ללא הסבר מהבמה. ההודעה על כך נמסרה בעת תוכנית הטלוויזיה Serata di gala (ערב גאלה) שבהנחיית אמה דניאלי. הקהל הוכה בהלם כי לא הבינו איך אמן באמצע הקריירה מוצלחת יכול לעזוב בלי שום שיבה נראית לעין. כמה צהובונים בתקופה טענו שהחלטתו של קרוזונה נגרמה על ידי שבועה שלו בפני המדונה, השערה שיכלה להיות נכונה, בהתחשב בנטייה האמונית של האמן הנפוליטני. עם זאת קרוזונה לא הפסיק לגמרי את הופעותיו. עם הרכבו החדש לצד ג'ג'ה וג'אני טוצי, נמנו באותה תקופה קלאודיו פורלאני, רוברטו אבראמו ופרנקו מוטה. בסוף אפריל והתחלת מאי 1960 שישיית קרוזונה הופיעה שוב על במת קרנגי הול בניו יורק. ב-1 במאי 1960 הוזמנו בתוכנית הטלוויזיה המופע של אד סאליבן, התוכנית המוזיקלית החשובה ביותר בארצות הברית. אחרי נילה פאצי ודומניקו מודוניו, היה קרוזונה האיטלקי השלישי שהופיע בטלוויזיה האמריקאית. בהנחיית צ'רלטון הסטון, מופע השישייה זכתה בהצלחה שעלתה על זו שבסיור הקודם, וזיכה אותם להזמנה נוספת, הפעם בקליפורניה ב"המופע של דינה שור". בשובו לאיטליה פרש קרוזונה יחד עם אשתו ליטה ליישוב רוטה ד'אימאניה בנפת ברגמו, והקים שם אולפן קטן להקלטות שבו יצר סדרה מוזיקלית בשם Lettera A (האות א- או מכתב ל...). בזמן הזה ג'ג'ה יצא לקריירה של סולן. הוא התמקם במקום השלישי בפסטיבל של נאפולי בשנת 1961 עם השיר של ג'יג'י פיזאנו ופוריו רנדינה - Tutt' 'a famiglia (כל המשפחה) ואף הצטרף אחר כך לאופנת ילדי הפרחים במסגרת להקת מוזיקת ביט אבל הצלחתו לא ארכה זמן.

ב-1962 יחד עם ניזה יצר קרוזונה שיר חדש ומתוחכם בשם "Gondolì gondolà" שהושר בפסטיבל סנרמו 1962 על ידי סרג'ו ברוני וארנסטו בונינו וזכה במקום השלישי. במצעד הפזמונים הוא תפס את המקום השני ונשאר במצעד למשך שלושה חדשים. ב-1963 כתבו קרוזונה וניזה עוד ארבעה שירים שהוקלטו על ידי קרוזונה ב Primary Ri-Fi על תקליט של 45 סיבובים :Nera nera ‏ Vita mia ‏, 'Camping love ו- Caino e Abele אבל התגובות היו מאכזבות. בסופו של דבר עזב קרוזונה את הקלטת הדיסקים והקדיש את עצמו לעיסוק באמנות הציור ובמוזיקה קלאסית.[1]

ב-1968 נרשם לאקדמיה לאמנויות של בררה במילנו, שם רשם את בנו לקורס לרישום. האהבה לאמנות פלסטית ליוותה אותו כל שאר ימיו. החזרה לאור הזרקורים

אחרי חמש עשרה שנה, ב-9 באוגוסט 1975 חזר קרוזונה לבמה בהופעה פומבית ב"בוסולה די פוצ'טה", להזמנתו של סרג'ו ברנרדיני. האמן התלווה ב"ביג בנד" של 19 כלים והערוץ הראשון Rai 1 שידר את המופע ב-30 האוגוסט בערב תחת הכותרת "ברוך בשב, קרוזונה!" חברת CBS הקליטה בהזדמנות זו תדיסק לייב בעזרת עיבודיו של דנילו ואונה. התוצאה החיובית שכנעה אותו להקים שלישייה חדשה יחד עם ג'יג'י קאליו בגיטרה בס ופדלה פלקוני בתופים. בתוכנית הטוק-שואו L'ospite delle due (האורח של השעה שתיים) של לוצ'אנו ריספולי לשאלה למה נעדר כל כך הרבה זמן מהבמה השיב קרוזונה שראה בארצות הברית את "פלטרס" וציפה גם באיטליה לשינוי וגישה וטעם בקהל שלא ישאירו מקום לסוג השיר המסורתי שייצג. ב-1976 השתתף בתוכנית "Per una sera d'estate (בערב קיץ) של קלאודיו ליפי.

ב-1980 התיידד קרוזונה עם מפיק ההקלטות סנדרינו אקווילני ששיכנע אותו להקליט ב-1982 אלבום באולפן פומודורו על יד רומא. האלבום נקרא "רנאטו קרוזונה '82" וכלל את o tengo n'appartamento (יש לי דירה); (פנלופה ואוליסס) Penelope e Ulisse ;(סקסקופון אמריקאי) Nu sassofono americano ;(פתאום) Improvvisamente ; (זה לא כך?) C'aimma fa, ואחרים. בעזרת מוזיקאים כמו הגיטריסט מיקלה אקולזה ונגן הסקסופון טונינו בלסאמו, הקליט קרוזונה אלבום נוסף Live in Siena שבנוסף ללהיטים הרגילים, כלל גם ואלסים של פרדריק שופן, פוגות של באך, סונטינות מאת מוציו קלמנטי, לה קמפנלה מאת פרנץ ליסט והרפסודיה בכחול של גרשווין. ביצע גם את ...e la barca tornò sola ואת O miliardario ואת 'I magnifici due"שני המפוארים " המוקדש לטוטו ולצ'ארלי צ'פלין. בעקבות ההצלחה חצה קרוזונה /שוב את האוקיינוס כדי להופיע בארצות הברית. בעזרת אדריאנו ארגוציני הופיע בקונצרט בגן מדיסון סקוור בניו יורק ויצא אחר כך לסיור מוצלח בקנדה, כולל הופעה עם התזמורת הפילהרמונית של טורונטו אחר כך לסיור בדרום אמריקה. בשובו לאיטליה ערך סיורי הופעות בשנים 1987–1988 והשתתף בתוכניות טלוויזיה שונות. אחרי מלאת עשור מחזרתו לבמה השתתף בפסטיבל סן רמו עם השיר Na canzuncella doce doce (שיר קטן מתוק מתוק) על מלים של קלאודיו מאטונה, שדורג במקום ה-14. שנותיו האחרונות

