מגיד (קבלה)
מַגִּיד הוא מונח בקבלה היהודית המתאר כוח עליון, מלאך או נשמה של צדיק שנפטר, המתגלים לצדיק חי בחוויה מיסטית, בחלום או בהקיץ, פעמים כתוצאה משימוש מהזמנה פעילה וייחודים ופעמים במפתיע. המגיד מגלה לאדם דברי תורה, בתורת הקבלה או הנגלה, וכן מספר לו על מאורעות עתידיים. לרוב המגיד מדבר מפיו של הצדיק, אך במספר מקורות מתואר המגיד כדמות חיצונית המכתיבה את דבריה לצדיק. שיאה של תופעת המגידות היה בין המאות ה-16 וה-18.
לרוב מתואר המגיד כמי שמופיע בעקבות פעילות מסוימת ומיוחדת לצורך גילויו כגון ייחוד ייחודים, ועם זאת, לעיתים מוזכר המגיד כמי שהופיע או ביקש להופיע בלי פעילות אקטיבית מקדימה.
ההיסטוריה של המגידות
[עריכת קוד מקור | עריכה]רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]אחד מיסודות האמונה היהודית הוא שהאל נגלה אל בני האדם. על פי התורה ודברי חז"ל, לגילויים אלו דרגות שונות[1]. בין הדרגות - נבואה, בת הקול ורוח הקודש. על פי התלמוד, עם חלוף השנים הייתה ירידה באיכות הקשר בין האל לבני האדם, כמתואר באימרה: "משמתו חגי זכריה ומלאכי נסתלקה רוח הקודש מישראל, ואף על פי כן היו משתמשים בבת קול" (מסכת סוטה מח, ב.). סוג נוסף של קשר מאת האל עליו מסופר בספרות חז"ל הוא מלאכים מגלי רזים, ובראשם אליהו הנביא. על פי המתואר בספרות חז"ל, המלאכים גילו לבני האדם הלכות שונות[2], וגם מסודות התורה.
ספרות הקבלה נושאת מראשיתה אופי תאוסופי, בכך שאין היא מסתפקת בחוויה הרוחנית כיעד בלבדי, אלא כאמצעי להשגת סודות הקבלה, וכשלב ראשון של תהליך פרשנות ופלפול הנמשכים כתוצאה מגילויים אלו. הגילויים הראשונים של הקבלה מיוחסים לגילוי אליהו.
מימי קדם, עם התפתחות והתפשטות תורת הסוד, נכללו בה אמצעים שונים שנועדו להשגת דיבור מאת האל. אחד האמצעים המתוארים בדברי חז"ל, במיוחד בספרות ההיכלות והמרכבה, היה "מסע נפש" בו האדם מיטהר ועולה לשמים לחזות בכיסא הכבוד. עדויות על מסעות כאלו מסופרות עוד על תקופת התנאים, כמו הסיפור על ה"ארבעה שנכנסו לפרדס" (מסכת חגיגה יד, ב.).
בספרות הקבלה המאוחרת, החל מהמאה ה-16, נזנח השימוש באמצעים שתוארו במסורות השונות, ונותרה בעיקר הטכניקה של גילוי מגיד. כך נזנחה כמעט לחלוטין הטכניקה הקדומה של מסע נפש במובן של עלייה לחזות בכיסא הכבוד שרווחה בספרות ההיכלות והמרכבה (למעט מקרים יוצאי דופן כשל הבעל שם טוב ורבי חיים אבן עטר), ותחת זאת ירדו ה"מגלים" למטה, אל הנפש. גם השימוש בבת קול פסק עוד בתקופת התנאים, כך שתופעת המגידות היא הקרובה ביותר לגילוי אליהו שהיה רווח משכבר. כמו כן, קיים גם דמיון מסוים בינה לבין הנבואה.
התקופה הראשונה למגידות - ספר המשיב
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – ספר המשיב
שימוש במה שהוגדר מאוחר יותר כ"מגיד", ידוע כבר מתקופות קדומות, עוד לפני הופעת הקבלה הספרדית, במה שנודע כשאלת חלום, כמו בספרו של ר' יעקב ממרויש מבעלי התוספות, "שאלות ותשובות מן השמים" (מפנה המאות ה-12 וה-13). בכתבים קבליים מסוימים, למשל בפירוש האגדות של רבי עזרא ובספר שערי צדק לאחד מתלמידיו של רבי אברהם אבולעפיה, ישנה פרשנות המפרשת גם את נבואת הנביאים בדרך דומה לתופעת המגידים.
