מיסטיקה יהודית

מיסטיקה יהודית (מיסטי=סודי, נסתר) היא שם כולל לתחומים הנסתרים והסודיים ביהדות, כפי שהם מופיעים בהגות, בהלכה, במדרשים, באגדות חז"ל ובמסורת של העם היהודי. פן אחד, והמפורסם ביותר שלה, הוא הקבלה, אולם המיסטיקה היהודית רחבה יותר הן בהיבט הכרונולוגי והן בהיקף הנושאים בהם היא עוסקת.

מיסטיקה יהודית

המאגיה המקראית

בספרי התנ"ך מופיעים מעשי נסים, אם כי ברובם תפקידו של האדם המבצע אותם מוגבל על ידי המספר והם מיוחסים ישירות לאל: משה חוצה את ים סוף לשניים, מוריד מן מהשמים בכמויות שיכולות להספיק לכל עם ישראל, מוציא מים מהסלע, יוצר את נחש הנחושת ומרפא בעזרתו נשוכי נחש; אש יורדת מספר פעמים מהשמים ושורפת את נדב ואביהוא, את מקטירי הקטורת בעדת קורח, את שרי החמישים של מלך שומרון ואנשיו, או מצד שני את הקורבן המוקרב; יהושע עוצר את השמש בגבעון ומפיל את חומות יריחו, וכך הלאה.

הנסים הללו, המאפיינים את ספרות הנביאים הראשונים, אינם קיימים בספרות הנביאים האחרונים. אליהו מחיה נער מת ושמואל מוריד גשם ביום קיץ. כוחם של ירמיהו וישעיהו אינו במעשים כאלו. רק בספר דניאל מופיעים שוב מעשי נסים.

הגדרת המיסטיקה היהודית

שפע ניסיונות נעשו על ידי חוקרים שונים לאפיין את המיסטיקה היהודית. אחד מהם^{[דרוש מקור]} מנסה לאפיינה דרך שלושה יסודות: תפיסת האל, היחס לתורה והכוחות הרוחניים הבולטים שעיצבו את המיסטיקה היהודית באלפיים שנות קיומה (ההלכה, האגדה, התפילה והפילוסופיה היהודית).

מיסודות אלה נגזר יחסה של המיסטיקה היהודית להיסטוריה - זו נתפסת בעיני המיסטיקן כרצף של אירועים המשמשים עבורו סמלים בלבד. בריאת העולם, למשל, היא סמל לאלוהות שאינה ניתנת לביטוי. שלביה של הבריאה הם תחנות החשובות לנו כדי שנדע ברבות הימים לעשות את הדרך חזרה, אל האל, חזרה לשורשי הקיום. יציאת מצרים היא תהליך המסמל התחדשות כל אדם בנשמתו ויציאתו משיעבוד לחופש פנימי, לאור האינטלקטואלי. מעמד הר סיני הוא "טקס" הענקת האור האלוהי, וכך הלאה.

למיסטיקן יש תפיסה ייחודית של התורה; לפיו, התורה רוחשת חיים נסתרים מתחת למשמעויות מילוליות. הכוחות הקוסמיים של האנושות כביטוי כוחו של האלוהים מתגלים בכל אחת מעשרים ושתיים אותיות האלפבית, ולפיכך - בכל תג ואות של התורה. כל סודות האדם והאלוהים נמצאים בה. כך אוצרת התורה ידע אינטלקטואלי המסייע לצלול במעמקיה להגיע למודעות עצמית גבוהה יותר, שהיא דרך האל.

מבחינת המיסטיקה היהודית, המסורת בכל צורותיה הולבשה ברבדים חדשים לחלוטין, והיא יונקת השפעות מסביבתה, כשם שהיא משפיעה עליה. בדרך זו הפילוסופיה היהודית משפיעה על הקבלה ומקבלת ממנה, ומה שלא ניתן לביטוי במילים מוצא ביטוי בסמלים. אלא שבניגוד לפילוסופיה היהודית נוסח הרמב"ם ורבי סעדיה גאון (רס"ג), שלא ראו בפרשנות ההלכה אלגוריה, הקבלה רואה בהלכה ביטוי לאובייקטים אחרים. כל מצווה הופכת לבעלת משמעות קוסמית, ולא רק לפעולה דתית כמעט מכנית. התפיסה הזו קסמה להמונים - לא סתם נעשה ואחר כך נשמע (אם בכלל), אלא כפי שמגדיר זאת גרשם שלום: האדם היהודי הדתי הופך ל"גיבור בדרמה של העולם, כמפעיל את גלגלי היקום על ידי התכנים המוסריים של הדת".^{[דרוש מקור]}

כך גם ההבדל בין הפילוסופים והמיסטיקנים ביחס לספרות האגדה ולתפילה היהודית - המיסטיקן יראה בכל אגדה יסודות מיתיים גדולים מהחיים ומודרכים בידי כוחות נעלמים, ובכל תפילה הוא יראה יסוד מאגי מסוים. ה"כוונה" שבתפילה הופכת להיות לא רק כר להשתפכות רגשית, אלא קוד לגילוי הנסתר ומכשיר למדיטציה אישית וקבוצתית.

השימוש הזה של הקבלה באמצעים מיסטיים-מיתיים הוא אחת הסיבות שהפכו אותה פופולרית^{[דרוש מקור]}, בעוד הפילוסופיה האליטיסטית נפוצה פחות. הפילוסופיה לא התייחסה לפחדים האנושיים של הפרט והחברה, שרבצו בתת מודע. לעומת זאת, המיסטיקה, כמו הכישוף בכל הדורות נתנה מרחב מחיה וכבוד לפחדים הללו, מהם נוצרו, לפי התאוריה של יונג, המיתוסים של כל התרבויות. האמונה הטפלה התמזגה, בקרב ההמונים, במיסטיקה, ולמרבה האבסורד דווקא אותן אמונות תפלות הן שהבהירו לעם מה המשמעות של פעולות והרגלים דתיים (למשל, מנהג הכפרות). למעשה, אומר גרשם שלום, בלעדי המיסטיקה, הדת היהודית הייתה מתאבנת וגוססת לפני דורות.^{[דרוש מקור]} ככל שהדת הפכה למסגרת נוקשה של כללים, ציוויים וחוקים רציונליים, כך היא מתרחקת מהנשמה, מההתלהבות הדתית, מהרגש. וכאן באה המיסטיקה על זרמיה השונים ומחיה אותה. התוצאה - פולקלור יהודי עשיר ותוסס, המחזיר את המיסטיקה למקורותיה הקדומים והאמיתיים ביותר, במקרא.