ב-22 במרץ 1993 נפגע קרוזונה מהתפוצצות של מפרצת מוחית ועבר ניתוח חירום נוירוכירורגי בבית החולים סן קמילו (קרלו פורלניני) ברומא. הצליח להשתקם ולחזור למוזיקה ולציור. ב-13 בנובמבר 1993 הציג בפומבי תערוכת ציורים על יד וילה פומפיאנה בנאפולי. ב-12 בינואר 1995 במיום הולדתו ה-75 הטלוויזיה האיטלקית ארגנה מופע לכבודו בתיאטרו מרקדנטה תחת הכותרת "Tu vuò fà l'americano - Un ragazzo e un pianoforte הערב נוהל על ידי אלבה פארייטי ששרה עם קרוזונה את השיר La pansè ושיחקה את הדמות מהשיר O suspiro. רנצו ארבורה שר עם קרוזונה את השירים Giuvanne cu' 'a chitarra'T'è piaciutaCaravan petrol Pigliate 'na pastiglia . יחד עם באראונה שר קרוזונה את O sarracino ו Io tengo n'appartamento ג'אני מורנדי השתכנע לבצע לראשונה את Maruzzella וקרוזונה ניגן בהמשך גם את "לאליזה" מאת בטהובן, טוקטה ופוגה בר מינור מאת באך ועוד קטעים כליים מיצירותיו: Pianofortissimo, Triki-trak e Pallation, הגיע למופע גם ליונל המפטון שהיה בן 86 וביצע עם קרוזונה את Tea for Two ואת או סולה מיו. בסוף המופע שרה ילדה בת תשע יחד עם המלחין את ה-Tu vuò fà l'americano ב-26 באוקטובר 1996 קיבל קרוזונה בסן רומו את הפרס טנקו על תרומתו להתחדשות השיר הנפוליטני ובשנה החדשה 1998 הופיע בקונצרט האחרון בפיאצה דל פלבישיטו בנאפולי, בנוכחות מאתיים אלף אנשים. ב-2000 כשהוא חולה באמפיזמה בראות פרסם קרוזונה את האוטוביוגרפיה שלו "אמריקאי בנאפולי", כתובה עם העיתונאי פדריקו וקלברה. הקליט עם טונינו קרוטונה גרדה חדשה ל Tu vuò fà l'americano חלק מהדיסק של קרוטונה "Mondo difficile" .

קרוזונה הלך לעולמו בבוקר היו 20 במאי 2001 בביתו ברומא, בויה פלמיניה וקייה, לשם עבר אחרי שהתגורר תקופה על גדת האגם ברצ'אינו. טקס הלוויה התקיים בכנסיית האמנים (בזיליקה סנטה מריה במונטסנטו) בפיאצה דל פופולו. נכחו 4500 אנשים, ביניהם רנצו ארבורה, לוצ'אנו די קרשנצו, אנטוניו גירלי, מריזה לאוריטו, אנריקה בונאקורטי, מוגול, מאגו סילוואן, לוצ'ו וילארי, מריה פיורה, פפינו גליארדי, פיורלו, אנטוניו בסולינו, מיקלה גוארדי ופיטר ון ווד. גופתו נשרפה ונקברה בבית הקברות בטרוויניאנו רומאנו האלטר אגו של קרוזונה, נגן התופים ג'ג'ה די ג'אקומו, שלא היה יכול להשתתף בלווייה מסיבות בריאות, נפטר בגיל 87 בביתו בפוג'וריאלה בנאפולי ב-1 באפריל 2005. הנצחה

   חודשיים אחרי מות האמן, ב-6 ביולי 2001 באצטדיון סן פאולו, נערכה אזכרה שבה הוחלט שהחל משנת 2002 יוענק פרס קרוזונה
   2001 - ג'יג'י ד'אלסיו, שירש את הפסנתר של קרוזונה, הקדיש לזכרו את השיר "Caro Renato" (רנאטו היקר) שנכלל באלבום Uno come te (אחד כמוך)
   2010 - הצמב האוסטרלי למוזיקה אלקטרונית Yolanda Be Cool עיבד את 'Tu vuò fà l'americano תחת השם We No Speak Americano שהפך ללהיט בקיץ ודורג כראשון במיכירות בבריטניה, דנמרק, הולנד, שוודיה, גרמניה ואוסטריה, ובמקומות הראשונים באיטליה, אוסטרליה, בלגיה, ספרדף, שווייץ, ניו זילנד, פינלנד, נורווגיה, אירלנד וצרפת
   2021 לרגל מאה שנה להולדתו, הפקיה הטלוויזיה האיטלקית RAI סרט על הקריירה המקצועית של המלחין בכותרת Carosello Carosone

פרסים ואותות הוקרה

   1999 - פרס טנקו- בסן רומו - על תרומתו להתחדשות השיר הנפוליטני

קרוזונה במדיה אומנותית אחרת

   1999 - בסרט האמריקאי "הכשרון של מר ריפלי" בבימוי של אנתוני מינגלה פיורלו, מאט דיימון וג'וד לאו השתוללו לשמע הצלילים של Tu vuò fà l'americano.

לקריאה נוספת

   Scuderi, Antonio. "Okay Napulitan!: Social Change and Cultural Identity in the Songs of Renato Carosone." Italica, Vol. 87. No. 4 (2010) : 619-36

קישורים חיצוניים ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא רנאטו קרוזונה בוויקישיתוף

   Green globe.svg אתר האינטרנט הרשמי של רנאטו קרוזונה
   IMDB Logo 2016.svg רנאטו קרוזונה, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
   Spotify logo without text.svg רנאטו קרוזונה, באתר Spotify
   Last.fm icon.png רנאטו קרוזונה, באתר Last.fm (באנגלית)
   Allmusic Favicon.png רנאטו קרוזונה, באתר AllMusic (באנגלית)
   MusicBrainz Logo (2016).svg רנאטו קרוזונה, באתר MusicBrainz (באנגלית)
   Deezer.svg רנאטו קרוזונה, באתר Deezer
   רנאטו קרוזונה, באתר Yandex.Music (ברוסית)
   Discogs.png רנאטו קרוזונה, באתר Discogs (באנגלית)
   רנאטו קרוזונה, באתר SecondHandSongs
   רנאטו קרוזונה, באתר DNCI
   BillboardLogo2013.svg רנאטו קרוזונה, באתר בילבורד (באנגלית)
   רנאטו קרוזונה, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
   אנציקלופדיה טרקאני

2019 ,Giorgio Roberti art.Renato Carosone in Dizionario Biografico degli Italiani, Enciclopedia Treccani הערות שוליים

   La grande arte di Carosone dalle canzoni ai quadri La Reppublica 12.12.2011/

בקרת זהויות עריכת הנתון בוויקינתונים

   NLI: 987009451682005171 BNE: XX1050460 BnF: cb137361631 (data) CiNii: DA16324271 GND: 129676683 ICCU: CFIV149898 ISNI: 0000 0000 8383 0210 LCCN: n94108077 MusicBrainz: 1aa957c9-6a91-4843-83d0-38d479726508 NLA: 64429171 NSK: 000592771 NTA: 096779144 RERO: 02-A008647521 SUDOC: 085677647 Trove: 1775492 VIAF: 53387487 WorldCat: lccn-n94108077

עוסמן סמבן

שגיאות פרמטריות בתבנית:תמונות מרובות
פרמטרים ריקים [ ללא גבול ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

לבו (סנגל)

עוסמן סמבן

בלז דיאן

ראמה יאד

שייח אנטה דיופ (בתוך ציור)

שגיאות פרמטריות בתבנית:תמונות מרובות
פרמטרים [ 1 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
פרמטרים ריקים [ ללא גבול ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

הלדור לקסנס

Esther Rada

לייף אריסקון

Abatte Barihun

שגיאות פרמטריות בתבנית:תמונות מרובות
פרמטרים [ ללא גבול, ללא מרווח ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

שגיאות פרמטריות בתבנית:תמונות מרובות
פרמטרים [ ללא גבול, ללא מרווח ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

שגיאות פרמטריות בתבנית:תמונות מרובות
פרמטרים ריקים [ ללא גבול ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

ביתא ישראל

הדנה (רפאל) טקויה

אבאתה בריהון

Uri Ben Baruh

רותי אסרסאי

פנינה תמנו שטה

שגיאות פרמטריות בתבנית:תמונות מרובות
פרמטרים [ 1 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
פרמטרים ריקים [ ללא גבול ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

