מריה מאדינבורו, מלכת רומניה

מריה מאדינבורו, מלכת רומניה
Marie of Edinburgh

לידה	29 באוקטובר 1875 קנט, הממלכה המאוחדת
פטירה	18 ביולי 1938 (בגיל 62) ארמון פלש, סינאיה, ממלכת רומניה
שם מלא	מריה אלכסנדרה ויקטוריה
מדינה	הממלכה המאוחדת, הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד, רומניה
מקום קבורה	מנזר קורטיה דה ארג'ש
בן זוג	פרדיננד הראשון, מלך רומניה
שושלת House of Saxe-Coburg and Gotha
אב אלפרד, דוכס אדינבורו וסקסוניה-קובורג-גותה אם מריה אלכסנדרובנה, הנסיכה הגדולה של רוסיה צאצאים ראו בהמשך
פרסים והוקרה
דוקטור לשם כבוד (1930, "King Ferdinand I" University) הצלב האדום המלכותי עיטור מסדר העיט הלבן של פולין
חתימה

בית המלוכה של רומניה
הוהנצולרן-זיגמרינגן

קרול הראשון
המלכה: אליסאבטה צאצאים: הנסיכה מריה
פרדיננד הראשון
המלכה: מריה צאצאים: הנסיך קרול הנסיכה אליסאבטה הנסיכה מריה הנסיך ניקולאה הנסיכה אילאנה הנסיך מירצ'אה
קרול השני
המלכה: אלנה צאצאים: הנסיך מיכאי
מיכאי הראשון
המלכה: אנה, מלכת רומניה צאצאים: הנסיכה מרגריטה הנסיכה אלנה הנסיכה אירינה הנסיכה סופיה הנסיכה מריה

מריה אלכסנדרה ויקטוריה (באנגלית: Marie Alexandra Victoria;‏ 29 באוקטובר 1875 – 18 ביולי 1938) הייתה נסיכת אדינבורו, סקסה קובורג וגותה ומלכת רומניה, רעיית פרדיננד הראשון, מלך רומניה ואם קרול השני, מלך רומניה. נכדת ויקטוריה, מלכת הממלכה המאוחדת מצד אביה, ונכדת אלכסנדר השני, קיסר רוסיה מצד אמה.

לאחר שסירבה להצעה מבן דודה, המלך לעתיד ג'ורג' החמישי, היא נבחרה לאשתו לעתיד של פרדיננד, אז נסיך הכתר של רומניה, בשנת 1892. מריה הייתה נסיכת הכתר בין 1893 ל-1914, והפכה מיד לפופולרית בקרב העם הרומני.

לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה, מריה האיצה בפרדיננד ליצור ברית עם ההסכמה המשולשת ולהכריז מלחמה על גרמניה, דבר שעשה בסופו של דבר בשנת 1916. בשלבים הראשונים של הלחימה, הבירה הלאומית בוקרשט נכבשה על ידי מעצמות המרכז. מריה, פרדיננד וחמשת ילדיהם מצאו מקלט במערב מולדביה. שם, היא ושלוש בנותיה פעלו כאחיות בבתי חולים צבאיים, וטיפלו בחיילים שנפצעו או נפגעו מכולרה. לאחר המלחמה, ב-1 בדצמבר 1918, האזור ההיסטורי של טרנסילבניה, בעקבות בסרביה ובוקובינה, התאחד עם הממלכה העתיקה. מריה, כעת מלכת רומניה הגדולה, השתתפה בוועידת השלום בפריז ב-1919, שם פעלה להכרה בינלאומית ברומניה המורחבת. בשנת 1922, היא ופרדיננד הוכתרו בקתדרלה שנבנתה במיוחד בעיר העתיקה אלבה יוליה, בטקס ראוותני ששיקף את מעמדם כמלכה ומלך של המדינה המאוחדת.

כמלכה, מריה הייתה פופולרית מאוד, ברומניה ומחוצה לה. ב-1926, היא ערכה סיור דיפלומטי בארצות הברית, לצד ילדיה ניקולאה ואילאנה. הם התקבלו בהתלהבות על ידי האנשים וביקרו בכמה ערים לפני שחזרו לרומניה. שם, מריה גילתה שפרדיננד חולה במחלה קשה והוא מת כמה חודשים לאחר מכן. כעת, המלכה האלמנה, מריה סירבה להיות חלק ממועצת העוצרות ששלטה על המדינה בעת תקופת קטינותו של נכדה, המלך מיכאי. בשנת 1930, בנה הבכור של מריה, קרול, שוויתר על זכויותיו לירושה, הדיח את בנו וגזל את כס המלוכה, והפך למלך קרול השני. הוא הרחיק את מריה מהזירה הפוליטית ושאף למחוץ את הפופולריות שלה. כתוצאה מכך, מריה התרחקה מבוקרשט ובילתה את שארית חייה בכפר או בארמון בלצ'יק, מעון הקיץ שלה בדרום דוברוג'ה ליד הים השחור. ב-1937 היא חלתה בשחמת ומתה בשנה שלאחר מכן.

לאחר המעבר של רומניה לרפובליקה עממית, המלוכה בוטלה על ידי פקידים קומוניסטים. כמה ביוגרפיות של משפחת המלוכה תיארו את מארי כשיכורה או כאישה מופקרת, בהתייחס לפרשיותיה הרבות לכאורה ולאורגיות שארגנה כביכול לפני המלחמה ובמהלכה. בשנים שקדמו למהפכה הרומנית של 1989, הפופולריות של מריה התאוששה והיא הוצעה כמודל של פטריוטיות לאוכלוסייה. מריה זכורה בעיקר בזכות עבודתה כאחות, אך ידועה גם בכתיבתה הענפה, כולל האוטוביוגרפיה שזכתה לשבחים.

ביוגרפיה

ראשית חייה (1875–1893)

לידה

פארק איסטוול כפי שנראה בין 1843 ל-1894 (חזית דרומית)

מארי נולדה ב-29 באוקטובר 1875 בקנט, אנגליה, לאלפרד, דוכס אדינבורו, בנה של ויקטוריה, מלכת הממלכה המאוחדת, ולמריה אלכסנדרובנה, הנסיכה הגדולה של רוסיה, בתם של אלכסנדר השני, קיסר רוסיה ומריה, נסיכת הסן. מארי הוטבלה ב-15 בדצמבר אותה שנה, וסנדקיה היו הקיסרית מריה אלכסנדרובנה (סבתה מצד האם, שיוצגה על ידי המלכה ויקטוריה), הנסיכה מוויילס (דודתה מצד אביה), דוכסית סקסוניה-קובורג-גותה (דודתה הגדולה, שיוצגה על ידי כריסטיאן, נסיך שלזוויג-הולשטיין), אלכסנדר אלכסנדרוביץ', הצארביץ' של רוסיה (דודה מצד אמה, שיוצג על ידי הרוזן פיוטר אנדרייביץ' שובאלוב), ודוכס קונוט וסטראת'רן (דודה מצד אביה, שיוצג על ידי דוכס אולבני).

