מעמד האישה בחסידות
מעמד האישה בתנועת החסידות עבר תמורות ושינויים במהלך הדורות, והושפע הן מתהליכים פנימיים בחסידות והן מתהליכים חיצוניים, כמו גם מהשינוים במעמד האישה ביהדות בכלל. במעמד האישה בפועל קיימים הבדלים בין החסידויות השונות, כאשר בכל חסידות מעמד הנשים שונה.
מעמד האישה בחסידות
[עריכת קוד מקור | עריכה]לפי שמואל אבא הורודצקי לאורך הדורות שרר בחסידות שוויון מוחלט בין גברים לנשים. הוא טען כי אמנם ב"יהדות השכל", כלומר הרבנות, היה יתרון מובנה לגברים, השכליים בעיקרם. אולם "יהדות הרגש", היסודות המיסטיים משיחיים שמהם השתלשלה החסידות, נגישה יותר מעצם טבעה לנשים. לדבריו "היהודיה הפולנית עמדה תחת השפעת תנועה זו בכל רגשות ליבה"[1]. הוא זיהה שלושה דברים בהם לטענתו התבטא השוויון השורר בין גברים לנשים בחסידות. לטענתו החסידות שיפרה את מעמד האישה בקהילה ואת חיי המשפחה בכך שיצרה דבק חדש בין הבעל לאשה - זיקתם המשותפת לאדמו"ר. החסידות גם פתחה בפני האישה את הספרות התורנית, כאשר נכתבו ספרים בשפת היידיש. היא גם אפשרה לנשים מסוימות לעלות לדרגת מנהיגי התנועה, "אם היא ראויה לכך, אין מעצור על דרכה זו"[2]. לטענת הורודצקי האשה היהודית קיבלה בחסידות "שוויון גמור בחיים הדתיים, חיי דת רגישים, מסתוריים"[3].
לעומתו, חוקרים אחרים מסתייגים מדעה זו. עדה רפפורט-אלברט טענה כי רוב חברי תנועת החסידות בשנותיה הראשונות גויסו מקרב חסידים נשואים שהתפתו לנטוש את נשותיהם וילדיהם לפרקי זמן שונים. הם הפקירו את נשותיהם ללא פרנסה ונעדרו מבתיהם בשבתות ומועדים בכדי לעלות לרגל אל חצרו של הצדיק. החסידות, לדעתה, נתנה לבעלים חלופה לחיי המשפחה, בדמות "אגודת אחים" הפתוחה לגברים בלבד שהתגבשה סביב הצדיק[4]. אמנם בחצרות בודדות נתנו לנשים גישה אל הצדיק, אולם למעמד החשוב ביותר, הטיש, נאסרה עליהן הכניסה[5]. לפי רפפורט-אלברט, סיפור הבתולה מלודמיר לא רק שאינו מוכיח כי החסידות אימצה את השוויון בין נשים לגברים, אלא מראה כי החסידות קיבלה את התפיסה הרבנית הקלאסית בנוגע לאשה. בהיעדר לגיטימיות לדתיות פרושה של נשים, נאלצה הבתולה לקבל עליה "זהות גברית", וראו בה כמי שנטלה נשמה גברית. שילוחיה לארץ ישראל היו בבחינת גירושיה לקרן זווית, כפי שהתנועה נהגה בדמויות מביכות אחרות[6].
רק אישה אחת כיהנה באדמו"רות, ציזיא חנה מזל מילאה את מקום בעלה. מסופר כי כאשר ביקר בעיר רבי מרדכי מטשרנוביל הוא השתתף בסעודה שלישית שערכה.
לאחר מלחמת העולם השנייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם טען כי בעקבות הכלל של כל כבודה בת מלך פנימה יש לשלול את קיומם של הנשים ברשות הרבים. הוא שלל מטעם זה קיום טיולים לנשים[7].
בקבלת וקידום תפקידיהם המסורתיים כאישה ואימהות, רוב החסידים מתנגדים לכל מודרניזציה של תפקידים מגדריים, מעבר לחינוך מוגבר לנשים ונערות. אמון על צניעות ציבורית, נשים חסידיות יכולות לקבל עבודה מחוץ לבית ואף כן. בקהילת ליובאוויטש המבוססת על ההסברה, נשים גם ממלאות תפקידים דינמיים כפעילות בקמפוסים של המכללות, ומביאות אותן לחיים חילוניים, בניגוד לכתות נוקשות יותר כמו סאטמר.
