תשכיל

אלפבית ערבי

סימנים נוספים

ﺓ

ﻯ

ء

ال

ﻻ

אותיות חיצוניות

ﭖ

ﭺ

ژ

ﭪ

ڨ

آ

ٱ

תַשְׁכִּיל (בערבית: تشكيل; מילולית: ניקוד) הוא מערכת הניקוד הערבית. כמו האלפבית העברי, גם זה הערבי הוא אבג'ד, ונדרשת עבורו מערכת סימני הבחן לציון התנועות הנלוות לעיצורים, ועוד מספר הבחנות פונמיות שאינן מיוצגות על ידי האותיות הערביות.

אין לבלבל בין התשכיל לבין האִעְגַ'אם (إعجام) (ער'), שהוא מערכת הנקודות המבחינות בין אותיות דומות, דוגמת ح ו-خ, ואשר הן חלק בלתי נפרד מהאותיות (נקודות דיאקריטיות).

מאחר שאורך התנועה הוא פונמי בערבית, ישנם סימנים שונים לתנועות קצרות וארוכות: התנועה הארוכה מסומנת בעזרת הסימן לתנועה הקצרה ולאחריו אחת האותיות המאריכות, שאינה נהגית, אלא מופיעה בתור אם קריאה שתפקידה היחיד הוא סימון הארכת התנועה.

סימני התשכיל

חרכאת

חרכאת (ערבית: حركات, ביחיד חַרַכַּה - حركة; מילולית: תנועות) הן סימני התשכיל שנועדו לציין את התנועות.

פתחה

ערך מורחב – פתחה (תשכיל)

ـَ

פַתְחַה (فتحة) מציינת תנועה פתוחה לא מעוגלת, /a/, קצרה, בדומה לפתח העברי. היא מסומנת כקו אלכסוני קצר מעל האות. הפירוש המילולי של המילה "פתחה" הוא "לפתוח". האות המאריכה של הפתחה היא אליף (ﺍ), ובהופעתה גורמת לביטוי /aː/. כאשר מתעתקים מערבית נהוג להחליף פתחה בפתח, וכאשר היא מלווית באליף - בפתח שלאחריו א.

לאחר פתחה יכולות להופיע גם האותיות המאריכות של התנועות האחרות, יא (ﻱ) וואו (ﻭ), כדי ליצור את הדיפתונגים /ai/ ו-/au/, בהתאמה. בניבים רבים מתרחשת במקרים רבים מונופתונגיזציה של תנועות אלה לכדי /eː/ ו-/oː/, בהתאמה. את צליל ה/eː/ עשויים לסמן גם בפַתְחַה מקלובה, דהיינו בתמונת המראה של הפַתְחַה.

כסרה

ערך מורחב – כסרה

ـِ

כַּסְרַה (ﻛﺴﺮة) מציינת תנועה סגורה קדמית בלתי-מעוגלת, /i/, קצרה, בדומה לחיריק העברי. היא מסומנת בקו אלכסוני מתחת האות. הפירוש המילולי של המילה "כסרה" הוא "לשבור". האות המאריכה של כסרה היא יא (ﻱ) ובהופעתה גורמת להגיית /iː/. כאשר מתעתקים מערבית נהוג להחליף כסרה בחיריק וכאשר היא מלווית ביא - בחיריק מלא. אף על פי שבאופן עקרוני ערבית ספרותית לא מכילה צליל e, במקרים מסוימים, כמו בדיפתונגים או ב"תנווין אלכַּסְר", ההגייה המקובלת גם בניב הספרותי היא [e].

דמה

ערך מורחב – דמה (תשכיל)

ـُ

דַמַّה (ضمة; "צַ'מַّה" בתעתיק מדויק) מציינת תנועה סגורה אחורית מעוגלת, /u/, קצרה, בדומה לשורוק העברי. היא מסומנת בלולאה קטנה, הדומה לוואו, מעל האות. האות המאריכה של דמה היא ואו (ﻭ), ובהופעתה היא גורמת להגייה /uː/. כאשר מתעתקים מערבית נהוג להחליף דמה בקובוץ, וכאשר היא מלווית בוואו - בשורוק.

כאשר משתמשים באותיות ערביות לכתיבת ערבית מדוברת (להבדיל מהספרותית), מסמנים לעיתים "דַמַّה מַקְלוּבַּה", דהיינו "דמה הפוכה", שהיא תמונת מראה של הדמה, כדי לציין את הצליל /o/.

תנווין

ערך מורחב – תנווין

ـًا ـٍ ـٌ

אם אחד מהסימנים לתנועות נכפל, דבר שקורה רק בסופי מילים ולרוב מעל אליף או תא מרבוטה, יש לבטא לאחר התנועה עוד נון. כלומר, הסימנים פתחתן (פתחה כפולה) ـًا, כסרתן (כסרה כפול) ـٍ ודמתן (דמה כפולה)-ـٌ יבוטאו כ-/an/ ,/in/ ו-/un/, בהתאמה. התופעה נקראת תַנְוִּין (تنوين), או נוניזציה. חלק משמות העצם הם מחוסרי "תנװין": במקום דמתן הם מקבלים דמה, במקום פתחתן וכסרתן מקבלים פתחה. ברוב רובם של ניבי הערבית המדוברת סיומות אלה נעדרות, בחלק מהספרים ללימוד ערבית ספרותית לדוברי ערבית, הן כלל לא מוצגות, ובשימושים מודרניים בערבית סטנדרטית (בעיקר באמצעי התקשורת) מוותרים עליהן לרוב.