הלדור לקסנס

Esther Rada

לייף אריסקון

Abatte Barihun

שגיאות פרמטריות בתבנית:תמונות מרובות
פרמטרים [ ללא גבול, ללא מרווח ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

שגיאות פרמטריות בתבנית:תמונות מרובות
פרמטרים [ ללא גבול, ללא מרווח ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

שגיאות פרמטריות בתבנית:תמונות מרובות
פרמטרים [ ללא גבול, ללא מרווח ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

שגיאות פרמטריות בתבנית:תמונות מרובות
פרמטרים [ ללא גבול, ללא מרווח ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

קולאז'

שגיאות פרמטריות בתבנית:תמונות מרובות
פרמטרים [ 1, 2, 3, 4, 5 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
פרמטרים ריקים [ ללא גבול ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

מרגרט מיטשל

אנדרו ג'קסון

ג'ון פיליפ הולנד

יוג'ין או'ניל

פרנסיס סקוט פיצ'גרולד

}}

| כיוון = אופקי | כותרת = | רקע כותרת = | סיומת = | רקע סיומת = | רוחב =70 | ללא גבול =

| תמונה1 = Official Portrait of President Reagan 1981.jpg|70px | הערה1 = רונלד רייגן

| תמונה2 =Grace_Kelly_MGM_photo.jpg|70px | הערה2 =גרייס קלין

| תמונה3 =|70px | הערה3 =ג'ון פיצג'רלד קנדי }}

קולאז'

אירים - אמריקאים
Irish Americans
Gael-Mheiriceánaigh

Margaret_Mitchell_NYWTS.jpg]], Andrew_jackson_head.jpg]], פרנסיס סקוט פיצג'רלד, יוג'ין או'ניל, ג'ון פיצג'רלד קנדי, ויקטור הרברט, הנרי פורד, אלן דה ג'נרס
אוכלוסייה
33 מיליון
ריכוזי אוכלוסייה עיקריים
ארצות הברית
שפות
אנגלית אמריקאית
דת
נצרות פרוטסטנטית נצרות רומית-קתולית נצרות נאו-פרוטסטנטית

תבנית:קולאז' יהודים סורים/תבנית חוזרת

{{קולאז' צ'כים/תבנית חוזרת | תמונה1 = Official Portrait of President Reagan 1981.jpg|70px | הערה1 = רונלד רייגן

| תמונה2 =Grace_Kelly_MGM_photo.jpg|70px | הערה2 =גרייס קלין

| תמונה3 =|70px | הערה3 =ויגדיס פינבוגדוטיר

פעילותו המדעית

צ'כים
Češi

יאן אוונגליסטה פורקיניה, פרנטישק פאלאצקי, יאן הוס, קומניוס, בדז'יך סמטנה, ורטיסלב השני, אלפונס מוכה, קארל הרביעי
אוכלוסייה
420 מיליון
ריכוזי אוכלוסייה עיקריים
מדינות ערב חלק ממדינות אפריקה ראו גם: ערביי ישראל
שפות
ערבית
דת
אסלאם נצרות הדת הדרוזית
קבוצות אתניות קשורות
עמים שמיים מלטזים, יהודים, שומרונים ואשורים

שגיאות פרמטריות בתבנית:תמונות מרובות
פרמטרים ריקים [ ללא גבול ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

פולנים

עות'מאן גאזי

מהמט השני "הכובש"

באיזיט הראשון "הברק"

סולימאן המפואר

שגיאות פרמטריות בתבנית:תמונות מרובות
פרמטרים [ 1 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
פרמטרים ריקים [ ללא גבול ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

מימאר סינאן

נילס פינסן

לייף אריסקון

ויגדיס פינבוגדוטיר

שגיאות פרמטריות בתבנית:תמונות מרובות
פרמטרים [ 1 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
פרמטרים ריקים [ ללא גבול ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

יוחנן פאולוס השני

איגנאצי פדרבסקי

מריה שקלודובסקה-קירי

אנדז'יי ויידה

ויסלבה שימבורסקה

{{

שגיאות פרמטריות בתבנית:תמונות מרובות
פרמטרים [ ללא גבול, ללא מרווח ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

שגיאות פרמטריות בתבנית:תמונות מרובות
פרמטרים [ ללא גבול, ללא מרווח ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

שגיאות פרמטריות בתבנית:תמונות מרובות
פרמטרים [ ללא גבול, ללא מרווח ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

שגיאות פרמטריות בתבנית:תמונות מרובות
פרמטרים [ ללא גבול, ללא מרווח ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

קולאז'

צ'כים
Češi

יאן אוונגליסטה פורקיניה, פרנטישק פאלאצקי, יאן הוס, קומניוס, בדז'יך סמטנה, ורטיסלב השני, אלפונס מוכה, קארל הרביעי
אוכלוסייה
420 מיליון
ריכוזי אוכלוסייה עיקריים
מדינות ערב חלק ממדינות אפריקה ראו גם: ערביי ישראל
שפות
ערבית
דת
אסלאם נצרות הדת הדרוזית
קבוצות אתניות קשורות
עמים שמיים מלטזים, יהודים, שומרונים ואשורים

טורקים - עות'מאנים

שלום, מוטי. הזיהוי של העות'מאנים כטורקים הוא חשוב מאוד. האימפריה העות'מאנית הייתה מדינה טורקית שפתה ותרבותה הייתה טורקית. בכל ההיסטוריה של עמי הבלקן העמים, הסופרים, ההיסטוריונים דיברו על טורקים יותר מאשר על עות'מאנים. העות'מאנים עצמם ראו עצמם טורקים. היוונים קראו לשלטון העותמאנים טורקוקרטיה. בכל ספרי הלימודים בארצות אירופה העות'מאנים הוזכרו כטורקים. מי שהתאסלם בצבא העות'מנים הפך ל "טורקי", למד טורקית ואת התרבות והמנהגים הטורקים.המתבוללים המתאסלמים נקראו בכינוי "הטורקי" על ידי בני עמם, על זה "שעברו טורקיזציה", כך למשל הנסיכים הרומנים שהתאסלמו נקראו turcitul. ההיסטוריה של העם הטורקי לא התחילה עם הרפובליקה הטורקית. כפי שתושבי וינה וזלצבורג בימי ההבסבורגים לא נקראו הבסבורגים או רומאים קדושים אלא אוסטרים, העם המוביל והכובש שהנהיג את האימפריה העות'מאנים היה העם הטורקי. ההיסטוריה של מאות שנים בבלקן ובמרכז אירופה הוטבעה עמוקות על ידי המלחמות נגד הטורקים, במפורש, לא ה"עות'מאנים". אלו כמובן טורקים עות'מאנים לפי השושלת עות'מאנית, אבל טורקים.לאימפריה העות'מאנים קראו בקיצור טורקיה ובצדק. זו הייתה האימפריה של הטורקים. למילה "עות'מאנים" לפעמים במקום טורקים הייתה בעשורים האחרונים לפעמים שימוש של "תקינות פוליטית" בגלל היחסים הטובים בין מדינות הבלקן למשל עם טורקיה המודרנית, כדי לשהשכיח במקצת את המטען הרגשי הכבד שנשאר אחרי מאות שנים של סכסוכים וכיבוש. אבל גם היום וגם אתמול אף פעם לא טושטשה הזהות הטורקית המפורשת של העות'מאנים כטורקים. הסולטן בימי הביניים נקרא במערב הטורקי הגדול, הטורקים עצמם גאים מאוד באימפריה שלהם. לכן אין זו טעות כלל ועיקר לכנות את העות'מאנים טורקים ולא לטשטש את זהותם הלאומית.הקורא העברי צריך לדעת את זהותם הטורקית של העות'מאנים ושלא יחשבו שזה היה עם שנעלם. מדי פעם אני חושב מומלץ לכתוב מדי פעם טורקים, טורקי, במקום עות'מאני, עות'מאנים, לא חייב בכל מקום, אבל שם התואר הזה מקל מבחינת גיוון שמות התואר וגם על ההבנה על מי מדובר. Ewan2 - שיחה 20:11, 18 בנובמבר 2017 (IST)