המיסטיקה היהודית הקדומה

"המסתורין העברי עתיק הוא כעם ישראל", אומר ש. א. הורודצקי. "בימיו הטובים והרעים, בימי שלום ובשעת חרום, בשבתו על אדמתו ובנדדו בגויים, תמיד היה המסתורין קשור ומחובר עמו... המסתורין פתח לפניו את השמים ושמי-השמים ואת העולמות העליונים... הוא שגילה לו תעלומות אלוהים וסוד הנצח..." המסתורין הזה, בהגדרתו של הורודצקי, מתחיל במשפט הראשון בספר בראשית ומסתיים בספר דניאל, המיסטי שבספרי התנ"ך, המחבר את המסתורין הקדום אל השלב השני שלו, ספרי האפוקליפטיקה הישראלית. הספרים החיצוניים הללו לא נכללו לבסוף בתנ"ך, אולי משום שהממד המיסטי בהם היה חזק מדי עבור העורכים הרציונליים של כתבי הקודש. עם זאת, השפעת הספרים האלה מורגשת היטב בספרות האגדה, בקבלה ובחסידות, ובמקביל גם אצל כת האיסיים במדבר יהודה ובנצרות הקדומה.

את תחילתה של המיסטיקה הקדומה ניתן לזהות בתיאורי ההתגלויות השונות של האל בספרי המקרא: כרוח, כ"דבר ה'", בדמות אדם^{[דרושה הבהרה]}, או ב"כבוד ה'".

ביטוי לגישה זו ניתן למצוא בפסוק ”אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת יְהוָה אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ שִׁבְתִּי בְּבֵית יְהוָה כָּל יְמֵי חַיַּי לַחֲזוֹת בְּנֹעַם יְהוָה וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ” (תהלים כז ד). בו מבקש דוד לשהות בהיכלו של האל.

במקום השני בסולם הדרגות של גילויי האל בספרות המקראית נמצאים המלאכים, שליחי האל הנגלים לנביאים כשהם עומדים סביבו בהיכל האלוהים. לאורך כל התנ"ך הם אינם מוזכרים בשמותיהם, ורק בספר דניאל מצוינים שניים מהם - מיכאל וגבריאל, שני הקצינים הבכירים ביותר בפמליית המלאכים (על כך העיר ריש לקיש ששמות המלאכים עלו עם ישראל מבבל). הראשון תפקידו להגן על העם, והשני פותר חזיונות ורואה את אחרית הימים.

אחד מהמלאכים הוא השטן, מעין קטגור בבית דין של מעלה ההופך לאחר מכן בספרות המיסטית של הקבלה לראש ה"סטרא אחרא". הספרות המיסטית הצמידה לו בת-זוג, לילית, ויחד הם יולידו את השדים והרוחות הרעות. בספרים החיצוניים הוא ממונה על הרע החי בגיהנום וזוכה לשלל שמות, כמו סמאל, בליעל, משטמה, ועוד. הנצרות והאסלאם קיבלו את האמונה במלאכים מהיהדות, והשימוש בשמותיהם של המלאכים קיים גם במאגיה הנוצרית, היוונית, האתיופית ועוד, לצורך השבעות וקמעות במתכונת המקובלת בספרות הקבלה.

הברית שכורת אלוהים עם אברהם היא אחד הרעיונות המיסטיים הגדולים בתנ"ך - חיבורם של האל והאדם, משאת נפשו של כל מאמין ומיסטיקן. ברית בין הבתרים היא הסמל המיסטי הראשון של אלוהים בהתגלותו לבני האדם. האמצעים המעשיים לאיחוד עם הבורא, המצויים במקרא, מהווים את היסודות לקבלה המעשית המאוחרת יותר: הקרבת קורבנות, נזירות, והתענית.

ראשית המיסטיקה התאורטית בחזיונות הנבואיים של נביאי בית ראשון ויותר מהם - נביאי בית שני. אחת הנבואות המיסטיות באופיין שהיוותה בסיס לספרות מיסטית ענפה היא חזון המרכבה של יחזקאל. חזון זה כל כך מרכזי בספרות המיסטית של ימי בית שני עד שהיא קרויה על שמו - ספרות ההיכלות והמרכבה.

את שרשרת החוזים סוגר דניאל, חוזה בעל השפעה עצומה ביותר על תולדות המיסטיקה הנוצרית והיהודית העתידה להיווצר. אצלו זו האמונה הברורה בתחיית המתים שתתרחש באחרית הימים, וחישובי קץ העתים, שהשפיעו עמוקות על מחשבי הקצים עד עצם היום הזה. לצדו עומד גבריאל, "שר המלאכים", המלאך המיוחס מכולם בנצרות ובאסלאם, כדי לפרש את חזיונותיו המדהימים וכדי לפתור את חלומותיהם של נבוכדנצר ובנו בלשצר.

הנבואה האפוקליפטית שלו לגבי אחרית הימים (למעשה, דניאל הוא הספר האפוקליפטי המובהק היחיד שהוכנס לכתבי הקודש) היא גם המחברת את המיסטיקה היהודית שבמקרא עם הספרים האפוקליפטיים העבריים שנכתבו אחרי חתימת המקרא ועם המיסטיקה הנוצרית הקדומה.

האפוקליפטיקה

הספרות האפוקליפטית (ביוונית: אפוקליפטיקה - גילוי, התגלות, ומכאן: ההתגלות של ימות המשיח) עוסקת בנסתרות עם ישראל והעמים בכלל, בנסתרות הטבע, העולמות העליונים ואחרית הימים, לצד געגועים עזים לגאולה, לעולם הבא ולמשיח. מיתוסים מקראיים ופולקלור קדום, לאו דווקא יהודי, משמשים בה בערבובייה כדי ליצור נבואות עתידניות או אקסטזה דתית.

החטא הקדמון, המלאכים הרעים (שלפי האגדה נפלו משמים והולידו, בזיווג עם בנות הארץ, את הנפילים), חנוך (האדם הראשון שנלקח על ידי האל לשמים כשהוא חי, ולפי הספרות המיסטית של ימי בית שני - הפך למלאך), נח והמבול, מגדל בבל ועוד מיתוסים תופסים מקום של כבוד באפוקליפטיקה. לצדם נמצאים שם, ממש כמו במיתולוגיות של העמים הקדמונים האחרים, כוחות הטבע.

