מצד חצבה
 | |
| מידות | |
|---|---|
| גובה מעל פני הים | 130- מטר |
| היסטוריה | |
| תרבויות |
התרבות הכנענית התרבות הנבטית התרבות ההלניסטית |
| תקופות |
תקופת הברזל II התקופה הרומית התקופה ההלניסטית התקופה הביזנטית התקופה המוסלמית המוקדמת |
| עשוי מ | אבן |
| ננטש | התקופה המוסלמית המוקדמת |
| סוג | מצודה |
| אתר ארכאולוגי | |
| חפירות | רשות העתיקות |
| ארכאולוגים |
רודולף כהן 1972, 1987-1990 ישראל יגאל 2007 יורם חימי 2015 |
| מצב | הרוס |
| גישה לציבור | כן |
| מיקום | |
| מדינה |
 ישראל |
| קואורדינטות | 30°48′31″N 35°14′45″E / 30.8087°N 35.2459°E |
|
(למפת צפון הנגב רגילה)   מצד חצבה | |
 | |
  | |
מצד חצבה הוא תל ארכאולוגי מתקופת הברזל ועד לתקופה המוסלמית המוקדמת המזוהה כיום עם תמר המקראית.[1] האתר נמצא בסמוך לצומת עין חצבה שבערבה. לימים הוקם במקום היישוב המודרני עיר אובות. שמו העברי של המקום הוא עין חצבה המתבסס מורפולוגית על שמו הערבי של המעיין הקדום עין חוסוב (בערבית שפע).
גאוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]האתר ממוקם על צומת דרכים חשוב, שבו נפגשות גם היום הדרך היורדת ממעלה עקרבים עם הדרך המגיעה מים המלח. במקום יש גם מעיין, "עין חוצוב", אולם קידוחי מים שביצעה חברת מקורות באזור בשנות ה-60 גרמו לירידת מי התהום ולהתייבשות המעיין, וכיום רק עץ השיזף הגדול מעיד על מקומו של המעיין. מסורות שונות מספרות שזהו העץ העתיק ביותר בישראל, וההערכות הן שגיל העץ הוא בין 500 ל-1000 שנים. קשה לקבוע בוודאות את גיל העץ היות שעץ השיזף לא יוצר טבעות שנתיות בגזע. העץ מושקה כיום.[2]
זיהוי האתר
[עריכת קוד מקור | עריכה]האתר זוהה בידי חוקרי ארץ ישראל בתחילת מאה ה-20 כמצודה רומית. הזיהוי המודרני של המקום עם תמר המקראית, שנזכרת במקרא כאחת מן הערים שנבנו על ידי שלמה המלך,[3] נעשה בשנות ה-50. תמר המקראית זוהתה בעבר גם עם מצד תמר (קצ'ר ג'הינייה) שעל כביש מס' 25 בין צומת צפית וצומת הערבה. בעקבות החפירות שהתבצעו במצד תמר בין 1973 ל-1976, התברר כי המצד התקיים כנראה מהתקופה הנבטית ועד התקופה הביזנטית, וכי השלבים בו ניתנים להבחנה בעיקר במישור הארכיטקטוני ופחות במישור הסטרטיגרפי. לפי הנראה כיום, מצד תמר ניטש במהלך התקופה הביזנטית או לקראת סופה. היות שבעין חצבה המצודה הרומית יושבת על שרידים קדומים יותר, הקשורים כפי הנראה לגבולה הדרומי של ממלכת יהודה, מקובל על רוב החוקרים לזהות את תמר המקראית ותמרה הרומית (הנזכרת אצל תלמי (גאוגרפיקה ה' 5), במפת פויטינגר, במפת מידבא, באונומסטקון של אבסביוס (8, 8) ובנוטיטיה דיגניטטום (46, 74)) בעין חצבה ולא במצד תמר.