חינוך

מארי, בת שבע, בדיוקן משנת 1882 מאת ג'ון אוורט מילאיס שהוזמן על ידי המלכה ויקטוריה והוצג באקדמיה המלכותית

מארי ואחיה בילו את מרבית חייהם המוקדמים בפארק איסטוול, שאמה העדיפה אותו במקום את בית קלרנס, מקום מגוריהם הרשמי. אביה, הדוכס מאדינבורו נעדר ברובו מחיי ילדיו, בשל תפקידו בצי המלכותי, ומארי תאמר מאוחר יותר שהיא אפילו לא ידעה את צבע שערו של אביה, עד שהביטה בדיוקנים מאוחרים יותר שלו. אולם, כשהיה בבית, הדוכס היה משחק לעיתים קרובות עם ילדיו, והמציא משחקים רבים עבורם. מכל אחיה ואחיותיה, מארי הייתה הקרובה ביותר לאחותה ויקטוריה מליטה, שהייתה צעירה ממנה בשנה אחת.

בשנת 1885 מארי וויקטוריה מליטה שימשו כשושבינות בחתונת דודתם ביאטריס, נסיכת הממלכה המאוחדת והנרי, נסיך בטנברג. שתי הבנות היו בקשרים טובים עם בני דודיהם, ניקולאי אלכסנדרוביץ', הצארביץ' של רוסיה (המכונה "ניקי"), גאורגי אלכסנדרוביץ', הנסיך הגדול של רוסיה (המכונה "ג'ורג'י") וקסניה אלכסנדרובנה, הנסיכה הגדולה של רוסיה, שני דודנים רוסיים אחרים, מיכאיל אלכסנדרוביץ', הנסיך הגדול של רוסיה (המכונה "מישה") ואולגה היו צעירים מדי עבור בנות אדינבורו. חברים אחרים שלהן כללו את בניו של ולדימיר אלכסנדרוביץ', הנסיך הגדול של רוסיה.

הנסיכה מארי, צולמה ב-1888

בשנת 1886, כאשר מארי הייתה בת אחת עשרה, מונה אביה למפקד הראשי של צי הים התיכון, והמשפחה השתכנה בארמון סנט אנטון במלטה. במלטה מצאה מארי את אהבתה הראשונה, מוריס בורקה, רב החובל של ספינת הדוכס, וקראה לו "קפטן היקר". הוריה היו מאוד אהובים במלטה וביתם היה לעיתים קרובות מלא אורחים. מארי וויקטוריה מליטה קיבלו סוסים לבנים מאמם והלכו להיפודרום המקומי כמעט מדי יום, חוץ משבת. בשנה הראשונה שלהם במלטה, אומנת צרפתית פיקחה על החינוך של הנסיכות, אך בשל בריאותה הכושלת, היא הוחלפה בשנה הבאה על ידי אישה גרמנית צעירה בהרבה. הוריה שמרו תמיד חדר מוכן לנסיך ג'ורג' מוויילס, בנו השני של אדוארד אלברט, נסיך ויילס, ששירת בצי המלכותי. ג'ורג' כינה את שלוש האחיות הגדולות "שלושת היקרים", אבל העדיף את מרי על פני כולם.

בשנת 1889 מת ארנסט השני, דוכס סקסוניה-קובורג-גותה ללא ילדים, ובעקבות ויתורו של הנסיך מוויילס על זכויותיו לדוכסות, הפך אביה לשליט הדוכסות, וכתוצאה מכך, עברה המשפחה לקובורג. אמה, שהייתה פרו-גרמנית, שכרה אומנת גרמנית לבנותיה, קנתה להם בגדים פשוטים ואף חינכה אותם בדת הלותרנית.

נישואין

פרדיננד ומריה, נסיכת הכתר והנסיכה של רומניה, בתמונה לאחר נישואיהם ב-1893

בשנת 1892 חיזר אחריה ג'ורג' הנסיך מוויילס, ואף קיבל את אישורם של סבתם המלכה ויקטוריה, אלברט אדוארד, נסיך ויילס ואביה אלפרד, דוכס אדינבורו וסקסה-קובורג-גותה, אולם האמהות שלהם התנגדו לנישואין, מכיוון שהנסיכה מוויילס לא סבלה את הרגשות הפרו-גרמניים של משפחתה של מארי, ואילו אמה לא רצתה שהיא תישאר בבריטניה, וכן בשל האיסור על נישואי בני דודים לפי הכנסייה האורתודוקסית. לבסוף התארסה מארי עם פרדיננד, נסיך הכתר של רומניה, אחיינו של קרול הראשון, מלך רומניה. בסוף אותה שנה קיבל פרדיננד את תואר אביר מסדר הבירית, וב-10 בינואר 1893 התחתנו השניים בטירת זיגמרינגן, בנוכחות וילהלם השני, קיסר גרמניה. לאחר מכן בילו השניים תקופה קצרה בבוואריה, ומשם נסעו ברכבת לרומניה, תוך שהם מבצעים עצירה קלה בווינה, בביקור אצל פרנץ יוזף, קיסר אוסטריה.

נסיכת הכתר (1893–1914)

חיי הבית

נסיכת הכתר מריה, בתצלום הראשון שלה שצולם ברומניה

השנים הראשונות לנישואיהם של מריה ופרדיננד לא היו קלות במיוחד, אולם בהדרגה, מערכת היחסים של בני הזוג התבססה על ידידות לבבית: מריה העניקה לפרדיננד כבוד שהיא האמינה שמגיע לגבר, ומאוחר יותר, כמלך, והוא כיבד אותה כי הבין שיש לה הבנה טובה יותר של העולם. בסופו של דבר, מריה האמינה כי היא ופרדיננד הם "מקורביהם הטובים ביותר, בני הזוג הנאמנים ביותר, אך חיינו משתלבים זה בזה רק בעניינים מסוימים". פרדיננד נהנה מנוכחותה של מריה במהלך צעדות צבאיות וכתוצאה מכך היא הוזמנה לעיתים קרובות לאירוע מסוג זה.

מריה ילדה את בנה הראשון, הנסיך קרול, רק תשעה חודשים לאחר הנישואין, ב-15 באוקטובר 1893. אף על פי שמריה ביקשה להשתמש בכלורופורם על מנת להקל על כאבי הלידה, הרופאים נרתעו מכך, מתוך אמונה ש"נשים חייב לשלם בייסורים על חטאי חוה". לאחר שהתעקשו אמה של מריה והמלכה ויקטוריה, המלך קרול התיר בסופו של דבר את השימוש בתרופה על אחייניתו. מריה לא זכתה לשמחה רבה מלידת בכורה, ולאחר מכן כתבה כי "התחשק לה לסובב את ראשה לקיר". לאחר שהתרגלה לחיים ברומניה, מריה החלה לשמוח על לידות ילדיה.

המלך קרול והמלכה אליסאבטה הוציאו מיד את הנסיך קרול והנסיכה אליסאבטה מטיפולה של מריה, בהתחשב בכך שלא הולם שיגודלו על ידי הוריהם הצעירים. מריה אהבה את ילדיה, אך התקשתה אפילו לנזוף בהם לפעמים, ובכך לא הצליחה לפקח עליהם כראוי. כתוצאה מכך, ילדי המלוכה קיבלו השכלה מסוימת, אך מעולם לא נשלחו לבית הספר. מכיוון שמשפחת המלוכה לא יכלה לספק את החינוך המסודר, רוב אישיותם של הילדים נפגמה קשות ככל שהם התבגרו.

לזוג המלכותי היו שישה ילדים: קרול השני, מלך רומניה, אליסאבטה מרומניה, מלכת יוון, מריה מרומניה, מלכת יוגוסלביה, הנסיך ניקולאה בראנה, הנסיכה אילאנה מרומניה ומירצ'אה שמת בילדותו מטיפוס.