גם רבי יהודה אבן מלכה כותב על הקול שיצא מהסנה הבוער, שהיה זה קול שבקע מגרונו של משה. עם זאת, במקורות אלה עצמם אין שימוש במונח "מגיד" או תיאור דומה לזה המתואר בהקשר למגיד. השימוש במושג "מגיד" עצמו החל קרוב לגירוש ספרד, אצל מקובלי ספרד. בתקופה זו של טרום הגירוש, נכתבו הוראות מפורטות שכללו את האמצעים הקבליים השונים שבהם יש להשתמש כדי לזכות לגילויו של מגיד. תופעת המגידות הגיעה לשיאה בתקופת השבתאות, ומאז הייתה קיימת במידה קטנה יותר, עד למאה ה-18.
החיבור הראשון המאזכר גילויים שונים שהתגלו על ידי מגיד, הוא "ספר המשיב". ספר זה נכתב ככל הנראה בספרד לפני הגירוש, אך לא ידוע בבירור מיהו מחברו.
בספר המשיב מתוארים גילויים מסוגים שונים, וייחודו בכך שמחברו מעיד כי יש בו גילויים מפי הגבורה, דהיינו מפי האלוהים עצמו, כביכול. ייחודיות זו מעומעמת אצל המקובלים שהביאו דברים בשמו של ספר זה, שקראו לבעל הגילויים שבו בשמות שונים, מהם נראה שאף בו אין מדובר בגילויים מפי האלוהים עצמו[3]. גם בכתבי היד השונים של החיבור קיימות סתירות בנקודה זו. יש מכתבי היד (הבריטי, למשל) מהם משתמע כי הדובר הוא אכן האלוהות עצמה. כתבי יד אלה כוללים ביטויים כגון "שמותי היקרים" ו"סוד אלהותי וכחי ומשיחי". לעומתם, בכתבי יד אחרים נעלמו ביטויים אלה והמגיד מזוהה כמלאך עזריאל. כתבי יד אלה אף כוללים תפילות ובהן בקשות לגילוי המלאך עזריאל דווקא. בנוסף, במקצת החומר של ספר המשיב מתגלים המלאכים מיכאל ומטטרון, ובמקצתו גם הכוחות המופקדים על הרוע והטומאה: סמאל ואמון מנוא, הידועים ממעשה יוסף דלה ריינה.
שאלה זו, של זהות המתגלה, היא בעלת השלכה לדרכים השונות בהן מופיעים הגילויים על פי ספר המשיב. בספר מתוארות שתי דרכים לגילוי: בהקיץ ובחלום. מתוך קטע אחד בספר המשיב נראה שכאשר הגילויים הם מפי הגבורה, הרי שלחסידים הקדמונים (וכך יהיה גם לעתיד לבוא) היה האלוהים נגלה בגוף רוחני מלובש ומוגשם בחומר, בגופו של אליהו עמו היו הקדמונים מדברים. לעומת הקדמונים, בזמן הזה הגילויים הם רק בחלום בלי דבור וקול. עם זאת, בקטע אחר של הספר נראה שגם בזמן הזה תיתכן אפשרות של גילוי בצורת אדם בהקיץ. לעומת גילויי האלוהות, הגילויים של שאר המלאכים הם לרוב בחלום, על ידי שאלת חלום.
בספר המשיב מוצגת הפרקטיקה של שאלת חלום כענף של המגידות. השימוש בשאלת חלום היה הנפוץ ביותר באותה עת, והוראות מפורטות איך לבצע את שאלת החלום נשתמרו בהרבה נוסחים. כאמור, גם בחוג בעלי התוספות נעשה שימוש בשאלות חלום כדי להכריע שאלות הלכתיות שונות, ותופעה זו הגיעה לשיאה בספר "שאלות ותשובות מן השמים" של רבי יעקב הלוי ממרויש. לעומת השימושים המקובלים, אצל מקובלי ספרד נעשה שימוש בשאלות חלום בעיקר כדי לברר שאלות שונות בתורת הקבלה, כפי שנראה מכתבים שונים של רבי אברהם בן אליעזר הלוי[4]. שימוש בשאלת חלום נמצא גם בכתבי רבי יהודה בן משה אלבוטיני ממגורשי פורטוגל בספרו "סולם העלייה", וכך גם בספרי מקובלים אחרים מהדור שאחר הגירוש.
לעומת דברי החוקרים שהסיקו שכתיבת דברי מגידים נעשית באמצעות "כתיבה אוטומטית", בספר המשיב אין תופעה של כתיבה אוטומטית, אלא אדם שלישי היה יושב בחדר עם המקובל שהיה אומר בקול את מה שהאלוהים או המלאך אמר לו, והוא היה כותב את הדברים ששמע מפי שומע התשובה, מבלי שיבין את המתרחש.