החשוב והמקיף בספרי האפוקליפטיקה הוא ספר חנוך א' (או "ספר חנוך הכושי") שנכתב בימי בית שני ושגיבורו היה מסוגל לדעת את העתידות והנסתרות, ולפיכך הוא גם האיש שנועד לספר על תולדות האנושות מתחילתה ועד סופה, כאשר האור יגבר על החושך, והאל יגלה לצדיקים את "הבחיר" (המשיח). ביום הדין יישפטו הנפילים יחד עם הרוחות הרעות, השדים והמזיקים; עזאזל, המלאך הרע, יימסר לידי רפאל, ובליעל, אדון החושך ואויבו של המשיח, יישפט גם הוא ביום ההוא. גם בני האדם ירגישו בחזון הבלהות הזה: רצח בתוך המשפחה, הפלות, קניבליזם, מלחמות ועוד צרות יהיו מנת חלקם של החוטאים, בעוד הצדיקים יזכו לאושר גדול.

חיבור מיסטי חשוב נוסף מאותה תקופה הוא ספר חנוך הסלאבי, בו מספר חנוך על סודות היצירה של העולמות הנראים והלא נראים שאותם ראה כשעבר בשבעת הרקיעים. בספר זה כבר מקבל חנוך כיסא של כבוד לצד האל.

תפיסות חדשות של חזון אחרית הימים נמצאות בספר עזרא הרביעי. לראשונה נאמר גם כי המשיח לא יחיה לנצח, ואחרי מותו העולם יחזור לדממת הבראשית שקדמה לבריאה. עזרא המסתורי רואה גם את שובם של עשרת השבטים.

אחרון הספרים האפוקליפטיים שמביא תיאורים של העולמות העליונים הוא ספר ברוך היווני (על שם ברוך בן נריה, תלמידו של ירמיהו), העובר דרך שבעת הרקיעים כשהוא מלווה במלאך ופוגש אנשים בדמות חיות.

האיסיים

האיסיים, הכת היהודית המתבודדת ממדבר יהודה היו, כנראה, הראשונים שלקחו את המיסטיקה היהודית האפוקליפטיקה והפכו אותה לדרך חיים. חלק מסדר יומם היה לימוד כתבי הקודש על דרך הסוד והמשל מתוך הכנה לימות המשיח. אז, כך האמינו, תרד מלכות השמים על הארץ ותתפשט בעולם, ואיתה גם אמונתם. את ספריהם הסודיים שמרו לעצמם, תוך שהם משתמשים במאגיה, בקריסטלים, בעשבי מרפא (אולי מכאן שמם, על משקל "אסיא" = רופא, בארמית) ובשמות המלאכים. ואכן, רבים מהם עסקו בתחומי הרפואה כמו שהייתה מקובלת אז, או בתחום רפואת הנפש. התפילה, שהייתה מאוחר יותר לעיקר חשוב ביהדות הרבנית, הייתה מרכזית גם בחייהם, וכך גם הטבילה שקיבלה נופך מחודש מהקבלה והחסידות.

המיסטיקה בתקופת המשנה והתלמוד

עם המרד נגד רומא שהתעורר לאחר מותו של הורדוס בתחילת המאה הראשונה צצו כתות משיחיות רבות שהושפעו השפעה מכרעת על ידי הספרות האפוקליפטית. אחת מהן היא של הנצרות, שהיוותה אופוזיציה לוחמת לכהנים הצדוקים בבית המקדש. במקביל, אם כי בהיקף נמוך בהרבה, צומחת המיסטיקה גם בכתביהם של התנאים הראשונים. באותם ימים מעורר יונתן בן עוזיאל, מתלמידי הלל הזקן, מהומה כשהוא מתרגם את ספרי הנביאים לארמית ואגב כך מסגיר כמה מענייני תורת הסוד של הנביאים. בין היתר נטען^{[דרוש מקור]} כי הוא התעמק בחישובי קצין על סמך האמור בספר דניאל. אגדה אחת אומרת כי לאחר שסיים את התרגום "יצתה בת-קול ואמרה: מי הוא שגילה סתרי לבני אדם?"

באותה תקופה, סמוך לחורבן הבית (שנת 70), מייסד תלמיד אחר של הלל, רבן יוחנן בן זכאי ישיבה ביבנה והופך למנהיג הרוחני הבולט, לא רק בתחום ההלכה כי אם גם בכל הנוגע לתורת הסוד. נאמר עליו שעסק ב"תקופות וגימטריאות, שיחת מלאכי השרת ושיחת שדים, שיחת דקלים, משלות שועלים" תוך שהוא מעביר את חוכמת הנסתר לתלמידיו. התוספתא מביאה אף עדות כי בחוגו של בן זכאי היה נהוג לדרוש ב"מעשה מרכבה", שהיה עניין של סוד שנשמר בחוגם של חכמים מסוימים בלבד. עדויות שונות מורות כי סיפור המרכבה נתפס, כבר בראשית תקופת בית שני, כדלת שדרכה ניתן להיכנס להיכל סודותיו של האל.

ספרות ההיכלות והמרכבה

ערך מורחב – ספרות ההיכלות והמרכבה

ספרות זו, כפי שכונתה על שם הדרישה במעשה המרכבה ובהיכלות האל, שאליהם מגיעים באמצעות המרכבה, היא התשתית המיסטית והמאגית הקדומה ביותר אחרי הספרים האפוקליפטיים. היא זו שברבות השנים תצמח ממנה הקבלה - העיונית והמעשית. מעשה הבריאה וחלוקת העולמות העליונים, ניהול העולם ומעשי כשפים, שמות המלאכים ושמותיו השונים של האל - אלה הנושאים העיקריים של תורת הסוד המופיעה בספרות המרכבה.

לדברי גרשם שלום, נראה שתחילתה של ההתעסקות הזו בתורות אזוטריות היא בחוגי הפרושים, מתנגדי הצדוקים, עוד לפני כתיבת הספרים האפוקליפטיים. הוא מכנה זאת "מיסטיקת כס הכבוד", שכן היא מתארת את הופעתו של האל על כס הכבוד שלו ואת עולם כס הכבוד השמיימי. תפיסה זו שאולה, כנראה, מהמיסטיקה ההלניסטית ומהמיסטיקה הנוצרית הקדומה (גנוסטיקה והרמטיקה), המדברת על מושג ה"פלֵירומה" - מכלול הכוחות האלוהיים. היקף העיסוק בספרות המיסטית בבתי המדרש הפרושיים היה קטן ואזוטרי לאין ערוך מהיקף העיסוק בהלכה ואף באגדה, כפי שאפשר לראות מכמות החומר שנשתמר. למעשה, בתחומים רבים הפרושים היו הקבוצה הרציונליסטית ביותר בעם היהודי בסוף ימי בית שני.