החיים בחצר

מריה בדיוקן מאת הנרי וולטר בארנט , בערך 1902

מהתחלה התקשתה מריה להסתגל לחיים ברומניה. אישיותה יצרה לעיתים קרובות מחלוקות בבית המלוכה ברומניה, והיא לא אהבה את האווירה החונקת של ביתה. היא נאלצה לשהות שעות רבות לבד בביתה, בעוד בעלה בילה את זמנו בתמרונים צבאיים. דודתה של מריה, הקיסרית ויקטוריה, כתבה לבתה, נסיכת הכתר של יוון, כי "יותר רחמים על מארי, נסיכת רומניה ממך. המלך הוא עריץ גדול במשפחתו, ומרסק את העצמאות של פרדיננד כך שלאף אחד לא אכפת ממנו, ואשתו הקטנה והיפה והמחוננת, אני חוששת, נקלעת לשריטות, וכמו פרפר, במקום לרחף מעל הפרחים, שורפת את כנפיה היפות כשהיא מתקרבת לאש!". מריה למדה בקלות לדבר את השפה הרומנית, ועקבה אחר עצתה של אמה להתלבש בזהירות ולגלות כבוד לטקסים האורתודוקסים.

מריה ופרדיננד קיבלו עצה מהמלך קרול לשמור על קבוצת חברים מוגבלת; לפיכך, קוננה מריה על כך שהמעגל המשפחתי שלה הצטמצם רק למלך ולפרדיננד.

בשנת 1896 עברו פרדיננד ומריה לארמון קוטרוצ'ני, שהורחב על ידי האדריכל הרומני גריגור סרצ'ז, ואליו הוסיפה מארי עיצובים משלה. בשנה שלאחר מכן חלה פרדיננד בטיפוס ורדי מחום. במשך ימים רבים הוא נטה למות. במהלך תקופה זו, מריה החליפה מכתבים רבים עם משפחתה בבריטניה ונחרדה מהסיכוי לאבד את בעלה. למלך קרול עדיין היה יורש, הנסיך קרול, שגילו הצעיר עורר דאגה; לפיכך, כל המשפחה ייחלה נואשות שפרדיננד יעבור בשלום את המחלה. בסופו של דבר, פרדיננד החלים והוא ומריה הלכו לסינאיה, לטירת פלש, לתקופת התאוששות. אף על פי כן, בני הזוג לא הצליחו להשתתף בחגיגות יובל היהלום של המלכה ויקטוריה באותו קיץ. במהלך ההבראה של פרדיננד, מריה בילתה את רוב זמנה עם שני ילדיה, הוציאה אותם לטיולים ארוכים וקטפה איתם פרחים. חורף 1897/1898 הוקדש עם המשפחה הקיסרית הרוסית על הריביירה הצרפתית, שבה מארי ומשפחה לעיתים קרובות רכבו על סוסים, למרות הטמפרטורות הנמוכות.

מריה (קיצונית מימין) ואחיותיה באבל לאחר מות אביהם בשנת 1900

בערך בתקופה זו פגשה מריה את סגן ג'ורג'ה קאנטקוז'ן, בן, אם כי באמצעות ענף לא לגיטימי, למשפחת נסיכות רומנית עתיקה וצאצא של הנסיך סרבן קאנטקוזינו. למרות שהוא לא נראה טוב במיוחד, בלט קאנטקוז'ן באמצעות חוש ההומור והאופנה שלו, כמו גם כישרונו ברכיבה על סוסים. עד מהרה התערבו השניים מעורבות רומנטית, אך הרומן שלהם הופסק לאחר שנודע בציבור. ככל שגינתה את התנהגותה של מריה, אמה אפשרה לה להגיע לקובורג כאשר, בשנת 1897, ככל הנראה נכנסה להריון. ההיסטוריונית ג'וליה גלרדי מאמינה שמריה ילדה ילד בקובורג; ייתכן שהילד נולד מת או נשלח לבית יתומים מיד לאחר לידתו. היו ספקולציות אם בתה השנייה של מריה, "מיניון", היא בתו של קנטקוז'ן, ולא של פרדיננד. במהלך השנים הבאות, היו שמועות על מריה כי היא ניהלה רומן עם בוריס ולדימירוביץ', הנסיך הגדול של רוסיה, וולדורף אסטור, הנסיך Barbu Ştirbey וג'ו בויל. בשנת 1903 חנכו פרדיננד ומריה את טירת פליור, טירה בסגנון אר-נובו בסינאיה שהזמין המלך קרול עבור הזוג המלכותי. מריה למדה על היקף הדיכוי ששימש לדיכוי מרד האיכרים הרומני בשנת 1907 רק כאשר היה מאוחר מדי להתערב. לאחר מכן היא התחילה להתלבש לעיתים קרובות למדי בתלבושות עממיות, הן בבית והן בציבור, ויזמה מגמת אופנה בקרב צעירות מהמעמד הגבוה.

מעון הקיץ של מריה בבלצ'יק

ב-29 ביוני 1913 הכריז פרדיננד הראשון, מלך בולגריה מלחמה על יוון, ובכך החל את מלחמת הבלקן השנייה. ב-4 ביולי נכנסה רומניה למלחמה, כשהיא נעמדת לצד יוון. המלחמה, שנמשכה קצת יותר מחודש, הוחמרה ממגפת כולרה. מריה ראתה במפגש הראשון שלה עם מגפה נקודת מפנה בחייה. בעזרתם של ד"ר איואן קנטקוזינו והאחות פוצ'י, אחות הצלב האדום, נסעה מארי בין רומניה לבולגריה, והושיטה יד בבתי חולים. אירועים אלו יכינו אותה לחוויותיה במלחמה הגדולה. כתוצאה מהמלחמה, רומניה השיגה את דרום דוברוג'ה. זמן קצר לאחר המלחמה חלה המלך קרול.

ב-28 ביוני 1914, פרנץ פרדיננד, ארכידוכס אוסטריה נרצח בסרייבו. הדבר בא כזעזוע למארי ומשפחתה, שהיו בנופש בסינאיה כשהבשורה הגיעה אליהם. ב-28 ביולי הכריזה אוסטריה-הונגריה מלחמה על סרביה, וכפי שמריה ראתה זאת, "שלום העולם נקרע לגזרים". ואז, ב-3 באוגוסט, המלך קרול ערך מועצת כתר בסינאיה, כדי להחליט אם רומניה צריכה להיכנס למלחמה. למרות שקרול היה בעד כי ארצו תתמוך בגרמניה ובמעצמות המרכז, המועצה החליטה נגדה. זמן לא רב לאחר המועצה, מחלתו של קרול החמירה והוא רותק למיטה; אפילו נדונה האפשרות להתפטרותו. בסופו של דבר, הוא מת ב-10 באוקטובר 1914 ופרדיננד עלה לשלטון במקומו כמלך.