חוקר ארץ ישראל אלואיס מוסיל ביקר במקום בשנת 1902, הכין תרשים של המצד וקבע כי הוא מבנה רבוע ולו מגדלי-פינה בולטים. הוא הבחין במבנה נוסף, הצמוד לו מדרום, ובו חדרים אחדים, ובשרידי בית המרחץ במזרח. בשנת 1914 ביקר באתר תומאס אדוארד לורנס ("לורנס איש ערב") ותיאר ביומנו: "התקדמנו מערבה עד שהופיע באופק העץ הגבוה והענף של חוסוב ושמענו את שקשוק המים מהמעיין הגדול הזורם משורשיו"[4]. בשנת 1930 ניזוק המצד ותוכניתו המקורית נפגעה בעת שממשלת המנדט בנתה את תחנת משטרה במקום. בשנת 1932 סייר במקום החוקר הגרמני פריץ פרנק, ובעקבות זה חוקר תולדות ארץ ישראל אלברכט אלט קבע כי המבנה הגדול בחצבה הוא מצד רומי. הארכאולוג נלסון גליק, שסייר באתר בשנת 1934, סבר כי המבנה הוא חאן שהוקם בידי הנבטים, וכי הרומאים המשיכו להשתמש בו. הוא זיהה את חצבה עם "איסבה", המופיעה ברשימה המפרטת שמות מקומות בנגב, ואת סכום המס השנתי שהוטל עליהם על ידי השלטון הביזנטי. בנימין מזר ומיכאל אבי-יונה, שביקרו בחצבה בשנת 1950, מצאו מלבד חרסים נבטיים מעוטרים וחרסים מהתקופה הרומית-ביזנטית חרסים מתקופת הברזל בארץ ישראל. בעקבות תגלית זו, הציע יוחנן אהרוני לזהות את חצבה עם "תמר המקראית" ותמרה הרומית. נגד דעה זו יצא בנו רותנברג, שסייר במקום בשנת 1960, וביסס את דעתו על העובדה שלא נמצא בחצבה אף מטבע רומי קדום למאה ה-4[5].
בשנת 1972, ערך ארכאולוג מחוז הנגב ברשות העתיקות, רודולף כהן, חפירת הצלה באתר. בחפירה זו נחשף המגדל הדרום-מערבי. כהן ערך חפירות נוספות בחודש פברואר 1987, ולסירוגין בשנים 1988–1990 יחד עם הארכאולוג ישראל יגאל. ישראל יגאל חפר שוב באתר מטעם רשות העתיקות בשנת 2007. בשנת 2015 נערכה חפירת הצלה באמת המים מהתקופה הרומית בעין חצבה, מחשש לפגיעתה כתוצאה מזרימה חזקה של מים בנחל חצבה לאחר שנערכו בו עבודות פיתוח ושיקום. החפירה, מטעם רשות העתיקות נעשתה במימון "רשות ניקוז ונחלים ערבה"[6].
ממצאים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
צומת הדרכים החשוב והמעיין הנובע במדבר הפכו בימי קדם את הנקודה למיקום בעל חשיבות רבה. חפירות ארכאולוגיות העלו במקום שש שכבות עיקריות.
תקופת הברזל
[עריכת קוד מקור | עריכה],_Hazeva._Israel_Museum,_Jerusalem.JPG)
באתר התגלה רצף של שלוש מצודות מתקופת הברזל בארץ ישראל.
המצודה הראשונה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מהמצודה הראשונה נתגלו רק שרידים מועטים והם מתוארכים למאה ה-10 לפנה"ס.
המצודה השנייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]המצודה השנייה מתוארכת למאה ה-9 לפנה"ס ולמאה ה-8 לפנה"ס, והיא מיוחסת לתקופת ממלכת יהודה וימי עוזיהו, שחיזק את גבולות הממלכה.[1] המצודה הגדולה השתרעה על שטח של כ-10 דונם (כגודלו של כל תל באר שבע) הוקפה בחדרי סוגרים וחוזקה במגדלי פינה, כאשר הפן הקיצוני של החומה הוא קדמות ונסוגות[8]. במקום נחשפו מחסנים, ממגורות ובית שער גדול. כיום אפשר לראות בשטח את יסודות הקירות של מצודה זו, כמו גם שרידי שתי ממגורות ששימשו לשמירת תבואות. הממגורות היו מדופנות בטיח על מנת למנוע חדירת לחות ומכרסמים פנימה. לתוך אחת הממגורות בנו הרומאים מאוחר יותר בור מים. בפינת המצודה נמצאת חומה עליונה גבוהה, חלקה משוחזר בבנייה חדשה לגמרי - זהו קו החומה הרומית. כן אפשר לראות את השער היהודאי, שלו 2 תאים מכל צד, ואומנות בולטות פנימה. משני צידי השער יש גם מגדלים גדולים שנראית בהם אומנה גדולה שכנראה תמכה במדרגות עץ שעלו למעלה. לחומה יש מין חלקלקה קדמית קטנה- היא בנויה קדמות ונסוגות. בנוסף, לחומה יש סוגרים קונסטרוקטיביים- חללים שמולאו בעפר ולא שימשו כחדרים כמו בבאר שבע. בנו קיר קדמי וקיר אחורי, ואת החלל באמצע מילאו בעפר. במצודה שבתל אל-ח'ליפה (ליד עקבה) סגנון הבנייה דומה, כמעט זהה בתוכנית של מצודה זו. המצודה הגדולה נהרסה כנראה ברעש האדמה הגדול שאירע בשנת 760 לפנה"ס.