שבוע טוב. Ewan2 לא יודע למה זכיתי לנ"ל (-:, אבל בעוד שאין לי בעיה עם טורקים עות'מאנים מעת לעת, יש לי בעייה עם המינוח טורקי וכאן אני חולק עליך. כשם שצה"ל אינו הצבא היהודי אלא הצבא הישראלי, כך כאן ההתייחסות צריכה להיות לישות המדינית והיא אינה טורקיה. Assayas - שיחה 23:21, 18 בנובמבר 2017 (IST)

העות'מאנים שהקימו את האימפריה היו טורקים.בין העות'מאנים היו גם עמים כבושים - כולל יוונים, בולגרים, אלבנים, גאורגים, ערבים. אבל המדינה הייתה שייכת לטורקים. וכו' אייני יודע למה אסור להגיד טורקים. כהם עצמם קראו לעצמם טורקים, כולם קראו להם טורקים במשך 700 שנה, למה עכשיו אסור להגיד להם טורקים?. היו אומרים "באים הטורקים!" "נילחם בטורקים!" לא בעות'מאנים. אין שפה עות'מאנית, יש שפה טורקית. זה הלאום של רוב העות'מאנית והלאום של המעמד המנהיג של העות'מאנים. מהמט השני היה טורקי, מוראט השני היה טורקי,

אפילו כשהיו ממוצא גאורגי, יהודי, או צ'רקזי, הסולטנים, הפאשות, היני'צרים וכו' היו מתבוללים בתרבות הטורקית והפכו לטורקים.אין עם עות'מאני. מי היו העות'מאנים? הייתה שושלת טורקית.מאות שנים הערבים,הבולגרים, הסרבים, היהודים לא ראו את עצמם עות'אמניםת , למרו. רק במאה ה19 התחילו רפורמות שניסו לעיניין אותם קצת יותר בניהול המדינה, אבל המדינה נשארה טורקית גאה. הנוצרים שהתאסלמו הפכו לטורקים. (דרך אגב, צה"ל הוא כן צבא של היהודים. תשאל ערבים של מי צה"ל. "באים היהודים !" אומרים הערבים על הצבא הישראלי. המלחמות בין מדינות ערב לישראל הן כן מלחמות של ערבים עם היהודים. זאת יודעים גם הערבים המשרתים בצה"ל. יש לישראל צביון יהודי עברי. רואים לפי ההמנון, האלפבית, השפה, החגים, השבת, וכו'. זו כן מדינת היהודים, מה שלא נרצה). אבל המקרה שונה מישראל. זו הייתה אימפריה רב לאומית עם רוב מוסלמי, בהנהגת הטורקים. האימפריה הצארית הייתה גם כן רב לאומית אבל רוסית, האימפריה ההבסבורגית גם הייתה רב-לאומית אבל במאה - 17-18 הייתה אוסטרית, האימפריה העות'מאנית הייתה במידה עוד יותר חזקה טורקית ומוסלמית. איש לא חשב אחרת. לא אז ולא עכשיו. אי אפשר לשלול לטורקים את ההיסטוריה שלהם. הייתה קיימת במאה ה-19 אזרחות עות'מאנית, אבל המדינה הייתה של הטורקים בשביל הטורקים. העמים האחרים הנכבשים היו משניים בחשיבותם בהנהגה, בצבא , בכל. Ewan2 - שיחה 00:19, 19 בנובמבר 2017 (IST) אני מתנצל על ההטפה, אבל לא נוכל להמציא את הגלגל, ולהגיד שהעותמאנים לא היו טורקים. שבוע טוב, מוטי Ewan2 - שיחה 00:33, 19 בנובמבר 2017 (IST)

לישראלים לא נוכל להגיד "יהודים" כי מדובר רק ביהודים העבריים , ויש כמה מיליונים בחו"ל ללא קשר ישיר. אבל הטורקים היו כולם במולדתם לאורך שבע - שמונה מאות השנים באסיה הקטנה, לא הייתה להם פזורה משמעותית המדברת בשפות אחרות כמו היהודיםEwan2 - שיחה 00:55, 19 בנובמבר 2017 (IST)

Ewan2 בוקר טוב ושבוע טוב. אנו מכירים ושוחחנו, אך למען הסר ספק, אני מכבד אותך ואת דעתך. בנושא הזה חולק עליך נמרצות. ההתייחסות בצבא, מדינה, ממשלה היא ליישות מדינית ולא למוצא אתני. לא זו אף זו, בגלל שטורקיה ירשה את האימפריה האוסמאנית נולד הכורח לבדל בין שתי היישויות. ולכן במחקר המודרני לא קוראים להם טורקים בהקשר המדיני. מקסימום טורקים-עות'מאנים. גם באקדמיה הייתה אבולוציה וזה מה שמקובל היום, לפחות אצלנו. עבדך הנאמן הוא "תוצר" של האקדמיה כאן, ו"חטפתי" בעבודות הסמינריוניות הראשונות כאשר השתמשתי במינוח טורקים בהקשר הנ"ל. בקיצור, לא אומרים טורקים בהקשר הזה כי זו שגיאה. נישאר ידידים וחלוקים. בברכה Assayas - שיחה 07:46, 19 בנובמבר 2017 (IST)

רבותי הנכבדים, ארשה לעצמי להתערב בדיון נכבד זה, מדובר בשלושה מעגלים, שלעתים חופפים ולעתים לא - דת, לאום ואזרחות. כולם היו אזרחים עות'מאנים, אך רק חלקם היו בני הלאום הטורקי, שמקורו בשבטים טורקיים. גם בני אלבניה, בולגריה, מרוקו ובני מצרים ואפילו תימן היו עות'מאנים, אך לא טורקים, לכן יש משמעות להבדל. הרומנים, בתקופת השלטון העות'מאני, נשאו דרכון עות'מאני והיו זכאים לנסוע ללא אשרה בכל רחבי האימפריה, אך לא היו טורקים. בברכה. ליש - שיחה 08:53, 19 בנובמבר 2017 (IST)