לספר המשיב ולתופעת המגידות שבו הייתה השפעה על המקובלים בדור שאחריו, במישרין או בעקיפין. ספר המשיב היה מוכר גם לרמ"ק ולרבי עובדיה המון, המצטטים מתוכו. ספר אנונימי נוסף בשם "כף הקטורת", פירוש קבלי על ספר תהילים, הוא כעין עיבוד של ספר המשיב בדרך דרוש ולא בצורה של גילויים, היה מוכר לרבי יצחק איזובי בעל "אגודת אזוב" שמביא ממנו, וגם לרבי חיים ויטאל, כך שספר המשיב השפיע גם עליהם בצורה עקיפה.
לסיכום נמצא, כי בתקופה הראשונה למגידות התפרשה המגידות כגילוי של מלאכים בחלום באמצעות שאלת חלום, או כגילוי של האלוהות עצמה, בהקיץ או בחלום בהתגלמותה בגוף אדם, לרוב בזה של אליהו הנביא.
התקופה השנייה למגידות - הגירושין
[עריכת קוד מקור | עריכה]בדור השני לגירוש ספרד, קיימות עדויות על מגידות מסוג אחר, בעיקר בחוגו של הרמ"ק (1522–1570). הרמ"ק ותלמידיו היו נוקטים בטכניקה של "גירושין": התבודדות בשדות מחוץ למקומות היישוב, כדי ללכת בדרכיה של השכינה הנודדת אף היא מביתה בזמן הגלות. במהלך גירושין אלו היו זוכים לחשיבה אוטומטית, שיוחסה לשכינה המתגלה בשכלם ומשפיעה להם סודות ודברי תורה. בסוג זה של מגידות, כגילוי השכינה בשכלו של אדם וחשיבה אוטומטית, נעשה שימוש לאחר מספר דורות בפלגים חסידיים שונים, החל מראשית צמיחת החסידות[5], והמשיכה אף אחר כך בחסידויות שונות מבית רוז'ין (חסידות סדיגורה, חסידות בויאן ועוד[6]).
התקופה השלישית למגידות - הקבלה הלוריאנית
[עריכת קוד מקור | עריכה]במאה ה-16 הפכה ההתקשרות לנשמות צדיקים לחלק עיקרי בפרקטיקה הלוריאנית בדרך השגת סודות הקבלה, והתקשרות זו לנשמות הצדיקים נוצרה על ידי השתטחות על קבריהם תוך כדי אמירת פסוקים מתאימים או צירופי אותיות שונים המרכיבים ייחודים. ספרים שונים חוברו כשמטרתם להדריך את המשתמש בבואו להשיג חוויות מיסטיות וגילויי סודות, כמו "שער הייחודים", ו"שער הקדושה".
בספרות הקבלה הלוריאנית ניתנה פרשנות חדשה למושג המגיד. לדברי רבי חיים ויטאל, תלמיד האר"י, כאשר האדם מטהר ומקדש עצמו כראוי ועוסק בקיום המצוות, הרי הוא יוצר במעשיו הטובים מלאכים חדשים, והם הנקראים מגידים. מלאכים אלו יכולים להתגלות לאדם ולגלות לו סודות, אך לא תמיד הגילויים שלהם אמיתיים. הקריטריון לזהות את אמיתות הדברים הוא זה - אם המצוה נעשתה בשלמות, בלי שום צד של רוע, המלאך המגיד משויך כולו לצד הטוב, ואינו משקר לעולם; אך אם המצוה נעשית בצירוף של מחשבות רעות, המלאך המגיד מעורב מטוב ומרע, ויכול גם לספר שקרים כאילו היו אמיתיים.
רבי חיים ויטאל אף מסווג את הגילויים המיסטיים לארבעה. התנאים הנדרשים לכל הגילויים, הם ההינזרות מתענוגות, תיקון המידות המוסריות המושחתות, פרישות מחיי החברה, טבילות במקווה, עריכת תיקון חצות והתבודדות תוך כדי התבוננות מדיטטיבית.
דרכי הגילויים לפי הקבלה הלוריאנית הן:
- רוח הקודש, שלדבריו היא המשכת אור משורשה העליון של נפשו;
- מגיד, והוא מלאך הנוצר ממעשה מצווה שנעשה בשלמות, על כל פרטי ההלכה וכוונות המצווה;
- גילוי אליהו, שיתגלה אל האדם אליהו הנביא, וכפי חסידותו של האדם כן יגדל גילויו אליו;
- גילוי נפש צדיק מדורות קדומים שכבר נפטר, שיודיע לו חכמות וסודות גנוזים שבתורה עד להפליא, וכל זה כפי מעשיו.
- חלום, שיראה בחלומותיו ענייני עתידות וחכמה קרובים אל רוח הקודש.[7].