המיסטיקה הקדומה מיוצגת בחמישה חיבורים עיקריים, שבכולם היא משולבת במאגיה ובכולם מתואר מסע הנשמה לגן עדן ("ירידה למרכבה") של המיסטיקנים, המכונים "יורדי המרכבה" - היכלות זוטרתי, היכלות רבתי, ספר היכלות, מעשה מרכבה, שיעור קומה.

לדעתו של גרשם שלום, ניזונה התפיסה שמאחורי החיבור באמונה הפרסית שרווחה באותם ימים לגבי האדם הקדמון יליד גן העדן. פרופ' יוסף דן גורס כי המיסטיקה היהודית הקדומה ניזונה משרידי השקפות קדומות ומיתנה אותן. בצורה זו הייתה יכולה לזכות בלגיטימיות כשהיא פועלת בשולי הספרות התלמודית-מדרשית, על מנת שתוכל להמשיך להתפתח בלי לעורר יותר מדי רעש שיסית נגדה את היהדות השמרנית.

כוח האותיות

בסוף תקופת התנאים (מאה 2–3) נוצר אחד החיבורים הקצרים ביותר (1,600 מילה), ובעלי ההשפעה הגדולה ביותר על הספרות המיסטית היהודית לדורותיה, ספר יצירה. לא ידוע מי כתב אותו (על אף שנוהגים לייחסו לאברהם אבינו) ומתי בדיוק, אבל רבים שואבים כמה ממונחי-היסוד שהספר טבע - עשר הספירות המהוות את יסודות הבריאה, ו-22 אותיות האלפבית העברי. יחד הן מהוות את 32 "נתיבות פליאה וחוכמה", הכוחות המיסטיים שמהם נברא העולם.

לפי הספר, הספירות הן שלבי ההתהוות של היסודות בעולם: רוח, מים, אש. הספירה הראשונה, רוח האלוהים, המייצגת את הבסיס התקשורתי שבין האלוהים לעולם ולנביאיו, מאפשרת את הגיית האותיות. מן הרוח נולד האוויר הרוחני הקדמון (החוכמה הקדמונית), שבאמצעותו חקק האל את 22 האותיות, בהן ברא את התורה, שבה מתגלמת החוכמה העליונה ובאמצעותה מגיעה האלוהות גם לעם הבחירה.

הספירה השלישית, הנובעת מהאוויר, הם המים, שמהם יצר האל את התוהו ובוהו הקוסמי ואת האפילה. הספירה הרביעית היא האש, שממנה ברא האל את כיסא הכבוד ואת מלאכיו ואת האור. המרכיב הרביעי בין היסודות, האדמה, נעדר ממניין ספירות זה, כשה"תירוץ" לכך הוא שהעפר נברא על ידי האל מהשלג (מים). לארבע ספירות אלה אין המשך בכתובים, אך נוספים להן חמשת הממדים: אורך, רוחב, גובה, זמן והמוסר (המוגדר גם כרוחניות וחומריות), או בתפיסה אחרת - ששת הממדים: ארבע רוחות השמיים והכיוונים מעלה ומטה.

ספר יצירה טוען כי לכל אות מאותיות האלפבית משמעות סודית בשלושת תחומי הבריאה: האדם, הכוכבים והזמן. האותיות וצירופיהן הם החלק המחבר את המיסטיקה הקדומה עם האסטרולוגיה ועם המאגיה הקשורה בכוח הטמון באותיות, אותו כוח שבעזרתו יצר האל את העולם. תפיסה זו היא מולידת סיפורו של המהר"ל שיצר את הגולם בכוח האותיות שחרט על הטיט וכוח הלשון (השבעות סודיות) וכן של הקמעות הנושאים צירופי אותיות ושמות מלאכים והאל. "יורדי המרכבה" של אותה תקופה משתמשים בטכניקה המאגית לעלייה האקסטטית על ידי "לבישת השם" - טקס שבו מכשף השבט הקדמון לבש בגד שעליו רקומים שמות האלים.

כשמשה עלה למרום לקבל את לוחות הברית, אומר התלמוד הבבלי, הוא מצא את הקב"ה "קושר כתרים לאותיות" (מקשט את ראשי האותיות בתגים, כפי שמקובל על ידי סופרי הסת"ם), וכשמסר אלוהים את תורתו לישראל, מסר להם את דקדוקיה ואותיותיה. רבי ישמעאל הזהיר את תלמידו, רבי מאיר, כי החסרת אות אחת, או הוספת אות, יכולה לגרום להחרבת העולם כולו. מבחינת חכמי התלמוד, כל אדם צריך לתהות אחר תפקידיהן וכוונותיהן של האותיות אותן חקק אלוהים על כתרו "האיום והנורא", וכן אחר חוכמת צירופן (הגורמת להשפעות מאגיות שונות). מי שנחשב מומחה גדול בתורה זו היה בצלאל בן אורי, אדריכל המשכן, שעל פי התלמוד, "היה יודע לצרף אותיות", וכל המיסטיקנים שמאז השתדלו ומשתדלים למצוא את הסודות הכמוסים בתורה באמצעות אותיותיה.

כמה מספרי המיסטיקה היהודית עסקו בנושא האותיות לעומק, בהם ספר הזוהר, ספר יצירה, ספר אותיות דרבי עקיבא, ספר התמונה, סתרי תורה וספר האות (מאת אברהם אבולעפיה), ספר הקנה, ספר הפליאה, גינת אגוז (מאת יוסף ג'יקטיליה), פרדס רימונים (מאת משה קורדובירו), חלקים מהקבלה המעשית של האר"י, כפי שנמסרו על ידי תלמידו ר' חיים ויטאל, ברית עולם (מאת יצחק אשכנזי), ועוד.