אם כך מה רוצים מהטורקים בקשר לרצח העם נגד הארמנים? למה נקרא הממשל העות'מאני האחרון "הטורקים החדשים"? אני מתכוון למוצא האתני של הממשל העותמאני, הסולטנים הוזירים, הפאשות, הצבא. וכו' . העמים באימפריה העות'מאנים להיה להם השפעה. ליש מדבר עת תקופה אחרונה בתולדות האימפריה. הרומנים בבסרביה היו להם דרכוים רוסים, בבוקובינה דרכונים אוסטרו-הונגרים. אני מדבר על מוצאם האתני של הצבא והממשלה וההנהגה העות'מאנית. האימפריה העוטת'מנית הייתה טורקיה ושטחים שהטורקים כבשו. לא הייתה שום אשליה אופטית כשהעמים קראו לשלטון הזה טורקי ולחיילים שלחמו נגדם טורקים. אני מדבר למוצא האתני ולשפה ולדת. השפה הרשמית הייתה טורקית, הצבא דיבר טורקית, הסולטן והווזירים דברו טורקית, המוזיקאים שרו וניגנו מוזיקה בטורקית, הסופרים העות'מאנית שייכים לספרות הטורקית. לא מדובר על אזרחותם של משה שרת או יהודה בורלה. הבולגרים, הסרבים, הרומנים, הערבים לא נכבשו על ידי משה שרת ויהודה בורלה אלא על ידי טורקים. הטורקים הישנים, הטורקים החדשים,וכו. Le Grand Turc. לרומנים בטרנסילבניה היו בתקופה האחרונה של האימפריה האוסטרו-הונגרית דרכונים הונגרים, אבל לא היו הונגרים. לא נכנה את הבולגרים "רולמלים" מפני שחיו למשל ברומליה, גם לרומנים ליש לא קורא להם ולאכים או מולדבים מפני שחיו הארצות האלה.10:37, 19 בנובמבר 2017 (IST) כמובן אני מדבר על המוצא האתני השליט בלבד.ההגמוניה הייה של העם הטורקי, המוסלמי בדתו, טורקי בשפתו ותרבותו. אז כמו שמוצארט היה אוסטרי, אמן, גנרל, סופר או מוזיקאי טורקי בימי העות'מאנים היה גם טורקי מבחינה אתנית. זאת הכוונה. שבוע טוב לכם,Ewan2 - שיחה

כפי שכתבתי קודם, נישאר ידידים וחלוקים. ראשית, לא הטורקים החדשים אלא הטורקים הצעירים. זו הייתה מפלגה לאומנית ואתנית אשר שמה לה למטרה להפיל את ראשי השלטון האוסמאני. כמפלגה, הם השתלטו על מוסדות השלטון ביישות המדינית שנקראה האימפריה האוסמאנית. אז גם הטיעון הזה שגוי. צריך להכיר את הפרטים המדויקים ולא לצאת בהכרזות כלליות שגויות. בכל מקרה, לטעמי (וגם לדעת האקדמיה) השימוש במינוח טורקים בהקשר הזה הוא שגיאה. לא הצלחת לשכנע אותי אחרת. Assayas - שיחה 10:48, 19 בנובמבר 2017 (IST)

בוודאי שאנחנו נשאר ידידים ויכולים להיות חלוקים. אני בכל זאת מנסה להסביר את עצמי למה יכולים להשתמש במילה "טורקים" בקיצור לגבי הטורקים העו'תמאנים. טורקים זו הקבוצה האתנית שהקימה והובילה את האימפריה העותמאנית. הרי העות'מאנים שכבשו את הארצות והעמים שכבשו לא היו רומנים עם דרכון, לא בולגרים, לא סרבים, לא ערבים, לא ארמנים, לא יוונים, לא יהודים, לא פרסים, לא אזרים, אף לא טטרים, לא טורקמנים, אלא היו טורקים.

תחת פיקודם של טורקים גדלו גם לוחמים ממוצא כורדי, ערבי, טטרי, צ'רקזי, נוצרים שעברו טורקיזציה ואסלמיזציה. אני מדבר על השייכות האתנית. אי אפשר להגיד שברצח העם הארמני העות'מאנים רצחו עות'מאנים!!! על הטורקים שטבחו בבולגרים במאה ה-19 או ביוונים לא ניתן להגיד שעות'מאנים טבחו בעות'מאנים. כשהרומנים - ולאכים או מולדבים לחמו בטורקים לא יכולים להגיד שעות'מאנים לחמו בעו'תמאנים. השלטון העו'תמאני ששלט על העמים האחרים היה שלטון של כובש זר, היה שלטון זר.הטורקים היה עם השולט באימפריה העו'תמאנית, והעמים הנכבשים רובם סבלו מהכיבוש שלהם , שנאו אותם. מי שהתבולל הפך לטורקי. לא לערבי, לא ליווני, לא לפרסי, לא לארמני.

אתן לך דוגמה לגבי האתניות ואזרחות או מסגרת מדינית. הפילוסוף עמנואל קאנט חי בפרוסיה. היה פרוסי. איש לא יקרא לו פילוסוף פרוסי, אלא גרמני, כי היה שייך לאתניה גרמנית, וכתב בגרמנית. מוצארט חי באימפריה ההבסבורגית, חי בזלצבורג ובווינה, בירת האימפריה, מבחינה אתנית היה גרמני אוסטרי או בקיצור אוסטרי, בוודאי לא יקראו לו "מלחין הסבסברגי" או "רומאי קדוש". מיכאיל שולוחוב חי בברית המועצות, נחשב סופר סובייטי, אבל הוא נחשב גם לסופר רוסי. כתב ברוסית, היה רוסי מבחינה אתנית. סטלין היה מנהיג ברית המועצות, היה פוליטיקאי סובייטי, אבל היה גאורגי אתני. כך הסולטנים, הגנרלים, החיילים , הסופרים, המוזיקאים העו'תמאנים רובם היו טורקים, ועוד טורקים גאים, דיברו טורקית, כתבו לרוב בטורקית, (אם רצו כתבו גם בפרסית, והתפללו כמובן רק בערבית) אפילו כשהיו להם לפעמים אמהות, נשים ופלגשים יווניות, או יהודיות או ארמניות או צ'רקזיות שהתבוללו בתרבות הטורקית. לעומת זאת היוונים, הארמנים, הבולגרים, היוונים היו עמים כבושים ומיעוט מהם התאסלמו ועברו לתרבות העות'מאנית שהייתה טורקית. (האלבנים התאסלמו, מיעוט מהם התבוללו לגמרי) גם הערבים העו'תמאנים סבלו מהשלטון הזר מאיסטנבול, שהיה טורקי, קיבלו מושלים טורקים, גובי מסים טורקים, אלו כולם היו זרים בשבילם - לא היו ערבים, לא היו פרסים, לא כורדים, אלא טורקים. הטורקים האלה היו עות'מאנים, אבל טורקים. אלו דברים טריוויאליים. הרי אני לא שולל את השם העו'תמאני לאימפריה, לממשל, לתקופה, לצבא, לספרות, למוזיקה מזמן הסולטנים באיסטנבול. זה היה העידן עו'תמאני שהוקם על ידי הטורקים העו'תמאנים. בקיצור קראו להם טורקים לפי מוצאם ושפתם. לא היה קיים עם עות'אמני ממש - העו'תמאנים היו שבט שולט בלבד - אלא היה קיים עם טורקי, מוסלמי סוני בדתו, והוא השתלט על עמים ודתות אחרים.