במקום אחר מפרט ויטאל בהרחבה את הסכנה שבמלאכים הנוצרים על ידי מעשים רעים של האדם, או גם על ידי מצוות שאינן מושלמות בתכלית, והם גם כן עלולים להופיע כמגידים ולערב בדבריהם כזבים, כמידת הרוע שהתערב ביצירתם. באותו מקום טוען ויטאל שגם הנבואה ורוח הקודש אינן יכולות להתגשם ולהיכנס באוזני הנביא ההוא, אלא על ידי התגלמות בקול דבורו של הנביא העוסק בשעה זו בתורה או בתפילה[8].
לסיכום השיטה הלוריאנית במגידות נמצא, שהמגידים הם מלאכים הנוצרים מהמצוות ומלימוד התורה, ויש בהם מעלות שונות, ביניהם כאלה העלולים לשקר. בנוסף, גם הנבואה ורוח הקודש נצרכות להתגלות על ידי דיבורו של הנביא, בדומה למגידים.
גישתו של רבי חיים ויטאל המזהה את המגיד עם מלאך הנוצר ממצוותיו של האדם, התקבלה על מרבית המקובלים בדורות המאוחרים יותר, וכפי שמסיק רבי יעקב עמדן בעסקו בסוגיה זו, כאשר הוא מאמץ את גישתו של רבי חיים ומציג אותה כמוסכמת[9].
מגידים שונים
[עריכת קוד מקור | עריכה]בנוסף למגידים מהדורות הראשונים, המתוארים לעיל, קיימות עדויות על מגידים שונים לאורך הדורות. בין המפורסמים שנגלה אליהם מגיד, הם רבי יוסף קארו, שכתב על פי המגיד שלו את ספר "מגיד מישרים", רמח"ל, שחיבר מספר חיבורים על פי מגיד, ורבי שמשון מאוסטרופולי. גם על הבעל שם טוב מסופר שזכה למגיד בדמותו של אחיה השילוני. אשר לרבי יוסף טאיטאצאק, בן דורו של רבי יוסף קארו, הדעות חלוקות אם היה לו מגיד.
על הגאון מווילנא מספר תלמידו רבי חיים מוולוז'ין שרצו למסור לו מהשמים גילויי תורה על ידי מגידים, וכמה פעמים שיחרו לפתחו מגידים בבקשה ללמדו סודות התורה, אך הוא סירב לקבלם וביקש לעמול על תורתו בעצמו[10].
החל מהמחצית השנייה של המאה ה-19 אין ידיעות על אנשים שטענו לגילויי מגיד.
המגיד של רבי יוסף קארו
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – מגיד מישרים (ספר)
המגיד המפורסם ביותר הוא המגיד של רבי יוסף קארו על פיו נכתב הספר "מגיד מישרים". ספר זה הוא יומן של התגלויות המגיד, הכולל תאריכים מדויקים של ההתגלויות, העיסוק בו עסק רבי יוסף קארו לפני ההתגלות - לרוב לימוד פרקי משניות, ותוכן ההתגלויות עצמו. דברי המגיד של ר' יוסף קארו נמסרו בשפה הארמית.
רבי שלמה אלקבץ טען שנכח בהתגלות המגיד בליל שבועות, וסיפר:
זיכנו בוראנו ונשמע את קול המדבר בפי החסיד נר"ו (=רבי יוסף קארו), קול גדול בחיתוך אותיות, וכל השכנים היו שומעים ולא מבינים. והיה הנעימות רב והקול הולך וחזק, ונפלנו על פנינו ולא היה רוח באיש לישא עיניו ופניו לראות מרוב המורא.
בשל אופיו המיסטי של הספר מגיד מישרים, המנוגד לכאורה לאופיו של רבי יוסף קארו כמחבר ה"בית יוסף" וה"שולחן ערוך", קמו עוררים על ייחוסו של הספר, וטענו שלא קארו חיברו. בראש המערערים עמד שי"ר, אך צבי ורבלובסקי שחקר את תופעת המגידות בהרחבה בספרו "רבי יוסף קארו", הראה שאין כל ראיה לכך שמדובר בזיוף. בנוסף, בשיחה בעל פה עם משה אידל, הציע ורבלובסקי אפשרות לפיה ייתכן שרבי יוסף קארו כן נקט בפעולות קבליות שונות כדי לזכות במגיד, כפי שנהגו מקובלים אחרים בדורו, ואף שאין בספר מגיד מישרים אזכורים לכך, ייתכן שהדבר נובע מהעריכה המאוחרת לספר, ולמעשה אף בו נעשה שימוש באמצעים קבליים. ייתכן שהשמיטו את הדברים כדי ל"הכשיר" את הבית יוסף, או בשל האופי הדרשני של הספר בעריכתו הסופית שלא נתן מקום לתיאור הפרקטיקות שהביאו לגילוי הסודות[11]. על דבריו של ורבלובסקי הוסיף מאיר בניהו נקודות מבט חדשות על פי העתקות של ספר המגיד בכתבי יד של הרב יעקב צמח והרב עזרא מפאנו.