בין השיטות שרווחו בעבודה עם האותיות היו:

• גימטריה: חשבון האותיות לפי ערכן המספרי, בשיטות שונות. על סמך ערך מספרי זהה של מילים שונות נמצא ביניהן מכנה משותף, או משמעות נסתרת (למשל: יין בגימטריה = 70, וגם סוד = 70, ומכאן: נכנס יין, יצא סוד).
• נוטריקון: קריאת מילים כאילו הן ראשי תיבות של מילים אחרות (למשל: "והוא קללני קללה נמרצת". הנוטריקון של נמרצת הוא: נואף הוא, מואבי הוא, רוצח הוא, צורר הוא, תועבה הוא).
• שמות המלאכים: בספרות המיסטית הקדומה שמות אלה מורכבים לעיתים מצמדי אותיות שערכן המספרי נותן 8 או 10 (למשל: המלאך אזבוגה, או המלאך אטבח).
• חוכמת הפרצוף: לפי הזוהר, האותיות הרוחניות הקובעות את התכונות התורשתיות של האדם הן שקובעות גם את שרטוטי פניו. בעת יצירת האדם הצטיירו פניו, ויתר איבריו, בסוד האותיות. כל אחת מאלה מייצגת את אחד האיברים, וזאת בהתאם לתפיסתו של "ספר יצירה" שמבנה הגוף האנושי הוא העתק של מבנה היקום.

ספרי המאגיה

לספרות ההיכלות והמרכבה קשורים גם כמה חיבורים שעניינם מאגיה יותר מאשר מיסטיקה. ידיעת סודותיו של העולם העליון נתפסת בהם ככוח שבעזרתו ניתן לשלוט על המלאכים. כוח מאגי זה הוא שעומד, עד ימינו, מאחורי הקבלה המעשית. בין אלה:

• חרבא דמשה: (חרב משה), המלא בנוסחאות כשפים ושמות סודיים למטרות שונות.
• ספר הרזים: מציג את העולמות העליונים לצד שימוש מאגי בשיקויים, מרקחות והשבעות להשגת מטרות שונות באמצעות הסודות העליונים.
• הבדלה דרבי עקיבא: כולל השבעות נגד מזיקים ושדים.
• סדרי פנים ושרטוטין: עוסק בכירומנטיקה ופיזיונומיה כדרך לנבא את גורלו ולזהות את אופיו של האדם.

ספרים מאוחרים יותר העוסקים במאגיה:

• ספר יצירה: הספר הידוע הראשון של הקבלה, שנתפס כספר הדרכה לבעלי סוד ומאגיה.
• ספר רזא רבא: הנתפס כספר כישוף.
• ספר רזיאל המלאך: הספר שלפי האמונה ניתן בגן-העדן לאדם הראשון ודן בתהליך המאגי של הבריאה.
• ספר המלכות: נכתב בתחילת המאה ה-15 בסביליה ועוסק בצירופי אותיות כדרך שימושית למדיטציה קבלית ולכישוף.

שמות האל ושמות קדושים

השימוש בשמות קדושים נתפס, בכלל, כדרך להגיע לסודו של האל. כך, למשל, השבעת שר התורה הוא חיבור הנסמך על פולחן שעניינו גילוי סודות התורה והשמות הסודיים המעניקים כוח. באמצעות השימוש בשמות קדושים ניתן להוריד את "שר התורה" לארץ. בוני המקדש השני רוצים להגיע לסודו של האל מתוך אמונה שזה יסייע להם להבין טוב יותר את התורה וההלכה.

שמותיו של האל הם אחד הנושאים שיותר עניינו את המיסטיקנים בתקופה הקדומה, בעיקר משום שהאמינו כי מי שמכיר אותם מסוגל לחולל באמצעותם מופתים נפלאים. לצד השמות שניתנו לו במקרא - אל שדי, צבאות, אלוהים, אהיה אשר אהיה, יה, אלוה, אדוני - מכנים אותו בעלי התלמוד והמדרש גם "המקום", "גבורה", "צדיק", ובאגדה סתומה אף "אכתריאל". הם מנו חמש דרגות בשמותיו: יה - הנפוץ ביותר, שבו ברא את העולם הזה. שם בן תריסר אותיות - ידוע רק לכוהנים. שם בן 42 אותיות - נמסר רק למי ש"צנוע ועניו ועומד בחצי ימיו ואינו כועס ואינו משתכר...". שם בן 72 אותיות - שבו גאל את ישראל ממצרים. הסודי שמכולם הוא השם המפורש, שמשה היה הראשון לקבלו מזגזגאל, הסופר של המלאכים. לפי אותה אמונה, בכוח אחד השמות האחרים של האל הרג משה את המצרי, על ידי השם הזה פרח מטה אהרון, ובאמצעותו חילץ שלמה מאשמדאי את סוד מקומו של השמיר לשם חציבת אבני המקדש.

אחד משמותיו היותר נפוצים של האל, שנתפס כגילוי מסוים שלו, הוא השכינה, שנדדה עם בני ישראל בכל מסעותיהם, עזבה אותם בכל פעם שחטאו, ושבה וחזרה אליהם. למשה היא נגלתה מתוך הסנה. נציגות אחרת של הבורא הייתה רוח הקודש, שהוחלפה בשלב מאוחר יותר בבת קול.

הדמויות המרכזיות בספרות המיסטית

התלמוד והמדרש מתייחסים לא רק לאל ולשמותיו, למלאכים ולתפקידיהם, לתיאורי הרקיעים ולכוחות הפלירומה הפועלים בהם, אלא גם לשלוש הדמויות המיסטיות הגדולות ביותר ביהדות, אלה שמשמשות מאז בסיס להשפעות מיתיות ולאמונות עממיות, לסיפורים ולמנהגים דתיים.

משה

ערך מורחב – משה

משה מתואר בתורה כיחיד שדיבר עם אלוהים כאיש לרעהו והיה המתווך בין האל לבני ישראל. משה הוא מי שכתב את התורה והעביר את החוכמה האלוהית לבני התמותה. לפי המדרש, המטה שלו נוצר בזמן הבריאה וניתן לאדם הראשון בגן בעדן. כשאלוהים נגלה לפניו בסנה, הוא מגלה לו את שמו, "אהיה אשר אהיה".