מלכת רומניה (1914–1927)

מלחמת העולם הראשונה

מריה, מלכת רומניה

ב-11 באוקטובר 1914, מריה ופרדיננד הוכרזו כמלך ומלכה בית הנבחרים של רומניה. הנסיכה אנה מריה קלימאצ'י, חברה קרובה של מריה, כתבה כי "כנסיכת הכתר, [מריה] הייתה פופולרית; בתור מלכה, היא הייתה אהובה יותר". מארי שמרה על השפעה מסוימת על בעלה ועל בית המלוכה כולו, מה שהוביל את ההיסטוריון אל איסטרמן לכתוב כי "זה לא היה [פרדיננד], אלא מארי ששלטה ברומניה". בזמן עלייתו לשלטון של פרדיננד, הממשלה הובלה על ידי ראש הממשלה הליברלי יון (יונל) ברטיאנו. פרדיננד ומארי החליטו במשותף לא לבצע שינויים רבים בבית המלוכה ולתת לאנשים לקבל את המעבר ממשטר אחד למשנהו, במקום לכפות עליהם. כך, רבים ממשרתיהם של קרול ואליסאבטה נשארו במקום, אפילו אלה שלא אהבו במיוחד. בעזרתו של ברטיאנו, החלה מארי ללחוץ על פרדיננד להיכנס למלחמה; במקביל, היא יצרה קשר עם קרובי משפחה שונים באירופה והתמקחה על התנאים הטובים ביותר עבור רומניה, למקרה שהמדינה תיכנס למלחמה. מריה העדיפה ברית עם ההסכמה המשולשת (רוסיה, צרפת ובריטניה), בין היתר בגלל מוצאה הבריטי. הנייטרליות לא הייתה נטולת סכנות, והכניסה למלחמה לצד מדינות ההסכמה גרמה לכך שרומניה תפעל כ"חיץ" של רוסיה נגד התקפות אפשריות.

מארי מבקרת חולה בבית חולים צבאי במהלך מלחמת העולם הראשונה , 1917

בסופו של דבר, מריה דרשה מפרדיננד במונחים ברורים שייכנס למלחמה, מה שהוביל את השגריר הצרפתי לרומניה, אוגוסט פליקס דה בופוי, רוזן סן אולר, להעיר שמריה הייתה פעמיים בעלת ברית לצרפתים: פעם אחת מלידה ופעם אחת מהלב. פרדיננד נכנע להפצרותיה של מריה, והוא חתם על הסכם עם מדינות ההסכמה ב-17 באוגוסט 1916. ב-27 באוגוסט הכריזה רומניה רשמית מלחמה על האימפריה האוסטרו-הונגרית. סן-אולר כתב שמריה "אימצה את המלחמה כפי שאחר עשוי לאמץ את הדת". לאחר שהודיעו לילדיהם שארצם נכנסה למלחמה, פיטרו פרדיננד ומארי את משרתיהם הגרמנים, שיכלו להישאר בעבודתם רק כ"שבויי מלחמה" למיניהם. בתחילת המלחמה, מריה הייתה מעורבת בסיוע לצלב האדום הרומני וביקרה בבתי חולים מדי יום. במהלך חודש הלחימה הראשון, נלחמה רומניה לא פחות מתשעה קרבות; חלקם, כמו קרב טורטוקאיה, התרחשו על אדמתה.

ב-2 בנובמבר 1916, בנה הצעיר של מריה, הנסיך מירצ'אה, שהיה חולה בטיפוס, מת בבופה . מריה הייתה נסערת וכתבה ביומן שלה: "האם משהו יכול להיות אותו דבר אי פעם?" לאחר נפילת בוקרשט לידי החיילים האוסטרים, הועברה חצר המלוכה ליאשי, בירת מחוז מולדביה, בדצמבר 1916. שם המשיכה לשמש כאחות בבתי חולים צבאיים. מדי יום, מריה הייתה מתלבשת כאחות והולכת לתחנת הרכבת, שם היא תקבל עוד חיילים פצועים; ואז היא תעביר אותם לבית החולים.

האסיפה הלאומית הגדולה של אלבה יוליה, 1918

לאחר סיומה של המהפכה הרוסית בתחילת נובמבר 1917 וניצחונם של הבולשביקים, הפכה רומניה, כדברי הדיפלומט פרנק רטיגן, ל"אי מוקף מכל עבר באויב, ללא תקווה לסיוע מבעלי הברית". זמן קצר לאחר מכן, פרדיננד חתם על הסכם פוקצ'אני, ב-9 בדצמבר 1917. מריה ראתה את ההסכם כמסוכן, בעוד שברטיאנו ושטירביי האמינו שזהו אמצעי הכרחי להשגת זמן נוסף. תפניות מאוחרות יותר יוכיחו שמריה הניחה נכונה. בשנת 1918, מריה התנגדה בתוקף לחתימת הסכם בוקרשט, מה שגרם לתיאורה כ"האיש היחיד באמת ברומניה". שביתת הנשק עם גרמניה (11 בנובמבר 1918) שמה קץ ללחימה באירופה, ובכך, למלחמה.

במאה ה-10, נסיכות הונגריה החלה לכבוש את טרנסילבניה, שההונגרים כבשו אותה במלואה בסביבות שנת 1200. הרעיון של "רומניה הגדולה" היה קיים במוחם של הרומנים בטרנסילבניה במשך זמן מה וברטיאנו תמך באופן פעיל ברעיון לפני המלחמה. ב-1918 הצביעו גם בסרביה וגם בוקובינה בעד איחוד עם רומניה. עצרת התקיימה בעיר העתיקה אלבה יוליה ב-1 בדצמבר 1918, שם קרא וסיל גולדיש את ההחלטה לאיחוד טרנסילבניה עם הממלכה העתיקה. מסמך זה, שנתמך על ידי צירים רומנים וסקסונים, הקים מועצה רומנית לאומית גבוהה (ברומנית: Marele Sfat Național Român) עבור הממשל הזמני של המחוז. מריה כתבה, "נדמה שהחלום של רומניה מארה הופך למציאות... הכל כל כך מדהים שאני בקושי מעזה להאמין בו." לאחר האסיפה חזרו פרדיננד ומריה לבוקרשט, שם פגשה אותם בשמחה כללית: "יום של 'התלהבות פרועה, הזויה', כשהלהקות מתרסקות והחיילים צועדים והאנשים מריעים". כוחות מדינות הסכמה השתתפו בחגיגה ומריה התמוגגה לראות את כוחות מדינות ההסכמה על אדמת רומניה בפעם הראשונה. בערך בזמן הזה, נדבקה מריה בשפעת הספרדית, כאשר התסמינים הגיעו לשיא שבוע לאחר אלבה יוליה; היומן שלה מתאר "ישות שהשתנתה, אומללה וחלשה, שהובאה לסף ייאוש על ידי כל כך הרבה כאב ראש וחולי נורא שגרמו לי מכוחי".

ועידת השלום בפריז

היא נהדרת ואנחנו, בניגוד לכל פרוטוקול, צעקנו את התפעלותנו. היום נשאר אפור, אבל המלכה מארי נשאה את האור שלה בתוכה.

— הסופרת הצרפתית קולט בעיתון לה מטן, 6 במרץ 1919

מכיוון שפרדיננד סירב לחתום על חוזה בוקרשט ומכיוון שרומניה הייתה עוינת כלפי מעצמות המרכז עד תום המלחמה, הובטח מקומה בין המדינות הזוכות במהלך ועידת השלום בפריז. את המשלחת הרשמית הוביל ברטיאנו, שזה עתה החל את כהונתו השלישית כראש ממשלה. הנוקשות של ברטיאנו, בשילוב עם חוסר הרצון של ראש ממשלת צרפת ז'ורז' קלמנסו להתעלם מהסכמתו של פרדיננד לחוזה בוקרשט, הובילו לסכסוך גלוי והמשלחת הרומנית עזבה את פריז, למורת רוחם של "ארבעת הגדולים". בתקווה לפתור את המצב, הציע סן-אולר לשלוח את מריה לוועידה במקום זאת. המלכה הייתה מרוצה מהסיכוי.