המגיד הבטיח לקארו הבטחות שונות, ותיאר בפניו מספר פעמים את השכר הרב הצפון לו לעולם הבא. בין השאר הבטיח לו שיזכה למות על קידוש השם:
ואזכך לעלות לא"י בשנה זאת ואחר כך אזכך להישרף על קדושת שמו. ואזכך להישרף בארץ ישראל ברבים לקדש שמי בפרהסיה ותעלה לעולה על מזבחי... ואזכך לסיים חיבורך להאיר בו עיני כל ישראל שכל עמים חכמים ונבונים ומשכילים ישאבו מחיבורך שנקרא בית יוסף.
ברעיון המוות על קידוש השם הושפע קארו מאוד מדמותו של שלמה מולכו אותו פגש עוד לפני הגיעו לארץ ישראל, ושמו מוזכר גם בדברי המגיד לו.
על ציטוט זה ממגיד מישרים אמר החפץ חיים שאין להבינו כלשונו ובתשובה לשאלה זו שהוא נשאל: "ווער וואס וייסט, זאגט נישט, און ווער וואס זאגט, וייסט נישט". כלומר: "מי שיודע לא אומר ומי שאומר לא יודע"-היינו שמדובר בעניינים נשגבים שאין להבינם כפשוטם.
תופעת המגידות אצל קארו היא חריגה, כיוון שבמרכז ההתגלות אין עומד אצלו מלאך או נשמתו שלו, אלא השכינה, המזוהה על פי הקבלה עם המשנה. בנוסף, מהספר מגיד מישרים נוצר רושם שהמשנה התגלתה אל קארו מיוזמתה, וקארו לא נקט בפעולות מאגיות כלשהן כדי לזכות לגילויה, בשונה משאר המגידים שקדמו לקארו, שפעלו פעולות שונות לצורך התגלותם. גם העובדה שהמגיד התערב בנושאים הלכתיים ואמר לו במקרים שונים שיפה כתב בספרו ההלכתי "בית יוסף", היא חריגה ביחס לשאר המגידים, שעסקו בגילויים מיסטיים בלבד ולא עסקו בהלכה. המגיד החריג הנוסף, הדומה למגיד של קארו, הוא המגיד אותו מתאר רבי חיים מוולוז'ין כמי שרצה לגלות דברי תורה לגר"א ונדחה על ידו, כנזכר למעלה.
מגידים בתנועה השבתאית
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתנועה השבתאית הפכה תופעת המגידות לנפוצה ביותר ובמסגרתה נתגלו סודות רבים. בשנות גאותה של התנועה השבתאית, בעיקר בשנת ה'תכ"ו (1666), היו התפרצויות נבואה המוניות, גם על נשים ואף אנשים המוניים, שכללו גם גילויי מגידים ששידרו מסרים בהקיץ ובחלום, על משיחיותו של שבתי צבי. האנשים שזכו לגילויים אלו זכו למעמד מיוחד בקהל השבתאים. מאוחר יותר אף זכו חלק מהם להיחשב כגלגוליו של שבתי צבי, כדוגמת אברהם קרדוזו[12]. גם לאברהם היכיני ונתן העזתי ושבתאים נוספים היו מגידים[13].
בתקופה המאוחרת יותר, אחרי המרתו של שבתי צבי, עדיין נפוצו מגידים בין השבתאים. כך בבית המדרש האיטלקי של אברהם רוויגו השבתאי הייתה נוכחות ארוכה, כ-15 שנה, בשנים (1675–1691, ה'תל"ה - ה'תנ"א) של מגידים שנגלו לכמה מהתלמידים כבער שמואל יששכר פרלהפטר, מאיר רופא ואף לרוויגו עצמו. ברשימותיו של רופא נמצא כי עיקר עניינו בדבריו למגיד היה בבקשת פשר למותו של שבתי צבי ובחיזוי שובו לחיים לאחר כשנה.
המגיד החשוב בחוג זה נגלה דווקא למרדכי אשכנזי, שלא היה תלמיד חכם או בקיא במיוחד בקבלה. אף על פי כן, הותירו גילויים אלה רושם עז על רוויגו רבו. התגלויות המגיד לאשכנזי, שהיו בתחילה על ידי קול בלבד (דובר ארמית, כמגיד של קארו) ולאחר מכן גם בעלות דמות, נחקרו על ידי גרשום שלום שהסיק כי הדמות שהתגלמה בחלומותיו של אשכנזי הייתה לא אחרת מזו של רוויגו עצמו.