אני, מוטי, מכבד אותך מאוד, ואני נהנה מאוד ממה שאתה כותב בוויקיפדיה על עמי הבלקן ולא רק, אבל מנסה לשכנע אותך שקיים עם טורקי שלא נולד בשנת 1923 עם הקמת הרפובליקה הטורקית. זהו עם ותיק, לפחות כמו הרומנים הבולגרים, הסרבים, וכו' והוא שבנה בין המאות ה13-20 את האימפריה העות'מאנית והיה העם המנהיג, הכובש והפריבילגי בה. מי שבמאה 19-20 היה אוהד את האימפריה העו'תמאנית נקרא טורקופיל. הסולטן כונה על ידי הצרפתים בימי הביניים "הטורקי הגדול", טורקיה הייתה בשלב מסוים "האדם החולה" של אירופה, את הזוועות של העו'תמאנים זוכרים כל עמי הבלקן וארמנים ואחרים כזוועות שביצעו הטורקים ולא איזה "עו'תמאנים" ערטילאים. טורקיה והאמיפריה העו'תמאנית במאות 13-20 היו מלים נרדפות כמו שרוסיה, האימפריה הצארית וברית המועצות היו בשימוש כמלים נרדפות. כי ברית המועצות והאימפריה הצארית, נשלטו על ידי הרוסים, על ידי השפה הרוסית, התרבות הרוסית, הצבא הרוסי. אותו דבר עם העו'תמאנים והטורקים. אין זה סותר כהוא זה את המחקרים ואת דעות האקדמיה. מוטי, אלה שהחטיפו לך כשאמרת טורקים הם ששגו ושוגים. מבחינה מדינית צודקים - ומבחינה אתנית - שוגים. כנראה רצו להדגיש את סוגיית ההתבוללות שהייתה קיימת בין עמים כבושים - אבל המתבוללים עברו טורקיזציה, רובם הפסיקו להיות יוונים, אלבנים, גאורגים, כורדים, וכו'Ewan2 - שיחה 00:56, 21 בנובמבר 2017 (IST) נ.ב דרך אגב, אני יודע שהטורקים לא עשו רק דברים רעים, ומעריך את מורשתם התרבותית וגם צדדים חיוביים במדיניותם אז ומאוחר יותר, כולל למשל את קליטת מגורשי ספרדEwan2 - שיחה 01:14, 21 בנובמבר 2017 (IST) אני מסיים עם ציטטה מוויקיפדיה באנגלית כתמצות: In Western Europe, the two names "Ottoman Empire" and "Turkey" were often used interchangeably, with "Turkey" being increasingly favoured both in formal and informal situations. This dichotomy was officially ended in 1920–23, when the newly established Ankara-based Turkish government chose Turkey as the sole official name. Most scholarly historians avoid the terms "Turkey", "Turks", and "Turkish" when referring to the Ottomans, due to the empire's multinational character.[13] אכן היסטוריונים, שכאילו גילו את אמריקה, מתעקשים בעשורים האחרונים להשתמש במושג "עו'תמאני" ו"עותמאני", כדי להדגיש כי הייתה זו אימפריה מיוחדת, בינלאומית, אבל למעשה לא שוללים כי היא הוקמה על ידי טורקים ונשלטה על ידי טורקים. העמים האחרים היו בשרות אליטה שהייתה ברובה טורקית. השפה והתרבות היו גם כן טורקיות. לעמדת ההיסטוריונים האלה הייתה גם סיבות פוליטיות מרובות , לפעמים סותרות - להוריד מהגאווה של הטורקים בכיבושים והאימפריה שהקימו בעבר, לעודד את התרבות החילונית הטורקית המודרנית על חשבון הקנאות המוסלמית הדתית שאיפיינה את העבר או להטיל על העו'תמאנים את האשמה על מעשי הזוועה ורצח שביצעו, ולטהר כך את טורקיה המודרנית מאחראיות על כך, וסיבות נוספות .Ewan2 - שיחה 01:51, 21 בנובמבר 2017 (IST)

בוקר טוב. אין ביננו מחלוקת בכלל על נושא המוצא האתני ושקיים עם טורקי אועוזי שייסד אימפריה. גם לא שטורקיה ירשה את האימפריה האוסמאנית תוך הדגשת הלאומנות והאתניות. המחלוקת היא: שבכתיבה אנציקלופדית וגם אקדמית כאשר מדברים על היישות המדינית: מי שלט היכן, הצבא ה-, לא מתייחסים למוצא האתני אלא לזהות המדינית. ולכן לא הטורקים שלטו אלא האוסמנים. לא הצבא הטורקי אלא הצבא האוסמני, לא מלחמות טורקיה-רוסיה, אלא המלחמה העות'מאנית....(אני כותב אוסמאנית, אבל נעזוב את זה). כך מקובל וכך צריך לכתוב. על זה המחלוקת והיא תישאר בעינה. וצדקו אלו "שהחטיפו" לי. כי ההקשר של הכתיבה הוא חשוב. Assayas - שיחה 07:45, 21 בנובמבר 2017 (IST)

בוקר טוב. כוונתי היא למוצא האתני. אם מישהו מהעות'מאנים הוא ממוצא טורקי שניתן לציין זאת ולא למחוק או להעלים עובדה זאת. אינני נגד הדגש על ההבדל בין טורקיה של היום לאימפריה העות'מאנית (אוסמנית).

מצד שני אין זו טעות חמורה כשאומרים טורקים לחיילים העות'מאנים, כי זה מה שהיו. כמו שהחיילים של צבא הצארי היו "רוסים" או החיילים של הונגריה היו "הונגרים". אבל אנחנו יודעים שגם רוסיה הצארית הייתה רב לאומית, גם ממלכת הונגריה הייתה רב לאומית, אבל העמים ששלטו בהם היו הרוסים, ובהאתמה ההונגרים. השימוש במילה עות'מאנים הוא עדיף, אבל להגיד טורקים זו בכלל לא טעות , אלא מציאות שהשלטון היה בידי הטורקים, רוב החיילים היו טורקים או בעלי תרבות טורקית, מוסלמית כמובן העות'מאנים הם שלב בהיסטוריה של הטורקים שמקורם בעיקר בטורקים האוועוזים, כפי שציינת, שהטמיעו אוכלוסיות מקומיות, טורקיות או נוצריות יווניות וכו'. כפי שהחליפויות העבאסית או העומאיית היו חלק מההיסטוריה של הערבים , האימפריה הצארית חלק מההיסטוריה של הרוסים. בוודאי שכל אלה היו רב לאומיות. לפעמים אף רב דתיות. ההקשר בוודאי חשוב, רק שאפשר לציין את אתניות של האנשים.מבחינת ההבנה ההיסטורית עושים הפרדה בין המדינות והתקופות, וזה חשוב. אבל לא צריך לשכוח שכמו שפירנצה, ונציה, מדינת האפיפיור, הדובסויות האיטלקיות היו חלק מההיסטוריה של האיטלקים, ולאונרדו דה וינצ'י או מיכאלאנג'לו נחשבים איטלקים, למרות שלא הייתה קיימת איטליה מאוחדת, גם אישים או אנשים מהאימפריה העות'מאנית כולל חיילים או אמנים או סופרים או גנרלים היו טורקים, לצד עוד כאלה שהשתייכו למיעוטים. אין צורך להעלים לגמרי את הצביון האתני והלשוני ולמחוק את המילה טורקי בכל מקום כשמדברים על התקופה העו'תמאנית או האוסמנית. הזיכרון של העמים על העו'תמאנים כ"טורקים" הוא לא כל כך שגוי כפי שחושבים. מבחינה דידקטית, אקדמית או מדעית כפי שאתה אומר זה נכון שזה חשוב להדגיש את ההקשר, כמובן. וזאת הייתה כנראה הסיבה שהמורים והפרופסורים להיסטוריה עשו ועושים עיניין מנושא שימוש בשמות. Ewan2 - שיחה 11:28, 21 בנובמבר 2017 (IST)

כפי שכתבתי נישאר חלוקים. חיילים רוסים כי היו שייכים לאיפריה הרוסית, הונגרים לממלכת הונגריה. היישות הייתה האימפריה העות'מאנית ולכן חיילים עות'מאניים ולא טורקים. זוהי טעות עקרונית לכנות אותם טורקים בהקשר הזו, כי לא הייתה יישות בשם טורקיה. לכן גם אומרים הצבא האוסטרי ולא הגרמני למרות שמוצאם האתני של החיילים הוא גרמני. זוהי המחלוקת והיא תישאר בעינה. לא נסכים. ברשותך, מיצינו את הדיון ואין טעם להמשיכו. Assayas - שיחה 14:19, 21 בנובמבר 2017 (IST)