המלכה מריה עם שתי בנותיה הבכורות בפריז, 1919

מריה הגיעה לפריז ב-6 במרץ 1919. היא זכתה מיד לפופולריות בקרב העם הצרפתי, בשל תעוזתה במהלך המלחמה. בפגישה עם מריה, קלמנסו אמר לה בפתאומיות, "אני לא אוהב את ראש הממשלה שלך", ועל כך השיבה, "אולי תמצא אותי יותר נעימה". הוא עשה זאת, והנשיא רמון פואנקרה הבחין בשינוי ביחסו של קלמנסו לרומניה לאחר הגעתה של מריה. לאחר שהייה בפריז במשך שבוע, מריה נעתרה להזמנתם של המלך ג'ורג' החמישי והמלכה מרי וחצתה את תעלת למאנש והתארחה בארמון בקינגהאם. בתקווה לרכוש כמה שיותר רצון טוב לרומניה, התוודעה מריה לדמויות פוליטיות חשובות רבות באותה תקופה, כולל לורד קרזון, וינסטון צ'רצ'יל, ולדורף וננסי אסטור. היא גם ביקרה לעתים קרובות את בנה ניקי, שלמד אז בבית הספר באיטון קולג'. מריה התמוגגה מכך שחזרה לאנגליה לאחר זמן כה רב, וכתבה כי "זה היה רגש אדיר להגיע ללונדון, ולהתקבל בתחנה על ידי ג'ורג' ומיי".

לאחר תום ביקורה באנגליה, חזרה מריה לפריז, שם האנשים היו נרגשים לקראת הגעתה בדיוק כפי שהתרגשו כמה שבועות קודם לכן. המונים התאספו סביבה תכופות וחיכו לראות את מלכת רומניה ה"אקזוטית". הנשיא האמריקני וודרו ווילסון לא התרשם ממריה, והערותיה על החוקים הרוסיים העוסקים ביחסי מין, שנחשבו בלתי הולמים, לא עזרו. מריה זעזעה פקידים רבים בכך שהזיזה את כל שריה הצידה והובילה את המשא ומתן בעצמה. על כך, היא העירה מאוחר יותר, "לא משנה, כולכם פשוט תצטרכו להתרגל לקבל אותי עם פגמי מעלותי". מריה עזבה את פריז עם מצרכים רבים לסיוע לרומניה, ומאוחר יותר באותה שנה הביאה הוועידה להכרה הבינלאומית ברומניה הגדולה, ובכך הכפילה את ממלכתם של פרדיננד ומריה ל-295,000 קמ"ר והגדילה את האוכלוסייה בעשרה מיליון. זה הוביל את מריה פבלובנה, הנסיכה הגדולה של רוסיה, שהתגוררה לזמן קצר בבוקרשט, להסיק ש"בקסמה, יופייה ושנינותה המוכנה, [מריה] יכולה להשיג כל מה שתרצה".

מאמצים שושלתיים

המלכה מריה בדיוקן מאת קונסטנטין פסקלי, תחילת שנות ה-20

בשנת 1920, בתה הבכורה של מריה, הנסיכה אליאבטה, התארסה לגאורגיוס, נסיך יוון ודנמרק, בנו הבכור של קונסטנטינוס הראשון, מלך יוון המודח ובת דודתה של מריה סופיה. לאחר שהזמינה את גאורגיוס ושתי אחיותיו, הנסיכות אלנה ואירנה, להתארח אצלם בסינאיה, ארגנה מריה פעילויות רבות לזוג הצעיר ושמחה מהסיכוי לחתן את בתה, שאופייה היה פגום קשות. באוקטובר הגיעו דיווחים על מותו של אלכסנדרוס הראשון, מלך יוון; הנסיכות היווניות נאלצו לחזור להוריהם בהקדם האפשרי. למחרת, הגיעו ידיעות שאמה של מריה מתה בשנתה בציריך. מריה עשתה סידורים ליציאתה לשווייץ, שם היא תיקח את אלנה ואירנה להוריהם ותארגן את הלוויה של אמה. בינתיים, גאורגיוס ואליסאבטה יישארו בסינאיה.

עד מהרה, יורש העצר קרול הציע נישואים לנסיכה אלנה והם נישאו בשנה שלאחר מכן. מריה הייתה מרוצה, שכן היא הזעיפה פנים על מערכת היחסים של קרול עם זיזי למברינו והייתה מודאגת מלידתו של בנם הלא חוקי קרול, אשר, להקלתה הרבה, קיבל את שם המשפחה של אמו. ב-1922 חיתנה מריה את בתה השנייה, "מיניון", עם אלכסנדר הראשון, מלך סרביה (לימים מלך יוגוסלביה). היא שמחה על לידתם של שני נכדיה המלכותיים, הנסיך מיכאי מרומניה (1921–2017) והנסיך פטר מיוגוסלביה (1923–1970); לידותיהם של שני נכדים שנועדו לשבת על כסאותיה של אירופה נראו כמעצימים את שאיפותיה. מאמציה השושלתיים של מריה נתפסו על ידי המבקרים ככאלה של אם מניפולטיבית שתקריב את האושר של ילדיה כדי להגשים את שאיפותיה; למעשה, מריה מעולם לא הכריחה אף אחד מילדיה להתחתן. בזמן שהשתתפה בהטבלתו של פטר, פגשה מריה את הדוכסית מיורק, לימים המלכה אליזבת, שממנה הוקסמה.

בשנת 1924, פרדיננד ומריה ערכו סיור דיפלומטי בצרפת, שווייץ, בלגיה ובריטניה. באנגליה התקבלה בחום על ידי ג'ורג' החמישי, שהכריז כי "מלבד המטרות המשותפות, שאליהן אנו חותרים, יש בינינו קשרים אחרים ויקרים. הוד מלכותה המלכה, בת דודתי היקרה, נולדה בבריטניה". באופן דומה, מריה כתבה כי יום הגעתה לאנגליה היה "יום נהדר עבורי, יום של רגשות, מתוקים, שמחים ובאותה עת רגשות מפוארים לחזור כמלכה לארצי, כדי להתקבל באופן רשמי, בכל הכבוד ובהתלהבות על המציאה - להרגיש את הלב שלך מתנפח מגאווה וסיפוק, להרגיש את הלב פועם ודמעות מתחילות בעיניים, בזמן שמשהו נתן לך גוש בגרון!" ביקורים ממלכתיים אלו היו הכרה סמלית ביוקרה שזכתה רומניה לאחר מלחמת העולם הראשונה. בזמן ביקורם בז'נבה, הפכו מריה ופרדיננד לבני המלוכה הראשונים שנכנסו למטה החדש שהוקם של חבר הלאומים.