המצודה השלישית
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשלהי תקופת הברזל נבנתה מצודה דלה יותר, ששרידים מעטים יחסית נחשפו ממנה. מתקופה זו התגלה באתר ממצא נדיר: גניזה של מקדש קטן, שהיה מחוץ לחומות המצודה ובו עושר של כלי פולחן וצלמיות חרס, כולם מנותצים וקבורים. הממצא המרשים ביותר היה של כנים מחרס בצורת אדם שנקראים "מקטרים". כמו כן התגלה חותם אדומי ועליו זוג כהנים מקטירים במיקטר. ייתכן שהכלים שייכים למקדש אדומי לאל קוס, שכן ידוע כי האדומים חדרו ליהודה בסוף המאה ה-7 ובראשית המאה ה-6 (תקופת כיבוש ממלכת יהודה על ידי בבל), ונוכחות אדומית נמצאה גם במרשה ובבית גוברין, לאחר שהאדומים חדרו עמוק יותר לתוך מרחב יהודה. האדומים הביאו איתם את התרבות והדת שלהם, ומכתבי ערד הם עדות נוספת לנוכחותם במרחב[9]. בסוף תקופת הברזל נותץ המקדש האדומי והמצודה חוזקה, כנראה בימי יאשיהו, לאור ההתעוררות הדתית לאחר מציאת ספר תורה בבית המקדש.[1]
התקופה ההלניסטית
[עריכת קוד מקור | עריכה]השלב הבא של תפקוד המקום הוא שלב נבטי, ממנו לא נתגלו ממצאים רבים בשטח, למעט מטבעות, חרסים ויסודות של קיר.
התקופה הרומית
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתקופה הרומית בארץ ישראל נבנתה במקום מצודה רומית תקנית מדגם 'קסטלום' בגודל 46 על 46 מטרים. במצודה זוהו שני שלבי בנייה עיקריים. בשלב הראשון, במאה ה-3 הוקמה מצודה רבועה. בסוף מאה ה-3, בימי הקיסר דיוקלטיאנוס, נוספו למצודה הרבועה ארבעה[דרושה הבהרה] שהייתה חלק מסדרת מצודות רומיות שנבנו בימי דיוקלטיאנוס, תקופה שבה הרומאים הידקו את האחיזה במרחב, ובעזרת הלגיון העשירי (שישב באילה, היא עקבה) פרצו את מעלה עקרבים ודרכים נוספות, הציבו אבני מיל ובנו מצדים לאורך הדרך. בצמוד למצודה היו בית מרחץ ואכסניה. בית המרחץ, הממוקם כ-50 מטר מדרום-מזרח למצודה, נחפר ושומר ואפשר לראות את מערכת ההיפוקאוסט שלו (חימום תת-רצפתי). בית המרחץ מתוארך למאה ה-3 והמאה ה-4 וגם בו זוהו שני שלבי בנייה עיקריים. במבנה השתמרו: חדר הלבשה, חדר פושר, חדר הזעה, חדר חום, חדר הסקה ואמבטיות מים קרים וחמים[10].
בחפירה בשנת 2015 נחשף קטע מאמת מים מהתקופה הרומית, שנבנה בכיוון צפון-מערב–דרום-מזרח מאבנים מסותתות גדולות. רצפת האמה עשויה מחומר של ערוץ נחל, המכיל אבנים קטנות. המים זרמו באמה לכיוון צפון-מערב. מאחר שעל דפנות האמה לא נמצאו שרידי טיח הידראולי, נראה כי אמה זו הוליכה מים בזמן שיטפונות מערוץ הנחל לשטחים חקלאיים שהשתרעו מצפון לערוץ. בניית האמה מלמדת כי בתקופה זו היו שטחים חקלאיים ששימשו לכלכלת תושבי המצד.