שלום Ewan ומוטי. אני נהנה מאד לקרוא את הויכוח ביניכם על הנושא. לי אישית אין דעה בנידון אך ברצוני לציין נקודה מסויימת. בזמנו, כשכתבתי את הערכים של כמה ערים בהונגריה השתמשתי לרוב גם בויקיפדייה ההונגרית. שם כמובן אין ערך על יישוב מסוים שאין התייחסות לתקופת הכיבוש העות'מאני (או אוסמאני). לפי מיטב זיכרוני הצורה היחידה שבה התייחסו לכובשים העות'מאנים היה - "טורקים" או אפילו בלשון יחיד "הטורקי" (A török). אני לתומי תרגמתי לתומי - "טורקים" אך ראיתי שמתקנים אותי לעות'מאנים ואז המשכתי גם אני להשתמש במינוח הזה. Elistark - שיחה 15:53, 21 בנובמבר 2017 (IST)

שלום אלי. יש התייחסויות כאלו בוויקיפדיות זרות. לטעמי זוהי טעות. כתבתי גם ל-Ewan שניתן פה ושם לכתוב טורקים-עות'מאניים בכדי לגוון למרות שגם זה לא מדויק. ההתייחסות היא ליישות המדינית (האימפריה הרוסית, השוודית, ממלכת בולגריה וכיו"ב). לא הייתה מדינת לאום בשם טורקיה במועד הזה. טורקיה קמה אחרי WWI. לא מקובל להתייחס אתנית בשם כנ"ל שהרי לא תכתוב על צה"ל שהוא הצבא היהודי אלא הצבא הישראלי, מה גם שחלק לא מבוטל מהצבא האוסמאני הורכב מחיילים שהמוצא האתני שלהם לא היה טורקי. השגיאה הזו נפוצה בוויקיפדיות הזרות גם משום שטורקיה "ירשה" את האימפריה האוסמאנית והיסטוריונים מסוימים עליהם נסמכים וכתבו לאחר הקמת טורקיה המודרנית, כינו את היישות האוסמאנית "טורקיה" מונח שכאמור שגוי לחלוטין. הנ"ל לא מקובל היום באקדמיה. גם המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877–1878) מכונה בוויקיפדיה האנגלית Russo-Turkish War (1877–1878) וזוהי שגיאה היסטורית בוטה. כפי שנוכחת, נשארנו חלוקים מבלי לגרוע מהערכתי האישית כלפי בר הפלוגתא שלי בדיון זה. Assayas - שיחה 18:14, 21 בנובמבר 2017 (IST)

אוסיף לדברי מוטי, ששימוש במונחים לא מדויקים גורר בהמשך תפיסות שגויות של ההיסטוריה ולדוגמת אקח את רצח העם הארמני. במסע הגירוש הגדול מרבית הארמני שנרצחו, נשדדו, הנשים שנחטפו ונאנסו, מרבית הפשעים האלה בוצעו על ידי שבטים קורדיים וצ'רקזים, אך האשמה מופנית כלפי הטורקים ושום הוכחות היסטוריות לא ישנו את התפיסה השגויה. הארמנים נוטרים מאז נגד הטורקים ואף מילה אין להם נגד הקורדים, הצ'רקזים והבדואים. עיוות היסטורי. בברכה. ליש - שיחה 19:23, 21 בנובמבר 2017 (IST)

ברור שנשארנו חלוקים. לשלול אופייה הטורקי של ההטורקים באימפריה העות'מאנית זה כמו לקרוא להגל פוילוסוף רומאי קדוש מפני שחי באימפריה הרומית הקדושה בעלת הלאום הגרמני, לקרוא למושה מנדלסון פילוסוף פרוסי, מפני שחי בפרוסיה, או לקרוא למוצרט מלחין הבסבורגי מפני שחי באימפריה ההבסבורגית, או לכתוב על מילכאנג'לו פסל וצייר פלורנטיני ולא איטלקי מפני שאיטליה אז לא הייתה קיימת. רצח העם הארמנים בוצע על ידי שלטון הטורקים הצעירים בימי האימפריה העות'מאנים. הארמנים גורשו , נרצחו, הורעבו וכו' בפקודת השלטונות הטורקים, פוליטיקאים וגנרלים טורקים, ומהמבציעם היו ברובם טורקים, לצידם היו גם כורדים וצ'רקסים, שהיו השכנים של הארמנים. שטפאן הגדול, ולד צפש ויאנוש הוניאדי לא עשו הבדל בין המילה עות'מאנים ולמילה הטורקים. בכרוניקות של הכרוניקנים הרומנים בעת המלחמות בטורקים לא מדברים על עות'מאנים אלא על לחימה נגד טורקים ולפעמים נגד טטרים, בני חסותם של הטורקים. לא יכולת להסתדר באימפריה הזאת אם לא ידעת טורקית. זו לא שגיאה של ההיסטוריונים המערביים במאה ה9 , אלא כאילו אשליה אופטית של הבולגרים, הרומנים, ההונגרים, הארמנים, הרוסים, וכל אלו שנלחמו בעו'תמאנים. הם לא ידעו שהאימפריה העות'מאנית אינה מדינה של הטורקים. הם היו משוכנעים שנאבקים בטורקים. הסוגיה הזאת דומה לתאוריה שלפיה לא היו קיימים איטלקים עד שלא התאחדה איטליה במחצית השנייה של המאה ה-19 , או שלא היו רומנים עד 1862 כשהנסיכויות המאוחדות אימצו את השם רומניה. ברית המועצות הייתה בשליטה רוסית, אנשים קראו לחילים שלה רוסים. אף על פי שהיו בצבא הסובייטי (כמו בצבא הצארי הרוסי) הרבה חילים שלא היו רוסים, כולל יהודים או טטרים או אוקראינים. הרוב היה רוסי, שליטים ניהלו פוליטיקה לאומנית ווליקו-רוסית, אף עלפ י שכמה מהממניגים כולל סטלין למשל, לא היו רוסים. לכן ההמנון הסובייטי שנבחר בימי מלחמת העולם השנייה הילל את רוסיה הגדולה. אז זו לא שגיאה גדולה מדי לקרוא לברית המועצות רוסיה, אף שהייתה פחות רוסית מאשר האימפריה העות'מאנית הייתה טורקית. לא היה קיים עם עות'מאני אלא עם טורקי ששלט על הרבה עמים אחרים. הכורדים והצ'רקסים והטטרים היו בני בריתם הכי קרובים של הטורקים והזדהו עם האימפריה יותר, למדו גם הם טורקית .מדינת ישראל היא מדינת לאום של העם היהודי. הצבא הישראלי והממשלה הישראלית פועלים לפי האינטרסים של העם היהודי בישראל. לכן הם כן ממשלה יהודי וצבא יהודי. אין בכך שום בושה. יהודים ששהיו מיעוט לאומי הקריבו את עצמם בצבאות של גרמניה, צרפת, אנגליה כו' בעד הגנת מדינותיהם והאינטרסים שלהן. כמו שאירלנד היא מדינת לאום של העם האירי. זה לא מונע מהאירים לבחור בראש ממשלה חצי הודי במוצאו. אירלנד עדיין נשארת אירית, אף על פי שחיים בה אירים ממוצא סקוטי ואנגלי, או מהגרים מעמים שונים. זה נכון להגיד עות'מאנים אבל ההיסטוריה שלהם היא 80% מההיסטוריה של הטורקים Ewan2 - שיחה 21:54, 21 בנובמבר 2017 (IST) גם לרומנים היו מדינות שנקראו ולאכיה (שם זר - ברומנית הייתה זו הארץ הרומנית או מונטניה), ונסיכות מולדובה, הן נקראו גם נסיכויות הדנובה, אבל אלו היו מדינות רומניות.מאוחר יותר נוסדו הנסיכויות המאוחדות , גם כן היו רומניות, אבל לא נקראו רומניה אלא אחרי 1862. אז הרומנים לא היו קיימים לפני 1862? בממלכת הונגריה לא חיו גם כן רומנים?.הייתה פעם נסיכות אוטונומית טרנסילבניה - זו הייתה מדינה הונגרית. אז לא היו קיימים בה הונגרים מפני שהמדינה לא נקראה הונגריה? עוד עם שלא קיים לפי גישה זו הוא העם הצ'כי. קראו לארצותיו בוהמיה ומורביה (+חלק משלזיה). המלחין בדריך סמטנה חי באימפריה האוסטרית אחר כך באימפריה האוסטרו-הונגרית, צ'כיה העצמאית לא הייתה קיימת. אבל קוראים לו מלחין צ'כי. המחנך יאן עמוס קומניוס נקרא צ'כי, אף על פי שצ'כיה העצמאית לא הייתה קיימת עוד. בזמנו במערב קראו להם בוהמים, למשל, לא אמרו צ'כים. כיום בגלל ההכרה בזהות הצ'כית, אנו אומרים לאלו צ'כים ולא בוהמים. אלו דברים גמישים. טורקיה היה שם מצויין קצר ל"אימפריה העו'תמאנית". זה לא היה שימושי להגיד כל הזמן "האימפריה העו'תמאנית" "האימפריה העות'מאנית" אז היו אומרים טורקיה, כי היו מודעים לאופי הטורקי שלה.Ewan2 - שיחה 22:22, 21 בנובמבר 2017 (IST)