הכתרה

דיוקן ההכתרה הרשמי של המלכה מריה, לבושה בלבוש מלא

המיקום להכתרתם של מריה ופרדיננד היה אלבה יוליה, שהייתה מבצר חשוב בימי הביניים ושם מיכאי האמיץ הוכרז כשליט טרנסילבניה בשנת 1599, ובכך הביא את ולאכיה וטרנסילבניה תחת האיחוד האישי שלו. קתדרלה אורתודוקסית נבנתה כקתדרלת ההכתרה בשנים 1921–1922. ערכה משוכללת של תכשיטים ובגדים נוצרה במיוחד עבור ההכתרה. הכתר של מריה עוצב על ידי הצייר קוסטין פטרסקו והוא נעשה בסגנון אר נובו על ידי Falize, בית תכשיטים פריזאי. הכתר נוצר בהשראת זה של מיליצ'ה דספינה, אשתו של השליט הוולאכי בן המאה ה-16, ניאגויה בסאראב, והוא היה עשוי כולו מזהב טרנסילבניה. לכתר היו שני תליונים בצדדים; האחת הכילה תמונה של הסמל המלכותי של רומניה והשנייה, את שלטו של הדוכס מאדינבורו, שמריה השתמשה בהן לפני נישואיה. הכתר, שעלותו כ-65,000 פרנק, שולם על ידי המדינה, באמצעות חוק מיוחד.

בין האורחים בהכתרת הזוג המלכותי היו אחותה של מארי "בייבי בי", הדוכס מיורק והגנרלים הצרפתים מקסים וייגאן ואנרי מתייה ברטלו, שהובילו את המשלחת הצבאית הצרפתית לרומניה. הטקס נוהל על ידי המטרופולין של כל רומניה, מירון קריסטאה, אך הוא לא בוצע בתוך הקתדרלה מכיוון שפרדיננד, שהיה קתולי, סירב להיות מוכתר על ידי חבר הכנסייה האורתודוקסית המזרחית. לאחר שהניח את כתרו על ראשו, הכתיר פרדיננד את מריה, שכרעה ברך לפניו. מיד נורו מטחי תותחים כאות לכך שהמלך והמלכה הראשונים של רומניה הגדולה נמשחו. סעודה נערכה באותו חדר שבו הוכרז האיחוד ב-1918; שם הציעו ליותר מ-20,000 איכרים סטייקים צלויים. למחרת, פרדיננד ומריה נכנסו לבוקרשט בתהלוכת ניצחון. פאר ההכתרה צוטט לאחר מכן כעדות לתיאטרליות של מריה. מריה תתקבל לכנסייה האורתודוקסית הרומנית ב-1926, והזכירה את הרצון להיות קרוב יותר לאנשיה.

ביקור באמריקה

המלכה מריה על שער הטיימס, 4 באוגוסט 1924

מוזיאון מריהיל לאמנות במריהיל, וושינגטון, תוכנן בתחילה כאחוזה לאיש העסקים העשיר סמואל היל. עם זאת, בהוראת לואי פולר, הבניין הפך למוזיאון במקום זאת. היל רצה שהוא יוקדש בשנת 1926, והוא הגה אותו כאנדרטה לשלום, לאשתו מרי ולמלכה מריה עצמה. מריה הסכימה לבוא לארצות הברית ולחזות בהקדשה, במיוחד מכיוון שפולר הייתה חברה ותיקה שלה. פולר הקימה במהירות ועדה שתמכה ב"סיור" של מריה באמריקה ונעשו סידורים לביקורה. מריה ראתה בסיור הזדמנות "לראות את המדינה, לפגוש את האנשים ולשים את רומניה על המפה". היא נסעה באניה על פני האוקיינוס האטלנטי וירדה לניו יורק, ב-18 באוקטובר 1926, מלווה בנסיך ניקולאה והנסיכה אילאנה.

הו, החיים הם מחזור מפואר של שיר, ערבוביה של אקסטפורניה; ואהבה היא דבר שלעולם לא יכול להשתבש; ואני מריה מרומניה.

— דורותי פארקר, 1927

עם הגעתה, מריה התקבלה בהתלהבות עם "שריקת ספינות קיטור, שאגת רובים בנשיפות עשן לבן על רקע ערפל אפור, קולות מריעים בגשם צורב". היא התקבלה רשמית על ידי ג'ימי ווקר, ראש עיריית ניו יורק. קונסטנס לילי מוריס, מחברת הספר On Tour with Queen Marie, כתבה שהאנשים התרגשו לקראת הגעתה של מריה בעיקר בגלל הפיתוי הכמעט מיתי שלה, שנוצר על ידי עיתונים ושמועות לאורך חייה; היא ציינה כי "מלכת הבלגים הצנועה באה פעם עם המלך שלה לביקור קצר ולפני שנים כיבד אותנו שליט הוואי האפלולי, אבל לא היו אחרים. לא ניתן היה לקבוע את השעה בצורה טובה יותר". מריה הייתה גם פופולרית למדי בחוגי סופרג'יסטיות, שם היא נתפסה כ"אישה ששכלה הגה הרבה הפיכות, שמוחה חשב על בעיות רבות וקשות עבור בני עמה, שהשתמשה במתנות שניתנו לה כדי להמשיך לכל מטרה טובה".

במהלך שהותם באמריקה, מריה, ניקולאה ואילאנה ערכו סיורים במספר ערים, כולל פילדלפיה. הם היו פופולריים מאוד, והתקבלו בהתלהבות בכל עיר שביקרו בהם, עד כדי כך ש"[ניקולאה ואילאנה] נראו מבולבלים למדי מהתשואות האדירות כלפיהם". בבית הלבן, הארוחה הרשמית התאפיינה ברגעים מביכים, בשל יחסם העגום של הנשיא קלווין קולידג' ורעייתו גרייס; מריה התעכבה שן פחות משעתיים. לפני שעזבה את ארצות הברית, הוצגה למריה מכונית עירונית משוריינת חסינת כדורים על ידי ויליס נייט, אותה קיבלה בשמחה. ב-24 בנובמבר, מריה וילדיה נצפו על ידי משלחת מוושינגטון הבירה, כשהם התכוננו לצאת באונייה מנמל ניו יורק. מוריס כתב ש"השקפתנו האחרונה הייתה על הוד מלכותה, ילדיה משני הצדדים, מנופפים בחזרה עם הדמעות והחיוך הזה של אלה שעוברים מסצנות שמחות". מוריס ליווה את המלכה לאורך מסעה והציע תיאור מפורט מאוד על תקופתה של מריה באמריקה בספרה, שפורסם ב-1927.

מריה הייתה מרוצה מהביקור, ורצתה לחזור לאמריקה בהקדם האפשרי. היא כתבה ביומניה:

"גם לי וגם לילדים שלי יש רק חלום אחד: לחזור! לחזור לעולם החדש המדהים ההוא, שהופך אותך כמעט מבולבל בגלל העוצמה העצומה שלו, הרעש שלו, החתירה שלו, התמריצים המפחידים שלו. להמשיך, לעשות תמיד יותר, תמיד גדול יותר, מהיר יותר, למרבה הפלא, עולם גדול חסר מנוחה ומתלקח, שבו אני חושב שאפשר לממש הכל... אני יודעת, כל עוד אני חיה, נושמת וחושבת, את האהבה לאמריקה ייפה את חיי ומחשבותיי... אולי הגורל יאפשר לי יום אחד לחזור לאמריקה".