כשמשה בונה את המשכן, הוא מתקשה בהכנת צורת המנורה, ואפילו בצלאל, הצורף האמן לא מצליח לפתור את הבעיה. הקב"ה מראה למשה בחלום "אש לבנה, אש אדומה, אש שחורה, אש ירוקה" שמהן הוא יוצר את המנורה, גביעיה, כפתוריה, פרחיה וששת הקנים. וכשהגיעה שעתו של משה להחזיר נשמתו לבורא בגיל המופלג מאה ועשרים, היה זה האחרון שלפי האגדה המית אותו במיתת נשיקה.

אליהו

ערך מורחב – אליהו

אליהו הוא דמות ייחודית בספרות המקראית: בעולם הזה הוא מצליח לגרום לכך שצפחת שמן לא תתרוקן וכד קמח לא יעלה, רץ מהר יותר ממרכבתו של אחאב, מצליח לחיות ארבעים יום וארבעים לילה בלי לאכול או לשתות, מוריד אש מהשמים כדי לשרוף את פר העולה שלו, חותך את הירדן לשניים באדרתו, נישא ברוח ה' ממקום למקום, מוריד גשם אחרי שלוש שנות בצורת, ועוד. אך עיקר העניין בו נובע מסיפור הסתלקותו - אליהו לא מת מוות טבעי, אלא עלה בעודו חי השמיימה על "רכב אש וסוסי אש". לפי פירוש נפוץ של דברי הנביא מלאכי, הוא זה שעתיד לבשר לעם ישראל על דבר הגאולה ולהכינו לביאת המשיח.

אין פלא שאגדות רבות נרקמו על ידי חז"ל סביב דמות מופלאה זו. רבים מהתנאים והאמוראים חוו "גילוי אליהו" - הארה בענייני הלכות או אגדות. לרבי שמעון בר יוחאי ובנו, שנחבאו במערה מפני קיסר רומא, אליהו הוא המגלה את דבר מותו של זה וביטול הגזרה שגרמה להם להסתתר. לרבי אליעזר בן ערך הוא מחזיר לימוד שנשכח, לרבי אליעזר בן הורקנוס הוא מייעץ ללכת לירושלים לשמוע תורה מפי רבי יוחנן בן זכאי.

חכמי המשנה ייעדו לאליהו תפקיד של מתיר ספקות. בקושיות רבות, בין בענייני נזיקין ובין בענייני טומאה וטהרה כאשר לא נמצא פתרון מתאים לספק נהגו לומר שהספק "יהא מונח עד שיבוא אליהו" (מכאן אולי נבע המדרש על דרך הנוטריקון על המונח התלמודי תיקו, שמשמעותו "תעמוד" ללא הכרעה - תשבי יתרץ קושיות ובעיות). מספר תנאים סברו כי תפקידו של אליהו יהיה להכריע בענייני ייחוסי משפחות, לטהר את הראויות להתחתן עם ישראל ולטמא את אלו שאינן ראויות "לבא בקהל".

תפקידו של אליהו התרחב עם הזמן: בשמים הוא המגן על עם ישראל, ולפי הזוהר הוא משתתף בכל ברית מילה (מכאן הנוהג להכין כיסא אליהו עבורו). בליל הסדר נמזגת כוס של אליהו, שהופכת אותו לאורח בכל ליל סדר, השותה מכוס היין המוכנה עבורו.

המשיח

ערך מורחב – משיח

המשיח הוא אחת הדמויות המיסטיות ביותר בכל התרבויות. זהו גואל (אנושי) שיבוא להציל את עמו מחורבן באחרית הימים. המקרא מתייחס למשיח תחילה כאל אחד המלכים (בעיקר מבית דוד). רעיון המשיח וימות המשיח עלה שוב ושוב בעיתות המצוקה של עם ישראל, בארץ ישראל ובגלות, כדמות שתביא לעם את הגאולה. מה שהחל כנבואות אפוקליפטיות של הנביאים, הפך בספרות האפוקליפטית לאירוע אוטופי. עם זאת, הם מאפיינים את העידן שלפני בואו בחברה מסואבת, חוטאת, חסרת מידות ומוסר, שבה תלמידי חכמים הולכים ומתמעטים. לפי אותה אמונה, לפני שהמשיח יגיע יופיעו בארץ סימנים ברורים: בצורת, רעב, שכחת התורה, ולחלופין - שפע, ולבסוף מלחמה גדולה ונוראה. תפיסה זו של גודש צרות לפני בוא הטוב (אותה מכנה גרשם שלום "תורת קטסטרופה") מקורה, כנראה, בתפיסה שכדי שהטוב (דת ישראל) יגבר על הרע בעולם (דתות הגויים וכיבושיהם), חייב הרע להגיע קודם לשיאו. רק אז יהיה ניצחון המשיח שלם.

בספר זרובבל פוגש זרובבל בן שאלתיאל, שליט מזרע בית דוד בתחילת ימי בית שני, את משיח בן דוד ששמו מנחם בן עמיאל והוא חי ברומא כקבצן. אמו של המשיח הזה, חפציבה, יושבת בשער הרחמים שממנו עתיד להגיע בנה (כמו גם ישו, לפי האמונה הנוצרית). אחד מהמודלים של אופן גאולה המופיעים במקרא גורס כי גאולת ישראל תלויה בחזרה בתשובה, קיום מצוות ומעשים טובים, אולם לפי ספר זרובבל הגורל קבוע מראש ומפורט בדיוק.

לדברי פרופ' יוסף דן, הקשר בין מיסטיקה למשיחיות נוצר רק בדורות הבאים, בקבלה המאוחרת. עד אז המיסטיקה הקדומה, הנשענת על העממיות הפופולרית, היא המסייעת לפתוח את הדת הממוסדת בפני משבים רעננים, המוצאים כיוון חדש בתקופת הגאונים.

תקופת הגאונים וניצני קבלה

כיבוש ארץ ישראל בידי המוסלמים בשנת 630 תורם להעצמת האמונה בחזון אחרית הימים. האפוקליפטיקה היהודית, כתמיד במצבי מצוקה^{[דרוש מקור]}, צוברת תנופה ומקבלת תפנית כשהיא נישאת על גב הרוח הערבית המובאת על ידי המוסלמים ממצרים, פרס, סוריה ואפריקה. תורת המלאכים (אנגלולוגיה) והתיאורגיה (השפעה על האלים והמלאכים בעזרת מאגיה) תופסות אט-אט את מקומו של עולם המרכבה. המאגיה הולכת וצוברת משקל, תחילתו של תהליך שסיומו בתוך כמה מאות שנים בקבלה המעשית. התפיסה העתיקה שלפיה המתים יכולים להעביר בקשות לעולם הבא, ומצד שני יכולתם של האלים (או המלאכים) למלא בקשות של יושבי העולם הזה, מובילה לתעשייה משגשגת של קמעות, השבעות ולחשים.