תוכן גילויים אלה כלל עניינים שבתאיים אך גם עצות כלליות ואישיות בענייני לימוד ובענייני חול, שכללו אף ביקורת על המגיד שנגלה לפרלהפטר שיצא מצידו לתרבות רעה. מגיד זה אף עורר את אשכנזי ורוויגו לעלות לארץ ישראל, כפי שאכן עשו.
המגיד של רמח"ל
[עריכת קוד מקור | עריכה]מגיד נוסף שזכה לפרסום רב, הוא המגיד של רמח"ל, שהתגלה אליו בשנותיו הצעירות, החל מראש חודש סיון ה'תפ"ז, בהיותו בן 23. מגיד זה אף עמד בעין הסערה הפולמוסית נגד רמח"ל.
וכך כותב רמח"ל על גילויו הראשון:
ביום ראש חודש סיון ה'תפ"ז, בהיותי מייחד יחוד אחד (=עיסוק מאגי-קבלי), נרדמתי. ובהקיצי שמעתי קול אומר: לגלאה נחיתא רזין טמירין דמלכא קדישה (=בארמית: ירדתי לגלות רזים טמירים של המלך הקדוש). ומיד עמדתי מרעיד, ואחר נתחזקתי. והקול לא פסק, ואמר סוד מה שאמר. ביום הב' בשעה ההיא השתדלתי להיות לבדי בחדר, וחזר הקול ואמר סוד אחר. עד שאחר כך ביום אחד גילה לי שהוא מגיד שלוח מן השמים, ומסר לי ייחודים פרטיים לכוון בכל יום, ואז יבוא. ואני לא רואה אותו אלא שומע קולו מדבר מתוך פי. ואחר כך נתן לי רשות לשאול גם כן. ואחר כך כמשלוש חודשים נתן לי תיקונים פרטיים לעשות בכל יום, כדי שאזכה לגילוי אליהו זכור לטוב. ואז ציווה לי לחבר ספר על קהלת, שהוא היה מפרש לי הסוד של הפסוקים כל אחד. ואחר כך בא אליהו ואמר סודות מה שאמר, והוא אמר שעתה יבוא מט"ט שרא רבה (המלאך מטטרון). ובבואו ידעתי שהוא הוא, מפני דברי אליהו שאמר לי. ומאז והלאה הכרתים כל אחד בפני עצמו.
— רמח"ל ובני דורו עמוד לט, ירים משה עמ' קיא
בדברי הרמח"ל קיימים פרטים המלמדים על תופעת המגידות: הגילוי היה כרוך בעיסוק בקבלה מעשית; התגלו אליו לפי הסדר: מגיד, אליהו הנביא, והמלאך מטטרון; לכל התגלות קדמה פעילות קבלית מיוחדת; המגיד אינו נראה; דברי המגיד יצאו מתוך פיו של רמח"ל; וההכרות עם המתגלים השונים נעשתה באמצעות עדות מגיד אחד על חברו.
בנוסף למגיד שהתגלה לרמח"ל בדיבור אוטומטי, העיד שליח מצפת בשם ר' רפאל ישראל קמחי על תופעת מגידות של כתיבה אוטומטית לה היה עד, כאשר בעקבות ייחודים שונים במשך כחצי שעה, עמד וכתב סודות קבליים במהירות עצומה, ובמשך פחות מחצי שעה כתב דף פוליו או דף וחצי.
בהשראת המגיד כתב הרמח"ל חיבורים רבים, שהבולט שבהם הוא "זוהר תניינא", האמור לשמש תחליף לספר הזוהר, כאשר לדברי הרמח"ל הזוהר הראשון נועד לזמן הגלות והזוהר שלו לזמן הגאולה.
רמח"ל שיתף בסודו את חבריו שהתקבצו סביבו. אחד מתלמידיו, אולי הבולט שבהם, יקותיאל גורדון, גילה ברבים את קיום המגיד, והדבר עורר בתחילה התלהבות ועורר הערצה כבירה לרמח"ל. אך כעבור זמן מועט עמדה טענתו של רמח"ל על גילוי המגיד, בעין סערת ההתנגדות אליו, כאשר הדברים עוררו התנגדות רבה כלפיו מצידם של רבנים רבים, בראשם רבי משה חגיז והיעב"ץ, שאף התייחסו לתופעת המגידות ככלל והבדילו בינה לבין המגיד עליו טען רמח"ל. בין היתר הם טענו שמגיד אינו יכול להתגלות בחו"ל, ולא בגיל צעיר כל כך. הם אף העלו חשד שמדובר בגילויים המגיעים מצד השטן והטומאה, כאותם המגידים שפעלו בקרב חברי התנועה השבתאית.