לאורך המאה התשע-עשרה, מעולם לא ציפו מנשים ונערות לעבור אוריינות בסיסית בתפילות יומיות וחגים. רק בתחילת המאה העשרים, כשהתברר שלנשים רעב לאוריינות היו לרכוש השכלה דרך בתי ספר ממלכתיים חילוניים (או תנועות אסור הציונות והסוציאליזם), פתחו מוסדות חינוך לנערות לפתח במזרח אירופה, למשל את בית יעקב, שנוסד על ידי שרה שנירר בפולין.
בחסידויות השונות
[עריכת קוד מקור | עריכה]בחסידות חב"ד
[עריכת קוד מקור | עריכה]האדמו"ר החמישי, רבי שלום דובער שניאורסון, האשים את הנשים במשיכה לחינוך מודרני ובהורדת רמת קיום המצוות[8] עם זאת הוא טען כי מקומה של האישה מכריע ברמת יהדותו של הדור הצעיר[9].
האדמו"ר האחרון, רבי מנחם מנדל שניאורסון הדגיש את עניין לימוד תורת החסידות לנשים[10]. ויסד ארגון לנשים בשם 'נשי ובנות חב"ד'.
בחסידות גור
[עריכת קוד מקור | עריכה]מאז הדור החמישי לחסידות גור, היא ידועה בהקפדתה על הפרדה בין המינים במגבלות על היחסים בין בני הזוג[11] ובהקפדה על "שמירת הברית". ההפרדה באוטובוסים החלה במידה רבה בהשפעת חסידי גור[11].
האדמו"ר החמישי, רבי ישראל אלתר, קבע תקנות מחמירות בנושא היחסים בין הבעל ואשתו (המכונות "תקנות ל"ט", ראשי תיבות: ליל טבילה). התקנות מכונות בחסידות גור "יידישקייט" (תרגום מילולי: יהודיוּת). בין התקנות: חסיד לא ילך או יעמוד לצד אשתו ברחוב העיר ולא ישיח עמה בפומבי; לא יקראו אחד לשני בשמם; יש לקצר ככל הניתן ביחסי אישות; אין לקיימם אלא פעמיים בחודש, אחת מהן בליל הטבילה והשנייה בליל שבת; הימנעות מקיום יחסי אישות מספר חודשים לאחר הלידה; איסור על בני הזוג לגעת זה בזה או ליצור קרבה גופנית שלא לצורך קיום יחסים ואיסור על העברת חפצים מיד ליד בין בני הזוג.
תקנות אלו נתפשו כדיכוי נשים. הם עוררו התנגדות גם בקרב רבנים, כמו הרב יעקב ישראל קניבסקי (הסטייפלר). הוא כתב מכתב בנושא באמצע שנות ה-60. בעקבות התקנות המחמירות בתחום האישות נמנעו בנות מסמינרים בבני ברק להינשא לבחורים מחסידות גור, ובעיה זו הייתה אחד הגורמים להקמת סמינר מיוחד לבנות החסידות בעיר. בשנות השמונים כתב אמנון לוי שקיום התקנות נמצא בנסיגה, ושחסידים בגור אומרים שהן נועדו בעיקר ליחידים שיכולים לעמוד בהן ולא לכלל החסידות[12].
בשנת 2016 עלה לכותרות מעמד הנשים בחסידות גור בעקבות פרסום הספר "עושה כרצונו" המתאר את סיפורה של אסתי וינשטיין, חסידת גור שיצאה בשאלה והתאבדה[13][14].
חסידות תולדות אהרן
[עריכת קוד מקור | עריכה]הדרישה לשמירת העיניים הופיעה כבר בכתביו של רבי אהרן ראטה, מייסד חסידות תולדות אהרן, שהדגיש את האיסור להסתכל ולהרהר בנשים, וטען שחומרת כל דבר הקשור לכך רבה לאין שיעור שמא יבוא לידי "הרהורים רעים"[15].
בחסידות קיים פיקוח הדוק על הנשים. הן נדרשות ללבוש שמלה ארוכה ופשוטה שאינה מבליטה את איברי הגוף הנשיים, לגרוב גרביונים שחורות ואטומות, לגלח לחלוטין את שיער ראשן מאז נישואיהן ולכסותו במטפחת שחורה בלבד. לנערות אסור ללכת בשיער פזור והן נדרשות לקולעו בצמות[16].