תורות הנסתר - בעיקר גלגול נשמות, השמות הקדושים וקשרי גימטריה בין השמות לפסוקי המקרא ולתפילות - מועברות לאירופה בצמוד לספרות המרכבה והתיאורגיה. ר' משה בן קלונימוס, מייסד תורת הסוד באשכנז (גרמניה), שתצמיח את הקבלה, מקבל את סודות התפילה מר' אבו אהרון. במצרים מתפתחת חסידות מיסטית בחוגי ר' אברהם בן הרמב"ם השואבת השראה מתנועה המוסלמית אזוטרית, הסופיות. בצרפת למדו בחשאי את ספר יצירה כספר הדרכה לבעלי סוד, תוך הדגשת הגימטריות והשמות. החסידות המיסטית פושטת גם אל אשכנז וספרד במאה ה-12 על ברכי פירוש סודות התפילה והמקרא באמצעות תורת המספרים והגימטריה. אין זו החסידות המוכרת של המאה ה-18, אלא המשכה של כת חסידים ראשונים שפעלה בארץ ישראל במאה הראשונה לספירה.

בדברי הגאונים מופיע לראשונה הרעיון של שני המשיחים: משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. משיח בן יוסף נקשר לבן האלמנה שהחיה אליהו, ותפקידו הוא להעלות את עם ישראל מהגולה ולבנות את בית המקדש השלישי. משיח בן יוסף ייהרג על ידי המלך הרשע ארמילוס, ורק לאחר מכן יקום משיח בן דוד וינקום את מותו.

את מקום האקסטזה של מיסטיקת המרכבה תופסת המדיטציה של ההרהור וניסיון לתקשר עם השכינה דרך התפילה. זו הופכת להיות העיקר, תוך דגש על ה"כוונה" של המאמין ועל טכניקות הגימטריה, הנוטריקון והתמורה (החלפת מילים).

ניצני הקבלה

ערך מורחב – קבלה

בפרובאנס מתחילים לנבוט ניצניה הראשונים של הקבלה. את מקום הכוונה המיסטית בתפילה תופסת ההתבוננות בעשר הספירות המוזכרות בספר יצירה בכוונה להתלכד עם האל מתוך דבקות. בספרד מביא ר' יצחק סגי נהור פרשנות ראשונה לספר זה במתכונת הספירות המוכרות של הקבלה. הוא הראשון שטובע את המונח "אין סוף" לאלוהות הבלתי ניתנת לתפיסה בכוח ההיגיון. בספרד, בגירונה, הרמב"ן מנפק למאמיניו קמעות. סודות גדולים הוא מוצא גם במצוות ובמנהגים (כמו ברית המילה ומצוות השבת). הוא הראשון שמפרש את נושא היבום כעניין של גלגול נשמות ומאמין בהישארות הנפש, בשכר ועונש לנשמות בעולם הבא ובתחיית המתים בימות המשיח.

בסוף המאה ה-13 מפתח ר' אברהם אבולעפיה את חוקי צירופי האותיות, המספרים והשמות הקדושים כדרך להשגת חוויה אקסטטית ומניח את התשתית למה שיכונה הקבלה הנבואית (לצד הקבלה העיונית-פילוסופית והקבלה המעשית-מאגית). תורתו זוכה לפופולריות עצומה, אך מכל חיבוריו נותר רק אחד, ספר האות האפוקליפטי. לדעתו, צירופי האותיות המיסטיים האלה הם-הם מעשה המרכבה האמיתי.

למעשה, השימוש בכוחן העצום של המילים אינו רחוק מהמאגיה השחורה והכישוף, שלהם אבולעפיה התנגד נחרצות. לדעת גרשם שלום, דרך ההתבוננות פנימה של המאמין לפי שיטת אבולעפיה נעה על הגבול הדק שבין המיסטיקה לכישוף, וההדדיות בין התחומים עמוקה מכפי שנהוג לחשוב. ואכן, רבים התבלבלו וציפו כי הדרך שמתווה אבולעפיה להתבוננות פנימית תיתן להם את הכוח לשנות את העולם החיצון.

ב-1274 מחבר יוסף ג'יקטיליה, תלמידו של אבולעפיה, את גינת אגוז, שכעשר שנים מאוחר יותר יהווה, לפי המקובל במחקר, השראה ליצירה הקבלית המפורסמת ביותר בכל הדורות, ספר הזוהר.

ספר הזוהר

ערך מורחב – ספר הזוהר

בסביבות 1280 רואה אור החיבור המשמעותי ביותר בתולדות הקבלה מאז ועד היום, הספר שאחרי התנ"ך והתלמוד נחשב למקור החשוב ביותר בספרות היהודית, ספר הזוהר. סודות עולם הספירות, מצד אחד, וגורלם של היהודים, מצד שני; האל הבורא והמתגלה, והאדם ביחסו אליו - אלה ציריו של האוסף הגדול הזה, המכיל חיבורים שונים שמתייחסים לצד הסודי של היהדות.

למעשה, מורכב הספר משני תריסרי חיבורים^{[דרושה הבהרה]}, המבוססים על ספרי מיסטיקה יהודיים רבים שפורסמו בעבר^{[דרוש מקור]}, בהם גם ספרי סוד לא ידועים עד אותה תקופה. בין אלה כאלה המיוחסים לתנא בן המאה ה-2, ר' שמעון בן יוחאי (רשב"י), מבכירי התלמידים של רבי עקיבא. על פי שמועה שהילכה בין מקובלי ספרד, בתקופה שבה התחבא רשב"י מהרומאים במערה עם בנו, ר' אלעזר, נגלו אליו סודות ספר הזוהר מפי אליהו הנביא. רשב"י החל מטיף את הדברים הללו (שזכו לכינוי "מדרש נעלם") בבית המדרש שלו, וכשבעים שנה אחרי מותו החלו תלמידיו לאסוף את עיקרי תורתו. אלה היוו את השכבה השנייה של ה"זוהר", שהועברה מדור לדור. כך נקבצו עוד ועוד משניות לכתבי הזוהר המקוריים. על פי אותה מסורת, הוחבאו הכתבים בכוך, שם נותרו עלומים כאלף שנה. עם כיבוש ארץ ישראל על ידי המוסלמים במאה ה-7 גילה אחד המלכים הערביים את הכתבים ושלח אותם לטולדו.