המלכה האלמנה (1927–1938)

1927–1930

מריה עם אלנה ומיכאי, 1927–1930

הנסיך קרול עורר משבר שושלתי כאשר ויתר רשמית על זכויותיו לרשת את פרדיננד ב-5 בינואר 1926, ובמקביל ויתר על כל זכויות ההורות על הנסיך מיכאי, שהוכרז כיורש העצר. התקבלה הצעת חוק עוצרות זמנית, שיצרה מועצת עוצרים המורכבת מהנסיך ניקולאה; הפטריארך האורתודוקסי, מירון קריסטיה; וגאורגה בוזדוגאן, נשיא בית המשפט העליון. עם זאת, גם מריה וגם פרדיננד נרתעו מלהותיר את הארץ בידיו של ילד בן חמש, אפילו בפיקוח של עוצר, מחשש שהאדמות שנרכשו בעקבות מלחמת העולם הראשונה יוחזרו על ידי המדינות השכנות, משום שבעיות פוליטיות עלולות להוביל לתסיסה אזרחית. אף על פי כן, כשחזרה מריה מאמריקה, מותו של פרדיננד נראה קרוב. הוא סבל מסרטן המעי הגס, ועד אפריל 1927 מותו היה נראה כה קרוב עד שקיבל את הטקסים האחרונים של הכנסייה הקתולית. הוא מת ב-20 ביולי, בזרועותיה של מריה. מאוחר יותר היא כתבה: "'אני כל כך עייף' היו המילים האחרונות שלו וכאשר הוא שכב כל כך שקט בזרועותי כעבור שעה, ידעתי שאני חייבת להודות לאלוהים עליו לפחות. זו הייתה מנוחה באמת".

מיכאי הפך אוטומטית למלך עם מותו של פרדיננד ומועצת העוצרות קיבלה אחריות על תפקידו כמלך. במאי 1928, ניסה קרול, שמצא את חייו בחו"ל יחד עם מגדה לופסקו בלתי מספקים, לחזור לרומניה בעזרת ויקונט רות'רמר הראשון. הוא נמנע מלעשות זאת על ידי השלטונות האנגליים, אשר לאחר מכן גירשו אותו מאנגליה. כועסת, מריה שלחה התנצלות רשמית לג'ורג' החמישי בשם בנה, שכבר החל לתכנן הפיכה. קרול הצליח להתגרש מהנסיכה אלנה ב-21 ביוני 1928, בגלל חוסר התאמה.

הפופולריות של מריה הושפעה קשות בתקופת שלטונו של מיכאי, ולאחר שסירבה להיות חלק ממועצת העוצרות בשנת 1929, היא הואשמה על ידי העיתונות, ואפילו על ידי הנסיכה אלנה, בתכנון הפיכה. במהלך תקופה זו, היו שמועות רבות באשר לנישואיה של הנסיכה אילאנה. לאחר דיבורים על נישואיה של איליאנה לצאר מבולגריה או לנסיך אסטוריאס, היא התארסה בסופו של דבר לאלכסנדר, רוזן הוכברג, נסיך גרמני קטן, בתחילת 1930. [147] אולם אירוסין אלו היו קצרי מועד. מריה לא הצליחה לסכם נישואים פוליטיים לבתה הצעירה, ובמקום זאת חיתנה אותה עם הארכידוכס אנטון מאוסטריה-טוסקנה ב-1931.

שלטון קרול השני

מריה בציור של פיליפ דה לאסלו, 1936

ב-6 ביוני 1930 הגיע קרול לבוקרשט ועשה את דרכו לפרלמנט, שם הוכרז חוק הירושה 1927 כבטל כדין. כך, קרול השתלט על כס המלכות מבנו, והפך למלך קרול השני. לאחר ששמעה על חזרתו של קרול, מריה, שהייתה בחו"ל, נרגעה. היא נתקפה חרדה מהכיוון שאליו צועדת המדינה וראתה בשובו של קרול את חזרתו של הבן האובד. אולם מיד כשהגיעה לבוקרשט, היא התוודעה לכך שהדברים לא יתנהלו כשורה. קרול סירב לקבל את עצתה של אמו לקחת את אלנה בחזרה ומעולם לא ביקש את עצתה של מריה בתקופת שלטונו, ובכך המשיך את הנתק הקיים בין האם ובנה.

שוממה וכמעט משוללת מאמונתה, פנתה מריה לתורת הדת של הדת הבהאית, שמצאה אותה "מושכת מאוד". היא נמשכה במיוחד לרעיון של איחוד האנושות תחת אמונה אחת, בהתחשב במשפחה המחולקת מבחינה דתית משלה. היא התוודעה לדוקטרינה על ידי מרתה רוט, ואף ניהלה התכתבות עם שוגי אפנדי, אז ראש האמונה, שם היא התבטאה כחסידה של תורת הבהאים. בנוסף, היא הצהירה כמה הצהרות פומביות המקדמות את תורתו של בהאא אללה, ותיארה אותו כנביא הדומה לישו או למוחמד. התכתבות כתובה זו הובילה את הבהאים להתייחס אליה כעל בת המלוכה הראשונה שהצטרפה לדתם. הביוגרפית חנה פאקולה מציינת שמריה "המשיכה להשתתף בכנסייה הפרוטסטנטית", למרות שהיא "התפללה 'טוב יותר בבית עם ספרי ותורות הבהא-אללה שלה'". ב-1976 פרסם ויליאם מקאלווי מילר ספר פולמוסי נגד הדת, שכלל מבחר מתוך מכתב שנכתב ב-1970 על ידי בתה של מריה אילאנה, המכחישה כל המרה כזו.

בשנת 1931, הנסיך ניקולאה ברח עם יואנה דולטי, אישה גרושה. מריה פסלה בתוקף את מעשיו של בנה וחשה פגועה מהניסיונות החוזרים ונשנים של דולטי למנוע מניקולאה לתקשר עם אמו. למרות שהיא האשימה את הנשים בחיי בניה לזמן מה, היא באה להאשים גם את עצמה, על כך שלא הצליחה לחנך אותן כראוי. עם זאת, היא סירבה בעקשנות ולתמיד לפגוש את מגדה לופסקו, גם לאחר הפצרותיו של קרול. עד לשנותיה האחרונות, מריה רק לעתים רחוקות הזכירה אפילו את שמה של לופסקו.

עם פילגשו של קרול שהייתה שנואה בכל הארץ, זה היה רק ​​עניין של זמן עד שתצוץ התנגדות למלך. אופוזיציה זו באה באופן הבולט ביותר בדמותו של משמר הברזל, קבוצה שנתמכה על ידי בניטו מוסוליני ואדולף היטלר. לאחר שקרול פנה ליון דוקה לעזרה, משמר הברזל רצח את דוקה בדצמבר 1933. לאחר מותו של דוקה, צנחה הפופולריות של קרול והיו שמועות שייעשה ניסיון להתנקש בחייו במצעד העצמאות השנתי. כדי להימנע מכך, הוא ביקש ממריה להשתתף במצעד, במה שתהיה הופעתה הפומבית האחרונה.

לאחר המצעד יצא קרול להרוס את הפופולריות של אמו בקרב הרומנים וניסה לדחוק אותה מהארץ. מריה, לעומת זאת, לא נענתה, במקום זאת היא הסתגרה בשני מקומות. הראשון היה טירת בראן, שהייתה ממוקמת ליד בראשוב בדרום טרנסילבניה וניתנה לה במתנה ב-1920 על ידי פקידים מקומיים אסירי תודה, והיא חידשה אותה במהלך שבע השנים הבאות. המקום השני היה בלצ'יק, שם בנתה ארמון וקפלה קטנה בשם סטלה מאריס וטיפלה בגינה שלה. היא גם ביקרה את אילאנה וילדיה באוסטריה. אילאנה כמעט ולא קיבלה אישור מקרול לבקר ברומניה; זה הרגיז את מריה מאוד. היא גם בילתה זמן מה בבלגרד עם בתה "מיניון" ועם חתנה, המלך אלכסנדר. בשנת 1934, מארי ביקרה באנגליה פעם נוספת.