על הדרתן של בנות החסידות מתהליך השתדכותן, סיפר בכיר בחסידות: "כמעט לא קורה שבת תגיד להורים שהיא רוצה בחור מסוים, כי כשהרגש עובד השכל נודד, וזה לא טוב"[17].
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- עדה רפפורט-אלברט, על הנשים בחסידות. בתוך: חסידים ושבתאים אנשים ונשים, מרכז זלמן שזר לתולדות העם היהודי, ירושלים 2015, עמ' 223–254.
- סימה זלצברג, "קולה של הבת ומעורבתה בתהליך ההשתדכות בחסידות תולדות אהרון", בתוך: להיות אשה יהודיה, 4, תשס"ז, עמ' 185–206.
- סימה זלצברג, הגאולה על כתפיהן: על אופנת ה'שאלים' (השכמיות) בקרב נשים חרדיות.
- נאוה וסרמן, מימי לא קראתי לאשתי: זוגיות בחסידות גור, מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות של אוניברסיטת בן-גורין בנגב, 2017
- ניר מנוסי, מי זאת עולה - נשים בתורה על פי הקבלה והחסידות, מגיד, 2019.
- משה שילת, את עלית - אוצר שיחות מהרבי מליובאוויטש לנשים ונערות, כפר חב"ד, תשע"ו.
- משה שילת, על כלנה - אוצר מכתבים מהרבי מליובאוויטש לנשים ונערות, כפר חב"ד, תשע"ז.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אורי רוזנווקס, "בקהילות שלנו מתאבדות פחות": חסידות בעלז מדברות, באתר ynet, 9 בדצמבר 2019
- בריטניה: "האיסור על נהיגת נשים בחסידות בעלז לא מקובל", באתר וואלה, 30 במאי 2015
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ שמואל אבא הורודצקי, החסידות והחסידים, ברלין תרפ"ג, ד, עמ' סז-סח
- ^ שמואל אבא הורודצקי, החסידות והחסידים, ברלין תרפ"ג, ד, עמ' סט
- ^ שמואל אבא הורודצקי, החסידות והחסידים, תל אביב תרפ"ג, ד, עמ' סח
- ^ עדה רפפורט-אלברט, "על הנשים בחסידות", בתוך: חסידים ושבתאים אנשים ונשים, מרכז זלמן שזר לתולדות העם היהודי, ירושלים 2015, עמ' 227
- ^ רפפורט-אלברט, "על הנשים בחסידות", עמ' 229
- ^ רפפורט-אלברט, "על הנשים בחסידות", עמ' 244
- ^ תמיר גרנות, מעמד האישה וחינוך הבנות במשנתו של האדמו"ר ר' יקותיאל יהודה הלברשטם מקלויזנבורג-צאנז, הגות: מחקרים בהגות החינוך היהודי ח, 2008, עמ' 42
- ^ שלום דובער שניאורסון, אגרות קודש, ברוקלין תשמ"ב, א, עמוד 279
- ^ שלום דובער שניאורסון, אגרות קודש, ברוקלין תשמ"ב, א, עמוד 274
- ^ מנחם מנדל שניאורסון, תורת מנחם התוועדויות חלק כ"ז, באתר היברובוקס
- ^ 1 2 תמר רותם, אבירי השולחן הכפול, באתר הארץ, 11 ביוני 2011
- ^ אמנון לוי, החרדים, עמודים 127-126
- ^ משה כהן, בתה של אסתי וינשטיין בהלוויה: "תמיד עזרת לכולם וחייכת", באתר מעריב אונליין, 28 ביוני 2016
- ^
יאיר אטינגר, אסתי וינשטיין, חרדית לשעבר שהתאבדה, הותירה ספר שמעיר שדים בחסידות גור, באתר הארץ, 27 ביוני 2016
- ^ אהרן ראטה, פגם עניים. בתוך: טהרת הקודש, ירושלים ה'תשי"ח, פרא א
- ^ סימה זלצברג, "קולה של הבת ומעורבתה בתהליך ההשתדכות בחסידות תולדות אהרון", בתוך: להיות אשה יהודיה 4 (תשס"ז), עמ' 189.
- ^ סימה זלצברג, "קולה של הבת ומעורבתה בתהליך ההשתדכות בחסידות תולדות אהרון", עמ' 193.