כתוצאה מרדיפות אלו הושבע רמח"ל שלא לעסוק יותר בכתיבת חיבורים על פי מגיד. בשלב מסוים, כאשר נאסר על רמח"ל לעסוק בקבלה, הורה לו המגיד לעלות לארץ ישראל ובה יוכל לעסוק בקבלה (אגרות רמח"ל, רע"ג), ואכן, בסוף ימיו עלה רמח"ל לארץ ישראל.
רוב חיבורי רמח"ל על פי המגיד נגנזו בהוראת רודפיו, ולא שרדו. שריד אחד, מאמר מתוך זוהר תניינא לפרשת מקץ, נדפס בתוך "גנזי רמח"ל", בני ברק ה'תשמ"ד, לאחרונה התגלו חלקים נוספים מחיבור זה והתפרסמו עם מבוא מקיף על ידי הרב יוסף אביבי בשם זוהר רמח"ל.
הפסיכואנליזה של המגידות
[עריכת קוד מקור | עריכה]לדעת חוקרים, תופעת המגידות נועדה לשמש צורך עז שקינן אצל המקובלים, והוא הרצון בגילוי סודות חדשים שלא נגלו מעולם. תופעה זו גברה בתקופה שאחרי גירוש ספרד, כאשר לעיסוק בתורת הקבלה נוסף פן משיחי, וכתוצאה מכך שאפו המקובלים להגיע לגילויים חדשים שיקרבו את ביאת המשיח, או כאלו המהווים חלק מהתורה שהמשיח עתיד לגלות. אולם, מכיוון שהקבלה ביסודה טוענת למסורות קדומות בכל עיקריה, לא נותר למקובלים מקום לחדש מדעתם דבר. פתרון למצוקה זו נמצא בדמותם של המגידים, שהם נשמות של צדיקים מדורות קודמים או מלאכים, שיש בכוחם לגלות חידושים שלא התחדשו עדיין, ויחד עם זאת לא לגרוע באמינות המסורת הקדומה של סודות הקבלה[14]. עם זאת, לעיתים רבות נראה כי המקובל אינו חותר להגיע לגילויו של מגיד, אלא לדבקות בה' בלבד, ואילו גילויי המגיד ניתנים לו כמתנה, בלי שיעשה פעולה ממשית כדי לקבל אותה.
גילוי המגיד אפשרי בשתי צורות עיקריות: בהקיץ ובחלום. בימי הביניים יוחסה לחלום משמעות רבה, נבואית בחלקה, ולכן גילויים שהתגלו בחלום היו בעלי תוקף רב.
גילוי בהקיץ מזוהה בדרך כלל כאינטואיציה מושרית וחשיבה אוטומטית, כאשר האדם החווה את הגילויים מניח את שכלו המודע ומנסה לאחוז במחשבות ה"נופלות" להכרתו בלי מעורבותו הפעילה וללא הפרעות.
דוגמה לגילוי כזה, יש ב"ספר גירושין" של רמ"ק:
עוד נתגרשנו ביום ט"ו בשבט מורי ואני לבדנו, והיו דברי תורה מאירים בנו והדברים נאמרים מפי עצמם. והלכנו עד רבי יוסי דמן יוקרת וחזרנו, ונתעסקנו בפסוק... והקשה מורי... ותירץ... ואני הקשיתי... ומורי הוסיף עוד... ועוד האריך בדרוש הרבה, כי שם היו הדברים מאירים מעצמם... עד כאן הגיע העסק ביום ההוא, והודאה לאל שזכינו כי הדברים האלו כולם עליונים, מושפעים בלי עיון כלל, והם מתוקים מדבש, מתנת המלכות אל המתגרשים ומתנודדים עמה.
— ספר הגירושין ונציה שס"ב, דף ב ע"ב-ג ע"א, דף ד ע"ב
הדברים היו אצל הרמ"ק כשיטה, וכפי שהוא כותב במקום אחר:
הסגולה השמינית, היא מה שנסיתיו אני וזולתי בעניין הגרושים, שהיינו מתגרשים השדה עם האלהי כמהר"ר שלמה בן אלקביץ הלוי נר"ו לעסוק בפסוקי התורה פתאום בלי עיון, והיו הדברים מתחדשים דברים שאי אפשר להאמין עניין זה אלא מי שראה או נסה העניין פעמים רבות, ומתנות שקבלתי בגרושים ובאו לחלקי בחמלת ה' עלי אעתיק אותם בקונטרס בפני עצמו.
— ספר אור נערב - חלק ה פרק ב
במקרים אלו מתוארת תופעה הקרובה למגידות הרגילה, כאשר בדומה למגידות הרגילה בה נעשה שימוש בדיבור אוטומטי, נעשה שימוש במקרה זה במחשבה אוטומטית. במקרים מסוימים בהם מסופר על מגידים, לא ברור אם הכוונה היא לדיבור אוטומטי או למחשבה אוטומטית.