על פי גרסה אחרת, הכתבים הגיעו איכשהו לידי הרמב"ן, הלה שלח אותם לבנו שישב בקטלוניה, אבל הספינה תעתה בדרכה ובסופו של דבר הכתבים הגיעו לגוודלחרה, שם הביאם המוצא לידיו של המקובל הגדול ביותר באותה תקופה באותה עיר, ר' משה די ליאון. בתוך זמן קצר הפך "ספר הזוהר" למרכזי בין ספרי הקבלה בספרד.

בניגוד לאבולעפיה, ל"זוהר" אין עניין בפילוסופיה של האקסטזה כדי להשיג את האל, אלא מעדיף את החשיבה החופשית, המדברת אל המאמין "בגובה העיניים", לאו דווקא בהרצאות מסודרות ושיטתיות. פחדים, אקסטזה, אמוציות שמסוגלות לחבר את המאמין ישירות לאלוהות, ולא בדרך המופשטת של ספרות ההיכלות והמרכבה^{[דרושה הבהרה]}. הספר מונה חמישה חלקים - שלושה המוקדשים לחמישה חומשי תורה; "תיקוני הזוהר" הדן בסודות שמאחורי המילה "בראשית"; ו"זוהר חדש" הכולל את "מדרש הנעלם".

גיבוריו של הספר הם גיבורי התנ"ך והתלמוד המקבלים כאן גוון מיסטי מיוחד: משה מלמד את התנאים והאמוראים, וראשי ישיבות מקבלים את פירוש דבריו מאחיו אהרון^{[דרוש מקור]}, אליהו והמלאכים מופיעים כאן לצד דמויות בדיוניות^{[דרושה הבהרה]}, והכל סובב סביב הגיבור העיקרי של הספר - רשב"י. הלה מנהיג לתלמידיו כינוסי פולחן אקסטטיים אפופי סוד ("אידרות", מלשון גורן, בארמית). זוהרם של משתתפי האידרות הוא שהיקנה לספר את שמו.

לפי האגדה נתן האל לאדם הראשון ספר ובו הסודות העליונים. ספר זה עבר לחנוך וממנו לנח, ואחרי דורות רבים נמצא במערה על ידי רשב"י, שגילה בו את 72 אותיות השם הקדוש. אולם כשהוא ותלמידיו התבוננו בשם הזה, יצאה אש והכתה בידיהם, וכך אבד הספר. רוצה לומר - אין להמיר את החוכמה האלוהית בחוכמת המאגיה. לעומת זאת, נאמר כי הספר שימש את אברהם כבסיס לכתיבת ספר יצירה.

אף על פי ששורשי הקבלה המוכרים נעוצים, כאמור, עוד בספר יצירה ובספר הבהיר, הרי מערכת הסמלים והמונחים המסורתית שלה מתאפיינת בבירור רק מפרסומו של ספר הזוהר, שהפך במהרה לספר היסוד של הקבלה.

ביקורת והתנגדות למיסטיקה היהודית

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

ערך מורחב – רציונליזם יהודי בימי הביניים

ראו גם

• רציונליזם יהודי בימי הביניים
• מגיד

לקריאה נוספת

מחקרים

• יוסף דן, המיסטיקה העברית הקדומה (אוניברסיטה משודרת, 1994)
• יוסף דן, תולדות תורת הסוד העברית, מרכז זלמן שזר
• שמואל אבא הורודצקי, המסתורין בישראל (נ. טברסקי, תשי"ג)
• יהודה ליבס, חטאו של אלישע: ארבעה שנכנסו לפרדס וטבעה של המיסטיקה התלמודית, אקדמון, 1990
• גרשם שלום, פרקי יסוד בהבנת הקבלה וסמליה, הוצאת מוסד ביאליק, תשל"ו
• גרשם שלום, זרמים ראשיים במיסטיקה היהודית, הוצאת ידיעות ספרים, 2016.
• רחל אליאור, פניה השונות של החירות: עיונים במיסטיקה יהודית, אלפיים, 15 תל אביב: עם עובד תשנ"ח
• רחל אליאור, "מיסטיקה, מאגיה ואנגלולוגיה - תורת המלאכים בספרות ההיכלות", בספר: מנחה לשרה: מחקרים בפילוסופיה יהודית וקבלה מוגשים לפרופ' שרה הלר–וילנסקי (בעריכת מ' אידל, ד' דימנט, ש' רוזנברג) ירושלים: הוצאת מאגנס, תשנ"ד: 15--5
• מיכאל חיוטין, "מיסטיקת המספרים בעולם העתיק (במקרא, במגילות קומראן ובכתבי פילון)", בית מקרא מס' 41 (1995)
• חמוטל בר-יוסף, מיסטיקה בשירה העברית במאה העשרים, ידיעות ספרים 2008.
• נעמה וילוז'ני, שערות לילית וקרני אשמדאי - דמות וצורה במאגיה ובאמנות העממית, יד יצחק בן-צבי, תשע"ז
• יובל הררי, הכישוף העברי הקדום: מחקר, שיטה, מקורות, יד יצחק בן-צבי ומוסד ביאליק, 2010

ספרות יפה

• אליהו ליפינר, חזון האותיות (מאגנס, תשמ"ט)
• אהרן צייטלין, המציאות האחרת (יבנה, 1973)
• יעקב בזק, למעלה מן החושים (יבנה, 1985)
• רוני שיר, אלוהים קטנים (כתר, 1998)

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מיסטיקה יהודית בוויקישיתוף

• רשומה באתר מה-יא"ה הכוללת את המאמרים הבאים:
  • שאול שקד, "על ספרות הכישוף היהודית בארצות האסלאם: הערות ודוגמאות", פורסם בפעמים כרך 15, התשמ"ג 1983, עמ' 15–28, חוברת שהוקדשה לנושא מיסטיקה ביהדות המזרח
  • תגובה למאמרו של שקד: משה חלמיש, "אסמנדוך ומספר אברי האשה", פורסם בפעמים כרך 16, התשמ"ג 1983, עמ' 145
• רחל חכלילי, ‏האם שימש אלף-בית במשמעות 'מאגית' כבר במאה הראשונה לספירה?, קתדרה 31, אפריל 1984
• מיסטיקה - יהדות, דף שער בספרייה הלאומית