התקופה המוסלמית המוקדמת
[עריכת קוד מקור | עריכה]השכבה האחרונה מהתקופה המוסלמית המוקדמת, סוף המאה ה-7 לספירה.
המאה ה-20
[עריכת קוד מקור | עריכה]בעת החדשה הוקמה במקום תחנת משטרת הרוכבים הבריטית, והמקום מצוין על ידי נוסעים שונים כתחנת דרכים בדרך אל עקבה. לאחר הקמת מדינת ישראל הוקם במקום מחנה צבאי. בתקופת המנדט בנו הבריטים במקום את משטרת עין חוצוב. צה"ל השתלט על המקום במסגרת מבצע לוט (נובמבר 1948) ובו התארגנה חטיבת גולני בדרכה לכיבוש אילת. העצים שנראים כיום באתר הם נטיעה של קק"ל.
כיום מתוחזקים המבנים שבמקום על ידי קבוצה אמריקאית אוונגליסטית, אשר עובדת בשימור האתר ובכל שנה מקיימת במקום קורס משותף עם רשות העתיקות. בקרבת האתר בסמוך לצומת חצבה נמצא "מרכז ויידור" שהוא מרכז המבקרים של הערבה. במרכז מסופר סיפורו של עץ השיזף העתיק וחלק מהמיצגים צולמו במצד חצבה, בעקבות שיתוף פעולה בין רשות העתיקות למרכז ויידור מתוכננת במקום תצוגה קבועה של ממצאים ארכאולוגיים מהאזור[11].
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ח"א אוקטובר 1972: מצד חצבה. חדשות ארכיאולוגיות מד: 36–37
- כהן ר'. עין חצבה – 1987. חדשות ארכיאולוגיות צב:65–66
- כהן ר'. עין חצבה – 1988–1989. חדשות ארכיאולוגיות צו:38–39
- כהן ר' וישראל י'. עין חצבה – 1990–1994. חדשות ארכיאולוגיות קג:96–102
- ר' כהן וי' ישראל, "החפירות בעין חצבה, תמר המקראית והרומית", קדמוניות, כרך כט חוברת 112, 1996
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
תמר המקראית באפליקיית הטיולים מסלולרי, סרטון באתר יוטיוב
משה גלעד, בעקבות אחד העצים הישישים בישראל, באתר הארץ, 23 בדצמבר 2020- היישוב תמר מתקופת שלמה המלך – אתרים היסטורים בישראל, סרטון באתר יוטיוב
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 3 רודולף כהן ויגאל ישראל, החפירות בעין חצבה/ תמר המקראית והרומית, קדמוניות 2, 1996, עמ' 79-92
- ^ השיזף העתיק בתמר המקראית
- ^ ”וְאֶת בַּעֲלָת וְאֶת תמר [תַּדְמֹר] בַּמִּדְבָּר בָּאָרֶץ”, ספר מלכים א', פרק ט', פסוק י"ח
- ^ שמעון גיבסון, מסעם של וולי ולורנס "איש ערב" בנגב. בתוך: עם הפנים אל הנגב, אריאל כתב עת לידיעת ארץ ישראל - 152–153, 2002 עמוד 93
- ^ רודולף כהן, הדרכים העתיקות מפטרה לעזה לאור התגליות החדשות, בתוך דרכי הבשמים : רצף מאמרים, עורכים: עזרא אוריון ואבנר גורן, הוצאה לחינוך סביבתי, מדרשת שדה בוקר, 2000
- ^ יורם חימי, עין חצבה, באתר "חדשות ארכיאולוגיות", גיליון 128 לשנת 2016
- ^ Christoph Uehlinger, "The Archaeology of Israelite Cult", in: Kyle H. Keimer, The Ancient Israelite World, Taylor & Francis, 2022, p. 442
- ^ חומה מוצקה לא ישרה חלקה מופנה החוצה (קדמות) וחלקה פנימה (נסוגות)
- ^ יצחק בית אריה, שעירי אדום, עת־מול : עתון לתולדות ארץ ישראל ועם ישראל, גליון 69, אוקטובר 1986, באתר "מקראנט"
- ^ כהן ר' וישראל י'. עין חצבה – 1990–1994. חדשות ארכיאולוגיות קג: 96–102
- ^ אתר מרכז ויידור