בשיחה בין הרב יואל קלופט לחזון איש העלה קלופט טענה שלפיה לא ניתן לפסוק בניגוד לדברי רבי יוסף קארו, כיוון שהמלאך המגיד אמר לו, כמובא בספרו "מגיד מישרים", שההלכה כמותו. אמר לו החזון איש: "המגיד של הבית יוסף, הוא גם בית יוסף". כלומר, המשקל ההלכתי של הלכות בספר מגיד מישרים הוא כמשקלו של הרב קארו, ולא מן השמים[15]. גם במקורות קבליים מופיעה עמדה שלפיה גילויי המגיד הם קרובים לרוב לעולמו הרוחני של זה שהמגיד התגלה אליו. בעקבות עמדות כאלה פירשו חוקרים את המגידות כגילוי של כחות בלתי מודעים של הנפש.[דרוש מקור]
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- מאיר בניהו, "המגיד של רמח"ל", ספר זיכרון לישעיהו זנה, ירושלים תשכ"א, עמ' רצט-שלו.
- מאיר בניהו, "שבועתו של רמח"ל לחדול מלחבר ספרים על פי מגיד, מהותה ותוצאותיה", ציון, מ"ב, עמ' 24-49.
- משה אידל, "עיונים בשיטתו של בעל 'ספר המשיב': פרק בתולדות הקבלה הספרדית", ספונות: ספר שנה לחקר קהילות ישראל במזרח, י"ז, עמ' 185-266.
- רפאל צבי יהודה ורבלובסקי, רבי יוסף קארו, בפרק רביעי ועל פי המפתח.
- מאיר בניהו "יוסף בחירי", השער העשירי- ספר המגיד. ירושלים תשנ"א, עמ' שצג-תיב.
- גרשום שלום, "המגיד של רבי יוסף טאיטאצאק והגילויים המיוחסים לו", ספונות: ספר שנה לחקר קהילות ישראל במזרח,י"א, עמ' סט-קיב.
- גרשם שלום חלומותיו של השבתאי ר' מרדכי אשכנזי, תרצ"ח-1938.
- רחל אליאור, "ר' יוסף קארו ור' ישראל בעל שם טוב: מטמורפוזה מיסטית, השראה קבלית והפנמה רוחנית", תרביץ סה, ד (תשנ"ו): 671—709. http://pluto.huji.ac.il/~mselio/besht.pdf
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- יוסף קארו, מגיד מישרים, ונציה ה'ת"ט, במאגר הספרים הסרוקים של הספרייה הלאומית
- יוסף קארו, מגיד מישרים, לובלין ה'ת"ו, במאגר הספרים הסרוקים של הספרייה הלאומית
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ "וְלֹא-קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל-פָּנִים" (דברים, ל"ד, י'.
- ^ ספר הקנה על מעשה תנורו של עכנאי; ראובן מרגליות, בהפניות שבהקדמת מהדורתו ל"שו"ת מן השמים".
- ^ כך הרמ"ק מכנהו "ספר המדבר על פי מגיד", ורבי עובדיה המון מצטט את הספר בשם "ספר המראות למגיד".
- ^ ראו "הוראה על שאלת המלאכים", נדפסה על ידי פאלק, ב-כרם חמד, ט, עמ' 146.
- ^ ראו: תיאור מפי "מתנגד", המצוטט אצל אברהם חיים רובינשטיין, "הקונטרס 'זמרת עם הארץ' בכתב יד, החסידות באספקלריה של מתנגד", ארשת: ספר שנה לחקר הספר העברי ג', ירושלים: מוסד הרב קוק, עמ' 193 - 230, בעמ' 211.
- ^ ראו דברי ההקדמה לספר "אמת ליעקב" של רבי אברהם יעקב פרידמן מסדיגורה (הראשון).
- ^ שערי קדושה - חלק ג, שער ז.
- ^ חיים ויטאל, שער רוח הקודש, דף א עמוד א.
- ^ יעקב עמדן, תורת הקנאות, בפרק העוסק ברמח"ל: "חקירה בעניין המגידים".
- ^ הקדמת רבי חיים מוולוז'ין, לפירוש הגר"א על ספרא דצניעותא.
- ^ משה אידל, ספונות, יז.
- ^ החלום ושברו, אסופת מאמרים בענייני התנועה השבתאית, עמ' 174.
- ^ החלום ושברו, עמ' 360.
- ^ ורבלובסקי, "רבי יוסף קארו", פרק רביעי.
- ^ מעשה איש, א, עמ' קיט; ז, עמ' קפז.