מחלתה ומותה

קברה של מריה במנזר קורטיה דה ארג'ש

במהלך קיץ 1937 חלתה מריה. הרופא האישי שלה, ד"ר קסטלני, קבע שיש לה סרטן הלבלב, למרות שהאבחנה הרשמית שלה הייתה שחמת הכבד. מריה לא הייתה שתיינית, ולאחר ששמעה את החדשות, היא אמרה לפי המסופר: "אז בטח יש שחמת כבד לא אלכוהולית, כי מעולם לא טעמתי אלכוהול". נרשמה לה דיאטה של ​​מזון קר, זריקות ומנוחה במיטה. מריה הייתה כל כך חלשה לפעמים שהיא אפילו לא יכלה להרים עט. בפברואר 1938 היא נשלחה לסנטוריום באיטליה, בתקווה שאולי תתאושש. שם ביקרו אותה ניקולאה ואשתו, שמריה סלחה לבסוף על עבירותיה. ביקרו אותה גם על ידי הנסיכה אלנה, אותה לא ראתה כמעט שבע שנים, וולדורף אסטור. מריה הועברה לבסוף לבית הבראה בדרזדן. הולכת ונחלשת, היא ביקשה שיחזירו אותה לרומניה, כדי למות שם. קרול מנע ממנה נסיעה במטוס, והיא סירבה לטיסה רפואית שהציע היטלר, ובמקום זאת בחרה לחזור לרומניה ברכבת. היא הובאה לטירת פלישור.

מארי מתה ב-18 ביולי 1938, בשעה 17:38, שמונה דקות לאחר ששקעה בתרדמת. שני ילדיה הגדולים, קרול ואליסאבטה, בליווי הנסיך מיכאי, היו על יד מיטתה. יומיים לאחר מכן, ב-20 ביולי, הובאה גופתה של מארי לבוקרשט, שם הוצב ארונה בחדר האורחים הלבן בארמון קוטרוצ'ני. ארון הקבורה שלה היה מוקף בפרחים וחדים זוהרים והוא נשמר על ידי קציני רגימנט ההוסרים הרביעי. אלפי אנשים עברו ליד ארונה של מריה במהלך שלושת הימים שארונה הוצב, וביום השלישי נפתח הארמון לעובדי המפעל. שיירת הלוויה של מריה עשתה את דרכה לתחנת הרכבת, ועברה מתחת לשער הניצחון. ארונה נלקח למנזר קורטיה דה ארג'ש, שם נקברה. ליבה של מריה, על פי רצונה, הונח בארון זהב קטן מעוטר בסמלי המחוזות הרומניים ונקבר בקפלת סטלה מאריס שלה בבלצ'יק. בשנת 1940, לאחר שדרום דוברוג'ה נמסר לבולגריה במהלך מלחמת העולם השנייה, ליבה הועבר לטירת בראן. שם, אילאנה בנתה קפלה כדי לשכן את הלב, שנשמרה בשתי קופסאות מקוננות שהוצבו בתוך סרקופג שיש.

מריה הייתה המלכה בת הזוג האחרונה של רומניה, שכן הנסיכה אלנה זכתה רק בתואר המלכה האם בין השנים 1940 ו-1947. היא הייתה אחת מחמש נכדותיה המוכתרות של המלכה ויקטוריה ואחת משלוש ששמרו על תפקידן כבת זוג לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה, לצד מלכת נורווגיה ומלכת ספרד.

משפחתה

ב-10 בינואר 1893 התחתנה מריה עם פרדיננד הראשון, מלך רומניה, ממנו נולדו לה 6 ילדים:

• קרול השני, מלך רומניה (1893–1953)
• אליסאבטה מרומניה, מלכת יוון (1894–1956), התחתנה עם גאורגיוס השני, מלך היוונים
• מריה מרומניה, מלכת יוגוסלביה (1900–1961), התחתנה עם אלכסנדר הראשון, מלך יוגוסלביה
• ניקולאה בראנה (1903–1978)
• אילאנה מרומניה (1909–1991), התחתנה עם אנטון, ארכידוכס אוסטריה
• מירצ'אה, נסיך רומניה (1913–1916)

בתרבות הפופולרית

ב-15 ביוני 2019 יצא לאקרנים הסרט הרומני "המלכה מריה" (Queen Marie of Romania) בבימויהן של אלכסיס קהיל, בריג'ט דרודטוף ובכיכובם של רוקסן לופו, דניאל פלייר, ריצ'רד אלפין, פטריק דרורי, קרוליין לונק, רונלד צ'נרי. הסרט מגולל את סיפור חייה של המלכה מריה, נסיכה בריטית, בתם של הדוכס מאדינבורו אלפרד והנסיכה הרוסייה מריה אלכסנדרובנה. מריה היא ילדה של שתיים מהמשפחות החזקות באירופה. היא יכולה להיות מלכת בריטניה, אך למרות העובדה שהמלך ג'ורג' החמישי מציע לה את נישואיה, בלחץ אמה, מריה מתחתנת עם נסיך הכתר הרומני פרדיננד. חייה של המלכה עוברים בסערות, שערוריות ועימותים. בשנת 1916 נכנסה רומניה למלחמת העולם הראשונה בצד מדינות ההסכמה, בתקווה, שבמקרה של ניצחון, תספח את השטחים המאוכלסים ברומנים אתניים. בתחילה הובילה רומניה מערכה מוצלחת ואף כבשה את טרנסילבניה, אך עד מהרה מצאה עצמה מוקפת בכוחות אויב. הצבא הרומני ספג כמה תבוסות מוחצות, ועד מהרה פלשו הכוחות האוסטרו-גרמנים למדינה. רומניה נאלצה להתפשר על הסכם שלום משפיל. למרות העובדה שהמלך פרדיננד לא אשרר זאת, בשל האמנה הזו סירבו להכיר בדרישות רומניה בוועידת השלום בפריז. התקווה שהקהילה הבינלאומית תכיר ברומניה המאוחדת הולכת ומתמעטת מדי יום.

אילן יוחסין

ארנסט הראשון, דוכס סקסוניה-קובורג-גותה

לואיזה, נסיכת סקסוניה-גותה-אלטנבורג

הנסיך אדוארד אוגוסטוס, דוכס קנט וסטראת'רן

ויקטוריה, נסיכת סקסוניה-קובורג-זאלפלד

ניקולאי הראשון, קיסר רוסיה

שרלוטה, נסיכת פרוסיה (אלכסנדרה פיודורובנה)

לודוויג השני, הדוכס הגדול של הסן

וילהלמינה, נסיכת באדן

אלברט, נסיך סקסוניה-קובורג-גותה

ויקטוריה, מלכת הממלכה המאוחדת

אלכסנדר השני, קיסר רוסיה

מריה, נסיכת הסן

אלפרד, דוכס אדינבורו וסקסה-קובורג-גותה

מריה אלכסנדרובנה, הנסיכה הגדולה של רוסיה

מריה מאדינבורו, מלכת רומניה

קישורים חיצוניים

• מריה מאדינבורו, מלכת רומניה, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• כתבי מריה מאדינבורו, מלכת רומניה בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
• מאריה (1875-1938), מלכה, בת זוגו של פרדיננד ה-1, מלך רומניה, דף שער בספרייה הלאומית