שוב, כפי שכתבתי הדיון מיצה את עצמו ואני אארכב אותו בקרוב. השם טורקיה הוא שגוי וזו שגיאה בוטה. קצר, קליט, נוח ולא נכון. ממש לא נכון ומטעה. לא עורכים שגיאות בערכים גם אם הן נוחות וקליטות. הן עדיין שגיאות. לילה טוב Assayas - שיחה 22:30, 21 בנובמבר 2017 (IST)

בסדר , אפשר לסיים. לילה טוב, מוטי.Ewan2 - שיחה 22:40, 21 בנובמבר 2017 (IST).

מערך תמונות

{{Image frame | תוכן = תבנית:צערף תמונות

שגיאות פרמטריות בתבנית:תמונות מרובות
פרמטרים ריקים [ ללא גבול ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

פולנים

בולסלב הראשון
האמיץ

ידוויגה המלכה

דוד בן גוריון

אדם מיצקביץ'

ניקולאוס קופרניקוס

שגיאות פרמטריות בתבנית:תמונות מרובות
פרמטרים ריקים [ ללא גבול ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

פרדריק שופן

ג'וזף קונרד

ולדיסלב ריימונט

סטפאן באנאך

ברוניסלב מלינובסקי

שגיאות פרמטריות בתבנית:תמונות מרובות
פרמטרים [ 1 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
פרמטרים ריקים [ ללא גבול ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

יוחנן פאולוס השני

איגנאצי פדרבסקי

מריה שקלודובסקה-קירי

אנדז'יי ויידה

ויסלבה שימבורסקה

{{

• 
  קזימיר השלישי
• 
  (יאן קוחנובסקי)
• 
  חנקה אורדונובנה
• 
  ולדיסלב טטרקייביץ'
• 
  לשק קולקובסקי
• 
  ז'וזף בבינסקי
• 
  קרול שימנובסקי
• 
  טדאוש קנטור
• 
  Pterois וצלב ניזינסקי
• 
  קשיז'טוף פנדרצקי
• 
  סטניסלב ויספיאנסקי
• 
  ויסלבה שימבורסקה

}}

שגיאות פרמטריות בתבנית:תמונות מרובות
פרמטרים ריקים [ ללא גבול ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

פולנים

יאן הנריק דומברובסקי

ולדיסלב אנדרס

דוד בן גוריון

שטפאן באטורי

וצלב ניז'ינסקי

{{

• 
  קזימיר השלישי
• 
  (יאן קוחנובסקי)
• 
  חנקה אורדונובנה
• 
  ולדיסלב טטרקייביץ'
• 
  לשק קולקובסקי
• ז'וזף בבינסקי
  ז'וזף בבינסקי
• 
  קרול שימנובסקי
• 
  טדאוש קנטור
• 
  Pterois וצלב ניזינסקי
• 
  קשיז'טוף פנדרצקי
• 
  סטניסלב ויספיאנסקי
• 
  ויסלבה שימבורסקה

}}

תבנית:Infocaseta Grup etnic

{{

• קזימיר השלישי
  קזימיר השלישי
• (יאן קוחנובסקי)
  (יאן קוחנובסקי)
• 
  חנקה אורדונובנה
• 
  ולדיסלב טטרקייביץ'
• 
  לשק קולקובסקי
• ז'וזף בבינסקי
  ז'וזף בבינסקי
• 
  קרול שימנובסקי
• 
  טדאוש קנטור
• 
  Pterois וצלב ניזינסקי
• 
  קשיז'טוף פנדרצקי
• 
  סטניסלב ויספיאנסקי
• 
  ויסלבה שימבורסקה

}}

{{Image frame | תוכן = תבנית:צערף תמונות

קובץ:Chuvashes.jpg

קולאז'

שלום נכבדי, אני רוצה תמונת קולאז' לראש הערך הזה, נא לשלב את התמונות הללו:

• 
• 
• 
• קובץ:Gennadiy Aygi.jpg
• 
• 
• 

שגיאות פרמטריות בתבנית:תמונות מרובות
פרמטרים ריקים [ ללא גבול ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

פולנים

ארנגרימור יונסון, סופר

אריק האדום

יונאס הלמגרימסון

אגיל סקלאגרימסון

אסגיר אסגירסון

שגיאות פרמטריות בתבנית:תמונות מרובות
פרמטרים [ 1 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
פרמטרים ריקים [ ללא גבול ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

הלדור לקסנס

נילס פינסן

לייף אריסקון

ויגדיס פינבוגדוטיר

שגיאות פרמטריות בתבנית:תמונות מרובות
פרמטרים [ 1 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
פרמטרים ריקים [ ללא גבול ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

יוחנן פאולוס השני

איגנאצי פדרבסקי

מריה שקלודובסקה-קירי

אנדז'יי ויידה

ויסלבה שימבורסקה

{{

שגיאות פרמטריות בתבנית:תמונות מרובות
פרמטרים [ ללא גבול, ללא מרווח ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

שגיאות פרמטריות בתבנית:תמונות מרובות
פרמטרים [ ללא גבול, ללא מרווח ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

שגיאות פרמטריות בתבנית:תמונות מרובות
פרמטרים [ ללא גבול, ללא מרווח ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

שגיאות פרמטריות בתבנית:תמונות מרובות
פרמטרים [ ללא גבול, ללא מרווח ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

קולאז'