סכון

ערך מורחב – סכון

ـْ

כמו במערכת הניקוד העברית, גם בתשכיל יש סימן לחוסר תנועה הנקרא סֻכּוּן (سكون), ונראה כמעגל קטן מעל האות. לעיתים, גם בטקסטים הנכתבים עם תשכיל הכותב ישמיט את הסוכונים בסופי המילים. לעיתים סוכון בסוף מילה יוחלף בכסרה או אפילו בפתחה כדי להקל על זרימת הקריאה (תנועות עזר). ישנם מקרים שבהם אף שהסוכון נשאר על כנו בסוף מילה, הוא יבוטא בקריאה קולחת ככסרה.

אליף תלויה

ערך מורחב – אליף תלויה

ـٰ

אליף תלויה (ألف خنجرية אַלִף חַ'נְגַ'רִיַّה) היא קו אנכי הנכתב מעל האות, דומה בצורתו לאליף מבודדת (ﺍ), ומציין תנועה פתוחה לא מעוגלת ארוכה /aː/, שמציינים אותה בדרך כלל בעזרת פתחה-אליף. אליף תלויה לא מופיעה במילים רבות, אך חלק מהמילים המעטות שהיא מופיעה בהן הן בסיסיות כמו هٰذَا (הַדַא או ליתר-דיוק הַאדַ'א = זה) ו- الله (אללה). לרוב לא מסמנים אליף תלויה, גם כאשר כותבים עם תשכיל, וברוב המקלדות אין אפשרות לסמן אותה.

סימנים נוספים

שדה

ערך מורחב – שדה (תשכיל)

ـّ

שַדַّה (شدة) מציינת הארכה של העיצור, בדומה לדגש החזק בעברית. צורתה היא מעיין "ש" והיא נכתבת מעל האות. הפירוש במילולי של המילה "שדה" הוא "מוגבר". שדה היא החרכּה היחידה שמסומנת לעיתים קרובות גם בטקסט בלתי-מנוקד כדי למנוע בלבול, לדוגמה בין مدرسة (מַדְרַסַה = בית ספר) ו-مدرّسة (מֻדַרִّסַה = מורה). כאשר השדה באה מעל אות המנוקדת בכסרה, ניתן לכתוב את הכסרה לא רק מתחת לאות אלא, כמקובל בספרות, בין השדה לאות.

המזה

ערך מורחב – ء

إ أ ؤ ئ

הַמְזַה (همزة), או הַמְזַתֻ אלְקַטְע (همزة القطع), אמנם יכולה להופיע גם על השורה (ء) אך לרוב היא מופיעה כסימן הבחן מתחת לאליף/מעליה, מעל ואו או מעל יא (إ أ ؤ ئ). קיומן של שתי האפשרויות (עצמאית או מעל אות אחרת) גורמת לכך שהמזה לא נחשבת אחת מאותיות האלפבית הערבי וגם לא חלק בלתי נפרד ממערכת התשכיל. ביטויה של המזה, בין אם לבדה או על "כיסא", הוא עיצור סדקי סותם (/IPA: /ʔ - כמו א). ברירת "כיסא" ההמזה תלויה בחוקי הדקדוק הערביים.

מדה

ערך מורחב – מדה

آ

מַדַّה (مدة) היא מעין טילדה שיכולה להופיע מעל אליף כדי לסמן שהאליף עיצורית ואמורה להיות מנוקדת בפתחה-אליף, אך במקום לכתוב שני אליפים ברצף הן אוחדו בתוספת המדה (*أَا או أَأْ > آ).

וסלה

ערך מורחב – וסלה

ٱ

וַסְלַה (وصلة; "וצלה" בתעתיק מדויק), או הַמְזַתֻ אלְוַצְל (همزة الوصل, תרגומו: המזת הקישור), היא מעין צאד, המופיעה מעל אליף ומסמנת שהאליף אינה מבוטאת, לא בתור מאריכה לפתחה ולא בתורת כיסא להמזה. דהיינו, שהאליף היא אות שותקת. אליף וצלה מופיעה בעיקר במילים המתחילות באליף כשמתווספות להן מיליות יחס או תווית היידוע, ﺍل (אל-). בחלק מהגופנים, צורת הוַסְלַה זהה לצורת הדמّה הכפולה, שבתנווין (ראו סעיף התנווין, למעלה).

תנועות עזר

כאשר באים הסימנים סוכון-וסלה-סוכון או סוכון-וסלה-שדה אחד אחרי השני, נוצר רצף של חוסר תנועה שאינו ניתן להגייה. דוגמה לרצף כזה היא מילה המסתיימת בסוכון ואחריה ال הידיעה. לכן, כדי להקל את ההגייה, תבוא תנועת עזר במקום הסוכון הראשון.

תנועת העזר פתחה: תבוא אך ורק במילת היחס مِنْ (מִן) כשהיא לפני ال הידיעה. לדוגמה: *مِنْ ٱلْمَدْرَسَة ← مِنَ ٱلْمَدْرَسَة (מִןְ אלְמַדְרַסַה ← מִןַ אלְמַדְרַסַה) – מבית הספר.
תנועת העזר דמה: תבוא אך ורק בסיומות: هُمْ, كُمْ, تُمْ. לדוגמה: *أَخَذْتُمْ ٱلْمَكْتُوب ← أَخَذْتُمُ ٱلْمَكْتُوب (אַחַ'דְ'תֻםְ אלְמַכְּתוּבּ ← אַחַ'דְ'תֻםֻ אלְמַכְּתוּבּ) – לקחתם את המכתב.
תנועת העזר כסרה: תבוא בכל המקרים האחרים. לדוגמה: *ألْمُدِير أَوْ ٱلْمُعَلِّمَة ← ألْمُدِير أَوِ ٱلْمُعَلِّمَة (אַלְמֻדִיר אַוְּ אלְמֻעַלִّמַה ← אַלְמֻדִיר אַוִּ אלְמֻעַלִّמַה) – המנהל או המורה.

שימוש

ככלל, טקסטים ערביים נכתבים בלי תשכיל. קורא ערבית מנוסה יסיק בעצמו את התנועות לפי ההקשר. אף-על-פי-כן ישנם מספר מקרים בהם הטקסט ינוקד, הצד השווה שבהם - בכולם נדרשת הבהרה של ההגייה.

תשכיל יצוין כמעט בכל ספרות הילדים, וכן בטקסטים קדושים בהם ההגייה המדויקת חשובה במיוחד כמו הקוראן והחדית'. כמו כן, ניתן לראות סימני חרכאת בודדים גם בטקסט לא-מנוקד כדי למנוע אי-בהירות בנוגע להגיית מילה מסוימת. טקסטים הפונים לזרים שאינם דוברי ערבית, כמו מילונים וספרי לימוד ערבית, ינוקדו אף הם, אם כי לעיתים ניתן לראות בספרים כאלה תעתיק לטיני שיעזור בהגייה, במקום תשכיל.

היסטוריה

בתחילה נכתבה הערבית ללא כל סימני הבחן, אף ללא אִעְגַ'אם (נקודות להבחנה בין אותיות דומות), מה שעשה את הקריאה הנכונה למסובכת. עם התרחבות כיבושי המוסלמים נוצר צורך ללמד ערבית להמוני בני אדם, ולכן היה צורך בסימני הבחן להקלת ההגייה. לפי המסורת, הראשון שהעביר רעיון זה לפסים מעשיים, במאה השביעית, היה מועאויה הראשון, שפקד על זיאד אבן אבו ספיאן, הוואלי של בצרה^{[דרושה הבהרה]}, למצוא את האדם שיתאים למשימת הפשטת הערבית. הלה פנה לאבו אל-אסווד א-דואלי, שהציג את מערכת החרכאת הראשונה, שייצגה רק את התנועות הקצרות. מערכת זו קדמה לאעג'אם.

החרכאת של אל-אסווד

שיטתו של אל-אסווד הייתה שונה באופן מהותי מהסימנים הנהוגים כיום. היא השתמשה בנקודה אדומה (להבדיל מהטקסט השחור) כדי לייצג את התנועות. ההבחנה איזו תנועה מיוצגת נעשתה בעזרת מיקום הנקודה: נקודה מעל האות מקבילה לפתחה, מתחת לה מקבילה לכסרה, ובצידה - דמה. מאוחר יותר התווספה הכפלת הנקודה לסימון תנווין ונקודה צהובה לייצוג המזה. בכתבי יד של הקוראן מהתקופה בה שיטה זו הייתה נהוגה אנו מוצאים שאין ניקוד על כל הטקסט אלא רק במקומות שבלעדיו יש אפשרות לקריאה שגויה.

החרכאת של אל-פראהידי

בימיו של ח'ליל אבן אחמד אל-פראהידי (המאה ה-8) נוסדה מערכת האעג'אם, דבר שחייב שימוש בצבע האדום לנקודות החרכאת, מאחר שהצבע השחור שימש לנקודות האעג'אם. אל-פראהידי סבר שהכתיבה בצבעים שונים מעייפת ובלתי ישימה. לכן הגה מערכת חדשה, שהחידוש העיקרי בה היה שינוי צורת החרכאת לצורות המזכירות את האותיות המאריכות התואמות, כך שתתאפשר הבחנה בין המערכות ללא שימוש בצבעים שונים.

מערכת זו, עם מעט שינויים ותוספות, היא התשכיל המודרני.

ראו גם

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא תשכיל בוויקישיתוף